פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול")

רקע כללי

לפניי תביעה לנזקי גוף שנגרמו לתובע צעיר יליד 8/8/1989 אשר נפגע, כך על פי הנטען בכתב התביעה, בהיותו נהג על אופנוע מס' רישוי 87-533-67 (להלן: "האופנוע") המבוטח אצל הנתבעת, עת האופנוע היה מעורב בתאונת דרכים מיום  27/2/2011 (להלן: "התאונה").

התביעה הוגשה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975 (להלן: " חוק הפיצויים"). הנתבעת חולקת על חבותה לפצות את התובע, וזאת בשל הכחשתה את נסיבות התאונה הנטענת וכן בשל הטענה כי התובע היה משולל רישיון נהיגה תקף למועד התאונה. משכך, הדיון להלן יעסוק הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק.

קיומו של רישיון נהיגה תקף למועד התאונה

1. אין חולק כי במועד התאונה היה רישיון הנהיגה של התובע מבוטל בהתאם לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. (להלן: "חוק ההוצל"פ"). ראה בעניין זה אישור משרד הרישוי שצירף התובע למוצגיו ת/2. מאחר וסביב הסטאטוס המשפטי של רישיון הנהיגה, והשלכתו על סוגיית הכיסוי הביטוחי בתביעה דנן, התגלעה מחלוקת בין הצדדים בשלבים מתקדמים של קדם המשפט, הגיש התובע תצהיר עדות משלים לתצהיר עדותו הראשית, במסגרתו התייחס לניסיונו לאתר את מלוא תיק ההוצל"פ בעטיו הותלה רישיון הנהיגה. התובע מצהיר כי בעניינו תלויים ועומדים שלושה תיקי הוצל"פ לפני מועד התאונה ואולם הוא לא ידע על התליית רישיון הנהיגה כחלק מההליכים שננקטו כנגדו במסגרת ההוצל"פ. עוד הסתבר לתובע, במסגרת הבירור שערך, כי בהיותו חייב במסגרת הליכי הוצל"פ, הוא הוגבל מלחדש רישיון נהיגה החל מ- 14/7/2010, כשבעה חודשים עובר לתאונה הנדונה, התליה עליה לטענתו לא קיבל כל הודעה. התובע לא נחקר על טענות אלו והריני מקבלת אותן, מה גם שהינן נתמכות בתיעוד שצורף לתצהיר המשלים.

2. כבר עתה אציין כי במקרה דנן אין נפקא מינה האם התובע ידע על ההתליה של הרישיון בגין היותו חייב בהליכי הוצל"פ אם לאו, וזאת מאחר וסיטואציה זו הוסדרה במסגרת תיקון מס' 22 (2008) בחוק הפיצויים במסגרת סעיף 7(3) אשר זו לשונו:

   7. נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה:

   (3)מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;

    

3. "תמונת הראי" של תיקון זה, מוצאת ביטויה בתיקון מס' 29 שנעשה במקביל בפרק ו'1 לחוק ההוצל"פ במסגרת סעיף 66א המונה את הסנקציות שניתן להטיל על חייב לצורך גביית החוב, בין היתר סנקציה של הגבלה בחידוש רישיון נהיגה, כאשר הסעיף הרלוונטי לענייננו הינו סעיף 66א(6) אשר זו לשונו:

   66א.התקיימו לגבי החייב התנאים כאמור בסעיף 66ב..... רשאי הוא להטיל על החייב הגבלה כמפורט להלן, אחת או יותר, מיוזמתו או על פי בקשה זוכה, לתקופה ובתנאים שיקבע:

   (6)הגבלת החייב מקבל, מהחזיק או מחדש רישיון נהיגה; הגבלה זו לא תוטל אם שוכנע רשם ההוצאה לפועל כי הטלתה עלולה לפגוע פגיעה ממשית בעיסוקו של החייב וביכולתו לשלם את החוב או שרישיון הנהיגה חיוני לחייב, עקב נכותו או עקב נכות בן משפחה התלוי בו; לעניין זה יראו את מי שהוטלה עליו הגבלה מהחזיק רישיון נהיגה כמי שרישיון הנהיגה שלו פקע מחמת אי-תשלום אגרה.

    

4. הרציונליים להלכה לפיה היעדר רישיון נהיגה תקף בשל אי תשלום אגרה או קנס אינו משמיט כיסוי ביטוחי תקף לפי חוק הפיצויים, נמנו עוד בע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' יחיאל נאה פד"י נג(2) 193, עמ' 200-201: (להלן: " הלכת צור שמיר").

   "... המחוקק בחר לסייג את שלילת הזכאות לפיצויים, כאשר רישיון הנהיגה של הנהג אשר נפגע בתאונה פקע מחמת אי-תשלום אגרה. מאחורי סייג זה ניצבת התפיסה המשקפת את תכליתו: הואיל ומדובר בעניין פיסקאלי-פורמאלי באופיו, אשר אינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג, אין טעם טוב לשלול בגינו את זכותו לפיצויים. דומה, כי אין כל צידוק ענייני להבחין בין מצב זה לבין מצב של אי-חידוש רישיון בשל אי-תשלום קנסות. בדומה לאי-תשלום אגרה, גם אי-תשלום קנסות הינו, מטבעו, עניין פיסקאלי. אי-תשלום קנסות, כמוהו כאי-תשלום אגרת רישיון נהיגה, נובע מסיבות הקשורות בחסרון כיס או ברשלנות. אי-חידוש הרישיון, על-פי תקנה 172ב לתקנות התעבורה, אינו אלא סעד סטטוטורי, אשר תכליתו להבטיח גבייתם של קנסות במועדם. אפילו שקיימות דרכים אחרות לגביית קנסות, אין להקל ראש בתכלית זו. ברם, ככל שהדברים נוגעים לענייננו, אין היא מצדיקה תוצאה כה מרחיקת לכת של שלילת הזכאות לפיצויים.  על רקע שיקולים אלה, הפרשנות הראויה של סעיף 7(3) היא לתת לסיפה שעניינה אי-תשלום אגרה, פרשנות מרחיבה, כך שתכלול גם אי-תשלום קנס. "אגרה", בעניין זה, באה להצביע על תשלום חובה אשר אי-עמידה בו מביאה לאי-חידוש רישיון נהיגה. פרשנות כזו תביא לכך שזכאותו לפיצויים של נהג, אשר נהג ללא רישיון נהיגה מחמת שרישיונו לא חודש עקב אי-תשלום קנסות שהוטלו עליו, לא תישלל. פרשנות מרחיבה כזו תואמת את הגישה הראויה לפרשנות סעיף 7(3)..."

    

5. ודוק, הלכת צור שמיר ניתנה שנים רבות לפני תיקון 22 לחוק הפיצויים, אשר השווה בין מצב של פקיעת רישיון נהיגה בשל אי תשלום אגרה לבין התלית רישיון הנהיגה במסגרת הליכים שננקטו כנגד הנהג בהיותו חייב לפי חוק ההוצל"פ.

6. ולענייננו; במקרה דנן יש לראות ברישיונו של התובע, אשר הותלה בשל הליכים שננקטו כנגד התובע לפי חוק ההוצל"פ בהיותו חייב, כרישיון שפקע מחמת הגבלה שהוטלה עליו לפי פרק ו'1 לחוק ההוצל"פ, מצב השקול לפקיעה מסיבה טכנית של אי תשלום אגרת רישיון, וככזה אינו משמיט את הכיסוי הביטוחי לפי חוק הפיצויים.

7. ודוק, מצב משפטי זה הוצג לב"כ הצדדים בתום פרשת הבאת הראיות במטרה לצמצם את יריעת המחלוקת בנוגע לסוגיות הדורשות הכרעה. כפועל יוצא התבקש ב"כ הנתבעת ליתן בתוך 14 יום עמדתו הסופית האם עודנו עומד על טענתו להיעדר כיסוי ביטוחי בגין התליית רישיון הנהיגה של התובע. עמדה כזו לא הוגשה, וגם במסגרת סיכומיה עמדה הנתבעת על טענתה המקורית להיעדר כיסוי ביטוחי תקף מחמת בטלות רישיון הנהיגה, בהתעלם מנוסח חוק הפיצויים בצוותא חדא עם חוק ההוצל"פ, מהם מתבקשת המסקנה ההפוכה. להתנהלות זו תהא השלכה על פסיקת הוצאות המשפט כפי שידון להלן;

    

   ניתוח ראייתי בנוגע לנסיבות התאונה- האם ארעה כנטען אם לאו

8. מחלוקת נוספת שהתגלעה בין הצדדים נסובה סביב נסיבות התאונה כאשר הנתבעת מכחישה כי התאונה ארעה במעורבות האופנוע המבוטח כנטען על ידי התובע; לטענת התובע, התאונה ארעה עת רכב על אופנוע שהיה בבעלות של מר סייד כבוב (להלן: "כבוב") אשר אותו קיבל בהרשאה מלאה מכבוב. טענה זו נתמכת על ידי עדותו של כבוב שנתן בעניין זה תצהיר ואף נחקר עליו. בתצהירו טען כבוב כי התובע הינו חבר שלו, בילה עימו ביום התאונה וביקש ממנו את האופנוע שלו לצורך סידורים מאחר ואותה שעה התובע היה בלי רכב. כבוב הצהיר כי נתן לו לעשות שימוש באופנוע שלו כפי שעשה מספר פעמים בעבר ולא היה בכך שום חריג מבחינתו.

9. כאמור, הנתבעת מכחישה כי התאונה ארעה בעת שרכב על אופנוע של כבוב, אלא לטענתה, התאונה ארעה בעת שהתובע רכב על אופנוע שהיה אותה שעה בבעלותו אך לא היה מבוטח בביטוח חובה ומסיבה זו "ברא" התובע גרסה לפיה התאונה מיוחסת לאופנוע המבוטח של כבוב. טענתה זו מבססת הנתבעת על מספר נושאים שהתבררו במהלך הראיות: ראשית, על אי התאמות שנמצאו בהשוואת עדותם של התובע וכבוב בכל הנוגע למעשי השניים באותו היום. שנית, על פערי הגילאים בין התובע לבין כבוב מה שמעורר תמיהה וסימני שאלה לגבי טענת החברות בה אוחזים השניים בתצהיריהם, ושלישית, על הטענה לפיה אופנוע שהיה בבעלות התובע במועד התאונה לא היה מבוטח בביטוח חובה.

10. באשר לפריכות והסתירות שנמצאו בין העדויות של השניים, אכן ניתן להתרשם מאי התאמות לגבי פרטים ולוחות זמנים ביחס לאירועי שקדמו לתאונה ולאחריה ביום התאונה (כבוב העיד כי היה בעיצומה של חגיגה לכבוד הולדת בנו שנערכה בביתו בעוד שהתובע העיד אמנם כי ישב בביתו של כבוב אך לא זכר את קיומו של האירוע. כבוב הצהיר בתצהירו כי הגיע למקום האירוע לקחת את האופנוע בעוד שבחקירתו הנגדית העיד כי התעניין בעיקר במצבו של התובע ולא של האופנוע וכי המשיך לשהות בביתו והאופנוע הוחזר אליו למחרת לעסק). ואולם בשים לב לחלוף 7 שנים ממועד התאונה ועד מתן העדות, דומני כי לא ניתן לצפות מעדים לזכור בפרטי פרטים את השתלשלות העניינים ולוחות הזמנים המדוייקת סביבם, לפני התאונה ולאחריה, וכפועל יוצא אין בכוחן של סתירות אלו כדי להפריך את הגרסה כולה, אשר בעיקרי הפרטים הינה דומה בין בהשוואת הגרסאות שמסרו התובע והעד מטעמו: התובע הגיע לביתו של כבוב בשעות אחר הצהרים כדי לשאול את האופנוע של כבוב. כבוב נתן לתובע הרשאה לעשות שימוש באופנוע שבבעלותו וזאת על רקע חברות או היכרות רבת שנים קודם לכן וזאת מאחר ולתובע לא היה רכב באותה שעה. בנוסף זכר כבוב את שעת התאונה (בערב לאחר שהחלה מסיבת הברית, עמ' 7 לפרוטוקול, מה שמתיישב עם השעה שצויינה באישור המשטרה ודו"ח מד"א: 17:30). באשר לרקע ההיכרות בין התובע לכבוב (חברות ארוכת שנים), גם בסוגיה זו לא צלחה הנתבעת לסתור את עדויות השניים. וראה עדותו של כבוב שהעיד כי מכיר את התובע "ממתי שהוא נולד" (עמ' 6 לפרוטוקול).

11. באשר לטענה שהעלתה הנתבעת לפיה האופנוע שהיה בבעלות התובע לא היה מבוטח, טענה אשר יכול והיה בכוחה להצביע על מניע של התובע לייחס את התאונה לאופנוע של כבוב, גם טענה זו לא הוכחה על ידי הנתבעת כלל ועיקר. אדרבא, ברשות הנתבעת היה מידע מלא לגבי זהות האופנוע שהיה בבעלות התובע (קוואנג יאנג 150- עמ' 10 לפרוטוקול), ולטענתה לאופנוע זה הוצאה תעודת ביטוח שלא שולמה כעולה מהשאלה שהופנתה לתובע בעמ' 10 לפרוטוקול. ואולם הנתבעת לא טרחה להציג את אישור אותה מבטחת אשר הוציאה תעודת ביטוח חובה, תעודה שלא שולמה על ידי התובע במועד הרלוונטי. במאמר מוסגר יצוין כי לא מן הנמנע כי הייתה זו הנתבעת עצמה- אשר כידוע ביטחה ועודנה מבטחת את מרבית האופנועים וכלי הרכב הדו גלגליים. מכל מקום, הנתבעת גורסת כי מאחר והתובע העיד בחקירתו כי אופנועו היה מבוטח בביטוח חובה בעת הרלוונטית, אלא שלא היה תקין ולכן לא ניתן היה לעשות בו שימוש (ראה דבריו בעמ' 10 לפרוטוקול), הרי שהנטל להוכחת קיומו של ביטוח חובה תקף לאופנוע שבבעלותו, רובץ לפתחו של התובע . אין בידי לקבל טענה זו; מאחר והנתבעת היא זו שמעלה טענה להיעדר כיסוי ביטוחי תקף לאופנוע שבבעלות התובע, כראיה תומכת לטענת הגנתה לפיה התובע בדה מליבו את הגרסה בה אוחז בתביעה זו, מתן הרשאה לעשות שימוש באופנוע של כבוב, שומה היה עליה ולא על התובע להוכיח הוצאת תעודת חובה לאופנוע שבבעלותו, אשר על פי הנטען, לא שולמה במועד הרלוונטי.

12. לאור כל המקובץ לעיל, באתי למסקנה כי במאזן ההסתברויות, התובע הוכיח את נסיבות התאונה כנטען על ידו לפיהן נהג על אופנועו של כבוב, אותו קיבל בהרשאה מבעליו. מסקנה זו בהצטרף למסקנתי הקודמת לעיל בדבר קיומו של רשיון נהיגה תקף בכל הקשור לחוק הפיצויים, מביאני למסקנה כי קיים כיסוי ביטוחי תקף לתאונה מושא תביעה זו ומכאן הנטל על הנתבעת לפצות את התובע על נזקו כפי שידון להלן;

     

    טיב הפגיעה ושיעור הנכות הרפואית

13. ממקום התאונה פונה התובע לבית חולים וולפסון שם אובחן אצל התובע שבר פטישון לטראלי קרסול רגל שמאל. התובע אושפז למשך יומיים ובהמשך טופל שמרנית בגבס וסדרת טיפולי פיזיוטרפיה. לתובע אושרה תקופת אי כושר עד ליום 31/5/2011 (שלושה חודשים).

14. לבדיקת התובע מונה מומחית בתחום האורתופדיה שמונתה על ידי בית המשפט, ד"ר מיכל עמית-כהן, אשר קבעה בחוות דעתה מיום 7/6/2015 כי לתובע נותרה נכות בשיעור 3% לצמיתות בגין השבר בפטישון חיצוני קרסול שמאל אשר התחבר בעמדה טובה, עם מפרק שמור. עוד אישרה המומחית לתובע תקופת נכות זמנית כדלקמן: חודשיים 100% נכות זמנית וחודש וחצי נוספים 50% נכות זמנית.

15. אף לא מי מהצדדים ביקש לזמן את המומחית לחקירה על חוות דעתה, ומשכך הריני לקבוע כי הממצאים הרפואיים שנקבעו בחוות הדעת לא נסתרו. לאור האמור לעיל עולה כי הנכות הרפואית שנותרה אצל התובע בגין התאונה הנה 3%.

     

    עיסוקיו של התובע ונתוני השתכרותו עובר לתאונה ולאחריה

16. התובע כיום בן 29 בקירוב. במועד התאונה היה בן 21.6 ועבד בעבודה זמנית של שטיפת מכוניות, עסק שנסגר לאחר התאונה וללא קשר אליה. לאחר תום תקופת אי הכושר, החל מ- 1/8/12 החל לעבוד כספר שכיר במספרה בבעלות אביו והחל מ- 12/2015 ונכון להיום הינו עצמאי הבעלים והמנהל של המספרה שהייתה בעבר בבעלות אביו. ראה דבריו בעמ' 13 לפרוטוקול: " לקחתי את העסק מאבא שלי. היום אני עצמאי ובעל העסק ברוך השם". מעדותו של התובע עלה כי החל את לימוד הספרות בקורס שארך כשנה עוד לפני התאונה (ראה עמ' 13 לפרוטוקול), ללמדך כי עבודתו עובר לתאונה הייתה זמנית וכי התובע כוון את מסלול חייו לעבודה כספר והתאונה לא הסיטה אותו ממסלולו זה.

17. מתלושי שכרו של התובע שצורפו על ידו לתצהירו, ולרבות שומת מס הכנסה לשנת 2016 שצורפה לתיק לאחר חקירתו (ת/16), עולה תמונת המצב אודות נתוני הכנסותיו של התובע עובר לתאונה ולאחריה כדלקמן: בשנים 1/2010-2/2011 השתכר שכר ממוצע של 5,345 ₪ בשערוך להיום 5,561 ₪ ברוטו שהינם כ- 5,500 ₪ נטו בהתחשב בנקודות זיכוי. מאז שהחל לעבוד כספר במספרה של אביו השתכר לפי נתוני השכר שכר של 2,500 ₪ לטענתו מאחר ועבד משרה חלקית בלבד. כאמור, החל מ- 12/2015 החל לנהל את המספרה ומתקציר שומה ליחיד לשנת 2016 עולה כי שכר מהעסק בסך 4,173 ₪ (מחזור עסקי לאותה שנה כ- 175,000 ₪ פי 3.5 משכרו ברוטו) וכי היקף שעות העבודה הינו 7-8 שעות ליום (ראה עמ' 14 לפרוטוקול).

18. לאור הנתונים שפורטו לעיל, הריני קובעת כי פוטנציאל ההשתכרות של התובע הינו בסך 5,500 ₪ נטו.

    חישוב הנזק לפי ראשי נזק

    הפסדי השתכרות לעבר

19. לתובע אושרה תקופת אי כושר מלאה במשך חודשיים ימים בסמוך לאחר התאונה ובהמשך 50% נכות זמנית למשך חודש וחצי נוספים. תקופה של אי כושר חלקי בשיעור 50% שקולה בעיני לאי כושר מלא בשים לב לעיסוק בעל האופי הפיזי של התובע עובר לתאונה. בגין תקופת אי כושר מצטברת זו בת 3.5 חודשים בהם נעדר התובע מכל עבודה, זכאי התובע לפיצוי מלא בסך של: 5,500 X 3.5=19,250 ₪.

20.  כאמור, מ- 1/8/12 החל לעבוד במספרה של אביו לטענתו במשרה חלקית. אין בידי לקבל טענה זו שאינה מעוגנת בתיעוד רפואי כלשהו ואף לא בחוות הדעת של המומחית. בל נשכח כי מדובר בנכות מינורית שאין בכוחה להצדיק עבודה במתכונת של חצי משרה. אך התובע מאשר בחקירתו כי בתום חופשת המחלה הייתה זו החלטה שלו שלא לחזור לעבודה מלאה (עמ' 13 לפרוטוקול).

    פגיעה בפוטנציאל השתכרות לעתיד

21. התובע בסיכומיו עומד על חישוב אקטוארי מלא לפי נכות תפקודית בשיעור 5% ושכר ממוצע במשק. מנגד, הנתבעת גורסת כי אין מקום לפצות את התובע כלל בראש נזק זה.

22. הלכה פסוקה מקדמת דנא כי נכויות קלות של 5% עד 10% בתחום הרפואי, אינן בעלות משמעות תפקודית כלל ועיקר. על נכויות בשיעור נמוך, בדומה לשיעור נכותו האורטופדית של התובע, עמד המחבר ד' קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה חמישית, ע' 259:

    "נכויות בשיעור נמוך, של 5%, או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן הישוב".

23. ומן הכלל אל הפרט; לגרסת התובע הלה נאלץ לעזוב את עבודתו בשטיפת מכוניות בשל התאונה והמגבלה שהותירה. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, התובע עצמו מציין כי העסק בו עבד נסגר על ידי מעבידו הקודם ללא כל קשר לתובע עצמו, ושנית, כבר במועד התאונה החל התובע את לימודיו והכשרתו למקצוע הספרות והינו עובד במקצועו כספר קרוב לשש שנים מאז התאונה ועד היום, דהיינו בחר במקצוע המאופיין בעמידה והליכה מרובה על הרגליים בכל שעות העבודה, ללמדך כי הנכות הרפואית המינימלית שנותרה בקרסול הינה סרת נפקות תפקודית נכון לשלב זה של חייו.

24. מאידך, מדובר בגבר צעיר בתחילת דרכו המקצועית, ספר במקצועו ולא מן הנמנע כי עם חלוף השנים, לנכות הרפואית עלולה להיות משמעות תפקודית בעתיד. בנסיבות אלו, מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין פגיעה אפשרית בכושר השתכרות בעתיד בסך כולל של 30,000 ₪.

     

     

    עזרת הזולת

25. הלכה פסוקה כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, וכאשר מדובר בפיצוי בגין עזרת הזולת, פסק בית המשפט כי "היה ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העוזרת בפועל" (ע"א 619/86, חברת שחר זר נ' אטדג'י, תק'- עליון, כרך 90 (3) תש"ן - תשנ"א, עמ' 551).

26. באשר לעזרת בני משפחה, הלכה היא כי עזרה משפחתית לנפגע היא ברת פיצוי כאשר עזרה של בן משפחה אינה מזכה כדבר שבשגרה בפיצוי, ויש להוכיח כי חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (31.12.1989); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (9.2.1998)

27. ומן הכלל אל הפרט; התובע לא צירף כל ראיה בנוגע לעזרת זולת ולמעשה כלל לא העלה טענות מסוג זה בתצהיר עדותו הראשית למעט טענה כללית בסעיף 50 לתצהיר. בנוסף, אף לא מי מבני המשפחה לא הגיע להעיד בעניין זה מטעמו. יחד עם זאת, מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בסך של 5,000 ₪ ביחס לתקופת ההחלמה בעבר.

     

    הוצאות רפואיות ונסיעה

28. בהתאם להלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 742 (30/4/97), זכאי התובע לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו, במסגרת קופת החולים, בה הוא חבר וזאת מכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1984. הפן השני של הלכה זו מחייב את הנפגע, למצות זכאותו לקבלת טיפול רפואי, במסגרת הרפואה הציבורית, ראה לעניין זה; ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ"ד מו(2) 456, 462 (8/4/92). משכך, ובהיות התובע חבר קופ"ח הוא זכאי למגוון הטבות מכוח סל הבריאות המוצע למבוטח עפ"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לרבות טיפולים אמבולטוריים, פיזיוטרפיה וטיפולים תרופתיים.

29. ומן הכלל אל הפרט; התובע העיד כי קיבל את כל הטיפול הרפואי לו נזקק במסגרת קופת חולים (עמ' 15 לפרוטוקול). לאור כל האמור לעיל, ראיתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בגין הוצאות בשל נסיעות לצרכי ביקורות ומעקבים להם יידרש התובע בעתיד לרבות הוצאות עודפות בהן נשא או יישא בעתיד מעבר לזכאותו במסגרת סל הבריאות בקשר לתאונה בסך כולל של 3,000 ₪.

     

    כאב וסבל

30. בשים לב לתקופת אי הכושר הזמנית ולנכות הצמיתה שנותרה בצירוף שני ימי אשפוז, הריני פוסקת לתובע פיצוי בגין כאב וסבל אותו אני מעמידה על סך של 15,000 ₪.

     

     

    סיכום ראשי הנזק

    1. הפסד שכר לעבר 19,250 ₪.

    2. פגיעה בכושר השתכרות לעתיד -גלובלי 30,000 ₪.

    3. עזרת זולת לעבר- בתקופת אי כושר 5,000 ₪.

    4. הוצאות רפואיות ונסיעה     3,000 ₪.

    5. כאב וסבל 15,000 ₪.

    6. סך הכל: 72,250 ₪.

        

31. לנוכח הכחשה מיותרת של כיסוי ביטוחי בגין טענה להיעדר קיומו של רשיון נהיגה תקף עליה הצבענו בדיון לעיל, מצאתי לנכון לפסוק כי על סכום פסק הדין יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 20% ובתוספת אגרה.

     

32. סכום פסק הדין ישולם לתובע על ידי הנתבעת תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

    המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, י"ז סיוון תשע"ח, 31 מאי 2018, בהעדר הצדדים.