אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלוני נ' מדינת ישראל

פלוני נ' מדינת ישראל

תאריך פרסום : 21/03/2023 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום כפר סבא
50706-06-17
18/03/2023
בפני השופט:
אלדד נבו

- נגד -
תובעים:
פלונית ואח'
עו"ד אורנה ינובסקי
נתבעת:
מדינת ישראל
עו"ד פזית גלובינסקי

 

                                                                    נגד

                                               צד ג':     שירותי בריאות כללית

                                                              עו"ד חסן דבאח

 

פסק דין

לפניי תביעת רשלנות רפואית במסגרתה טוענים התובעים, כי עקב טיפול רשלני להוצאת גוף זר מאוזנה של התובעת 1, נותרה לה פגיעה בעור התוף ובעצמות השמע באוזן ימין. התובעים מיחסים את האחריות לנזקי התובעת 1 לנתבעת מכוח היותה הבעלים של בת החולים פוריה, שם טופלה התובעת. הנתבעת מצידה, מייחסת את האחריות לנזק לצד ג', שרופאיה טיפלו בתובעת ושלטענת הנתבעת, הם אלה שגרמו לה את הנזק.

האירועים והמחלוקת

  1. התובעת, ילידת 2.6.2011, הייתה במועד האירועים בת כ- 3 שנים ו – 9 חודשים.

  2. ביום 17.3.2015, במהלך ניקוי אוזניים שביצעה לה אמה, התנגדה התובעת לניקוי אוזן ימין. לכן, האם הביטה אל תוך אוזנה של התובעת והבחינה בגוף זר. בעקבות כך, פנתה למיון ביה"ח פוריה, שבבעלות הנתבעת.

  3. בחדר המיון, נבדקה התובעת על ידי ד"ר אסטרליס המנוח, שציין כי מדובר בשעווה והנחה את התובעת והוריה, לטפל בשעווה באמצעות טיפות צרומול על מנת להמיסה.

  4. על אף הטיפול בטיפות צרומול, לא יצא אותו גוף זר והתובעת המשיכה להתלונן על כאבים וחוסר נוחות באוזן ימין.

  5. ביום 22.4.2015, נלקחה התובעת על ידי אמה, לבדיקה בקופת החולים, אצל ד"ר חליל, רופא אף-אוזן-גרון. ד"ר חליל בדק את התובעת, אבחן כי המדובר ב – "גוף זר, אבן אשר סותמת את כל התעלה מימין" והפנה אותם לבית החולים.

  6. התובעת הגיעה עם הוריה עוד באותו יום למיון בית החולים פוריה.

    התובעת טופלה על ידי ד"ר אידה גוכלר שניסתה להוציא את הגוף הזר, כאשר התובעת מוחזקת על ידי הוריה, מתנגדת בכל כוחה, צורחת ובוכה.

    לאחר שניסיונות הוצאת הגוף הזר לא צלחו, החליטה ד"ר גוכלר לבצע את הפרוצדורה בהרדמה על מנת שניתן יהיה להוציא את הגוף הזר ללא התנגדותה ובצורה בטוחה.

  7. במהלך הניתוח, הוצאו חתיכות של אבן והאבן עצמה, אולם עקב בצקת קשה, לא ניתן היה לראות את עור התוף ולא ניתן היה לקבוע האם כל חלקי הגוף הזר הוצאו.

  8. התובעת שוחררה לביתה ביום 23.4.2015.

  9. ביום 26.4.2015 הגיעה לביקורת בבית החולים, שם בוצע ניקוי לשאריות קרישי דם, אולם הדימום בתעלה החיצונית התחדש.

  10. בביקורות נוספות לאחר מכן, אובחנה התובעת כסובלת מנקב מרכזי גדול בעור התוף ומירידה בשמיעה.

  11. לטענת התובעים, רשלנות הנתבעת היא בעניינים המפורטים להלן:

    • בעת הביקור הראשון, ד"ר אסטרליס שגה באבחנה בכך שקבע כי המדובר בגוש שעווה. לטענתם, על ד"ר אסטרליס היה לנסות ולהוציא את אותו הגוש, או לכל הפחות לוודא כי אכן מדובר בגוש שעווה ולא בגוף זר. הואיל וד"ר אסטרליס לא ראה את עור התוף, הוא לא יכול היה לשלול את קיומו של גוף זר באוזן ימין.

      אילו היה מוצא הגוף הזר כבר בביקור זה, כל שרשרת האירועים שלאחר מכן הייתה נמנעת וכך גם הנזק לאוזנה של התובעת.

    • בעת הביקור השני, ד"ר גוכלר התרשלה בכך שעל אף שהיה ידוע לה כי מדובר בגוף זר המצוי באוזנה של התובעת זמן רב, ועל אף שצפוי כי במצב זה תתפתח בצקת, החליטה לעשות ניסיונות להוצאת הגוף הזר, בכוח, חרף התנגדות התובעת עקב הכאבים שנגרמו לה.

      בכך, גרמה לתובעת את הנזק לעור התוף ועצמות השמע.

      במצב התובעת כפי שהגיעה למיון, על ד"ר גוכלר היה לבצע ניתוח בהרדמה כאפשרות ראשונה, ולא ניסיונות להוצאת הגוף הזר תוך כדי התנגדות התובעת.

      אילו היה מבוצע ניתוח להוצאת הגוף הזר כאופציה ראשונה, היה נמנע הנזק, כולו או חלקו, הואיל והסיכון לפגיעה בעור התוף ובעצמות השמע בניתוח תחת מיקרוסקופ, ללא תזוזה של המטופלת – קטן מאוד.

  12. התובעים הוסיפו, כי לא ד"ר אסטרליס ולא ד"ר גוכלר רופאים מומחים בתחום א.א.ג ואף לא ברפואת ילדים. לפיכך, היה עליהם להתייעץ ולהיעזר ברופא מומחה בתחום. אף בכך יש התרשלות שהביאה לטיפול הלקוי.

  13. לטענת הנתבעת:

    • האבחנה שבוצעה על ידי ד"ר אסטרליס הייתה אבחנה נכונה, כלומר גוש שעווה ולא אבן. לפיכך גם הטיפול שהמליץ לבצע, באמצעות טיפות צרומול – הוא הטיפול הנכון.

    • לד"ר אסטרליס אמנם אין מומחיות ברפואת א.א.ג, אולם הוא רופא מנוסה ומקצועי שטיפל בעשרות אלפי ילדים. על כן, לא סביר כי לא היה מבחין באבן באוזנה של התובעת, אם הייתה כזו.

    • הנתבעת מוסיפה, כי בין אם מדובר בגוש שעווה ובין אם מדובר באבן שמצופה בשעווה, נכון תחילה לרכך את השעווה בטרם מבוצע ניסיון ההוצאה וזאת על מנת להקטין את הסיכון לנזק.

    • לטענתה, האבנים שנמצאו בביקור השני בבית החולים, הוכנסו לאוזן על ידי התובעת לאחר הביקור הראשון.

    • לעניין מומחיותה של ד"ר גוכלר, טוענת הנתבעת כי מדובר ברופאה בעלת ניסיון רב ברפואת א.א.ג וילדים. בעלת מומחיות ברוסיה בתחום א.א.ג, אשר מסיבות אישיות בחרה שלא להוציא תעודת מומחיות בישראל.

    • הנתבעת חולקת על טענות התובעים, כי היה על ד"ר גוכלר לפנות לביצוע ניתוח כאופציה ראשונה. לטענתה, ביצוע ניסיון הוצאה של גוף זר בחדר מיון, ללא הרדמה, מתבקש על מנת לחסוך מהמטופלת את סיכוני ההרדמה.

    • כאשר מדובר בילדים בגילאים צעירים, ריסונם הוא חלק בלתי נפרד מהליך הוצאת הגוף הזר וזאת על מנת למנוע תזוזה שעלולה לגרום לנזק.

    • עוד טוענת הנתבעת, כי האחריות לנזק רובצת על כתפי צד ג', קופת החולים, הן משום שהתובעת לא נבדקה ביום 18.3.2015 בעת שהגיעה לקבל מרשם לטיפות צרומול והן משום שניסיון קודם להוצאת האבן בוצע על ידי ד"ר חליל בקופת החולים. לא מן הנמנע, כי הנזק לאוזנה של התובעת נגרם במסגרת ניסיון זה. לפיכך, הגישה הודעה לצד ג' כנגד קופת חולים כללית.

  14. צד ג' טוענת כי לא בוצע שום ניסיון להוצאת האבן מאוזנה של התובעת על ידי ד"ר חליל, אשר הפנה את התובעת לחדר מיון, מיד לאחר שזיהה את הימצאות האבן.

    הראיות שהוגשו

  15. התובעים 2-3, הוריה של התובעת העידו בעצמם וטענותיהם במישור הרפואי נתמכו על ידי חוות דעתו של ד"ר יהודה הולדשטיין, מומחה רפואי בתחום א.א.ג.

  16. מטעם הנתבעת העידו ד"ר סיון גושן – מנהלת מחלקת א.א.ג בבית החולים וד"ר אידה גוכלר – שטיפלה בתובעת. הנתבעת תמכה את טענותיה בחוות דעתו של ד"ר דניאל ציק, מומחה רפואי בתחום א.א.ג.

  17. מטעם צד ג' העיד ד"ר חליל חליל והוגשה חוות דעתו של ד"ר יצחק ברוורמן, מומחה רפואי בתחום א.א.ג.

    דיון והכרעה

  18. הביקור הראשון בבית החולים:

    • כאמור לעיל, ביום 17.3.2015, פנתה התובעת לחדר מיון כאשר בתלונתה נרשם כי "מצב לאחר הכנסת חרוז לאוזן ימין". אמנם, לטענת התובעים, עוד ביום 11.3.2015 חזרה התובעת מהגן עם סיפור של זריקת חול, אולם אמה שבדקה אותה, מצאה כי אוזניה נקיות.

      על כן, אינני רואה קשר בין האירוע מיום 11.3.2015 לבין המשך האירועים.

      ד"ר הולדשטיין, המומחה מטעם התובעים הסכים בחקירתו הנגדית כי סביר להניח שאם נכתב שהוכנס חרוז, ככל הנראה זה מה שנאמר על ידי אמה של התובעת [עמ' 52 לפרוטוקול].

    • ד"ר אסטרליס שבדק את התובעת, לא ראה חרוז אלא גוש שעווה. האבחנה נעשתה על ידי בדיקה ויזואלית וכן על ידי מגע באותו הגוש באמצעות הכלי בו נעשתה הבדיקה.

    • ד"ר הולדשטיין טוען בחוות דעתו, כי האבחנה של גוש שעווה הייתה שגויה וגם אם אכן נצפתה שעווה, הרי שאילו היה נעשה ניסיון להוצאת הגוש, עד לצפייה בעור התוף, ניתן היה לוודא שאין גוף זר נוסף. לשיטתו, כל עוד לא נצפה עור התוף, לא נשללה הימצאותו של גוף זר, במיוחד כאשר זו התלונה עמה הגיעה התובעת לבית החולים.

    • מנגד, ד"ר ציק אינו מערער על האבחנה של ד"ר אסטרליס ולשיטתו אם הרופא שבדק את התובעת מצא כי מדובר בגוש שעווה – הרי שכך היה.

    • אין מחלוקת שלא בוצע ניסיון להוצאת הגוש, בין אם המדובר בגוש שעווה, בין המדובר בחרוז ובין אם מדובר באבן.

    • הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי אם היה מדובר באבן המצופה בשעווה, הטיפול הנכון היה להמיס תחילה את השעווה, על מנת שניתן יהיה להוציא את האבן ביתר קלות ולטענתה, גם ד"ר הולדשטיין מסכים לכך [ס' 39 לסיכומים].

    • אולם, בחקירתו הנגדית, הסביר ד"ר הולדשטיין את הדברים באופן אחר:

      "כב' השופט:מה שאומרת העו"ד זה שפעולת הריכוך של אותו גוש שעווה, שנניח שהיה שם גוש שעווה, יקטין את הסיכון ביצירת פגיעה בעור התוף או בתעלה כי מרככים אותו.

      ד"ר הולדשטיין: ברור. ברור.

      כב' השופט:זה מה שהיא שואלת, אני לא מביע דעה.

      ד"ר הולדשטיין: כן, אבל זאת לחלוטין לא גישה מקובלת מפני שאתה, באים אליך כאינסנטציה המומחית ביותר. אתה רופא אף אוזן גרון, לא רופא ראשוני, לא אחות במרפאה ולא שום דבר. יש לך את כל הציוד ואתה מנסה. אתה רואה אם אתה מצליח להזיז, וזה מה שאני, לא רק אני, כל רופא אף אוזן גרון מיומן עושה את זה. אתה נכנס בעדינות, ממשש, מנסה להזיז. הרבה פעמים זה משהו חיצוני ואתה בקלות שולף אותו החוצה, אין שום נזק, אין שום דבר. זה לא מסתכלים, אומרים אוקיי, זאת שעווה, עכשיו תשימו טיפות ותבואו ביום אחר. אם יש חשד של גוף זר, אתה מזמין אותו אליך. אם אתה באמת הגעת למצב כזה, עוד יום יומיים תבוא אליי, למרפאה שלי, ואנחנו נמשיך."

      [עמ' 24 שורות 6-22 לפרוטוקול]

    • כלומר, לשיטתו של ד"ר הולדשטיין, כל רופא א.א.ג מיומן היה מבצע ניסיון להזיז את הגוש ובחלק מהמקרים הוא היה נשלף בקלות. אם אכן היה מתחת לאותו גוש שעווה, גוף זר נוסף, ניתן היה לראות אותו ואז היו מבוצעות הפעולות הנחוצות להוצאתו.

      לדבריו:

      "את שאלת אותי, תני לי לענות. קודם כל, אצל ילדים הסיכוי שיש צרומן, כמו שאת מתארת, דחוס ונוקשה כמו אבן, הוא קלוש ביותר. בדרך כלל הם לא מייצרים את זה, מניסיון של עשרות שנים. זה לא קורה. דבר שני, אתה מנסה, אתה בודק, מזיז בעדינות, אתה רואה מה קורה שם. ברוב המקרים, גם הנוקשה וכל מה שאת מתארת, אפשר בקלות מתחת מיקרוסקופ להוציא ולנקות."

      [עמ' 20 שורות 14-20 לפרוטוקול]

    • ד"ר ציק סבור כי אין סיכוי שד"ר אסטרליס טעה באבחון גוש השעווה ולדבריו בחקירה הנגדית:

      "יש הבדל בין חרוז ובין צרומן ואבנים, אלה דברים שונים לחלוטין. צריך להיות רופא עיוור בכדי שהוא יסתכל בתוך האוזן, ולא ידע להבחין בין חרוז לבין אבן לבין חצץ, ולבין שעוות אוזן. כל אחד והצבעים שלו, והמרקם שלו, והמראה שלו, ורופא שלמד קצת יותר מכמה אנשים חייב להבחין בדבר הזה אלא אם כן הוא עיוור. אם הוא עיוור או היה חולה באותו רגע, או קוגנטיבית לא היה בסדר אז זה עניין אחר."

      [עמ' 131 שורות 13-20 לפרוטוקול]

    • לשיטתו של ד"ר ציק, אם הרופא מבחין בגוש שעווה קשה, הטיפול המתאים באותו שלב הוא המסת השעווה. הואיל והאבחנה היא חד משמעית ולא ניתן לטעות בה – גם הטיפול שניתן היה נכון.

    • לדעתו - האירוע שהיה ב – 22.4.2015 הוא אירוע נפרד ואינו קשור לאירוע מחודש מרץ, בו הכניסה התובעת אבנים לאוזנה. ד"ר ציק סבור כי השעווה שנצפתה בחודש מרץ הומסה ויצאה, ואילו בחודש אפריל הוכנסו האבנים.

    • אינני מקבל את עמדת הנתבעות בעניין זה ואסביר:

      התובעת פנתה ביום 17.3.2015 עם תלונה על החדרת גוף זר לאוזן ימין, בין אם זה חרוז או אבן.

      התובעת שוחררה מבית החולים מבלי שבוצע ניסיון הוצאה של הגוש.

      במשך כחודש ימים, נותר אותו גוף זר באוזנה של התובעת, כך על פי עדות אמה וכך גם מופיע ברשומות הרפואיות מיום 22.4.2015.

      כלומר גוש ה"שעווה" כלל לא יצא באותה תקופה, אלא נותר בתוך האוזן והחל לגרום לבצקת.

      אם התובעת הייתה מכניסה אבן לאוזנה בסמוך לפני הביקור השני – הייתה ד"ר גוכלר מוציאה מאוזנה אבן ומתחת לאבן הייתה נתקלת באותו גוש "שעווה". לא כך היה.

      בשל רצף האירועים ובשל העובדה שהחל מיום 17.3.2015 התובעת התלוננה על הימצאות גוף זר בתוך האוזן - סביר יותר, שכבר בביקור הראשון הייתה האבן באוזנה של התובעת והאבחנה של ד"ר אסטרליס הייתה שגויה. במקום אבן הוא זיהה גוש שעווה קשה. כתוצאה מכך, נותרה האבן באוזנה של התובעת, במשך כחודש, ויצרה סביבה תהליך בצקתי שהגיע לשיאו ביום 22.4.2015 אז אובחנה האבן כשהיא חוסמת חסימה מלאה את התעלה.

    • כפי שציין ד"ר ציק, אין זה סביר שרופא מיומן יטעה טעות כה קשה ולכן מסקנתי היא כי באבחנה השגויה, ובהימנעות מניסיון הוצאה של ה"שעווה", נהג ד"ר אסטרליס כרופא בלתי סביר ובלתי מיומן ועל כן התרשל.

    • התרשלות זו הביאה לשרשרת האירועים שהתרחשה לאחר מכן.

  19. קבלת מרשם לצרומול בקופת החולים:

    • כאמור לעיל, הנתבעת טוענת כי אילו הייתה התובעת נבדקת ביום 18.3.2015 [יום לאחר הביקור הראשון במיון], ניתן היה לגלות את האבן באוזנה ובכך למנוע את היווצרות הנזק.

    • אינני מקבל טענה זו.

    • יש לזכור כי התובעת הגיעה יום לאחר הביקור במיון בית החולים עם אבחנה של גוש שעווה הדורש המסה. זאת כתוצאה מאבחנה רשלנית של ד"ר אסטרליס. על כן, אין לצפות מרופאת המשפחה שתעשה ניסיון לבחון האם האבחנה בבית החולים נכונה.

      כאשר אשמו של מזיק מהווה הסיבה המכרעת לנזקו של הניזוק, קובע סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כי גם אם יש אדם נוסף שאשמו היווה סיבה נוספת לנזק – לא יראוהו ככזה.

      במקרה דנן, אשמו של ד"ר אסטרליס היה הסיבה המכרעת לאי זיהוי האבן בשלב מוקדם ולכן אין לייחס אשם לרופאת המשפחה שנתנה לתובעת את המרשם לצרומול יום לאחר מכן.

    • יצוין, כי בעצם הטענה כלפי צד ג', מסכימה הנתבעת כי כבר מיום 17.3.2015, נמצאה האבן באוזנה של התובעת ולכן היה צריך לגלות אותה ביום 18.3.2015. טענה זו עומדת בסתירה לטענותיה כי האבן הוכנסה לפני הביקור השני.

  20. הביקור בקופת חולים אצל ד"ר חליל:

    • ביום 22.4.2015 ביקרה התובעת בקופת החולים ונבדקה על ידי ד"ר חליל חליל, אשר זיהה "גוף זר, אבן אשר סותמת את כל התעלה מימין".

    • ד"ר חליל הפנה את התובעת מידית לבית החולים ובניגוד לטענות הנתבעת, הוא טוען כי לא ביצע ניסיון להוציא את האבן.

    • בסעיף 17 לתצהירה, מעידה אמה של התובעת, כי במהלך הבדיקה אמר לה ד"ר חליל כי הוא יעשה ניסיון להוציא את הגוף הזר ואז יראה מה יוצא. על פי עדותה, ד"ר חליל עשה שימוש במכשיר דמוי צינורית ובמכשיר דמוי קונוס והתובעת צעקה מכאבים.

      רק לאחר מכן, הביט ד"ר חליל לתוך אוזנה של התובעת ואמר לאם כי המדובר באבן ויש לקחת את התובעת לבית החולים.

    • על אף עדות זו, אין כל אזכור במסמכים הרפואיים של קופת החולים על ניסיון הוצאה של האבן.

    • טענת הנתבעת כי ד"ר חליל ביצע ניסיון להוצאת האבן נסמכת גם על הדברים שנמסרו על ידי אמה של התובעת בבית החולים, שם צוין כי ניסיון הוצאת הגוף הזר בקופת החולים לא צלח.

    • ד"ר חליל הכחיש בסעיפים 10 ו -12 לתצהירו כי ביצע ניסיון להוציא את האבן.

    • משום מה, בחקירתו הנגדית לא נחקר ד"ר חליל בעניין זה כלל. לכן נותרה עדותו בעניין זה כעדות שלא נסתרה.

    • ככל הנראה, הצינורית שתיארה התובעת בתצהירה, הייתה כלי באמצעותו בדק ד"ר חליל את התובעת, על מנת לברר מה הגוף הזר שנראה באוזנה. ד"ר הולדשטיין הסביר זאת בחקירתו הנגדית:

      "ד"ר הולדשטיין: לפי התיאור, זה, הוא השתמש בסקשן, מכשיר סקשן, שזו צינורית.

      עו"ד גלובינסקי: כן.

      ד"ר הולדשטיין: מכשיר סקשן בשביל למשש, לראות.

      עו"ד גלובינסקי: למשש? סקשן עושה שאיבה.

      ד"ר הולדשטיין: הוא עושה שאיבה. אתה משתמש בו כמכשיר קהה גם אם אתה לא בטוח מה יש מולך.

      עו"ד גלובינסקי: כן. אתה מנסה לשאוב, נכון? סקשן עושה שאיבה, זאת אומרת, אתה מנסה לשאוב.

      ד"ר הולדשטיין: סקשן זה מכשיר שמיועד לעשות שאיבה, אתה אתה, אם אתה לא סותם לו את הקצה, אתה פשוט נוגע ורואה מה קורה.

      עו"ד גלובינסקי: אבל אם הוא כתב להם שהוא ישאב ויראה מה יוצא מהאוזן, זאת אומרת שהוא עשה שאיבה?

      ד"ר הולדשטיין: לא בהכרח, אני לא יודע אם המכשיר היה מחובר למכשיר הסקשן או שהוא השתמש רק.

      עו"ד גלובינסקי: אם הוא אומר להורים, אני הולך לשאוב, ומשתמש במכשיר שהוא אמר, אז מה הוא עשה?

      ד"ר הולדשטיין: אז הוא ניסה לשאוב."

      [עמ' 37 שורות 3-21 לפרוטוקול]

    • על כן, מסקנתי היא כי על אף עדות האם, שככל הנראה לא הבינה את הפעולות שד"ר חליל מבצע ולמרות שהאם מסרה בבית החולים כי נעשה ניסיון להוציא את האבן – הרי שניסיון כזה לא נעשה בפועל ולכל היותר נעשה ניסיון שאיבה ואין בסיס לטענות הנתבעת כלפי ד"ר חליל כי הוא זה שגרם לנזק באוזנה של התובעת.

    • ד"ר חליל שבדק את התובעת, אבחן את הימצאות האבן והפנה את התובעת לבית החולים, פעל כרופא מיומן וזהיר.

  21. הוצאת הגוף הזר על ידי ד"ר גוכלר:

    • המחלוקת סביב ניסיונות הוצאת הגוף הזר היא בשאלה, האם היה על ד"ר גוכלר לפנות מיד לניתוח או שניסיון הוצאה של הגוף הזר ללא הרדמה היא פעולה סבירה בנסיבות המקרה.

    • ד"ר גוכלר נשאלה בעניין ביצוע ניסיון הוצאה של הגוף הזר ללא הרדמה והשיבה כי:

      "ת.אין דבר כזה להכניס ילד להרדמה כללית,

      ש.אוקי.

      ת.שכל אחד מבן אדם בלי השכלה של רפואה יודע מה זה הרדמה כללית. ניסיון אחד להוצאת גוף זר בלי הרדמה כללית. לא מצליחים, הרדמה כללית.

      ש.אוקי. אז את אומרת שבעצם מה שאפשר להגיד אנחנו מדברים על ניסיון אחד.

      ת.נכון."

      [עמ' 24 שורות 3-10 לפרוטוקול]

    • למעשה, גם ד"ר הולדשטיין מסכים שניתן לבצע ניסיון הוצאה של הגוף הזר ללא הרדמה:

      "עו"ד גלובינסקי: אתה חושב שלא היה צריך לעשות שום ניסיון?

      ד"ר הולדשטיין: ודאי שהיה צריך לעשות ניסיון, אבל לראות, לעצור בנקודה שבה אתה בטוח שאתה לא עשית נזק."

      [עמ' 45 שורות 20-22 לפרוקטוקול]

      ובהמשך –

      "עו"ד גלובינסקי: כן. זאת אומרת שכל ילד שיש לו גוף זר, אתה מריץ אותו לחדר ניתוח?

      ד"ר הולדשטיין: אם אני לא מצליח להוציא אותו באמצעים אחרים.

      עו"ד גלובינסקי: למה אתה מנסה קודם להוציא, כי אתה רוצה לחסוך ממנו מה?

      ד"ר הולדשטיין: אני רוצה לחסוך נזק.

      עו"ד גלובינסקי: כן, אבל מאחר וגם אתה אומר שאתה קודם מנסה בלי חדר ניתוח, מכיוון שאתה רוצה לחסוך ממנו את ההרדמה, נכון?

      ד"ר הולדשטיין: אני רוצה לחסוך מה?

      עו"ד גלובינסקי: את ההרדמה. זה בסוף השיקול.

      ד"ר הולדשטיין: תראי, אני רוצה, המטרה שלי היא לשמור על שלמות האוזן.

      עו"ד גלובינסקי: כן.

      ד"ר הולדשטיין: אם אני יכול להוציא את זה בתנאים, בלי הרדמה, ודאי שאני עושה את זה. ברוב המקרים זה קל ופשוט. אם אני לא מצליח ויש התנגדות, אני עובר להרדמה."

      [עמ' 47 שורות 2-17 לפרוטוקול]

    • גם ד"ר ציק, המומחה מטעם הנתבעת מסכים כי ניתן לבצע ניסיון הוצאה בטרם פונים לפרוצדורה ניתוחית:

      "שוב, בדיקה מניפולציה, זיהוי של הגוף הזר, כל זה נעשה כשאתה נמצא בתוך האוזן, אתה לא יכול לעשות את זה בחוץ, אין פה הדמיה. ניסיון ראשון להוציא, במידה וזה נתקל בקושי, גש לחדר ניתוח ותעשה את זה בהרדמה כללית. זה סדר הדברים."

      [עמ' 148 שורות 6-10 לפרוטוקול]

    • אך על פי עדותה של האם, לא בוצע ניסיון הוצאה פשוט של האבן אלא מהלך ממושך של מספר ניסיונות הוצאה כושלים, עד שהחל לרדת דם מאוזנה של התובעת:

      "...הבטחנו לה שזה יהיה קצר, שהיא תתאפק, וזה רק לשנייה מוציאים, כמו שד"ר גוכלר אמרה. היא אמרה, אני רואה אותן, אני כבר מוציאה אותן. תפסנו אותה והיא צרחה. וזה לא היה שנייה, זה התמשך. ואז כל פעם היא עשתה כמה שניות הפסקה וניסתה עוד פעם. זה ככה היה פעמיים שניסינו, ואז עצרנו רגע, ניסינו לבדוק אפשרויות, אולי יש אפשרות אחרת. בעלי שאל אותה, ד"ר, אולי אפשר לתת אנטיביוטיקה, אולי אפשר לעשות איזה צילום, יש איזה צילום, משהו, שאפשר לראות מה קורה שם? היא אמרה לו, אין צורך, זה 2 שניות, אני מוציאה. זה רק בגלל שהיא צועקת והיא משתוללת, זה קשה מאוד ככה. ניסיתי לבדוק. התקשרתי לקופת חולים כללית לראות מה אפשר לעשות, אם אפשר, התקשרתי גם לכל מיני רופאים, המליצו לי ללכת לשניידר ולבני ציון. זה היה בערב יום הזיכרון, בבוקר של ערב יום הזיכרון."

      [עמ' 99 שורות 1-14 לפרוטוקול]

      ובהמשך –

      "אנחנו הסתכלנו כללי. באותו רגע הילדה, היא, היה עוד ניסיון שלישי, שהד"ר הגיע ואז פשוט השפריץ לה דם מהאוזן, ואז צעקתי להם, תעזבו את הילדה, אני לא רוצה שתעשו שום ניסיון יותר. אני לא רוצה שתעשו לה, עדיף שתעשו לה ניתוח כדי שלא תסבול. היא לא אמורה לסבול את הכאבים האלה בלי סוף. ואז, והם גם לחצו שאם אתם רוצים, תכניסו לניתוח כי זה, אין לי מרדים, אין לי מנתחים. כל מיני לחץ שהם הפעילו עלינו שם כדי להכניס אותה כן לניתוח. ואחרי שהוא פגע בה, אמרתי לו, אני לא רוצה שאף אחד ייגע בה, ואני גם לא אעביר אותה לשום בית חולים אחר אחרי שנגעתם בה. אני רוצה שתעשו ניתוח, שהילדה לא תרגיש יותר כאב. ואז הגיעו ההחתמות המהירות האלה של הזה. גם אם קראתי, אני לא זוכרת מה קראתי."

      [עמ' 103 שורות 7-19 לפרוטוקול]

    • עדותה של האם הייתה אמינה ואותנטית, האם זכרה את המקרה לפרטי פרטים ורק חלק מהתיאור העובדתי שתיארה צוטט לעיל.

    • לעומתה, ד"ר גוכלר לא זכרה את המקרה עצמו ועדותה הסתמכה על המופיע במסמכים הרפואיים.

    • מניתוח העדויות ועמדות המומחים, מסקנתי היא כי אילו הייתה ד"ר גוכלר מבצעת ניסיון הוצאה אחד של האבן ולאחר מכן פונה להליך של הרדמה, הייתה נוהגת כפי שרופא סביר וזהיר צריך לנהוג.

    • אולם במקרה זה, בוצעו על ידה מספר ניסיונות הוצאה של האבן, ללא הרדמה, תוך מאבק ממושך בתובעת המתנגדת, וצורחת מכאבים. כל זאת עד שנגרמה הפגיעה באוזנה של התובעת ודם החל לזלוג ממנה.

    • ולראיה לכך שהפגיעה באוזן נגרמה עובר לניתוח ותוך כדי ניסיונות הוצאת האבן – בדו"ח הניתוח צוין כי נמצאה הפרשה דמית יבשה.

    • רק לאחר מכן, החליטה ד"ר גוכלר כי יש לבצע את הפרוצדורה בהרדמה.

    • בהתנהלותה, חרגה ד"ר גוכלר מסטנדרט הזהירות המצופה ממנה, פצעה את התובעת בעת ניסיונות הוצאת האבן ובכך התרשלה.

      הקשר הסיבתי

  22. כאמור לעיל, התרשלות הנתבעת באה לידי ביטוי בשתי נקודות זמן. הראשונה – טעות בזיהוי הגוף הזר ביום 17.3.2015 והימנעות מניסיון להוציאו על ידי ד"ר אסטרליס. השנייה – ניסיונות ממושכים ואגרסיביים להוצאת האבן על ידי ד"ר גוכלר, עד כדי פגיעה פיזית באוזנה של התובעת.

  23. בשתי נקודות הזמן, אילו היו פועלים רופאי הנתבעת בזהירות ובמיומנות הנדרשות, היה נמנע הנזק.

  24. בכך מתקיים הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזקי התובעת.

  25. לא ניתן לטעון כי נזק זה אינו במתחם הצפיות של רופא סביר ומיומן.

    הנזק

  26. הנזק שנגרם לתובעת הוא למעשה נקב גדול בעור התוף שגורם לירידת שמיעה הולכתית.

  27. על פי האמור בחוות דעתו של ד"ר הולדשטיין, בבדיקה נמצא נקב מלא של עור התוף ופגיעה ברורה בעצמות השמע. ד"ר הולדשטיין מציין כי בבדיקה תחת אוטוסקופ ומיקרוסקופ נראה הפטיש כשהוא במנח צנוח ומאחוריו בליטה מסוידת עם חיבור פיברוטי לאחור, דבר המעיד על ניתוק של ראש הסטפס מחיבורו לאינקוס.

  28. על פי חוות דעתו של ד"ר ציק, אין עדות לכך שנגרמה פגיעה בעצמות השמע ולמעשה, אם תעבור התובעת ניתוח לתיקון הנקב, סיכויי ההצלחה לסגירת הנקב הם 95% ולשיקום השמיעה – 75%-80%.

  29. בחוות דעתו של ד"ר ציק אין כל התייחסות לממצאים אליהם מפנה ד"ר הולדשטיין ולתיעוד שהדגים לפגיעה בעצמות השמע.

  30. מכל מקום, אין מחלוקת בין המומחים כי נכותה של התובעת בגין הירידה בשמיעה היא בשיעור 0%.

  31. ד"ר הולדשטיין סבור כי יש לקבוע לתובעת נכות בשיעור של 20% בגין דלקת כרונית באוזן תיכונה חד צדדית עם פגיעה בעצם.

  32. ד"ר ציק סבור כי יש לקבוע לתובעת נכות בשיעור של 10% בגין נקב יבש ומרכזי בעור התוף הימני.

  33. הואיל ואין מחלוקת בשאלת קיומו של נקב ומכיוון שהתובעת אינה סובלת בפועל מדלקת כרונית באוזן התיכונה, אולם פגיעה בעצמות השמע נצפתה, אני סבור כי הנכות שיש לקבוע לתובעת במקרה זה היא בשיעור של 15%. זאת בהנחה שלא יבוצע ניתוח לתיקון הנקב.

  34. ניתן להבין את חששם של הורי התובעת מביצוע ניתוח לתיקון הנקב, אך אין לדעת האם התובעת תבצע ניתוח כזה בעתיד. אף אין לדעת האם הניתוח יצליח והאם יחול שיפור בליקוי השמיעה ממנו היא סובלת כיום.

  35. יש מקום לציין כי אמנם על פי טבלאות המל"ל, ירידה בשמיעה חד צדדית כפי שנגרמה לתובעת אינה מעניקה אחוזי נכות, אולם יש בה כדי להגביל את התובעת במידה מסוימת בפועל.

  36. על כן, בשקלול הליקויים הפיזיים והשפעתם התפקודית, חישוב הנזק ייעשה על בסיס נכות רפואית ותפקודית בשיעור של 15%.

  37. לאור האמור לעיל, נזקי התובעת לפי ראשי נזק הם כמפורט להלן:

    • הפסד כושר השתכרות לעתיד –

      כקטינה, חישובי הנזק מתבססים על החזקה לפיה התובעת תעבוד עד גיל הפרישה [67], שכרה של התובעת יהיה השכר הממוצע במשק ונכותה הרפואית שווה לנכותה התפקודית ולשיעור הגריעה מהשכר.

      לא מצאתי בסיס לחרוג מחישוב הנזק על בסיס הנתונים הנ"ל, על אף שהתובעת היא בת למשפחה חרדית. אין לדעת האם התובעת תשרת בכל זאת בשירות לאומי או בשירות אחר ועל כן חישוב הפסדי השכר לעתיד ייעשו החל מגיל 20.

      חישוב אקטוארי על בסיס השכר הממוצע במשק [11,730 ₪], שיעור גריעה מהשכר של 15%, מגיל 20 עד גיל 67 ולאחר היוון [מקדם 302.17] והיוון כפול [0.79], נותן את התוצאה של 420,000 ₪.

    • הפסדי פנסיה –

      בשיעור 12% מהפסדי השכר – 52,500 ₪.

    • הוצאות, לרבות הוצאות רפואיות ונסיעות –

      לא הוצגו קבלות על הוצאות בסכומים משמעותיים, אולם יש להניח כי נכותה של התובעת אשר מגבילה אותה בשמיעה ודורשת שימוש באמצעים למניעת חדירת מים, תהיה כרוכה בהוצאות במהלך חייה. על כן, הפיצוי אותו אני פוסק באופן גלובאלי הוא בסך 5,000 ₪.

       

       

    • נזק לא ממוני –

      על פי תיאור הורי התובעת, כתוצאה מהפגיעה באוזנה, נאלצת התובעת לעשות שימוש באמצעים למניעת חדירה נוזלים לאוזן ולהימנע מפעילות הכולל פעילות מים. התובעת אף סובלת מירידה בשמיעה באוזן ימין ונכותה כפי שנקבעה לעיל היא בשיעור 15%.

      בהתחשב באמור לעיל, הפיצוי אותו אני פוסק לתובעת בגין ראש נזק זה הוא בשיעור של 80,000 ₪.

  38. לא הוכחו ראשי נזק נוספים.

  39. נזקי התובעת מסתכמים לסך של 557,500 ₪.

  40. על הנתבעת, כמי שגרמה לתובעת את נזקיה, לפצות אותה בגינם.

  41. משלא נמצאה התרשלות מצידה של קופת חולים כללית, דין ההודעה לצד ג' כנגדה – להידחות.

    התוצאה

  42. התוצאה היא כי התביעה מתקבלת וההודעה לצד ג' נדחית.

  43. הנתבעת תשלם לתובעת 557,500 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 15,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 130,455 ₪ כולל מע"מ.

  44. הנתבעת תשלם לצד ג' הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ כולל מע"מ.

     

     

     

    ניתן היום, כ"ה אדר תשפ"ג, 18 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ