ועקנין נ' אפוטה

במסגרת התביעה שלפניי מבקש התובע, בעל עסק לאספקת בשר, לחייב את הנתבע, מי ששימש במועדים הרלוונטיים כבעל מניות בחברה אשר ניהלה חנות מפעל לפירוק ואריזת בשר, ביתרות החוב שנותרו כלפיו בעקבות רכישות שביצעה החברה (לאחר שזו פתחה בהליכי פירוק).

התובע מבקש לייחס את חובות החברה כלפיו לנתבע, בין מכח אחריות אישית ובין מכח דיני הרמת מסך ההתאגדות, ולקבוע כי הנתבע חב כלפיו במלוא יתרת חובות החברה.

הנתבע, מנגד, ביקש לדחות את התביעה ולקבוע כי אין בנסיבות העניין כדי להצדיק חיובו בין מכח הרמת הסך ובין מכח האחריות האישית, שכן לשיטתו מעולם לא פגש בתובע ולא הציג כלפיו כל מצג אשר מצדיק חיובו כאמור.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים מצאתי כי יש לקבל את עיקר התביעה ולחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 575,363 ₪, ולהלן טעמיי –

1. אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לכך שהתובע סיפק לחברת א. חקלאות לימן בע"מ (להלן: החברה) מוצרי הודו ועוף טריים במשך שנים ארוכות, במהלכן נוצרו קשרים הדוקים בינו לבין מי שהיה בעליה הקודמים והמשיך וניהל את החברה לאורך כל שנות העבודה המשותפת, מר אמיר כהן, אחיינו של הנתבע.

2. אין גם מחלוקת כי בחודש יולי 2017 החל הנתבע לשמש כבעל מניות יחיד בחברה.

3. על פי תצהירה של אשת התובע, גב' ועקנין, אשר לא נסתר הסכימו הצדדים על תשלום התמורה עבור הסחורה המסופקת בשיטת תשלום של שוטף + 45, וכך נהגו לאורך השנים (ר' גם עדות התובע בעמ' 20 ש' 11 ואילך לפרוטוקול).

4. אבהיר כבר כי מחומר הראיות אשר הונח לפניי נחה דעתי כי הנתבע העביר לחברה, עם כניסתו לתפקידו, כ- 500,000 ₪. אבהיר כבר כי מצאתי אף לקבל את גרסת הנתבע לפיה נכנס כבעל מניות בחברה לאחר שפרש לפנסיה ממקום עבודתו הקודם (ב'צים') וכי עשה כן לאור הצעתו של אחיינו, מר כהן. בהתאמה ובשים לב לחומר הראות שבתיק אני קובעת כי הנתבע "גויס" למען החברה והוצע לו לקבל את מניות הבעלות בחברה כנגד השקעה בה, נוכח הצורך שהתעורר בגיוס משקיע בעל הון, לאור מצבה הכלכלי של החברה באותה עת.

5. כאן המקום להבהיר כי מעיון בחומר הראיות שהונח לפניי עולה כי בשלב זה עמד מאזן החברה על יתרת חובה של כ- 3 מליון ₪, הסכום שגויס על ידי הכנסת הנתבע כבעל מניות לא היה בו די כדי לכסות את חובות החברה, ודומה כי באותה עת לא היה בנכסי החברה כדי לכסות את חובותיה (בהעדר נכסי נדל"ן/ חסכונות/רכבים וכיוב'). הנתבע הבהיר כי פנה לעו"ד ולרואת החשבון של החברה ובדק את מצבה עובר לכניסתו כבעל מניות.

6. עוד עולה מחומר הראיות כי בשלהי שנת 2017-ראשית 2018 הוגשה כנגד החברה תביעה בסך של 900,000 ₪ על ידי בנק אוצר החייל, בדצמבר 2018 חולל שיק שנמסר לתובע ונמשך מחשבון החברה בבנק דיסקונט, החברה שילמה לאחר מכן לתובע לסירוגין בהעברות בנקאיות ובהמחאות, ולאחר שבחודש מאי 2019 חוללה המחאה נוספת, הוחלפו המחאות של החברה המשוכות מבנק דיסקונט בהמחאות המשוכות מחשבון בבנק מזרחי טפחות, ובמקביל נפתחו כנגד החברה תיקי הוצאה לפועל שונים והחשבון בבנק דיסקונט הוגבל בחודש יוני 2019.

7. מפרוטוקולי החקירה של מר כהן ושל הנתבע לפני ב"כ הנאמנת בהליכי הפירוק עולה כי לחברה לא היה רכוש קבוע, מניותיו של מר כהן לא "נמכרו" לנתבע אלא הועברו אליו (מר כהן לא קיבל לכאורה תמורה בעבור מכירת המניות), דבר שיש בו כדי ללמד על העדר ערך רעיוני לחברה באותה עת (העדר שווי בגין מוניטין), וכי בנוסף לא היו לחברה נכסים נוספים.

8. דומה אם כן כי לא זו בלבד שהנתבע ידע במועד רישומו כבעל מניות בחברה כי חובות החברה עולים על שווי נכסיה, אלא שממועד כניסתו ועד לחודש אוגוסט 2019, המועד בו לשיטת הנתבע הפכה החברה לחדלת פרעון והפסיקה את פעילותה, הלכו חובות החברה וגדלו.

9. על אף כל אלו המשיכה החברה להזמין מאת הנתבע סחורה, ולהתחייב בתשלום בגינה באמצעות המחאות בנקאיות מעותדות. אציין כי מעיון בכרטסת הנהלת החשבונות שצירף התובע לתצהירו עולה כי העברה בנקאית אחרונה בוצעה ביום 1.8.19.

10. אין מחלוקת כי לאורך כל התקופה היה הקשר בין התובע לבין החברה מנוהל בעיקרו על ידי מר כהן, מי שהיה מוכר לתובע מזה שנים ארוכות שכן ניהל את החברה והיה בעליה עוד בטרם נכנס הנתבע כבעל מניות בחברה, וכי זה עמד בקשר ישיר עם התובע ו/או עם מי מטעמו בכל הנוגע להזמנת סחורה עבור החברה וקבלתה בעצמו או באמצעות אחרים מטעמו.

11. אבהיר כבר כי התרשמתי שבין התובע למר כהן והחברה בכללותה התקיימה מערכת יחסים של אמון הדדי וכי בהתאמה החזיק התובע בידיו את קוד הכניסה לחנות, וסחורתו סופקה לעיתים בשעות מוקדמות של היום מבלי שיהיה מי מנציגי החברה נוכח במקום לצורך אישור קבלת הסחורה (כאשר דומה כי מעולם לא עלתה טענה בנוגע להעדר אספקה או מחלוקת לעניין טיב או כמות הסחורה שסופקה).

12. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים נחה דעתי כי החל ממועד כניסתו של הנתבע כבעל מניות בחברה היה הוא אמון על התשלומים שביצעה החברה, כאשר היה בעל זכות החתימה היחיד בחשבון החברה, וחתם בעצמו על כל המחאה שבאמצעותה התחייבה החברה לשלם עבור הסחורה אשר סופקה לה. למעשה דברים אלו אינם שנויים במחלוקת בין הצדדים. יחד עם זאת טוען הנתבע כי הגם שחתם על ההמחאות הרי שלא היה בקיא כלל בהתנהלות החברה, במצגיה כלפי ספקיה, ובהתנהלותה כלפי התובע כאן בכלל אלו. לשיטתו התמצה תפקידו בחתימה על שיקים שהוכנו עבורו מבעוד מועד.

13. טענה זו של הנתבע אינה מתיישבת לטעמי עם נסיבות העניין ועם השכל הישר. הנתבע, אדם בוגר ושקול שיצא לפרישה לאחר שסיים קריירה קודמת ובחר להשקיע מכספו וממרצו בחברה שניהל אחיינו, לאחר שבחן לשיטתו את מצבה של החברה בין היתר באמצעות ייצוג משפטי. חזקה עליו כי עשה כן לאחר ששקל את ההיבטים הכלכליים של העסקה ואת מצבה של החברה ומצא כי יוכל לנהל את היבטיה הכספיים כנדרש. בחירתו לשמש כבעל זכות חתימה יחיד בחברה ולהקפיד על חתימתו האישית על כל המחאה והמחאה שמפיקה החברה מעידה כשלעצמה על מעורבות ובקיאות בפן הכלכלי, אף אם תחום העיסוק שבו עוסקת החברה אינו מוכר לו מעיסוקיו הקודמים ומנסיון חייו.

14. ממילא חזקה על הנתבע שלא השים עצמו כ"חותמת גומי" החותמת על כל השיקים המונחים לפניו ללא כל בדיקה כלכלית של יכולות החברה ושל מצבה הפיננסי. בכלל כך חזקה על הנתבע כי לא חתם על המחאות אשר הונחו לפניו טרם שבדק מול העובדים הרלוונטיים שהוקצו לכך כי אמנם בוצעו הזמנות, סופקה סחורה, וחשבון הבנק של החברה מאפשר פירעון ההמחאות כנדרש.

15. יובהר כי הנתבע עצמו מאשר את הדברים במסגרת תצהירו – שם טען כי ההמחאות המוחזקות בידי התובע אשר אינן נושאות את חתימתו (3 המחאות שזמני פרעונן בחודשים 12/19', 01/20' ו- 02/20') לא נחתמו על ידו לאור מצבה הכלכלי של החברה ולאור הצפי בדבר העדר יכולת פרעון (ר' סעיף 20 לתצהיר הנתבע).

16. לטענת התובע במועד חזרת ההמחאה הראשונה, בחודש דצמבר 2018 (ולמעשה – כך מתברר בדיעבד - לאחר שכבר עמדה כנגד החברה תביעה על סך של 900,000 ₪ מטעם בנק אוצר החייל כאמור מעלה, בנוסף לחובות שעמדו כנגד החברה במועד כניסתו של הנתבע לתפקידו), נערך מפגש בנוכחות מר כהן והנתבע ובמסגרתו הובהר לו כי קיימת בעיה תזרימית קלה בבנק אשר מטופלת על ידם וצפויה להסתדר בקרוב, וכי התשלום יוסדר באמצעות העברה בנקאית, שאמנם בוצעה. כאן המקום להבהיר כי הגם שהתובע טען בכתב תביעתו כי הנתבע עצמו הוא שהציג את המצג, והגם שהתרשמתי כי התובע אינו יכול לשחזר במדויק מי אמר את הדברים באופן ישיר, הרי ששוכנעתי כי הנתבע, שהוצג כבעל המניות ובעל זכות החתימה היחיד בחשבון (ובהתאמה כמי שבקיא במצבה הכלכלי של החברה) לכל הפחות נכח באותה ישיבה ולא ביקש לסייג את הדברים או להתריע מפני קושי ממשי בהמשך עמידה בהתחייבויות החברה. לא למותר לציין כי מצג דומה עולה מעדותו של מר כהן לפניי (אשר בחר לנסח את המצב החברה כ"חברה בצמיחה" שהיתה לה רק בעיה של "הון חוזר").

17. הנתבע הכחיש כי פגש בתובע אז או בכל מועד אחר, ולאחר שהתרשמתי מן העדים במסגרת ישיבת ההוכחות שהתקיימה כאן מצאתי כי יש להעדיף בהקשר זה את גרסת התובע, אשר מתיישבת בעיניי טוב יותר עם השכל הישר ועם נסיון החיים, ולאחר שזה הותיר רושם מהימן יותר על ביהמ"ש בעדותו בעניין זה, על פני גרסתו של הנתבע, אשר שנה את גרסתו בהקשר זה מספר פעמים, תחילה טען שא ידע כלל מיהו התובע ועל עצם קיומו, בהמשך גרס כי ידע על קיומו אך לא פגש בו, במקום אחר טען כי התובע המתין לו על מנת שיחתום על שיקים עבורו, ובמקום נוסף טען כי פגש בתובע ובספקים אחרים שהמתינו לבואו במשרד.

18. כך או אחרת, משעולה מחקירות ב"כ הנאמנת כי התובע כאן הוא הנושה הגדול ביותר של החברה, הרי שאני מתקשה להאמין שהנתבע - כמי שהיה אמון על הוצאות החברה והתנהלותה הכספית, הלכה למעשה - לא ידע מיהו התובע, מהי מערכת היחסים מולו, ולא פגש בו, כטענתו.

19. למעשה סביר יותר להניח כי לכל הפחות כאשר חולל התשלום, ארוע חריג במערכת היחסים ארוכת השנים שבין התובע לחברה, ביקש התובע להסדיר את החוב כלפיו. בעניין זה נדרש להמתין לבואו של הנתבע, בעל זכות החתימה בחשבון, לצורך הסדרת התשלום בדרך אחרת, שכן הסדרת התשלום בדרך של מתן הוראה לביצוע העברה בנקאית מחייבת ממילא את התערבותו של הנתבע. במיוחד נכונים הדברים שעה שאין חולק כי גם לאחר מועד זה המשיכה החברה למסור המחאות לתובע, שחלקן נפרעו וחלקן הוחלפו בתשלום באמצעות העברה בנקאית/שיקים נדחים, וכל אלו מחייבים מעורבות אישית של הנתבע.

20. כאן המקום לציין כי מעדותו של מר כהן עלה כי לפני מועד חילולו של השיק הראשון החלה החברה להיעזר בשירותיהם של גופים חוץ בנקאיים לצורך גיוס אשראים בדרך של נכיון שיקים, שכן הבנקים שעימם עבדה החברה מנעו מהחברה את האפשרות לגייס אשראי (ר' עמ' 43 ש' 1 לפרוטוקול). חזקה על הנתבע, כמי שניהל את ענייניה הכספיים של החברה והתנהל כבעל זכות חתימה יחיד אל מול הבנק כי דברים אלו היו ידועים לו עת חוללה המחאת החברה שנתנה לתובע.

21. כאשר חוללה המחאה שניה שניתנה לתובע, או אז עמד התובע על קבלת בטחונות. שוכנעתי כי מר כהן הציג לפני התובע מצג משל הוא עצמו מאמין בחברה שהוא עובד בה ומאמין בכוחו של דודו, הנתבע, לפתור את הבעיות הנקודתיות שאליהן נקלעה החברה, והתובע - לאור ההיכרות ארוכת השנים – דרש בנסיבות אלו חתימה של שני ערבים על ההמחאות – מר כהן ורעייתו, שעבדה אף היא בחברה. מר כהן הסכים וחתם בגב השיקים החדשים שנמסרו לתובע בחתימת ערבות, אך רעייתו סירבה לכך. התובע טוען כי חתימתו האישית של מר כהן כערב הוצעה כדי לטעת בו תחושת בטחון, ועל מנת להסתיר מעיניו את מצבה העגום של החברה, תוך שהנתבע ומר כהן מציגים כלפיו מצג משל אין כל סיבה לדאגה - בה בשעה שהיה על הנתבע לדעת היטב כי החברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובע. לא למותר לציין כי מר כהן נכנס בעצמו להליכי חדלות פרעון בחודש דצמבר 2019.

22. הנה כי כן התרשמתי כי בחודש מאי 2019, כאשר החברה מצויה היתה בקשיים כלכליים רבים מכדי שסביר יהיה להניח שתוכל אי פעם לשקם את עצמה, בשעה שמלבד החוב ההתחלתי, התביעה של בנק אוצר החייל, ואף סירוב הבנק להעמדת אשראים, החלו נושי החברה לפתוח כנגדה בהליכי הוצאה לפועל – בחרה החברה באמצעות מנהלה, מר כהן, ובעל המניות שלה – הנתבע כאן – להציג לפני התובע מצג משל החברה נכנסה לקשיי תזרים קלים אל מול בנק דיסקונט אותם היא מתקשה להסדיר, אך ברשותה חשבון חדש בבנק מזרחי טפחות, פעיל ותקין, ואין מדובר בקושי כלכלי אמיתי בגינו קיים חשש ממשי לאי פרעון – עד כדי כך שמנהלה, המכיר היטב את פעילותה ובקיא במצבה – מוכן אף לחתום על ערבות אישית כלפי התובע. כפועל יוצא המשיך התובע להסתמך על מצגי השווא שהוצגו לו ולספק לחברה סחורה.

23. הנתבע, אשר מצופה היה כי בשלב זה ישקף לתובע את קשיי החברה, את סיכויי הפרעון העתידיים, את תכניתו העסקית להבראת החברה (ככל שהיתה כזו) ויאפשר לתובע לקבל החלטה מושכלת בנוגע להמשך העבודה המשותפת, בחר שלא לעשות כן.

24. הנתבע טען כאמור בתצהירו כי מכל מקום אין מדובר במצג שהוצג על ידו לתובע שכן הוא עצמו בחר במודע ובמתכוון שלא לחתום על 3 המחאות (עליהן חתם מר כהן כערב) מפאת הידיעה כי החברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויות הכלולות בה.

25. אילו היה ממש בטענה – הרי שמדובר בהחלטה שנערכה על ידי הנתבע ביחס להסדרת חיובים בגין סחורה שסופקה זה מכבר לחברה, ומבלי שניתנה על ידו, כך לשיטתו, כל התראה מקדימה לתובע בדבר מצבה הכלכלי של החברה, עובר לאספקת הסחורה.

26. ועוד - מעיון ב-3 ההמחאות שלא נחתמו על ידי הנתבע ניכר כי אלו נושאות שתי חותמות של ערבות אוואל, כשאחת מהן חתומה זה מכבר בחתימתו של מר כהן. התובע טען כי ככל הנראה נטל את ההמחאות כשהן אינן חתומות על ידי הנתבע בשוגג, לאחר שהוכנו עבורו במעטפה ולאחר שנמסר לו על ידי מזכירת החברה כי אלו ממתינות לאיסופו לאחר שהוכנו כאמור.

27. הנתבע, גרס כאמור כי לא חתם על ההמחאות לאור מצבה של החברה, קרי במתכוון ובמודע, ואולם לא שמעתי מפיו כי ביקש לקרוא אל התובע אליו, הבהיר לו את מצב הדברים, נימק את היעדר חתימתו ושיקף לתובע את המציאות.

    נהפוך הוא - הנתבע טען כאמור כי כלל לא פגש בתובע ובוודאי שלא החליף עימו דברים בהקשר זה, ואף הגדיל בחקירתו הנגדית וטען כי מעולם לא סירב לחתום על שיק שהוכן לחתימתו על ידי מר כהן.

    ויובהר - אילו היה ממש בגרסת הנתבע בנוגע לאי החתימה על ההמחאות כאמור, על אף חתימת מר כהן בחתימת ערבות עליהן, לכאורה מתוך אחריות ארגונית וכדי להימנע מהצגת מצג לעניין יכולות החברה ומנטילת סיכונים שהחברה אינה יכולה לעמוד בהם – הרי שמצופה היה כי יעדכן את התובע, ואם לא עשה כן – הרי שהדבר נעשה כדי להסתיר מעיניו של התובע מידע חיוני הנדרש לו לשם קבלת החלטות מושכלות בנוגע להמשך דרכו.

    כאן המקום להבהיר כי בכל הנוגע למערכת היחסים העסקית שבין התובע לחברה אין ביהמ"ש מצפה מן החברה כי תפסיק מיוזמתה את ההתקשרות עם התובע במקום שהיא סבורה כי ניתן לרפא את מצבה הכלכלי, ואין ביהמ"ש מצפה לגילוי מלא שיש בו כדי להזיק לסיכוייה של החברה להשתקם – מן הצד האחד, אך מנגד מצפה גם מצפה ביהמ"ש מבעל המניות בחברה, הבקיא במצבה הכלכלי, לשקף במידה סבירה את מצבה הכלכלי של החברה באופן שיאפשר לשותפה העסקי, התובע, לכלכל את צעדיו, בבחינת 'אדם לאדם לא זאב ולא מלאך – אדם לאדם, אדם'.

28. ממילא אף לא טען הנתבע כי הנחה את מר כהן שלא להמשיך ולהזמין סחורה מאת התובע לאחר שבחר שלא לחתום על ההמחאות במודע ובמתכוון, כטענתו, ואין לפניי כל ראיה בנוגע למתן הוראה להפסקת הרכישות, אשר ניתנה על ידו לעובדי החברה אשר נהגו לעמוד בקשר עם התובע.

29. דומה בעיניי כי סביר יותר להניח שהנתבע לא חתם על ההמחאות בשוגג, מבלי כל כוונה להפסיק את ההתקשרות העסקית ולמנוע המשך רכישה מאת התובע, ונכונה גרסת התובע לפיה ההמחאות הוכנו במעטפה מבלי שהועברו לחתימתו של הנתבע בשוגג (כפי שלשיטתו קרה גם בארועים אחרים ותוקן בזמן אמת). כך אני קובעת כי בשום שלב לא מצא הנתבע לנכון לעצור את רצף ההתחייבויות העתידיות שנטלה החברה על כתפיה, בדמות מסירת המחאות עתידיות וביצוע הזמנות נוספות, והכל בשעה שנהיר היה כי לא תוכל לעמוד בהתחייבויות. כל זאת מבלי לשקף תובע את מצב הדברים אל נכונה.

30. הנתבע טען, תוך הרחבת חזית המחלוקת כאן, כי התובע היה ער למצב הכלכלי הקשה שבו מצויה החברה, וכי בחר להמשיך ולהתקשר עם החברה בעסקאות נוספות תוך שהוא "מבטח" את עצמו מפני הסיכון המוגדל באמצעות העלאת מחירי הסחורה. יחד עם זאת הטענה בנוגע להעלאת העלות לא הוכחה. עמדת התובע לפיה מחירי עוף טרי – שבשיווקם עסק ביחסיו עם החברה בתקופה הרלוונטית - אינם זהים למחירי עוף קפוא (שהובאו על ידי הנתבע לצורך השוואה) הוכחה לפניי, וטענתו בנוגע להעלאת מחירי עוף טרי בתקופת החגים, ביחס לתקופות שאינן תקופות של חג, היא טענה הגיונית וסבירה.

31. ועוד – הנתבע גרס כי די בכך שהתובע התבקש לעכב הפקדה של שיקים לחשבונו, להסכים לביצוע תשלומים במזומן ואף להסכים להחלפת סדרות של שיקים כדי להקים לחובת התובע את החזקה לפיה חשד/צריך היה לחשוד כי החברה נקלעה לקשיים אשר יובילו לפירוקה.

32. יחד עם זאת לאחר ששמעתי את העדויות נחה דעתי כי יש ממש בטענות התובע כי משהכיר מקרוב הן את מר כהן, והן את יתר קרובי משפחתו (ובכללם ב"כ הנתבע כאן, אחותו של ב"כ הנתבע (רעייתו של מר כהן) וכפועל יוצא אף את הנתבע עצמו) נטה לקבל את דברי הנתבע ומר כהן (כנציגו) ולהאמין בלב שלם כי כאשר אלו מוסרים לו כי מדובר בבעיה תזרימית זמנית ברת חלוף – הרי שיש ממש בדבריהם. דומה כי כאן המקום להבהיר שעל אף שהתובע העיד בצורה מבולבלת וניכר כי הוא נרעש מן המעמד, הרי שהתרשמתי כי עדותו כנה, כי הוא אינו מתיימר להעיד בעניינים שאינם זכורים לו או שהוא אינו בקיא בהם, וכי בהתאמה ניתן לסמוך על עדותו ועל נכונות דבריו.

33. אשר לטעת הנתבע לפיה הציע מר כהן לתובע לקבל ישירות לידיו את סליקת כרטיסי האשראי של החברה, אבהיר כי מלבד העובדה שטענה זו הוכחשה על ידי התובע ולא הוכחה לפניי, הרי שממילא אף לא מצאתי כל ראיה לעניין מועד העלאת ההצעה, שעורי הסליקה (ככל שהיו) לאחר מועד העלאת ההצעה (ככל שהועלתה), וממילא אף לא מצאתי כי זו הועלתה בשלב שבו יכול היה התובע להקטין את נזקיו, בין בהחלטה שלא לשווק עוד בשר לחברה ובין בגבייה חלקית של החוב. בהתאמה, מצאתי כי אין בטענה זו כדי להועיל לנתבע כאן.

34. הנה כי כן אני קובעת כי יש לקבל את טענת התובע לפיה לא ידע ולא שיער בנפשו כי החברה מצויה על סף קריסה, וכי במצגי השווא שהוצגו לו נגרעה ממנו זכות הבחירה לכלכל את צעדיו ולצמצם את נזקיו באופן משמעותי.

35. גם ההפקדה באמצעות העברה בנקאית שביצעה החברה בחשבונו של התובע ביום 1.8.19 נראית בנסיבות העניין כניסיון נוסף להמשיך ולהסתיר מעיניו של התובע את מצב הדברים לאשורו, וכל זאת על מנת להמשיך ולקבל סחורה מאת התובע.

36. כאמור, אין מחלוקת כי החברה הזמינה וקיבלה מאת התובע סחורה עד לשלהי חודש אוגוסט 2019, בשעה שחשבונה בבנק דיסקונט הוגבל כבר בחודש יוני 2019, ובשעה שזו הכירה בחדלות פרעונה ופנתה להליכי פירוק בחודש ספטמבר 2019.

37. אשר לשיעור התביעה – בעניין זה ביקש התובע לבסס את סכום תביעתו על שיקים המוחזקים בידיו (שחלקם בעלי מועד פירעון שחל לאחר כניסתה של החברה להליכי פירוק) וכן לכרטסת הנהלת החשבונות. הנתבע הכחיש את נכונות הכרטסת וטען כי התובע לא הוכיח את שיעור התביעה משלא העיד כאן את מי שלטענתו ניהל את הכרטסת. יחד עם זאת, התובע העיד מטעמו את רעייתו, מי שלפי עדותה סייעה לתובע בכל הנוגע לניהול החשבונאי, ואשר אימתה את נכונות האמור בכרטסת, וזו לא נחקרה בחקירה נגדית בעניין זה ועדותה לא נסתרה. זאת ועוד, הנתבע עצמו ביקש להתבסס על הכרטסת שהציג התובע בכל הנוגע לתשלומים שבוצעו על ידי החברה ולא ביקש בשום שלב להורות למפרק החברה להמציא לעיון ביהמ"ש את הכרטסת שניהלה החברה ביחס ליחסיה עם התובע – לסתירת ראיות התובע בעניין. גם מר כהן בעדותו ביקש להסתמך על כרטסת הנה"ח של התובע, כפי שצורפה לכתב התביעה, להוכחת נכונות האמור בה (ר' עמ' 45 ש' 20 לפרוטוקול).

38. מעיון בכרטסת עולה כי חובות החברה כלפי התובע נשוא התביעה כאן נוצרו לאחר כניסתו של הנתבע לתפקידו (מעיון בכרטסת שצורפה עולה כי בראשית שנת 2018 עמדה יתרת החוב כלפי התובע על סך של 26,299 ₪ בלבד - חוב שסולק על פי הכרטסת כבר בחודש פברואר 2018), ואלו עומדים על סך כולל של 811,152 ₪.

39. בפתח ישיבת ההוכחות הבהיר התובע כי לאחר שנבחנה (פעם נוספת) בקשתו להכיר בחוב כאן כחוב אבוד התקבל לידיו החזר מרשויות המס בגין שיעור המע"מ בסך של 117,859 ₪, וכי בהתאמה הוא מבקש להעמיד את תביעתו על יתרת החוב לתשלום, בסך של 693,292 ₪.

40. אשר לטענה שהעלה הנתבע, לפיה חלק מהשיקים שמחזיק התובע בידיו ואשר בגינם הוגשה התביעה כאן הם שיקים שנועדו להחליף שיקים אחרים, שאף הם חלק מחומר הראיות עליו מתבססת התביעה, באופן שמדובר בחיובים כפולים – טענה זו נטענה באופן כללי וסתמי, ללא פירוט של מספרי השיקים שנועד כל שיק להחליף, וללא תחשיב מטעם הנתבע בנוגע לשיעורם של השיקים ה"כפולים" כטענתו. די בכך כדי לדחות את הטענה ואולם אוסיף ואבהיר כי בענין זה נשמעה עדותו של התובע אשר הבהיר כי בכל מקרה של החלפת שיקים נהג למסור בו במקום את השיקים המקוריים המוחלפים לידיהם של הנתבע ומר כהן וכי החזרתם היתה תנאי לקבלת השיקים החלופיים, ואני נוטה לקבל את טענתו זו המתיישבת אף היא עם השכל הישר.

41. לבסוף ראוי לטעמי להתייחס לטענות הנתבע בנוגע להליכי ההתדרדרות הכלכלית של החברה. הנתבע טוען כי החברה נקלעה לקשיים לאחר שבשנת 2017 חתמה על הסכם אל מול צד שלישי, רשת של מרכולים (להלן: הרשת), במסגרתו אמורה היתה החברה לספק לרשת, בהקפה, סחורה, וזו בתורה אמורה היתה לשווק את הסחורה שסופקה לה, ולשלם לחברה לאחר ניכוי עמלה. לשיטתו, בשל כשלים שהתגלו לימים בניהול חלקה של הרשת, לרבות שינוי מחירי המוצרים על ידה ללא ידיעת החברה, גניבת סחורה על ידי עובדיה וכיוב' נקלעה החברה לקשיים שהלכו והעמיקו עד לקריסתה. הנתבע טען כי בכל הנוגע לניהול מגעי החברה עם הרשת היה מר כהן בקיא בדברים ודיווחיו לא למדו על העדר יכולת התאוששות, וכי על כן במשך זמן ממושך ולמעשה עד סמוך למועד הפירוק סבר כי החברה עתידה להשתקם כלכלית ולשוב לפעילות סדירה ומלאה. אבהיר כי הטענות בנוגע לכשלים ברשת ובנוגע לעילה בגינה הלכו חובות החברה וצמחו לא זכתה לגיבוי בראיות ונטענה על דרך הסתם. בנוסף, לא הובאו לפניי נתונים מהם ניתן יהיה ללמוד ולייחס להתנהלות אל מול הרשת את אותה קריסה שהתרחשה, לא ברור מתי החלו להיווצר כשלים בהתנהלות מול הרשת (לפי גרסת הנתבע כאן – רק בשנת 2019, קרי לאחר שהוגשה תביעת הבנק, לאחר חילול השיק הראשון ולאחר סירוב הבנק להעמיד לחברה אשראים, ר' עמ' 69 ש' 7 לפרוטוקול). בהתאמה לא הוכח לפניי עד כמה היתה תרומתה של הרשת ממשית לנפילתה העסקית של החברה, ולא שוכנעתי כי היה בסיס כלכלי ועסקי סביר להניח כי החברה עתידה להשתקם כלכלית בכלל, ומאז חודש מאי 2019 ואילך בפרט.

42. בהתאמה, גם אם יש ממש בטענת הנתבע לפיה מי שניהל את הקשר העסקי עם הרשת הוא מר כהן (כשם שזה ניהל הלכה למעשה את הקשרים העסקיים עם כלל לקוחות וספקי החברה), אין בכך כדי לפטור לטעמי את הנתבע דכאן מחובתו לעקוב אחר מצבה הכלכלי של החברה, לדרוש מאת מר כהן הבהרות ודיווחים שוטפים לתמיכה בטענה כי ניתן יהיה לאושש את החברה, ולבסוף לשקף לספקי החברה את מצב הדברים בצורה סבירה ומלאה באופן שיאפשר לאלו להפעיל את שיקול דעתם המסחרי ולשקול את תנאי המשך ההתקשרות עם החברה.

43. ככלל, חיוב אישי של אורגן החברה, ובעליה בכלל זאת, ייעשה במקרים חריגים שבהם סבור ביהמ"ש כי התקיימו התנאים המיוחדים להרמת מסך התאגדות או שיש בנסיבות הענין כדי לייחס לאותו אורגן אחריות אישית.

44. עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד הוא עקרון על בדיני התאגידים בשיטת משפטנו, ונועד לקדם חיי מסחר פעילים ומלאים, תוך שהוא מאפשר לבעלי המניות בחברה להתנהל באמצעות החברה לקידום מטרותיה מבלי ליטול על עצמם את סיכוני החברה. יחד עם זאת התנהלות באמצעות החברה מחייבת פעילות בשוק המסחרי בצורה הגונה ושקולה, ויש וביהמ"ש מוצא כי בנסיבות שלפניו נוצל מסך ההתאגדות באופן שיש בו כדי לגרום לחברה או לצדדים שלישיים הבאים עימה בקשר כזה או אחר לנזקים, באופן המצדיק הרמת המסך והשתת חיוב אישי.

45. סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 כפי שתוקן בתיקון מס' 3 (בשנת 2005) קובע -

    "6. (א)(1)בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

    (א)באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

    (ב)באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,

    ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

    (2)לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

    (ב)בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.

    (ג)בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א).

    (ד)בסעיף זה ובסעיף 7, "בית המשפט" – בית המשפט שלו הסמכות לדון בתובענה." (ההדגשות שלי – ק.מ.פ).

46. ראוי לזכור אם כן כי בבוא ביהמ"ש לבחון האם התקיימו נסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות אין די בכך שביהמ"ש ישתכנע כי מצבה הכלכלי של החברה היה קשה וכי זו נאבקה לעמוד בהתחייבויותיה. על ביהמ"ש להגיע למסקנה כי השימוש שנעשה במסך ההתאגדות באותן נסיבות על ידי הנתבע נערך באופן שיש בו כדי לקפח/ להונות את התובע או באופן הפוגע בתכליתה של החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובע, והכל בשעה שהנתבע מודע לשימוש אסור זה במסך ההתאגדות.

47. כך, לא די בכך שביהמ"ש ישתכנע כי מצבה הכלכלי של החברה היה קשה והצריך גיוס משאבים, אלא שעל ביהמ"ש להשתכנע כי היה במצב דברים זה כדי להביא את הנתבע למסקנה מתבקשת לפיה לא תעמוד החברה בהתחייבויותיה כלפי התובע, וכי על אף הדברים פעל באופן שיש בו כדי להטעות ולקפח את התובע במסגרת ההתקשרות החוזית שבינו לבין החברה.

48. ככלל, מצא המחוקק לנכון לקבוע כי מסך ההתאגדות יוסר באותם מקרים חריגים שבהם "ראוי וצודק" לעשות כן (שיקולים שביושר אשר מתיישבים את תפיסת תום הלב אשר קנתה לה שבת בתחום המשפט האזרחי כולו, ובדיני החברות בכלל אלו), לרבות במקרים של מימון דק ועירוב נכסים.

49. "תמציתו של עקרון תום הלב חותר לאיזון ראוי בין ההגנה על האינטרס העצמי של מבצע הפעולה המשפטית, לבין הצורך להתחשב בציפייה מוצדקת ובאינטרס הסתמכות בר-הגנה של הזולת (פרשת רוקר, שם, בעמ' 279). עקרון תום הלב במשמעות בסיסית זו קנה לו מעמד בדיני התאגידים, והשפיע השפעה עמוקה על פיתוח התפיסה המחייבת החדרת מימד של הוגנות בחיי המסחר והעסקים. כיום, שיקולי הוגנות ביחסים מסחריים שוב אינם נדחקים לקרן זווית. הם שזורים לאורכה ולרוחבה של כל מערכת הפעילות העיסקית, ומשפיעים על עיצובן של אמות מידה חדשות ביחס לראוי ושאינו ראוי בהתנהלותן העיסקית של חברות. עמד על כך השופט רובינשטיין בפרשת בן אבו (שם, פסקה ט"ז): "... בעיני, מגבש עקרון תום הלב לתוך המשפט עקרון מוסרי; כדברי השופט (בדימוס) פרופ' אנגלרד... "יש רגליים לסברה כי החתירה להשלטה מקיפה של עקרון תום הלב מבוססת היא גם על השאיפה להכניס ערכים מוסריים לתוך יחסי האנוש, כולל התחום המסחרי" (הדגשה לא במקור)." (ר' ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, סג(1) 548 (2009)).

50. עוד נקבע שם כי - "על תאגיד חלה חובה בסיסית להבטיח את יכולתו הכספית לעמוד בפרעון חובותיו לנושיו. לצורך השגת תכלית זו, נדרשת "כרית בטחון" מספקת בהונה העצמי של חברה, אשר תבטיח את פרעון חובות הנושים. "כרית בטחון" זו משמעה קיום יחס נאות בין נכסי החברה לבין התחייבויותיה, הן בשלב הפתיחה בעסקים והן במהלך פעילותה של החברה, בדרך העסקים הרגילה. בדרך התנהלותה המקובלת של חברה עיסקית, עליה לדאוג באופן רצוף לכך שנכסיה יספיקו לכיסוי חובותיה, כפי שאלה מתגבשים מעת לעת בהתאם לאופי עסקיה....

    חובת תום הלב וההגינות בניהול עסקים, המשתלבת עם ההגנה הנדרשת על זכות הקנין של הנושים, מטילות על התאגיד חובה, בין היתר, בהקשר לשמירת היחס הנאות בין הונו העצמי להתחייבויותיו. חובה זו נובעת גם מתפיסתו הרחבה של חוק החברות, המגדיר את תכליתה של החברה כתכלית שנועדה לקדם את פעילותה העיסקית, תוך דאגה, בין היתר, לציבור נושיה (סעיף 11 לחוק החברות)."

51. כפועל יוצא נפסק כי ככלל במצב של מימון דק של החברה יש לבחון בחיוב את הרמת מסך ההתאגדות.

52. את סוגיית המימון הדק יש להוכיח ואין די לומר כי החברה נהנית מהלוואות או כי החברה מתקשה לעמוד בהתחייבויות כתוצאה מתזרים מזומנים נמוך, כדי להוכיח כי מדובר בהכרח בנסיבות של מימון דק המצדיקות הרמה של מסך ההתאגדות (אשר לקשיי התזרים ניתן להעלות על הדעת מצב בו למשל מחזיקה החברה בנכסי דלא ניידי/ נכסים רעיוניים וכיוב' אשר אינם נזילים לצורך עמידה בהתחייבויות יומיומיות, אך עדיין לא תחשב החברה כחברה המתנהלת במימון דק).

53. ועוד – לא בכל מקרה של מימון דק יורם מסך ההתאגדות. כך, בע"א 4263/04 הנ"ל מבהיר ביהמ"ש כי "מצב שבו המימון הדק בחברה מטיל על נושי החברה את מלוא הסיכונים לפעילותו העסקית של התאגיד, תוך ניטרולם של בעלי המניות מאיזור הסכנה, ומיקומם במתחם הזכויות לרווחים בלבד, מצביע מעצם טיבו על מציאות עסקית מעוותת שיש בה אי-הגינות מובנית, המצדיקה לעתים, התערבות שיפוטית כדי להסיר את העיוות, גם בלא שנדרש לתור אחר יסודות אחרים ונוספים של חוסר תום לב בהתנהלות החברה כדי לבסס טעם טוב להתערבות שיפוטית. עם זאת, עשויים להידרש תנאים נוספים לצורך כך כגון, למשל, התניית ההתערבות בקיצוניות המימון הדק, קיום מודעות של בעל המניות למציאות המימון הדק ולמשמעותו, היקף החובות החייבים בפרעון, מודעותו של הנושה החיצוני למימון הדק ויכולתו להגן על עצמו מפני סיכונים בהתקשרות עם החברה, וכיוצא באלה."

    דומה אם כן כי בהתאם לפסיקה הנוהגת במקרה שבו מתנהלת החברה ב"מימון דק" עשוי ביהמ"ש, במקרים המתאימים לכך, לקבוע כי יש להרים את מסך ההתאגדות ללא צורך בהוכחת חוסר תום לב.

54. וביהמ"ש מבהיר מהו "מימון דק" כך - ""מימון דק" בחברה מתרחש כאשר ההון העצמי שהושקע בחברה, או סך כל נכסי החברה, אינם מספיקים לכסות את התחייבויותיה בשים לב לחיובים העלולים לצמוח בדרך העסקים הרגילה מניהולו של העסק. מימון דק יתרחש כאשר אין לחברה נכסים מספיקים לכיסוי הפסדים הצפויים מסיכונים עיסקיים שהיא מעורבת בהם, או כאשר נכסיה של החברה בנויים במידה רבה מהלוואות בעלי מניות, אשר יחסם לחברה בכובעם כמלווים הוא כיחס הנושים החיצוניים לתאגיד (פרוקצ'יה, מימון דק, עמ' 527)."

55. מכח מה נמצא אם כן כי יש להרים את מסך ההתאגדות במקרה של מימון דק? התפיסה העקרונית קובעת כי ניהול החברה כאשר מלאי הנכסים של החברה אין בו די כדי לכסות את התחייבויות החברה וסיכוניה הסבירים, הרי שמנהליה ובעלי מניותיה עושים במסך ההתאגדות של החברה שימוש אסור שכן הם 'נהנים' מסיכויי הרווח של החברה, בשעה שאינם שותפים לסיכוני ההפסד של החברה – המגולגלים בנסיבות אלו אל כתפיהם של הנושים החיצוניים.

    רוצה לומר, כי במקרה של מימון דק פועלים בעלי המניות בחוסר תום לב כלפי הנושים מעצם העובדה שהם חושפים אותם לשאת בסיכונים הכרוכים בהתקשרות לבדם, בעוד הם עצמם נהנים מן ההגנה הפרושה עליהם מכח עיקרון הפרדת הישויות המשפטיות ומכח מסך ההתאגדות מפני חשיפה לאותם סיכונים.

56. ככלל, נהוג לומר כי את היתרון שבמסך ההתאגדות 'קונים' בעלי החברה בהשקיעם את ההון העצמי של החברה בחברה, ובהעניקם לה חיים עצמאיים. אם לא השקיעו בהון התואם את צרכי החברה – הרי שפעלו בחוסר תום לב כלפי הנושים החיצוניים, הסופגים את הסיכון, והכל - מבלי 'לשלם' את מחיר ההפרדה.

57. ויובהר, לא בכל מקרה של מימון דק יש לומר כי הגיעה העת להרים את מסך ההתאגדות. ישנם מקרים שבהם אין במימון הדק כדי להעביר את מלוא נטל הפרעון אל כתפיהם של הנושים החיצוניים, וממילא נדמה כי ראוי להוסיף אל סוגיית המימון הדק, במקרים בהם סבור ביהמ"ש כי כזה קיים, אף "דבר מה נוסף". כך הביע ביהמ"ש את דעתו בענין בן אבו - "האם קטנותו של הון החברה וזעירותו של הונה הנפרע, מהווים אחד הטעמים להרמת המסך? נושא זה לבדו מסופקני אם היה מקום לראות בו לבדו עילה להרמת המסך. מקובלת עלי גישת ד"ר בר-מור (א' פלמן, דיני חברות, מהדורה ה' בר-מור, ע' 124), בהקשר זה, באשר לצורך ב"דבר מה נוסף". ואולם, משמצטרף נושא זה להסתרת המצב האמיתי, יש מקום לצרף גם נימוק זה במצטבר לשיקולים האחרים התומכים בהרמת מסך. ולא למותר לציין כי בתיקון מס' 3 לחוק נכרך הדבר – דומה – בפעולה בניגוד לתכלית החברה ובנטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה" (ר' ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ(16.10.2005), פורסם בנבו).

58. במקרה שלפנינו אין ולא יכול להיות חולק בנוגע לכך שנכסי החברה לא היה די בהם כדי לכסות את התחייבויותיה של החברה. אין מחלוקת כי לחברה לא היו כל נכסי דלא ניידי, כי לא היו לה חסכונות וכי כבר במועד רישומו של הנתבע כבעל המניות בחברה היתה החברה בגרעון של כ- 3 מליון ₪, בה בשעה שהנתבע השקיע (קרי הזרים אל החברה) כחצי מליון ₪ בלבד.

59. הנה כי כן דומה כי כבר באותו שלב היה ידוע לנתבע כי החברה מתנהלת במצב של מימון דק. ואולם אם לא די בכך, הרי שחיובי החברה הלכו והתעצמו, והחלו להצטבר לחובתה חיובים נוספים, בגינם נפתחו נגדה הליכים והצטברו חובות לתשלום. גם החוב בעניינו של התובע הלך ותפח, וצפי ההכנסות הנטען (כתוצאה מהעסקה שנערכה עם הרשת) ככל הנראה לא היה מספק לצורך עמידה במלוא התחייבויותיה של החברה (ויובהר- העובדה שהנתבע בחר שלא לעתור להמצאת מסמכים בעניין זה לעיוני יש בה כדי לתמוך בסברה שלפיה לו היו המסמכים מוצגים לעיון ביהמ"ש היה בהם כדי לתמוך בעמדה כי מדובר היה בניהול החברה במימון דק).

60. אדגיש, ביהמ"ש אינו נוטה להרים את מסך ההתאגדות במקרה שבו נראה כי הסיכונים שנטלה על עצמה החברה הם סיכונים סבירים, ושאלת הסבירות נבחנת בכל מקרה לגופו. כך, לו הוכח לפניי כי על פי התחייבויות הרשת כלפי החברה היתה החברה צפויה לעמוד במלוא חיוביה, ייתכן ומצב הדברים כאן היה שונה, אלא שראיות בהקשר זה לא הוצגו לפניי, והנתבע לא עתר למתן צו לגילוי המסמכים המצויים לכאורה בידי המפרקת של החברה לעיוני, להוכחת התנהלותה במועדים הרלוונטיים.

61. אף למעלה מכך – דומה כי הנתבע אף אינו טוען כי התחייבויות הרשת די היה בהן כדי לבסס את האמונה כי החברה נוטלת על עצמה סיכונים סבירים שבהם תוכל לעמוד. טענת הנתבע הינה כי הסתמך על מר כהן בכל הנוגע לניהול העסק ולא בחן בעצמו את צפי העמידה של החברה בהתחייבויותיה.

62. מעבר לעובדה שהחברה התנהלה כאמור במימון דק, ראיתי לנכון להדגיש כי בנסיבות המקרה, כמפורט מעלה, המשיך הנתבע וחתם על המחאות (למעט 3 ההמחאות שלא נחתמו כאמור בשוגג) לטובת התובע, אפשר למר כהן וליתר עובדי החברה להמשיך ולהזמין סחורה מאת התובע, אף כאשר צריך היה להיות ברור לכל בר דעת כי החברה לא יכולה ולא תוכל בעתיד לעמוד בהתחייבויותיה בגין אותה סחורה מוזמנת, קרי לכל המאוחר מחודש מאי 2019 ואילך, וכי מעולם לא ביקש לזמן אליו את התובע לצורך ניהול שיחה בנוגע לסיכויי הגביה ובנוגע להמשך מערכת היחסים שבין הצדדים (ואף לא השכיל לנצל את מפגשיו האקראיים עם תובע לשם כך).

63. הנה כי כן אני קובעת כי במחדליו כאמור הסתיר הנתבע, הלכה למעשה, מעיניו של התובע את מצב הדברים לאשורו, גרם לו להסתמך על התחייבויות החברה תוך הגדלת גרעונו, והכל כאשר בהיותו בעל זכות החתימה בבנקים היה מודע וער למצב הדברים, לשיעור החובות אל מול נכסי החברה, לקשיי החברה בגיוס אשראי ולקריסתה של החברה. אציין כי נסיונו של הנתבע לחזור ולהשים עצמו כמי שאינו יודע דבר, אינו מסוגל להבין את מצב הדברים, ואינו בקיא בפרטי ההתחייבויות של החברה נראה בעיניי כמגמתי, ועדותו לכל ארכה נראתה כמגומגמת ומתחמקת באופן שהותיר רושם בלתי מהימן.

64. מכל אלו, לאור שילוב התנהלותו של הנתבע (באפשרו יצירת חובות נוספים מבלי להגדיל את "כרית הבטחון" של החברה, באפשרו הצגת מצגים כלפי התובע בנוגע לכוונת החברה ויכולתה לסלק את חובותיה כלפיו, ובכך שהמשיך וחתם על המחאות כלפי התובע ואפשר המשך הזמנת סחורה מבלי ליידע את התובע בדבר מצב הדברים לאשורו) מצאתי כי התקיימו הנסיבות המצדיקות, במקרה הנוכחי, הרמה של מסך ההתאגדות וחיובו של הנתבע, בעל מניותיה של החברה, בעיקר חובות החברה כלפי הנתבע.

65. לא נעלם מעיני, כעולה מן הדברים, כי התובע הוא נושה רצוני של החברה, וכי היה במצב הדברים במהלך שנת 2019 כדי לאפשר לתובע להבין, במיוחד נוכח נסיונו רב השנים בניהול העסק שבבעלותו, כי מצבה הכלכלי של החברה בכי רע וכי הוא נוטל סיכון בהמשך ההתקשרות עימה, וכל אלו, ככלל מצדיקים ייחוס אשם תורם חוזי לתובע. יחד עם זאת שוכנעתי כי התנהלות הנתבע ומר כהן, בין היתר בחתימתו של מר כהן על ערבויות אישיות, בביצוע תשלומים בהעברות בנקאיות (בסכומים שאינם מבוטלים), ובהצגת הדברים כבעיה תזרימית זמנית, כדי להפחית ממידת האשם התורם החוזי שיש בנסיבות העניין לייחס לתובע. כפועל יוצא, אני סבורה כי לתובע אשם תורם בשיעור שאינו עולה על 10% לגיבושו של החוב במלוא מימדיו. בהתאמה מצאתי כי יש להפחית את החיוב אשר יושת על הנתבע בנסיבות המקרה ולהעמידו על סך של 575,363 ₪.

66. למעשה, משמצאתי כי התקיימו כן הנסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות וחיוב הנתבע בחיוב אישי, איני רואה מקום להרחיב מעבר לצורך בכל הנוגע לחיובו האישי של הנתבע מכח דיני הנזיקין או מכח דיני החוזים הכלליים, ובכל הנוגע להתנהלותו, כבעל מניות וכבעל זכות החתימה בחברה אל מול נושה חוזי של החברה. יחד עם זאת אבהיר בקצרה כי מצאתי כי אף על פי דינים אלו יש להשית על הנתבע חיוב כלפי התובע מחד, ולהפחית משיעור החיוב כמידת אשמו התורם של התובע באופן שתוצאת הדיון תהא זהה.

67. בקצירת האומר אבהיר כי ככלל כי יש להפריד בכל הנוגע לחיוב אישי של אורגן ביחס לחיוביה של חברה שבניהולו בין חיוב נזיקי, אשר ביחס אליו נקבע כי "עצם העובדה שאדם פועל בכובעו כאורגן, נושא משרה או עובד של החברה אינה מקנה לו חסינות מפני חבות בנזיקין, ככל שמעשיו או מחדליו ממלאים אחר יסודותיה של עוולה נזיקית, אפילו אם הוא מבצע את העוולה לא למען עצמו אלא למען החברה. עם זאת, הודגש כי אורגן לא יישא באחריות אישית מכוח דיני הנזיקין בגין פעולות שבוצעו על ידי החברה, אם לא הייתה לו מעורבות כלשהי בהם, אלא רק בגין פעולותיו שלו [ראו למשל: ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253 (1981) (הטלת אחריות אישית על מנהל חברה בעוולה של רשלנות); עניין צוק אור בעמ' 700-694 (הטלת אחריות אישית על מנהלי חברה בעוולה של גניבת עין); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004) (הטלת אחריות אישית על מנהל חברה בעוולה של רשלנות); פסק דינה של השופטת ע' ארבל בעניין יצהרי (הטלת אחריות אישית על מנהל חברה בעוולה של רשלנות)." לבין חיוב מעין חוזי מכח עקרון תום הלב, אשר ביחס אליו נקבע כי "החובה לנהל משא ומתן בתום לב בטרם כריתת החוזה בהתאם לסעיף 12 לחוק החוזים אינה חלה רק על החברה אלא חלה גם על האורגן המנהל את המשא ומתן בשם החברה, וכי הפרת חובה זו עשויה להביא בנסיבות מסוימות להטלת אחריות אישית על האורגן לפצות את הצד הנפגע [ראו למשל: ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983); ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 729-726 (1994); ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.2005)]. עם זאת, הודגש "כי להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב – המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיבית – הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית" [השופט א' מצא בע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2) 53, 58 (2003) (להלן: עניין מכנס)]." ר' דיון בע.א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (22.1.15), פורסם בנבו.

    בנוסף נקבע בעניין אחרון זה כי "את השימוש בהטלת חיוב חוזי על אורגנים או נושאי משרה בחברה בגין הפרת חוזה של החברה עצמה, יש לשמור למקרים חריגים ותוך הקפדה על העיקרון לפיו ככלל אין אורגן או נושא משרה בחברה נושא באחריות אישית בגין הפרת חוזה בין מאן דהו לבין החברה, כאשר האורגן או נושא המשרה אינו צד להתקשרות" (ר' ע.א. 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, ס"ד (1) 398 (1.8.10), פורסם בנבו).

68. במקרה שלפניי, משהתרשמתי כי תפקידו של הנתבע בניהולה של החברה כלל חתימה אישית על שיקים של החברה, ובהתאמה ביקורת על התנהלותה הכספית אגב כך, הרי שחלה עליו חובת זהירות כלפי התובע הן כחלק מחובת הזהירות הכללית של מנהל כספים בחברה אל מול נושיה המסתמכים על מצגיו (הבאים לידי ביטוי באישור התחייבוות החברה באמצעות חתימה על שיקים של החברה), והן ובמיוחד מכח היות התובע כאן הנושה הגדול ביותר של החברה (וממועד מסוים אף ספק מוצרי העוף הטרי היחיד שעימו עבדה החברה, כך מעדותו של מר כהן לפניי).

    תוכנה של חובת הזהירות האמורה היא בשיקוף מצב הדברים, הימנעות מהצגת מצגי שווא וממילא אף הימנעות מהגדלת החיובים כלפי התובע, והנתבע הפר חובותיו ואגב כך גרם לתובע להסתמך על המצגים, להמשיך ולספק סחורה לחברה, וממילא - לנזקים נשוא התביעה.

69. לא למותר לציין כי אף אם נמצא כי מר כהן עיוול אף הוא כלפי התובע, במעשה העוולה נשוא התביעה, באופן שהנתבע והוא מהווים מעוולים יחד כלפי התובע, הרי שבהתאם להוראות סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] יש לראותם כחבים כלפי התובע ביחד ולחוד, ואין בכך כדי לפטור את הנתבע כאן מאחריותו האישית לנזקי התובע.

70. גם בהיבט של דיני החוזים דומני כי יש להשית על הנתבע חיוב אישי כלפי התובע, וזאת לאחר שמצאתי כי מכח תפקידו בחברה חלה עליו חובה לקיים את ההסכם שבין הצדדים בתום לב, ואגב כך, תוך שיקוף המצב לתובע ומניעת הטעייתו לאורך קיומה של מערכת היחסים החוזית בין התובע לבין החברה. כמפורט מעלה דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת בנוגע לכך שהחברה התנהלה אל מול התובע, בכל הנוגע לקיום החוזה לכל הפחות מאז שנת 2018 תוך הסתרה של עובדות מהותיות, תוך יצירת התחייבויות ללא יכולת וכוונה של ממש להסדירן ותוך יצירת מצג שווא משל ביכולתה להסדיר את החיובים.

71. הנתבע, מי שפעל הלכה למעשה כמנהל הכספים האחראי על ניהול חשבונותיה של החברה בבנקים, בחר שלא לשתף את התובע במצב הדברים ולפעול בעצמו תוך הסתרה של עובדות מהותיות מעיניו של התובע, ספק החברה, ותוך הפרת חובת הגילוי האקטיבית החלה עליו בשל הנסיבות אליהן נקלעה החברה שבבעלותו.

72. גם בהקשר אחרון זה אבהיר כי אף לו היה מקום לקבוע כי גם למר כהן, כאורגן של החברה, חבות חוזית כלפי התובע מכח הפרת חובת תם הלב בקיום החוזה, הרי שבהתאם להוראות סעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, היה החיוב מוטל ביחד ולחוד על הנתבע ועל מר כהן, באופן המקנה לתובע זכות תביעה מאת הנתבע כאן ביחס למלוא החיוב האמור (לאחר ניכוי אשמו התורם החוזי של התובע לשיעורו של הנזק בר הפיצוי).

     

    מכל האמור, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים ראיתי לנכון לחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 575,363 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה כאן, 20.1.20, ועד ליום התשלום בפועל.

    כן אני מחייבת את הנתבע בהוצאות התובע בגין ההליך כאן בסך של 5,000 ₪ ובשכ"ט בא כוחו בגין ההליך הנוכחי בסך של 30,000 ₪. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

    הצדדים רשאים להגיש ערעור בזכות בתוך 60 ימים ממועד קבלת פסה"ד בידיהם.

    המזכירות תמציא את פסה"ד לצדדים בדואר רשום.

     

    ניתן היום, כ' חשוון תשפ"ג, 14 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.