יוסף בניאשוילי נ' גינדי הגרנדס בע"מ

לפני תביעה כספית, בסך 437,179 ₪, בגין נזקים שונים שנגרמו לתובע על ידי הנתבעת, בהמשך לעסקת מכר, שבמסגרתה מכרה הנתבעת לתובע דירת מגורים בפרויקט בניה שיזמה.

רקע

1. התובע הנו תושב בלגיה. כך גם הוריו ושני אחיו. התובע ושני אחיו רכשו כל אחד דירה מהנתבעת. לימים, הסכמי המכר מול שני אחיו של התובע בוטלו, משלא עלה בידיהם לקבל הלוואת משכנתא למימון יתרת תשלומי התמורה. התביעה דנא, נוגעת להסכם המכר שנכרת עם התובע ואשר יצא לפועל.

    

2. ביום 10.7.11 רכש התובע מהנתבעת דירת 5 חדרים בפרויקט בניה שלה ברח' מישר 10 בראשון לציון, בתמורה לסך של 1,940,000 ₪. מועד מסירת הדירה נקבע בהסכם ליום 30.9.13.

    

3. בחודש מאי 2012 התריעה הנתבעת בפני התובע כי החוזה יבוטל, אם לא ישלים שני תשלומים מתוך תשלומי התמורה שלא שולמו על ידו במועד. לטענת התובע, הסיבה לאי ביצוע התשלומים נבעה מכך שהוא נתקל בקושי לקבל הלוואת משכנתא, לאחר שהבנק המלווה של הפרויקט, אשר הנתבעת הציגה בפניו כי יוכל לקבל אצלה הלוואה, סירבה לעשות כן. הנתבעת טוענת שלא היה מצג כזה ושההסכם בכל מקרה לא מתנה את התשלומים ביכולת של התובע לקבל הלוואה כזו או אחרת.

    

4. מכל מקום, כתוצאה מכך שהתובע לא שילם את התשלומים הנ"ל, נחתם ביום 9.9.12 הסדר בין הצדדים, שלפיו מחד, יחויב התובע בקנס של 65,000 ₪ בגין האיחור בביצוע התשלומים וכדי שהחוזה לא יבוטל עמו. מאידך, סוכם כי יתרת התשלום שטרם שולמה במועד ההסדר, בסך של 1,566,500 ₪, תשולם עד שבוע לפני מסירת הדירה ובתוספת הצמדה למדד תשומות הבניה בלבד וללא ריבית.

    

5. הצדדים חלוקים לגבי האירועים שאירעו ממועד זה (מאי 2012) ועד לתחילת ספטמבר 2014, מועד שבו אין מחלוקת כי נוצר קשר בין הצדדים, התובע שוחח עם נציגי הנתבעת בקשר למסירת הדירה ואף שילם את יתרת התשלום בגינה.

    

6. המחלוקת נוגעת בעיקר לנושא התקנת המטבח הסטנדרטי שהגיע לתובע לפי ההסכם והמפרט ואשר כפי שעוד יפורט בהמשך פסק הדין, לא הותקן על ידי הנתבעת עד מועד מסירת הדירה לתובע בחודש ספטמבר 2014, לא לאחר מכן ולא בכלל, כשכל צד מאשים את רעהו בעניין זה.

    

7. תמצית המחלוקת הנה כי התובע טוען כי הודיע לנתבעת שתתקין את המטבח הסטנדרטי ומכחיש שקיבל הודעה כלשהי ממנה, שלפיה הוא צריך לעשות דבר מה נוסף בעניין זה. כמו כן, טוען התובע כי רק בחודש ספטמבר 2014, יצרה עמו קשר הנתבעת בקשר למסירת הדירה.

    

8. הנתבעת מנגד טוענת כי התובע קיבל מכתב בנושא המטבח עוד בחודש יולי שנת 2012, המנחה אותו לגשת לספק המטבחים, כדי לבצע את הזמנת המטבח הסטנדרטי וכי הוא התעלם ממנו. כן טוענת הנתבעת כי התובע גם התעלם ממכתב ששלחה לו בקשר לקבלת הדירה בחודש מאי 2014, עד כדי כך שבחודש אוגוסט 2014 כבר יצא מכתב ביטול של ההסכם, שלבסוף אמנם בוטל, משנוצר קשר עם התובע והוא שילם את יתרת התמורה.

    

9. ביום 22.9.14 נערכה פגישה בדירה למטרת מסירתה, בנוכחות אביו של התובע, אחיו מיכאל והמהנדס אלכסנדר פיש, מהנדס הביצוע של הקבלן המבצע של הפרויקט, חברת "מליבו" (התובע לא נכח בפגישה זו).

    

10. אין מחלוקת כי במועד זה לא היה מותקן מטבח בדירה. כל צד מאשים את רעהו בעניין זה, כפי שנאמר ועוד יפורט. בנוסף, לא היה מותקן ברז בשירותי אורחים, שפופרת של טוש במקלחת ושלושה קרשי אסלה, אם כי עיקר המחלוקת אינה לגבי עניינים אלה.

     

11. המהנדס פיש החתים את אביו של הנתבע על מסמכי פרוטוקול מסירה של הדירה, שעליהם רשמו אביו ואחיו של התובע, כי לא עברו על הליקויים של הדירה, כי יעשו כן רק בעוד 60 ימים לכשיחזרו ארצה וכי יוגש דו"ח מהנדס מטעם התובע.

     

12. התובע טוען כי נאמר לאביו ואחיו על ידי פיש כי גם אם הם יסרבו לחתום על פרוטוקול המסירה, ייחשב הדבר כמסירתה וכך אולצו הנ"ל לחתום על קבלת הדירה, למרות שלא הייתה ראויה למסירה ולמגורים, בעיקר בשל העובדה שטרם הותקן המטבח.

     

13. ביום 13.11.14 ניתנה חוות דעת של המהנדס ראובן שמאי מטעם התובע, בקשר לליקויים בדירה. חוות הדעת נמסרה לנתבעת ביום 16.11.14.

     

14. בביקור בדירה שנערך בתחילת ינואר 2015, בו נוכחו אביו של התובע ונציג הנתבעת (התובע לא נכח), התברר שהמטבח טרם הותקן וגם הליקויים בדירה טרם תוקנו. התובע טוען כי נציג הנתבעת הפנה אותו לספק המטבחים, חברת "אביבי", כדי לבחור גוון ארונות המטבח, וכן הפנה אותו לספק משטחי העבודה, חברת "פרביטל", כדי לבחור גוון לשיש במטבח. ביום 21.1.15 ביצע אביו של התובע הזמנה בחברת "פרביטל" כפי שהונחה.

     

15. ביום 16.3.15 פנתה באת כוח התובע אל הנתבעת במכתב דרישה לתיקון הליקויים ולהתקנת המטבח. משלא התקבלה כל תגובה, נשלח ביום 30.3.15 מכתב נוסף אל מנהלת מחלקת דיירים בנתבעת, הגב' אדווה לוי. משלא נענה גם מכתב זה, נשלח ביום 14.5.15 מכתב נוסף ושלישי אל מנכ"ל הנתבעת, גיא גינדי ואל סמנכ"ל מחלקת דיירים גיא שני. בשלב זה ובעקבות בירור שערכה, נאמר לבאת כוח התובע כי המכתבים הועברו לטיפול המחלקה המשפטית של הנתבעת.

     

16. משטרם התקבלה כל תשובה למכתבי באת כוח התובע, שלחה האחרונה מכתב נוסף ביום 1.3.16, הפעם אל היועץ המשפטי של הנתבעת, עו"ד ברק טוויזר. רק ביום 17.3.16, התקבלה סוף סוף תגובת הנתבעת למכתבי התובע, מפיו של בא כוחה, עו"ד גל נוסבוים, ממשרד עורכי דין חיצוני שקיבל את הייצוג של הנתבעת בקשר לפניית התובע.

     

17. במכתב זה נטען, בין היתר, כי התובע לא בחר את התגמירים של הדירה בכלל ולא שהה לפניות הקבלן המבצע כי עליו לבצע הזמנה של המטבח הסטנדרטי אצל ספק המטבחים. באת כוח התובעת הגיבה על מכתב זה ביום 14.4.16 ותשובה למכתבה נשלח ביום 19.4.16 על ידי עו"ד נוסבוים, כשאין שינוי בעמדות הצדדים.

     

18. בתקופה שמחודש מרץ 2015 ועד ספטמבר 2015 ובמקביל למכתבים ששלחה באת כוחו ואשר פורטו לעיל, התקיימו לטענת התובע, שלוש פגישות נוספות (במועדים: 3.3.15, 14.5.15 ו-8.9.15), עם נציגים שונים של הנתבעת, שבכולן הובטח לאביו ו/או אחיו של התובע כי המטבח יותקן (התובע לא נכח בפגישות אלה).

     

19. כמו כן, ביום 26.8.15 נערך ביקור נוסף בדירה של מהנדס התובע והסתבר כי רוב הליקויים נותרו וכי המטבח עדיין לא הותקן.

     

20. כמו כן, התובע טוען כי למן תחילת ינואר 2015 החל בניסיונות למכור את הדירה, אולם ללא הצלחה, נוכח מצבה. לטענתו, בעקבות פנייה נוספת של התובע והוריו, שביקרו בישראל בחודש מאי 2016, הנתבעת תיקנה חלק מהליקויים בדירה, אולם המטבח לא הותקן.

     

21. כתוצאה מכך, החל התובע לפעול לרכישת מטבח על חשבונו והתקנתו בדירה.

     

22. התובע הגיש, אפוא, את התביעה דנא בחודש יוני 2016 ובמסגרתה הוא תובע פיצוי כספי בגין ראשי הנזק הבאים: 30,084 ₪ – עלות תיקון ליקויי הבנייה שנותרו בדירה; 50,000 ₪ - עלות התקנת מטבח חדש, אינטרקום ואביזרים סניטריים בדירה; 84,000 ₪ - פיצוי עבור איחור במסירה לתקופה 30.11.13 עד 29.7.14; 192,500 ₪ - פיצוי עבור איחור במסירה של הדירה לתקופה 30.7.14 עד הגשת התביעה 23.6.16; 50,000 ₪ - עגמת נפש; 20,475 ₪ - שכ"ט עבור התקופה שעד הגשת התביעה; 10,120 ₪ - תשלומי ועד בית ששילם התובע עד הגשת התביעה. סה"כ 437,179 ₪.

     

23. הנתבעת בכתב הגנתה טוענת, בין היתר, כי התובע פיגר בתשלומי הדירה, לא בחר את תגמיריה, לא שהה להודעת הנתבעת מחודש נובמבר 2013 על כך שהדירה מוכנה למסירה ועל כן קיבל את הדירה לחזקתו לבסוף רק ביום 22.9.14 ושיתף פעולה רק באופן חלקי ובאיחור רב, כדי לאפשר לנתבעת לבצע תיקונים בדירה.

     

24. לעניין המטבח, נטען כי התובע לא שהה לפניות חוזרות ונשנות שקיבל ושלפיהן עליו היה לבצע הזמנה של המטבח אצל אחד מספקי המטבחים בפרויקט, שאם לא כן, לא יותקן המטבח. לפיכך, הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות.

     

25. במהלך ניהול הליכי התביעה, מיניתי את המומחה צבי רון, למתן חוות דעת באשר לליקויי הבנייה וכן בקשר לעלותו של מטבח סטנדרטי לפי המפרט של חוזה המכר וכן לגבי דמי השכירות הראויים של הדירה.

     

26. עדי התובע שהגישו תצהיר היו התובע עצמו, המתווך חנן קריכלי ושוכרת הדירה, שלומית עטור דגמי. בנוסף לכך, הזמין התובע לעדות את אלכסנדר פיש, מהנדס הביצוע מטעם הקבלן המבצע.

     

27. עדי הנתבעת היו רן קיט, סמנכ"ל לקוחות ודיירים בנתבעת, אדווה מנשרוף, מנהלת מח' שירות דיירים בנתבעת (בזמנו נציגת שירות מן המניין), יהודית אלאשווילי, נציגת מחלקת שירות בנתבעת בזמנים הרלוונטיים לתביעה.

     

    דיון

28. מאחר והמחלוקת בין הצדדים ביחס למי אחראי לכך שלא הותקן מטבח בדירה, משפיע על ראשי הנזק העיקריים של התביעה ומהווה את המחלוקת העיקרית בתיק דנא, אכריע בעניין זה תחילה.

     

    על מי רובצת האחריות לכך שהמטבח לא הותקן בדירה

29. בסעיף 4.1 להסכם, על השינויים שבוצעו בו בנספח השינויים שצורף כנספח 1 לתצהירו של רן קיט, נקבע כך: "בכל מקרה בו מצוינת במפרט הטכני חלופה לגביה נקבע במפרט הטכני במפורש כי היא לבחירת הקונה, מתחייב הקונה להודיע לקבלן המבצע ו/או למוכר על בחירתו מתוך החלופות, בתוך 7 יום ממועד דרישתם הראשונה בכתב של הקבלן המבצע או המוכר, לפי העניין. היה והקונה לא יודיע לקבלן המבצע או המוכר, לפי העניין, על בחירתו כאמור, יהא רשאי המוכר, לאחר מתן התראה על כך בכתב בת 7 ימים לפחות לקונה, לבחור את החלופה עבור הקונה, לפי שיקול דעתו הבלעדי ולקונה לא תהא כל טענה ו/או דרישה ו/או תביעה בעניין זה כלפי המוכר".

     

30. עיון בסעיפי המפרט הטכני ביחס לארונות המטבח (ס' 3.3.1 ו-3.3.2), מעלה כי בכל סעיפי המשנה של הסעיפים הנ"ל, במקום שבו ניתנה יותר מאופציה אחת של חומרים, נרשם "לפי החלטת החברה", למעט ביחס לגוון של משטח העבודה, אשר נקבע לגביו ורק לגביו, כך: "גוון: 3 דגמים שתעמיד החברה לבחירת הקונה".

     

31. המסקנה המידית שיש להסיק מיישום סעיף 4.1 לחוזה, על סעיפי המפרט הנוגעים לארונות המטבח, הנה כי לפי החוזה עצמו, היה על הנתבעת להתקין את ארונות המטבח, ללא כל צורך בהודעה כלשהי מצד התובע.

     

32. רק ביחס למשטה העבודה, הייתה מחויבת להודיע לתובע על זכותו לבחירת הגוון ואם לא שהה להודעה, הייתה רשאית לבחור עבורו את הגוון כדי שתוכל להתקין את המטבח ולבצע בשעה היעודה מסירה של דירה ראויה למגורים וגמורה.

     

33. מכאן, שלא הייתה כל סיבה מוצדקת מצד הנתבעת שלא להתקין את ארונות המטבח עצמם (ללא משטח העבודה), שכן לגביהם, לא נקבע במפרט כי יש דבר מה שהנו לבחירת הקונה. מובן כי גם לא הייתה בעיה טכנית לפעול כך, מקום שמשטח העבודה, מטבע הדברים, ממילא מותקן רק לאחר שארון המטבח התחתון מותקן.

     

34. לגבי משטה העבודה עצמו, בהתחשב בנוסח של סעיף 4.1 להסכם והעובדה שהנתבעת התחייבה בהסכם למסור דירה מושלמת לפי המפרט, ראויה למגורים וגמורה, הנתבעת מחויבת לתת את ההודעה לקונה. אם לא ענה לה, היא חייבת לתת לו התראה נוספת, כמתחייב מהסעיף הנ"ל.

     

35. אם עדיין אין קול ואין עונה מצד הקונה וישנה וודאות כי הקונה קיבל את ההודעות, האם סעיף 4.1 לחוזה מאפשר לנתבעת שלא להשלים לפי שיקול דעתה את הפרט המדובר? היינו, האם בשל העבודה שנרשם "יהא רשאי המוכר" ולא נרשם יהא חייב, רשאית הנתבעת למסור את הדירה ללא שבנתה חלק מהפרטים שלה, אך ורק מהטעם שהקונה לא בחר את הגוון או את הסוג של אותם פרטים?

     

36. לדידי, ספק אם זה המצב. לכאורה, בנסיבות, השימוש במילה "רשאי", אינה מסמנת כי למוכר ברירה והכוונה הנה כי הוא מחויב לבצע את הבחירות במקום הקונה, מקום שהאחרון קיבל הודעות ולא פעל על פי הן ולו כדי שהמוכר יוכל להשלים את בניית הדירה.

     

37. עם זאת, כפי שיפורט להלן, אין לי צורך להכריע בשאלה זו, שכן הנתבעת ממילא לא הוכיחה כי נתנה הודעה או התראה לתובע כנדרש לפי סעיף 4.1 לחוזה. מתן הודעה כאמור, הנה בכל מקרה תנאי לכך שהנתבעת תוכל שלא להשלים את הפרט המדובר ולמסור את הדירה לקונה בלעדיו וזאת ובלד שניתן פירוש לסעיף הנ"ל כמקנה זכות לפעול בצורה כזו (מה שלדידי אינו המצב, כפי שציינתי).

     

38. לפיכך, משלא ניתנה הודעה, כפי שעוד יפורט להלן, נותרה הנתבעת מחויבת להשלים גם את בניית משטח העבודה, דבר שלא נעשה.

     

39. כעת לטענת הנתבעת כי נתנה לתובע הודעה בחודש יולי 2012 ביחס להזמנת המטבח. התובע התייחס בתצהירו במפורש, למכתבים מחודש יולי 2012, שהוציאה לכאורה חברת "מליבו" ושהנתבעת צירפה לכתב ההגנה כנספח 6 וכן צירפה לאחר מכן כנספח 9 לתצהיר קיט, כשאחד המכתבים, עניינו הצורך של הדייר לתת הודעה בקשר למטבח.

     

40. התובע מצהיר בסעיף 33 בעמ' 9 למעלה בתצהירו, כי אין ממש בטענה כי הוא התעלם מהמכתבים. מתצהירו עולה שלפי גרסתו, הוא כלל לא קיבל אותם. כן ציין התובע כי מספר חודשים לאחר חתימת הסכם המכר, הודיעו הוא ואביו לנציגי הנתבעת, כי הכתובת שרשמו בהסכם המכר ככתובתם בארץ (רח' הרב לוי 6/19 בבת-ים), הנה כתובת של דירה שברוב ימות השנה ריקה ועל כן מסרו לנציגי הנתבעת את כתובתם בבלגיה וכן שלושה מספרי טלפון שלהם בבלגיה (של התובע, אביו ואחיו מיכאל הידוע גם כמייקל).

     

41. מאוחר יותר, בחקירתו הנגדית, שהתקיימה ביום 21.10.18, התובע העיד כי הדירה בבת-ים הנה דירה שבבעלות אביו, שדודתו קיבלה רשות לגור בה, עד שעזבה "לפני 3-4 שנים בערך" (עמ' 24 לפר' למעלה). בקדם המשפט מיום 14.12.17 העיד התובע כי הדירה ריקה, למעט כאשר התובע מגיע ארצה מחו"ל (עמ' 4 ש' 14 – 15).

     

42. בהמשך חקירתו הנגדית (עמ' 29 ש' 18 – עמ' 30 ש' 19), כאשר נחקר על מכתבי חברת "מליבו" משנת 2012 ונשאל למה לא בחר מטבח בעקבות מכתבים אלה, ענה כי הוא ידע כל הזמן שהוא הולך על המטבח הסטנדרטי.

     

43. לאחר מכן, כשנשאל במפורש על ידי בית המשפט אם קיבל את המכתב אודות המטבח מיום 10.7.12, ענה שאינו יודע. כך גם לגבי המכתב על הדלתות. לגבי המכתב השלישי, על כלים סניטריים וחומרי גמר, אמר שיכול להיות, אולם אינו זוכר. כן טען התובע בעדותו שהיה אצל ספק המטבחים "אביבי", עוד בשנת 2013 "כשהייתי צריך לבחור".

     

44. לסיכום, התובע לא הודה בקבלת המכתבים משנת 2012 ולמעשה אמר שאינו זוכר כי קיבל אותם. כמו כן, העיד כי נתן לנתבעת מספרי טלפון וכתובת בבלגיה, כתחליף לכתובת בבת-ים. מאידך, העיד שהיה בשנת 2013 אצל ספק המטבחים "אביבי", טענה שלא הופיעה בתצהיר העדות הראשית שלו.

     

45. אם אאמץ את עדותו שלפיה היה אצל ספק המטבחים בשנת 2013, הרי שבכך יידחו טענות הנתבעת שלפיהן התובע לא פעל כנדרש והמסקנה המתבקשת תהא כי הנתבעת אחראית לכך שהמטבח לא הותקן בדירה.

     

46. מאידך, גם אם לא אאמץ גרסתו זו של התובע, התוצאה תהא זהה, שכן כפי שעוד יפורט להלן, לא הוכח כי המכתבים משנת 2012 נשלחו כלל, לא כל שכן הגיעו לידיעת התובע או מי מטעמו או כי הנתבעת נתנה לתובע בדרך אחרת הודעה על הצורך לבצע הזמנה של המטבח הסטנדרטי אצל ספק המטבחים.

     

47. לתצהירו של המצהיר הראשי מטעם הנתבעת, סמנכ"ל לקוחות ודיירים בנתבעת, רן קיט, צורפו כאמור כנספח 9, שלושה מכתבים, אחד מיום 10.7.12 לגבי המטבח, השני מיום 10.7.12 לגבי דלתות פנים והשלישי מיום 15.7.12 לגבי חומרי גמר וכלים סניטריים (אלה צורפו גם לכתב ההגנה כנספח 6).

     

48. כל המכתבים הנם מאת אורית חג'ג', מתאמת שינויי דיירים בחברת "מליבו", ששימשה כאמור כקבלן המבצע בפרויקט.

     

49. במכתב לגבי המטבח נרשם כך: "טרם התקבל במשרדנו אישור לביצוע הזמנת מטבח ע"פ תכנית הסטנדרט. אבקש לגשת בהקדם לספקי הפרויקט ולבצע הזמנת ארונות מטבח עד לתאריך 15/8/12. מצ"ב בשנית, פרטי הספקים הרלוונטיים לבחירת המטבח.... דייר שאינו מעונין בהזמנת מטבח מספקי הפרויקט יקבל זיכוי עבור המטבח שיינתן ע"י הקבלן-"מליבו" בעת מסירת הדירה".

     

50. קיט בתצהירו בסעיף 22 מציין לגבי המכתבים הנ"ל (ההדגשה בקו תחתון אינה במקור והנה שלי-י.ד.): "ראה למשל העתקים של מכתבים שנשלחו לתובע על ידי הקבלן המצע לעניין אי בחירת תגמירי הדירה על ידו, המצ"ב כנספח "9"".

     

51. דא עקא, עיון בכל המכתבים, מגלה כי שמו של התובע נעדר מהם, כי מדובר בנוסחים סטנדרטיים של מכתבים מסוג זה, שבראשם נרשם "א.ג.נ. שלום רב", כי עורכת המכתבים ומי שרשומה בשוליו, כמי שפונה אל הדיירים, גב' חג'ג', מחברת "מליבו" שאינה עובדת הנתבעת, לא הובאה כלל לעדות, כדי להעיד שהמכתבים אכן נשלחו לתובע, כי לא צורפה כל הוכחה לכך שהמכתבים נשלחו אל התובע (כגון אישור על משלוח דואר רשום או אסמכתא אחרת), לא כל שכן שהגיעו אליו (העובדה שפלוני אלמוני רשם בכתב יד על גבי המכתבים "נשלח בדואר", אינה משנה מסקנה זו).

     

52. אם לא די בכך, קיט, שלא רק שלא ערך את המכתבים ואינו אפילו עובד חברת "מליבו", החל לעבוד אצל הנתבעת רק באוגוסט 2015, היינו כשלוש שנים לאחר שמכתבים מהסוג המדובר נשלחו אל הדיירים (ראה עדותו בעמ' 37 למטה).

     

53. ברי כי צירוף המכתבים לתצהירו, במקום הגשתם כראיה באמצעות העד שערך אותם, יוצר מצב של עדות מפי השמועה, שהנה עדות בלתי קבילה, אולם גם אם אתייחס אל המכתבים כקבילים (וכך אכן יש לנהוג, משלא התנגד ב"כ התובע למסמכים אלה בטרם עלה קיט לדוכן העדים), הם נותרים בגדר עדות מפי השמועה ועל כן משקלם הראייתי להוכחת טענה שנשלחה הודעה לתובע בקשר למטבח, הנו אפסי.

     

54. מסקנה זו נכונה בשל העובדה שעקב המחדל הדיוני/ראייתי של הנתבעת, לא ניתן היה לחקור את עורך המכתב. היא נכונה גם בשל העובדה ששמו של התובע לא נזכר במכתבים ואין אסמכתא בכתב למשלוח שלהם או להגעתם לידיו (אישורי דואר רשום ואישור מסירה וכו'). לבסוף היא נסמכת גם על כך שקיט עצמו העיד כי אינו יודע דבר על המכתבים המדוברים, משטרם עבד אצל הנתבעת באותה תקופה (עמ' 39 ש' 22 – 24). כל זאת, לבד מן העובדה כי מדובר במכתבים שיצאו ממשרדי הקבלן המבצע ולא ממשרדי הנתבעת, עובדה המרחיקה עוד יותר את מי מנציגי הנתבעת, שכן עבדו בתקופה המדוברת, מכל מידע אודות משלוח המכתבים.

     

55. עדת הנתבעת, אדווה מושרוף, לא התייחסה בתצהירה למכתבים הנ"ל משנת 2012. היא העידה כי הייתה נציגה במחלקת שירות דיירים של הנתבעת בשנת 2013 – 2015 וכי במועד עדותה הנה מנהלת המחלקה (עמ' 31 למעלה).

     

56. גם העדה הנוספת, יהודית אלאשווילי, עבדה אצל הנתבעת במחלקת שירות, רק החל משנת 2014 ועד ינואר שנת 2018 (עמ' 33 ש' 31). אלאשווילי הצהירה כי מבירור שלה מול גורמים אצל הנתבעת ואצל הקבלן המבצע, עלה כי התובע התעלם מפניות שנעשו אליו בקשר לתגמירי הדירה וכי לאור האמור, לא הותקן המטבח, כפי שעודכן התובע מבעוד מועד.

     

57. ברור כי עדותה הנ"ל של אלאשווילי, הנה בגדר עדות מפי השמועה, שמשקלה נמוך עד אפסי בנסיבות. גם טענתה, כאילו התובע עודכן "מבעוד מועד", על כך שלא יותקן המטבח, הנה עדות שמשקלה אפסי וזאת הן לאור העובדה שאינה מפורטת (מי עדכן? מתי עדכן? כיצד עדכן?) והן לאור העובדה שנסתרת מהשתלשלות העניינים, כפי שפורטה בתצהיר התובע, כשהשתלשלות זו נתמכת בפרטים מדויקים, תאריכים וגם התכתבויות ועל כן אמינה עליי, כפי שעוד יפורט בהמשך פסק הדין.

     

58. מיותר כמעט לציין כי גם העדות של פיש, מהנדס ביצוע של "מליבו", במסגרת החקירה הנגדית שלו על ידי ב"כ הנתבעת (עמ' 14 ש' 13 – 25), לפיה בד"כ שולחים לדייר הודעה לגבי בחירת תגמירים ואם הוא לא עושה כן נשלחת לדייר התראה, אין לייחס לה משקל כלשהו, ביחס לשאלה האם "מליבו" או הנתבעת, שלחו בפועל לתובע הודעות כאמור במקרה דנא. פיש אגב לא ידע להעיד האם נותנים זיכוי במקרים כאלה. לשאלה, היכן קיים קושי רב יותר, בהתקנת מטבח תוך בחירת תגמירים עבור הדייר או במסירת הדירה ללא המטבח, תוך מתן זיכוי לדייר, השיב שאינו צד לדבר.

     

59. הנתבעת בסיכומיה, בסעיף 15, ערבבה בין תשובות שנתן התובע לגבי מיילים שקיבל אחיו בחודש מאי 2014 מבאי כוח הנתבעת, בקשר לכך שהדירה מוכנה למסירה ולבין תשובות שנתן בקשר למכתבים ששלח הקבלן המבצע בחודש יולי 2012 ושלא נשלחו במייל ושלא הוכח כלל כי נשלחו בכלל. על יסוד זה, טענה הנתבעת כאילו הקבלן המבצע שלח לאחיו של התובע מכתבים במייל, בעוד ברור ממכתבי הקבלן המבצע (נספח 9 לתצהיר קיט), שלא רק שלא רשום עליהם כי נשלחו במייל, אפילו שמו של התובע לא רשום בהם ואילו רק על מכתבי באי כוח הנתבעת מחודש מאי 2014 (נספח 5 לתצהיר קיט), רשומה כתובת המייל של אחיו של התובע.

     

60. בשולי הדברים ואך כדי להעמיד דברים על דיוקם, נציין כי גם הטענה הנוספת של הנתבעת, בסעיף 15 לסיכומיה, שלפיה נספחים ד' ו-ח' לתצהיר התובע, מעידים על כך שהתובע מקבל מכתבים במייל ולתיבת המייל של אחיו, אין בה ממש, שכן אין זכר במכתבים הנ"ל לכתובת מייל של אחי התובע או לכך שנשלחו בכלל במייל. מנגד, קיימים אמנם מכתבים אחרים, של באי כוח הנתבעת מחודש מאי 2014, שמעידים כי נשלחו עבור התובע מכתבים לכתובת המייל של אחיו, אולם אין לכך כל משמעות לעניינינו, שכן אין כל ראיה לכך שנשלח לתובע, אפילו לא לתיבת המייל של אחיו, מכתב המודיע על כך שהוא צריך לגשת לספק המטבחים, לא בשנת 2012 ולא במועד אחר.

     

61. לסיכום, לא הוכח כי הנתבעת או הקבלן המבצע הודיעו לתובע בשנת 2012 או בכל מועד אחר שלאחר מכן, כי עליו לפנות אל ספק המטבחים, כדי לבצע הזמנה של המטבח הסטנדרטי, שאם לא כן הוא לא יותקן בדירה. כאן המקום להזכיר, כי לגבי ארונות המטבח עצמם, במובחן ממשטח העבודה, כבר קבעתי לעיל על יסוד סעיף 4.12 לחוזה, כי לא היה התובע מחויב במתן הודעה כלשהי וכי היה על הנתבעת להרכיבם וזאת משלא ניתנה לגביהם במפרט אפשרות בחירה כלשהי.

     

     

62. זאת ועוד - הנתבעת עצמה טענה כי התובע לא בחר את תגמירי הדירה, מבלי שסייגה טענה זו למטבח בלבד (ראה ס' 22 לתצהיר קיט). אלא מה, שאין מחלוקת כי הנתבעת התקינה למשל את הריצוף בדירה, למרות שלפי גרסת הנתבעת עצמה, הנזכרת לעיל, התובע לא בחר את הגוון שלו, למרות שלפי המפרט (סעיף 3.2.3), גוון זה הותר לבחירתו.

     

63. מדוע אם כן לא בחרה הנתבעת את גוון משטח העבודה של המטבח עבור התובע, כפי שעשתה לגבי הריצוף? לא ברור.

     

64. הרבה למעלה מן הדרוש, נניח שבחודש יולי 2012 אכן נשלחו מכתבים לתובע והוא לא הגיב עליהם. גם אם היה בידי הנתבעת בזמנו אסמכתא חד משמעית שהתובע קיבל את המכתבים ועל אחת כמה וכמה אם לא היה בידיה אסמכתא כזו, אין זה מתקבל על הדעת כי הנתבעת תשב בחיבוק ידיים כתוצאה מכך ולא תפעל להשיג את התובע בעניין זה.

     

65. לפי החוזה, התקנת המטבח מוטלת על הנתבעת. ללא המטבח, הדירה לא נחשבת גמורה וראויה למגורים ולא חלה על התובע חובה לקבל אותה לחזקתו (ראה סעיפים 7.2 ו-7.9 לחוזה). לפיכך, הנתבעת הייתה מחויבת לפעול להשגת התובע בנסיבות כפי שתוארו לעיל וזאת גם כדי לקיים את הוראות החוזה וגם לנוכח חובת תם הלב שחלה עליה בביצוע התחייבויותיה לפי החוזה.

     

66. מספר הטלפון הנייד של התובע נרשם בחוזה (ראה עמ' ראשון לחוזה). מהמכתבים נשלחו אל התובע בחודש מאי 2014 בקשר לקבלת החזקה בדירה, עולה כי הנתבעת החזיקה בכתובת המייל של אחיו של התובע. כך או אחרת, לא מדובר באדם שלגביו הוכח או אפילו נטען כי ירד למחתרת או נעלם. בסה"כ מדובר בתושב חו"ל, שאת שמו, את תעודת הזהות שלו ופרטים נוספים אודותיו, היו ידועים לנתבעת. כלום לא ניתן היה לאתר את התובע?

     

67. אין זה מתקבל על הדעת כי קבלן שמחויב למסור דירה, יימנע מלהתקין בה מטבח, בנסיבות שתוארו והתרחשו בתיק זה, כפי שתואר לעיל וייקבע מועד למסירת הדירה, כשהמטבח לא מותקן וכשהדירה לא גמורה בשל כך. התנהלות מעין זו, מעידה לצערי על אדישות כלפי האינטרס של הדייר, אם לא זלזול.

     

68. אם לא די בכל האמור לעיל, הרי שגם ההתנהלות של הנתבעת ממועד המסירה והלאה, מעידה על התנהלות קלוקלת. אין כל הסבר מניח את הדעת, מדוע הנתבעת לא דאגה להתקנת המטבח, לכל הפחות מיד לאחר מועד המסירה ביום 22.9.14.

     

69. חומר הראיות, כגון האמור בתצהירי הנציגות אלאשווילי ומושרוף ועדותן, מעלה כי התובע בעצמו או באמצעות אביו ואחיו, בוודאי דרש במעמד המסירה וגם לאחר מכן, כי הנתבעת תתקין את המטבח.

     

70. הוכח כי התובע ניגש ביום 21.1.15 לספק משטחי העבודה, חברת "פרביטל" ובחר את הגוון של המשטח (ראה ההזמנה נספח י' לתצהיר התובע). מאישור ההזמנה עולה כי מדובר בהזמנה של משטח סטנדרטי, המגיע לתובע במסגרת רכישת הדירה, שכן החיוב נרשם על סכום 0.00 ₪.

     

71. מושרוף ואלאשווילי מציינות כי באותו שלב כבר סיימו כביכול ספקי המטבחים את עבודתם, לרבות הקבלן המבצע וכי לא ניתן היה עוד לספק את המטבח וכל שנותר הנו לתת לתובע את הזיכוי המגיע לו.

     

72. מדוע אם כן נשלח התובע לספק משטחי העבודה? מדוע הספק הנ"ל אישר את ההזמנה? ובכלל, כיצד יכול ספק מטבחים או קבלן מבצע לסיים את עבודתו בפרויקט, כשבאחת הדירות טרם הותקן המטבח שמגיע לדייר ואשר מלוא תמורתו שולמה כבר במסגרת התמורה של הדירה? הנתבעת גם לא הביאה לעדות, אף לא אחד מנציגי ספקי המטבחים או מנציגי הקבלן המבצע, כדי לשפוך אור על כל השאלות הנ"ל.

     

73. נראה לכאורה כי הסבר סביר לכך שהמטבח לא הותקן בסופו של דבר, גם לא לאחר מועד המסירה, טמון בקשיים הכספיים, הכבדים כנראה, שאליהם נקלעה "מליבו", שלימים גם נכנסה להליכי פירוק (כפי שאלאשווילי העידה בחקירה הנגדית שלה בעמ' 41 ש' 27 – עמ' 42 ש' 28) ולא בהסבר התמים שניתן בתצהירי מושרוף ואלאשווילי, שלפיו "מליבו" והספקים שלה, סיימו כביכול את עבודתם בפרויקט.

     

74. אם זאת הייתה הסיטואציה, מדוע לא פעלה הנתבעת לממן בעצמה את עלות התקנת המטבח? (כפי שבא כוח התובע הטיח באלאשווילי במסגרת החקירה הנגדית- עמ' 42, ש' 20 – 28). הרי הנתבעת היא זו שמכרה את הדירה ואחראית ישירות כלפי התובע לספק לו אותה ואינה יכולה להתנות על כך ולהעביר אחריות לקבלן מבצע או משנה מטעמה.

     

75. נראה לכאורה כי הנתבעת אכן העדיפה לחסוך מכספה ולתת לתובע זיכוי של אלפי שקלים בודדים עבור המטבח, במקום להתקין ולספק אותו בעצמה, דבר שהיה עולה לה יותר (ראה חוות דעת המומחה צבי רון, שאמד את עלות המטבח לפי המפרט, בסך של 15,500 ₪ + מע"מ, לפי עלות לנתבעת).

     

76. דא עקא, אפילו את הזיכוי על המטבח לא הציעה הנתבעת לתובע במעמד מסירת הדירה ביום 22.11.14, בניגוד למכתב מליבו מחודש יולי 2012, שציין במפורש כי הזיכוי יינתן במעמד המסירה, אלא רק כשנה וחצי לאחר מכן, בחודש יוני 2016 וגם בכך יש להעיד על ההתנהלות הקלוקלת שלה (ראה מייל של חברת "מליבו" לנתבעת מיום 30.5.16 ושצורף לתצהיר אלאשווילי בקשר לכך שהזיכוי הועבר רק אז להנהלת חשבונות).

     

77. לסיכום, הנתבעת אחראית לכך שהמטבח לא הותקן בדירה.

     

    האם היה איחור במסירת הדירה ואם כן האם זכאי התובע לפיצוי בשל כך

     

78. בכתב התביעה עתר התובע לפיצוי בגין איחור במסירה לתקופה 30.11.13 (מועד המסירה החוזי, בתוספת 60 ימי ארכת חסד לפי ההסכם) ועד מועד הגשת התביעה, 23.6.16 (מועד שבו לפי כתב התביעה, התובע כבר החל לפעול להתקנת מטבח על חשבונו).

     

79. בסיכומים זנח התובע את הדרישה לפיצוי החל מיום 30.11.13 ועתר לפיצוי מיום 22.11.14 (60 יום לאחר החתימה על פר' המסירה, שנחתם ביום 22.9.14) ועד להגשת התביעה ב-23.6.16.

     

80. לפיכך, אני פטור מלדון בשאלת האיחור במסירה ובהתאמה בזכות לפיצוי, עבור התקופה עד 22.11.14.

     

81. אי התקנת המטבח בדירה, משמעותו, לפי ההסכם (ס' 7.2 ו-7.9), כי הדירה אינה ראויה למגורים ואינה גמורה ועל כן לא הייתה זכאית הנתבעת בזמנו לחייב את התובע לקבל את הדירה לחזקתו והאחרון לא היה חייב לקבל את הדירה לחזקתו.

     

82. דא עקא, אין מחלוקת כי אביו של התובע הסכים לחתום על פר' המסירה, למרות שהמטבח לא היה מותקן בדירה. כמו כן, אביו ואחיו של התובע קיבלו בפועל בשם התובע את החזקה בדירה (המפתחות הועברו והדירה הפכה לכל דבר ועניין לנכס שבחזקת התובע).

     

83. התובע טען כי אביו הסכים לחתום על פר' המסירה, אך ורק עקב מצג שווא שניתן לו על ידי פיש, שאמר לו כי גם סירוב לחתום על הפרוטוקול, ממילא יביא לאותן התוצאות (היינו כי הדירה תיחשב כמי שנמסרה). ב"כ התובע לא מצא לנכון, משום מה, לחקור את פיש בעניין זה ולשאול אותו האם דברים אלה אכן נאמרו על ידו לאביו של התובע במעמד המסירה של הדירה. עובדה זו פועלת כמובן לרעת התובע.

     

84. דא עקא, גם אם פיש אכן אמר דברים אלה (שאגב, בנסיבות, מבחינה משפטית, אין בהם ממש כמובן), הדבר לא מקים לתובע כיום זכות לטעון שלא הייתה מסירה של הדירה, שכן גם אם יש לראות בנסיבות אלה משום עושק (כפיה בוודאי לא התקיימה), התובע מעולם לא הודיע על ביטול החתימות שנחתמו בשמו על מסמכי המסירה או על ביטול ההסכמה שנתן במסגרת המסמכים הנ"ל לקבל את הדירה לחזקתו מפאת העובדה שאולץ כביכול לחתום על פרוטוקול המסירה או מסיבה דומה אחרת. התובע גם לא הודיע כי הוא מחזיר את החזקה בדירה לנתבעת, עקב העושק הנטען ואף לא עשה כן בפועל.

     

85. במכתבי באת כוח התובע, אמנם צוינה הטענה שלפיה אולץ אביו של התובע לקבל את הדירה, אולם מכתבים אלה נשלחו לכל המוקדם ביום 1.3.16, זמן רב לאחר קבלת הדירה וגם אז נטען בהם, באותה נשימה, כי במעמד מסירת הדירה אביו של התובע אכן אישר את קבלת המפתחות. רק במכתבים אלה, שנשלחו לראשונה ביום 1.3.16 כשנה ויותר ממסירת הדירה, הודיע התובע שהוא שומר על זכותו לתבוע פיצוי בגין איחור במסירה.

     

86. לפיכך, הסכמתו הבלתי מסויגת לקבל את הדירה, כעולה ממסמכי פרוטוקול המסירה, שרירה וקיימת. כאמור, התובע גם קיבל בפועל את הדירה לחזקתו והמשיך להחזיק בה.

     

87. אם רצה לקבל את הדירה ובמקביל לקבל פיצוי על איחור במסירה בשל כך שהמטבח טרם הותקן בדירה, היה חייב להבהיר ולהתנות זאת במעמד המסירה. התובע לא טען אפילו כי אביו ו/או אחיו אמרו לנתבעת במעמד המסירה כי הם עומדים על זכותם לקבל פיצוי בגין איחור במסירה של הדירה, חרף העובדה שהיא נמסרת לחזקתם. טענה זו הועלתה כאמור רק ביום 1.3.16, כשנה וחצי לאחר קבלת המפתחות לדירה ביום 22.9.14.

     

88. אמנם, יתכן כי אם כך היה מודיע התובע לנתבעת, הייתה זו ממאנת למסור לו את הדירה, אולם משקיבל התובע את הדירה לחזקתו, מבלי שהבהיר כי מבחינתו אין בכך משום מסירה של הדירה על כל המשתמע מכך, הוא אינו יכול לטעון כיום לאיחור במסירה. החתימה על פר' המסירה וקבלת המפתחות בפועל, בנסיבות כאמור לעיל, טומנות בחובן, מטבע הדברים, מצג של ויתור על תביעה בגין איחור במסירה, במובחן מוויתור על תביעה בגין הנזק שנגרם עקב כך שהדירה נמסרה ללא המטבח.

     

89. בנסיבות שבהן, על אף שלא היה מחויב בכך, בחר התובע לקבל את הדירה לחזקתו, הגם שהמטבח לא היה מותקן בדירה, הוא אינו יכול לטעון כיום לפיצוי עבור איחור במסירה של הדירה לתקופה שלאחר שנמסרה לחזקתו, וזאת גם אם המטבח לא היה מותקן בדירה. טענה כזו יש בה סתירה פנימית, שלא ניתנת ליישוב.

     

90. קבלת הדירה לחזקתו (גם אם היא ללא מטבח), העניקה לתובע יתרונות רבים, לעומת מצב שבו הדירה הייתה נותרת בחזקת הנתבעת. כך למשל, התובע יכול היה לאחסן דברים בדירה, יכול היה להתחיל בשיפוצה, אם תכנן זאת, יכול היה למכור את הדירה או להשכיר אותה, או להתקין בעצמו את המטבח, כולם דברים שהיו נמנעים ממנו, לו הדירה נותרה בחזקת הנתבעת וכאשר בדיוק בשל כך שהיו נמנעים, לו הדירה לא נמסרה לחזקתו, היה זכאי לפיצוי על איחור במסירה, אולם כאמור, לא כאשר המסירה נעשתה ובהסכמת התובע.

     

91. זאת ועוד – בפועל, וכפי שעוד יפורט, התובע פעל למכור את הדירה למן תחילת שנת 2015, דבר שלא היה יכול לעשות, אלמלא הדירה נמסרה לחזקתו. כיצד אם כן ניתן לפסוק לתובע פיצוי על איחור במסירה, לתקופה שבה ביצע דבר שלא ניתן לבצעו, אלא אם הדירה כבר בחזקתו. הייתכן לאפשר לתובע לאחוז במקל משתי קצותיו?

     

92. ויודגש – לו קיבל התובע את החזקה בדירה שלא תוך מתן הסכמתו לכך, אלא למשל, בלית ברירה, עקב כך שהנתבעת זנחה את החזקה שלה בדירה או נסיבות דומות, ברי כי במצב כזה, לא היה הדבר מונע מהתובע לטעון כי כל עוד בניית הדירה לא הושלמה, היא לא נחשבת כמי שנמסרה וכל עוד לא נמסרה, הפיצויים המוסכמים בגין איחור במסירה ממשיכים לחול, אם כי אז כבר הייתה מוטלת עליו החובה להשלים בעצמו את בניית הדירה ולא היה רשאי לשבת בחיבוק ידיים ולצבור פיצויים מוסכמים עד אין קץ, כפי שעוד יפורט מיד, בהמשך פסק הדין.

93. אשר על כן, לדידי, אם החליט לקבל את הדירה לחזקתו, התובע לא יכול לדרוש פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 5א' לחוק המכר דירות, אשר מקנה פיצוי רק במצב שבו "לא העמיד המוכר את הדירה לקונה...".

     

94. בנסיבות שכאלה, התובע כן רשאי לדרוש מהנתבעת פיצוי עבור נזקים שנגרמו לו בפועל, ככל שנגרמו, כתוצאה מכך שהדירה נמסרה ללא המטבח, אולם ברי כי אינו זכאי לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק עבור איחור במסירת הדירה, לתקופה שלאחר שכבר נמסרה לו, וזאת בין אם התביעה לפיצוי כזה הנה לפי חוק המכר דירות ובין אם לפי החוזה עם הנתבעת (ראה סעיף הפיצויים המוסכמים על איחור במסירת הדירה, הקבוע בס' 9 לנספח התשלומים ומועדים).

     

95. מאחר וכפי שעוד יפורט להלן, מועד המסירה הסופי של הדירה חל למעשה ביום 3.3.15 ולא ביום 22.11.14 (וכפי שיפורט להלן, מסקנה זו לא מושתתת על כך שהמטבח לא הותקן בדירה, אלא על כך שנעשו תיקונים בה לאחר שהמפתח הוחזר למליבו), יש מקום לפסוק לתובע פיצוי לפי חוק המכר דירות, עבור איחור במסירה עד למועד הנ"ל ושוב, לא בשל אי התקנת המטבח.

     

96. מדו"ח הפניות (ת/1) שמשקף פניות של התובע או מי מטעמו למחלקת שירות דיירים של הנתבעת, עולה כי גם בתאריך 12.2.15, עדיין בוצעו תיקונים בדירה, תוך כך שמפתח הדירה הוחזר לנתבעת או לקבלן המבצע לצורך כך. עובדה זו עולה מעדכון שאלאשווילי עצמה רשמה ביום 12.2.15, לפיו הדברים הנ"ל נמסרו לה מרן פדידה ממליבו (ראה הדברים שנרשמו בעמודת "תיאור הפניה", לצד התאריך 7.12.14, אשר תחתיו נרשמו עדכונים מספר, לרבות מתאריך 12.2.15 כאמור). החזרת המפתח בנסיבות המתוארות לעיל, הפקיעה את זכות החזקה הבלעדית של התובע בדירה. משמע, לפי דבריה אלה, ביום 12.2.15, עדיין טרם בוצעה מסירה סופית של הדירה. דו"ח הפניות הנו קביל כראיה וזאת מטעמים שעוד אפרט בהמשך פסק הדין.

     

97. מהאמור בדו"ח הפניות כנזכר לעיל ומעדות התובע, על עצם קיומה של הפגישה הנוספת עם פיש בדירה ביום 3.3.15, עולה כי המסירה הסופית של הדירה לאחר ביצוע התיקונים, ככל הנראה בוצעה רק במועד 3.3.15.

     

98. לפיכך, משנמסרה הדירה סופית רק ביום 3.3.15, זכאי התובע לפיצוי בגין איחור במסירת הדירה עד למועד זה.

     

99. כעת, בבחינת למעלה מן הדרוש, אתייחס גם לסיטואציה המשפטית החלופית, שאמנם אינה מקובלת עליי, שלפיה חרף החתימה על פרוטוקול המסירה וקבלת החזקה בפועל על ידי התובע, מרצונו הוא, אין לראות את הדירה כמי שנמסרה וזאת מהטעם שהמטבח לא היה מותקן בה.

     

100. כפי שיפורט להלן בהרחבה, גם אז המסקנה הנה כי התובע זכאי לפיצוי לתקופה דומה (העולה רק בחודשיים על מה שקבעתי) וזאת בשל החובה שחלה עליו בנסיבות העניין, לפעול להשלמת הדרוש כדי שהדירה תיחשב כראויה למגורים וגמורה.

      

101. הנתבעת טוענת כי היה על התובע "להקטין נזקו" ולהרכיב את המטבח בעצמו. בכך הנתבעת צודקת מהבחינה העקרונית. עם זאת, הטרמינולוגיה שבה השתמשה ("הקטנת נזק"), אינה מדויקת, שכן אינה מתאימה למצב שבו נתבעים פיצויים מוסכמים ללא הוכחת נזק.

      

102. בהתאמה, המקור הנורמטיבי לחיוב התובע לפעול להשלמת המטבח, אינו מצוי בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1971, שכותרתו "הקטנת נזק" ואשר לפי נוסחו הוא, חל רק על פיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו-13 לחוק ולא על פיצויים מוסכמים (הקבועים בסעיף 15 לחוק).

      

103. מה הוא אם כן המקור הנורמטיבי לחייב את התובע לפעול להשלמת ההתקנה של הנדרש בדירה כדי שתיחשב כמושלמת גמורה וראויה למגורים לפי ההסכם? מסתבר כי מקור זה נמצא או בסעיף 15(א) לחוק או בחובת תם הלב או בדיני האשם התורם.

      

104. די לי להפנות בעניין זה למאמרו של כב' השופט יצחק עמית "פיצוי מוסכם – סוגיות והיבטים", פורסם בנבו, פרק ו' 1 בעמ' 45 – 48 ולפסיקה המצוטטת שם, כדי לבסס מסקנה זו.

      

105. להלן אביא מספר ציטוטים נבחרים מהמאמר, שקובעים וממחישים את המסקנה, שלפיה התובע לא היה רשאי לשבת בחיבוק ידיים ולתת לפיצויים המוסכמים להצטבר עוד ועוד:

      

     "בהסכם בין מזמין לקבלן התחייב האחרון לסיים את הבנייה בתוך 24 חודשים, שאם לא כן, ישלם בגין כל חודש של פיגור פיצוי מוסכם עתי בשיעור של 2,000 דולר. נניח כי הקבלן הפר את ההסכם ולא השיג כלל היתר בנייה, לא התחיל בבנייה, או החל בבנייה אך נקלע לקשיים, נטש את אתר העבודות מבלי לסיים את הבנייה, והפרויקט "תקוע". ברור כי הקבלן לא ישלים את הפרויקט. האם במצב דברים זה יש לחייב אותו בפיצוי המוסכם העתי? ואם כן – עד מתי? ... חוזרת אפוא השאלה למקומה – האם ניתן לחייב את המפר בפיצוי מוסכם עבור כל חודש איחור עד לסוף הדורות? הפתרון שהציע השופט גרוניס הוא לחייב בפיצוי המוסכם העתי למשך תקופה סבירה עד להשלמת החיוב בידי הנפגע, אם בעצמו או באמצעות קבלן אחר שייכנס בנעליו של הקבלן המפר. מקום שבו הנפגע מתעכב בהשלמת החיוב עיכוב לא סביר מסיבות לא מוצדקות, או שהעיכוב בהשלמת החיוב הוא בעטיו של הקבלן החדש, אין להביא תקופות אלה בחשבון לצורך חישוב הפיצויים. ההנמקה הרעיונית לסייג אחרון זה אינה נעוצה בחובת הקטנת הנזק, שהרי חובה זו אינה חלה על פיצוי מוסכם אלא בדרישה שהפיצוי יהיה ביחס סביר לנזק הנצפה. השורה התחתונה היא שהפיצוי המוסכם ייקבע על פי משך התקופה שבה היה ניתן להשלים בסבירות את העבודה, למן תאריך ביטול החוזה בידי הנפגע. בדומה לנטל הקטנת הנזק הקבוע בסעיף 14 לחוק, בית המשפט בוחן את סבירות התנהגותו של הנפגע לצורך קביעת אורך התקופה שבגינה ייפסק הפיצוי המוסכם אף שסעיף 15 לחוק שולל במפורש את תחולת סעיף 14 לחוק. אלא שיש להבחין בין סכום הפיצוי המוסכם, שבעניינו לא חלה חובת הקטנת הנזק, לבין התקופה שבגינה נפסק הפיצוי, שבעניינה בלבד אנו מתחשבים בסבירות התנהגותו של הנפגע או של המתקשר החדש שבא בנעליו של המפר לצורך השלמת החיוב.... שלו ואדר מציעים בספרם שתי דרכים להגיע לתוצאה הרצויה של הפחתה. האחת – ליתן פירוש תכליתי רחב של תניית הפיצויים ולפיו אין לייחס לצדדים כוונה להחיל את הפיצוי המוסכם במצבים מהסוג המתואר. לגישתי, דרך זו קיצונית יתר על המידה, באשר היא מאיינת לחלוטין את תניית הפיצוי המוסכם במקרים מעין אלה: השניה – לגזור מעקרון תום הלב את חובתו של הנפגע לפטור את המפר מאחריות לגרימת החלק של נזקי ההפרה שלא בשליטתו. לטעמי, דרך זו ננקטה למעשה בעניין רנדור וזקן מבלי שבית המשפט נדרש לעקרון תום הלב. את גישת תום הלב של שלו ואדר ניתן לשלב במסגרת דוקטרינת האשם התורם, המושתתת גם על עקרון תום הלב, היות שהתנהגותו של הנפגע באותם מקרים תרמה לנזק. כך עשיתי בעניין מי ערד, 121 שם נקבע כי חלק מהאשמה רובצת לפתחו של הקבלן, ועל כן הושתו על המזמין רק 50% מסכום ריבית הפיגורים, בבחינת "אשם תורם" של הקבלן".

      

     כב' השופט עמית מסיים את הפרק הנ"ל במאמרו במילים הבאות: "לסיכום נושא זה, במקרה של פיצוי מוסכם עתי לא ימשיך המפר לחוב בפיצוי עד בלי קץ, והגבול לתקופת החיוב הוא פעולה של הנפגע בזמן סביר להשלמת החוזה, אם בעצמו ואם בהתקשרות בחוזה חלופי".

      

106. ברור, אם כן, כי התובע לא היה רשאי לשבת בחיבוק ידיים ולצבור זכות לפיצוי חודשי של אלפי שקלים רבים מדי חודש, לתקופה ארוכה של שנה וחצי לערך, המצטבר לפיצוי של עשרות רבות של אלפי ₪ ויותר מכך, כאשר עצירת ההצטברות של הפיצוי המוסכם הייתה כרוכה בעלות קטנה בהרבה, היינו בעלות התקנת המטבח, שלפי מומחה בית המשפט, עלותו 15,500 ₪ + מע"מ בתוספת 20% (עבור התאמת הסכום לעלות לתובע) וכשלפי הסכום ששילם התובע בפועל עבור המטבח, לאחר שאכן התקין אותו, באיחור רב , בחודש יוני 2016, מדובר בסכום שהנו מעט אף נמוך מזה.

      

107. כפי שיפורט להלן, אני סבור כי במידה ובשל כך שהנתבעת לא התקינה בדירה מטבח, יש לראות בדירה כמי שלא נמסרה לתובע, למרות שהוא הסכים לקבל אותה לחזקתו ואף החזיק בה, הרי שבנסיבות העניין, ממילא היה מקום לראות את הנתבעת כאחראית לפיצוי התובע בגין איחור במסירת הדירה, לתקופה דומה, הארוכה במעט ממה שקבעתי (חודשיים נוספים), הינו מיום 22.11.14 עד 3.5.15 לכל המאוחר.

      

108. לנוכח ההנחות הנזכרות ברישא לסעיף הקודם, הרי שניתן לומר על התובע, בהינתן השתלשלות העניינים שתפורט להלן, כי עד ליום 3.3.15, עדיין היה רשאי לעכב פעולות משל עצמו להשלמת החוסרים וזאת מכוח מצגים שנתנה הנתבעת ומכוח ההתנהלות שלה, שלפיהם אוטוטו יותקן המטבח. כתוצאה מכך, אין לקבוע כי היה על התובע להתחיל ולפעול לצורך התקנת המטבח בעצמו, לפני המועד הנ"ל.

      

109. דא עקא, לאחר המועד הנ"ל, כבר היה צריך התובע להבין כי הנתבעת אינה עומדת בהבטחות וכי עליו להשלים את התקנת המטבח בעצמו. מאחר והזמנת מטבח והתקנתו אורכת מטבע הדברים זמן ומאחר לפי חומר הראיות, כשהזמין סוף סוף התובע מטבח, מרגע ההזמנה ועד להתקנתו, חלפו כחודשיים ימים (התובע הזמין את המטבח ביום 15.4.16 - ראה ההזמנה נספח כב' 1 לתצהירו – והזמין את השיש למטבח ביום 9.6.16 – ראה נספח כב' 5 לתצהירו – כך שהתקנת המטבח הושלמה קרוב לוודאי לקראת אמצע/סוף חודש יוני 2016, לנוכח כניסת השוכרת לדירה ביום 1.7.16), יש להעמיד את הזמן הסביר להזמנתו והתקנתו של מטבח על חודשיים, כך שהאיחור במסירה במקרה כזה ייחשב עד יום 3.5.15 (חודשיים לאחר 3.3.15).

      

110. וביתר פירוט - במעמד מסירת הדירה, יום 22.9.14, ניתנו לאביו ואחיו של התובע מצגים שלפיהם המטבח יותקן, כפי שכבר פורט בפרק הרקע של פסק הדין לעיל וכפי שיפורט להלן.

      

111. מעקב אחר השתלשלות העניינים, מגלה כי מאז 22.9.14, קיבל התובע הבטחות חוזרות ונשנות מגורמים שונים בנתבעת ואחרים מטעמה, כי המטבח יותקן.

      

112. לעניין זה יש לציין כי יש לראות בנציגי הקבלן המבצע (כגון מהנדס הביצוע פיש וכן הנציג ששמו יואל, שלגביהם עוד יפורט להלן ושבאו בדברים עם אביו ואחיו של התובע), כשלוחי הנתבעת וזאת שעה שבהסכם המכר נקבע כי "היחידה תבנה על ידי קבלן מבצע מטעם המוכר" (ס' 4.2 להסכם).

      

113. התובע תיאר בתצהירו (סעיפים 8.4 עד 30), בצורה מפורטת ומנומקת, תוך אזכור תאריכים, שמות נציגי הנתבעת או מי מטעמה, מיקום הפגישות, מספרי טלפון נייד של חלקם ופרטים נוספים ותוך צירוף אסמכתא בכתב ביחס לתוצאת אחת הפגישות, את השתלשלות העניינים, ממועד המסירה ועד הגשת התביעה ועד למועד בו נאלץ להרכיב בדירה מטבח על חשבונו.

      

114. אמנם, חלק מהדברים העיד מפי השמועה, למשל כאשר התייחס לפגישות שבהם אביו ו/או אחיו היו נוכחים בלבד ונפגשו עם נציגי הנתבעת השונים, ואכן עולה תמיהה, מדוע לא הביא התובע לעדות את אחיו ו/או את אביו, גם אם אלה מתגוררים בבלגיה.

      

115. עם זאת, עדותו קבילה, באשר ב"כ הנתבעת לא התנגד (בזמן) לעדויות מסוג זה (ראה עמ' 44 למטה ועמ' 45 לפר').

      

116. הקבילות אמנם לא משנה מכך שמדובר בעדות מפי השמועה. כעיקרון, משקלה של עדות כזו, אפריורי, נמוך, בשל חוסר היכולת לחקור את המקור לעדות. עם זאת, לעיתים, לעדות כזו תינתן משקל ממשי. כך למשל, כאשר הצד שכנגד לא מביא ראיה ממשית כלשהי שסותרת את העדות המדוברת או שהעד הרלוונטי מובא לעדות ולא סותר את הנטען באמצעות העדות מפי השמועה או כשקיימת תמיכה חיצונית בראיה נוספת לעדות מפי השמועה.

      

117. כך למשל, פיש, אשר הובא לעדות על ידי התובע דווקא, מקום שהיה מצופה כי הנתבעת תזמין אותו, לא זכר מה הייתה הסיבה לכך שהמטבח לא הותקן בדירה ולא סתר את עדות התובע בס' 10.2 לתצהירו, שלפיה באותו מעמד הבטיח פיש כי המטבח ושאר הפריטים (ברזים כיור וכו') יותקנו בהקדם.

      

118. בא כוח הנתבעת לא מצא אפילו לנכון לשאול את פיש, במסגרת החקירה הנגדית שלו, מה תגובתו על טענה זו. מרבית תשובותיו סימנו כי אינו זוכר את המעמד הספציפי המדובר (ראה למשל, עמ' 11 ש' 2 – 5, שם אמר במפורש כי אינו זוכר את המסירה של הדירה של התובע).

      

119. גם עדותו של התובע (ס' 14 לתצהירו), שלפיה נציג הנתבעת, ששמו יואל, הבטיח לאביו בחודש ינואר 2015, כי המטבח יותקן ואף הפנה את אביו לספק המטבחים "אביבי", וכן לספק משטח העבודה "פרביטל", לא נסתרה.

      

120. גם כאן הנתבעת לא מצאה לנכון להביא את נציגה (יואל) לעדות, כדי להתייחס לדברים אלה. קיט טוען בתצהירו כי אותו יואל הנו נציג חברת "מליבו" ולא עובד הנתבעת והוא (קיט) לא יודע דבר בקשר להבטחות שנתן ככל שנתן.

      

121. גם אם עובדה זו נכונה, יש לתמוה מדוע לא מצאה הנתבעת לנכון לפנות אל אותו נציג, כדי לברר עמו, האם יש ממש בטענת התובע. בהתחשב בכך ש"מליבו" הייתה קבלן מטעם הנתבעת, מובן כי היה עליה לזמן לעדות את אותו נציג, אם רצתה לסתור את טענות התובע ומשלא עשתה כן, ללא הסבר מניח את הדעת, חלה החזקה הידועה, שלפיה לו היה מגיע אותו נציג לעדות, ככל הנראה היה מעיד דברים שפועלים לרעת הנתבעת.

      

122. העדים האחרים (מושרוף ואלאשווילי), לא התייחסו מפורשות לטענת התובע אודות ההבטחה שנתן אותו נציג, מה גם שעדות התובע נתמכת כאן בראיה נוספת בכתב, שעניינה ההזמנה של משטח העבודה בחברת "פרביטל", שנעשתה ביום 21.1.15 ואשר תומכת בעדות התובע, כי אותו נציג הפנה אותו לביצוע הזמנה זו (נספח י' לתצהיר התובע).

      

123. דו"ח הפניות שניהלה הנתבעת בזמנו ביחס ללקוחותיה ואשר החלק שלו, שמתייחס לדירת התובע, הוגש כראיה כמוצג ת/1. בדו"ח זה תועדו פניות התובע ומי מטעמו אל הנתבעת. הדו"ח מחזק את עדות התובע, לגבי הקשר שלו עם הנציג יואל וקיומה של פגישה עמו בדירה בינואר 2015 וכן מעלה כי המפתח של הדירה הוחזר פעם או פעמיים לחברת "מליבו", לצרכי תיקון ליקויים והשלמת חוסרים, באופן שגם ביום 12.2.15, טרם נמסרה למעשה הדירה באופן סופי וזאת אפילו ללא קשר לנושא המטבח.

      

124. ראה בעניין זה הדברים שרשמו נציגי הנתבעת בדו"ח, לצד התאריכים 25.11.14, 7.12.14 ו-16.2.15, הכוללים עדכון של אלאשווילי בדבר שיחה שלה עם נציג "מליבו" רן פדידה, כאשר נרשם, בין היתר, כי התובע מודיע לנציגה שהוא תיאם מועד למסירה עם יואל ליום 7.12.14 וכן עולה מהרשום בדו"ח לאחר תאריך זה, אפילו ביום 12.2.15, כי טרם נמסרה הדירה באופן סופי.

      

125. כאן המקום לציין כי כאשר הדו"ח הוצג למושרוף במהלך חקירתה הנגדית ובא כוח התובע ביקש להגישו כראיה באמצעותה, ב"כ הנתבעת התנגד לכך. טעמי ההתנגדות היו כי העדה לא אישרה כי הייתה קשורה להפקת הדו"ח.

      

126. התנגדות זו תמוה ביותר. מדובר במסמך רלוונטי ביותר לתביעה, אשר היה מוטל על הנתבעת לגלות אותו מיוזמתה ומלכתחילה במסגרת גילוי מסמכים. כידוע, במסגרת גילוי כאמור, יש לגלות גם מסמכים שנחשבים "מזיקים".

      

127. לא רק שהמסמך לא גולה, אלא שהנתבעת, בתגובתה לבקשה לגילויו, גילתה אמנם את המסמך, אולם התנגדה לכך שהוא יהווה חלק מהראיות בתיק וכך גם התנגדה כאמור בדיון.

      

128. בהינתן כי מדובר בפניות שתועדו בזמן אמיתי על ידי נציגי הנתבעת ואשר רוכזו לדו"ח המדובר, הרי שמדובר למעשה ברשומה מוסדית כמפורט בסעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.

      

129. העדות של מושרוף ביחס לדוח זה (עמ' 31, ש' 26 – עמ' 32 ש' 3), כמו גם עדות אלאשווילי ביחס אליו (עמ' 34 לפר' ש' 4 – 12), מקיימת את התנאים המוקדמים להגשתו כראיה לפי ס' 36 לפקודה. גם הנציגה של הנתבעת, חן כהן, שהעידה בקדם המשפט ואשר מיוזמתה ציינה את דו"ח הפניות (עמ' 7 ש' 11 – 17), ציינה כי הוא משקף את פניות הדיירים אל הנתבעת.

      

130. אוסיף כי לדידי, דו"ח מסוג זה, שאין מחלוקת כי הנתבעת ערכה אותו וכי נציגיה תיעדו בו פניות של התובע, אין הנתבעת יכולה להתנגד להגשתו כראיה, מן הטעם שאינו עומד בכל אחת ואחת מהדרישות הקבועות לעניין זה בסעיף 36 לפקודה. התנגדות מעין זו שמורה למעשה לצד שכנגד, אשר לא ערך את הדו"ח ולא רשם את הפניות ואשר התנאים המדוברים באים להגן עליו. התנגדות הנתבעת דווקא, להגשת הדו"ח שהיא עצמה ערכה, היא בגדר חוסר תם לב מוחלט.

      

131. לבסוף, בהינתן כי בדו"ח עצמו ניתן למצוא פניות שנרשמו ותועדו על ידי מושרוף ואלאשווילי עצמן, כפי שאלאשווילי אישרה בעדותה, המסמך קביל כראיה גם שלא באמצעות המוסד של רשומה מוסדית, אלא מעצם זה שיש לראות בחלק מהדו"ח כמי שנערך על ידי העדות הנ"ל.

      

132. לפיכך, אני קובע כי הדו"ח קביל כאיה.

      

133. התובע מתאר פגישה נוספת של אביו ואחיו עם פיש בדירה, ביום 3.3.15, שגם בא ציין פיש, לטענת התובע, כי כל החוסרים והליקויים יטופלו ואף ציין כי הדבר יעשה תוך שבועיים. פיש, שהובא כאמור לעדות על ידי התובע דווקא והנתבעת לא מצאה לנכון אפילו לזמנו, כדי להתייחס לכל הפרשה, לא נחקר בחקירתו הנגדית על ידי בא כוח הנתבעת בקשר לפגישות שתוארו עמו בתצהיר התובע ולא נשאל גם כאן, האם נתן או לא את ההבטחות הנטענות.

      

134. התובע העיד בתצהירו על פגישה רביעית שהתקיימה במשרדי הנתבעת, במגדלי עזריאלי, ביום 14.5.15, עם נציגת הנתבעת, אדווה לוי, אשר לפי טענת התובע, הבטיחה גם היא כי הכל יטופל ויוסדר. הנתבעת לא הביאה גם את גב' לוי לעדות. למען הזהירות אציין כי אם העדה אדווה מושרוף, היא אותה אדווה לוי שמתאר התובע בתצהירו, הרי ממילא אין בתצהירה של מושרוף הכחשה או כל התייחסות כלשהי לפגישה הנטענת.

      

135. עדות נוספת של התובע, בקשר להבטחה נוספת ודומה של נציג אחר של הנתבעת, אסף אמסלם, בפגישה נוספת וחמישית, מיום 8.9.15 (ס' 19 לתצהיר), גם היא לא נסתרה, משלא הובא גם נציג זה לעדות על ידי הנתבעת ומששאר עדי הנתבעת לא העידו על כך ולו מפי השמועה.

136. התיאור המפורט כל כך, תוך ציון תאריכים, שמות נציגים, מיקום הפגישות ופרטים נוספים, כגון מספרי נייד של הנציגים, מעלה באופן ממשי את המשקל הראייתי שיש לייחס לעדותו מפי השמועה של התובע, אודות ההבטחות שניתנו בפגישות האמורות עם אחיו ואביו.

      

137. כשמצרפים למשקל הראייתי שיש לייחס לעדות התובע הנ"ל, בשל הפירוט הרב שלה, את אוזלת היד של הנתבעת בהבאת העדים המדוברים וכן את העובדה שאלה שכן הובאו, לא העידו בקשר לפגישות וההבטחות הנטענות ולו מפי השמועה, המאזן הכולל הנו משקל שמטה את מאזן ההסתברויות לטובת קבלת גרסת התובע.

      

138. הנה כי כן, מצב הדברים היה כי החל ממסירת הדירה ביום 22.9.14 ועד לספטמבר 2015, קיבל התובע בהזדמנויות שונות ובהפרשים של מספר חודשים אחד מהשני (22.9.14, ינואר 2015, 3.3.15, 14.5.15 ו-8.9.15), לא פחות מחמש הבטחות חוזרות ונשנות מנציגי הנתבעת השונים, כי המטבח יותקן.

      

139. כעת, באיזה שלב היה אמור התובע לפעול להקטנת הנזק על ידי הזמנת מטבח על חשבונו, בהתחשב בכך שלא מדובר בסיטואציה שבה כבר במועד המסירה הודיעה הנתבעת שלא תתקין את המטבח והוכח כי הנתבעת דיברה במשך תקופה ארוכה בשני קולות, מחד, המשיכה להבטיח לתובע באמצעות נציגים שונים שלה, כי המטבח יותקן ומאידך, נציגים אחרים שלה נתנו לתובע להבין כי הוא לא יותקן ובפועל ההבטחות שכן ניתנו לא קוימו, שוב ושוב? כאמור, אני סבור שיש להעמיד מועד זה על יום 3.3.15, מועד פגישתו השנייה עם פיש בדירה ואפרט.

      

140. במועד המסירה הראשונית של הדירה (22.9.14), קיבל התובע באמצעות אביו שנכח בפגישה, הבטחה מפיש כי המטבח יותקן, כפי שקבעתי לעיל. לפיכך, בשלב זה, היה רשאי להמתין ולא חלה עליו חובה להתקין את המטבח בעצמו. בפגישה מיום 21.1.15, עם נציג מליבו, העונה לשם יואל, אמנם הסתבר לתובע שההבטחה לא קוימה. עם זאת, הוא קיבל במעמד זה הבטחה נוספת ואף נשלח על ידי אותו נציג לספק משטחי העבודה, כדי לבצע הזמנה. לפיכך, גם כאן סבורני כי טרם קמה חובת הקטנת הנזק.

      

141. זאת ועוד – מדו"ח הפניות עולה כי גם בתאריך 12.2.15, עדיין בוצעו תיקונים בדירה, תוך כך שמפתח הדירה הוחזר לנתבעת או לקבלן המבצע לצורך כך. עובדה זו עולה מעדכון שאלאשווילי עצמה רשמה באותו היום, לפיו הדברים הנ"ל נמסרו לה מרן פדידה ממליבו (ראה הדברים שנרשמו בעמודת "תיאור הפניה", לצד התאריך 7.12.14, אשר תחתיו נרשמו עדכונים מספר לרבות מתאריך 12.2.15 כאמור).

      

142. כפי שכבר ציינתי, מהאמור בדו"ח הפניות ומעדות התובע, על עצם קיומה של הפגישה הנוספת עם פיש בדירה ביום 3.3.15, עולה כי המסירה הסופית של הדירה לאחר ביצוע התיקונים, כנראה בוצעה רק במועד זה, ללא קקשר למטבח.

      

143. כך או אחרת, בפגישה זו, עם פיש בדירה ביום 3.3.15, גם כבר הסתבר לתובע כי שוב לא קוימה ההבטחה לגבי המטבח, חרף הבטחת פיש במועד המסירה הראשוני, חרף הבטחת הנציג הנוסף יואל וחרף ביצוע ההזמנה אצל חב' פרביטל.

      

144. לפיכך, במועד זה, ה"אסימון כבר היה צריך ליפול". משמע - התובע כבר היה חייב להבין, כי ההבטחות הנן הבטחות סרק וכי אם חרף הבטחות מספר, לרבות תיקונים שבוצעו בדירה, לאחר שהמפתח הוחזר לקבלן לשם כך, עדיין לא הותקן המטבח, הוא כנראה כבר לא יותקן וכי במצב זה, של הפרה נמשכת מצד הנתבעת, עליו להתחיל לפעול להקטנת הנזק, על ידי התקנת המטבח בעצמו, אחרת עשוי למצוא עצמו במצב שלא יוכל לתבוע פיצוי עבור המשך התקופה.

      

145. אני ער לכך שגם לאחר מועד זה, היינו הן בחודש מאי 2015 והן בחודש ספטמבר 2015, קיבל התובע הבטחות נוספות נציגי הנתבעת השונים, כי המטבח יותקן, כפי שקבעתי, אולם אין הדבר משנה את מסקנתי הנ"ל.

      

146. החובה של הנפגע להשלים את התחייבויות המפר, במצב של פיצויים מוסכמים עתיים, חלה מעת שברור שהמפר לא יעשה כן בעצמו (בין אם בשל כך שביטל את החוזה, בין אם בכך שהודיע זאת ובין אם בדרך אחרת, לרבות בהתנהגות).

      

147. כאשר המפר מבטיח לקיים את החוזה, עשויה החובה להשלים את התחייבויותיו להידחות, אולם אם המפר מדבר בשני קולות, מחד ממשיך להפר ומאידך ממשיך להבטיח קיום, וחוזר חלילה, ובפרט אם דפוס ההתנהגות ממשיך לאורך זמן, הרי שבשלב כלשהו, כבר לא תידחה עוד חובה זו, גם אם המפר ממשיך להבטיח קיום החוזה.

      

148. מסקנתי הנ"ל, שלפיה בשלב זה, תחילת חודש מרץ 2015, כבר היה התובע צריך להסיק את המסקנות המתבקשות, נתמכת גם מעצם העובדה שמושרוף ואלאשווילי העידו כי אמרו להורי התובע כי עדיף לתובע לקחת את הזיכוי המוצע ונתנו לו להבין כי הסיכוי להתקנת המטבח לא קיים או שהנו קלוש. עדותן בעניין זה אמינה עליי ולא נסתרה.

      

149. העובדה שהתובע פעל למן תחילת שנת 2015 למכירת הדירה, כפי עדותו ועדות המתווך מטעמו, חנן קריכלי, (ראה תצהירו של המתווך וכן בחקירתו הנגדית בעמ' 16 ש' 11), כאשר החל מתחילת 2016 פעל להעמיד את הדירה להשכרה (עמ' 17 ש' 30), לא מקיימת את חובתו להשלים את התחייבויות הנתבעת, שכן זהו ניסיון עקיף להקטין את הנזק. החובה שהייתה מוטלת על התובע בנסיבות, הייתה להזמין ולהתקין את המטבח ולא לפתור את הבעיה בדרך של מכירת הדירה.

      

150. זאת ועוד - לא שוכנעתי כלל ועיקר, כי הסיבה לכך שהדירה לא נמכרה במשך שנה, הייתה העובדה שלא מותקן בה מטבח. אין זה מתקבל על דעתי כי קונה שהדירה נראית לו, לא ירכוש אותה, אך בשל העובדה שטרם הותקן בה מטבח, כאשר עניין מסוג זה לא אמור להוות מכשול, כשניתן להביא עובדה זו בחשבון, במסגרת המו"מ על מחיר הדירה.

      

151. המסקנה הנ"ל, כי לא נושא המטבח מנע את מכירת הדירה, אלא סיבות אחרות, עולה גם מעדות המתווך עצמו, אשר אמר כי מטבח ניתן להשלים לאחר הקנייה והתמקד בסיבות אחרות לחלוטין לכך שהדירה לא נמכרה וביניהם ליקויים כאלה ואחרים בדירה, לרבות נזילות והשמועות על נזילות בכל פרויקט עצמו (עמ' 16 ש' 27 – עמ' 17 ש' 16).

      

152. ויודגש – עילת התביעה ביחס לפיצוי על איחור במסירה מתמקדת במטבח וזאת גם אם הוזכרו מספר חוסרים אחרים (כגון ברז בשירותי אורחים קרשים לאסלות וכו') לרבות ליקויי בניה כאלה ואחרים. כך או אחרת, אותם הליקויים המדוברים והחוסרים הנוספים, לא היו כאלה שניתן על בסיסם לומר כי הדירה לא הייתה ראויה למגורים ולמסירה.

      

153. אשר על כן, אני קובע כי ככל שיש לצאת מתוך נקודת מוצא משפטית שהתובע זכאי לקבלת פיצוי בגין איחור במסירה, גם לתקופה שלאחר שכבר קיבל את החזקה בדירה, הפיצוי המגיע הנו עבור לכל המיותר לתקופה 22.11.14 ועד ליום 3.5.15.

      

154. כאן המקום להתייחס לטענת הנתבעת בסיכומיה, שלפיה, משאיחר התובע בתשלומי התמורה לתקופה של שנה וחודשיים, מיום 10.7.11 עד 9.9.12, מועד בו נעשה הסדר הפשרה עמו, הרי שמועד מסירת החזקה בדירה נדחית בהתאמה וזאת נוכח סעיפים 7.2, 7.5 ו-23.2 להסכם. טענה זו דינה להידחות ואף נטענת בחוסר תם לב משווע.

      

155. התובע מצהיר בתצהירו בסעיף 6.1 על פגישה שהתקיימה ביום 9.9.12 בנוכחותו, יחד עם אביו ושני אחיו, מול מנחם גינדי, מטעם הנתבעת. התובע מצרף לתצהירו את הסדר הפשרה שנחתם באותו מעמד כנספח ג' לתצהירו.

      

156. כעולה מההסדר, וכפי שהצהיר התובע בתצהירו, התובע נקנס בסכום של 65,000 ₪ בגין האיחור בביצוע התשלומים. סכום זה התווסף למחיר הדירה, כעולה מההסדר. כן סוכם כי את מלוא יתרת התמורה שבאותו מועד טרם שולמה, בסך 1,566,600 ₪, ישלם התובע "עד שבוע לפני מסירת הדירה" וכי לא תצטרף ריבית לתשלום זה, אלא רק הצמדה למדד תשומות הבניה.

      

157. נתחיל מכך שאין זכר בהסדר, לכך שתקופת האיחור של תשלומי התמורה, מ-10.7.11 עד 9.9.12 (שנה וחודשיים), תגרום לדחיית מועד המסירה בהתאמה בשנה וחודשיים.

      

158. בנסיבות שבהן כבר נוצר איחור בתשלומי התמורה והנתבעת ערכה עם התובע הסדר פשרה בעקבות כך, שאף כלל את חיובו בקנס כאמור וכן הסדירה עמו את שאר התנאים לביצוע יתרת התשלום, הרי ככל שהיא ביקשה לשמור על זכותה לפי ההסכם להחיל סנקציה נוספת על התובע בדמות דחיית מועד המסירה, היא הייתה חייבת להעלות את העניין באותו מעמד ולרשום אותו בהסדר, שאם לא כן, תיחשב כמי שוויתרה על כך ויתרה מכך, כמי שנוהגת בחוסר תם לב.

      

159. בנוסף לכך, טענת הנתבעת בכל הכבוד גם חסרת כל הגיון וסבירות. הייתכן כי לאחר יישום קנס משמעותי של 65,000 ₪ מחד ודחיית מלוא יתרת התשלום לסמוך לפני המסירה, ללא יישום ריבית פיגורים, מאידך, הייתה גם כוונה לדחות בצורה משמעותית את מועד מסירת הדירה והדבר לא קיבל ביטוי בהסכם?! תמהני.

      

160. ואם לא די בכל האמור לעיל, הרי שבפועל, הנתבעת פעלה לבצע את מסירת הדירה בחודש נובמבר 2013. אם הייתה זכאית למסור את הדירה שנה וחודשיים לאחר מכן, מדוע פעלה לבצע מסירה מוקדמת? לא ברור.

      

161. אם התשובה לכך הנה כי משהסתיימה בניית הדירה מוקדם מהמועד שהנתבעת הייתה מחויבת למסור אותה לתובע, היה זה גם אינטרס של הנתבעת למסור את הדירה לדייר, כדי לא להותיר אותה שוממת, כאבן שאין לה הופכין, על כל המשמעויות הנודעות לכך מבחינת תחזוקת הדירה בלאי וכו', הרי שהנתבעת אינה יכולה לאחוז במקל משתי קצותיו.

      

162. היינו, מחד, לוותר על הזכות למסור את הדירה במועד מאוחר יותר ומאידך, כאשר מועלית כנגדה טענה שמסירת הדירה ללא מטבח לאו מסירה היא, לחזור לטענה שעליה ויתרה ולטעון כי ממילא מועד המסירה כלל לא הגיע...

      

163. אתייחס כעת לטענה נוספת של הנתבעת, שלפיה התובע איחר בתשעה חודשים, גם ביחס לתשלום יתרת התמורה לפי הסדר הפשרה. טענה זו נסמכת על כך שנשלח כביכול אל התובע מכתב ביום 25.11.13, על כך שהדירה מוכנה ואילו הוא הגיב לכך רק לאחר כתשעה חודשים, בחודש ספטמבר 2014.

      

164. בכל הכבוד, גם טענה זו דינה להידחות. כפי שיפורט להלן, האיחור היה בן 4 חודשים ולא בן 9 חודשים וגם עליו מחלה הנתבעת.

      

165. הנתבעת טוענת כי שלחה לתובע ביום 25.11.13 הודעה על מסירת הדירה, שתחול תוך 14 יום ממועד מכתבה הנ"ל וכי התובע התעלם מכך. לפיכך, שלחה הנתבעת לתובע מכתב התראה ביום 8.5.14. משלא נענה, בוטל ההסכם עם התובע, במכתב באי כוח הנתבעת מיום 14.5.14. לטענת הנתבעת, רק ביום 18.9.14 ולאחר שקיבל את הודעת הביטול, נאות התובע להתייחס לפניותיה ושילם את יתרת התמורה.

      

166. התובע מנגד טוען כי לא קיבל את המכתב המדובר וכי רק בחודש ספטמבר 2014 יצרו עמו קשר טלפוני (ס' 8.2 לתצהירו).

      

167. בכל הנוגע למכתב מיום 25.11.13, גם כאן סבורני כי הנתבעת לא הוכיחה כי נשלח כלל, לא כל שכן התקבל אצל התובע. במכתב זה אמנם רשום שמו של התובע בכתב יד, אולם אין כל הוכחה לכך שנשלח.

      

168. המכתב צורף לתצהיר של קיט, אשר במועד משלוח המכתב טרם עבד אצל הנתבעת. עורך המכתב והגורם ששמו מתנוסס עליו, כמי שפונה בשם הנתבעת לתובע, גיא קינברנר, מנהל שירות דיירים בפרויקט, לא הובא לעדות. אלאשווילי ומושרוף לא התייחסו כלל למכתב זה בתצהיריהן. אלאשווילי החלה עבודתה בנתבעת רק בשנת 2014. מושרוף ב-2013, אולם כאמור, לא התייחסה למכתב בתצהירה.

      

169. בקיצור, לא הובא גם כאן העד הרלוונטי וגם לא הובא עד אחר, שיכול להעיד כי המכתב נשלח ולא צורפה ראיה בכתב כאסמכתא למשלוח המכתב, כגון אישור משלוח דואר רשום.

      

170. כאשר מדובר בהודעה כה מהותית, שעניינה הודעה על כך שהדירה מוכנה למסירה, עם כל כך הרבה השלכות חשובות, לא ברור כיצד מכתב מסוג זה לא נשלח בדואר רשום, כיצד לא נעשתה מיד עבודת ביקרות לוודא שהמכתב הגיע לדייר וכיצד רק לאחר יותר מחמישה חודשים, שולחת הנתבעת, באמצעות באי כוחה, מכתב נוסף בקשר לכך.

      

171. מדוע, אם המכתב בחודש מאי 2014 נשלח גם בדואר רשום וגם במייל, לכתובת מייל של אחיו של התובע, לא נשלח גם המכתב הראשון, מיום 25.11.13, למייל זה או גם בדואר רשום? לכל השאלות הנ"ל לא ניתנו הסברים כלשהם על ידי הנתבעת.

      

172. לנוכח האמור לעיל, ההודעה הכי מוקדמת של הנתבעת לתובע על כך שהדירה מוכנה, ניתנה ביום 8.5.14, עת נשלח לתובע מכתב על ידי באי כוח הנתבעת, שדאגו לשלוח אותו כדבעי, הן בדואר רשום והן במייל, ואף שמרו אסמכתאות על כך, לרבות הודעת הדוא"ל עצמה וכן אישורי משלוח דואר רשום.

      

173. התובע מנגד לא הביא ראיה לכך שהודעת הדוא"ל לא הגיעה ליעדה, תיבת המייל של אחיו, אשר יש לראות בה משום מען גם עבור התובע וזאת בנסיבות שבהן ייצג אחיו את התובע גם בעת קבלת הדירה ביום 22.9.14 וכתובת המייל הנ"ל נמסר למעשה כערוץ תקשורת לנתבעת מול שלושת האחים שרכשו ממנה דירה.

      

174. לפיכך, האיחור של התובע בביצוע תשלום יתרת התמורה היה בן 4 חודשים ולא בן 9 חודשים כטענת הנתבעת, אולם העיקר, שהנתבעת הסכימה לקבל את התשלום חרף האיחור, גם לאחר שהודיעה לתובע על ביטול ההסכם במכתבה מיום 18.8.14.

      

175. בשולי הדברים אציין כי בעוד שכאמור, מסתבר כיום בדיעבד, כי הנתבעת אכן החזיקה בזמנו בטענה טובה ביחס לאיחור של בן כ- 4.5 חודשים בביצוע יתרת התמורה, הרי שמנגד, התובע החזיק בזמנו בטענה טובה על איחור במסירה הדירה לתקופה זהה פחות או יותר וזאת נוכח הממצא העובדתי שלי, שלפיו המכתב מיום 25.11.13 לא נשלח ולא הגיע אל התובע וכי ההודעה הראשונה על מסירת הדירה נמסרה ביום 8.5.14.

      

176. שעה שהסיכום היה כי יתרת התמורה תשולם "עד שבעה ימים לפני מסירת הדירה" ולא נרשם נוסח כדוגמת עד שבעה ימים לפני מועד המסירה הנקוב בחוזה (שהיה 30.9.13), המשמעות הנה כי היה על התובע לשלם את יתרת התמורה, עד 7 ימים לפני מסירת הדירה בפועל ועל כן ברור כי תנאי לביצוע התשלום, היה כי התובע יקבל תחילה הודעה על מסירת הדירה מאת הנתבעת.

      

177. כל עוד לא קיבל אותה, התובע אינו בגדר מאחר בביצוע יתרת התשלום. לפיכך, ברגע שההודעה ניתנה רק ביום 8.5.14, חמישה חודשים לאחר מועד המסירה לפי ההסכם, שנקבע ליום 30.9.13 ובתוספת 60 ימי ארכת חסד ליום 30.11.19, הנתבעת איחרה במסירת הדירה למשך תקופה זו (4 חודשים). בהתחשב כי לפי חוק המכר והפסיקה, איחור מעבר לתקופת ארכת החסד גורם לספירת האיחור מהמועד המקורי למסירה, ללא התחשבות בארכת החסד, האיחור במסירה היה אף ארוך יותר.

      

178. עם זאת, אפשר לומר כי בהתחשב בכלל נסיבות העניין והשתלשלות העניינים בתקופה שעד 22.9.14, הכוללים ויתורים ופשרות מסוימות שהסכימה להם הנתבעת, יפה עשה התובע שחזר בו, גם אם רק בסיכומיו, מהדרישה לפיצוי עבור איחור במסירה לתקופה עד ליום 22.9.14, בבחינת "קיזוז" הדדי של ההפרות ההדדיות (התובע בכך שאיחר בתשלומי התמורה והנתבעת בכך שאיחרה במסירת הדירה עד 22.9.14).

      

179. חבל שהנתבעת לא נהגה בהתאם והמשיכה בסיכומיה להחזיק בטענות הנסמכות על האיחור של התובע בתשלומי התמורה באותה תקופה (עד 22.9.14), למרות שכאמור, טענות אלה אין בהן ממש גם לגופן.

      

180. לסיכום, הנתבעת אחראית לאיחור במסירה לתקופה 22.11.14 עד 3.3.15. עם זאת, ככל שנקודת המוצא הנה כי לא הייתה מסירה במועד 3.3.15, רק בשל כך שהמטבח טרם הותקן בדירה, כי אז האיחור שלו אחראית הנתבעת הנו עד 3.5.15 לכל היותר.

      

181. במאמר מוסגר, אציין כי קבעתי קודם לכן כי משנמסרה הדירה, התובע לא יכול לתבוע פיצוי על איחור במסירה, גם אם הדירה הנה ללא מטבח. עם זאת, ברור שהתובע רשאי לתבוע כל נזק שנגרם לו עקב כך שהדירה נמסרה ללא מטבח.

      

182. התובע אכן תבע נזק אחד לפחות מסוג זה והוא - השבת הסכום שהוא שילם עבור התקנת המטבח וכפי שעוד יפורט, סכום זה ייפסק לו. אולם התובע לא תבע נזקים אחרים שנגרמו לו בפועל בגין כך שהמטבח לא נמסר לו ואולי לא בכדי, שכן השתלשלות העניינים מגלה כי ככל הנראה לא נגרמו נזקים אחרים ונוספים שכאלה.

      

183. התובע רכש את הדירה כדי למכור או להשכיר אותה ולא כדי להתגורר בה, כך שלא נגרמו לו הוצאות שכירות עקב האיחור במסירה. כמו כן, לא הוכחה, כאמור, טענת התובע כי עקב כך שהמטבח לא היה מותקן, הוא לא הצליח למכור את הדירה.

      

     הפיצוי עבור האיחור במסירה

      

184. התובע עתר לפיצוי לפי חוק המכר (דירות) תשל"ג-1973, בשיעור 1.5 מדמי השכירות הראויים עבור דירה דומה ל-8 חודשי האיחור הראשונים ולסכום השווה לפי 1.25 מדמי שכירות כאמור ליתרת תקופת האיחור.

      

185. לפי חוות דעתו של מומחה בית המשפט צבי רון, דמי השכירות הראויים לדירה עמדו על 6,250 ₪ לחודש בשנים 2013 ו-2014 ועל 6,500 ₪ ₪ לחודש בשנים 2015 ו-2016.

      

186. המומחה רון לא נחקר על חוות דעתו והנתונים שהביא בקשר לדמי שכירות ראויים לא נסתרו בדרך אחרת. על כן יש לאמץ אותם.

      

187. בהתאם לכך, יש לפסוק לתובע פיצוי עבור התקופה 22.11.14 עד 3.3.15, בסך של 32,662 ₪ לפי החישוב הבא: 1.3 חודשים כפול 6,250 ₪ כפול 1.5 + 2.1 חודשים כפול 6,500 ₪ כפול 1.5).

      

     עלות התקנת המטבח החדש, אינטרקום ואביזרים סניטריים בדירה שלא סופקו

188. התובע עותר לחייב את הנתבעת לשלם לו את העלות של המטבח החדש שהזמין לדירה, כמו גם את העלות של אינטרקום ואביזרים סניטריים מסוימים שלא הותקנו בדירה, בסכום כולל של 20,945 ₪.

      

189. אין מחלוקת כי התובע לא קיבל את הזיכוי עבור המטבח והפריטים הנ"ל. כשכבר ביקשה הנתבעת לשלם לו את סכום הזיכוי עבור המטבח ופריטים נוספים, בסכום כולל של 6,612 ₪, הוא סירב לקבל אותו ובצדק, שהרי הוא לא ויתר על הפריטים הנ"ל והיה זכאי לקבל אותם בעין ולחילופין לקבל את העלות הריאלית שלהם.

      

190. בתצהירו, פירט התובע את רשימת הפריטים שהוא רכש ואשר היו צריכים להיות מסופקים על ידי הנתבעת וכן צירף קבלות עבור כל אחד ואחד מהם.

      

191. בתגובה לטענה זו, נטען בתצהיר קיט כי לא מדובר בפריטים סטנדרטיים לפי המפרט ועל כן לא היה זה מחובתה של הנתבעת לספקם, כי לחילופין כי הפריטים סופקו ובחלקם לא הורכבו לבקש התובע, כעולה מפר' המסירה.

      

192. בכל הנוגע למטבח, הרי אין מחלוקת כי הנתבעת לא סיפקה אותו וגם אין מחלוקת כי הייתה מחויבת לספק אותו. משקבעתי כי התובע לא ויתר מעולם על המטבח והנתבעת הפרה את התחייבותה לספק אותו, ברי כי היא אינה רשאית לצאת ידי חובתה בנסיבות שכאלה, במתן זיכוי בסכום הנתון לשיקול דעתה או אפילו הרשום במחירון הזיכויים של החברה, גם אם בהסכם נעשתה הפנייה למחירון כזה.

      

193. בנסיבות הנזכרות לעיל, התובע זכאי לקבלת זיכוי שהנו שווה ערך לעלות הריאלית בשוק החופשי, של מטבח מהסוג שהנתבעת התחייבה לספק לפי המפרט וההסכם.

      

194. מומחה בית המשפט צבי רון תמחר את המטבח (כולל משטח העבודה), שהנתבעת התחייבה לספק בסכום של 15,500 ₪ + מע"מ + 20% להתאמת המחיר לעלות לתובע ובסה"כ 21,762 ₪. הקבלות שצירף התובע עבור המטבח ומשטח העבודה יחד, מגיעות לסכום כולל של 16,600 ₪. לפיכך, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום זה.

      

195. בכל הנוגע לאינטרקום, עיון במפרט מגלה בטבלה בסעיף 3.7 וכן בסעיף 3.7.8, קיומו של אינטרקום, הכולל צג טלוויזיה צבעוני בדירה ליד הדלת. לפי הקבלה שצירף התובע, הוא רכש מסך צבעוני, אשר עלותו, יחד עם עלות ההתקנה, עולה כדי 1,825 ₪. משהנתבעת לא הוכיחה כי סיפקה פריט זה, והתובע הוכיח כי לפי המפרט היה זכאי לקבלו, על הנתבעת להשיב לו את עלות הפריט בסך של 1,825 ₪.

      

196. בכל הנוגע לברז וצנרת וסיפון נלווים, כמו גם מושבי האסלות, מפר' המסירה עולה כי נרשם בכתב יד על ידי פיש כי לבקשת התובע, לא הורכב ברז בשירותי אורחים ולא הותקנו מושבים לאסלות וכי אלה נמצאים במחסן. אביו של התובע אמנם חתום על פר' זה.

      

197. דא עקא, בעמוד קודם למסמכי פר' המסירה, ליד מפתחות למחסן, נרשם "אין". בעמוד השני למסמכי פר' המסירה, ליד מושבי אסלה, לא נרשם V.

      

198. הנתבעת לא הוכיחה כי הברז ומושבי האסלה לרבות ראש טוש, נמסרו לידיו של התובע או כי אכן הונחו במחסן השייך לתובע.

      

199. לפי הסכם המכר, ס' 2.1 לנספח ג' שלו, לא נראה כי התובע רכש מחסן כלשהו. מחסן לא מוזכר כחלק מהיחידה או כמשהו שבה בצמוד לה. חניה כן מוזכרת.

      

200. בנסיבות אלה ומשלא הוכח על ידי הנתבעת כי היא מסרה לידיו את הפריטים הנ"ל, לרבות ראש הטוש, ולא הוכח על ידי הנתבעת כי הפריטים היו שונים באופן מהותי ממה שהיה זכאי התובע לקבל לפי המפרט, היא חייבת בשיפוי התובע עבור עלות פריטים אלה, בסך של 485 ₪.

      

201. הוא הדין לגבי כיור המטבח, אשר במסמכי פר' המסירה, מטבע הנסיבות, נרשם שלא סופק ואשר התובע רכש בתמורה לסך של 2,035 ₪, כאשר גם כאן לא הוכיחה הנתבעת כי נרכש פריט שונה ממה שהיה זכאי התובע לפי המפרט.

      

202. בסה"כ זכאי התובע לשיפוי מלא על הסכומים שתבע בגין ראש נזק זה, בסך של 20,945 ₪.

      

     עלות תיקון ליקויי הבנייה שנותרו בדירה

203. בכתב התביעה עתר התובע לפיצוי בסך של 30,084 ₪ עבור עלות תיקון ליקויי הבנייה שנותרו בדירה. בסיכומיו עתר לחיוב בסכום של 40,894 ₪, כשהוא מפנה לחוות דעת מומחה בית המשפט.

      

204. עיון בחוות הדעת הנ"ל מגלה כי עלות התיקונים נקבעה אמנם על הסכום הנזכר, בסך של 40,894 ₪, אולם סכום זה כולל את עלות המטבח. מאחר ופריט זה טופל בפרק הקודם של פסק הדין, הרי שלאחר הפחתתו מהסכום הנ"ל, עולה כי עלות ליקויי הבנייה מגיעים לפי חוות הדעת של המומחה צבי רון, לסכום כולל של 17,992 ₪ (כולל עשרה אחוז פיקוח הנדסי, מע"מ ותוספת של 20% להתאמת העלות לעלות לתובעים).

      

205. הנתבעת אינה זכאית לבצע את התיקונים בעין וזאת משכבר ניתנה לה ההזדמנות, היא ניצלה אותה וחרף זאת נותרו ליקויים, כעולה מחוות הדעת של מומחה בית המשפט.

      

     עגמת נפש, שכ"ט עו"ד ותשלומי ועד בית

206. לתקופה שבה התובע לא יכול היה לעשות שימוש בדירה עקב כך שלא סופק המטבח, תקופה שכבר הוכרה בפסק דיני כמפורט לעיל כאיחור במסירה של הדירה, זכאי התובע גם לשיפוי עבור תשלומי ועד הבית ששילם.

      

207. התובע הצהיר על הסכומים ששילם בתצהירו. אמנם, התובע לא צירף קבלות. עם זאת, בהתחשב שתשלום ועד בית הנו בגדר תשלום חובה בבית משותף והנתבעת לא הביאה ראיות להוכיח כי התובע איכשהו קיבל פטור מכך או כי שילם סכומים נמוכים יותר, יש לתת אמון מלא בתצהירו ולחייב את הנתבעת להשיב לו 1,636 ₪ עבור התקופה 22.11.14 עד 3.3.15 (לפי החישוב הבא: 1.3 חודשים ב-2014 כפול 310 ₪ + 3 חודשים כפול 411 ₪).

      

208. התובע כלל בגדרי סכום התביעה (ס' 30ה'), ראש נזק בסך 20,475 ₪, שהוגדר כ"הוצאות התובע (שכ"ט עו"ד ששילם התובע) לפני הגשת התביעה".

      

209. דא עקא, עיון בקבלה שצירף התובע להוכחת ראש נזק זה (נספח כד' לתצהירו), מגלה כי הסכום אמנם שולם לפני הגשת התביעה, אולם לא עבור שירותים שניתנו לפני הגשת התביעה, אלא עבור ייצוגו בתביעה, וכפי שנרשם "תביעה בנוגע לדירה מס' 36 פרויקט מגדלי הלאום בראשל"צ".

      

210. לפיכך, התובע יהיה זכאי אמנם לשכ"ט עו"ד עבור ניהול התביעה וזאת בהינתן כי תביעתו התקבלה בעיקרה, גם אם חלקית מבחינת סכומה, אולם לא יהיה זכאי לתשלום שכר טרחה עבור שירותים שקיבל לפני הגשת התביעה, ככל ששילם עליהם בנפרד מהתשלום על התביעה וזאת משלא הוכיח כי שילם סכום כלשהו עבור שירותים אלה.

      

      

211. לבסוף, התובע זכאי לפיצוי בראש נזק של עגמת נפש. הנזקים העיקריים שנגרמו לתובע הנם אמנם ממוניים, אולם לא ניתן להתעלם מכך שנגרמו לו גם נזקים בלתי ממוניים.

      

212. דייר שרוכש דירה ונאלץ לקבל אותה ללא מטבח ולסבול הבטחות חוזרות ונשנות שלא מקוימות במשך תקופה ארוכה, כשגם פניותיו בכתב באמצעות עורכי דין לא נענות, אלא כעבור שנה, ותוך כך נאלץ להטריח עצמו כדי לטפל בכל הקשור בהזמנת מטבח באופן פרטי והשלמת חוסרים אחרים, ולאחר מכן עוד נדרש להגיש תביעה לבית המשפט שגוזלת ממנו זמן וגורמת לו לטרחה, סובל, ללא ספק, מעגמת נפש וזכאי לפיצוי על כך ועל הטרחה המיותרת שנגרמה לו.

      

213. אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה, על רקע כלל נסיבות העניין, על סכום של 10,000 ₪.

      

     סוף דבר

214. אשר על כן, התובע זכאי לסכומים הבאים:

      

     איחור במסירה – 32,662 ₪

     עלות מטבח ופריטים נוספים – 20,945 ש"ח

     עלות תיקון ליקויי הבנייה שנותרו בדירה – 17,992 ₪

     עגמת נפש – 10,000

     תשלומי ועד בית – 1,636 ₪

     סה"כ 83,235 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

      

215. בנסיבות, זכאי התובע לשכר טרחת עו"ד. הסכום ששילם עבור הייצוג בתביעה, בסך 20,475 ₪ כולל מע"מ, לפי הקבלה שצורפה, הנו סביר וריאלי בנסיבות העניין, הן בהתחשב בסכום שנפסק לתובע בסופו של דבר והן בשל העובדה שבמחלוקת העיקרית, האם אי הספקת המטבח הייתה כדין אם לאו והאם היה איחור במסירה, נמצאו טענות התובע כמוצדקות ומסקנה זו נכונה גם אם נפסק לתובע סכום חלקי בהרבה מאשר תבע עבור הפיצוי על האיחור.

      

216. בנסיבות אלה, אין מקום שהתובע יימצא בחיסרון כיס בעניין שכר טרחת עו"ד. הסכום ישולם, אפוא, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ששולם על ידי התובע לבאי כוחו, 1.2.16 ועד לתשלום בפועל.

      

217. לעניין הוצאות המשפט, בנסיבות, התובע זכאי להחזר מלא כל הוצאות המומחים מטעמו ומטעם בית המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ששילם אותם ועד לתשלומם לידיו מאת הנתבעת.

      

218. לגבי האגרה, תשלם הנתבעת לתובע השתתפות באגרות בשיעור 19% מהן, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ששולמו האגרות עד לתשלומן מאת הנתבעת לידי התובע.

      

219. כל הסכומים שנפסקו, ישולמו על ידי הנתבעת לתובע תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

      

     ניתן היום, י"ח אדר ב' תשע"ט, 25 מרץ 2019, בלשכתי.