פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב-"הפול"

תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

התובע והתאונה

1. התובע, יליד 9/12/1983, כבן 39, נפגע בשנת 2018, כשהיה כבן 34, בשתי תאונות דרכים, שתיהן בעת שרכב על אופנוע. באותה עת עבד במסעדת פילדלפיה (דיקסי) ב-xxx, כעובד דלפק, שליח, עובד כללי, ולעתים כמנהל משמרת.

2. תאונה ראשונה ארעה ב-3/3/2018 (התאונה הראשונה). התובע נפגע בשתי ברכיו, בכפות הידיים ובמרפק שמאל, פונה למיון ושוחרר בהמלצה למנוחה, מעקב אורתופדי וטיפול במשככי כאבים. התובע טען כי בעקבות התאונה סבל מחרדות, וב- 21/5/2018 אף פנה למיון בשל חרדות.

3. תאונה שניה ארעה ב-20/10/2018 (התאונה השנייה). זו התאונה הקשה יותר, שכן התובע נפגע פגיעות משמעותיות בראשו ובפניו. התובע פונה באמבולנס לבית חולים, שם אובחנו שברים מרובים בגולגולת, בפנים ובארובת העין השמאלית וחבלה בברך שמאל. התובע נותח לצורך שחזור פנים ופה ולסת. לאחר כחודש, ב-21/11/2018, הועבר להמשך טיפול רב תחומי ואשפוז בבית החולים לוינשטיין ושהה שם כחודש נוסף, עד 23/12/2018. התאונה היא תאונת עבודה.

4. התובע פנה למוסד לביטוח לאומי, אך שם נקבעו עד כה נכויות זמניות בלבד והתובע הוכר בדרגת אי-כושר מלא עד סוף 2022. בנסיבות אלו ביקש מינוי מומחים רפואיים בהתאם לסעיף 6א לחוק הפלת"ד, ושני הצדדים מסכימים בסיכומיהם כי סכום מסויים מן הפיצוי שייפסק בתובענה "יוקפא" עד לסיום ההליכים במל"ל וינוכה בהתאם לתוצאם.

    

    

   חוות דעת רפואיות

5. מונו ששה מומחים רפואיים בתחומים הבאים – עיניים, פה ולסת, אורתופדיה, נוירולוגיה, פסיכיאטריה, ואף-אוזן-גרון. הנכות הרפואית המשוקללת בהתאם לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1965 היא 83.13% (לאחר ניכוי כפילויות).

6. עיניים: התובע סובל מפגיעה בעין שמאל שמתבטאת הן בירידה בחדות הראיה ובראייה כפולה, והן בצניחה מלאה של העפעף שחוסם כליל את הראיה. פרופ' יאיר מורד שמונה כמומחה מטעם בית המשפט מצא בבדיקתו כי עין ימין תקינה, אך בעין שמאל קיימת צניחה מלאה של העפעף והתובע מצליח לראות רק בהרמה ידנית של העפעף. גם העין עצמה נפגעה וקיימת הגבלה בתנועת העין, צלקת כורואידלית נרחבת על פני כל המקולה (אזור ברשתית) שגורמת לירידה חדה בראיה, והעין נראית שקועה וישנה אי סימטריה בגובה הגבות. המומחה ציין כי אמנם ישנה אפשרות שהנכות בגין צניחת עפעף תשתפר לאחר ניתוחים, אך גם אם העפעף יתוקן התובע ימשיך לסבול מכפל ראייה קבוע שיחייב ממילא סגירה של עין אחת, ולכן כדאי לשקול היטב אם לבצע ניתוח שכזה. מצבו של התובע מגביל אותו בביצוע עבודות הדורשות דיוק מוטורי, ויש מגבלה בקבלת רישיון נהיגה ברכב שאינו רכב פרטי. צניחת העפעף והעין השקועה מהוות נזק אסטטי.

   לאחר בחינת המסמכים הרפואיים ובדיקת התובע העריך המומחה כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות בשיעור כ-66% - 30% בגין ירידה בחדות הראיה לפי סעיף 52- 1; 25% בגין צניחת עפעף לפי סעיף 55 אV; 10% בגין אנופתלמוס (עין שקועה) לפי סעיף 4-53-II ; 20% בגין פזילה עם כפל ראיה במבט ישר לפי סעיף 2-57-II-ג ; 5% בגין אבדן אקומודציה בעין אחת לפי סעיף 62-א, ו-5% בגין אישון רחב בעין אחת לפי סעיף 63-ב.

7. הנתבעת אינה חולקת על ממצאי המומחה וקביעותיו אך מפנה לתקנה 11(ג)(3) לתקנות המל"ל בה נקבע כי דרגת נכות בשל מספר פגימות באותה עין לא תעלה על אחוזי הנכות שנקבעו לעיוורון מלא של אותה עין, היינו, במקרה הנוכחי, על 30% בהתאם לסעיף 52 לתקנות (עיוורון לעין אחת כשהעין השניה תקינה). התובע חולק על טענה זו בלשון רפה, ואכן קשה לחלוק עליה שכן היא מעוגנת בדין, אך טוען כי בכל מקרה הנכות בגין צניחת העפעף, שמקורה נוירולוגי (פגיעה בעצב שמפעיל את העפעף), היא נכות נפרדת. טענת התובע מוצדקת בכל הנוגע לשיעור הנכות הרפואית, שכן אכן מדובר בנכויות נפרדות ואף לא באותו איבר לפי התקנות, אך מובן שהדברים שונים בעת קביעת הנכות התפקודית (שכן הפגיעה בראיה היא אותה פגיעה) ולכך נידרש בהמשך. הנכות הרפואית בגין הפגיעה בעין היא 30% והנכות הרפואית בגין הפגיעה בעפעף היא 25%.

8. פה ולסת: מונה ד"ר דורון אבניאלי. בבדיקתו מצא פנים לא סימטריות, צלקת ארוכה מגשר האף לאורך המצח משמאל, עין שמאל עצומה, עפעף שמאל נפול, גבה שמאלית גבוהה באופן משמעותי מהימנית, פתיחת פה מלאה ללא סטיות, סגר תקין וקו אמצע שמור. קיימת הפרעה אסטטית חמורה ופגיעה משמעותית בראייה בעין שמאל. כמו כן קיים חוסר עצם בצד העליון שמאלי של הגולגולת מלפנים, והמשמעות היא חוסר הגנה של הגולגולת על המוח. לאחר בחינת המסמכים הרפואיים ובדיקת התובע העריך כי נותרה נכות של 20% בגין חסר בעצמות הגולגולת (קרניוטומיה) לפי סעיף 36 (2) (ג); ו-25% בגין צניחה מלאה של העפעף בעין אחת לפי סעיף 55 (א)V (נכות חופפת לנכות שקבע פרופ' מורד). המומחה לא נחקר וקביעותיו אינן במחלוקת.

9. נוירולוגיה: מונה ד"ר דניאל גוטליב, וכן נערך לתובע אבחון נוירופסיכולוגי במכון רום. המומחה בדק את התובע ומצא פגיעה בעצבי הגולגולת שגורמת לצניחת העפעף, תנועות מוגבלות בעין שמאל וחדות ראיה ירודה מאוד בעין זו, וראיה כפולה (שמנוטרלת בשל צניחת העפעף). נמצאו תחושה מופחתת מעל הפנים העליונות משמאל, ירידה בשמיעה באוזן שמאל, כוח גס שמור ללא פגיעה בטונוס השרירים, ותחושה מעט מופחתת ברגל ימין. מבחן רומברג לשיווי משקל תקין. מבחינה קוגניטיבית לא זוהתה בעיה ביכולתו של התובע להתרכז ולשתף פעולה או בתפקודי השפה ובתפיסה המרחבית, אך זיכרון העבודה שלו לקוי מאוד. המומחה מסביר כי תוצאות הבדיקה תואמות את המסמכים הרפואיים – השברים בגולגולת ובפנים גרמו נזק איסכמי ברקמת המוח הקדמית שמאלית, שגורם לליקוי בזיכרון עבודה ותפקוד מנהלתי (הפגיעה הקוגניטיבית), ואילו השבר בארובת העין גרם לפגיעה בעצב הקרניאלי השלישי וכך לשיתוק וצניחת העפעף עם שיתוק בתנועת גלגל העין וראיה כפולה. המומחה מפנה למסקנות הבדיקה הנוירופסיכולוגית ממנה עלה כי קיימים ליקויים קוגניטביים אך קיים גם חשד להאדרה שמשפיעה על אמינות הבדיקה, וכי האופן בו מתאר התובע את התנהלותו (כבלתי מתפקד לחלוטין) אינה תואמת את עוצמת הפגיעה. המומחה העלה אפשרות כי מדובר באפקט נפשי והמליץ על מינוי פסיכיאטר.

10. על יסוד כל אלה העריך המומחה כי לתובע נותרה נכות קוגניטיבית בשיעור 25% בגין ליקוי קוגנטיבי לפי תקנה 32א(1)ג'; נכות בשיעור 10% בגין פגיעת קרניוטומיה במצח שמאל לפי סעיף 36(2)(ג) (נכות זו חופפת את הנכות שקבע מומחה פה ולסת); ונכות של 25% בגין צניחת העפעף (נכות זו חופפת לנכות שקבעו המומחים האחרים). המומחה ציין כי יש מקום להעניק לתובע נכות של 30% בגין הפגיעה בעין, לפי עיוורון בעין אחת ובהתאם לסעיף 52 ולתקנה 11.

11. המומחה זומן לחקירה (27/6/2022). בחקירתו אישר כי נתן ביטוי לממצאים במכון רום בדבר האדרה, אף שלא התרשם מכך בעצמו שכן לא היו לו די זמן ומידע להתרשמות שכזו (עמ' 50, 17); המחסור בעצם הגולגולת כוסה בשתל, ואף שאין מגבלה תפקודית למעט "קצת כאבי ראש", קיימים סיכונים שכן המוח לא מוגן מפני חבלות וזיהומים (עמ' 52, 5); הנכות בגין העפעף היא נכות נוירולוגית, נפרדת מהפגיעה בעין. גם אם התובע יעבור ניתוח להרמת העפעף עדיין יוותרו פגיעה משמעותית בחדות הראיה ודיפלופיה (עמ' 54), יהיה קושי גדול להסתכל בעין (עמ' 55, 10), ויכול להיות שהוא יצטרך לשים את הרטייה מחדש (עמ' 55, 13); המומחה המליץ לתובע לעשות ניתוח לתיקון העפעף, אך הבהיר שבעיית הראיה לא תשתפר. כן הבהיר שלא מדובר בניתוח קוסמטי רגיל להרמת עפעפיים שמתקן חולשת רצועות אלא בתיקון של העצב, וכי הגורם המומחה לעניין זה הוא רופא עיניים ולא נוירולוג (עמ' 54, 13); המומחה אישר כי בהתאם לתקנות הנכות המקסימלית שניתן לתת בגין פגיעה בעין היא 30% (עמ' 54, 29) וכי זו הנכות המתאימה למצבו של התובע (עמ' 55, 15). חקירת המומחה חיזקה את ממצאי חוות דעתו. המומחה הכיר היטב את החומר, נימק את קביעותיו שהיו מבוססות על מסמכים רפואיים, על בדיקת התובע ועל תקנות המל"ל, עדותו לא נסתרה, ולא נמצא מקום לשנות ממצאיו ומסקנותיו.

12. פסיכיאטריה: מונה פרופ' מרק וייזר. המומחה בדק את התובע ובחן את המסמכים הרפואיים, ובעת כתיבת חוות דעתו עמדו בפניו גם חוות דעתו של ד"ר גוטליב והאבחון הנוירופסיכולוגי במכון רום. נזכיר כי התובע התלונן על חרדות כבר לאחר התאונה הראשונה. בחוות הדעת מציין המומחה מקרה בודד מ-2017 של חרדה עקב שימוש בקוקאין ואלכוהול, ומסיק כי לתובע נטייה מסוימת לחרדה אך ללא נכות נפשית לפני התאונות. המומחה פירט את הטיפולים הנפשיים שעבר התובע מאז התאונות, לרבות טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי, טיפול פסיכולוגי בשיטות קוגניטיביות התנהגותיות לצורך הרגעה והתמודדות עם חרדות, וטיפול תרופתי. כן מצא כי לתובע פגיעה קוגניטיבית עם הפרעות בריכוז ובזיכרון. גם מומחה זה התרשם מהאדרה של תסמינים וציין כי "בבדיקה עשה רושם שהוא מגזים בתלונותיו" (עמ' 9 לחוות הדעת). על יסוד כל אלו, ותוך התחשבות בממצאי בדיקתו, במסמכים הרפואיים ובטיפולים שעובר התובע, בהעדר נכות נפשית לפני התאונה, אך גם ברושם של הגזמה, מצא כי התובע סובל מנכות נפשית שיעור 12.5% בגין פוסט טראומה (ptsd) לפי סעיף 34 ב' (2)(3).נכות זו היא בנוסף לנכות שקבע ד"ר גוטליב בשל פגיעה קוגניטיבית, ואינה חופפת את הנכות הנוירולוגית. המומחה לא נחקר.

13. אורתופדיה: מונה פרופ' מושיוב. בחוות דעתו העריך כי לתובע נכות בשיעור 10% בשל מכלול הממצאים הקליניים והרנטגניים בברך שמאל לפי סעיף 35(1)ב'. הנכות היא בעקבות התאונה השניה בלבד. המומחה לא נחקר.

14. אף אוזן גרון: מונה פרופ' יונה קרוננברג. התובע התלונן, בין השאר, על טנטון, סחרחורות, קושי בנשימה דרך האף, וירידה בשמיעה באוזן שמאל. המומחה בדק את התובע, בחן את המסמכים הרפואיים, והפנה את התובע לשלוש בדיקות נוספות – בדיקת שמיעה בה נמצא ליקוי קל בשמיעה באוזן שמאל (אוזן ימין תקינה); בדיקת ENG למערכת שיווי המשקל, שנמצאו בה ממצאים (חולשת מבוך דו צדדית) אך המומחה סבר שאינם קשורים לתאונה; ובדיקת השינה, שנערכה בבית התובע, ונמצא בה דום נשימה בדרגת חומרה קשה עם 50.7 הפסקות שינה בשעה. בחוות דעתו העריך שדום הנשימה ממנו סובל התובע הוא תוצאה של פגיעה במרכזי השינה במוח (ולא בשל בעיה מבנית בחיך או במנהרות האף). על יסוד כל אלה העריך המומחה כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 30% בגין דום נשימה בשינה בחומרה קשה לפי סעיף 34(א)4; נכות בשיעור 15% בגין צלקות בפנים ובצוואר רחבות עם כיעור לפי סעיף 75(2) ב-ג; ונכות בשיעור 0% בגין הפגיעה הקלה בשמיעה, לפי סעיף 71(1)א3.

     

15. המומחה זומן לחקירה (4/7/2022). הסיבה המרכזית לחקירתו היא טענת הנתבעת שבהתאם לחוזר פנימי של המל"ל אין להסתפק בבדיקת שינה ביתית ויש לערוך בדיקת שינה במכון. נוכח ההתנגדות ביצע התובע, בינואר 2022, בדיקת שינה נוספת במרכז לרפואת שינה בגבעתיים, ובה נמצאו 20 הפסקות שינה לשעה (לעומת 50 בבדיקה הביתית). המומחה נשאל על ההבדל בין הבדיקות והסביר כי אין הבדל איכותי בין בדיקת שינה ביתית לזו שנערכת במכון, וכי דרישת המל"ל היא דרישה ראייתית שנועדה להבטיח את זהות הנבדק. הבדיקה העדכנית מצביעה על שיפור אך "ההפסקות של 20 פעם בשעה זאת לא דרגה קלה, אלא דרגה בינונית ... [ש]היא כמובן אחרת מאשר הדרגה הקשה שהייתה בבדיקה הקודמת". להערכתו "אחוזי הנכות המתאימים לבדיקה הזאת, זה כמובן לא 30% כפי שקבעתי אלא מתאים ל-20%" (עמ' 20, 1). ב"כ הנתבעת סבר שהנכות נמוכה עוד יותר, והפנה את המומחה לחוזר המל"ל לפיו נכות של 20% ניתנת רק מ-21 הפסקות שינה ומעלה. המומחה השיב כי מדובר בחוזר פנימי שאינו מחייב, להבדיל מהתקנות שהן דין (עמ' 13, 7), וכי מאחר וספר התקנות אינו מתייחס לדום נשימה, הוא בחר, כמקובל, בסעיף מותאם, שמקנה 20% (שם). בהמשך הסביר כי "בדום נשימה הביטוי, מה שחשוב, זה לא הפסקות הנשימה בלילה. הפסקות הנשימה בלילה הן דרכן בודקים את הסינדרום אבל הם לא החשובים. מה שחשוב זה אי היכולת לתפקד למחרת. קיימת קורלציה כמובן בין שיעור הפסקות הנשימה בלילה לבין היכולת לתפקד למחרת" (עמ' 18, 4). המומחה נשאל על אפשרויות טיפול והקלה בתסמינים ובעיקר מכשיר "סי-פאפ" שהוא מסיכה שמחדירה חמצן בלחץ תוך כדי השינה וכך מונעת דום נשימה (עמ' 14, 16). לדבריו מדובר בטיפול שעוזר, אך יש מטופלים רבים שאינם מצליחים להשתמש בו (עמ' 15, 9). בנוסף יש טיפול ניתוחי אך הוא מוגבל ולרוב מחזיק כשלוש שנים בלבד (עמ' 15, 20). לשאלות בית המשפט השיב כי גם במקרה של התובע בו הבעיה היא עצבית ולא מבנית ניתן לבצע ניתוח, אך זה צפוי להחזיק לזמן מוגבל וממילא לא היה ממליץ אותו לאדם עם נכות בשיעור 20% (עמ' 16; ובהמשך במענה לשאלות ב"כ הנתבעת מעמ' 17 ואילך).

16. עדות המומחה הייתה ברורה, קוהרנטית, מנומקת, והסתמכה על הדין, המסמכים הרפואיים וממצאי הבדיקות שערך ושנערכו עבורו. הוא התייחס לשינוי שנמצא בבדיקת השינה העדכנית, והבהיר היטב מדוע הוא מעריך את הנכות ב-20% ולא פחות מכך, חרף חוזר המל"ל. מסקנותיו בעניין זה סבירות ומקובלות, ביקר נוכח העובדה שהבדיקה העדכנית היא על קו הגבול ממש (מוסכם כי 21 הפסקות נשימה היו מקנות 20%) ובהתחשב בבדיקה הנוספת שהצביעה על 50 הפסקות נשימה. נוכח כל אלו נקבע כי נכותו של התובע בגין דום נשימה היא 20%. יתר הנכויות שקבע אינן שנויות במחלוקת.

17. סיכום הנכויות הרפואיות הוא זה – 30% פגיעה בראיה; 25% צניחת עפעף; 25% פגיעה קוגניטיבית; 20% דום הנשימה; 12.5% פוסט טראומה; 10% פגיעה אורתופדית; 20% חסר בעצמות הגולגולת; ו-15% צלקות בעיקר בפנים. סה"כ 83.13%.

     

    הפגיעה בתפקוד ובכושר ההשתכרות

18. הנכות הרפואית היא ראיה שנועדה לבירור מטרת התביעה שהיא – שיפוי התובע על נזקיו. תכלית דיני הנזיקין היא השבת מצבו של הנפגע לקדמותו אלמלא התאונה. לכן נפסק כי יש להבחין בין הנכות הרפואית ובין הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות שמשקפות את הנזק בפועל (ולרוב נוטים לאחד ביניהן). האחרונות נשקלות בכל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו ובהתאם לראיות שהוצגו בפני בית המשפט, כשהנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא לבחינתן, אך יש להוסיף ולבחון את מכלול הנתונים המשפיעים על הנפגע המסוים, בהתחשב בגילו, השכלתו וכישוריו, וכן בהיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה והשפעתה על התפקוד היום יומי ועל יכולתו לעבוד באותה עבודה או בעבודה אחרת. בנוסף יש לבחון ראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל – שינויים שחלו בשכר הנפגע, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה וכיוצ"ב (ע"א 3049/93גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995]; רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי(25/3/2012); ע"א 2577/14פלוני נ' הפול (11/1/2015); רע"א 6572/21 הפול נ' פלוני (20/10/2021)).

19. התובע טוען לאבדן מלא (100%) של כושר ההשתכרות ולנכות תפקודית גבוהה גם בחיי היום יום. מאז התאונה לא חזר לעבוד (ואף הוכר במל"ל כמי שאיבד את כושר עיסוקו), ולטענתו מכלול הנכויות הרפואיות לא יאפשרו לשוב לעבודה גם בעתיד ואף מחייבות קבלת עזרה מקיפה מדי יום. הנתבעת מצידה סבורה כי התובע מפריז בתסמיניו (כפי שציינו גם חלק מהמומחים) ומבקשת לקבוע נכות תפקודית בשיעור 50.39% עם סיוע יום יומי מינימאלי.

20. נבחן את הראיות, ונתחיל בראיות אודות מצבו האישי והתעסוקתי לפני התאונות ואחריהן. בבית המשפט העידו התובע, אימו, וגב' עדי גמבש שהייתה מנהל המסעדה בה עבד. התובע היה בזמן התאונות כבן 35, בעל תעודת בגרות וללא הכשרה נוספת. לדבריו יש לו תעודת עמיל מכס, ואף עסק בכך, אך הוא מאשר כי בשנים שלפני התאונה עבד בעיקר כשליח וכברמן בתחום המזון, ללא יציבות תעסוקתית, והדבר עולה גם מדוח הרציפות התעסוקתית מהביטוח הלאומי.

21. מיוני 2017, כשנה וארבעה חודשים לפני התאונה השניה, עבד באופן קבוע במסעדת פילדלפיה/דיקסי ב-xxx, ודומה כי מצא את מקומו שכן זוהי תקופת ההעסקה הרציפה הארוכה ביותר בדוח. על פי עדותו ועדותה של גב' גמבש התובע החל לעבוד כעובד פס קר במטבח, אך ביצע פעולות נוספות, לרבות שליחויות, מענה ללקוחות, ולעיתים גם כמנהל משמרת. התובע טען בתצהירו כי "קודמתי לתפקיד מנהל משמרת", אך הדבר הופרך בחקירתו ובעדותה של גב' גמבש, שאישרה שהתובע לא היה מנהל משמרת (עמ' 3, 20). עם זאת, העידה כי היה יד ימינה, והיא העריכה אותו כעובד מצוין "בין העובדים הכי טובים שלי" (עמ' 24, 25), ולכן נתנה לו לעתים לתפקד כמנהל משמרת אף שתפקידו הקבוע והעיקרי היה שליח ועובד דלפק (עמ' 28, 3; עמ 29, 6). העדה הדגישה כי התובע היה עובד טוב והתכוונה לקדמו בהמשך לתפקיד מנהל משמרת (שם).

22. עדותה של גב' גמבש הייתה אמינה, תאמה במידה רבה את גרסת התובע, ואת העובדה שהתובע נשאר לעבוד במסעדה תקופה ארוכה, ומאחר ומדובר בעדה אובייקטיבית, שאין לה קשר אישי עם התובע מעבר להיכרות המקצועית, ואף אינה עובדת עוד במסעדה, לא נמצא מקום לפקפק בה. הנתבעת מפנה בסיכומיה לעדות גב' גרבש כי מי שהיה אחראי על קידום העובדים היה מנכ"ל החברה בשם שרון (עמ' 24, 10), שלא זומן לעדות, ולכן לא ניתן לקבל את עדותה בנוגע לפוטנציאל קידומו של התובע. לא נמצא לקבל טענה זו, שכן העדה הבהירה כי אותו שרון הוא מנהל כל רשת המסעדות של השף חיים כהן וככזה עוסק ב"תפקידים משמעותיים" כמו מנהלי מסעדות (עמ' 24, 16), ולא נטען כי הוא קובע מיהם מנהלי המשמרת במסעדה. בכל מקרה העדה לא העידה על קידום ודאי אלא שמנסיונה המקצועי והיכרותה עם התובע היה לו פוטנציאל קידום.

23. מכלל הראיות הוכח כי התובע עבד בעיקר בתחום המסעדנות, כשליח – דבר המחייב נסיעה על אופנוע ועבודה מול ציבור לקוחות; כעובד כללי – עבודה פיזית בעיקרה; וכעובד דלפק – דבר המחייב עבדה עם לקוחות ושימוש במסכים. הוכח כי התובע השתלב במסעדת פילדלפיה/דיקסי, נחשב לעובד טוב, והיה לו פוטנציאל קידום לתפקיד מנהל משמרת – תפקיד המחייב כישורי ניהול, עבודה מול קהל ומול עובדים, עבודה עם מסכים, ריכוז, ויכולת למידה. על מאפייני התפקיד עמדה גב' גרבש: "נראות המסעדה, תפעול המסעדה מבחינת אם משהו קורה למערכות שלנו, כי היה לנו גם מוקד טלפוני של שני סניפים. ניהול, כאילו שירות לקוחות מבחינת אם לא מספיק התשובה ללקוח מהמנהלים שלי אז זה היה עובר אלי, אני הייתי חוזרת ללקוחות. מבנה מבחינת מה הלאה, מה עכשיו, מה אני מכניסה עכשיו כאילו לעסק, דברים חדשים, תפריט מול השף חיים כהן. גם מבחינת המטבח עצמו, בדיקת האוכל והכל" ובהמשך " אני הייתי עושה משכורות גם, של העובדים שלי" עמ' 24, 1 ו-21).

24. אין חולק כי התובע לא שב לעבודה עד היום, ועיקר המחלוקת נוגעת ליכולתו להשתלב בעתיד בשוק העבודה. נבחן אפוא את פגיעותיו והשפעתן על כושר העיסוק. הפגיעה בעין שמאל שמאל שקולה לעיוורון ומקנה נכות תפקודית בשיעור 30% לפחות (ע"א 9721/07 איסכור נ' גוזלן (12/9/2010); רע"א 5708/20 סילס נ' פלוני (23/8/2020) שם נקבעו 40% נכות תפקודית). פגיעה זו שוללת מהתובע אפשרות לעבוד כשליח על אופנוע, ותקשה על חלופות שקשורות במטוריקה עדינה. קושי עשוי להתעורר גם בהתבוננות ממושכת במסך – אם כי פן זה של העבודה לא נשלל לחלוטין, וטענות התובע בעניין זה לא הוכחו ונשמעו מוגזמות. אין סיבה נראית לעין השוללת ביצוע עבודות פיזיות פשוטות (למשל עבודה במסעדה) אך הנכות בעין יחד עם הסיכון המוגבר לפגיעות ולזיהומים הנובע מאבדן העצם בגולגולת (20%) מונעות עבודה בתחומים פיזיים מורכבים יותר, כמו בניין. הפגיעה הנוירולוגית בכישורי הניהול והזיכרון (25%) תקשה ללמוד מקצוע חדש ולהשתלב בעבודות המחייבות כישורי ניהול, אך לא נמצאו פגיעה בריכוז, בתפקודי השפה ובתפיסה המרחבית. הפגיעה האסטטית (15% צלקות והעיוות בעין השקועה, אם כי היא מוסתרת ברטייה) יחד עם הנכות הנפשית (12.5) עשויה להקשות על תפקודו בעבודות שמחייבות עבודה מול קהל. הפגיעה בשינה מקשה באופן כללי על התפקוד בעבודה, גם אצל אדם בריא. כלל הפגיעות, בעיקר הפגיעה הקוגניטיבית בזיכרון ובכישורי הניהול, יקשו על השתלבות בעבודות כמו מנהל משמרת במסעדה, כשגם כאן עשויה להיות השפעה של נכות הנפשית.

    ניכר אפוא כי מדובר בצבר נכויות משמעותיות, שכל אחת מהן משפיעה על תחומי עיסוק שונים, והצטברותן תקשה על התובע מאוד לשוב לתחומי עבודתו הקודמים או לרכוש הכשרה ולהשתלב בתחום חדש.

25. עם זאת, הראיות אינן תומכות במסקנה שהתובע איבד את כושר עיסוקו לחלוטין, והרושם מעדותו היה, כפי שהתרשמו גם חלק מן המומחים, כי קיימת הפרזה בתסמינים. מובן שלא ניתן לזלזל בפגיעותיו של התובע, אך הוא אינו מרותק למיטתו, אינו מוגבל בתנועה, יכול להשתמש בידיו, וגם עינו הימנית מתפקדת ורואה. אבדן עין השמאלית מגביל כמובן, אך בניגוד לטענות התובע הוא עדיין יכול לעבוד מול מסך עם העין הבריאה וגם תחומי עיסוק אחרים לא נשללו. כך גם נקבע בתקנות ובפסיקה שפורטה למעלה (הלכת גוזלן). במקרה הנוכחי הפגיעה בעין נלווית לפגיעות מגבילות אחרות, אך הפגיעות הנפשית והקוגניטיבית אך אינן בעוצמה אשר שוללת לחלוטין כושר עיסוק, ריכוז או קשרים עם הזולת, וסביר כי שיקום ויציאה לעבודה דווקא תשפר אותן. יש לתת ביטוי לעובדה שהפגיעה הקוגניטיבית היא בכישורי ניהול ובזכרון טווח קצר, ולא בכישורים אחרים, ולכך שהפגיעה האורטופדית היא מינימאלית (10%), ולמעשה אין מניעה פיזית לעבוד. ניתן כמובן להבין ולהזדהות עם חוסר הנוחות של התובע מן הצלקות והפגיעה במראה פניו, אך לא התרשמתי כי מראהו כה חריג עד כי ילדים מצביעים עליו ברחוב באופן ששולל ממנו לצאת אל הציבור (עמ' 27, 12) ודומה כי גם בכך יש הגזמה מסויימת. קשה לקבל גם את העובדה שמאז התאונה, ולמשך ארבע שנים, לא נעשה אף ניסין לחפש עבודה או אפשרות שיקום כלשהי, וזאת גם בהינתן הקשיים שתיאר התובע בעדותו (עמ' 36-35), ונוכח כל אלו עולה חשש כי חלק מההפרזה קשורה להליכים המשפטיים בבית המשפט ובמל"ל ולפיצוי שיתקבל בסופם.

26. הדברים מובהקים אף יותר בסוגיית התפקוד האישי. התובע טוען כי הוא "מוגבל לחלוטין ותלוי לחלוטין בעזרה של אחרים" (סעיף 43 לתצהירו, וסעיף 11 לתצהיר האם). טענה זו אינה מתיישבת עם פגיעותיו, שאינן שוללות אפשרות לקום מהמיטה, להתקלח, לנקות את הבית, להכין אוכל, לצאת לקניות וכו'. ואכן, מעדות התובע, ובעיקר מעדות אימו, עלה שאין מניעה פיסית לביצוע פעולות יום יומיות, אך מאז התאונה התובע מזניח עצמו במידת מה והאם מסייעת לו. מעדותם, שכללה פנים לכאן ולאן, עלה שלא מדובר בכורח אלא בדינמיקה הנובעת מיחסי האם ובנה, וכפי שהעיד התובע: "זה גם בשבילה ... אם זה עושה לה טוב לבוא גם לעזור לי, אני אדרבא. .... דברים שאמא שלי כביכול עושה לי, היא עושה בשבילי וזה דברים שאני לא יכול לעשות, נקודה. אין לי חשק, לא רוצה, מצוברח, אם היא לא שם אני מוזנח. מוזנח. גר, לא משנה איפה, וזה הכל" (עמ' 28-27). התובע ואימו לא הצליחו להצביע על קושי פיזי של התובע לדאוג לעצמו, אלא דיברו על חוסר רצון כללי שנובע ממצבו הנפשי. כך, למשל, התובע נשאל מדוע אינו יכול לטאטא רצפה. הוא השיב ש"פיזית אני לא יכול לנקות, זו בעיה אצלי" (עמ' 28, 29) אך כשהתבקש להצביע על בעיה פיזית שמונעת ממנו לטאטא ענה שיש בעיה "נפשית שזה פוגע לי בפיזית" (עמ' 29, 6). האם השיבה תשובות דומות וכשנשאלה מדוע אינו מטאטא את הבית ענתה "שאלתי. היו לנו ויכוחים, הוא אמר שהוא לא מסוגל" (עמ' 17, 33) ובהמשך במענה לשאלה מדוע אינו מכבס ומייבש ענתה "אני לא יודעת. אני פשוט עושה את כביסה ... לא, אין מניעה גופנית אבל כנראה אולי, אני עושה את זה. אני מייבשת לו ולוקחת לו מהבית (עמ' 18, 16).

27. סיכום הדברים הוא זה – התובע נפגע בגיל 35 לערך, ובאותה עת היה חסר השכלה וללא התמחות בתחום מסויים שיוכל לדבוק בו גם אחרי התאונות. מאז לא חזר לעבוד. הפגיעות ניכרות ויגבילו אותו ברוב תחומי העיסוק. הוא לא יוכל לחזור לעבודתו העיקרית כשליח. ספק אם יוכל להתקבל לתפקידים ניהוליים במסעדה או בכלל. הוא יתקשה במידת מה בביצוע עבודות פיזיות, שהן מסוכנות לו. וברי כי יעמוד בפני קשיים לא מבוטלים לרכוש מקצוע חדש, דבר שדורש ריכוז וזכרון. מנגד התובע כמעט אינו מוגבל פיזית, יכול לעשות שימוש בעינו הבריאה, ואין לכאורה מניעה להשתלבות חזרה בעבודות בסיסיות אפילו במסעדה (אין הסבר מדוע לא יוכל לשוב כעובד כללי) או לפנות לאגף שיקום במל"ל ולמצוא עבודות שכן יכולות להתאים לכישוריו. על יסוד כל אלו, ובהתחשב גם בעובדה שהשפעתה התפקודית של הנכות בגין צניחת העפעף חופפת להשפעתם התפקודית של העיוורון ושל הצלקות, ובעובדה שלא ניתן לקבל שתובע כה צעיר לא יעשה מאמץ כלשהו לשוב ולהתפרנס, נקבע כי הפגיעה בכושר ההשתכרות היא בשיעור 75%. סכום זה משקף גם הכנסה מינימאלית של 2,750 ₪ (25% מהשכר הממוצע) שאינה בלתי סבירה בנסיבות העניין.

28. בכל הנוגע לנכות תפקודית רגילה, נמצא כי לתובע יש פגיעה שמחייבת עזרה מוגברת, בעיקר נוכח מכלול הנכויות וההשפעה הנפשית, אך הוא מסוגל לתפקד ולדאוג למרבית ענייניו ואין מגבלה שהופכת אותו לתלוי לחלוטין בזולת. היקף העזרה הנדרש ייבחן בראש הנזק המתאים.

    נזקי התובע

29. הפסדי התשכרות לעבר: שהתובע לא עבד מאז התאונה ועד היום, ואף שדומה שאין מחלוקת של ממש בנקודה זו, מובהר כי מתקבלת טענתו שנוכח מצבו וההליך השיקומי שעבר לא יכול היה לשוב לעבודה עד כה, ולכן יש לפסוק לו הפסדי השתכרות מלאים מהתאונה השניה עד היום. לא הוכחו הפסדי שכר מהתאונה הראשונה, שהייתה קלה.

30. המחלוקת נוגעת לשכרו של התובע. לפי תלוי השכר שכרו נטו של התובע עמד על 8,570 ₪ (לפי סכומים מצטברים מתלוש ספטמבר 2018, שהיה חודש העבודה המלא האחרון), אך התובע טוען כי קיבל טיפים במזומן, בעיקר בשליחויות שביצע, וכי השכר בפועל היה 10,000 ₪ (עמ' 38, 27; עמ' 40, 12). גרסה זו נתמכה בחלקה בעדותה של גב' גמבש, שהעידה כי השליחים קיבלו טיפים במזומן, שלא באלו לידי ביטוי בתלוש אך אישרה שאינה יודעת מה היקף הטיפים (עמ' 27-26). טענת התובע נדחית. אף שסביר כי אכן הרוויח הכנסה נוספת בטיפים, יש לדחות את טענותיו משום שגובה ההכנסה הנוספת לא הוכח ומפני שלא עמד בנטל המוגבר להוכיח הכנסה שאינה מדווחת לרשויות המס ובכללי האצבע שנקבעו בפסיקה (ע"א 4816/20 לסקוב נ' פלונית (10/3/2021); ע"א 4351/13 כלל נ' וינטר (11/11/2013)). טענה נוספת היא, כאמור, שהתובע היה צפוי בפני קידום ועליה משמעותית בשכר. גם טענה זו לא הוכחה, וחרף עדותה האוהדת של גב' גמבש, אין ראיה שהתובע היה צפוי לקידום, ולא הוצגו ראיות בנוגע לשכרו של מנהל משמרת.

31. נקבע אפוא כי בסיס השכר לחישוב הוא 8,570 ₪, ועל יסוד נתונים אלו הפיצוי בגין הפסדי עבר, לאחר הצמדה וריבית, הוא 456,040 ₪.

32. הפסדי השתכרות לעתיד: שכרו המשוערך של התובע הוא 9,212 ₪. התובע מבקש להוסיף לשכר זה טיפים ולהעמידו על 10,000 ₪, אך כאמור לעיל, אין מקום לקבל את הטענה בעניין הטיפים, ואף שהיה לתובע פוטנציאל קידום, יש לתת ביטוי גם לחוסר היציבות התעסוקתית של עד עבודתו במסעדה. השכר המושערך משקף אפוא את בסיס השכר הנכון לחישוב לעתיד, ועל יסוד נתונים אלו ושיעור הפגיעה בכושר העיסוק שנקבע, עומדים הפסדי השכר לעתיד על סכום של 1,578,568 ₪ (9,212 *75%*228.48).

33. פנסיה: 254,326 ₪, לפי 12.5% מהפסדי השתכרות בעבר ובעתיד.

34. הוצאות רפואיות ואחרות: התובע מבקש בסיכומיו פיצוי של 200,000 ₪ בשל הוצאות שונות, לרבות משככי כאבים, טיפול נפשי בעלות של 500 ₪ למפגש, הוצאות קוסמטיות, והוצאות להסתרת המצב כמו משקפי שמש וכובעים. טענות אלו לא נתמכו בראיות, ואפילו התובע העיד כי טיפול פסיכולוגי לא עזר לו והוא פנה לטיפול ריגשי (NLP) (עמ' 27, 18) וכי הטיפול הפסיכיאטרי מתקבל במסגרת הקופה (עמ' 42, 19). ואכן, רוב הטיפולים ניתנים במסגרת קופת החולים, ולגבי הוצאות שאינן בסל הבריאות ניתן לקבל החזר מהביטוח הלאומי שכן מדובר בתאונת עבודה (ולכן הנתבעת אינה מוכנה לשלם דבר). יש טעם מסויים בטענות הנתבעת, שמעוגנות בדין ובפסיקה, אך ניסיון החיים תומך בטענות התובע כי בפגיעות מסוג זה ישנן הוצאות שאינם מכוסות בסל הבריאות ואינן מוכרות על ידי המוסד לביטוח הלאומי. כך, למשל, ספק אם כל ההוצאות קוסמטיות לשיפור המראה יזכו להחזר, וכך גם חלק מהטיפולים הרגשיים שאינם מוכרים אך עשויים לסייע מקום בו טיפול קונבנציונלי אינו מועיל. על יסוד נתונים אלו נפסק פיצוי של 70,000 ₪ שמשקף הוצאה של כ-200 ₪ בחודש, מעבר למה שמתקבל בסל הבריאות ובמל"ל.

35. הוצאות נסיעה וניידות: אמנם אין מגבלת ניידות, אך פרופ' מורד, המומחה בתחום העיניים, ציין כי אבדן העין גורם למגבלה בקבלת רישיון נהיגה, למעט לרכב פרטי. עד התאונה התובע נסע באופנוע, שהשימוש בו זול יותר, וכיום אין לו רכב והוא נוסע בתחבורה ציבורית. שיעור הפער בין השימוש באופנוע לשימוש ברכב לא הוכח, וניתן להניח שבמהלך השנים התובע היה עובר לרכב פרטי, אך ברי כי קיים נזק מסויים. לפיכך, ובהתחשב גם בהוצאה מוגברת בגין נסיעות לטיפולים הרבים, נפסק פיצוי גלבאלי של 50,000 ₪.

     

36. עזרת הזולת: פירטנו לעיל בהרחבה אודות מצבו התפקודי של התובע והסיוע שהוא מקבל מאימו. התובע לא קיבל עד היום עזרה בשכר, אך מבקש פיצוי על עזרתה של אימו, שאף נאלצה להיעדר מהעבודה לתקופה מסויימת (תלושי שכר הוצגו והיא נחקרה בנושא) ועל עזרתם של בני משפחה נוספים שמייעים לו במידה פחותה. התובע מדגיש כי לאחר התאונה היה בתקופות אי כושר ממושכות, בני משפחתו סייעו לו באשפוז ובשיקום בבית לוינשטיין (כחודשיים), אחר כך חזר להתגגורר בבית אימו למשך שלושה חודשים, ובהמשך חזר לביתו אך מאחר והוא גר לבדו נזקק לעזרה רבה. התובע סבור שיזדקק לעזרה בהיקף של כ-3,000 ₪ לחודש להמשך חייו. הנתבעת מצדה טוענת כי אין צורך בעזרה ומציעה פיצוי של 300 ₪ בחודש.

37. עדות התובע, ובעיקר אימו, כי בחודשים שאחרי התאונה היה עליה לסייע לבנה בהיקף משמעותי, שכן בחלק מהזמן נדרש לסיוע בבפעולות היומיום כולל רחצה, אכילה וניקיון, אמינה ונתמכת בראיות בדבר מצבו של התובע אחרי התאונה. כמ כן יש ראיות מסויימות כי האם נטלה ימי מחלה כדי לטפל בבנה (אותה עת הייתה בפנסיה אך עבדה). לכן נפסק פיצוי של 30,000 ₪ לחמשת החודשים שאחרי התאונה בהם היה מאושפז וגר בבית אימו. ליתרת התקופה מ-1/4/2019 ועד 1/11/2019 (שנה מהתאונה) למשך שנה נפסק פיצוי של 3,000 ₪ בחודש, המשקף כ-18 שעות סיוע על ידי בן משפחה, ומאז ועד היום מוערך היקף הסיוע הנדרש ב-10 שעות שבועיות, ונפסק פיצוי של 2,000 ₪ בחודש. סה"כ לעבר 132,424 ₪. לגבי העתיד, ברי כי אמו של התובע לא תוכל לסייע לו לנצח, ומתקבלת טענתו כי יזדקק לעזרה בשכר, הן במשק הבית והן בפעולות חיים אחרות, בוודאי נוכח הקושי להשיג זוגיות במצבו. היקף העזרה מוערך בכ-8 שעות שבועיות המשקף ניקיון בית קטן ומספר שעות עזרה בשבוע, וסה"כ כ-1700 ₪ בחודש. על יסוד נתונים אלו נפסק פיצוי של פיצוי עד גיל 80 הוא 484,389 ₪. סה"כ עזרה לעבר ולעתיד – 616,813 ₪.

38. פגיעה ביכולת הביטוחית של התובע: התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה ופגיעתו הקשה, בגילו הצעיר ותוחלת החיים הצפויה לו, יחסם מיכולתו להיות מבוטח בביטוחי תאונות אישיות, נכויות, אבדן כושר ועוד ולכל הפחות פגיעותיו תוצאת התאונה יוחרגו והוא יבוטח בחסר או ידרש לתשלום תוספת פרמיות ועותר לקבלת פיצוי בסך 100,000 ₪ תחת ראש נזק זה. אף שאין לשלול טענה זו היא לא הוכחה, ובוודאי שלא הוכח שיעור הנזק, ולכן היא נדחית.

39. שכר טרחת עורך דין בהליכי ביטוח לאומי: טענה זו נדחתה בפסיקה (ע"א 8326/12 כהן נ' עזבון ליאוניד (29/4/2013). אין מקום לפסוק בהליך אחד שכ"ט בגין הליך אחר, וממילא לא צורף הסכם שכר טרחה. הטענה נדחית.

40. כאב וסבל: הפוליסה קובעת השתתפות עצמית של 25,000 ₪ ברכיב זה. לתאונה הראשונה לא נקבעה נכות, והפיצוי בראש נזק זה נבלע בהשתתפות העצמית.כאב וסבל לתאונה השנייה בהתאם לדין, לשיעור הנכות (83.13%), ול-64 ימי האשפוז, הוא 181,898 ₪, ולאחר ניכוי ההשתתפות העצמית נפסק פיצוי של 156,898 ₪.

    סך נזקי התובע 3,182,645 ₪

41. ניכויים: יש לנכות תשלומים תכופים בסך 79,804 ₪. כמו כן יש לנכות תגמולי מל"ל שהתקבלו עד כה ועומדים, כאמור בסיכומי הנתבעת, על סכום של 170,897 ₪ (עד אוקטובר 2022). סה"כ 250,701 ₪. בנוסף, שני הצדדים מבקשים בסיכומיהם להקפיא את תגמולי המל"ל לעתיד בהתאם לחווות דעת אקטוארית, בסכום של 575,195 ₪.

    הפיצוי לאחר ניכויים והקפאה עומד על 2,356,749 ₪ 

    סוף דבר

42. התביעה מתקבלת.

43. הנתבעת תשלם לתובע סך 2,356,749 ₪ בתוספת שכ"ט והוצאות כדין. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

44. יתרת ההתחשבנות תבוצע בהתאם לקביעות המל"ל. אם סכום התגמולים בפועל יפחת מסכום של 575,195 ₪ יהא על הנתבעת לשלם לתובע את הייתרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

     

     

    ניתן היום, ל' חשוון תשפ"ג, 24 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.