פלוני נ' צליקר ואח' 

לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע יליד X.X.1983 כתוצאה מתאונה, שהתרחשה ביום 26.2.18 במהלך עבודתו כמכונאי רכב, עת נדרס על ידי משאית הנהוגה על ידי הנתבע 1 ואשר בוטחה בידי הנתבעת 2 (להלן: "התאונה").

התאונה הוכרה על- ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת- עבודה ונקבעה לתובע נכות בשיעור של 19% לצמיתות בגין קטיעה חלקית של הגליל הסופי באצבעות 3 ו-4 בידו הימנית הדומיננטית, בהתאם לסעיפים 43 (3)(ד) ו- 43 (4) (ד) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות מעבודה), התשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות"), ובגין פגיעה מפושטת בעצבים היקפיים עם הפרעות תחושתיות לפי תקנה 29 (6) (א) לתקנות.

הצדדים אינם חלוקים בסוגיית החבות כך, שהסוגיה היחידה השנויה במחלוקת היא סוגיית הנזק.

אוסיף כרקע לדברים, כי עסקינן בתובע, דר רחוב, שבחר לייצג את עצמו, והתנגד בכל תוקף לייצוג משפטי. יתירה מכך כחלק מתלאות ההליך נוכח נסיבותיו האישיות המורכבות של התובע והעדר הייצוג, הורתו של הליך זה עוד הייתה במסגרת ת"א (שלום נתניה) 36035-03-20 שהסתיים במחיקת התביעה ביום 6.2.23 נוכח העדר מעש מצד התובע גם בהליך ד'שם ולאחר, שהוא לא התייצב לדיון ולא הגיש ראיותיו.

עם הגשת התובענה מחדש ביום 22.5.23 בהליך דנן , תחילה התובע היה מיוצג ועל פניו ההליך החל "על מי מנוחות" משמע בהתאם לדרישות הדין אלא, שבתאריך 10.10.23 התקבלה הודעת בא כוחו על הפסקת הייצוג נוכח פיטוריו על ידי התובע, ומשלב זה עוד טרם הגשת כתב ההגנה החלה סאגת ניהול הליך מורכבת אל מול תובע שלא שעה להחלטות בית המשפט, ופנה באופן תדיר בבקשות חוזרות, ונשנות לקדם את ההליך נוכח מצבו האישי הקשה בעטיו הוא דר רחוב, אך ללא כל הירתמות בסיסית מצדו לקידום ההליך בהתאם להחלטות שניתנו השכם וערב.

בתאריך 14.3.24 התקיים דיון לאחר, שהוגש כתב הגנה ובהמלצת מותב קודם הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ישולם לתובע תשלום תכוף בסך של 15,000 ₪ תוך שניתנו הוראות המשך כולל באשר להגשת תחשיבים.

ביום 11.7.24 הועבר התיק לטיפולי, ונעשו על ידי ניסיונות רבים במסגרת שלל החלטות לסייע לתובע להיות מיוצג כולל הסברים חוזרים, ונשנים גם בדיונים אליהם הוזמן. במסגרת ניסיונות אלה ניסיתי להביא את התובע להסתייע בסיוע המשפטי לצורך הייצוג בהליך כדי, שלא יימצא חסר מבחינת זכויותיו הדיוניות. עם כל הרצון הרב לסייע לתובע , בין אם במסגרת החלטות רבות, ובין אם במסגרת שתי ישיבות במועדים שונים (6.10.24 ו- 9.1.25) הדרך להסדרת הייצוג לא צלחה והודעת הסיוע המשפטי שהוגשה לתיק ביום 26.12.24 הנכיחה את הקושי. לאורך כל ההליך היה אתגר של ממש לנסות, ולהבהיר לתובע את סדרי הדין וחשיבות הייצוג. נוכח העדר שיתוף פעולה מצד התובע עם ההליך, למעט התייצבות בבית המשפט וטיעון לפיו הנתבעת גוזלת את כספו, ויתר טענות כוללות לא היה מנוס מקיום ההליך עד תום גם כאשר התובע אינו מיוצג.

לפיכך , בשים לב לחלוף הזמן ממועד התאונה, והשתלשלות הדברים כמו גם התרשמותי לפיה התובע לא יאות לשנות מהתנהלותו ולא יירתם להליך, קבעתי מועד לשמיעת ראיות ובירור ההליך בכללותו ליום 27.4.25 (אתמול) תוך, שהבהרתי לתובע שעומדת לרשותו האפשרות להגיש לבית המשפט כל ראיה, שהוא סבור שתשרת את אינטרס שלו, מתוך רצון לגלות כלפיו גמישות ראייתית גם לבר הוראות הדין.

בזיקה לכך ביום 30.1.25 הגיש התובע מקבץ ראיות מינוריות הכוללות אישור לפיו תביעתו הקודמת נמחקה לבקשתו בשנת 2021 (בהמשך חודשה בשנת 2022 עקב הסדרת הייצוג), מכתב בדבר פינויו מדירת מגוריו על רקע פסק דין שניתן בהליך פינוי שלא הוגש, צילום רנטגן של ידו הפגועה, התראת משרד הרישוי בגין אי תשלום אגרת רישוי רכב, וכן פניות בו אומד את נזקו בסכומים של מאות מילוני שקלים. במועד שמיעת הראיות הגיש התובע גם קבלה בסך של 100.60 ₪ בגין רכישת תחבושות לאצבעות (ת/1) ובכך תמו ראיותיו. 

מטעם הנתבעת הוגש תיק ראיות, שכלל דו"ח רציפות ביטוח, תיק מל"ל- נפגעי עבודה, פירוט תגמולי המל"ל ודמי הפגיעה וכן אסמכתא בדבר התשלום התכוף.

דיון ההוכחות היה קצר ותמציתי ונשמעה בו עדות התובע בלבד לאור המחלוקת המצומצמת לשיעור הנזק כאמור. יודגש, כי גם שמיעת הראיות לא עברה בנקל בלשון המעטה, שכן חרף העובדה שאפשרתי לתובע להגיש מכל הבא ליד ולהתבטא בחופשיות תוך פירוט מכלול קשייו הוא מצא לנכון להטיח האשמות בצד שכנגד ובבית המשפט על מצבו הנוכחי בעטיו הוא מתקשה להתקיים ונותר ללא קורת גג ומזון. התנהלות זו של התובע אילצה אותי מעת לעת לרתום אותו להליך, כולל לשכנעו להשיב לשאלות הצד שכנגד בחקירה הנגדית, תוך שבתווך היה צריך גם להידרש לעובדת הקלטת הדיון על ידו חרף איסוריי כאשר הוא מתבטא באופן פוגעני כלפי הצד שכנגד ולא חוסך שבטו גם מבית המשפט. 

על כל פנים, מתוך רצון להכריע בדין באופן המהיר ביותר ולאפשר לתובע לקבל את הפיצוי אותו הוא זכאי לקבל, ובכך להביא מעט מזור לקשייו, מצאתי לנכון לכתוב את פסק הדין עם סיום שמיעת הראיות, ועוד טרם קבלת פרוטוקול הדיון המוקלט, מאחר והנתונים מצויים בידי וזכורים לי היטב.

הנכות הרפואית

התאונה הוכרה כאמור כתאונת-עבודה וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, שקבעה לתובע תקופת אי-כושר מלא בגינה למשך כארבעה חודשים, ומחצה ממועד התאונה ועד ליום 10.7.18 נכות זמנית בשיעור של 50% למשך שלושה וחצי חודשים החל מיום 11.7.18 ועד ליום 31.10.18 נכות זמנית בשיעור של 40% למשך שלושה חודשים החל מיום 1.11.18 ועד ליום 28.2.19 ונכות זמנית בשיעור של 30% למשך 15 חודשים החל מיום 1.3.19 ועד ליום 30.6.20.

הוועדה הרפואית הוסיפה, וקבעה לתובע נכות צמיתה הכוללת נכות בשיעור של 5% בגין קטיעת הגליל הסופי או חציו באצבע 4 , נכות בשיעור של 5% בגין קטיעת הגליל הסופי או חציו באצבע 5 ונכות בשיעור של 5% בגין פגיעה מפושטת בעצבים היקפיים או בשרירים עם הפרעות תחושתיות באשר לכל אצבע בנפרד. במסקנות הוועדה פורט, כי הוועדה החליטה להגדיל את אחוזי הנכות בהתאם לקנה 15 לתקנות וזאת בשיעור של 33.33% לאור קיומה של מגבלה המונעת מהתובע לשוב לעבודתו כמכונאי.

הנה כי כן, בהתאם לקביעת הוועדה הרפואית, המהווה קביעה על-פי דין וממילא מחייבת גם בתביעה הנדונה, נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 19% כתוצאה מהתאונה.

הנכות התפקודית:

לטענת התובע התאונה למעשה השביתה את יכולתו התפקודית באופן כליל, מנעה ממנו את המשך הרצף התעסוקתי, גדעה את פרנסתו, כך שאינו משתכר עד היום ונותר חסר כל הן מבחינת מדור, והן מבחינת פרנסה. לטענתו ישנו אישור רפואי התומך המבסס זאת אך התובע לא מצא לנכון להגישו. מנגד טענו הנתבעים, שדו"ח רציפות המל"ל מנכיח את הנתון לפיו לאחר קרות התאונה המשיך התובע לעבוד במוסך בו עבד עובר לתאונה למשך 3 חודשים נוספים, ולאחר מכן עבד במקומות לממכר מזון (פיצריות) תקופות לא מבוטלות, ואף השביח את שכרו. לטענת הנתבעים לא ניתן להסכין עם העובדה לפיה התובע בוחר שלא להשתלב בשוק התעסוקה. בנוסף לדידם מבחינת עברו התעסוקתי של התובע ניכר, שהוא לא היה יציב תעסוקתית לאורך כל שנות עבודתו, ויש ליתן לכך ביטוי בשקילת הנתונים.

בהתאם להלכה שיעורה של הנכות הפונקציונלית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הנתונים שהובאו לפניו. נקודת המוצא לבחינת נכות זו הינה הנכות הרפואית הנקבעת בהתאם לאמות מידה של הממצאים הרפואיים המתורגמים לכדי אחוזים בהתאם לטבלאות (כדוגמת תקנות המל"ל) המשקפים את שיעור מידת הפגיעה הרפואית גרידא. בחינת הנכות התפקודית שונה היא, שכן אומנם היא "צומחת" מהנכות הרפואית אך ביישומה בהתאמה על ניזוק ספציפי, קביעתה מסתעפת לכדי בחינת השפעת הנכות הרפואית על הנפגע המסוים, על ענפיו השונים בשים לב למיקומה, סיווגה של הפגיעה, השפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו, וכישוריו (ראו ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 [1995]).

דומה, כי בעניינו אך מתבקש להביא את דבריו של כב' השופט ברנזון בע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד ט"ז ,1572 בעמ' 1577, באשר לשיקולים בקביעת הנכות התפקודית (שצוטטו בעניין רמזי לעיל), בזו הלשון:

״הדבר תלוי במקצועו של האדם, בכושר הסתגלותו למצבו החדש, בשלמותו הנפשית ואיתנותו הרוחנית ובגורמים רבים אחרים המשתנים ממקרה למקרה. כנר, שנפגעו שתיים מאצבעות ידו השמאלית, עשוי לקפח את מקצועו המיוחד הזה כליל ולסבול הפסד חמרי עצום למשך כל ימי חייו. לעומת זאת, מנהל חשבונות שנפגע בשתי רגליו, אך רוחו נשארה איתנה, ייתכן ויוכל להמשיך במקצועו הקודם והפסדו החומרי עלול להיות לא גדול ביותר״ )ההדגשה אינה במקור).

הלכות אלה באשר לקביעת הנכות הפונקציונלית עוברות כחוט השני ברבות השנים בפסיקת בתי המשפט, וכך גם בפסק-הדין ברע"א 6572/21 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים (ניתן ביום 20.10.21 ) נקבע, כי:

"... שיעורי הנכות התפקודית והגריעה מהשכר... נקבעים בכל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו הפרטניות, וזאת על מנת להגשים באופן מיטבי את השאיפה להשיב את מצבו של הניזוק הקונקרטי לקדמותו...".

מן הכלל אל הפרט. התובע נפגע בהיותו בן 35 שנה , כבן 42 כיום רווק, ולטענתו ערירי. מהנתונים שבפניי (תיק המל"ל עמ' 66 לראיות הנתבעים) עולה, כי מדובר בתובע שעלה ארצה עם הוריו מברית המועצות בהיות בן 8 ונוכח בעיות כלכליות במשפחה הועבר לפנימייה והחל לעבוד בגיל 13 ועזב את בית הספר לאחר 6 שנות לימוד. התובע חסר השכלה פורמלית, והכשרתו הבלעדית הינה מכונאי רכב, מקצוע בו עבד בהתאם לתשובות לשאלון (עמ' 11 לראיות הנתבעים) משך 16 שנה, ומאז התאונה לא שב לעבוד בכך.

התובע העיד בתמציתיות (נוכח העדר שיתוף פעולה בהליך) על חוסר יכולתו להמשיך בעבודת המכונאות לאור כאבים באצבעות ידו הימנית הדומיננטית המגבילים אותו בכל עשייה. כאמור חרף טענתו לפיה ניתן לו אישור רפואי על הפסקת עיסוק כוללת הוא לא מצא לנכון להגישו, ולכן אין ליתן לכך משקל. לצד זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה לפיה הופעלה בעניינו תקנה 15 במל"ל בזיקה להעדר יכולתו לשוב לעבוד כמכונאי רכב. הגם שקביעת מל"ל זו אינה מחייבת את בית המשפט היא מהווה חלק מתצריף הנתונים, שביסוד קביעת הנכות התפקודית.

בחינת קורותיו התעסוקתיים של התובע עוד "משחר ימיו" בהתאם לדו"ח רציפות הביטוח במל"ל (נספח 1 לראיות הנתבעים) מלמדים, כי התובע לא שמר על רצף תעסוקתי במהלך השנים והוא עבר ממקום עבודה אחד לאחר בעוד שליבת עיסוקו הייתה עבודת כפיים. בנוסף, כשלושה חודשים לאחר התאונה הוא שב לעבודתו במוסך בו נפגע למשך שלושה חודשים , לאחר מכן הפסיק מסיבה שלא הובררה, ובהמשך השתלב בתעשיית המזון בשליחויות, באופן לא רציף, כאשר הוא נע ונד ממקום עבודה אחד לאחר, כפי שגם העיד.

יתירה מכך התרשמותי ממיהות התובע, איתנותו ויתר נתוני חייו המורכבים כולל גולגולתו הדקה, מובילים אותי למסקנה, כי מגבלותיו של התובע בעקבות התאונה אינן מאפשרות עוד את עיסוקו כמכונאי רכב. התובע העיד בפניי על הכאבים באצבעות הגדועות דבר שעוגן בקביעה הרפואית שגילמה את פגיעה העצבית באצבעות, ובכללן תחושת הנימול והכאב בגדמים (עמ' 91 לראיות הנתבעים). קשיים אלה לגביהם שוכנעתי בבירור בצירוף קורותיו התעסוקתיים של התובע[ שמהותם עבודת כפיים מלמדים, שעקב פגיעתו כתוצאה מהתאונה נגדע עיסוקו המקצועי ללא ספק.

ברי, כי קביעות אלה אינן מצויות בחלל הריק, ולצידן יש לבחון את טענות הנתבעים לפיהן לא ניתן לקבל את טענת התובע לפיה פרנסתו נגדעה באופן מוחלט עקב התאונה, וכן שלא ניתן להשלים עם בחירתו לא לעבוד, גם לאור עיקרון חובת הקטנת הנזק המוטל על ניזוק. התובע לא הגיש כל ראיה המבססת נתוני השתכרות, והעיד ששכרו עובר לתאונה היה גבוה משמעותית משכרו תוצר העבודות בהן עבד לאחר התאונה, מהן השתכר לטענתו שכר זעום. לצד זאת שוכנעתי בדבר יכולתו להמשיך ולהשתלב בשוק העבודה גם אם בעבודה לבר הכשרתו והשכר בצידה נמוך.

בחינת נתוני השתכרותו של התובע החל ממועד התאונה על יסוד דלות המסכת הראייתית שהובאה בפניי ומתמצה בראיות הנתבעים בלבד מעלה, כי בסיס שכרו של התובע לצורך חישוב שכרו הרבע שנתי במל"ל הסתכם בסך של 7,816 ₪ נטו בשיערוך להיום. השוואת בסיס שכר זה לשכרו הגבוה ביותר במומו כעולה מדו"ח רציפות הביטוח במל"ל בשנת 2022 הסתכם בסך של 5,642 ₪ נטו בשיערוך להיום, מורה כי הגריעה שנגרמה לתובע בשכר עולה כדי פיחות של כ- 29% , שהינו בקירוב לקביעת המל"ל בהפעלת תקנה 15. יודגש, כי להפעלת תקנה זו לא היה ביטוי של ממש מבחינה נומרית, שכן בפועל הנכות הרפואית המשוקללת לפני הפעלת התקנה הייתה בקירוב לנכות המקסימלית בשיעור של 19% בגדרה מופעלת התקנה.

לנוכח כל המקובץ לעיל, אני סבורה, כי קביעת המל"ל במישור הנכות הרפואית גילמה את כלל נתוניו של התובע ובכלל זה עיסוקו, מקצועו, והגריעה שנגרמה לו במישור התעסוקתי כך, שלדידי היא משקפת את שיעור הנכות התפקודית, שנגרמה לתובע, ולמעשה זהה לה, קרי בשיעור של 19%. בשולי הדברים אוסיף אך לא בשולי חשיבותם, שאיני סבורה, כי סטטוס התובע הנעדר קורת גג כיום הינו תולדה ישירה של התרחשות התאונה, שכן הדבר כרוך מטבע הדברים גם באורחותיו, ובחירותיו הקשורים בטבורם לאישיותו, אך לא אכביר מילים ביחס לכך.

הנזק שנגרם לתובע

לשם הנוחות, להלן נתוני היסוד:

התובע יליד X.X.1983;

תאריך התאונה: 26.02.2018;

גיל התובע בעת התאונה: 35;

גיל התובע כיום: 42;

שיעור הנכות הרפואית: 19%;

שיעור הנכות התפקודית: 19%.

התובע כאמור טען, כי שיעור הפיצוי הכולל, שהנתבעים נדרשים לשלם לו מסתכם ב- 450 מיליון ₪ ובנוסף פיצוי יומי גבוה. מנגד הנתבעים עשו מלאכתם נאמנה, והתייחסו לכל רכיב ורכיב בהתאם לדרישות הדין והפסיקה. אדון בנתונים כסידרם.

הפסד שכר לעבר: התובע לא הגיש ביחס לכך כל ראיה והנתבעים טענו, כי בהעדר נתונים אין מקום לפיצוי. מבחינת התשתית הראייתית שהובאה בפניי עולה , שהתובע שהה בתקופת אי כושר מלא, ובהמשך חלקית במשך תקופה לא קצרה אך אכן לא הוגשו נתונים המבססים הפסד שכר. מראיות הנתבעים (נספח 3) עולה, כי שולמו לתובע דמי פגיעה מקסימליים בגין 91 ימים. מעבר לכך אין בידי נתונים נוספים המבססים את ההפסד במישור זה מה גם שמדו"ח רציפות הביטוח עולה, שהתובע שב לעבודתו שלושה חודשים לאחר התאונה, דבר המבסס את טיעוני הנתבעים לפיהם אין מקום לפסוק פיצוי ברכיב זה. זאת ועוד, כפי שנפסק לא פעם כאשר עסקינן בהפסדי עבר הרי שמדובר ב"נזק מיוחד" שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ראו ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי פ"ד לט (1) 477), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק דרושה הבאת נתונים מדויקים ,והנטל רובץ לפתחו של התובע שכאמור לא הגיש דבר. לפיכך, על יסוד חזרתו של התובע לעבודה, ובהעדר ראיות אין בידי לפסוק פיצוי בגין רכיב נזק זה.

הפסד שכר לעתיד כולל פנסיה: כפי שפירטתי לעיל התובע טען באופן כללי. הנתבעת טענה במישור זה, שבהתאם לנתונים השביח התובע את שכרו בשיעור של כ- 60% ולמעשה לא נגרמה לו כל גריעה, שכן התנהלותו התעסוקתית מורה, שהתובע "בוחר" מתי לעבוד אם לאו ומשכך אינו זכאי לפיצוי. איני רואה עין בעין עם הנתבעת במישור זה , שכן על יסוד הנתונים, שפורטו במסגרת התייחסותי לנכות הפונקציונלית ניכר פיחות בשכר בשיעור עליו עמדתי. באיזון הכולל בין טענות הצדדים אומנם מחד גיסא נגדע מקור עיסוקו של התובע במקצועו, אך מאידך גיסא הוא עודנו מסוגל לעבוד בעבודה אחרת במומו גם אם בשכר מופחת. לפיכך חישוב המגלם גריעה מהשכר בהתאם לנכות התפקודית, למעשה מגשר על הפער שבין נתוני ההשתכרות תוך עיקרון השבת המצב לקדמותו.

לפיכך על יסוד הגריעה מכושר השתכרותו של התובע, הנכות התפקודית בשיעור של 19% עד גיל 67 (מקדם 210.71) ובסיס שכר משוערך על סך של 7,816 ₪ נטו, תוך חישוב אקטוארי מלא, אני מוצאת לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד השכר לתקופת העתיד בסך של 312,913 ₪, ובצירוף הפסדי פנסיה (12.5%), ככל הפיצוי ברכיב זה הינו בסך של 352,030 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד כולל הוצאות: התובע לא ביקש לפסוק לו פיצוי במישור עזרת הזולת, ומיקד טענותיו בכך שיש לפסוק לו פיצוי בגין הצורך התדיר ברכישת תחבושות לגדמים המקלים עליו את הרגישות והכאב, שעלותן כ- 60 ₪ לזוג והציג קבלה הנעדרת פירוט ת/1. מנגד הנתבעים הפנו לעדות התובע בה התבטא, כי הוא לא נעזר באיש לאחר התאונה. באשר לתחבושות והצרכים הרפואיים נטען, שאין לתובע צורך בכך בהעדר כל אינדיקציה בתיק המל"ל, ומשעה שהתובע לא טרח להגיש כל חוו"ד המבססת את הצורך, מה גם שכלל הוצאותיו מכוסות באמצעות קופת החולים, ולכן אין מקום לפסוק פיצוי.

אני סבורה שגם במישור ראש נזק זה בפסיקת הפיצוי יש לזכור שהתובע הלא מיוצג לא דובר את "השפה הנזיקית" ונעדר יכולת לתרגם את צרכיו לאשורם. אשר לעזרת הזולת בשים לב לשיעור, וטיב הנכות הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה הנחה סבירה היא, כי הוא יידרש לסיוע כלשהו בעתיד, שכן לא לעולם חוסן, וכן יידרש לשאת בהוצאות כאלה, ואחרות מכיסו עבור נסיעות, משככי כאבי וכו'. אכן התובע זכאי לתשלום מלוא הוצאותיו מקופת החולים ומהמוסד לביטוח לאומי ולא ניתן להשלים עם גישתו כאמור בסיום הדיון לפיה הוא לא מעוניין לפנות לכל גורם למעט הנתבעת שתישא בפיצוי. גישה זו כאמור מנוגדת לחובת הקטנת הנזק הנזכרת לעיל מה גם שאין כל סיבה שהמזיק יישא בעלויות שהניזוק זכאי להיפרע מהם ללא כל תשלום מהקופה הציבורית. לפיכך ותוך שקלול כלל הנתונים כולל בדידותו של התובע שעשוי להיזקק בעתיד לסיוע כלשהו בתשלום בהעדר קרובים, אני מוצאת לאמוד את הפיצוי הכולל בגין ראש נזק זה הצופן גם פני עתיד בסך של 25,000 ₪.

נזק לא ממוני: בגין נכות רפואית בשיעור של 18.55% וארבעה ימי אשפוז הפיצוי שיש לפסוק לתובע הוא 41,675 ₪.

ניכויים: הנתבעים עותרים לניכוי תגמולי המל"ל ששולמו לתובע בעקבות התאונה (דמי פגיעה בסך של 14,444 ₪ מענק וקצבאות בסך כולל של 110,664 ₪. בנוסף עותרים לניכוי התשלום התכוף בסך של 15,000 ₪ ששולם לידי התובע ביום 3.4.24. סבורני שיש מקום להורות על ניכוי הסכומים כמבוקש למעט דמי הפגיעה, שכן כיוון שלא נמצאה זכאות לפיצוי בשל אובדן שכר לעבר אינני רואה להביא סכום זה בחשבון הניכויים.

סוף דבר:

סיכומו של דבר התביעה מתקבלת וכלל נזקי התובע כתוצאה מהתאונה עומדים על סך של 268,420 ₪ ולהלן הפירוט:

• הפסד שכר לעתיד כולל פנסיה: 352,030 ₪.

• עזרת הזולת והוצאות: 25,000 ₪.

• נזק לא ממוני: 41,675 ₪.

   

• בניכוי תגמולי הביטוח הלאומי 110,664 כולל ריבית והצמדה מאמצע התקופה: 134,886 ₪ (-).

• בניכוי התשלום התכוף כולל ריבית והצמדה מאמצע התקופה: 15,400 ₪.

   

הנתבעים ישלמו לתובע הסכומים כמפורט לעיל, אגרה ויתרת האגרה השנייה, בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום, ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לתובע (תודיענו טלפונית נוכח הנסיבות ותערוך תרשומת) ולבא כוח הנתבעים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 ימים מהיום.

ניתן היום, ל' ניסן תשפ"ה, 28 אפריל 2025, בהעדר הצדדים.