פלונית נ' מועצה מקומית רינה

לפני תביעה בגין נזקי גוף אשר נגרמו לטענת התובעת ביום 26/10/13 עת נתקלה במהמורה /חלק כביש משובש ומלא חריצים בסמוך לביתה בכפר רינה, נפלה ונפגעה ביד שמאל ובברך ימין.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים בתמצית

טענות התובעת

1. התובעת ילידת שנת 1982, נשואה ואם לשלושה קטינים, פקידת הנהלת חשבונות במקצועה.

    

2. ביום 26/10/13 עת הלכה התובעת בחזרה מגן הילדים לביתה, כשהיא נושאת את תינוקה בן השנה וחודשיים, נתקלה במהמורה או חלק מכביש משובש שקוע ומלא חריצים, איבדה שיווי משקלה, נפלה ונפגעה ביד שמאל וברך ימין ובחלקי גוף שונים.

    

3. התובעת הובהלה לבית חולים המשפחה הקדושה בנצרת, שם אובחן כי היא סובלת משבר בפיקה עם תזוזה המחייב ניתוח והיא הועברה לבית החולים בנצרת. התובעת אושפזה למשך ארבעה ימים בבית החולים בנצרת, עברה ניתוח שחזור וקיבוע פנימי של הפיקה מימין ורגלה הושמה בגבס.

    

4. ביום 19/2/14 עברה התובעת ניתוח נוסף להוצאת מסמר ברזל מרגל ימין, וביום 21/5/14 עברה ניתוח בפעם השלישית להוצאת קיבוע הגבס מהפיקה.

    

5. נטען כי בעקבות התאונה התובעת הפכה למוגבלת ולנכה, סבלה ועודנה סובלת ממוגבלויות אשר פגעו קשות בעבודתה ופרנסתה וכי תזדקק לעזרה מתמדת בעתיד.

    

   טענות הנתבעת

    

6. הנתבעת הכחישה את נסיבות התאונה ואת אחריותה, ולחילופין טענה לאשם תורם בשיעור מלא של התובעת לתאונה.

    

7. עוד הוכחש היקף הנזק הנתבע ונטען כי מדובר בפגיעה קלה ובלתי תפקודית, אשר לא תשפיע על יכולת השתכרותה של התובעת.

    

   ההליך

    

8. בדיון הוכחות אשר התקיים בפני, העידו התובעת ובעלה. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

    

   דיון והכרעה

    

9. לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפני, שקלתי טענות הצדדים והתרשמתי מן העדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה –להתקבל, כמפורט להלן.

    

   נסיבות התאונה

    

10. בסעיף 3 לכתב התביעה תוארו נסיבות התאונה כדלהלן:

    צוין כי התאונה ארעה עת התובעת הלכה ברחוב הסמוך לביתה בכפר רינה (בין 100-150 מטר) כשהיא נושאת את תינוקה בן השנה וחודשיים, נתקלה במהמורה או חלק מכביש שהיה משובש, שקוע ומלא חריצים וכתוצאה מכך איבדה שיווי משקלה נפלה ונחבלה (להלן: "התאונה").

     

11. בתצהיר עדותה הראשית חזרה התובעת על גרסתה היסודית לפיה בעת חזרתה מגן הילדים לאחר שאספה את בנה בן השנה וחודשיים ונשאה אותו על ידיה, נתקלה במהמורה בכביש בסמוך למקום מגוריה, נפלה עם בנה ונפגעה (סעיף 7 לתצהיר עדות ראשית התובעת).

     

12. בעדותה בפני, העידה התובעת עדות קוהרנטית אשר מצאתיה אמינה.

     

13. התובעת אישרה כי התאונה אירעה בסביבות השעה 13:00 בצהריים, עת שבה מגן הילדים כשהיא נושאת את בנה הקטן על ידיה (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 6-12); כי דיברה עם בנה אותו נשאה על ידיה, שיחקה עמו ולא שמה לב לדרך ומשכך לא הבחינה בבור (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 8-9, 22-25); כי בעלה הוא שאסף אותה מהמקום לאחר שנפצעה (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 19-20); וכן כי בעלה לקח אותה, הרים אותה לרכב וכי במקום היו ילדים שחזרו מבית ספר שאינה מכירה (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 1-2, עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 1-7).

     

14. לא מצאתי כי יש לייחס משמעות לעובדה כי בדוח השחרור מחדר המיון בבית החולים המשפחה הקדושה, צוין כי התובעת התקבלה בשעה 13:07, באופן המשמש לחובתה של התובעת או מצביע על אי אמינותה, כטענת הנתבעת.

     

15. בסיכום האשפוז של בית החולים המשפחה הקדושה צוין כי התובעת "...נפלה ונחבלה בברך ימנית". בסיכום האשפוז של בית החולים נצרת צוין כי ".. החליקה ברחוב ונחבלה בברך ימין..". מעבר לכך אין תיאור נוסף באשר לנסיבות הפגיעה במסמכים הרפואיים הראשוניים.

     

16. על אף האמור, התובעת ציינה כי התאונה ארעה בשעות הצהריים, כי נהגה לאסוף את בנה בסביבות השעה 13:00, כי יתכן ואספה אותו כמה דקות קודם לכן וכי הגן סמוך לבית מגוריה ולמקום התאונה. ובלשונה:

     

    "ת. אני אמרתי לך בהתחלה, יכול להיות שהיה 12:50 דקות. זה לא ממש מדויק שהסתכלתי בשעון, אולי עשר דקות לפני זה קרה מהר." (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 24-25).

     

17. כמו כן, מעדות הבעל עלה כי בשבת, לעיתים נוהגת התובעת לאסוף הבן מן הגן לפני השעה 13:00 על מנת שיוכל לראותו ולשחק עמו, באופן שיתכן שהתובעת יצאה לאסוף הבן קודם לשעה 13:00, כדלקמן:

     

    "ת. קשה לי לזכור, בד"כ את הילד אוספים בשעה 13:00. אבל יש מצבים שבשבת אנו אוספים אותו חצי שעה או רבע שעה לפני כי שבת ואני רוצה ביום חופש לראות אותו. יצאה באחד או רבע לאחד או עשרה לאחד." (ראה עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 29-31).

     

18. לכשנשאל הבעל באיזו שעה ארעה התאונה השיב כי הוא מעריך שהתאונה ארעה כחמש דקות לאחר שהתובעת יצאה, כי אולי שוחחה עם הגננת וכי הוא מעריך כי היה זה בסביבות השעה 13:00-13:30 לערך (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 1-2).

     

19. לאור האמור, שעת הגעתה של התובעת למיון בבית החולים המשפחה הקדושה מתיישבת עם שעת התאונה הנטענת, והדברים אמורים אף בהתייחס לכך כי בית החולים נמצא במרחק נסיעה של דקות ספורות ממקום האירוע.

     

20. מכאן שעדויות התובעת ובעלה אששו את טענות התובעת באשר לנסיבות התאונה.

     

21. אוסיף, כי לא מצאתי ממש אף בטענות הנתבעת באשר לסימון מקום שונה לקרות התאונה כביכול על ידי התובעת ובעלה על גבי תמונות מקום האירוע (נ/1 – נ/2).

     

22. עיון בתמונות מעלה כי מדובר באותה התעלה בכביש ובמיקום קרוב, ומשכך אין בטענות אלה של הנתבעת כדי להפריך גרסת התובעת באשר לנסיבות התאונה.

     

23. בראי כל האמור לעיל אני קובעת, כי התובעת הרימה את הנטל להוכחת נסיבות התאונה הנטענות במאזן ההסתברויות הנדרש.

     

    שאלת האחריות

     

24. האם הוכחה רשלנות מצד הנתבעת?

     

25. "על שלושה דברים עומדת עוולת הרשלנות: על קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק, על הפרתה של חובה זו ועל נזק שנגרם עקב ההפרה." (ע"א 2617/13 פלוני נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (6.12.15), עמ' 5).

     

26. המבחן על פיו יבחן אם המזיק חב בחובת הזהירות כלפי הניזוק הינו מבחן הצפיות (ראו: ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (להלן: "פרשת ועקנין"), עמ' 122).

     

27. בהתאם להלכה הפסוקה, בעלות ושליטה במקרקעין מבססים קיומה של חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים במקרקעין. (פרשת ועקנין, עמ' 124-125). על אף האמור נפסק כי בעלים או מחזיק שלא יצר סיכון ושאין בכוחו למנעו, לא ישא באחריות בגין אותו סיכון, שכן לא הופרה חובת הזהירות הקונקרטית (ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' תמר סוהן, פ"ד מב (3) 733, פסקה 10; ע"א 683/77 בנימין ברוק נ' עיריית תל-אביב-יפו (31.10.79) עמ' 157).

     

28. כמו כן, חובת הזהירות הקונקרטית אינה מתגבשת בגין כל סיכון וסיכון, וישנם סיכונים סבירים, טבעיים ורגילים בחיי היום יום, בגינם לא תוטל אחריות כעניין שבמדיניות משפטית (פרשת ועקנין, עמ' 126-127. ראו גם: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פ"ד לח(1) 72, עמ' 76).

     

29. בענייננו, הנתבעת הינה בעלת השליטה והמחזיקה במקרקעין בהם ארעה התאונה, וכבעלת השליטה והפיקוח במקרקעין חלה עליה חובת זהירות מושגית כלפי צדדים שלישיים המבקרים במקום (ע"א 343/74 גרובנר נגד עירית חיפה פ"ד ל(1) 141); ע"א 683/77 ברוק נגד עיריית תל אביב - יפו, פ"ד לד(1) 157; ע"א 1531/04 סידי נגד מלכה (19.2.2007) ופרשת ועקנין), כאשר יש להוסיף ולהכריע האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת.

30. מן החומר שלפני עולה כי התאונה ארעה במהלך צעידה בכביש בתחומה של הנתבעת. מן התמונות שצורפו לתצהיר התובעת (כנספח א') עולה, כי התובעת נתקלה בקטע כביש אשר ניכר לעין כי הינו שקוע ומחורץ לאורכו. עיון בתמונות מעלה עוד כי עסקינן במפגע בולט אשר ניתן היה לצפות היתקלות ופציעה של מי מן המשתמשים בכביש, כפי שאכן ארע בתאונה, ונראה כי בעל מקרקעין סביר היה יכול לצפות את התאונה ולנקוט באמצעים לשם מניעתה.

     

31. לשאלה אם הנתבעת נקטה באמצעים סבירים על מנת למנוע את הסיכון, לא נמצאה תשובה בחומר הראיות, שכן הנתבעת ויתרה על זכותה להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה ואף לא הביאה כל ראיה על מנת להוכיח כי נקטה באמצעים כלשהם מצדה לשם מניעת התאונה או תיקון המפגע (ראו עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 7).

     

32. הימנעות הנתבעת מלהביא כל ראיה להוכחת האמצעים שננקטו לשם מניעת הסיכון נזקפת לחובתה ויש בה יש כדי להטות את הכף לכיוון קבלת התביעה.

     

33. אני סבורה כי משהוכח קיומו של מפגע בולט בכביש אשר בתחומי הנתבעת, היה על הנתבעת להוכיח כי נקטה באמצעים סבירים למניעת התאונה, מה שבנדון לא הוכח.

     

34. ראו סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש] וכן פסק הדין אשר ניתן לאחרונה ב- ע"א (חי') 43863-09-18 עיריית נס ציונה נ' שלמה נינאי (24/1/19), עמ' 4:

     

    "נכון עשה בית משפט קמא כאשר, במסגרת הדיון באחריותה של המערערת, הוא הביא בחשבון את העובדה שהמערערת לא צירפה כל ראיה בדבר האמצעים שהיא נקטה בתקופה הרלבנטית לאיתור מפגעים מסוג המפגע הנדון ולמניעתם.

    בפני בית משפט קמא הייתה מצויה גרסת הנהג, שלא נסתרה, לפיה הסיבה לתאונה היא החלקתו על כתם שמן שהיה מצוי על הכביש ותמונת אותו כתם שמן בה נראה כתם גדול על הכביש ועליו, ובהמשכו, סימני צמיגים.

    החובה לאתר מפגעים מהסוג הנדון מוטלת על המערערת על פי פקודת העיריות. לפיכך, מעת שהוכח קיומו של כתם השמן והחלקת רכב הנהג על הכתם, יש לזקוף לחובת המערערת את העובדה שהיא לא הביאה ראיות לכך שהיא מילאה את חובותיה על פי סעיף 235 לפקודה. זאת - גם אם הטענה בדבר העברת נטל הראיה לא נטענה במפורש. כאשר בית משפט דן בשאלה אם, בסופו של יום, המערערת פעלה כדין או שמא התרשלה, היה עליו לתת דעתו לראיות המצויות בפניו ולאלה שניתן היה להביא ולא הובאו.

    כל המידע בעניין הפעולות שננקטו (או לא ננקטו) על ידי המערערת לאיתור המפגע ולטיפול בו, מצוי בידי המערערת בלבד. המערערת לא טרחה להביא בפני בית משפט קמא את פירוט השיחות למוקד, בזמן הסמוך לפני התאונה ואף לא טרחה להביא בפני בית משפט קמא ראיה כלשהי בדבר פעולות המבוצעות על ידה, ככל שמבוצעות, לאיתור מפגעים מסוג זה, לעצם ביצוע סיורים על ידי מי מטעמה לשם איתור מפגעים, באיזה תדירות מבוצעים סיורים כאלה, ככל שמבוצעים, ומתי בוצע הסיור האחרון בכביש זה.

    אי הבאת ראיות אלה, המצויות רק בידיה, פועלת לרעת המערערת. בסופו של יום, לא הייתה בפני בית משפט קמא כל ראייה לכך שהמערערת עשתה פעולה כלשהי לשם מילוי החובה המוטלת עליה בדין. הלכה משכבר הימים היא, כי "... מקום שבו מוטל על תובע להוכיח עובדה המצויה בידיעתו הייחודית של הנתבע, לא תידרש מן התובע, בשלב הראשון, אלא כמות הוכחה קטנה עד שהנטל להוסיף ולהביא ראיות יוטל על שכמו של הנתבע. ראו, למשל: ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר-סבא [2], בעמ' 645-644; ע"א 1842/90 בר לב נ' רפופורט [3], בעמ' 231-230; לקיבוץ אסמכתאות ולתיאור ההלכה, ראו י' קדמי על הראיות (כרך ג) [27], בעמ' 1265" - ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר (15.7.2001).

    נוכח טיעוני ב"כ המערערת אבהיר כי לחלוטין אין מדובר בהטלת אחריות מוחלטת על המערערת, בגין נזק שנגרם עקב כל פגם המתגלה בתחום שיפוטה. אחריותה של המערערת, בהקשר לעניין בו אנו דנים, הוא לנקוט בכל הפעולות אשר סביר לנקוט בהן, בנסיבות העניין, על מנת לאתר מפגעים ולטפל בהם כראוי ובפרק זמן סביר. כאמור - המערערת לא הוכיחה ולו פעולה אחת שנעשתה על ידה."

     

35. השווה עוד: בע"א (ת"א) 4195/98 שי חנה נ' עיריית נתניה (31/10/99) סעיף 11:

    "מחובתה של עירייה לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינותן של מערכת הכבישים והמדרכות שבתחום השיפוט ואחריותה. מסגרת סבירה לעניין זה נמדדת, בין היתר, במבחנים של סוגי נזקים הצפויים מאי הסרת תקלות, חומרתן והסתברות התרחשותן. במקרה דנן, בו קבע השופט קמא, כי התגבשה החובה המושגית והחובה הקונקרטית, היה על העירייה להוכיח, כי היא עומדת במסגרת המבחנים דלעיל. על העירייה היה לצפות, כי העדר טיפול במדרכה אשר גרם למפגע, יגרום לסיכון בטיחות צעדיהם של הולכי הרגל ושל המשתמשים ברחוב, ועלול להביא לפגיעה בגוף וברכוש. קיומו של המפגע, חרף התגבשות החובה המושגית והקונקרטית, מצביע על רשלנות לכאורה, ועל כן עובר הנטל על העירייה להוכיח שלא תחוב בנזיקין. יפים לענין זה דברי הנשיא שמגר, בע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג (3) 343, 347, במקרה הדומה להפליא בנסיבותיו לענייננו (הגם ששם המדובר במפגע במדרכה שנבע בהצפה ממערכת הביוב):

    ... נסיבות כאמור מצביעות, לכאורה, על רשלנות מצד העירייה ועליה היה להרים את הנטל הראייתי הנובע מכך כדי שלא תחוב בנזיקין. סיבה נוספת להעברת הנטל אל העירייה נעוצה בידיעתה הייחודית של העירייה של הנעשה במערכת הביוב, אשר על הטיפול בה היא מופקדת.

    הנטל שהצליח המערער להעביר אל כתפי המשיבה הוא נטל הבאת הראיות, שמשמעותו כי כפות המאזניים נוטות לטובת התובע ועל הנתבע, הרוצה בכך, החובה להחזיר ולאזן ביניהן...

    תוצאתו הדיונית הרגילה של כלל זה היא הטלת נטל הבאת ראיות נגדיות על הנתבע; היינו, עליו להמציא בראיותיו תשובה כלשהי שיהא בה כדי לעקור את המסקנה הלכאורית בדבר רשלנות (ע"א 411/70 פינס (פנטשי) נ' בן עמירה ואח’, פד"י כ"ה (2) 297,284). בסופו של דבר יוכרע הדין על פי מאזן ההסתברויות, כאשר נטל השכנוע ממשיך לרבוץ על כתפי התובע (ע"א 705/78, רמון ואח' נ' מאוטנר ואח’, פד"י ל"ב (1) 725-726, 720; ע"א 612/78, פאר נ' קופר ואח’, פד"י ל"ה (1) 720 725- (726"

     

36. לנוכח האמור לעיל, משלא הוכחה נקיטת אמצעים למניעת התאונה או לתיקון המפגע, יש לקבוע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה והתרשלה.

     

    אשמה התורם של התובעת

     

37. לאחר בחינת הדברים, באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות יש לקבוע כי לתובעת אשם תורם מסוים לתאונה. זאת בראי עדותה של התובעת לפיה הייתה מודעת לקיומו של המפגע האמור בכביש המצוי בסמוך לבית מגוריה וכי נשאה הפעוט על ידיה, דיברה ושיחקה עמו ולא הסתכלה על הדרך. ראו עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 17-25:

     

    "ש:אמרנו שיצאת מהבית לכיוון הגן ועברת מאותה דרך.

    ת:כן.

    ש:ראית את הבור בדרך שהלכת לגן.

    ת:כן, זה הרבה שנים ככה.

    ש:את מכירה את הבור הזה, אז מדוע הלכת לכיוון הבור ולא בכיוון אחר. 

    ת:ראיתי את הבור, אבל זה לא בור אחד, זה קו גדול מתחילת הכביש מצד שמאל עד צד ימין, יש רכבים. אם אני מדברת עם הילד בחזרה, אז לא שמתי לב.

    ש:אז בדרך חזרה הביתה רק דיברת עם הילד ולא הסתכלת.

    ת:כן, דיברתי איתו."

     

38. ראו גם עדותה בעמ' 6 שורות 1-10 אף ממנה עולה כי לא שמה לב למפגע, בין היתר באשמה.

     

39. לעניין זה יפים הדברים שקבעו ב- ע"א (נצרת) 36628-10-16 עזבון המנוח אבו סעדה נ' עיר הכרמל (2.2.17) עמ' 5 בגדרו נפסק כדלקמן:

     

    "סוגיה שניה אשר עלתה בערעור עיר הכרמל הינה האשם התורם. כאמור, קבע בית המשפט קמא כי בנסיבות התאונה אין לייחס לנפגע כל אשם תורם וזאת מקום בו אדם סביר לא היה נזהר יותר מהנפגע ולא הוכח כי זה הלך בכביש באופן פזיז או בחוסר תשומת לב.

     

    לטעמי שגה בית המשפט קמא בסוגיה זו. אכן, בפסיקה נקבע כי: "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע מהמהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה." (ראו ע"א 2004/92 - עירית קרית אונו נ' מנחם שחם, תק-על 95(1), 1011 ,עמ' 1012). אולם מנגד הליכה במדרכה או כביש דורשת רמה כלשהי של זהירות מצד הולך הרגל.

     

    במקרה נשוא הערעורים התאונה התרחשה באור יום ולא בלילה, כאשר המדובר במפגע רב שנים -כך לטענתו של הנפגע-המצוי בסמיכות רבה לביתו של הנפגע והוא הכירו היטב והלך בדרך זו מדי יום. בנסיבות אלו היה על הנפגע לנקוט אמצעי זהירות מוגברים במעבר הכביש ולהימנע מליפול על "מכשולים", גם אם הדבר היה כרוך בעקיפתו, או בבקשת סיוע מאשתו ואחיו שלטענתו היו עמו בסמוך לפני התאונה. בשים לב לדברים אלה, סבורני שיש לקבוע אשם תורם לאירוע התאונה, הכולל באומדן מסוים את אי נקיטת אמצעי זהירות מצד הנפגע. לטעמי שיעור האשם התורם ההולם והראוי בנסיבות המקרה הינו 20%." (ההדגשות אינן במקור)

     

40. ראו גם: ע"א (ת"א) 20749-06-16 עיריית חולון נ' ל.א. (2/10/17) לעניין יחוס אשם תורם בשיעור של 25%; וכן ת"א (ת"א) 17156-09-13 ד.ו נ' המכללה האקדמית ספיר (3/9/17), עמ' 14.

     

41. לפיכך, בנסיבות, בשים לב להיכרותה של התובעת עם הדרך, לקרות התאונה באור יום ובהינתן שהתובעת אישרה כי לא שמה לב לדרכה כלל, מצאתי כי ראוי להשית עליה אשם תורם בשיעור מסוים.

     

42. לנוכח האמור ובאיזון הראוי - ראיתי לייחס לתובעת בנסיבות דנן אשם תורם בשיעור של 20%.

     

    שיעור הפיצוי

    הנכות הרפואית

     

43. עקב התאונה אובחנה התובעת כסובלת משבר בפיקת ברך ימין, עברה ניתוח על ידי קיבוע ולאחר מספר חודשים עברה שני ניתוחים נוספים להסרת הקיבוע.

     

44. בחוות דעת מומחה מטעם התובעת, ד"ר חביב אללה גאזי, נקבעה לתובעת נכות אורטופדית בשיעור 19% משוקללת, 10% בגין מצב לאחר שבר פיקה בברך הימנית, ו-10% בגין צלקת מכערת. בחוות דעת מומחה מטעם הנתבעת, ד"ר יונס נקבע כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 10% בגין צלקת מכערת.

     

45. מומחה אשר מונה מטעם בית המשפט, ד"ר בצלאל פסקין, קבע בחוות דעת מיום 22/3/18 כי לתובעת נותרה נכות אורטופדית צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 35 (1)(ב) לתקנות המל"ל, בגין התאונה.

     

46. משהצדדים לא ביקשו לחקור המומחה אני רואה לאמץ את חוות דעתו ולהעמיד את הנכות הרפואית של התובעת בגין התאונה על 10%.

     

    הנכות התפקודית

     

47. מושכלות יסוד הן כי הנכות הרפואית מהווה תרגום של הפגיעה הגופנית לאחוזים. אך בצד זה נדרש בית המשפט להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד וזאת על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, השפעת הנכות על מקצועו של התובע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי ינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, לרבות לשינויים שחלו בשכר. ראה ע"א 3049 גירוגיסיאן נ' רמזי; ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ (21.12.92); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.8.10).

     

48. התובעת ילידת 1982, עבדה לפני התאונה באופן לא רציף כמנהלת משרד. לטענת התובעת טרם התאונה לא הצליחה להחזיק מעמד במקום עבודה באופן יציב (ראה סעיף 41. ב-ג לתצהיר עדותה הראשית).

49. כמו כן נטען כי בעקבות התאונה נאלצה התובעת לעזוב את עבודתה, אותה התחילה למעשה אך כחודש לפני התאונה. נטען כי התובעת לא יכלה להשתלב בשוק העבודה ונותרה מובטלת. במהלך הדיון צוין כי לאחרונה שבה התובעת לעבוד, ובשלושת החודשים האחרונים היא עובדת כסייעת במועצה.

     

50. לאור עדות התובעת התרשמתי כי התובעת איננה סובלת ממגבלה המכבידה ממשית על שגרת היומיום שלה או על עבודתה וכי השפעתה התפקודית של הנכות שנגרמה לה מן התאונה נמוכה.

     

51. הדברים אמורים במיוחד בהינתן הצהרתה כי אף טרם התאונה לא החזיקה התובעת מעמד באופן יציב במקום עבודה קבוע, וזאת אף בראי תלושי השכר שצורפו מן התקופה שקדמה לתאונה (לחודשים ספטמבר – אוקטובר 2013 בלבד). עוד נתתי דעתי לכך כי התובעת עסקה בעבר בעבודות משרדיות כפקידה או מנהלת משרד, עבודה אשר אינה כרוכה בעבודה פיזית ולאחרונה השתלבה בעבודה כסייעת במועצה.

     

52. לנוכח כל האמור אני מוצאת להעמיד הנכות התפקודית כגובה הנכות הרפואית בשיעור 10%.

     

    בסיס השכר לעבר ולעתיד

     

53. בעת התאונה התובעת הייתה כבת 31; בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2013, בסמוך לפני התאונה עבדה בתור מנהלת משרד והשתכרה בממוצע 5,000 ₪ ברוטו לחודש (נספח ה' לתצהירה).

     

54. על אף האמור, התובעת לא הציגה תלושי שכר בגין חודשים שקדמו לחודש ספטמבר 2013 וציינה כי אף לפני התאונה לא עבדה באופן יציב וקבוע.

     

55. לאחר התאונה שהתה התובעת באי כושר במשך תקופה של כחמישה חודשים בהתאם לאישורי המחלה שצרפה (נספח ו' לתצהירה). התובעת טענה כי לא הצליחה לשוב למעגל העבודה בשל מגבלותיה, ועבדה באופן חלקי. התובעת צרפה תלושי שכר לא רציפים החל מחודש ספטמבר 2014 מהם עולה כי לא עבדה באופן רציף וכי היקף עבודתה החודשי היה משתנה ולא מלא. נטען עוד כי התובעת השתלמה במסגרת קורסים והכשרות של המל"ל וכי לאחרונה החלה לעבוד כסייעת במועצה המקומית.

     

56. התובעת הציגה תלוש שכר מחודש דצמבר 2018 לפיו עמד שכרה בחודש זה על סך של 2,478 ₪.

     

57. לאור על האמור לעיל, ובהתייחס בין היתר, לממוצע השכר בשלושת החודשים שקדמו לתאונה, מצאתי לקבוע את בסיס השכר לעבר ולעתיד על סך של 3,500 ₪ בשערוך להיום.

     

     

     

    סיכום הנתונים לחישוב הפיצויים בראשי הנזק השונים

     

58. לנוכח כל האמור לעיל, להלן יפורטו הנתונים לחישוב נזקי התובעת בראשי הנזק השונים:

     

    שנת לידה של התובעת: 1982.

    מועד התאונה: 26/10/13.

    נכות רפואית: 10% אורתופדית.

    נכות תפקודית: 10%.

    בעת התאונה הייתה התובעת בת: 31.

    במועד מתן פסק הדין תהיה התובעת בת: 37.

    בסיס השכר לעבר ולעתיד: 3500 ₪ בשערוך להיום.

    גיל הפרישה אלמלא התאונה: 67.

     

    הפסדי שכר לעבר

     

59. מתעודות המחלה שהציגה התובעת עולה כי מיום התאונה ועד 18/3/14 שהתה באי כושר מלא. בחודש מאי 2014 עברה התובעת ניתוח נוסף, כשאך בחודש ספטמבר 2014 שבה התובעת לעבוד, ובאופן חלקי בלבד. שעה שבחודש מאי 2014 עברה התובעת ניתוח נוסף ומששבה לעבוד באופן חלקי בלבד, מצאתי כי יש לפסוק לה הפסד שכר מלא בגין 5 חודשים והפסד שכר חלקי בשיעור הנכות התפקודית מחודש אפריל 2014 ועד סוף שנת 2017 בלבד. לקחתי בחשבון עברה התעסוקתי של התובעת והעובדה כי אף לפני התאונה לא עבדה באופן מלא ורציף וכן העובדה כי לאחר התאונה השתלמה בקורסים והכשרות של המל"ל ושינתה תחום עיסוקה (מפקידה לסייעת).

     

60. לפיכך, אני פוסקת לתובעת בגין שכר לעבר סך של 33,250 ₪ ( 5*3,500 +45*3,500*10%) .

     

    הפסדי שכר לעתיד

     

61. בהתייחס לבסיס השכר, גילה של התובעת, טיב הפגיעה והנכות התפקודית אני מוצאת לפסוק לתובעת בגין הפסד שכר לעתיד סכום גלובאלי בסך של 80,000 ₪ בהתבסס על כ-80% מחישוב אקטוארי מלא (279.3419*3,500*10%*80%).

     

    פנסיה

     

62. הפסדי הפנסיה יחושבו בשיעור מדורג מתוך הפסד השכר לעבר כקבוע בטבלה המופיעה בסעיף 6 לצו ההרחבה (ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (31.7.2014) ; ת"א (מחוזי חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (31.12.2013)), ובשיעור 12.5% לעתיד בהתאם לצו ההרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016 לפי חוק ההסכמים הקיבוציים התשי"ז-1957. בהתאם לכך יועמד הסכום על סך של 14,000 ₪ במעוגל.

     

    כאב וסבל

     

63. בראי גילה של התובעת, מועד התאונה, ימי האשפוז, טיב ואופי הפגיעה ואחוזי הנכות העומדים על 10%– זכאית התובעת לפיצוי בראש נזק זה בסך של 40,000 ₪.

     

    עזרת הזולת לעבר ולעתיד

     

64. הגב' סמירה סמעאן ג'ובראן, חמות התובעת, הצהירה בתצהיר עדותה הראשית כי ביום התאונה הובאו נכדיה הקטינים להשגחתה שכן בנה, בעלה של התובעת, נאלץ למהר לבית החולים. כן הצהירה כי לאחר שהתובעת שבה לביתה לאחר הניתוח ומשך תקופה ארוכה מאוד היא שהשגיחה על ילדה הקטן שהיה יונק דאז ורך בגילו. עוד הצהירה כי הקטין נזקק להשגחה וטיפול מיוחדים, כי היה מתעורר בלילות ונזקק להשגחה צמודה, וכי בשעות היום הייתה מסייעת לתובעת להתקלח, לבשל ולטפל בביתה ובילדיה, שכן התובעת הייתה מוגבלת לחלוטין בתקופה הראשונה שלאחר הניתוח ואף משך כשנה לאחריה.

     

65. בנוסף הצהירה כי עד היום נזקקת התובעת לעזרת צד ג' ולעיתים היא שוכרת עזרת צד שלישי לעניין זה ואף בה היא נעזרת כשכאביה מתגברים (סעיפים 5-11 לתצהיר עדותה הראשית).

     

66. בהינתן כי בגדרי דיון ההוכחות ויתר ב"כ הנתבעת על חקירת חמות התובעת (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 13), אני רואה לאמץ את גרסתה לעניין היקף העזרה שהוענקה לתובעת לאחר התאונה ובעקבותיה, עזרה הראויה לפיצוי. עם זאת, התרשמתי כי מצבה של התובעת התייצב זה מכבר ולא שוכנעתי כי תזדקק לעזרה משמעותית בעתיד.

     

67. בראי האמור לעיל, בשים לב לאופי פגיעתה של התובעת, תקופת אי הכושר והנכות שנגרמה לה, אני סבורה כי יש לפסוק לתובעת בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד פיצוי גלובלי בסך של 30,000 ₪.

     

    הוצאות לעבר ולעתיד

     

68. התובעת לא צרפה אסמכתאות בדבר הוצאות שהוציאה בעקבות התאונה. עם זאת, בנסיבות העניין, בשים לב לאופי פגיעתה של התובעת והנכות שנגרמה לה, סבורני כי סביר לפסוק לתובעת בגין הוצאות לעבר פיצוי גלובלי בסך של 5,000 ₪.

     

69. בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, ואלה יינתנו על פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק. לפיכך, משמצבה של התובעת התייצב, ובהעדר ראיה להוצאות רפואיות להן תזקק בעתיד, אינני מוצאת מקום לפסוק פיצוי בגין הוצאות לעתיד.

     

    סוף דבר

     

70. לנוכח כל האמור, נזקיה של התובעת מסתכמים בסכומים כדלקמן:

     

    א. הפסד שכר לעבר33,250 ₪

    ב. הפסד שכר לעתיד 80,000 ₪

    ג. פנסיה14,000 ₪

    ד. נזק לא ממוני40,000 ₪

    ה. עזרת הזולת30,000 ₪

    ו. הוצאות5,000 ₪

    202,250 ₪

    בניכוי 20% אשם תורם (40,450) ₪

    סך פיצוי  161,800 ₪

71. הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך של 161,800 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% +מע"מ, החזר אגרה משוערכת והוצאות התובעת לצורך תשלום למומחים.

     

72. הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן, יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

     

     

     

    ניתן היום, י"ט ניסן תשע"ט, 24 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.