עזבון המנוחה פלונית ז"ל ואח' נ' שמיץ ואח'

כללי

1. ענייננו בתביעת נזקי גוף שהוגשה מטעם עזבונה של פלונית ז"ל (להלן: "המנוחה"), ילידת 1983, אשר נפטרה בחודש אפריל 2017, בהיותה כבת 34 שנים.

    

2. היורשת היחידה של המנוחה בהתאם לצו הירושה, היא אימה – התובעת 2.

    

3. אין חולק שהמנוחה, שהייתה בקרבת פסי הרכבת, נפגעה בתאריך 30.04.2017, בשעות הלילה המאוחרות, מרכבת חולפת שנסעה על המסילה.

    

4. עוד אין חולק כי מיד לאחר שהבחין נהג הרכבת בדמות שנמצאת בקרבת הפסים, הוא הפעיל את בלם החירום לצורך עצירת הרכבת אך לא היה בכך כדי למנוע את הפגיעה, שכן הרכבת לא הצליחה לעצור טרם הפגיעה במנוחה.

    

   לב המחלוקת

    

5. המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים היא האם מדובר בתאונת דרכים או שמא מדובר בהתאבדות. בעוד שהתובעת טוענת במסגרת כתב תביעתה כי מדובר בתאונת דרכים לכל דבר ועניין, הנתבעים טוענים כי מדובר במעשה מכוון של המנוחה שהביא למותה.

    

   עמדת ההגנה

    

6. הנתבעים בסיכומיהם מפנים לדוח פעולה מס' 81570406 של המשטרה שכותרתו היא "התאבדות ניסיון התאבדות" מיום 30.04.2017, שעה 03:44.

    

   תחת "פרטי המקרה" נכתב: ..."גברת שקפצה לפסי רכבת ורכבת דרסה אותה, כנראה אובדן צלם אנוש" ובהמשך תחת "פרטי הטיפול באירוע" נכתב: "הגענו למקום מדובר בבחורה בשם... שלדברי ידיד שלה הם היו בהופעה במועדון ועברו בפסי רכבת והיא ברחה לו ונפגעה על ידי הרכבת. למקום הגיעו גורמי תחנה... הידיד עוכב לתחנה למסירת עדות. כמו כן נהג הקטר מסר עדות. בשטח נתפסו ממצאים על ידי שוטר... הגופה פונתה על ידי אמבולנס..." (עמ' 210 לתיק המוצגים). הדו"ח נערך על ידי רס"ב גבריאל ביטון.

    

7. כן הפנו הנתבעים ליומן המבצעים 27059 שצורף לתיק החקירה שם נכתב כי "מת"ח יצא לזירת התאבדות על פסי הרכבת... גברת קפצה לפסי הרכבת" תוך שטענו כי האופן שבו מפרשת התביעה את עדותו של בוחן התנועה שהוזמן להעיד "הוא רחוק מלשקף את האופן שבו ראו את האירוע השוטרים עצמם בזמן אמת" (עמ' 43 לסיכומים).

    

8. בנוסף הפנו הנתבעים לעדותו של נהג קטר הרכבת כפי שהעיד בבית המשפט (סעיף 7 לפרוטוקול המוקלט): "ככל שהתקרבנו, הרכבת גלשה תוך כדי הבלימה לכיוון המנוחה, ואז היא הסתכלה עליי והיא הייתה עם הפנים אלי".

    

   לטענת הנתבעים מעדותו של הנהג עולה שהמנוחה לא ניסתה להתחמק מפגיעת הרכבת ולא ניסתה לברוח, אלא "הישירה מבטה כמי שמצפה בהשלמה לפגיעת הרכבת" (סעיף 42 לסיכומי הנתבעים).

    

9. הוסיפו הנתבעים וטענו כי מחוות דעתו של המהנדס נאיף נג'ם שהוגשה בהסכמה יחד עם מלוא תיק החקירה המשטרתי עולה שהיו במקום המסילה שלטים ותמרורים אשר מזהירים מפני תנועת הרכבות במקום האירוע ושמתיק החקירה עולה כי הפגיעה לא קרתה במקום הכניסה אל המסילה אלא כמה מאות מטרים משם.

    

   מכך מסיקים הנתבעים כי ההליכה הממושכת של המנוחה על גבי מסילת הרכבת מחזקת את טענתם שהמנוחה ביודעין הלכה הליכה ארוכה על הפסים על מנת להתאבד שכן "האדם הסביר מודע היטב לסכנה שנשקפת מהליכה על פסי הרכבת" (עמ' 34 לסיכומי הנתבעים).

    

10. הנתבעים אף הפנו לעדותו של פלוני במשטרה (עמ' 110, 222 לתיק המוצגים). פלוני שהה יחד עם המנוחה על פסי הרכבת בעת האירוע, אחר שבילה עימה בהופעה במועדון באותו הלילה. מעדותו עולה שהמנוחה "התאכזבה" כשלא קיבלה מהזמר שהופיע באותו ערב את תשומת הלב שלה ציפתה, בזמן שהשניים היו יחדיו בהופעתו של הזמר טרם הלכו לקרבת פסי הרכבת, דבר שהיווה לשיטתם "טריגר" למעשה ההתאבדות.

     

11. הנתבעים הפנו גם לתיקיה הרפואיים של המנוחה, שמהם עולה, לדידם, כי המנוחה סבלה מבעיות אכילה ושהיה לה חשד להפרעות פסיכיאטריות בלתי מאובחנות (עמ' 31,32,57 לתיק המוצגים וסעיף 27 לסיכומי הנתבעים).

     

12. לטענתם, המנוחה, שאיבדה את אחיה שנהרג בתאונה בתחילת שנות האלפיים, ושנותרה להתגורר "עם אימה הדיכאונית תחת העננה של אובדן אחיה", לא קיבלה בחייה את הטיפול הנפשי שלו הייתה זקוקה, דבר שגרם להתדרדרות במצבה ולבסוף למעשה התאבדות מכוון (עמ' 25 לסיכומי הנתבעים).

     

13. הנתבעים הוסיפו וציינו כי המנוחה ניהלה אורח חיים לא נורמטיבי, צרכה אלכוהול וסמים, לא התחתנה, לא הולידה ילדים, לא רכשה מקצוע, ולא עבדה באופן מסודר. כל אלו מעידים לשיטתם על התנהלות בעייתית של המנוחה בחייה (עמ' 26 לסיכומי הנתבעים).

     

14. הנתבעים הבהירו כי התביעה לא הצליחה להביא כל ראיה אשר תומכת בטענה כי המנוחה הייתה שתויה ברמה אשר שוללת ממנה את יכולת השיפוט, וכי נסיבות האירוע מצביעות על כך שמדובר במעשה שנעשה במתכוון (סעיף 37 לסיכומי הנתבעים).

     

15. הנתבעים טענו שבנסיבות אלו, עובר נטל הראיה על כתפי התביעה להוכיח כי לא מדובר במעשה שנעשה במתכוון אלא בתאונה.

     

16. לאור כל האמור לעיל ביקשו הנתבעים לדחות את התביעה נגדם ולהכריע שלא מדובר בתאונת דרכים אשר נכנסת לגדר החוק, אלא בהתאבדות.

     

    עמדת התביעה

     

17. התובעת, מנגד, סומכת ידה על החלטה בפל"א 184799/17 שהורתה לאחר עיון בחומר הראיות על סגירת התיק מכוח ס' 59 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") (עמ' 121 לתיק המוצגים בתיק המשטרה).

     

18. כן סומכת התובעת ידה על תיק המשטרה שסווג כתיק "תאונת דרכים" ולא כתיק "התאבדות".

     

19. בנוסף הפנתה התובעת לעדותו הבוחן דימה סקליאר שהעיד כי נסיבות התיק הצביעו על תאונת דרכים ולא על התאבדות (עמ' 14, לפרוטוקול, שו' 26-2).

20. לשיטתה, עצם העובדה שלאחר חקירת המקרה במשטרה הוחלט לסגור את התיק מעידה כי מדובר בתאונה ולא בהתאבדות וברי כי אם היה מדובר בהתאבדות, התיק היה מסווג כ"תיק התאבדות", ונחקר על ידי בוחן ולא על ידי חוקר פלילי, שבדרך כלל אמון על מקרי התאבדות.

     

21. כן הפנתה התובעת לעדותו של נהג הקטר, אך פירשה את עדותו הפוך מהפרשנות שנתנו לה הנתבעים.

     

    בעוד שהנתבעים טענו, כאמור, שהעובדה שמבטי הנהג והמנוחה הצטלבו זה בזה טרם הפגיעה מעידה על כך שהמנוחה לא ניסתה להתחמק מהרכבת במכוון, התובעת מפרשת את עדותו של הנהג כ"פגש בעיניה התמהות של המנוחה ופגע בה" (סעיף 41 לסיכומי התביעה).

     

22. התביעה הפנתה לעדותו של פלוני שהעיד כי הוא והמנוחה התכוונו לחזור הביתה באותו הלילה, ושהמנוחה לא התכוונה להתאבד.

     

23. עוד הפנתה התביעה להמשך חקירתו של פלוני במשטרה, שם העיד כי ידיד של המנוחה י"א, נתן למנוחה 200 ₪ על מנת שיחזרו השניים יחדיו הביתה, אך שבמקום לשמור את הכסף לנסיעה הביתה, המנוחה קנתה בקבוק של וודקה ושתתה אותו (שו' 11-10, 16-15 לעדותו מיום 01.05.2017 עמ' 222 לתיק המוצגים).

     

    בעוד שפלוני העיד שהוא עצמו שתה מהבקבוק "בקטנה", הוא מסר שהמנוחה כבר הייתה "שיכורה לגמרי". לאחר מכן העיד שכשהוא ירד מהרכב והלך בקרבת הפסים גם הוא כבר היה "מסטול" (שו' 71-70 לעדותו מיום 01.05.2017 (עמ' 224 לתיק המוצגים).

     

24. כן הפנתה התביעה לעדותו של נהג שעבר במקרה וצילם את התקרית מרכבו (נאומוב סטניסלב), ושמסר במשטרה כי ראה אישה הולכת ומתנדנדת סמוך לפסי הרכבת (עמ' 227 לתיק המוצגים, עדות מיום 30.04.2017, שו' 8-4).

     

25. התובעת עצמה העידה שהיא ראתה את המנוחה לפני שיצאה למועדון שותה אלכוהול בבית (שו' 28, לעדות במשטרה מיום 16.05.2017, עמ' 221 לתיק המוצגים).

     

26. בעדותה באולם מסרה התובעת שהיא דיברה עם המנוחה בטלפון לאחר שהמנוחה בילתה במועדון, וכבר הזמינה לה מונית חזרה הביתה.

     

27. עוד מסרה התובעת במסגרת עדותה כי למנוחה היה נהג מונית קבוע, שקוראים לו שלמה, שהיה נוסע להביא אותה ממגדל העמק, ושהמנוחה לא הייתה שרויה בדיכאון (עמ' 5, שו' 5-1, 35-34).

     

28. התביעה הדגישה כי הן מעדויות העדים והן מתיק המשטרה עולה שמדובר בתאונת דרכים, ושהנתבעים לא הביאו כל חוות דעת רפואית אשר תומכת בטענתם לנטיות אובדניות כלשהן של המנוחה; לא הביאו כל תחקיר מטעם הרכבת אשר קובע כי מדובר במעשה מכוון; ולא הביאו כל דו"ח חוקר ממנו עולה כי מדובר בהתאבדות.

     

29. לטענת התובעת, הנתבעים הם שצריכים להוכיח כי מדובר במעשה מכוון והנטל לא הורם על ידם, ועל כן, ביקשה לקבל את התביעה ולהכיר באירוע כתאונת דרכים.

     

    דיון והכרעה:

     

30. סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), קובע: "תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה...".

     

31. החריג לסעיף 1 קובע: "ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

     

    הוראה דומה קיימת גם בסעיף 7(1) לחוק.

     

32. בע"א 99/2199 עזבון המנוח לזר נ' רשות הנמלים והרכבות (28.11.2001) נפסק בבית המשפט העליון כי: "כאשר אדם נשכב על פסי רכבת במטרה להתאבד, הנזק שנגרם לו הינו בוודאי תוצאה ישירה של מעשהו המכוון" וכי המקרה "אינו נכנס להגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים" (סעיפים 26-25 לפסק הדין של השו' ת' אור).

     

33. נטל הראיה להוכיח שמדובר בהתאבדות ושלא מדובר בתאונה מוטל על הנתבעים (נהג קטר הרכבת והמבטחת – הפניקס חברה לביטוח בע"מ שביטחה את הנהג).

     

34. לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעים (סעיף 7 לסיכומי הנתבעים) כי נסיבות האירוע מעידות חד משמעית על תאונה מכוונת, ונטל הראיה עובד לכפי התובעת, ולו מהסיבה הפשוטה שלא שוכנעתי שנסיבות האירוע מצביעות על כך שמדובר במעשה מכוון אלא נהפוך הוא.

     

35. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בראיות שהגישו הצדדים, אני קובע כי הנתבעים לא הצליחו להרים את הנטל ולהוכיח כי מדובר במעשה מכוון. אנמק.

     

36. מדו"ח שחזור האירוע שנערך על ידי הבוחן דימה סקליאר (עמ' 130 לתיק המוצגים) עולה כי נהג הקטר שהיה במהירות של 76 קמ"ש החל לבלום בלימת חירום 220 מטר ממקום עצירתו הסופית ביציאה מעיקול שמאלה של פסי הרכבת. נקבע בדו"ח כי "התאונה הייתה בלתי נמנעת".

     

37. הערות כאלה ואחרות בתיק יש לקרוא בזהירות, ובפרט כשהתיק ממוקד בפן התעבורתי, ובשאלה האם נהג הרכבת עבר עבירה. תיק החקירה סווג כתיק "תאונת דרכים" כעולה מדו"ח הבוחן, ולא כתיק "התאבדות" (עמ' 204-199 לתיק המוצגים).

     

38. המשטרה ויתרה על נתיחת הגופה (בכפוף לבדיקה חיצונית ובדיקת דם טוקסיקולוגית) (עמ' 225 לתיק המוצגים), והתיק נסגר מחמת "נסיבות העניין אינן מצדיקות המשך חקירה" לפי סעיף 59 לחסד"פ (עמ' 121 לתיק המוצגים).

     

39. דו"ח תחקיר מטעם רכבת ישראל לא הוגש. אומנם נכונה טענת הנתבעים (כפי שהועלתה בסעיף 45 לסיכומיהם) כי רכבת ישראל עצמה היא לא צד לתביעה, וכי אם התובעת הייתה מעוניינת לעיין בתחקיר (אם קיים) יכולה הייתה היא בעצמה לפנות לגורמים הרלוונטיים ברכבת במסגרת "מידע אשר פתוח לציבור", אך, כאמור, לא על התובעת הנטל להוכיח את נסיבות התאונה. על אלה יש להוסיף כי מטבע הדברים, כאשר הנתבעים הם נהג הרכבת והמבטחת, הרי שמדובר בגורמים הקרובים מאוד לרכבת ישראל, היכולים בנקל לקבל כל חומר הקיים בידיה.

     

40. סביר כי אם היה מבוצע תחקיר שמממצאיו היה עולה בצורה משכנעת כי מדובר בהתאבדות ולא בתאונה, היו מבקשים הנתבעים עצמם להגישו לתיק וכי היה בכך כדי לחזק ולתמוך בטענת ההגנה. היעדר ראיה לטובת ההגנה משמש במידה מסוימת, אפוא, נגדה.

     

41. מעבר לכך, גם העדויות עצמן, כפי שעלו הן מהודעות המשטרה והן לפניי באולם, אינן תומכות באופן מספק במסקנה שמדובר בהתאבדות.

     

42. העד פלוני שהיה עם המנוחה בליל האירוע מסר שהשניים שתו יחדיו אלכוהול, התכוונו לחזור הביתה באותו הלילה, וכי ידיד של המנוחה נתן לה 200 ₪ על מנת שיחזרו הביתה, אך שהמנוחה השתמשה בכסף על מנת לקנות עוד בקבוק וודקה ושהם שתו ממנו גם (עמ' 243 לתיק המוצגים). פלוני השיב באופן דומה גם בעדותו לפניי באולם (עמ' 12 לפרוטוקול המוקלט, שו' 3-1, עמ' 13, שו' 28-27).

     

43. מעדותו של פלוני עולה שלא הייתה אינדיקציה ברורה לכך שהמנוחה התכוונה להתאבד, אך קיימת ראיה ברורה לשכרות. מעבר לכך, אומנם בשלב כלשהו נעלמה המנוחה מעיניו של פלוני, אולם לפי עדותו, הוא והמנוחה נכנסו יחד שתויים לאזור פסי הרכבת. הדבר תומך יותר דווקא בכיוון של מעשה לא אחראי על רקע של השכרות, שהרי לפלוני לא הייתה, וגם לא נטען אחרת, כוונת התאבדות, והרי פלוני אף הוא צעד – מתוך שכרות ובחוסר זהירות ברורה – על אותם הפסים, באישון ליל.

     

44. אומנם פלוני מסר במשטרה שהמנוחה הייתה עצבנית לאחר ההופעה במועדון, כי לא קיבלה תשומת לב מהזמר (עמ', 223 לתיק המוצגים, שו' 74 להודעתו במשטרה מיום 01.05.2017), אך כשנשאל אם היו לה נטיות אובדניות או שהיא הייתה בדיכאון השיב בשלילה (שו' 52-48). העצבנות כשלעצמה יכולה להיות רקע לאו דווקא לכוונה להתאבד, אלא גם לשתייה מופרזת מאוד, מה שהראיות בתיק בוודאי מצביעות עליו, ובפרט כשכבר נמסר על ידי האם שהמנוחה החלה בשתייה עוד טרם צאתה מביתה. ושמא שתתה המנוחה באותו לילה הרבה מעבר למה שהייתה מורגלת בו, וזה מקור התאונה.

     

45. כך גם אמה של המנוחה, שהעידה כי המנוחה התכוונה לחזור הביתה אחרי ההופעה וכי היא הזמינה לה מונית (עמ' 2 לפרוטוקול המוקלט, שו' 23-22, עמ' 5, שו' 37-34).

     

46. איני מקבל את טענת הנתבעים (שהועלתה בסעיף 33 לסיכומיהם) כאילו מדובר בגרסה כבושה שאין לה כל משקל. ספק אם ניתן לייחס משקל גדול לתשובתה של האם בחקירה במשטרה (עמ' 220 למסמך, שורה 16) ולפיה המנוחה "לא אוהבת לדבר בטלפון הרבה". ספק אם תשובה זו משמעותה שלא הייתה כל שיחה בין השתיים אחר ההופעה, או שמא הכוונה היא לשיחה קצרה ולא ארוכה ("לדבר הרבה"). בעדותה לפניי מסרה האם במפורש מסרה שהמנוחה התכוונה לחזור הביתה, שהיא כבר הזמינה לה מונית וכי היה לה נהג מונית קבוע שהכיר אותה, וכי המנוחה אף לא סבלה מדיכאון (עמ' 2 לפרוטוקול המוקלט, שו' 23-22, עמ' 5, שו' 3, 36-34). איני סבור שעדותה הקצרה של האם במשטרה בשעתו מספקת כדי לקבוע כי המנוחה התאבדה, או כדי לשלול את עדותה המפורטת יחסית של האם לפניי.

     

47. עדותו של נהג הקטר, הנתבע, נגעה ללב. הנהג מסר: "האירוע הזה נחרט לי בזיכרון... ככל שהתקרבנו, הרכבת גלשה תוך כדי הבלימה לכיוון המנוחה, ואז היא הסתכלה עליי והיא הייתה עם הפנים אלי, אני זוכר איך היא הייתה לבושה, היה לה סרט, היה לה שיער אדמוני אם אני לא טועה, אדום. אני מצטער, [פונה לאם:] אני כואב את כאבך" (עמ' 7 לפרוטוקול המוקלט, שו' 36-32). האירוע נחרט בליבו של הנהג שהעיד בכאב. לעניין קביעת נסיבות המוות, עם זאת, העדות אינה מעלה ואינה מורידה. מבטה של המנוחה נותר חקוק בליבו של הנהג, אך קשה להבין את פשרו. האם התכוונה הנתבעת לשים קץ לחיה? האם הייתה שתויה עד אי הבנה? הכול בגדר השערות בלבד.

     

48. הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי סביר יותר שמדובר במעשה מכוון מאשר בתאונה, ואף לא הביאו כל ראיה שהמנוחה סבלה מנטיות אובדניות, ועל כן הנטל לא הורם.

     

49. מבין שתי האפשרויות הנבחנות, לא ניתן להכריע כי הסבירה יותר היא דווקא אפשרות ההתאבדות. המאזניים לכל הפחות מעוינות. סבירה לא פחות, ואף יותר, האפשרות שהמנוחה הייתה שתויה עד כדי כך שלא שמה לב שהיא נמצאת על מסילת הרכבת בשל מצבה והדבר הוביל לסוף הטרגי.

     

50. עדותו במשטרה של עד הראיה נאומוב סטניסלב שראה מרכבו את המנוחה בקרבת פסי הרכבת טרם מותה "הולכת ומתנדנדת כמו שיכורה או מסוממת" (עמ' 227 לתיק המוצגים, שו' 5) גם היא תומכת בטענת התביעה כי מצבה של המנוחה לא היה מצב רגיל. מדובר בעדות אובייקטיבית של עד ראיה שאין לו כל אינטרס או עניין בתוצאות התביעה.

     

51. אני דוחה את טענת הנתבעים כי התובעת הייתה צריכה להביא ראיות לכך שהמנוחה הייתה "שתויה עד כדי אובדן יכולת השיפוט" (סעיף 37 לסיכומי הנתבעים). לא על התובעת מוטל הנטל להוכיח. גם הגזירה השווה שמנסים הנתבעים לגזור מאחריותו הפלילית של נהג ששתה לשוכרה וגרם לתאונה על ענייננו, אין לה מקום. אין דינו של מי שנכנס ביודעין למצב של סיכון הזולת, בדרך של נהיגה בשכרות או בדרך של נהיגה מסוכנת מכוונת – שבו ניתן לראות במקרים המתאימים כמי שכיוון לתוצאה או לפחות פעל תוך צפיות גבוהה לה – כדינו של מי שכתוצאה משכרותו קיפח את חייו-שלו. במקרה השני ייחוס כוונה או צפיות רחוק בהרבה, ולא יתקבל בנקל בלא ראיות של ממש.

     

52. לאור כלל האמור לעיל, אני קובע שמדובר בתאונת דרכים כהגדרת החוק.

     

53. אאפשר לצדדים לבוא בדברים לאור קביעתי זו, ואלה יודיעו בתוך 30 יום אם עלה הדבר בידם.

     

54. במקביל, אני קובע כבר כעת מועד להוכחות: 7.10.2024, שעה 11:30.

     

     

     

     

     

     

     

    ניתנה היום, כ"ב אדר ב' תשפ"ד, 01 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.