ת"א 49878-12-13 קרסו נ' חלבי

בפני תביעה לפירוק שיתוף וכן תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו, להבדיל מהקרקע, כל הבנוי על המקרקעין הינו בבעלות התובע בלבד.

רקע:

1. הצדדים הם בעלים במשותף של מגרש בשטח של 739 מ"ר הנמצא ברחוב כיסופים 32 בתל אביב וידוע גם כחלקה 231 בגוש 6623. על המגרש בנוי מבנה יחיד שנבנה על ידי התובע (להלן: "המגרש", "המבנה" ו/או "בית המגורים", וביחד: "המקרקעין").

    

2. התובע הוא היורש היחיד של אשתו המנוחה, גב' רחל קרסו ז"ל שנפטרה ביום 20/1/09 (להלן: "המנוחה").

    

3. הנתבע הינו אחיה של המנוחה.

    

4. ביום 1/5/1982 נערך הסכם בין הנתבע למנוחה המסדיר את חלוקת השימוש ביניהם במגרש ואשר קבע כי התובע והמנוחה יבנו על המגרש מבנה בן קומה אחת, עליו יוכל הנתבע לבנות קומה שנייה. עוד נקבע בהסכם זה כי הצדדים יישאו בהוצאות הפיתוח ובניית הרכוש המשותף בבית בחלקים שווים (להלן: "הסכם השימוש" ו"הקומה השנייה" בהתאמה).

    

   הצדדים הסכימו גם כי מבנה ישן שהיה קיים על המגרש באותה העת ייהרס (להלן: "המבנה הישן").

    

5. בהמשך לאמור הגישו הצדדים בקשה משותפת למתן היתר לבניית בית בן שתי קומות על המגרש.

    

6. ביום 1/6/83 חתמו הנתבע והמנוחה על הסכם נוסף בו נקבע כי המנוחה סיימה את בניית המבנה על המגרש וכי הנתבע חוזר בו מכוונתו לבנות את הקומה השנייה, אך שומר לעצמו את הזכות לעשות כן בהמשך. עוד נקבע בו כי גג הבית הינו בבעלות הנתבע (להלן: "ההסכם הנוסף").

    

7. התובע עותר כעת לפירוק השיתוף במקרקעין.

    

    

   טענות הצדדים

    

8. טוען התובע כי יש להורות על פירוק השיתוף במקרקעין כך שהתמורה בגין המגרש תחולק בינו לבין הנתבע בחלקים שווים, אך התמורה בגין בית המגורים תינתן רק לו שכן הנתבע לא השתתף בהוצאות בנייתו.

    

9. עוד טוען התובע כי על המגרש ניתן לבנות 4 יחידות דיור ומשכך כי יש להורות על מכירת המגרש ובית המגורים גם יחד, לכל המרבה במחיר.

    

   בעניין זה הגיש התובע חוות דעת שמאי מטעמו לפיה ערך המקרקעין (המגרש והמבנה גם יחד) הינו בסך של 8,750,000 ₪, כאשר חלקו של הנתבע בסכום זה (בגין מחצית המגרש ללא המבנה) הינו בסך של 3,850,000 ₪.

    

10. התובע מוסיף על האמור כי על פי חוות דעת השמאי צפוי הנתבע לשלם היטל השבחה בסך של 500,000 ₪ משום שלא ניצל את זכויות הבנייה במגרש, וזאת להבדיל מהיטל השבחה בסך של 240,000 ₪ בלבד אותו צפוי לשלם הוא עצמו. לטענתו מנסה הנתבע להיבנות מן המבנה ולחסוך בהוצאות בגין היטל השבחה על אף שהוא עצמו כלל לא נטל חלק בבנייתו.

     

11. מנגד טוען הנתבע כי הסכם השימוש לא הוגש ללשכת רישום המקרקעין בתל אביב וכי ממילא הוא הופר על ידי התובע ו/או המנוחה או מי מטעמם, לאחר שאלה סיכלו את הוראותיו, במעשה או במחדל.

     

    הנתבע מוסיף בעניין זה כי התובע, או מי מבני משפחתו, הם שחייבים לו כסף בגין השימוש אותו עשו במקרקעין ללא תשלום ומבלי שאפשרו לו לבנות על המגרש.

     

12. מכל מקום לטענתו יש לאפשר לו לבנות את הקומה השנייה ורק לאחר מכן להורות על פירוק השיתוף במקרקעין, וזאת בדרך של רישום בית משותף.

     

    הנתבע הפנה בעניין זה להסכם אחר, קודם, אשר לטענתו נכרת בינו לבין המנוחה בשנת 1981, ולפיו הוסכם בין הצדדים כי המנוחה תבנה על המגרש בית בן שתי קומות שיירשם כבית משותף, ואילו הנתבע ישתתף בהוצאות הבנייה (להלן: "ההסכם משנת 1981").

     

13. לחילופין טוען הנתבע כי יש להורות על פירוק השיתוף בדרך של חלוקה בעין, כך שלכל אחד מהצדדים תינתן מחצית המגרש עליה ניתן יהיה לבנות 2 יחידות דיור.

     

    עם זאת לטענתו, לשם מקסום הרווח ממכירת המקרקעין, יש להורות על הריסת המבנה ולחייב את התובע בתשלום בגינה.

     

14. לבסוף טוען הנתבע כי שני הצדדים זכאים ליהנות מהטבות המס בעת מכירת המקרקעין, ולכל הפחות כי אלו יחושבו תוך התחשבות בעובדה שעל המגרש עמד בשעתו המבנה הישן, וזאת משום שבעת רכישת הזכויות במקרקעין, עמד המבנה הישן על תילו. לטענתו ההסכמה אליה הגיעו הצדדים לפיה המבנה הישן ייהרס, הייתה כפופה לכך שייבנה תחתיו בית בין שתי קומות אשר יירשם כבית משותף. משכך ולאחר שהקומה השנייה לא נבנתה, הרי שלמעשה גם הסכם השימוש לא נכנס לתוקפו.

     

     

    דיון

     

    פירוק השיתוף על פי הסכם או על פי דין?

     

15. סעיף 38 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 (להלן: "החוק") קובע כי:

     

    "38.(א)פירוק השיתוף יהיה על פי הסכם בין השותפים: נקבעה בהסכם חלוקת המקרקעין בעין, טעון ההסכם אישור המפקח המאשר כי החלוקה תואמת את הוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה–1965, וכל חיקוק אחר בנדון.

    (ב)באין הסכם כאמור בסעיף קטן (א), יהיה פירוק השיתוף על פי צו בית המשפט בהתאם לסעיפים 39 עד 43.

     

16. סעיף 29 לחוק קובע כי:

     

    "(א) הסכם בין השותפים בדבר ניהול המקרקעין המשותפים והשימוש בהם ובדבר זכויותיהם וחובותיהם בכל הנוגע למקרקעין (להלן - הסכם שיתוף) ניתן לרישום, ומשנרשם, כוחו יפה גם כלפי אדם שנעשה שותף לאחר מכן וכל אדם אחר.

    (ב) באין הוראות אחרות בהסכם שיתוף יחולו הוראות סעיפים 30 עד 36".

     

17. קיימת אם כן אבחנה בין הסכם שיתוף לבין הסכם לפירוק השיתוף בין הצדדים.

     

18. בעניין זה מציין י' ויסמן, בספרו דיני קנין, בעלות ושיתוף, תשנ"ז – 1997, (להלן: "ויסמן") כי:

     

    "...נפסק כי אין לראות הסכם בדבר פירוק השיתוף, על ידי חלוקת הנכס המשותף בדרך מסויימת, כנושא מתאים להסכם שיתוף [...]. הנושאים הנופלים בגדר הסכם שיתוף הם אלה הנחוצים להסדרת היחסים שבין השותפים כל עוד השיתוף נמשך. הסדרים שתכליתם הבאת השיתוף לקיצו נדונים בחוק בנפרד, שלא בהקשר של הסכם שיתוף".

     

    (שם, עמ' 208).

     

    ובהמשך:

     

    "פירוק שיתוף יכול שייעשה בהסכמת כל הבעלים המשותפים ויכול שייעשה על פי צו של בית המשפט, בעקבות בקשה של בעל משותף כלשהו[...]. כאשר הפירוק נעשה בהסכמת כל השותפים אין הכוונה בכך ל"הסכם שיתוף", כמשמעותו בחוק [...], נפסק כי בין הנושאים שהסכם שיתוף יכול להתייחס אליהם (שהם, ניהול הנכס המשותף והשימוש בו; זכויותיהם וחובותיהם של השותפים בכל הנוגע לנכס המשותף) לא נכלל הנושא של הדרך לקביעת פירוק השיתוף [...].

     

    (שם, עמ' 287).(עוד ראו: דבריו של כב' השופט ח' כהן בע"א 269/74 בוקובזה נ' הממונה על המרשם, פ"ד כט (1) 243, 245).

     

19. תוצאת האמור הינה כי גם אם אקבל בענייננו את מלוא טענת הנתבע לפיה נכרתו בין הצדדים שלושה הסכמים שונים (הסכם השימוש, ההסכם הנוסף וההסכם משנת 1981), הרי שלא יהיה בכך כדי לתמוך בטענתו לפיה מדובר בהסכמות לאופן פירוק השיתוף בין הצדדים בדרך של רישום הבית כבית משותף.

     

    כך באשר עיון בשלושת ההסכמים מעלה כי מדובר בהסכמי שיתוף בלבד, המסדירים את מערכת היחסים בין הצדדים כל עוד הם בעלים משותפים על המקרקעין, וכי לא מדובר בהסכמים לפירוק השיתוף ביניהם.

20. אוסיף על האמור כי גם הטענה לפיה הסכימו הצדדים בשעתו לפרק את השיתוף בדרך של רישום בית משותף, לא יכולה לעמוד לנתבע שעה שבפועל אין המדובר במבנה אשר יכול להירשם כבית משותף.

     

    יפים לעניין זה של פירוק שיתוף של בניין אשר טרם נבנה דבריו של כב' השופט מ' לנדוי בע"א 319/74 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' תמרה פיין ואח', פ"ד ל (1) 454, 457, לפיהם:

     

    "במדינות רבות מאפשר החוק לרשום כבית משותף נכס שעומדים לבנות עליו בית דירות, אף שהמבנה טרם הוקם. אין הדבר כן על פי המשפט הישראלי. תנאי לרישומו של נכס כבית משותף הוא הימצאותו של מבנה שיש בו לפחות שתי דירות. בלשון החוק "בית שיש בו שתי דירות או יותר ואפשר לזהות כל אחת מהן כיחידה נפרדת, ניתן לרישום בפנקס". וכן, ההגדרה של בית משותף בחוק אומרת: "'בית משותף' – בית שיש בו שתי דירות או יותר והוא נרשם בפנקס הבתים המשותפים". מדברים אלה עולה כי לא ניתן לרשום כבית משותף כיברת אדמה שמתכוונים לבנות עליה, או מבנה הנמצא בתהליכי בנייה כאשר טרם הגיעו לשלב שבו ניתן לזהות במבנה לפחות שתי דירות נפרדות". (הדגשים אינם במקור). (כן ראו: ויסמן, כרך שני, 355).

     

21. משכך, לא ניתן לקבוע כי בענייננו חלות הוראות סעיף 38(א) לחוק המקרקעין, וכפועל יוצא יש לפנות להוראות סעיף 38(ב), המפנה בעצמו להוראות סעיפים 39-43 לחוק המקרקעין על מנת להורות על פירוק השיתוף המקרקעין.

     

     

    פירוק שיתוף על פי הדין

     

22. סעיפים 39 – 40 לחוק המקרקעין קובעים כי:

    "39.(א)במקרקעין הניתנים לחלוקה יהיה פירוק השיתוף בדרך של חלוקה בעין.

    (ב)היתה החלוקה בעין אפשרית רק אם ישולמו תשלומי איזון משותף לשותף, רשאי בית המשפט לחייבם בתשלומים כאלה, אם נראה לו הדבר יעיל וצודק בנסיבות הענין; על תשלומי האיזון יחולו הוראות סעיף 25, בשינויים המחוייבים.

    (ג)ראה בית המשפט צורך בכך, רשאי הוא לצוות על רישום זיקת הנאה בין החלקות.

    40.(א)במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה, וכן אם נוכח בית המשפט כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם, יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון.

    (ב)המכירה תהיה בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל, זולת אם הורה בית המשפט על דרך אחרת שנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות הענין."

     

23. סעיף 42 לחוק המקרקעין קובע כי:

     

    "(א) היה עיקר המקרקעין המשותפים בית הראוי להירשם כבית משותף, רשאי בית המשפט, לאחר שקיבל חוות דעת של המפקח, לצוות על פירוק השיתוף בדרך של רישום הבית בפנקס הבתים המשותפים והקצבת דירות לשותפים לפי חלקיהם.

    (ב) היה פירוק השיתוף כאמור בסעיף קטן (א) אפשרי רק אם ישולמו תשלומי איזון משותף לשותף, רשאי בית המשפט לחייבם בתשלומים כאלה, אם נראה לו הדבר יעיל וצודק בנסיבות הענין; על תשלומי האיזון יחולו הוראות סעיף 25, בשינויים המחוייבים".

     

24. פירוק שיתוף במקרקעין יהיה אם כן על פי הסכם בין השותפים, ובאין הסכם כזה, בצו של בית משפט, אשר יורה בין על חלוקה בעין ובין על מכירה. במקרים מסוימים יתכן גם שילוב של שתי הדרכים (חלוקה חלקית ומכירה חלקית).

     

25. אפשרות נוספת הקיימת בפני בית המשפט היא רישום הנכס כבית משותף וחלוקת הדירות בו בין הבעלים המשותפים, בכפוף לתשלומי איזון. פירוק בדרך זו עדיף על פירוק בדרך של מכירה (ראו בעניין זה ויסמן, 306).

     

26. מכל מקום במקרקעין הניתנים לחלוקה בעין, שיקול דעתו של בית המשפט באשר לדרך פירוק השיתוף, מוגבל, שכן עצם הבעלות במקרקעין זוכה להתחשבות מיוחדת, כך שלא בנקל ייכפה הדין על בעל מקרקעין להסתפק בכסף כתחליף למקרקעיו (ראו: ויסמן, כרך שני, 299; ויסמן, כרך ראשון, 115).

     

    למעשה אין החוק מעניק לבית המשפט שיקול דעת משמדובר במקרקעין הניתנים לחלוקה בעין, אלא אם מדובר במקרה בו חלוקה כזו תגרום נזק ניכר לאחד מן הבעלים או אם ניכר בבקשה לפירוק חוסר תום לב מצד המבקש אשר כל מטרתו היא להציק לשותפיו האחרים.

     

    חלוקה בעין

     

27. חלוקה בעין משמעה חלוקת המקרקעין באופן המפצל את זכויות הבעלות במקרקעין לכל צד, באופן עצמאי.

     

    יפים בעניין זה דברי כב' השופט ח' כהן בע"א 587/78 רוטשילד נ' פרנק, פ"ד לג (3) 33 (1979), 35 לפיהם:

     

    ""חלוקה בעין", פשוטה כמשמעה, היא חלוקת המקרקעין בין השותפים באופן שכל אחד מהם זוכה בבעלות עצמאית ונפרדת – להבדילה מבעלות משותפת – על חלק מסוים מתוכם. מקרקעין ניתנים לחלוקה בעין, אם ניתן לפצלם למספר חלקים שכל אחד מהם מסוגל לשמש נושא נפרד לבעלות."

     

28. בענייננו עומד על המקרקעין רק הבית, המשמש כבית מגוריו של התובע. לא רק זאת אלא שכפי שאני מבינה, רשויות התכנון קבעו כי לא ניתן לחלק את המקרקעין בעין (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 29/6/15 עמ' 46).

     

29. למען הבהירות אצטט את לשון סעיף 143 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה – 1965 הקובע כדלקמן:

     

    "לא תירשם חלוקת קרקע בפנקסי המקרקעין אלא על פי תשריט שאושר על פי פרק זה או על פי סימן ז' לפרק ג'; לא יינתן פסק-דין לחלוקת קרקע בין בעליה המשותפים אלא על פי תשריט ואישור כאמור, ולא יהא תוקף לכל רישום שנעשה בניגוד לסעיף זה לאחר תחילת חוק זה".

     

30. בנסיבות אלה אני קובעת כי לא ניתן להורות על פירוק השיתוף במקרקעין נשוא התובענה שבפניי בדרך של חלוקה בעין.

     

     

    רישום בית משותף

     

31. כפי שכבר קבעתי לעיל לא ניתן לרשום את הבית, במצבו היום, כבית משותף.

     

32. בעניין זה יש להוסיף כי לא רק שהנתבע עצמו הצהיר, בהסכם הנוסף, כי הוא מוותר על זכותו לבנות את הקומה השנייה, אלא שגם טענתו לפיה ביקש בשנת 1993 כן לבנות אותה וכי היה זה התובע שהערים עליו קשיים אינה מקובלת עלי.

     

    כך כאשר מחד אמנם הציג הנתבע בקשה להיתר בנייה הכוללת תשריטים של הקומה השנייה (נספח 8 לתצהיר הנתבע אשר סומן נ/2), אך מאידך לא הציג היתר בנייה שניתן לו כדין ולחילופין ראייה בדבר הליכים בהם נקט כנגד התובע על מנת שיוכל לממש את זכותו הנטענת לבנייה.

     

    לא רק זאת אלא שהנתבע בעצמו הודה כי בנו בחר לרכוש דירת מגורים אחרת במקום לבנות את הקומה השנייה, הגם שהדגיש כי מדובר בבחירה שבלית ברירה (סעיף 18 לנ/2).

     

    לא למותר להוסיף כי בנו של הנתבע לא הגיש תצהיר מטעמו ולא העיד בפניי.

     

33. כך או אחרת אינני סבורה כי ניתן לעכב את פירוק השיתוף בין הצדדים – וכפועל יוצא לחייב את התובע להישאר בשיתוף עם הנתבע בזכויותיהם במקרקעין – עד שהאחרון יבנה את הקומה השנייה, ורק אז להורות על פירוק השיתוף בדרך של רישום בית משותף.

     

34. משכך הדרך היחידה שנותרה, והיא הדרך הראויה ביותר להורות על פירוק השיתוף במקרקעין בעניין דנן, הינה בדרך של מכירה לכל המרבה במחיר, כאמור בסעיף 40 לחוק המקרקעין.

     

     

    חלוקת התמורה

     

35. טוען התובע כי הוא שבנה את הבית וכי הנתבע לא נטל חלק, לא בעלויות הבנייה ולא בעלות תחזוקת המגרש וחצר הבית, במשך כל השנים.

     

36. משכך טוען הוא כי יש להפריד בין הבית למגרש, לקבוע כי הבית שייך אך ורק לו וזאת להבדיל מהמגרש אשר אכן מצוי בבעלות משותפת של שני הצדדים.

     

37. מנגד טוען הנתבע כי יש לחלק את התמורה שתתקבל על פי זכויות הבעלות היחסית של הצדדים במקרקעין וכפי שהיא מופיעה בנסח הרישום, היינו 50%-50%.

     

38. סעיף 125 לחוק המקרקעין קובע כי:

     

    "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו.."

39. עיון בנסח הרישום מעלה כי לנתבע מחצית משווי הזכויות במקרקעין ואילו בבעלות התובע ואשתו המנוחה (שהוא היורש היחיד שלה) המחצית השנייה.

     

40. על האמור יש להוסיף כי כעולה מחוות דעת השמאי אשר הוגשה מטעם התובע, שווי הבית עומד על סך של 650,000 ₪ המהווה פחות מ-10% משווי המגרש כולו. שוויו העיקרי של המגרש נובע מזכויות הבנייה בו, לפיהן ניתן להקים עליו 4 יחידות דיור. הבית עצמו תורם אם כן תוספת שולית בלבד לשווי המקרקעין.

     

41. עוד יש להביא בחשבון את העובדה כי התובע עשה שימוש במקרקעין לבדו במשך כ-35 שנים, מבלי לשלם כל תמורה לנתבע בגין שימוש זה (ובעניין זה אין נפקות לעובדה כי עשה כן בהסכמת הנתבע).

     

42. משכך אינני סבורה כי יש לסטות מן האמור בנסח הרישום, ועל כן אני קובעת כי התמורה ממכירת המקרקעין תחולק בין הצדדים בחלקים שווים.

     

     

    פטור ממסים

     

43. יחד עם האמור, לטענות התובע בעניין הנזכר רלוונטיות גם בהקשר נוסף, שכן נוכח העובדה כי הוא זה שבנה את הבית והוא זה שנשא לבדו בכל ההוצאות הכרוכות בכך, הוא גם טוען כי הוא לבדו מי שזכאי לקבל פטור מתשלום מס שבח והיטל השבחה על פי הדין (להלן: "הטבות המס"), ובכלל כך בשל העובדה כי מדובר בדירת מגוריו היחידה.

     

44. מנגד טוען הנתבע כי על מנת שרק התובע יוכל ליהנות מהטבות המס, על בית המשפט להצהיר כי הבית הינו בבעלות התובע לבדו וכי מתן סעד שכזה איננו בסמכותו של בית משפט זה.

     

45. עוד טוען הנתבע כי בהסכם השימוש הסכימו הצדדים להרוס את המבנה הישן ולבנות תחתיו את הבית, וכי טרם שנהרס היה המבנה הישן בבעלות שני הצדדים באופן שיכול היה להקנות לשניהם גם יחד הטבות מס.

     

    כזכור טוען הוא גם כי הסכם השימוש ובכללו ההסכמה שנתן להריסת המבנה הישן, לא נכנס לתוקפו, שכן הסכמה זו הייתה כרוכה בבניית מבנה בן 2 קומות, אשר לא יצאה לפועל.

     

    משכך טוען הוא כי הצדדים צריכים לחלוק בהטבות המס בחלקים שווים. לחילופין טוען הוא כי בעת שקלול הטבות המס יש להתחשב במבנה הישן.

     

46. לצורך הדיון במחלוקת אחרונה זו אבהיר כי מכלל הראיות שהובאו בפני שוכנעתי כי התובע הוא שבנה את הבית לבדו ואף טיפח ותחזק אותו במהלך השנים. עוד שוכנעתי כי הנתבע בחר, מסיבותיו שלו, שלא לבנות את הקומה השנייה וכי המבנה הישן נהרס בהסכמת הצדדים. משכך גם אין בעובדה כי בסופו של יום לא בנה הנתבע את הקומה השנייה כדי לאיין הסכמה זו (ההסכמה להריסת המבנה הישן). לא כל שכן, כאשר בהסכם הנוסף הצהיר הנתבע כי הוא מוותר (נכון לאותה עת) על זכותו לבנות את הקומה השנייה (ועל אף ששמר לעצמו את הזכות לעשות כן בהמשך).

     

47. בהינתן האמור, אוסיף עתה מחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבע בה נקבע כי:

     

    "...כל אחד מהצדדים ככל שפעל ו/או יפעל להקטנת תשלום המס, אם כתוצאה מקבלת הקלה/פטור בגין הבית הקיים ואם בגין כל פעולה אחרת, ראוי שייהנה מההפחתה בגובה המס"

     

    (עמ' 25 ב-נ/1)

     

    בחקירתו חזר המומחה מטעם הנתבע וציין כי מי שזכאי להטבות במס הוא מי שתרם בדרך כלשהי לקבלת הטבות המס (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 29/6/15 עמ' 93).

     

48. ואכן כך. אך בהסתייגות, שכן בענייננו התובע הוא שבנה את הבית והוא הבעלים היחיד שלו. הנתבע הינו בעל מחצית הזכויות במגרש, בעל מחצית זכויות הבנייה בו, אך לא בעליו של הבית.

     

49. ודוק: נכון שלא ניתן להפריד בין הקרקע לבין המחוברים שנבנו עליה, היינו בין הבית למגרש. משכך קבעתי גם כי חלוקת תמורת המכירה בין הצדדים תהיה בהתאם לשיעור הבעלות היחסית של כל אחד מהם כאמור בנסח הרישום.

     

50. עם זאת הטבות מס ניתנות באופן אישי בהתאם לכלל נתוני מי שמקבל אותן.

     

    יפים לעניין זה דברי כב' השופטת ו' אלשייך אשר התייחסה לרציונל העומד בבסיס הזכות לפטור ממס שבח בפסקה 16 לפסק דינה בתיק פש"ר (ת"א) 1494/00 לוי יצחק- בפשיטת רגל נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-מח 2003(3) 865, לפיהם:

     

    "... אין להתעלם מטיבה הבסיסי של הזכות בה עסקינן, ומן הרציונל העומד מאחוריה; פטור ממס שבח במכירות דירת מגורים 'מזכה', איננו, במהותו, אלא סוג של פטור ממס, אשר בא כדי להקל על תא משפחתי המעוניין להעתיק את מקום מגוריו. לא זו בלבד, כי פטור זה הינו 'אישי' מעצם מהותו, אלא שהינו מזכיר במידת מה "מעין סובסידיה" שמעניקה המדינה לתא משפחתי העומד בתנאי סטטוס מסוימים, וזאת מטעמים שבסיסם סוציאלי וקשור במדיניות חברתית-כלכלית".

     

51. משכך והיות שהבית הוא של התובע לבדו הרי שככל שתינתנה הטבות מס בגינו יש לזקוף אותן לזכותו בלבד.

     

    מובן כי עצם קבלת הטבות המס כמו גם שיעורו, יידון על ידי הגורמים הרלוונטיים. עם זאת יש לעשות כן בהתאם לקביעתי האחרונה.

     

52. לבסוף ובאשר לטענה לפיה אין לבית משפט זה את הסמכות העניינית לפסוק כאמור בעניין הבית, אבהיר כי לא רק שהטענה נטענה בעלמא וללא פירוט נוסף, אלא שבוודאי רשאי בית משפט זה להכריע בשאלה זו, מכוח סמכותו שבגררא, ויובהר בשנית כי נפקות הכרעתי האמורה הינה אך ורק לצורך בחינת הזכאות להטבות המס ושיעורן, ואין בה כדי להשליך על חלוקת התמורה בגין מכירת המקרקעין.

     

     

    סוף דבר

     

53. התביעה מתקבלת.

     

54. משכך:

     

    • אני מורה על פירוק השיתוף של כל הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 231 בגוש 6623 ומצויים ברחוב כיסופים 32 בתל אביב.

       

    • פירוק השיתוף ייעשה בדרך של מכירה לכל המרבה במחיר, והתמורה תחולק בין שני הצדדים בחלקים שווים.

       

    • אני ממנה את עוה"ד עוה"ד יגאל דורון מרחוב החילזון 6, ברמת גן, בטלפון: 03-7566400, בפקס: 03-7566401, ככונס נכסים לביצוע הפירוק.

       

    • הליכי הכינוס והמכירה יבוצעו בפיקוחו של בית המשפט. הכונס יגיש דוח עדכון בגין פעולותיו אחת לרבעון, כשהדוח הראשון יוגש עד יום 21/2/16.

       

    • כונס הנכסים יפקיד לתיק בית המשפט התחייבות עצמית ללא הגבלת סכום, כמפורט בתקנה 391 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984.

       

    • עם הפקדת הערובה תירשם הערה בדבר מינוי כונס נכסים למקרקעין, בלשכת רישום המקרקעין.

       

    • שכר טרחת כונס הנכסים יעמוד על סך של 60,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק וישולם על ידי הצדדים בחלקים שווים.

       

55. בנוסף אני קובעת כי לצורך חישוב שיעור המס לתשלום, המבנה הינו בבעלות התובע בלבד.

     

56. הנתבע ישלם לתובע הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 45 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.

     

    מזכירות בית המשפט תשלח את העתק פסק הדין לצדדים וכן לכונס הנכסים בדואר רשום .

     

    ניתן היום, י"ד כסלו תשע"ו, 26 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.