אישה שצעדה ברחוב יוסף שבחיפה נתקלה בסדק במדרכה ונפלה ארצה. העירייה טענה כי היא לא הוכיחה שנפלה בגלל מפגע אבל בית המשפט דווקא האמין לנפגעת.
סגן נשיא בית משפט השלום בקריות ערן נווה חייב לאחרונה את עיריית חיפה לשלם פיצויים של 108 אלף שקל לתושבת העיר שנפלה ונפגעה בפנים ובידיים עשקב מפגע במדרכה רעועה. הפיצוי המקורי היה גבוה יותר אך סגן הנשיא הוריד 25% מהסכום משום שהנפגעת "לא 'העיפה' מבט, ולו חטוף, על המדרכה".
התביעה נגד העירייה הוגשה ב-2014, כשנה אחרי שהתובעת נפלה בקרבת צומת הרחובות יוסף-ארלוזורוב בעיר. לפי טענתה, היא נפלה בדרכה לעבר מעבר חצייה, כשרגלה נתקעה בבור או סדק במדרכה, שבאופן כללי הייתה במצב מחפיר.
התובעת הובהלה ממקום התאונה לבית החולים בני ציון שבחיפה, שם היא אובחנה עם פגיעות וחתכים בפנים, בשיניים ובשורש כף היד.
בבית המשפט היא הציגה תמונות של המדרכה ואף זימנה עד שסיפר כי ראה אותה שרועה על הארץ מיד אחרי הנפילה.
היא טענה כי בכך שהעירייה לא תיקנה את המדרכה היא הפרה את חובתה לדאוג להולכי הרגל הפוסעים ברחובותיה, אך העירייה טענה כי התמונות שהתובעת צירפה לא מתעדות את מקום הנפילה לו טענה, וגם שינתה את גרסתה לגבי מספר הבית מולו נפלה לכאורה.
מכאן שהתובעת לא הוכיחה שנפלה כתוצאה ממפגע כלשהו, וגם אם בית המשפט יקבע שכן – יש לפסוק לה רשלנות תורמת של 50% לפחות משום שמדובר במקום שהיא מכירה היטב ולמרות זאת היא לא נזהרה בדרכה.
בהקשר זה התובעת ציינה כי אין להעניש אותה על כך שהלכה "בראש מורם" משום שסמכה על העירייה שתדאג למדרכה תקינה.
לקחה סיכון
פסק דין ניתן כמעט 4 שנים אחרי הגשת התביעה. סגן הנשיא נווה דחה את טענות העירייה לגבי אמינות התובעת והחליט לקבל את גרסתה.
"ייתכן כי השילוב של מצבה הבריאותי ו/או הנפשי של התובעת בזמן קרות האירוע עם השנים שעברו ממועד קרות התאונה, הוביל לסתירה בכל הנוגע למס' הבית ו/או למקום הספציפי שצולם", כתב.
לדבריו, התובעת תיארה את הנפילה בהיגיון והביאה עד תומך שדבריו לא נסתרו על ידי העירייה.
עם זאת, השופט קבע כי בכך שהתובעת "סמכה על העירייה" ולא "'העיפה' מבט, ולו חטוף, על המדרכה", היא למעשה התעלמה מהעובדה שברחוב עוברים אנשים רבים וישנו בלאי טבעי, ו"לקחה על עצמה סיכון". על כן, השופט פסק שיש לה רשלנות תורמת של 25% (הרבה פחות ממה שהעירייה דרשה).
בהמשך, השופט דן בנזקי התובעת תוך הסתמכות על מומחים שמונו על ידו בתחום האורתופדי והפסיכיאטרי. בהקשר זה, השופט ציין כי טענות התובעת לפיהן היא נכנסה לדיכאון עמוק ופיתחה פוסט-טראומה היו מוגזמות ולא אוששו.
כמו כן נפסק כי בניגוד לטענות התובעת, אין קשר סיבתי בין פרישתה מעבודתה בגיל 63 לבין התאונה, ולכן השופט לא נענה לבקשתה לפסיקת הפסדי שכר של יותר מ-200 אלף שקל.
בסיכומו של דבר נפסקו לתובעת 72 אלף שקל על הפסדי שכר, 35 אלף שקל על כאב וסבל ו-28 אלף שקל על הוצאות רפואיות, עזרת הזולת ונסיעות.
בניכוי האשם התורם, העירייה תצטרך לפצות את התובעת ב-108 אלף שקל וכן לשלם לה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של כ-31 אלף שקל.
- שמות באי הכוח לא צוינו בפסק הדין
עו"ד סיגל רייך- הלל
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין