לפני תביעה לתשלום פיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק הפלת"ד.
התובע יליד 1998 נפגע לטענתו ביום 2.12.18 בתאונת דרכים עת רכב על אופניו באזור חוף התמרים בעכו ורכב בלתי ידוע פגע בו וגרם לו לשבר פתוח באזור קרסול שמאל.
התובע פונה ע"י מד"א לבית החולים בנהריה שם נותח ואושפז ל-4 ימים.
בתיק מונה כמומחה מטעם בית המשפט פרופ' חיים צינמן אשר בדק את התובע, מצא הפרשים בהיקפי שרירים והקרסוליים בין רגל ימין לשמאל ואבחן איחוי של השבר בעמדה גרועה, בבדיקה הקלינית מצא הגבלות בתנועה וקבע לתובע נכות אורתופדית בשיעור 20% לפי סעיף 48(3)(ב) אשר עוסק בקישיון זאת הגם שבפועל אין קישיון אלא שהתערבות ניתוחית עתידית תצדיק לטעמו קביעה זו וכן העריך את הנכות הפלסטית בגין הצלקת ב-10% נוספים.
הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות קרי האם מדובר בתאונת דרכים והן בשאלת הנזק לרבות ביחס לחוות דעתו של פרופ' צינמן.
שאלת החבות
ב"כ הנתבעת התייחס בסיכומיו לאותם אופורטוניסטים אשר מבקשים להפוך תאונות שאין להם זיקה לתאונות דרכים או לנתבעת לתאונות שיש להן זיקה כזו על מנת לזכות בפיצוי. כפי שציין ב"כ הנתבעת, בית המשפט בתוך עמו הוא יושב, אכן כך ברם יש גם לומר כי בית המשפט פוסק על פי ראיות, על פי נטלים ותוך שקילה, איזון ובחינת מכלול הראיות, הטענות והנסיבות ואיננו מסתפק רק ביישום השאיפה האידיאולוגית למגר תופעות של ביום, שקר, הלבשת תאונות וניצול הכיסים העמוקים הממומנים ע"י הציבור.
לגרסת התובע, ביום התאונה בילה עם חברים על חוף הים בעכו בסמוך למלון חוף התמרים, סביב השעה 13:00 עזב את החוף כשהוא רכוב על אופניו החשמליים וכשהגיע לכביש הכניסה לעכו הרגיש שרכב פוגע בו מאחור וגורם לו לסטות, לעלות על אי תנועה/הפרדה ולהתנגש בעץ שהיה ממוקם עליו ומכאן פציעתו.
בשל נסיבות התאונה שתוארו לעיל, התובע לא יודע למסור פרטים כלשהם על הרכב.
לאירוע התאונה אין עדים נוספים, לתיק הוגשו מסמכי מד"א לרבות תמליל שיחות הקריאה למד"א ויומן המוקד הרלוונטי. כבר עתה יש לומר שאין בחומר זה כדי לשפוך אור על אופן קרות התאונה.
מהשיחה הראשונה בה דווח למד"א על התאונה עולה כי המודיע מדווח על "תאונת אופנוע" ש"זרוק על הכביש" כאשר המודיע נמצא לטענתו בצד השני של הכביש והוא מעדיף שלא לגשת לתובע כי קשה לו לראות את הפגיעה. אין אזכור של רכב שפגע, אין אזכור של מנגנון תאונה אחר.
בשיחה השנייה דווח על "מישהו נפל מי...אופנוע", אין אזכור של רכב שפגע גם אין פירוט של מנגנון תאונה אחר.
בשיחה השלישית נאמר ש"יש איזה בן אדם שנפל מאופנוע..", גם כאן אין אזכור של רכב שפגע, אין פירוט של מנגנון תאונה אחר.
בשיחה הרביעית אין שום דבר רלוונטי, כמובן שאין אזכור של רכב שפגע ואין פירוט של מנגנון תאונה אחר.
הנתבעת בסיכומיה נתנה משקל רב לעדותו של המודיע למד"א שלטענתה הוא עד אובייקטיבי, מר מאלק סעיד כאשר מנגד התובע הצביע על כך שעדותו של מר מאלק, איננה קוהרנטית, זיכרונו אינו טוב והוא שינה עובדות בין גרסאותיו בעבר ולעתיד.
בשורה התחתונה, אם רוצה הנתבעת להסתמך על גרסתו בזמן אמת של מר מאלק לפיה התובע נפגע עת רכב על אופנוע, הרי אין כאן אופנוע, לא היה אופנוע, לא פונה מהמקום אופנוע ולא הוחזר לתובע אחר כך אופנוע ועובדות אלו מוכחות מעל ומעבר מתוך תיק המשטרה שהוגש במלואו. גם קסדה לא הייתה ואיננה. עניין בסיסי זה הוחמץ ע"י מר מאלק הן במה שראה אם ראה בזמן אמת והן בעדותו בבית המשפט וזו רחוקה מלהיות "ראיית זהב" כפי שתוארה בסעיף 22 לסיכומי הנתבעת.
טענת הנתבעת לפיה מר מאלק לא הזכיר כלל מעורבות רכב בתאונה (סעיף 23 לסיכומיה) נכונה, גם העובדה שמר מאלק ציין שהתובע נפל מאופנוע (כלומר מאופניים) נכונה ברם אין באמירות אלו שלו כדי לשנות היות והוא לא טען ולא העיד שראה את התובע נופל סתם כך מאופנוע/אופניים, הוא לא יכול היה לשלול מעורבות רכב ולמעשה מר מאלק הבחין בתובע לאחר שזה כבר נפגע בתאונה ושכב על הכביש ורק מאז, שמר על קשר עין עמו, לא לפני או בזמן אירוע התאונה.
מדו"ח האמבולנס הראשון (התובע הועבר אחר כך לאמבולנס אחר) אין מידע על אופן קרות התאונה ונרשם שעוברי אורח מצאו את התובע שכוב על הכביש.
בדו"ח האמבולנס השני שהגיע למקום מופיע כבר הכיתוב "ככל הנראה מעורב בתאונת דרכים".
ושוב יש להדגיש, מר מאלק אשר בשעתו עבד כשוטר מסר בגרסתו בבית המשפט שביום האירוע שהה בחופש ונסע עם בנו הקטן לטייל בעכו, היות והילד השתחרר מכיסא הבטיחות, הוא עצר בתחנת אוטובוס, הסתובב לילד וקשר אותו ואז כשפנה חזרה ע"מ להתכונן להמשך הנסיעה שמע חבטה, הוא הסתכל לאחור, זיהה אדם השרוע על הכביש כ-15 מטר מאחוריו ומיד יצא לעברו ועל מנת לדאוג לכך שלא יבוא רכב וידרוס אותו.
מר מאלק זכר פרטים מסוימים, לא זכר אחרים ונראה כי זיכרונו כמו גם המוטיבציה מצדו ביום התאונה התמקדו במתן עזרה לפצוע, הזמנת אמבולנס והדאגה שהפצוע השכוב במרכז הכביש, לא יידרס.
מר מאלק לא זכר כאמור באיזה כלי דו גלגלי מדובר, לא זכר פרטים הנוגעים למקום התאונה ומה מצוי לפניו או אחריו ולא זכר האם התובע חבש קסדה בעת שניגש אליו. מר מאלק ציין שלא שמע ולא סופר לו כיצד ארעה התאונה ולכן קשה להסתמך על שברירי עדותו ולקבלם כתורה מסיני.
מר מאלק ציין שלא ראה רכב אחר שעובר מהרגע שהסתכל לכיוון התובע אחרי ששמע את החבטה ועד שניגש אליו וזאת הוא אומר כיום, בשעתו אמר מר מאלק בשיחה עם מי מטעם המשטרה כי "לא ראה את התאונה" (דו"ח פעולה מיום 2.12.18 שצורף לתיק המשטרה). היות וכיום, ממרחק הזמן קשה לסמוך על הפרטים "הקטנים" שבעדות מר מאלק, יש להצטער שבשעתו, הגם שזהותו הייתה ידועה למשטרה (כפי הנראה וכעולה מדו"ח הפעולה), הוא לא נחקר בשעתו ביחס למה ראה, מה שמע, מתי ראה ושמע ואין לנו ממנו גרסה שלמה מזמן אמת.
אם כך ביחס לעדות המודיע למד"א, מר מאלק סעיד יש לקבוע כי עדותו לא מסייעת למי מהצדדים שכן כל מה שניתן לדלות ולקבל מתוך עדותו, לא באמת במחלוקת או הוכח דיו מתיק המשטרה, מסמכי מד"א וכיו"ב. בנקודה המרכזית הנוגעת לסיבת התאונה, מר מאלק לא סייע בעדותו.
כמוכן זומן לעדות מר עופר ראם-בוחן התנועה שערך דו"ח ביחס לתאונה. מר עופר הגיע לזירת התאונה לאחר שהתובע כבר פונה והאופניים כנראה הוזזו ממקום נפילתם ע"י מאן דהוא, הוא בחן ואסף ממצאים אך לא היה בקשר עם השוטרים או עוברי האורח שהיו במקום עובר להגעתו, מר עופר הגיע למסקנה כאמור לעיל כי האופניים הוזזו ולא היו במקומם "המקורי" בעת שהגיע, הוא תיעד סימני שפשוף של צמיג האופניים באי התנועה ותיעד בתרשים שערך, כתם דם שהיה גם הוא בסמוך לתאונה ולא רחוק מתחנת האוטובוס בה עמד רכבו של העד מר מאלק.
מר עופר מצא כי הנזק לאופניים נגרם רק באזור המזלג הקדמי שנשבר, הוא לא מצא עדות למעורבות רכב אחר בתאונה והדו"ח שערך כמו גם מלוא תיק המשטרה הוגשו כאמור.
מר ראם לא שוחח עם מר מאלק ולא חקר אותו ולמצער אין תיעוד של שיחה או חקירה כזו. אין בנמצא גם אינדיקציה לשיחה אחרת עם עד רלוונטי כלשהו ולמעשה לא ידוע על אדם שמסר למר ראם מידע כיצד ארעה התאונה, הסיבה לה ומה סיפר, אם סיפר, התובע מיד לאחר שארעה.
עולה אם כך שדו"ח הבוחן מתבסס על עדות אחת ויחידה היא עדותו של התובע שמצדו סיפר שרכב לא ידוע פגע בו.
ככל שהדברים נוגעים לדו"ח הבוחן, יש לזכור שהבוחן איננו מכין את הדו"ח עבור תביעתו האזרחית של התובע, הוא מכין את הדו"ח לצורך תיק המשטרה שאולי ייסגר ואולי יתגבש לכדי תיק תעבורה.
הבוחן לא מצא ראיה או אינדיקציה השוללת מעורבות של רכב, הוא פשוט לא מצא אינדיקציה למעורבותו של רכב. איסוף התיעוד מהמצלמות בסביבה לא תרם דבר, הבוחן לא מצא סימן לפגיעה אחורית באופניים ברם כאן יש לומר שדי בנגיעה קלה של רכב בגלגל האחורי של האופניים (או בכל חלק אחר מאחור) כדי לגרום לסטייתם ולאיבוד שליטה שהביא את התובע למפגש עם אי התנועה/הפרדה והעץ. אופניים הנוסעים במהירות 25 קמ"ש כפי שהעיד התובע מהווים פוטנציאל לפגיעה קשה, זו מהירות גבוהה עבור אופניים.
משכך גם עדות זו של הבוחן היא עדות "פרווה" שלא באמת מבהירה לנו את התמונה ביחס לסיבת התאונה, מעבר לגרסת התובע, אין באמת ממצאים המעידים על מעורבות רכב ברם אין גם ממצאים או עדויות השוללים מעורבות רכב בתאונה ולכן עדות זו לא מסייעת במיוחד להבנת נסיבות אירוע התאונה.
הנתבעת מפנה לסתירות ותמיהות בעדות התובע, כבר עתה יש לומר שאין בהן כשלעצמן להכריע את הכף ומעדות התובע לא עלתה או התגלתה עובדה המלמדת על תאונה אחרת מזו שמתוארת בגרסתו.
מהתרשמותי מהתובע, עולה כי הוא שולט במידה מסוימת ומעל לבסיסית בשפה העברית ברם שליטתו רחוקה מהיות מלאה או אף "טובה" ובוודאי לא כזו המאפשרת לו לדקדק בתיאורים, לבצע אבחנות והבחנות. בבואי להעריך את מהימנות התובע אינני יכול להתעלם מכך ואינני יכול לדון את גרסתו לכף חובה רק משום שבזמנים אחרים נרשמו דברים מפיו (או שלא מפיו) שאינם מדויקים במאת האחוזים.
כך למשל התעכב ב"כ הנתבעת בחקירתו את התובע על תשובה שנתן במשטרה לפיה "אין עדים לתאונה" מול תשובה ש"איננו יודע על עדים לתאונה". מה אנחנו יודעים ביחס לחקירה במשטרה ומהו הניסוח המדויק בזמן השיחה מול תיעודה בכתב? שום דבר. מה באמת המשמעות של הפער בין אי ידיעה על עדים לבין אי קיומם של עדים מבחינת גרסת התובע? אין משמעות אמיתית. מי שלא יודע על עדים יכול להניח שאין עדים, בוודאי אם מי ששואל או חוקר אותו (במשטרה) לא מכוון ומנחה אותו להבדיל בין השניים.
גזרה דומה יש לגזור בעניין "הסתרת" תאונות דרכים קודמות, ראשית יש לומר שקשה מאד ליחס לתובע ידיעה בדבר הגדרתה של "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק ובפסיקה, לא משנה אם הוא נדרש להגדירה בערבית או בעברית, שנית, קשה לבוא בטענות לתובע שאיננו זוכר באופן מלא או שאיננו מייחס משקל לתאונה שארעה לו כשהיה בן כ-4 שנים ונכנס למונית תוך שראשו נחבט בפתח הדלת, גם אירוע בו רכב על קורקינט כשהיה בן כ-16 שנים ו"נפגש" עם רכב לא מלמד הרבה, לא בטוח שבאמת מדובר בתאונת דרכים כפי שאדם מן היישוב מבין אותה, אולי גם לא תאונת דרכים במובנה המשפטי ולא מן הנמנע שתוך כדי הרכיבה פשוט נתקל באיזה רכב חונה ונפגע באורח קל, ייאמר שעובדה היא שאין בנמצא או לא הוצגה תביעת פלת"ד בעניין זה. ייאמר שבתצהיר תשובותיו לשאלון ענה שהיו תאונות קודמות.
חלק נכבד מחקירת התובע וטענות הנתבעת ביחס למהימנותו נוגעות לגרסת התובע לפיה במהלך התאונה נחבט בעץ הנטוע על גבי אי ההפרדה. גרסה זו של פגיעה בעץ מופיעה בתצהיר התובע ועליה חזר ועמד גם בחקירתו. הנתבעת טוענת שלעניין הפגיעה בעץ אין אזכור בחומר שקדם להגשת התביעה ולא בעדותו של התובע במשטרה. טענת הנתבעת נכונה כמובן-אין אזכור כזה ברם גם כאן נשאלת השאלה על מה זה מעיד ומה משקל טענת הנתבעת? מעיון בעדות התובע במשטרה (חקירתו ע"י בוחן התנועה מר ראם) עולה שהוא לא נחקר באופן מעמיק ביחס למהלך התאונה מעבר לשאלות בדבר מעורבות רכב, הוא לא נשאל במה פגע לאחר שאיבד שליטה ואין זו הפתעה לגלות שגם אי ההפרדה בו פגע לא מוזכר באותה עדות (בהנחה שהיא משקפת את כל השאלות ואת מלוא התשובות).
משכך קשה לבוא ולומר שהגרסה היום היא גרסה כבושה או שקרית בגלל היעדר גרסה קודמת בדבר הפגיעה בעץ.
זאת ועוד, מר ראם שערך את דו"ח הבוחן לא שרטט על גבי התרשים שערך לקראת גיבוש מסקנותיו את העצים הנטועים על אי ההפרדה באזור התאונה, האם עניין זה הופך את הדו"ח ל"כבוש" או שקרי? אינני סבור כך אך זו עוד דוגמה לכך שבדיעבד מסתבר שלא כל עובדה מתועדת, נזכרת או שהאדם הרלוונטי בכלל שם לב אליה.
ויובהר, העד מטעם הנתבעת, מר מאלק אישר את מקום התאונה על גבי תמונות שהוצגו לו בחקירתו הנגדית, הוא זיהה את מקום התאונה ויתרה מכך, הוא סימן ב-X את המקום בו ראה את התובע שכוב ואותו ה-X צמוד לאחד מהעצים (דקלים) הנטועים על גבי אי ההפרדה במרחק של כ-8-10 מטרים האחד מהשני (תמונה מס' 1 מהתמונות שסומנו ת/4). גם עניין זה כמו כל מה שנסקר עד עתה, איננו מסייע בהבנת סיבת התאונה אך מאידך גיסא איננו פועל כנגד התובע או גרסתו.
אמת, גם עדותו של התובע לא תורמת הרבה שכן הוא לא ראה, בשום שלב את הרכב שפגע בו לטענתו, הוא מספר ששמע רעש של רכב קרוב מאחור, נדחף ואז עלה על אי התנועה שבמקום ונתקל בעץ, הוא נפל כשהוא חציו על הכביש וחציו על אי התנועה ואופניו נזרקו לא רחוק משם.
קשה לבוא בטענות לתובע שלא השכיל לתעד מיד, לספר בפרטי פרטים מה קרה או להתחיל לאסוף פרטי התקשרות של מי מהאנשים שהתגודדו סביבו לאחר התאונה.
בנקודה זו יש להתעכב מעט שכן ב"כ הנתבעת בסיכומיו נתן משקל לא מבוטל לחובתו של התובע לברר ולאתר את הרכב שפגע בו ואת יתרונו היחסי של התובע על פני הנתבעת שהפכה מודעת לקיומה של התאונה זמן רב לאחר שארעה (סעיפים 1-3, 8, 11 לסיכומי הנתבעת). גם כאן, ברמה המושגית צודק ב"כ הנתבעת, ברמה הקונקרטית הרי בנסיבות התאונה נשוא התביעה קשה לבוא בטענות לתובע מדוע לא ראה את הרכב שפגע בו לטענתו או מדוע לא בירר וחקר במישור זה. הרי אם היה רואה את הרכב, ייתכן והתאונה לא הייתה קורית, מרגע שנגע בו הרכב (אם נגע) והוא איבד שליטה ונפגע קשה מאד ברגלו (ועל כך לא צריך להיות חולק מהחומר ומהעדויות המצויות בתיק) הרי כשהוא חושב כשרגלו נקטעה ועצמותיו מבצבצות החוצה, מחשבותיו והכרתו לא באמת מאפשרים חקירה בזמן אמת ביחס לזהות הרכב הפוגע או איתור עדים.
זאת ועוד, התאונה נחקרה ע"י המשטרה, למקום יצא בוחן תנועה, נעשה ניסיון לאתר סרטונים ממצלמות באזור התאונה וגם המשטרה עם כל אמצעיה לא הצליחה לאתר את הרכב או לחילופין למצוא תיעוד וידאו או עדים ישירים לאופן קרות התאונה. המשטרה היא זו שהודיעה לתובע כי "הוחלט לא להוסיף לחקור בתלונתך" (הודעה על סגירת תיק מיום 9.12.18 המצויה בתיק המשטרה).
ניתן לקבוע והרבה מעבר לרמת ההסתברות הנדרשת כי התובע במצבו לאחר התאונה הוא לא זה שהזיז את אופניו ולמרות שבאמבולנס נרשם שהוא בהכרה מלאה, אני מקבל את טענתו לפיה היה ממוקד כל כולו בפציעתו הקשה, בפחד שיאבד את רגלו ובכאביו ומעבר לזה "לא ראה" כלום. יש לזכור שמדובר בבחור שעצמות רגליו בצבצו להן מתוך בשרו והוא דימם לאחר נפילה טראומטית. "הכרה" במקרה כזה גם אם רפואית היא הכרה מלאה (והרי הדבר נמדד בעיקר לצורך אבחון חבלת ראש שלא הייתה כאן) איננה דומה ל"הכרה" רגילה של אדם בסיטואציה נורמלית או אפילו לאחר פציעה בדרגה קלה.
ומכאן לשאלת ה"אופניים" או אופנוע", מעט קשה להאמין ששאלה זו עדיין במחלוקת אך היות ועלתה בשלבי ניהול התיק וגם בסיכומים, אתייחס אליה בקצרה. התובע העיד שמדובר באופניים חשמליים עם גלגלים גדולים שרכש מכסף שחסך בחנות בעכו שאת שם בעליה פירט בעדותו. מי שדיווח למד"א אכן סבר שמדובר באופנוע, מר מאלק זומן לעדות והעיד שאיננו זוכר באיזה כלי מדובר וגם בשעתו לא התעניין בכך כלל. מעיון בתמליל השיחה עם מד"א עולה שהמודיע לא התקרב כלל לתובע ובוודאי לא בחן או הרים או הזיז את "האופנוע". מכאן התגלגלה הטעות בזיהוי הכלי גם ליומן מד"א והלאה.
אין אופנוע כי אין ראיה לאופנוע, אין עד שניתן לסמוך על עדותו שבחן את הכלי ויכול לבסס בוודאות שמדובר באופנוע, ליד התובע נמצאו אופנים עם פגיעה מקדימה במזלג הקדמי שיכולה להתאים לתאונה עם אי התנועה והעץ, האופניים נלקחו ע"י המשטרה שהגיעה למקום, אין בתיק המשטרה אינדיקציה לאופנוע, הבוחן שבדק את סימני הצמיגים על אי התנועה לא סבר שמדובר באופנוע אלא כתב במפורש שמדובר באופניים, הבוחן הוא עד שזומן ע"י הנתבעת, על הכביש הלא היו סימנים של חלקי אופנוע, נוזלים שנשפכו עקב התאונה ובעניין זה יש לקבוע שגרסת התובע לפיה התאונה ארעה עת רכב על אופניים חשמליים ולא על אופנוע הוכחה דיה. גם הטענה בסעיף 71 לסיכומי הנתבעת לפיה האופנוע הוחלף באופניים אין לה בסיס בחומר הראיות ובעדויות, מישהו בוודאי היה רואה את פעולת החלפת האופנוע באופניים, להזכיר שהבוחן הגיע למקום אחרי 7 דקות בלבד (סעיף 44 לסיכומי הנתבעת) ולא ברור איך בינתיים הושלם "הביום" המלא כולל סימני הצמיגים והמכה במזלג הקדמי של האופניים.
אם כך, תאונה בה מעורבים אופניים עליהם רכב התובע, ביום ובמקום הנטענים הוכחה והרבה מעבר למאזן ההסתברות הנדרש. כך גם הוכח שבאותה תאונה נגרם לתובע שבר פתוח ברגלו והוא הובהל לבית החולים באמבולנס מד"א ולכן נותרה רק שאלה אחת פתוחה-האם התובע עמד בנטל להוכיח מעורבות רכב כלשהו בתאונה? אם עמד בנטל-הנתבעת צריכה לפצותו. אם לא עמד בנטל הרי מדובר לכל היותר בתאונה עצמית בעת רכיבה על אופניים שאיננה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד ואם כך יתברר, הנתבעת איננה חבה כלפיו.
לעניין סיבת קרות התאונה נותרנו רק עם עדות התובע שהיא עדות בעל דין המעוניין כמובן בתוצאות ההליך, מולה יש עדויות או מסקנות שהן לכל היותר בגדר סברה או הנחה שגרסתו איננה צריכה להתקבל ולכן נדרש לה חיזוק כלשהו.
בנקודה זו וטרם ההכרעה ראיתי לנכון לציין ולו בהערת אגב כי המצב המשפטי מחייב כיום את בית המשפט להכריע בתיקים המתנהלים בדרך הרגילה באופן בינארי קרי התובע עמד בנטל בשיעור של 48% או 50%, תביעתו תידחה, התובע הצליח להגיע ל-51% או 52% לכל היותר, יזכה במלוא נזקיו.
יש הגורסים כי שיטה בה תתאפשר פסיקה יחסית בהתאם למידת הוכחת התביעה (ולטעמי למצער בטווח שבין 40% ל-60% שכן מתחת לכך ומעל לכך, התמונה כבר ברורה יותר) תהיה צודקת יותר.
ואכן, עולים הרהורים וגם ערעורים בשאלה האם בשל אחוז אחד של הסתברות יפסיד תובע את כל תביעתו והאם בשל אחוז אחד של הסתברות ייאלץ נתבע לשלם לתובע את כל נזקיו. שאלה זו מתחזקת נוכח ההכרה בכך שלא פעם אותו אחוז או אחוזים בודדים לכאן או לשם הם אמורפיים למדי.
זאת ועוד, פסיקה על פי שיעור הסיכוי או הסיכון של כל צד בתיק איננה דבר כה נדיר, בתחומי משפט מסוימים היא מהווה אפילו רוב, כך קורה בדיון לפי סעיפים 79א' או 4ג', כך קורה במרבית הגישורים, כך קורה במרבית הליכי המו"מ המסתיימים בהסדר.
ומשפט אחרון וקונקרטי יותר בעניין זה הוא שהמצב בתיק הוא לגמרי מצב של אחוז לכאן או לשם, אלמלא המצב המשפטי הנוכחי, הייתי פוסק לתובע רק כמחצית מנזקיו.
וחזרה להכרעה כאן לגופה. ב"כ התובע הפנה לפסיקה בה תביעות בהן עדות יחידה של בעל דין ואפילו כזה שעדותו לא הייתה קוהרנטית במיוחד התקבלו (סעיפים 48-55 לסיכומיו) ונשאלת השאלה האם כאן ניתן לנמק הכרעה המקבלת את התביעה. התשובה על שאלה זו היא "כן אך בקושי רב".
אמנם, כפי שפורט לעיל, לא התגלו סתירות מהותיות או אפילו סתם סתירות בעדות התובע וזו בסופו של יום הותירה רושם מהימן למדי אך מולה יש מסקנה של בוחן תנועה שהתקשה למצוא מעורבות של רכב בתאונה ועדות של עד שלמיטב זכרונו כיום, לא ראה רכב בזמן התאונה או שבריר שנייה לאחריה (אך גם לא ראה את התאונה). החיזוקים היחידים שיש לגרסת התובע כיום הם הרישום המהוסס יותר בדו"ח האמבולנס השני שפינה אותו "...רוכב אופניים חשמליים, ככל הנראה מעורב בתאונת דרכים." וכן הרישום במיון (מוצג ת/1) שם נרשם:
"סיבת קבלה: תאונת דרכים"
"תלונה עיקרית: ....הובא לחדר הלם ע"י מד"א לאחר שנפגע מרכב בזמן נסיעה באופניים חשמליים...".
בסיכום האשפוז (שיש לומר שכבר נרשם כ-3 ימים לאחר התאונה) כבר פורט:
"בן 20, לפי דיווח מדא – היה מעורב בתאונת דרכים בתור רוכב אופניים חשמליות, נדרס ע"י רכב".
יש לומר כי קיים היסוס לאמץ את האמרות הללו כחיזוק נוכח אירוע כלשהו שלכאורה אירע סביב האמבולנס כאשר (ושוב לכאורה) מישהו ביקש לעלות ולהצטרף לנסיעה. ייתכן שמדובר במכר של התובע (ככל שאכן היה אירוע שכזה שאוזכר בדו"ח האמבולנס הראשון שהגיע למקום) ואז כבר לא ברור מה נאמר באופן אוטנטי או בכלל מה נאמר ע"י מי. אירוע זה לא הוכח דיו אך חשד מסוים של "זיהום" האמרות האוטנטיות של התובע באיזו "עצה" של אותו אדם, קיים.
אלא שאותו אירוע לא הוכח בעדים, אין בנמצא תיק משטרה ונהג האמבולנס שזהותו ידועה (מר אריאל גלמן) שלטענתו התלונן במשטרה, לא זומן לעדות.
דבר אחד הוכח דיו, שבאמבולנס השני ובבית החולים נמסרה גרסה לפיה מדובר בתאונה במעורבות רכב. עניין זה יכול להוות חיזוק ולו מינימלי לעדות שעשתה רושם מהימן ולכן עמד התובע ברף המינימלי (עם דגש על "מינימלי") להוכחת גרסתו ביחס סיבת אירוע התאונה, מה שמעביר את הדיון לשאלת הנזק.
שאלת הנזק:
קביעתו של המומחה פרופ' צינמן תוארה בפרק ההקדמה לפסק הדין. הנתבעת חלקה על חוות דעתו של פרופ' צינמן וזימנה אותו לחקירה. יש לומר שבמקרה כאן ניתן להבין את רצונה של הנתבעת לחקור את המומחה נוכח קביעת אחוזי נכות לפי סעיף העוסק בקישיון הקרסול בעוד בפועל זה איננו בדיוק המצב.
פרופ' צינמן בחקירתו בבית המשפט נתן הסבר פשוט לבחירתו באחוזי הנכות המתאימים לקיבוע/קישיון הקרסול (20%) לפי סעיף 48(3)(ב) לתקנות ומדוע לא הסתפק באותם 10 אחוזי נכות שסעיף 48(3)(א) קובע בגין הגבלה ניכרת של הקרסול שאותה אכן מצא.
פרופ' צינמן הסביר שבנוגע לקרסול, תפישת התקנות מיושנת ותואמת ידע והליכים רפואיים משנות החמישים אך בכל זאת, לא זו הסיבה העיקרית לבחירתו את הסעיף, הוא הבהיר שמעבר להגבלה הניכרת סובל התובע מנזקים נוספים שאין להם מענה בתקנות, כך לגבי הפגיעה הגרמית בסחוס שאין לה ריפוי ומביאה לכאבים שמתורגמים להגבלות, כך לגבי האיחוי הגרוע, הברגים השבורים והמצב כפי שמשתקף בהדמיות ולכן לא ניתן להסתפק רק ב"הגבלה הניכרת" ומכאן נקבעו אחוזי נכות מעבר לה.
היות וזו נכותו כעת של התובע, פרופ' צינמן מעריך כי זו אף קשה (כאמור-כעת) מהנכות שתיוותר עקב קיבוע עתידי/החלפת קרסול או קישיון הצפוי מהליכים רפואיים אלו ככל שיוחלט לבצעם.
זאת ועוד, פרופ' צינמן העיר כי היה יכול לעשות שימוש בסעיף הסל (35(1) ולהעניק את אותה הנכות על פיו אך מן הסתם במקרה כזה היו באים אליו בטענות מדוע לא עשה שימוש בסעיפים הנוגעים לקרסול. טענה זו מקהה מאד את טענת הנתבעת בסיכומיה לפיה המומחה איננו יכול להתבסס על היותו של ספר התקנות ישן ובלתי מעודכן כפי שטען בתחילת חקירתו שכן המומחה היה יכול בהחלט להתבסס על סעיף הסל במקרה בו הסעיפים הנוגעים לקרסול אינם משקפים את הנכות והמצב הרפואי בפועל ואין בהם מענה לנסיבות הספציפיות, קביעות כאלו אושרו ומאושרות בפסיקה במקרים רבים.
בסופו של יום, מתוך טענות הנתבעת עצמה הן בסעיף 133 והן בסעיף 139 לסיכומיה עולה שלמעשה נוצר כאן סוג של משוואה שכך או כך, עשויה להוביל לאותן קביעות ובוודאי במישור החשוב באמת הוא המישור התפקודי. הנתבעת למעשה מסכימה גם אם לא בהצהרה בפה מלא כי אם התובע יעבור את הניתוח לקיבוע הקרסול, תעמוד נכותו הרפואית על 20% אך הדבר יקטין את נכותו התפקודית ומכאן הרי ככל שלא יעבור את הניתוח וקיבוע הקרסול, נכותו הרפואית היא "סתם בגין הגבלה ניכרת של הקרסול" קרי 10% אך אז הנכות התפקודית תעלה על זו הרפואית (את זה אין הנתבעת אומרת במפורש אלא אנוכי שכן נכות רפואית של 10% בגין הגבלה ניכרת של הקרסול אצל בחור צעיר ללא הכשרה מקצועית או לימודים גבוהים בהחלט יכולה להביא למסקנה שהפגיעה התפקודית, עולה על הנכות הרפואית).
התובע העיד שלא הוצעו לו ניתוחים בשלב זה, הוא מנסה להשתקם ובנסיבות העניין לא עלה מחקירת פרופ' צינמן דבר מה המצדיק והמבסס סטייה מקביעותיו.
הנכות הרפואית יפה לעניין קביעת הפיצוי בגין כאב וסבל וזה בהחלט משמעותי כאן אצל בחור צעיר שסבל משבר פתוח, מספר ניתוחים, נזק גרמי ניכר שאיננו בר החלמה, צלקת ואשר סובל ויסבול מכאבים.
מנגד, על התובע להקטין נזקיו, מתוך החקירה הן שלו והן של המומחה עולה כי הפגיעה העיקרית היא בתפקוד קיצוני יותר של הליכה ממושכת או הליכה בשטח משובש אך בתפקוד רגיל, התובע יכול ללכת ויכול לעלות מספר מתון של מדרגות (ולמעשה גם מעבר לכך ברם אז הוא צפוי להעצים את הכאב).
הנכות הפלסטית איננה בעלת השלכה תפקודית.
הנכות הרפואית המשוקללת אם כך עומדת על 28%, פרופ' צינמן אישר כאמור שאופי הנכות מגביל באותן עבודות המצריכות שימוש רב ברגליים, התובע לא רכש השכלה על תיכונית או מקצועית (ספק אם השלים את התיכונית), עליו כמובן להשתקם, ייתכן ויוכל לזכות בהכשרה מקצועית ע"י שירות התעסוקה (הוא העיד שהתעניין ופנה בעניין זה), הוא צעיר דיו כדי להתאים עצמו למגבלותיו, הוא גם עשה רושם של בחור פיקח היכול, אם ירצה בכך, לרכוש ידע ומיומנות בתחומים שונים ומשכך הנני מעריך את הפגיעה התפקודית בשיעור של 17.5%.
התובע העיד כי עובר לתאונה לא עבד בצורה מסודרת עם תלושים (למעט שכר זניח בחודש מאי 2018) וכי הצטרף לאביו לסייע בעבודות שיפוצים (האב לא הובא לעדות).
לטענת התובע מאז התאונה ועד היום, לא עבד, אין באמת ראיות לבסיס שכר לעבר ולעתיד, מדובר אמנם בתובע צעיר אך כרגע נראה שלא מדובר באדם שופע מוטיבציה להשתקם ולעבוד, נוכח נתוניו ולמצער אלו שקיימים בתיק, בשנים הקרובות וגם אלמלא התאונה, פוטנציאל ההשתכרות שלו לא היה מגיע לשכר הממוצע במשק, גם לא קרוב אליו ומשכך יש לבצע הערכה מדורגת כדלקמן:
לעבר-פסיקה גלובלית המשקפת פוטנציאל שכר מינימום ללא רציפות והתמדה בעבודה.
מהיום ול-10 השנים הקרובות לפי 6500 ₪ נטו.
מבעוד 10 שנים ועד גיל 67 לפי קרוב לשכר הממוצע קרי 10,000 ₪ נטו.
ראשי הנזק:
הפסד שכר לעבר-נלקחת בחשבון חצי שנה של אי כושר מלא ולאחריה עוד מספר חודשים של אי כושר ניכר שלא מאפשר חזרה לעבודה, בוודאי כשאין הכשרה מקצועית ברם יש כאמור לתת ביטוי לכך שלא הוכח שהתובע עבד באופן רצוף (או בכלל) לפני התאונה או שחיפש עבודה או שהיה מוצא עבודה סמוך לאחריה.
מעבר לכך יש לתת ביטוי משמעותי יותר לקושי שנוצר במציאת עבודה עם תום תקופת ההחלמה ולאחר מכן על פי הנכות התפקודית, גם כאן, בהיעדר רצף תעסוקתי והוכחת ניסיונות שיקום, יש לפסוק לא על פי חישוב אריתמטי מלא אלא באופן גלובלי.
אשר על כן הנני פוסק לתובע בראש נזק זה סך 75,000 ₪ כולל תנאים סוציאליים.
הפסדי שכר/כושר השתכרות לעתיד + תנאים סוציאליים-בהתאם לנכות התפקודית ובסיסי השכר שנקבעו לעיל:
מהיום ועד מאי 2032- 6,500 ₪ X 17.5%X 104=118,300 ₪.
מחודש יוני 2032 ועד מרץ 2065 אז יגיע התובע לגיל פרישה לפי היוון כפול-
10,000 ₪ X 0.75X 250X17.5%=328,125 ₪.
תנאים סוציאליים על ההפסדים לעתיד- 12.5%X (328,125+118,300)=55,803 ₪.
סה"כ הנני פוסק לתובע בראשי נזק אלו 502,228 ₪.
כאב וסבל-בנתוני התיק, הנכות הרפואית המשוקללת בשיעור 28% ועל פי מחשבון "נבו" בו נעשה שימוש, הנני פוסק לתובע סך 59,000 ₪.
הוצאות מכל סוג שהוא-מדובר בראש נזק מיוחד המצריך הוכחה. התובע התייחס לראש נזק זה בסעיפים 21-23 לתצהירו ברם מעבר לעדותו לא צורפו ראיות כלשהן. הסכום הנתבע עומד על לא פחות מ-60,000 ₪ והגם שניתן להבין שאדם לא שומר כל קבלה וקבלה ולא מתעד כל נסיעה ונסיעה, כאשר מדובר בסכום כה גבוה שנתבע, חייבות להיות בנמצא ולו ראיות חלקיות, אין כאלה.
אין ספק שנגרמו הוצאות. אדם שעובר מספר ניתוחים, נדרש לתקופת החלמה ומעקב ממושכות למדי ומוגבל בהליכתו במהלכן, הרי בוודאי הוצאו הוצאות מתונות פה ושם ומשכך אפסוק לתובע על דרך האומדנה סך 4,000 ₪.
עזרת צד ג'-גם בראש נזק זה מדובר בנזק מיוחד המצריך הוכחה, כאן גם מבוקש לפסוק לעתיד כאשר העבר בהחלט יכול לתת אינדיקציה ביחס להערכת העזרה בעתיד וכזו אין, התובע התייחס לראש נזק זה בסעיפים 18 ו-19 לתצהירו אך גם מסעיפים אלו ברור שלא נלקחה עזרה בשכר, אין פירוט של מי נתן את העזרה ולכן יש לקבוע שמדובר בעזרת מיטיבים-המשפחה הקרובה כפי שנטען בסיכומי התובע. היות ולא הובא עד אחר מעבר לתובע להוכחת ראש נזק זה, היות ויש לפסוק רק בגין העזרה העודפת והחריגה שניתנה מעבר לעזרה הרגילה בין בני משפחה והיות ולא צריך להיות חולק כי עזרה מסוימת ניתנה לבחור צעיר שעבר מספר ניתוחים, אושפז במצטבר מעל לשבועיים ותקופת החלמתו הייתה ארוכה כשבחלקה היה מוגבל ממש בתנועתו, יש לפסוק על דרך האומדנה סך 10,000 ₪ הנראה הולם בנסיבות העניין.
סה"כ נפסק לתובע בגין נזקיו עקב התאונה סך 650,228 ₪.
סוף דבר:
אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע בגין נזקין עקב התאונה סך 650,228 ₪ ובתוספת שכר טרחת עו"ד על סכום זה בשיעור 13%+מע"מ ובתוספת הוצאות משפט כולל אגרת הפתיחה בסך 1,000 ₪, כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.
זכות ערעור כחוק.
ניתן היום, י"ח אייר תשפ"ב, 19 מאי 2022, בהעדר הצדדים.
