1.התובעת השכירה בשנת 1996, להוריו המנוחים של הנתבע, דירה ברחוב XXXXXXX, (דירה מס' XX לפי רישומי התובעת, להלן: הדירה). אמו של הנתבע נפטרה ביום 13.1.13, ואביו נפטר ביום 13.10.13. התובעת עותרת לפינוי הנתבע ואשתו, הנתבעת 2, מהדירה בהעדר רצף מגורים המקנה לנתבע מעמד של דייר ממשיך ומאחר והנתבעים אינם זכאים לדיור ציבורי לפי הכללים.
הנתבע טוען כי התגורר ברציפות עם הוריו המנוחים, למעט תקופה בה נאלץ לשהות בבאר שבע תחת פיקוח הרשות לשיקום האסיר, ויש להכיר בו כדייר ממשיך וכפועל יוצא, לאפשר לו לגור עם אשתו בדירה.
רקע וטענות הצדדים
2.ביום 9.4.14 דחתה הוועדה להקניית זכויות חוזיות את בקשת הנתבעים להכיר בהם כדיירים ממשיכים. נקבע כי הנתבע אינו עונה אחר תנאי נוהל מספר 23033 להכרה מאחר ועל פי ביקורי מעגל לשנים 2010 עד 2013, לא עלה כי התגורר יחד עם ההורים המנוחים. כמו כן, צוין כי לנתבעים אין תעודת זכאות והנתבעת נחשבת כבעלת דירה משנת 1999.
בהחלטת וועדת אכלוס עליונה במשרד הבינוי והשיכון מיום 28.10.14, נדחתה בשנית הבקשה. על בסיס ביקורי המעגל המעידים כי הנתבע לא התגורר עם הוריו, הדיירים החוזיים, בתקופה הקובעת נקבע כי אינו בגדר דייר ממשיך ואינו עונה על תנאי הזכאות לדיור ציבורי. הובהר כי הדירה נחוצה לאכלוס משפחות בנות 7 נפשות ויותר, הממתינות לקבלת דירה ביישוב.
מפרוטוקול הועדה עולה כי משרד הבינוי והשיכון נסמך על המועד בו עדכן הנתבע את כתובתו לדירה רק במאי 2011 וכן על העובדה כי מביקורי המעגל משנת 2010 עד לשנת 2013, לא דווח עליו כמי שהתגורר עם הוריו. עוד מפנה הפרוטוקול לכך כי המשיב קיבל סיוע בשכר דירה כאסיר משוחרר ממאי 2008 ועד לפברואר 2009 ונמצא כי אין מקום לחרוג מהכללים בעניינו של הנתבע ולהעדיפו על פני זכאים לדיור ציבורי.
3.הנתבע טוען כי יש לפרש את החוק ביחס למי שהתגורר עם הדייר החוזי באופן שדי בכך שמרכז חייו יהיה בדירה ואין הכרח לרצף מגורים בה. לשיטתו של הנתבע, הנוהל המחייב מגורים רצופים שאינם נגרעים עקב היעדרויות קצרות וארעיות כגון שירות מילואים או אשפוז רפואי, חורג מתכלית החוק. לשיטתו, העובדה כי שהה במאסר ולאחר מכן נאלץ לשהות בהוסטל תחת פיקוח הרשות לשיקום האסיר וכן לסיים את הליך השיקום בבאר שבע עד למרץ 2010, אינה פוגמת בזכותו ויש לראותו גם בתקופות אלו, כמי שהתגורר עם הדיירים החוזיים.
לטענת הנתבע, לאחר שסיים את תקופת השיקום, חזר להתגורר בדירה עם הוריו ולמרות שנישא לנתבעת 2 ביום 17.1.12, המשיך להתגורר בדירה תוך שטיפל בהוריו ולא נעדר מהדירה למעט היעדרות של מספר חודשים לצורך שיפוץ הדירה לאחר פטירת אמו.
דיון והכרעה
התנאים להכרה כדייר ממשיך לפי הדין
4.אביו המנוח של הנתבע נפטר ביום 13.10.13, והמועד ממנו יש לבחון האם התגורר הנתבע בדירה פרק זמן מספיק לצורך קבלת מעמד של דייר ממשיך, עומד על 4 שנים קודם לפטירה, קרי 13.10.2009.
החוק עדיין מגדיר דייר ממשיך כמי שהתגורר עם הזכאי שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירתו, אולם בהתאם לסעיף 3 (א) לחוק, כפי שתוקן בתיקון מספר 3, תשס"ט – 2009, לא יהיה דייר ממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה ציבורית עם קרוביו ועליו לפנות את הדירה תוך 9 חודשים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה ממשרד הבינוי והשיכון כי אינו זכאי לדירה ציבורית לפי הכללים.
אם דייר ממשיך זכאי מכוח מצבו האישי להיות מוכר כבעל זכות בדירה ציבורית, רשאי הוא להמשיך ולגור בדירה כדייר ממשיך. תיקון זה, אשר תחילתו ביום 15.7.09, הקשיח את תנאי הזכאות לדיירים ממשיכים בכך שגם דייר ממשיך ייאלץ לעזוב את הדירה אם בעצמו אינו זכאי לדיור ציבורי. תיקון זה משקף את הצורך בשוויוניות בחלוקת המשאבים הדלים של הדיור הציבורי. סייג לתיקון האמור נקבע בהוראות המעבר לתיקון האמור (סעיף 70 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו – 2010), תשס"ט – 2009) אשר קבע כי הוראות החוק טרם התיקון ימשיכו לחול על מי שביום 1.8.09 התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית במשך 4 שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות עד למועד שבו נפטר הזכאי.
פועל יוצא הוא, כי כדי שהנתבע יוכר כדייר ממשיך אשר זכאותו אינה תלויה במצבו האישי כזכאי לדיור ציבורי, עליו להוכיח כי גר במשך ארבע שנים רצופות עד לפטירת אביו המנוח, יחד עמו בדירה. (ראה עע"מ 2653/13 חדידא נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, 29.2.15. לעניין היחס בין החוק המתוקן להוראות המעבר ראה עמ"מ (י-ם)
42761-06-13 קחלון נ' משרד הבינוי והשיכון, 9.11.14, ע"א (מחוזי חי') 22777-05-13 אזולאי נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, 14.10.13).
5.הנתבע לא חולק כי עליו להוכיח מגורים של ארבע שנים סמוך לפטירת אביו, אולם חולק על הגדרת רצף המגורים כאמור בנוהל הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים. הצדדים אינם חולקים על יתר קביעות הועדה העליונה כי לנתבע אין תעודת זכאות וכי לנתבעת הייתה דירה שנמכרה פחות מחמש שנים ממועד פטירת הדייר החוזי. לפיכך, רק אם יוכרו מגורי הנתבע למשך ארבע שנים טרם פטירת האב, יהא זכאי למעמד של דייר ממשיך.
יוער כי התובעת פועלת בהתאם לנוהל הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים של משרד הבינוי והשיכון (הוראה מס' 8/19 מיום 1.2.2002, להלן: הנוהל). בפרוטוקול הקניית זכויות חוזיות של התובעת הפנתה לנוהל מספר 23033, ככל הנראה נוהל פנימי של התובעת שלא הוצג. אולם אין חולק כי הנוהל המחייב הוא הנוהל הנ"ל על פיו פועלת וועדת אכלוס עליונה במשרד הבינוי והשיכון.
לפי הנוהל, סעיף 2.10.2, על דייר ממשיך לגור לפחות 3 שנים ברצף עם הדייר החוזי הזכאי, בסמוך לפטירתו. נקבע כי הרציפות אינה נגרעת עקב היעדרויות קצרות וארעיות במהותן כגון שירות מילואים או אשפוז. סעיף 2.10.3 דורש כי הדייר הממשיך וקרובו עונים להגדרת "חסרי דירה" כאמור בנוהל. במידה ומוגדר הדייר הממשיך כזכאי מורה סעיף 3 לנוהל כי ייחתם עמו חוזה שכירות והוא זכאי להמשיך להתגורר בדירה עם קרוביו. הנוהל אף מסדיר את שכר הדירה שייגבה. הנוהל אף מסדיר, בסעיף 6, את אופן בדיקת הזכאות על ידי החברה לדיור ציבורי.
לפיכך במידה ויוכיח הנתבע מגורים בדירה מיום 13.10.2009 יהא זכאי למעמד של דייר ממשיך ותקום לו זכות למגורים בדירה, יחד עם הנתבעת 2 והילדים. זכאות מעין זו גם משליכה על שיעור החוב הכולל והחיוב החודשי מאחר שהנתבע מוגדר על ידי התובעת כפולש ומחויב בהתאם בדמי שכירות.
אין בידי לקבל את טענות הנתבעים כי הנוהל מנוגד לחוק וניתן להסתפק בהגדרת הזיקה לדירה כמרכז חיים ולא נדרש רצף מגורים בה. בית המשפט העליון חזר ואימץ את הוראות הנוהל כאמת מידה מחייבת לבחינת זכאותו של הדייר הממשיך, (ראה עע"מ 2653/13 הנ"ל). החוק מגדיר דייר ממשיך כמי שהתגורר עם הזכאי בדירה הציבורית שלוש שנים לפחות בסמוך לפטירתו. ברור כי נדרש רצף מגורים ולא מצאתי יסוד לטענה כי הנוהל חורג מהוראות החוק. שאלה נפרדת היא אילו היעדרויות לא יפגמו ברצף הנדרש להכרה במעמד של דייר ממשיך.
תקופות מגורי הנתבע בדירה
6.מטעם התובעת העידה רכזת השטח, הגב' דלית תורג'מן, אשר החלה לטפל בדירה משנת 2012. תצהירה נסמך על המסמכים אשר ברשות התובעת ומסמכים אשר התקבלו לידה משרות בתי הסוהר והרשות לשיקום האסיר.
תקופת מאסרו של הנתבע, אינה רלבנטית לבחינת זכאותו, שכן השתחרר ביום 11.5.2008 ממאסר. לאחר מכן, בהתאם לתוכנית פיקוח שאושרה על ידי הרשות לשיקום האסיר, שהה הנתבע בהוסטל ברחוב בזל 26 בבאר שבע, מיום 9.5.2008 ולמשך 9 חודשים. לאחר השחרור מההוסטל נדרש להיות במעקב של הרשות עד למרץ 2010 ובתקופה זו נדרש לגור בבאר שבע ולהשתתף בפעילות אחר הצהריים בהוסטל (כמפורט בנספחים ד' עד ה' לתצהיר התובעת) וכפי שעולה גם ממכתב הפסיכולוגית אנה קדמון, מנהלת ההוסטל (נ/1). עובדה זו מקבלת חיזוק גם מהנתונים אודות השתתפות בשכר דירה מטעם הרשות לשיקום האסיר, אשר ניתנה עד לפברואר 2009, עת עזב את ההוסטל.
עולה כי לגבי התקופה שמיום 13.10.09 ועד לסוף פברואר 2010, אין מחלוקת כי הנתבע לא גר עם הוריו בדירה, למעט ביקורי בית במסגרת הליך שיקומו. לכאורה רצף המגורים בדירה החל רק במרץ 2010 ולא ביום 13.10.09 וחסרים לנתבע בגין הליך שיקומו ארבעה חצי חודשים. נפקות היעדרות זו תידון בהמשך, לאחר בחינת המשך רצף המגורים בדירה עד לפטירת אביו.
האם התגורר הנתבע בדירה מסיום הליך השיקום עד לפטירת אביו
7.לאחר תקופת המאסר והשיקום, נסמכת התובעת על דו"ח שירותי מודיעין וחקירה מיום 20.2.2011, המעיד רק על מגורי ההורים בדירה. בנוסף הפנתה התובעת לרישום ממשרד האוכלוסין המעיד לכאורה כי רק ביום 12.5.11 נכנס הנתבע לגור בדירה וכבר ביום 25.9.11, שינה כתובתו לכתובת הנתבעת ב**** ** בקרית גת.
יתרה מכך הנתבע התייצב ביום 8.12.11, במשרדי התובעת, צולמה תעודת זהותו המעידה כי עבר לגור בכתובת האמורה ב** ורשם בכתב ידו כי עבר לגור עם החברה שלו, עזב את הבית של אמו ושינה כתובתו במשרד הפנים. לטענת התובעת מצילום תעודת זהותה של הנתבעת, עולה כי לפחות מיום 26.11.12, לא גרה בדירה.
בנוסף נסמכת התובעת על בדיקות אכלוס וגבייה, ביקורי מעגל, שבוצעו במועדים הבאים:
ביום 27.8.14, נרשם כי הנתבעים גרים בדירה (נרשם כי ללא ילדים) למרות שאין חולק כי לנתבעת שני ילדים ולבני הזוג ילד משותף נוסף. גב' תורג'מן הבהירה כי מאחר והוגדר הנתבע כפולש הטופס הממוחשב לא מאפשר לעדכן מגורי ילדים בדירה.
ביום 19.5.13, נערך ביקור בו נרשמו רק ההורים כדיירים וצוין כי האמא נפטרה. בביקור זה אין עדות לכך כי הנתבע גר בדירה.
ביום 24.5.12, נרשם כי ההורים גרים בדירה ולא צוין כי גר אדם נוסף בה וכך גם ביום 26.4.11. בביקור מיום 10.3.10, נרשם כי שלושה דיירים בדירה, ההורים ובן אחר בשם בוריס וכך גם בביקור ביום 30.6.09.
כאמור לעיל, ביום 9.4.14 נדחתה בקשתו של הנתבע להקניית זכויות חוזיות, על פי ביקורי המעגל. רק במאי 2014, הגיש הנתבע בקשה להקנות לו זכויות חוזיות של דייר ממשיך, בה ציין כי החל לגור בדירה כעשרים שנה לפני הגשת הבקשה (נספח יב לתצהיר התובעת). לפני הדיון בוועדה העליונה העביר הנתבע מכתב מיום 2.9.14 בכתב ידו בו חזר וטען כי גר בדירה 20 שנים למעט בתקופת מאסרו ושיקומו. מהתשתית המינהלית עולה כי התובע לא הציג בפני ועדת האכלוס העליונה בקשה מנומקת ומסמכים, כפי שמאפשר לו הנוהל. ביום 28.10.14 נדחתה בקשת הנתבע בוועדה העליונה.
8.אל מול המסמכים האמורים ממשיך הנתבע וטוען כי לאחר סיום הליך השיקום, גר ברצף עם הוריו באופן המקנה לו זכויות כדייר ממשיך. הנתבע נסמך על עדותו ועדות הנתבעת. הנתבע צרף לתצהיריו תצהירים של שני שכנים ושני בעלי מקצוע שעסקו בשיפוץ הדירה, אולם לא דאג לזמנם למועד שמיעת הראיות ולכן לא ניתן להסתמך על תצהירים אלו. עם זאת, גם האמור בתצהירים האמורים דל וכולל טענות כלליות כי הנתבע גר בדירה וטיפל בהוריו.
מתצהירי הנתבעים ועדותם עולה כי ביום 9.3.10 חזר הנתבע להתגורר בדירה עם הוריו. בשנת 2011 החל הקשר בין הנתבע לנתבעת, ביום 17.1.12 התחתנו, וביום 24.11.12 נולד ילדם המשותף. לנתבעת שני ילדים נוספים, בגיר וקטין, הגרים עם הנתבעים. בתצהירי הנתבעים אין פירוט רב ואסמכתאות למקום מגוריהם אולם טוענת הנתבעת כי לאחר הנישואין המשיך הנתבע להתגורר בבית הוריו מאחר ולא הסכימה לעבור לגור שם עד שתשופץ הדירה. בפועל שופצה הדירה לאחר פטירת האם ובתקופה זו הדירה הייתה ריקה והנתבעים ואביו של הנתבע התגוררו במשך כשלושה חודשים בדירת התובעת, (עמ'15, ש' 19 -24, יוער כי התובעת לא טענה לקטיעת רצף המגורים בתקופת השיפוץ). למרות שהנתבעת לא צירפה אסמכתאות למועד מכירת דירתה, לא נסתרה עדותה כי לאחר תום השיפוץ מכרה דירתה ועברה לגור עם הנתבע בדירה. (יוער כי משילוב העדויות וביקורי המעגל עולה כי הדירה שופצה לאחר הביקור מיום 19.5.13 ולפני פטירת האב ביום 13.10.13.
הנתבע, אדם שעבר הליך שיקומי ממושך כפי שהעידה גב' קדמון, חסר יכולות לביטוי עצמי ואף המכתבים בכתב ידו מעידים על שליטה דלה בכתיבה, העיד בפשטות אודות מגוריו בדירה:
" כאשר התחתנתי בשנת 2011, המשכתי לגור עם ההורים, אשתי היתה גרה בבית שלה ואחר כך כאשר אמא שלי נפטרה אמרתי לאשתי בואי תגורי בבית שלי כי לא יכול לעזוב את אבא שלי, היא אמרה לי עם כל הגו'קים לא נכנסת לשם, היא אמרה לי בא ניקח את אבא שלך אלינו ותעשה שם שיפוץ ונעבור כולנו לשם. עשיתי מה שהיא ביקשה ועברנו לבית של אשתי, עד שעשינו את השיפוצים." (עמ' 12, ש' 4 – 8)
" כאשר ההורים שלי ביקשו ממני ואמרו שיקר ובאו מעמידר ורוצים לעשות לנו העלאה בשכר כי אני גר איתם ושיניתי את הכתובת והמשכתי לגור עם ההורים. אני עזרתי להורים ומרוויח ועוזר לאשתי וגם להורים שלי שמטפל בהם, היתי במצב מאוד קשה. לא יכולתי לעזוב את ההורים שלי ולחיות עם האישה, אשתי היתה באה ויושבת איתי והולכת אחר כך, אבא שלי בכה לי דמעות אם אני אלך מהבית לא יודע מה נעשה בלעדיך. אני היתי הכול בשביל ההורים שלי" (עמ' 13, ש' 1 – 5).
הנתבעת הוסיפה כי יזמה את השיפוץ כדי שתוכל לגור עם הנתבע:
"אמא נפטרה ואז אחרי חודש שאבא פתאום קיבל יותר סטרס והתחיל להרגיש לא טוב, היתי צריכה לבוא אחרי העבודה אני עבדי עד תשע בערב, היתי אמורה לחבוש לו את הרגליים, אמרתי לו שלא יכולה, והיה לי תינוק בן חודש, אולי חודשיים, אז אמרתי אני לא עוברת לפה עד שלא עושים שיפוץ וניקח את האבא אלינו." (עמ' 15, ש' 19 – 22).
שני הנתבעים העידו בפשטות ובכנות, לרבות בנוגע להיעדרות מהדירה בתקופת השיפוצים, ומצאתי כי העדויות מהימנות. אמנם העדויות לא נתמכו בראיות חיצוניות אולם ניתן הסבר להפרדת המגורים בין הנתבעים, למרות נישואיהם. לא מדובר בבני זוג רגילים, הנתבע התחתן לאחר הליך שיקומי ממושך והנתבעת הגיעה לקשר כאם חד הורית לשני ילדים. לפיכך נתנו הם הסבר מניח את הדעת ביחס למגורים הנפרדים, עד לשיפוץ הדירה. הנתבע אף טען כי מסר דיווח שקרי לנתבעת אודות שינוי מקום מגוריו, לבקשת הוריו כדי שלא יעלו להם את שכר הדירה.
מבחינת עדויות הנתבעים מצאתי כי ניתן לתת בהן אמון ומכלול הנסיבות מאפשרות להסתפק בעדויות בעלי הדין כדי לקבוע כי עמדו הנתבעים בנטל להוכיח טענתם כי הנתבע גר ברצף בדירה ממועד סיום ההליך השיקומי עד היום. להלן ייבחנו ראיות התובעת, שבעיקרן הינן בעלות אופי שלילי המוכיח העדר מגורים בדירה. כן יש לבחון את נפקות הצהרתו הכוזבת של הנתבע ביחס למקום מגוריו.
נטל ההוכחה ומשקל הראיות המינהליות
9.בת"א (שלום ק"ג) 34498-07-11 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' זקרי, 6.7.14, הבהיר כב' השופט י' אקסלרד כי הנטל על הנתבע להוכיח רצף מגורים בדירה. אמנם הפסיקה קבעה כי על בית המשפט ליתן משקל רב לביקורי המעגל, אולם לאור אופן עריכת הדוחות בהליך שם נקבע כי יש לתת להם משקל נמוך. בעמ"מ (י-ם) 42761-06-13 קחלון נ' משרד הבינוי והשיכון, 9.11.14, קבע כב' השופט י' נועם כי יש לסטות מהקביעה בביקורי המעגל שם. פסק הדין (פסקה 19) מרכז את ההלכות בדבר משקלם של ביקורי המעגל:
"אמנם, אין מניעה כי הוועדה העליונה תסתמך בהחלטותיה על האמור בדו"חות ביקורי המעגל (ראו והשוו: עע"מ 2827/07 רחל חיות נ' משרד הבינוי והשיכון [פורסם בנבו] (23.11.08); ועת"מ (י-ם) 35135-05-10 יעקב לויה נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון [פורסם בנבו] (16.11.10)); ובפסיקת בתי-המשפט המינהליים אף נקבע, כי דו"חות ביקורי המעגל מהווים ראייה מרכזית בנוגע להחלטות בעניין זה, ויש להעניק להם "משקל עודף" (ראו למשל: עת"מ (חי') 37146-05-13 יצחק מלפוף נ' משרד הבינוי והשיכון [פורסם בנבו] (20.5.14); עת"מ (ת"א) 23650-07-12 אברהם בן שמואל נ' מדינת ישראל – משרד השיכון [פורסם בנבו] (23.4.13); ועת"מ (חי) 11500-04-09 גזל יוסף סלח נ' משרד הבינוי והשיכון/המשרד הראשי [פורסם בנבו] (2.11.09)).
אולם, דו"חות ביקורי המעגל אינם בהכרח חזות הכל. כך למשל, יכול שיפלו פגמים בדו"חות או באופן עריכתם, ויכול אף שתוגשנה למשיב ראיות מינהליות אחרות; ובאלו יהא כדי להפחית ממשקלם של הדו"חות בעת הפעלת שיקול הדעת המינהלי (ראו והשוו: עע"מ 823/12 [פורסם בנבו] בעניין קליסה לעיל, בפסקאות 24-23; עע"מ 5017/12 פריחה אמזלג נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ [פורסם בנבו] (29.1.13), בפסקה 12 לדעת המיעוט של כב' השופטת ד' ברק-ארז); עע"מ 2827/07 רחל חיות נ' משרד הבינוי והשיכון [פורסם בנבו] (23.11.08), בפסקאות כ"ט (14) וכ"ט (15); ועת"מ (י-ם) 2164/07 כהן יהודה נ' משרד הבינוי והשיכון [פורסם בנבו] (22.8.06)). בדומה, הרישומים במרשם האוכלוסין מהווים אמנם ראייה לאמיתות פרטי הרישום, אולם ראייה לכאורה בלבד, שניתן להפריכה (עע"מ 2851/13 [פורסם בנבו] בעניין סויסה, לעיל)."
במסגרת עע"מ 2732/14 שניידר נ' משרד הבינוי והשיכון, 28.1.15 נקבע בדעת הרוב כי יש לייחס משקל ראייתי רב לביקורי המעגל כביקורות שנערכו בזמן אמת. כמו כן נקבע על בסיס עע"מ 2851/13 סויסה נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, 23.6.14, כי אין לקבל בדיעבד טענות על שיקולים להסתרת מידע מעורכי הביקורת. דעת הרוב על בסיס ראיות מינהליות שהיו שם מצאה כי אין לסטות מהקביעה המבוססת גם על ביקורי המעגל. עם זאת לא נשלל הניתוח המשפטי של דעת המיעוט, כב' השופטת ד' ברק-ארז, בדבר הכשלים האפשריים בהליך איסוף הראיות המינהליות:
"במבט רחב יותר, אני סבורה שהליך איסוף הראיות במקרה זה לא רק היה בלתי מספק מבחינה כמותית, אלא שאף נעשה במתכונת שהייתה מוטה דה-פקטו מבחינת התמריצים שהוא יצר לכרסום מראש באפשרות להכיר ב"דייר ממשיך". הלכה למעשה, נוהלי עמידר מתמרצים את הדיירים המתגוררים בדיור ציבורי, אנשים קשי יום שעל-פי רוב משתכרים לצרור נקוב, שלא להצהיר על בני משפחה הגרים עמם, הצהרה הכרוכה בהעלאתו של שכר הדירה. הדיירים מודעים לאפשרות להעלאת שכר הדירה בעודם נותנים את ההצהרה. לעומת זאת, אין הם מודעים לכך שטשטוש העובדה שגרים עמם בני משפחה נוספים עלולה להעמיד בסכנה של ממש את יכולתם של אותם בני משפחה לטעון למעמד של "דייר ממשיך". זהו מצב מובנה של אי-סימטריה במידע, העולה בחלק מן המקרים אף כדי "בפני עיוור לא תיתן מכשול". אני סבורה אפוא כי כאשר מוצגות לשוכרים בדיור הציבורי שאלות בדבר משפחה המתגוררים עמם יש לעשות כן לאחר שהשואל וידא כי הנשאל מודע לכל המשמעויות של תשובתו בטווח הארוך – ולא רק לכך שתשובה בדבר "מגורים לבד" תוביל להוזלת שכר הדירה בטווח הקצר.
...
חשוב להדגיש, כי איני מקלה ראש במתן תצהירים שאינם משקפים את האמת לאשורה, וככל שהמנוחה חתמה על תצהיר כזה ביודעין הרי שמדובר במעשה פגום מיסודו. יחד עם זאת, כאשר נבחנת הפרת הדין בדיעבד (ככל שהייתה הפרה כזו), הרי שיש לבחון את מכלול השיקולים הנוגעים לעניין (ראו גם: עע"ם 823/12 קליסה נ' שמעון, פסקה 31 לחוות דעתי (8.8.2013)), ומכל מקום, ודאי שאין לראות במתן הצהרה כוזבת בידי קשישה קשת יום (שכלל לא בטוח כי הבינה את משמעות חתימתה על התצהיר) כמעשה הסוגר את הדלת, כשלעצמו, בפני הכרה בנכדהּ שלא היה שותף לכך, כדייר ממשיך." (פסקאות 6,8 לפסק דינה).
על רקע הלכות אלו אבחן להלן האם יש לקבוע, על בסיס הראיות עליהן נסמכת התובעת, כי הנתבע לא גר בדירה לאחר סיום הליך שיקומו.
האם עמד הנתבע בנטל לסתור את ראיות התובעת ונפקות הצהרתו.
10.במסגרת ההליך המינהלי עולה כי לביקורי המעגל משקל כבד ובית המשפט העליון סרב להכיר באפשרות להתנער מדיווח שקרי. עם זאת, בחינת ההלכות מלמדת כי הקביעות כולן נעשו על רקע עובדות המקרה ומשקלן הכולל של הראיות המינהליות. בהליך אזרחי של סילוק יד, לכאורה ניתן לבחון את הראיות ללא המגבלות של הביקורת המינהלית. ניתן לתקוף את החלטת הרשות בתקיפה עקיפה בבית משפט זה, אולם היקף התערבות בהחלטות ייבחן על פי טיב העניין, (השווה, בר"ע (מחוזי י-ם) 870/09 פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים נ' שאול, 1.9.09). שעה שמדובר בשאלה עובדתית של רצף מגורים בדירה דווקא לבית המשפט כלים טובים יותר מוועדת הזכאות כדי לרדת לחקר האמת. אין משמעות קביעה זו כי עדיף לדייר להמתין לתביעת סילוק יד כנגדו ולא לפנות להליך המינהלי להכרה בזכאותו. אולם ייתכנו הבדלים באופן בחינת העובדות לאור ההבדל בין ההליכים.
הנוהל אכן קובע כי החברה לדיור ציבורי תבדוק את רצף המגורים על סמך ביקורי המעגל, אולם נקבע כי אם מבקש הוא לערער על האמור בהם עליו לערער בפני ועדת אכלוס עליונה. בהתאם לסעיף 8 לנוהל, בערעור רשאי הפונה לצרף מסמכים התומכים בבקשתו. עולה כי ביקורי המעגל אינם חזות הכל, גם במישור המינהלי.
טענה נוספת העומדת לחובת הנתבע היא כי הסתיר את מגוריו בדירה, כדי שהוריו יזכו בהנחה בשכר הדירה. אכן הפסיקה הביעה מורת רוח מדיירים המצהירים הצהרות שקר לחברה לדיור ציבורי ומבקשים להתנער מהצהרותיהם מאוחר יותר. לעניין דומה התייחס כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 357/13 ליחצ'וב נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ, 19.5.13, פסקה י':
"אוסיף לבסוף, כי קשה בנדון דידן להלום שחוטא ייצא נשכר. כמותי כבית המשפט המחוזי, אינני סבור כי יש לקבל את התנהלות המבקשת שעשתה יד אחת עם המנוח להערים על המשיבה, שאחרת נמצא מערימים על קופת הציבור גם אנו. איני מתעלם מכך שהמדובר באשה אשר יתכן שיש לה זכאות כזאת או אחרת משלה לסיוע ציבורי, וכבודה במקומה. ואולם, זו לחוד וזו לחוד, והדירה הנוכחית צריך שתשוב לציבור"
כך גם עולה מעע"ם 2851/13 סויסה נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, 23.6.14, יחד עם זאת שם דובר באמרת אגב שכן נקבע כי המערער היה אסיר וממילא לא עמד ברצף המגורים המקנה לו מעמד של דייר ממשיך. אמירת כב' השופט ח' מלצר שם בפסקאות 15 – 16 לפסק דינו באה, למעלה מן הדרוש ומתייחסת הן לאי עדכון מען במרשם האוכלוסין והן להסתרת מידע בדוחות המעגל. ער אני לכך כי בעע"מ 2732/14 הנ"ל נקבע כי אין לייחס משקל נמוך לדוחות המעגל על רקע החשש כי יש "תמריץ" להכחשת קיומו של דייר נוסף, אולם מדובר לטעמי בקביעות של משקל שיש לבחון אותן על סמך הראיות בכל הליך בנפרד.
שותף אני לדעתה לעיל של כב' השופטת ד' ברק-ארז ולכן מצאתי כי מקום בו המצב העובדתי המוכח הוא כי היה רצף מגורים, לא ראוי לשלול את הזכות רק בגין דיווח שקרי. דיווח כאמור יכול ויחייב רף הוכחה גבוה יותר לסתור האמור בו וככלל ראוי להפעילו לחובת המבקש זכויות רק במידה ויוכח כי מדובר בדיווח מכוון על בסיס ידיעת מלוא העובדות והשלכות ההצהרה. בדומה לחובת הגילוי והווידוא שהוטלה על מבטחת ביחס לסייגים לחבותה בפוליסה, מקל וחומר על רשות מינהלית שאוספת מידע אודות מגורים בדירה לוודא כי מוסר המידע מודע להשלכות של מתן מידע חסר ביחס לאפשרות שישללו זכויות של הדייר הממשיך במידה ויוצהר כי לא גר בדירה.
11.בחינת הראיות המינהליות עליהן נסמכת התובעת מלמד כי עלה בידי הנתבע לסתור את העובדות העולות לכאורה מהן. מתמצית מרשם האוכלוסין שהופקה ביום 9.3.14 עולה לכאורה כי הנתבע גר סמוך להגשת התביעה ב**** 131 בקרית גת וזאת מיום 25.9.11. לעומת זאת, התובעת עצמה טוענת כי לאחר פטירת האב באוקטובר 2013 החזיק הנתבע בדירה. נציגת התובעת לא ידעה למסור בעדותה מה התאריך בו מיוחסת לנתבע פלישה לדירה ורק נסמכה על המסמכים המעידים לכאורה על העדר מגורים בה. כתובת נוספת המופיעה במרשם הינה כתובת ההוסטל ממאי 2008. מען זה עודכן לכתובת הדירה מושא התובענה רק ביום 12.5.11 וזאת למרות שלא נסתרה עדות הנתבע כי במרץ 2010 חזר לדירה לגור עם הוריו. אכן ביום 29.9.11 ביצע הנתבע מהלך יזום של עדכון כתובתו מהדירה לכתובתה של הנתבעת, אולם כפי שיפורט להלן, הנסיבות מעידות כי עשה כן כדי שהוריו לא יחויבו בדמי שכירות גבוהים יותר. לפיכך עולה כי הנתבע סתר את העולה מתמצית הרישום במרשם האוכלוסין.
ביום 8.12.11 רשם הנתבע מכתב בכתב ידו. מהמכתב הרצוף שגיאות כתיב, עולה ממנו כי מדובר באדם שמתקשה לבטא עצמו בכתב ומהנסיבות ברור כי רשם את המכתב שלא ביוזמתו אלא לפי הסברים שקיבל, כדי לאפשר להוריו לשמר את דמי השכירות ששילמו. אמנם הנתבע התכחש תחילה כי כתב מכתב זה, אולם בהמשך עדותו אישר כי שינה כתובתו כפי שהבין שנהוג לעשות כדי שלא יעלו דמי השכירות. אמנם עולה כי הנתבע היה שותף בפועל למצג שווא כלפי התובעת, דבר המקשה לקבל בהבנה מצג זה כאמור בהלכות שפורטו לעיל, אולם לאור נסיבות עריכת המסמך מטעם הנתבע על רקע נתוניו האישיים, לא מצאתי כי ראוי בגין דיווח זה לשלול מהנתבע מעמד של דייר ממשיך. הנתבע לא הוזהר כי הצהרה כוזבת כאמור תמנע ממנו בעתיד לטעון לזכויות של דייר ממשיך ולכן למרות שמצג זה פועל לחובת הנתבע, אין בו די כדי לקבוע כי אכן עזב הנתבע את הדירה כפי שעולה מהמכתב. עצם העובדה כי הנתבע התבקש לרשום מכתב כאמור, סותרת את טענות התובעת כי לא גר בדירה. כמפורט להלן, לפי רישומי התובעת הופיע הנתבע כמי שגר בדירה. התובעת לא הציגה מסמכים אלו ולא הבהירה את נסיבות עריכת המכתב ולכן לא מצאתי מקום לתת משקל מכריע למכתב האמור לחובת הנתבע.
12.בחינת ביקורי המעגל מלמדת כי מודפסים מראש, טרם הביקור, לפי נתונים ממשרדי התובעת. רכז השטח רושם הערות בטופס המודפס ומציין בכתב יד את מועד הביקור ששונה לעיתים מהתאריך בו הופק המסמך. בטפסים של הביקורים אין שאלה מפורשת לדייר שגר בדירה ועמו נערך העדכון, האם גר בדירה אדם נוסף שפרטיו לא מופיעים בטופס. כך שלא ברור מעיון בטופס האם נשאל הדייר האם גר איתו אדם נוסף.
בביקור מיום 30.6.09 מופיע כי גר בדירה אחיו התאום של הנתבע, בוריס. הנתבע טוען כי אחיו מעולם לא גר בדירה ועובדה זו מלמדת על אי הדיוקים בביקורי המעגל.
בביקור מיום 10.3.10 עדיין מתועד כי ישנם שלושה דיירים, לרבות בוריס, ונרשמה הערה כי הוא מובטל.
בביקור מיום 21.4.11 עדכנה התובעת כי רק ההורים גרים בדירה. לפיכך לכאורה בשנת 2011 הנתבע לא הופיע ברישומיה כדייר בדירה. עם זאת, בעדותה של נציגת התובעת אישרה כי מכתב הנתבע מיום 2.12.11 נרשם לאור העובדה כי הנתבע כן הופיע במערכת התובעת כגר בדירה (עמ' 7, ש' 11). אמנם הנתבע עדכן כתובתו לדירה רק ביום 12.5.11, אולם התובעת לא נתנה הסבר מספק לאי התאמה זו.
בביקור מיום 24.5.12 לא נכללו הערות מיוחדות וגם בו אין תיעוד למגורי הנתבע בדירה.
בביקור הבא ביום 19.5.13 עודכן דבר פטירתה של האם, עם זאת הוספה הערה: "התבקשו לבוא להסדר ולהביא ת. פטירה". רכזת השטח, דלית תורג'מן, שערכה ביקור זה והעידה בהליך, לא ידעה להסיר פשר הרישום ברבים, שעה שלכאורה רק האב גר בדירה. לא מדובר בכשל לשוני אלא במחדל מהותי אודות תיעוד הנוכחים בעת עריכת הביקור ותיעוד האדם שעמו נערך העדכון.
מעבר לביקורי המעגל הפנתה התובעת לחקירה שבוצעה בינואר 2011 בעקבות שאלון מידרוג ששלחו הדיירים החוזיים וגם ממנה לא עלה כי הנתבע גר בדירה.
ממכלול הראיות עולה כי נפלו פגמים בהליך איסוף הראיות המינהליות המקשה לתת להן משקל מכריע אשר שולל את זכות הנתבע לסתור את האמור בהן. אין תיעוד מספק לנוכחים בעת ביקורי המעגל ותיעוד כי העדכון בוצע בשפה המובנת להם. לא נגבו תצהירים מהדיירים החוזיים בדבר העדר מגורים של אדם נוסף עימם ובביקורי המעגל אין כל תיעוד כי נשאלו במפורש לעניין זה. עלה כי הנתבע עודכן ברישומי התובעת כדייר בדירה, באופן שלא הוסבר פשרו ובמועד לא ידוע, ולאחר מכן התבקש לעדכן כתובתו למען אחר כדי שהוריו יזכו בהנחה.
אכן הנתבעים לא הביאו ראיות חיצוניות לסתור את מכלול הראיות המינהליות הפועלות לחובתם, אולם עדותם ואמינותה הינן ראיות ממשית בדבר מגורים בפועל בדירה. כל ראיות התובעת הן ראיות בעלות אופי שלילי, קרי המעידות על העדר מגורים. אולם לא הוכח כי בפועל הנתבע גר בדירה אחרת במועדים האמורים.
על כן מצאתי כי הנתבע גר בדירה ממרץ 2010, לאחר הליך שיקומו, עד לפטירת אביו המנוח ולאחר מכן המשיך לגור בדירה עד היום. לכאורה רצף המגורים בדירה החל רק במרץ 2010 ולא ביום 13.10.09 וחסרים לנתבע, בגין הליך שיקומו, ארבעה וחצי חודשים כדי לזכות במעמד של דייר ממשיך. נפקות היעדרות זו תידון להלן.
האם מגוריו של הנתבע בבאר שבע, ביום 13.10.09 עד מרץ 2010, מאפשרים הכרה בו כדייר ממשיך
13.המחלוקת היא האם היעדרות לצורך הליך שיקום, לאחר מאסר, יכול להיחשב כהיעדרות ארעית שאינה מונעת רצף מגורים המאפשר להכיר בנתבע כדייר ממשיך. לאור קביעתי לעיל, מגוריו של הנתבע בבאר שבע מחמת הליך שיקומו, הם אלו שמונעים לכאורה הכרתו כדייר ממשיך. מדובר בפרק זמן של ארבעה וחצי חודשים מתוך ארבע השנים הנדרשות לצורך התגבשות הזכות.
בית המשפט העליון לא שלל את האפשרות להכיר במאסר כהיעדרות ארעית המאפשרת הכרה במעמד של דייר ממשיך. כך קבעה כב' הנשיא מ' נאור בעע"מ 2653/13 הנ"ל בפסקה 10:
"בנוסף, ומעבר לנדרש, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה שלפנינו, אין הצדקה לראות בתקופת מאסרו של המערער כתקופת היעדרות קצרה וארעית, וזאת בהתחשב באורכה של תקופת המאסר ובחלקה המשמעותי מתוך התקופה הנדרשת להקניית הזכאות למעמד "דייר ממשיך" (ראו והשוו: עע"ם 2851/13 סויסה נ' מדינת ישראל פסקה 12 לפסק דינו של השופט ח' מלצר (23.6.2014); לעניין אובדן החזקה בדירה עקב מאסר, השוו: רע"א 3798/07 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ פסקה ו לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (12.5.2008)). ודוק: אינני קובעת כי לעולם לא ניתן לראות תקופת מאסר כהיעדרות קצרה וארעית, אך במקרה שלפנינו תקופה המאסר הייתה ארוכה ומהווה כמחצית מהתקופה הנדרשת לזכאות. "
בעע"מ 2851/13 הנ"ל לא הכיר בית המשפט העליון בהיעדרות של חמישה חודשים מתוך שלוש השנים כמזכה במעמד של דייר ממשיך. לתוצאה שונה הגיע בית משפט השלום בת"א (ק"ג) 34498-07-11 הנ"ל.
ממכלול השיקולים מצאתי כי יש לראות בהליך השיקום שעבר הנתבע באור הדומה להליך שיקום רפואי המצדיק לעיתים הכרה בו כהיעדרות ארעית. מדובר בארבעה וחצי חודשים מתוך ארבע שנים לצורך הכרה בזכאות בהן השתלב הנתבע בהליך שיקומי בדרך להיותו אזרח תורם וכדי לצאת ממעגל הסמים והעבריינות. מנהלת ההוסטל התרשמה כי גר בדירה עם הוריו בתקופת חופשותיו בהליך השיקום וכי לדירה תפקיד משמעותי בחייו כגורם מייצב וגורם קביעות בחייו על רקע פטירת יתר קרוביו. במכלול הנסיבות האמורות אני סבור כי נסיבות העניין מאפשרות להכיר בהיעדרות זו כהיעדרות שלא מונעת הכרה בנתבע כדייר ממשיך.
על כן עולה כי דין התביעה לסילוק יד להידחות.
התביעה הכספית
14.כתב התביעה כולל סעד כספי של 13,217 ₪ נוכח הגדרת הנתבעים במעמד של פולש. לתצהירי התובעת לא צורפה אסמכתא בדבר שיעור החיוב החודשי או יתרת החוב. על כן עולה כי רכיב זה בכתב התביעה לא הוכח. עם זאת, לא מצאתי מקום לדחות את הסעד הכספי מחמת מחדל זה, אלא יש למחוק סעד זה לאור דחיית התביעה לסילוק יד.
ככל שיוסדר מעמדו של הנתבע בדירה ממילא יחושב מחדש שיעור חובו ויהיה עליו לפרוע אותו בהתאם לנהלים המאפשרים פריסת החוב. על כן אין זה ראוי לדחות את הסעד הכספי ואני מורה על מחיקת הסעד הכספי מהתביעה.
סוף דבר
15.הנתבע הוכיח כי גר עם הוריו המנוחים ממרץ 2010, עת סיים את הליך שיקומו בבאר שבע. ארבעת החודשים האחרונים לתקופת שיקומו, למרות היעדרותו מהדירה, אינם מצדיקים את שלילת מעמדו כדייר ממשיך. על כן, התביעה לסילוק ידם של הנתבעים נדחית.
הסעד הכספי נמחק כמפורט לעיל.
לאור הקביעה כי הנתבע היה שותף למצג כלפי התובעת כי לא גר בדירה, אין צו להוצאות.
ניתן היום, ד' אדר א' תשע"ו, 13 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.
