בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף.
לטענת התובעת, כפי העולה מכתב תביעתה, ביום 4.5.13, פסעה ברחוב יוסף בחיפה לכיוון מעונות גאולה.
כשהגיעה לקרבת צומת הרחובות יוסף- ארלוזרוב , מול בניין מס' 59 ברחוב יוסף, בחיפה, (להלן: "מקום קרות התאונה") התכוונה לחצות את הרחוב במעבר החצייה הסמוך. עת פסעה לכיוון מעבר החצייה, נתקלה רגלה במפגע במדרכה.
כתוצאה מהתאונה, נפגעה התובעת בפניה, שיניה ושתי ידיה.
ממקום התאונה הובהלה התובעת לבית החולים בני ציון- שם אובחנו פגיעות וחתכים בפניה, פגיעה בשיניים ושברים עם תזוזה בעצמות המרפק השמאלי ופגיעה בשורש כף היד.
לאור הפערים שהתגלו בין חוות הדעת הרפואיות שהוגשו לתיק בית המשפט על ידי הצדדים, מינה בית המשפט שני מומחים מטעמו.
ד"ר רייכל מיכאל- מומחה בתחום האורתופדיה, אשר קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10%.
ד"ר רם מירז – מומחה בתחום הפסיכיאטריה, אשר קבע לתובעת 5% נכות זמנית למשך שנה ולאחר מכן 0% נכות.
הצדדים לא העידו את המומחים על חוות דעתם, ומכאן שחוות הדעת של המומחים מטעם בית המשפט הן המחייבות לצרכי הפיצויים היה והתביעה תתקבל.
בית המשפט ידון תחילה בשאלת הנסיבות והאחריות ולאחר מכן בשאלת הנזק, ככל שיחליט בית המשפט כי יש מקום להטיל אחריות על הנתבעת.
סיכומי התובעת;
לטענת התובעת, היות ועסקינן ברשות מקומית, הרי היא חבה חובת זהירות כלפי האזרחים הפוסעים ברחובותיה. הרשות המקומית מחויבת לעשות כל הדרוש לשמירה על ביטחון הציבור, במיוחד כאשר מדובר ברחובות העיר (התובעת הפנתה לפסיקה בעניין זה).
לטענת התובעת, הוצגו בפני בית המשפט תמונות המתעדות את מצב המדרכה בסמוך למועד התאונה (סומנו מ1 א-ג- 7 תמונות). בעניין זה טוענת התובעת, כי עיון בתמונות מעלה כי ניתן להבחין בנקל במפגעים, בבורות, בסדקים, בקילופי האספלט והפרשי הגבהים באזור בו נפלה התובעת.
זאת ועוד, התובעת טוענת כי עדותה הייתה אמינה וקוהרנטית ועל אף שנשאלה רבות אודות נפילתה, מיקמה באופן עקבי את המפגע ואת המקום בו נפלה.
בנוסף לעדות התובעת, שכאמור הייתה אמינה, העיד מטעם התובעת, מר נתן כהן (להלן: "מר כהן"), אשר ראה את התובעת מיד לאחר נפילתה, כאשר הייתה שרועה על הארץ. אומנם מר כהן לא יכול היה להצביע על המפגע המדויק בו נתקלה התובעת, אולם, הצביע על מקום קרות התאונה.
לאור כל האמור טוענת התובעת, כי היא נפצעה כתוצאה מהתקלות רגלה במפגע ברור במדרכה והנתבעת, עיריית חיפה, התרשלה כשלא איתרה ותיקנה את המפגע.
לא זו אף זו, התובעת טוענת, כי מר אהרון כהן, נציג הנתבעת, אשר בניגוד להחלטת בית המשפט, לא הגיש תצהיר, העיד בעדותו כי הגיע למקום קרות התאונה רק בחודש 4/18 ואישר כי מצבה של המדרכה נשאר כשהיה. עוד עלה מחקירתו, כי הנ"ל משמש כראש תחום תביעות אצל הנתבעת.
הוא אינו מהנדס ו/או ממונה בטיחות ולפיכך הרי שאינו מומחה בניתוח מפגעים.
עוד עלה מחקירתו של מר אהרון כהן, כי האחרון אינו אחראי על איתור ותיקון מפגעים באזור חיפה בכלל ובמקום קרות התאונה בפרט. מר רומן (מפקח מטעם הנתבעת) הוא שיכול היה לשפוך אור אודות המפגעים שהיו במקום ו/או אודות הפעולות שננקטו, אולם האחרון לא הגיש תצהיר ולא התייצב לדיון ויש לזקוף זאת לחובת הנתבעת.
לטענת התובעת, היא הרימה את הנטל הרובץ לפתחה והוכיחה את נסיבות התאונה ואת רשלנות הנתבעת.
לא זו אף זו, התובעת טוענת, כי על אף שמתגוררת סמוך למקום קרות התאונה ונוהגת היא להליך שם חדשות לבקרים, הרי שהדבר מחזק את טענתה לפיה, אין לה כל אשם תורם.
התובעת הלכה בראש מורם, כשפניה ועיניה מופנות קדימה ולא היתה צריכה לפעול אחרת, הן לאור העובדה שסמכה על הנתבעת שתעשה עבודתה כראוי ותתקן את המפגעים שמהווים סכנה, וככל שיש מפגעים, הרי שאלה לא מהווים סכנה, והן לאור העובדה שבכל הפעמים שהלכה סמוך למקום קרות התאונה, לא נתקלו רגליה במפגע כלשהו. אלא שהפעם, נפצעה התובעת.
לאור האמור, עותרת התובעת כי בית המשפט יקבע כי התובעת לא תרמה להתרחשות התאונה.
סיכומי הנתבעת;
לטענת הנתבעת, התובעת טענה בכתב תביעתה ובתצהירים שהגישה כי התאונה אירעה ברחוב יוסף, מול בית מספר 57. לעומת זאת, בסיכומי טענותיה, טענה התובעת כי מצאה סדקים במדרכה מול בית מס' 59 (ולא 57). הנתבעת טוענת, כי מדובר בתצהירים עליהם חתמה התובעת ולא ניתן ליישב סתירה זו.
עוד מוסיפה הנתבעת לטעון, כי התובעת צירפה לכתבי טענותיה תמונות והתייחסה לאזור שלם מבלי לציין מקום ספציפי בו מעדה. רק במועד דיון ההוכחות, טענה התובעת לנפילה במקום שלא צולם בתמונות ולא הייתה התייחסות ספציפית לכך בתחשיבים ובתצהירים.
לאור כל האמור, טוענת הנתבעת, כי התובעת לא הוכיחה כי נפלה כתוצאה ממפגע במדרכה.
לחילופין טוענת הנתבעת, וככל שבית המשפט יסבור כי התובעת הוכיחה שנפלה כתוצאה ממפגע במדרכה, אזי יש לפסוק לתובעת רשלנות תורמת בשיעור של 50% לכל הפחות.
לאחר שבחנתי את מלוא טענות הצדדים, אני נותן בזאת את פסיקתי:
דין התביעה להתקבל אך זאת בניכוי 25% רשלנות תורמת.
להלן נימוקי בית המשפט בהגעה לתוצאה האמורה:
כאמור לעיל, התובעת טוענת, כי ביום 4.5.13, פסעה ברחוב יוסף בחיפה לכיוון מעונות גאולה. כשהגיעה לקרבת צומת הרחובות יוסף- ארלוזרוב , מול בניין מס' 59 ברחוב יוסף, בחיפה, התכוונה לחצות את הרחוב במעבר החצייה הסמוך.
לטענתה, כשהלכה היא לכיוון מעבר החצייה, נתקלה רגלה במפגע במדרכה, וכתוצאה מכך הוטחה בחוזקה ארצה על פניה תוך שניסתה לבלום את נפילתה באמצעות ידיה.
לטענת התובעת, היא נפגעה בפניה, שיניה ובשתי ידיה.
התובעת העידה בעצמה ומטעמה העידו גם מר כהן ובעלה של התובעת.
הנתבעת טוענת כי קיימת סתירה בנוגע למס' הבית אשר נמצא סמוך למקום קרות התאונה, בין הנטען על ידי התובעת בכתב תביעתה ובתצהיריה לבין הנטען בסיכום טענותיה.
זאת ועוד, לטענת הנתבעת, התובעת אומנם צירפה תמונות של מקום קרות התאונה, אולם הסתבר כי התובעת טענה לנפילה במקום שלא צולם.
לאור כל האמור, טוענת הנתבעת, כי התובעת לא הוכיחה כי נפלה כתוצאה ממפגע במדרכה.
בעניין זה אציין, כי מדובר באירוע שאירע לפני כחמש שנים. התובעת העידה כי ייתכן כי בזמן אמת, דהיינו בזמן קרות האירוע, הייתה "מעולפת".
עמ' 8 לפרוטוקול שורות22-23 ושורות 28-29:
"ש. ממצב של שכיבה על הרצפה מי שהרים אותך היה האמבולנס?
ת. כן. נשארת במצב הזה חצי מעולפת עם כאבים בידיים.."
. . .
"ש. את המיקום הזה הסקת לאחר שהגעת לאחר התאונה לאותו מקום לבדוק ממה נפלת ואיך?
ת. לא. אני יודעת שזה היה המקום הזה מכיוון שהייתי מעולפת אך ידעתי שזה המקום הזה.."
לאור האמור, ייתכן כי השילוב של מצבה הבריאותי ו/או הנפשי של התובעת בזמן קרות האירוע עם השנים שעברו ממועד קרות התאונה, הוביל לסתירה בכל הנוגע למס' הבית ו/או למקום הספציפי שצולם.
לאחר ששמעתי את העדויות, אני נותן את אמוני בעדותה של התובעת שנתנה הסברים המניחים את הדעת לאופן בו נפגעה, ולעדותם של שני העדים שהעידו מטעמה. אני סבור כי עדותם היתה עקבית ולא נסתרה, וכי התובעת נפלה על המדרכה בשל מפגע שהיה על המדרכה וכתוצאה מנפילתה נפגעה בפניה, שיניה ובשתי ידיה.
יחד עם זאת, התובעת טענה בסיכומיה, כי הלכה "כשפניה ועיניה מופנות קדימה ובראש זקוף" עוד טענה התובעת בסיכומיה, כי "סמכה על העירייה שתעשה את המוטל עליה ... כי אם לא מתקנת את המפגעים, חזקה שאלו אינם מפגעים מסוכנים." כמו כן, התובעת העידה, כי היא מכירה "כל פינה ופינה" במקום אירוע התאונה וכי כשצעדה ברחוב, הסתכלה קדימה.
רוצה לומר, התובעת סמכה על ניסיון העבר שלה, על ההיכרות רבת השנים שלה עם אזור קרות האירוע ועל העבודה שבעבר כשפסעה באזור זה, לא אירע כל אירוע חריג ולפיכך, לא בדקה האם קיים איזה שהוא מכשול שעלול להפילה, התובעת למעשה לא "העיפה" מבט, ולו חטוף, על המדרכה (יש לזכור כי מדובר ברחוב בו חולפים מספר רב של אנשים וכי קיים "בלאי" טבעי, אשר משפיע על המדרכה ועל תקינותה) כפי שהעיד מר כהן אהרון נציג העירייה (ראו עמ' 13 לפרוטוקול מיום 15.10.17 שורות 5-6: "אני הייתי במקום. ראיתי שם סדקים, קלופי אספלט שנגרמו עקב בלאי טבעי.."
התובעת הלכה כשפניה קדימה, לקחה על עצמה סיכון בכך שהלכה כשראשה מורם ולא העיפה כלל מבט על הארץ.
על כן, מכל סכום שייפסק לה, יופחת 25% רשלנות תורמת.
לאחר שבית המשפט אמר את דברו בנושא האחריות, אדון בשאלת הנזק:
לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים וסיכומיהם בנושא הנזק, להלן אפרט את ראשי הנזק לפיצוי:
לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה, נגרמו לה שברים עם תזוזה בעצמות המרפק, פגיעה בשורש כף יד שמאל פגיעות בפנים ובשיניים.
התובעת נאלצה לעבור מספר ניתוחים וכן נדרשה לשיקום ארוך ולטיפולים ממושכים.
לטענתה, היא המשיכה לסבול מכאבים עזים ומחוסר יכולת תפקוד ולפיכך, המשיכה בביקורים תכופים אצל רופאיה המטפלים.
עוד טוענת התובעת, כי בעקבות התאונה, החלה לפתח תסמונת פוסט טראומטית הכוללת בין היתר, חרדות, דיכאון, ירידת ערך עצמי, ירידת הביטחון העצמי, הזנחה, קשיים בשינה ועל כן הופנתה לטיפול במרפאה לבריאות הנפש.
לטענת התובעת, מצבה סמוך לאחר התאונה, לא אפשר לה להמשיך לעבוד וזאת על אף שהייתה אמורה להמשיך בעבודתה ולהתחיל לעבוד בפרויקט "עוז תמורה" שהיה מעלה את שכרה באופן ניכר והיה צפוי להיות 25,000 ₪ לכל הפחות.
לאור האמור, נאלצה התובעת להודיע למעסיקיה על פרישתה וזאת תוך וויתור על מעמדה, על הקריירה שלה, על משכורותיה ועל גידול שכרה במסגרת "עוז תמורה".
כאמור לעיל, משך שנתיים וחצי שהתה התובעת במצב של אי כושר עבודה מלא מוחלט המשולב ממגבלות פיזיות קשות ומגבלות נפשיות.
כאמור לעיל, התובעת שבה לעבוד (בגיל 66), תוך שהיא ממשיכה לסבול ממגבלות פיזיות ונפשיות. התובעת הצליחה למצוא עבודה במשרה חלקית בלבד בהוראת אנגלית כשהיא משתכרת בסך של 2,800 ₪ בלבד.
לטענת התובעת, היא היתה צפויה להמשיך לעבוד עד גיל 70 בשתי משרותיה אלמלא קרתה התאונה.
מנגד טוענת הנתבעת, כי התובעת נפגעה במרפק ידה השמאלית. היא טופלה, ידה גובסה והיא היתה באי כושר במשך 47 ימים ועד ליום 21.6.13.
כאמור לעיל, הנתבעת סבורה כי לא קיים כל קשר ומכל מקום, התובעת לא הוכיחה קשר כזה, בין קרות אירוע התאונה לבין הודעת התובעת על פרישתה.
בסיס השכר- לטענת התובעת, עובר למועד התאונה, השתכרה התובעת בסך של 15,088 ₪ במשולב (משרד החינוך ועיריית חיפה) והיא הייתה אמורה לטענתה, להשתכר בשנים שלאחר מכן שכר הולך וגדל עד לסך של 25,000 ₪. לפיכך, התובעת מעמידה את בסיס השכר (הפוטנציאלי) בסך של 20,000 ₪ לחודש.
התובעת מציינת, כי היא החלה לקבל תשלומי פנסיה חודשיים בסך של כ- 3,700 ₪ מקרן מבטחים במשך כשנה וחצי, ולאחר מכן החל מחודש דצמבר 2014 ואילך סך חודשי של כ- 4,600 ₪.
בנוסף, התובעת החלה לעבוד ומשתכרת בסך של 2,800 מש"ח החל מחודש ספטמבר 2015 ועד היום.
לאחר שעברתי על מלוא טענות הצדדים בעניין הנזק, להלן עמדת בית המשפט בנוגע לפיצוי המגיע לתובעת בנוגע לראשי הנזק השונים:
1.כאב וסבל – הצדדים חלוקים בראש נזק זה באופן שהתובעת טוענת לפסיקה של כאב וסבל ואובדן הנאות חיים בסכום של 200,000 ₪ שעה שהנתבעת טוענת כי יש לפסוק סכום של 17,500 ₪ בלבד.
לאחר שלקחתי בחשבון את נתוני התיק המתייחסים לגילה, נכותה של התובעת ונסיבות הכוללות של התיק, אני פוסק לה סך של 35,000 ₪ בראש נזק זה.
2.הפסדי השתכרות– תובעת טוענת להפסדי השכר עצומים בשעור של 218,280 ₪ וזאת על פי שיעור הנכות התפקודית המגיע לה פיצוי לפי 30%. למעשה הפסדי השכר להם היא טוענת הוא בשיעור של למעלה מ- 700,000 ₪ אך הנגזרת לעבר הוא הפיצוי האמור המבוקש וכן דרישה לפיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין העתיד ונגזרת של 12.5% מתוך הסכום האמור בגין פנסיה ותנאים סוציאליים.
הנתבעת מצידה טוענת שאין לפסוק בראש נזק זה דבר.
לאחר בחינת מלוא החומר שהוצג לי, אני סבור שנכותה התפקודית של התובעת בתיק זה אינה עולה על 10% נכות כפי שנקבע על ידי המומחה בתחום האורטופדי.
התובעת העצימה עד מאוד את טיעוניה לעניין הנזק הנפשי שנגרם לה לרבות דכאונות ופגיעה באיכות חיים אך בעניין זה המומחה מטעם בית המשפט דחה למעשה את הטענות וקבע לה 0% נכות. אין קשר סיבתי בין הטענות האמורות או בין הפרישה מהעבודה ובין ארוע התאונה שהוצג לי.
ההפסדים העצומים המוצגים בנושא הפסד השתכרות לא הוכחו ואין בדעתי לקבלם.
זה נכון שהתובעת עובדת 20% משרה אחרי התאונה ומרוויחה סך של 2,800 ₪ אך הדבר נעשה לאחר שפרשה מעבודתה. הנסיון לבצע הפחתה בין מה שהיתה מרוויחה או מה שהיתה יכולה להרוויח כביכול ובין הסכום שהיא מרוויחה כיום, אינו משקף כלל את נתוני התיק.
ראש נזק של הפסד השתכרות מוכר על ידי לצורך הפסד ההשתכרות בעבר בלבד. לתובעת לא מגיע כל פצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד או בגין הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים לעתיד.
אני אפסוק לה בגין הפסדי השתכרות כדלקמן:
מיום התאונה חלפו 5 שנים לערך. (60 חודש).
במהלך תקופת אי הכושר של 47 יום עד תאריך 21.6.13. בהמשך פרשה מעבודתה במשרד החינוך והטענה היא כי הפרישה נעשתה על רקע של פגיעותיה כתוצאה מהתאונה.
אני קובע כי קשר שכזה המתייחס לקרות התאונה והודעת התובעת על פרישתה לא הוכח במשפט. עול ההוכחה בעניין זה הוא על התובעת אשר יכולה היתה בעניין זה להביא ולהעיד גורמים מוסמכים ממשרד החינוך אשר היו יכולים להעיד בסוגיה זו או להציג את תיקה האישי כמשקף את המציאות של פרישה על רקע בעיותיה הגופניות כתוצאה מהמקרה ומאחר ועניין זה לא הוכח, אין בדעתי לקבלו.
זאת ועוד, הטענה כי בסיס השכר שצריך להתקבל הינו בשיעור של 25,000 ₪ וכי יש להעמיד את בסיס השכר על סכומים הגבוהים מאלה שהוכחו במשפט, אין להם כל בסיס ואני דוחה אותם לחלוטין.
בסיס השכר אשר הוכח עובר לתאונה היה בשעור של 15,000 ₪ (משולב של משרד החינוך ועירית חיפה).
התאונה התרחשה בתאריך 4.5.13 כאשר התובעת בת 63 במועד התאונה.
כיום התובעת בת 68. ממועד התאונה חלפו 5 שנים. דהיינו כ-60 חודשים. התובעת היתה באי כושר במשך 47 יום, עד יום 21.6.13. התובעת פרשה מעבודתה לאחר אירוע התאונה. הטענה כי היתה יכולה לעבוד עד גיל 70 לא הוכחה ומכל מקום הפסדיה יחושבו ביחס לעבר ועד מועד מתן פסק הדין. בגין אי כושר העבודה המלא אני פוסק לה סך של 22,000 ₪.
בהמשך ועד מועד מתן פסק הדין, ובהתחשב בנכותה התפקודית ובסיס השכר אני פוסק לה סך של 50,000 ₪ נוספים, סה"כ נפסק בראש נזק זה – סך של 72,000 ₪.
3.עזרה צד ג' בעבר ובעתיד מוגברת לעבר על בסיס החומר שהוצג לי – 25,000 ₪.
4.הוצאות רפואיות ונסיעות – 3,000 ₪.
סה"כ הסכום לפיצוי –135,000 ₪ כאשר מסכום זה יש לנכות 20% רשלנות תורמת, דהיינו 27,000 ₪ הסכום שנותר לפיצוי – 108,000 ₪.
לסכום זה יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשעור של 20% + מע"מ וכן החזר אגרה ששולמה.
סכום זה תשלם הנתבעת לתובעת באמצעות ב"כ תוך 30 יום שאם לא יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
ביתרת האגרה החלה – תישא הנתבעת.
ניתן היום, י' אייר תשע"ח, 25 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.
