פלוני נ' בסט בריח בע"מ

לפניי תביעה בה עותר התובע לחיוב הנתבעת בפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת עבודה שארעה ביום 10.3.16 (להלן – "התאונה").

כללי

1. התובע, יליד 1997, טוען כי במהלך עבודתו אצל הנתבעת, חברה העוסקת באספקת דלתות והתקנתן, הוא נחבל בידו השמאלית ממסור חשמלי בזמן התקנת דלת בבית לקוח.

    

2. לטענת הנתבעת, התובע לא היה עובד שלה במועד האירוע, אלא עבד עבור אביו, שבעצמו סיפק לנתבעת שירותים כעצמאי. הנתבעת מכחישה שהתובע נפגע בתאונה כנטען, וסבורה כי לא מן הנמנע שהוא נחבל במועד ובזמן אחרים, במסגרת עבודה "פרטית" עבור אביו, או במסגרת אחרת כלשהי.

    

3. תחילה התנהלה התביעה במסגרת הליך קודם (ת"א 62185-10-18 בבית משפט השלום בחיפה), אך היא נמחקה שם, וחודשה בהליך שנדון לפניי.

   במסגרת ההליך הקודם מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי (פרופ' שטהל), שקבע כי לתובע נותרה נכות משוקללת בשיעור 11.6% כתוצאה מפגיעתו בתאונה.

    

4. ניסיון להביא את הצדדים לפשרה לא צלח והתיק נקבע לשמיעת ראיות.

   התובע הגיש תצהיר עדות ראשית שלו ושל אביו, והנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית של מנהלה, מר מחמוד מג'דוב.

5. ביום 7.12.22 התקיימה ישיבת שמיעת ראיות, בה נחקרו התובע ואביו.

   מנהל הנתבעת מר מג'דוב לא טרח להתייצב לישיבה, ובא כוח הנתבעת ויתר על עדותו.

   בתום הישיבה סיכמו הצדדים את טיעוניהם בעל פה.

    

   דיון והכרעה

    

6. לאחר שמיעת הראיות ושקילת טענות הצדדים מצאתי לאמץ את גרסת התובע, להורות על קבלת התביעה, ולחייב את הנתבעת בפיצוי התובע כפי שיפורט להלן.

    

   המישור העובדתי

    

7. לטענת התובע, זמן קצר לפני האירוע הציע לו אביו לבוא ולעזור לו בעבודה עבור הנתבעת בהתקנת דלתות, וכך הוא התחיל לעבוד אצל הנתבעת כשלושה ימים לפני התאונה.

   לדבריו, ביום הנדון הוא נסע עם אביו לבית לקוח לצורך התקנת דלתות פנים.

   בשלב מסוים עזב אביו את המקום לצורך השגת חלקי פרזול הנחוצים להתקנה, והתובע המשיך בעבודה, כאשר במסגרת זו היא ביקש לחתוך עץ המשמש ל- "הלבשה" של דלתות, וזאת באמצעות מסור חשמלי השייך לאביו, אשר הונח על הרצפה.

   בעודו מנסה לחתוך עץ באופן המתואר הוא נפגע מהמסור באצבע מס' 2 ביד שמאל.

    

8. הנתבעת אינה מאמינה לתובע, וזאת בכמה מישורים.

   לטענתה, התובע לא היה עובד שלה.

   עוד היא טוענת שגם אביו לא היה עובד שלה אלא סיפק לה שירותים כעצמאי, וככל שהאב הביא את בנו עמו לעבודה, הוא עשה כן במסגרת עבודתו כעצמאי.

   הנתבעת מוסיפה ומפקפקת בעצם פגיעת התובע במהלך עבודת התקנה בבית לקוח שלה, וסבורה כי לא מן הנמנע שהתובע נחבל בזמן ובמסגרת אחרים.

   בתום שמיעת הראיות ביקשה הנתבעת לשכנע שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו.

    

9. סבורני כי שמיעת הראיות, כמו גם התנהלת הנתבעת עצמה הן מחוץ להליך והן במסגרתו, מובילים למסקנה לפיה יש לאמץ את גרסת התובע במישור העובדתי.

   במה דברים אמורים?

    

10. הנתבעת אינה מכחישה שהיא דיווחה למוסד לביטוח לאומי על התובע כעובד שלה בחודש מרץ 2016 והפיקה עבורו תלוש שכר (ראו דו"ח רציפות ביטוח, נספח 1 לתצהיר התובע).

    יתרה מכך, הנתבעת, באמצעות מנהלה מר מג'דוב, חתמה עבור התובע על טופס בל/250 (נ/1), בו אישרה כי התובע נפגע במהלך עבודתו אצלה "באמצע עבודה במסור".

    זאת ועוד. מנהל הנתבעת מר מג'דוב, מסר בתצהיר עדות ראשית שהוגש מטעם הנתבעת במסגרת ההליך לפניי, כי "לבקשתו של אביו של התובע, העסקתי גם את התובע כדי שיעזור לאביו" (סעיף 5 לתצהיר). כאמור, מר מג'דוב לא התייצב למתן עדות, כאשר ב"כ הנתבעת מסביר את הדבר בכך הוא הביע חוסר רצון להגיע, וכאשר הנתבעת לא עמדה על התייצבותו ואף ויתרה על עדותו.

     

11. נוכח האמור דומני כי אין אלא להתפלא על עמדת הנתבעת בסיכומיה, לפיה התובע לא היה עובד שלה במועד האירוע, וזאת לאחר שהנתבעת הפיקה עבורו התובע תלוש שכר ודיווחה עליו למל"ל כעובד שלה, ובשים לב לשתי הודאות בעל דין, אחת לפני תחילת ההליך (בדמות טופס בל/250), ושניה במסגרת ההליך המשפטי (בדמות תצהיר עדותו של מר מג'דוב) בדבר היות התובע עובד של הנתבעת, והכל לאחר שהנתבעת אינה עומדת על התייצבות המנהל למתן עדות בבית המשפט, ואינה מביאה עדים בנדון.

    יש גם להתפלא על טענת ב"כ הנתבעת במהלך שמיעת הראיות והסיכומים, לפיה הנתבעת באמצעות מי מטעמה, עשתה יד אחת עם התובע ואביו ("קומבינה" כלשונו), והציגו מצג שווא בדבר היות התובע עובד של הנתבעת, ע"י הפקת תלושי שכר פיקטיביים.

     

12. הנתבעת הפנתה לכך שאבי התובע עבד משך תקופה ארוכה כעצמאי עבורה, וכי רק בחודש פברואר 2016 (חודש לפני התאונה) הוא התחיל לקבל תלוש שכר, דבר שנפסק בסמוך לאחר התאונה. לשיטת הנתבעת, ההסבר היחיד לכך הוא שהיות אבי התובע עובד שכיר שלה היא בגדר פיקציה.

    אין ממש בטענה זו.

    שוב נזכיר – הנתבעת אינה מכחישה שהיא הפיקה תלושי שכר לתובע ואביו, וטענתה כיום שהדבר נעשתה בגדר "קומבינה" כלשהי היא בנסיבות העניין מתמיהה כשלעצמה.

    מעבר לכך, אביו של התובע מסר בעדותו כי הוא אכן עבד, למשך כשנה וחצי, עבור הנתבעת כעצמאי, ואולם בשלב מסוים הגיע למסקנה כי הדבר אינו משתלם לו כלכלית, ומשכך הוא בא בדברים עם אחראי בנתבעת בשם מאיר בוכניק, אשר הציע לו לעבוד כשכיר עבור הנתבעת, וכך אכן היה.

    האב הוסיף כי ביקש שגם בנו יהיה שכיר של הנתבעת ויעזור לו בעבודה, וכך אכן היה, וכי לאחר מכן, ומשהתחוור לו שהנתבעת לא משלמת לו את השכר שסוכם בין הצדדים, הוא הפסיק לעבוד אצל הנתבעת, ומאז הפסיק כל התקשרות עמה.

    עדותו של אבי התובע בנדון לא נסתרה, כאשר הנתבעת אינה טורחת להביא כל עד מטעמה כדי לסתור את הדברים.

     

13. הנתבעת טענה כי העובדה שאבי התובע עבד בזמן התאונה עם מסור השייך לו, וכי הוא עזב את בנו באותו יום כדי להשיג בעצמו חלקי פרזול, מעידים כי דובר בעצמאי.

    לא מצאתי ממש בטיעונים אלה.

    כאמור, האב הודה כי עבד עבור הנתבעת עובר לתאונה כעצמאי, וכי רק זמן קצר לפני התאונה ביקש לעבור למסלול של שכיר, ומשכך אין זה בלתי מתקבל על הדעת שהוא הביא עימו באותו יום את מסור השייך לו, כפי שנהג גם קודם לכן.

    גם ביחס לתהייה שהעלתה הנתבעת בנוגע לכך שהאב עזב את בנו באותו יום כדי להביא חלקי פרזול לא מצאתי כדי להביא למסקנה שמדובר בעצמאי ולא בשכיר.

     

14. סיכומם של דברים, הוכח, ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי במועד התאונה הועסק התובע אצל הנתבעת כשכיר, וכי הוא התחיל עבודה זו כשלושה ימים לפני התאונה, לאחר שאביו ביקש ממנו להצטרף אליו, כאשר גם האב עצמו היה במועד האירוע עובד שכיר של הנתבעת.

     

15. גם נסיבות התאונה כפי שנטען מפי התובע הוכחו כדבעי.

    התובע מסר כי ביום הנדון הוא הגיע בשעות הבוקר עם אביו לבית לקוח בעיר עכו, שם עבדו השניים בהתקנת דלתות פנים. בשלב מסוים עזב האב את המקום לצורך השגת חלקי פרזול, והתובע המשיך בעבודה. במסגרת זו ביקש התובע לעשות שימוש במסור השייך לאביו, ונפגע בידו השמאלי תוך חיתוך עץ.

    אציין כי התובע מסר את עדותו לפניי באופן מדוד, רגוע ומשכנע, וחקירתו הנגדית לא הצליחה לסדוק את גרסתו.

    אבי התובע מסר עדות דומה, כאשר בינו לבין בנו לא התגלו סתירות של ממש (לרבות בסוגיות שונות איתם עומתו השניים, כגון פרק הזמן שחלף מאז שהאבא עזב את בנו ועד שחזר, אופן פינוי התובע לבית החולים, ועוד).

    יצויין כי התובע ואביו מסרו שהאחרון לא היה עד לאירוע, וכי חזר למקום בסמוך לאחר התרחשותו.

     

16. גרסת התובע ואביו לא נסתרה על ידי הנתבעת. אדרבא, הנתבעת לא סיפקה הסבר מניח את הדעת לכך שהיא, באמצעות מנהלה, אישרה את דבר פגיעת התובע במהלך עבודתו אצלה בטופס בל/250, והגדילה לעשות כשלא עמדה על התייצבות מנהלה מר מג'דוב לעדות.

     

17. הנתבעת הפנתה לכך שהתובע לא הציג דו"ח פינוי באמבולנס (בכדי למקם את הפגיעה ואת שעת התרחשותה) או את תעודת חדר המיון כדי לברר את מועד הגעתו לבית החולים.

    התובע אכן מסר כי לדעתו יש בנמצא דו"ח פינוי באמבולנס, אך בא כוחו טען בסיכומיו כי מה שיש בידי התובע הוא סיכום אשפוז, וכי נראה שהדו"ח עצמו נשאר בבית החולים (נציין כי בסיכום האשפוז צויין כי התובע נפגע ממסור חשמלי בכף ידו השמאלית).

    ייתכן כי התובע יכול היה בשקידה סבירה להשיג את הדו"ח ואת תעודת חדר המיון, ואולם באותה מידה הנתבעת יכולה היתה להשיג מסמכים אלה בעצמה, וחזקה שהיא אספה בעמה את התיעוד הרפואי הנוגע לפגיעה (שהרי היה בידה כתב ויתור על סודיות רפואית באמצעותו היא אספה תיעוד רפואי והגישה חוות דעת רפואית מטעמה).

    כך או אחרת, חומר הראיות, לרבות טופס בל/250 עליו חתומה הנתבעת, מכיל הוכחה מספקת להתרחשות התאונה, ואין באי הצגת דו"ח הפינוי באמבולנס כדי לשנות מכך.

     

18. הנתבעת ביקשה לזקוף לרעת התובע אי הבאת עדים רלוונטיים, כגון בעלי הבית בו התרחש האירוע, וכן את מר מאיר בוכניק ו/או את מר מג'דוב.

    אשר לבעלי הבית בו התרחש האירוע, התובע ואביו מסרו כי אין פרטיהם אינם ברשותם, כאשר נזכור שדובר בלקוחות של הנתבעת עצמה ולא בלקוחות של אבי התובע.

    הנתבעת עצמה היא זו שנמנעה מהבאת עדים, לרבות את מר מאיר בוכניק (שנטען כי הגיע בעצמו לבית החולים והביא עימו את טופס בל/250) ואת מר מג'דוב (שחתם על טופס בל/250), והיא זו שיכולה היתה להציג את רשימת הלקוחות להם ניתן שירות ביום התאונה בכדי לשלול את טענת התובע לעבודה עבור לקוחות בעיר עכו בשעה הנטענת.

     

19. המסקנה העולה מחומר הראיות היא שהתובע הוכיח, במידה הנדרשת במשפט אזרחי, שהוא נפגע באופן ובמקום המתוארים על ידו.

     

    האחריות הנזיקית

     

20. הנתבעת, בתור מעבידת התובע, חבה כלפיו חובת זהירות.

    התובע עסק ביום הנדון בעבודות חיתוך חלקי עץ באמצעות מסור חשמלי. עבודה מסוג זה טומנת בחובה סיכונים ברורים, וחובתו של מעביד השולח את עובדו לבצעה, לדאוג לתקינות הציוד; להדרכה נאותה ביחס לאופן הפעלתו בבטחה; לפיקוח נאות על העבודה; ולאמצעי בטיחות מתאימים.

     

21. עצם התרחשות התאונה כמתואר על ידי התובע מעיד כי הנתבעת, כתור מעסיק, לא מילאה את החובות הנ"ל, כולן או חלקן.

    די בכך שהתובע התחיל את עבודתו אצל הנתבעת שלושה ימים לפני כן, כאשר ביום הנדון הוא עסק בהפעלת המסור מבלי שהנתבעת ווידאה שיש לו את הידע או את היכולת הנדרשים לעשות כן, ומבלי שניתנה לו הדרכה נאותה בנדון (וזאת כעולה מעדות התובע, כאשר לא נטען אחרת על ידי הנתבעת), כדי לבסס קיומה של רשלנות מצד הנתבעת.

    זאת ועוד. התובע הובא לעבודה הנדונה על ידי אביו, אשר אמנם היה בעל ניסיון בתחום, ואשר בעצמו הועסק במועד התאונה על ידי הנתבעת. הלכה למעשה, האב היה האחראי על התובע מטעם הנתבעת ועבורה, והתנהלותו במועד האירוע, עת עזב את התובע במקום והרשה לו לעשות שימוש במסור החשמלי ללא פיקוח, מהווה התרשלות מצד האב, שבתורה מטילה על הנתבעת אחריות שילוחית כלפי התובע, בהיותו עובד של הנתבעת.

     

22. למעשה, בסיכומיה לא טענה הנתבעת לעניין העדר קיומה של רשלנות (להבדיל מעניין העדר קיומה של הוכחה במישור העובדתי בדבר התרחשות האירוע), וטענתה היחידה בנדון היתה של אשם תורם מכריע, עד כדי 100%, מצד התובע.

    הנתבעת הפנתה לעדות התובע לפיה הוא הכיר את המסור הנדון מעבודת אביו עליו קודם לכן, ומכך שהוא עצמו הפעיל אותו עוד לפני האירוע וידע כיצד עובדים עליו.

     

23. התובע אמנם אישר כי ראה את המסור לפני התאונה בעת שאביו נהג לעבוד עליו במסגרות אחרות, וכי הוא ידע איך המסור פועל, וייתכן גם שהוא הפעיל אותו בעצמו קודם לכן.

    ברם, כאשר התובע עשה שימוש במסור בזמן התאונה, הוא עשה כן במסגרת עבודתו אצל הנתבעת ועבורה (כמתואר לעיל), כאשר הוא מבקש לחתוך חלקי עץ לצורך עבודה מסוימת זו ("הלבשה" עבור דלתות, כלשונו). היותו עובד של הנתבעת, כמו גם האופי המסוים של המלאכה בה עסק, הטילו על הנתבעת חובות זהירות (הדרכה, פיקוח, וכיוצאה באלה) אשר הופרו כמפורט לעיל.

    ניתן לבוא בטענות לתובע על כך שהוא החליט לעשות שימוש במסור גם לאחר שאביו עזב את המקום, ואולם מידת האשם התורם שניתן לייחס לו, בהינתן העובדה שהמעסיק (בין בעצמו ובין באמצעות שלוחו, אבי התובע) הפר כלפיו חובות זהירות, אינה גבוהה בנסיבות.

    נזכור כי התובע היה במועד התאונה בן 19; היה זה היום השלישי לעבודתו אצל הנתבעת, שמעולם לא הדריכה אותו לעבוד על מסור ולא פיקחה כראוי על מעשיו; והאירוע התרחש כשהוא עובד על המסור ללא השגחה של אחרים.

    בנסיבות אלה מצאתי לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 10%.

     

    הנזק והפיצוי

     

24. התובע נחתך בכמה מקומות באצבע מס' 2 בידו השמאלי.

    בבית החולים אליו פנה התובע לאחר התאונה נמצא חסר גרמי בגליל האמצעי של האצבע, קרע חלקי בגיד המיישר ופגיעה בעורק.

    בבית החולים נתפר הפצע; האצבע קובעה בסד גבס; והתובע אושפז עד ליום 13.3.16 לצורך קבלת טיפול אנטיביוטי.

     

25. בהמשך היה התובע במעקב משולב של קופת חולים ושל מרפאות חוץ בבית החולים, ובמסגרת זו הוא הופנה לטיפולי ריפוי בעסוק.

     

    הנכות

     

26. פרופ' שטהל מצא כי האצבע השניה ביד שמאל היא כיום אצבע "פטישונית", מצב התואם למעשה קשיון נוח של האצבע. עוד מצא המומחה אצל התובע "נוירומה" הגורמת הפרעה תחושתית.

    המומחה קבע כי לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור 7% בגין תנוחת האצבע (לפי סעיף 45(1) לתקנות המל"ל); נכות בשיעור 5% עבור הפרעה תחושתית; ונכות בשיעור 0% עבור צלקת בעלת פן אסתטי בלבד.

     

    כאב וסבל

     

27. בשים לב לאופי הפגיעה; לאשפוז ולטיפולים בעקבותיה; ולאופי ושיעור הנכות שנותרה בגינה; כמו גם לנתונים רלוונטיים נוספים (לרבות גילו של התובע), אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על 40,000 ₪.

     

    הפסד שכר בעבר

     

28. בתחשיב הנזק מטעם התובע (אליו הפנה בסיכומיו), נטען כי בעקבות התאונה הוא שהה בתקופת אי כושר מלא של 3 חודשים, ומשכך ביקש פיצויי המשקף הפסד שכר חודשי של 7,000 ₪ (ממוצע שכרו עובר לתאונה, כפי שנטען).

    מעבר לכך ביקש התובע פיצוי המשקף 19% משכרו, מאז תום אי הכושר המלא ועד היום.

     

29. בתחשיב הנזק מטעם הנתבעת (אליו היא הפנתה בסיכומיה), היא הציעה לפצותו לפי תקופת אי כושר של 3 חודשים, וממוצע שכר המשקף את השכר הרבע שנתי שהוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי (13,800 ₪ לטענתה).

    מעבר לכך סברה הנתבעת כי אין מקום לפיצוי.

     

30. כאמור, במועד התאונה עבד התובע בהתקנת דלתות אצל הנתבעת.

    לפני מועד זה עבד התובע, שהיה בן 19 במועד התאונה, אצל דודו שעבאן טארק (וזאת בין החודשים ספטמבר 2015 עד פברואר 2016), כעולה מדו"ח רציפות ביטוח של המל"ל.

    בשנת 2015 עמד שכרו הממוצע אצל דודו על 4,062 ₪ (ראו טופס 106, עמ' 17 לנספחי תצהיר התובע).

     

31. הלכה למעשה, אין חולק כי התובע שהה בתקופת אי כושר מלא של 3 חודשים, כפי שהכיר המל"ל, וכפי שעולה מתעודות מחלה שצורפו לכתב התביעה, דבר ההולם גם את מהות הפגיעה.

    התובע טען בתחשיב מטעמו שיש לחשב את שכרו לפי ממוצע שכר של 7,000 ₪, אך הטענה לא נתמכה באסמכתאות, כאשר נזכור שהוא תחיל לעבוד אצל הנתבעת ימים ספורים עובר לתאונה, ובתצהיר התובע אין התייחסות כלשהי לנתון זה.

    בנסיבות אלה נכון יהיה לקחת כאמת מידה את השכר הרבע שנתי שהוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי בסכום של 18,750 ₪ (כעולה מנספח "ד" לכתב התביעה), קרי ממוצע חודשי של 6,250 ₪.

     

32. עבור שלושת חודשי היעדרות כאמור, זכאי התובע לפיצוי בסך 18,750 ₪.

    בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד היום, עומד הסכום על 21,975 ₪.

     

33. מעבר לאמור התובע לא הוכיח הפסדי שכר בעבר, כאשר מדובר בטענה לנזק מיוחד שהנטל להוכחתו מוטל עליו.

    כעולה מדו"ח רציפות הביטוח למל"ל, מחודש יולי 2016 ואילך התחיל התובע לעבוד אצל מעסיקים שונים, אך הוא לא הציג תלושי שכר או נתונים המלמדים על שכרו במקומות עבודה אלה.

    התובע מסר כי בשנת 2018 הוא נסע לאוקראינה על מנת ללמוד הנדסת בניין, כאשר במקביל מלמד דו"ח רציפות הביטוח שבשנים 2020 ו- 2021 הוא עבד במקומות שונים, שגם ביחס אליהם הוא לא הציג תלושי שכר.

    התובע הוסיף בעדותו כי בעקבות המלחמה באוקראינה, ומאז חודש פברואר 2022, הוא לומר כיום באמצעות ה- "zoom", ובמקביל הוא עובד אצל אביו (כאשר לא הוברר מהו שכרו ולא הוצגו תלושי שכר בנדון).

    האמור מביא למסקנה כי התובע לא הוכיח שנגרמו לו הפסדי שכר מעבר לשלושת חודשי אי הכושר המלא, כמפורט לעיל.

     

    הפסד שכר בעתיד

     

34. במועד התאונה היה התובע בן 19, ועבד בהתקנת דלתות כנגד שכר של כ- 6,000 ₪ (בערכים של מועד התאונה).

    ברי כי במועד זה התובע טרם השלים לכתוב את ספר חייו התעסקותי, כאשר בשנת 2018 הוא התחיל ללמוד הנדסת בניין באוקראינה, ובמקביל עבד במקומות שונים.

    בשים לב לגילו הצעיר של התובע במועד התאונה, נכון יהיה להניח פוטנציאל שכר השווה לשכר הממוצע במשק (בתחשיב התובע נטען לפוטנציאל של 10,000 ₪, אך צוין שם שנעשה שימוש בסכום נמוך מהשכר הממוצע במשק, לצרכי פשרה בלבד – סעיף 13 לתחשיב).

     

35. הפיצוי בגין ראש הנזק של הפסד שכר בעתיד נגזר משלושה פרמטרים:

    • הנכות הרפואית;

    • הנכות התפקודית;

    • הגריעה הצפויה בשכר נוכח שני הנ"ל.

       

36. על הנכות הרפואית הרחבנו לעיל.

    אשר למידת תפקודיות הנכות, ניתן לומר כי הבעיה אשר באה לידי ביטוי בתנוחת אצבע מס' 2 ביד שמאל, יכולה להיות בעלת השלכה תפקודית מסוימת, אם כי המומחה מטעם בית המשפט ציין שמצב האצבע אינו מתאים לקשיון לא נוח, ולא נטען כי מדובר בידו הדומיננטית של התובע. לתובע נכות נוספת בגין הפרעה תחושתית באצבע הנדונה, וגם כאן תיתכן השלכה מסוימת על תפקוד היד.

     

37. סבורני כי האמור מוביל למסקנה כי את הפיצוי בגין הפסק שכר לעתיד יש להעריך באופן גלובלי, ולא לפי חישוב אריתמטי מלא בהתאם לשיעור הנכות.

    בנסיבות העניין מצאתי להעמיד פיצוי זה על 220,000 ₪, כולל הפסדי פנסיה (מדובר בתוצאה המתקבלת משיעור גריעה העומד על מחצית מהנכות הרפואית, לפי שכר ממוצע במשק, העומד נכון להיום על כ- 12,200 ₪ ברוטו).

    עזרת הזולת

     

38. עבור עזרה מוגברת של בני משפחה בשלושת חודשי אי הכושר המלא, זכאי התובע בנסיבות העניין לפיצוי גלובלי של 5,000 ₪.

    מעבר לכך לא הוכח הפסד עבור עזרת הזולת.

    בנסיבות העניין אין גם מקום לפיצוי עבור עזרת הזולת בעתיד.

     

    הוצאות

     

39. התובע לא התייחס בתצהיר עדותו לסוגיית ההוצאות, ולא צירף אסמכתאות בנדון.

    בנסיבות אלה אין מקום לפצותו עבור ראש נזק זה.

     

    סך הנזק

     

40. סך נזקי התובע עומד נוכח המפורט לעיל על 286,975 ₪.

     

    ניכוי תגמולי מל"ל

     

41. בתחשיב הנזק מטעמה טענה הנתבעת שהתובע קיבל מהמל"ל דמי פגיעה בסך 10,410 ₪ וביקשה לנכות סכום זה מהפיצוי.

    אף שלא הוצג אישור בנוגע לשיעור תשלום דמי הפגיעה, הרי שבשים לב לכך שהתובע הודה בכתב התביעה (סעיף 11) שהוא קיבל מהמל"ל דמי פגיעה עבור תקופת אי הכושר שהוכרה שם, ולאור העובדה שהמל"ל משלם 75% מהשכר המדווח, ניתן לקבל את טענת הנתבעת בנדון (יצוין כי הנתבעת ערכה חישוב זה לפי שכר רבע שנתי של 13,823 ₪, וההנחה היא שהדבר נעשה על פי נתון שהיה בפניה אותו היא לא הציגה, כאשר השכר הרבע שנתי לצורך תשלום מענק נכות שונה כנראה לאחר מכן, כעולה מנספח "ד" כתב התביעה).

     

42. התובע מסר בתצהירו כי קיבל מהמל"ל מענק נכות בסך 39,818 ₪, כעולה מנספח "ד" לכתב התביעה, ובתחשיב מטעמו אישר שיש לנכות סכום זה מהפיצוי.

     

43. לסיכום, יש מקום לנכות את תגמולי מל"ל בסך נומינלי של 50,228 ₪, אשר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית להיום עומד על 57,334 ₪.

     

    סוף דבר

     

44. סך הנזק בניכוי אשם תורם עומד על 258,277 ₪.

    הפיצוי לאחר ניכוי מל"ל כאמור עומד על 200,943 ₪.

     

45. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 200,943 ₪.

    לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בסך כולל של 47,000 ₪; החזר עלות מומחה מטעם התובע ואת חלקו בשכר המומחה מטעם בית המשפט (כנגד הצגת אסמכתאות תשלום מתאימות); והחזר האגרה ששולמה בפתיחת ההליך.

    כל הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.

     

    ניתן היום, י"ד כסלו תשפ"ג, 08 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.