ח"ע נ' מדינת ישראל ואח'

תביעה לפיצוי בשל נזק נפשי שנגרם לתובע עקב נוכחות באירוע טראומטי – כל זאת כנפגע ישיר, ולא בגדרה של הלכת אלסוחה.

א.ההליך, הצדדים לו וגדר המחלוקת

1.התובע יליד שנת 1983. ביולי 2006, בהיותו בן עשרים ושלוש, נכח באירוע טראומטי בו נורה למוות חברו (להלן מ"ג) מאקדחו של הנתבע 2. במועד האירוע היה הנתבע 2 שוטר במשטרת ישראל. מיד לאחר האירוע נעצר התובע, וביום המחרת הובא לבית-המשפט לדיון בבקשה להארכת מעצרו; בתום הדיון הוארך מעצרו למשך יום אחד, תוך קביעה כי בתום תקופת המעצר ישוחרר התובע לחלופה בתנאים.

2.ביסוד התובענה שלפני ניצבת טענת התובע כי שני האירועים הללו – שיכונו אירוע הירי ואירוע המעצר, היו כרוכים בטראומה קשה שהסבה לו נזק נפשי והותירו את חותמם על מהלך חייו, על כושרו לעבוד ועל השתכרותו בפועל. התובענה הוגשה ביום 28.4.2013 לפיצוי נזקים אלה.

3.מלכתחילה הוגשה התובענה נגד השוטר שביצע את הירי, נגד משטרת ישראל – מעסיקתו של השוטר היורה ומי שעמדה מאחורי ההחלטה לעצור את התובע ולהביאו להארכת מעצר, ונגד מדינת ישראל. על-יסוד הוראת סעיף 3 לחוק בתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), יש לראות במשטרת ישראל ובמדינת ישראל בעל-דין אחד, וההליך התברר בהתאם לכך.

4.לגרסת התובע, בעטיים של אירועי הירי והמעצר נגרמה לו נכות נפשית צמיתה בשיעור של 25% אחוז; הוא תמך את טענתו בחוות-דעת שנתן מומחה מטעמו, ד"ר פואד אלפארס (להלן מומחה התובע). הנתבעים הגישו חוות-דעת נגדית שנערכה על-ידי פרופ' אבנר אליצור; הלה קבע כי האירועים שעליהם נסבה התובענה לא הותירו אצל התובע נכות רפואית קבועה או זמנית (להלן מומחה הנתבעים). נוכח המחלוקת, מונה ד"ר שמואל קרון כמומחה רפואי בתחום הנפשי מטעם בית-המשפט, אגב קביעה שחוות-דעתו לא תהא מכרעת ובעלי-הדין יהיו רשאים להסתמך על חוות-הדעת שנתנו המומחים מטעמם (להלן מומחה בית-המשפט). לפי חוות-דעתו של מומחה בית-המשפט שתאריכה 22.7.2015, סבל התובע מנכות נפשית זמנית בשיעור 20% למשך שנה אחת לאחר אירוע הירי; בחלוף שנה מאירוע הירי, לא נותרה לתובע נכות נפשית זמנית או צמיתה (להלן חוו"ד מומחה בית-המשפט).

5.עדותו הראשית של התובע הוגשה בתצהיר [ת/1]; לא הובאו על-ידו עדים נוספים. בעלי-הדין באו לידי הסכמה דיונית כי מומחי הצדדים ומומחה בית-המשפט לא יחקרו על חוות-הדעת שנתנו והבירור העובדתי יוגבל לחקירה נגדית של התובע על תצהירו והגשת מסמכים על-ידי הנתבעים במהלכה. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה, ודיון ההוכחות התנהל על-פיה. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

6.בקדם-המשפט הראשון הבהיר התובע כי הוא תובע את נזקיו כנפגע ישיר מאירוע הירי ואירוע המעצר, ולא בגדרה של הלכת אלסוחה [רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990); ר' עמ' 1 לפרוטוקול בש' 26 עד עמ' 2 בש' 2]. נוכח הצהרה ברורה זו, שתואמת את תוכנו ולשונו של כתב-התביעה, אין התובע רשאי לסטות ממנה בסיכומיו. חשיבות נודעת לכך, מאחר שלמקרא סיכומי הנתבעים נהיר וברור כי הם לא העלו טענות במישור החבות – למעט הגנת הסתכנות מרצון שיוחסה לתובע, ומיקדו את טיעונם במישור הנזק. נקודת המוצא לדיון היא אפוא כי התובענה הוגשה לפיצוי התובע כנפגע ישיר מאירועי הירי והמעצר, כי הנתבעים לא כפרו באחריותם לאירועים אלה – בכפוף לטענת הסתכנות מרצון, וגרסו כי לתובע לא מגיע כל פיצוי בעטיים, באין השאר מחמת אשם תורם. מחלוקת נפרדת נסבה על זכאותו של התובע לפיצוי עונשי בשל האירועים הללו.

7.להלן אעמוד על שני האירועים שבהם ננעצה עילת התביעה ואדרש להגנות שהעלו הנתבעים מפניהם. לאחר מכן יִדוֹנוּ הנכות שנצמחה לתובע, ראשי הנזק שבגדרם יש לפצותו ושיעור הפיצוי המגיע. אדרש גם לטענות הצדדים בהתייחס לפסיקת פיצוי עונשי. ההפניות הן לפרוטוקול הדיון, אלא אם צוין אחרת.