סלמן ואח' נ' פודים ואח'

מונחות לפניי תביעה ותביעה שכנגד. שתיהן כספיות. התביעה של התובע (הנתבע שכנגד) (להלן: "התובע") מתמקדת סביב חוזה מכר מיום 17.6.2005 (להלן: "החוזה") לפיו מכר הנתבע (התובע שכנגד) (להלן: "הנתבע") את זכויותיו בנכס מקרקעין בירושלים (להלן: "הנכס"), לתובע. התביעה שכנגד מתמקדת בטענות שעניינן חיובים כספיים, בין השאר, בגין שירותים משפטיים שסיפק הנתבע (בהיותו עורך-דין וגם כשותף בזכויות בנכס), לתובע.

התובע העמיד את תביעתו על סך 118,117 ₪ (נכון ליום 4.6.2012) והנתבע העמיד את תביעתו שכנגד על סך 108,433 ₪ (נכון ליום 4.11.2012).

עיקר העובדות הרלבנטיות וההליך בבית המשפט

ממכלול החומר הקיים בתיק עולה כי הן התובע הן הנתבע היו שותפים בזכויות בנכס. אין מחלוקת כי בין הצדדים ואחרים, התנהל בעבר הליך פירוק שיתוף לעניין הזכויות בנכס [ת.א. (שלום - י-ם) 23277/97 רמי לוי שיווק השקמה בע"מ נ' סלמן (להלן: "הליך פירוק השיתוף")].

בהליך פירוק השיתוף, ניתן פסק דין ביום 9.2.2000 (מפי כבוד השופט י' שמעוני), ובמסגרתו בין השאר, חויב התובע (הנתבע שם) ואחר, בהוצאות משפט בסך 10,000 ₪ לטובת התובעים, וכן מונה הנתבע (התובע שם) ועו"ד י' ארנון, ככונסי נכסים לעניין פירוק השיתוף (להלן: "פסק הדין משנת 2000").

מחומר הראיות ניתן להתרשם כי לאחר מתן פסק הדין האמור הגיעו בעלי הזכויות בנכס להסכמות, שהביאו לעיכוב הליך הפירוק תוך כדי שהצדדים מתחייבים לפעול במטרה ולנסות לממש את זכויותיהם בנכס "בדרך של ניצול זכויות הבניה" (ראו הסכם מיום 2.3.2000 שצורף העתקו לתצהיר הנתבע).

ביום 17.6.2005 נכרת חוזה מכר מקרקעין, בין הנתבע לבין התובע, ולפיו בין השאר, סוכם כי הנתבע ימכור את זכויותיו בנכס, לתובע, תמורת הסכום השווה ל-140,000 דולר ארה"ב [סעיף 4 בחוזה].

עוד צוין בחוזה, כי הנתבע מתחייב "להמציא אישור מאוצר המדינה המעיד כי מס שבח שולם או כי הוא פטור מלשלמו. המוכר ימציא אישור על תשלום או פטור ממס מכירה" [סעיף 3(ב)]. בסעיף 3(ה) בחוזה, התחייב הנתבע "להעביר את הזכויות המלאות בנכס בלשכת רישום המקרקעין בירושלים ע"ש הקונה כשזכויותיו בנכס נקיות מכל חוב, שעבוד, משכנתא עיקול או זכויות צד שלישי עד ליום 31.12.05 ובתנאי שהקונה שילם את מלוא התמורה עבור זכויותיו בנכס". בסעיף 6 בחוזה, צוין כי: "מס שבח ומס מכירה, במידה וחל, ישא וישלם המוכר".

מצרופות תצהירו של הנתבע, עולה כי ביום 16.12.2004 העביר התובע לנתבע סך 70,000 דולר ארה"ב; ביום 2.3.2005 העביר לנתבע סך 40,000 דולר ארה"ב; וכי ביום 21.6.2005 העביר לנתבע סך 30,000 דולר ארה"ב. הסכומים האמורים הועברו באמצעות העברות בנקאיות.

מחומר הראיות עולה כי מסי השבח והמכירה לא שולמו על-ידי הנתבע וגם לא הועבר רישום הזכויות על שם התובע, עד יום 31.12.2005.

בהחלטה מאוחרת שניתנה במסגרת הליך פירוק השיתוף (מפי כבוד השופט ש' פיינברג), מיום 21.5.2007 [מוצג ת/1], ניתן להבין כי בשלב מסוים לאחר מתן פסק הדין משנת 2000 ולאחר מינויו ככונס נכסים כאמור, הופסק מינויו של הנתבע ככונס נכסים לנכס, וכי התמנה כונס נכסים אחר במקומו (עו"ד ר' חמד). יש לציין כי ההחלטה האמורה מתייחסת בין השאר, גם להתנהלותו של הנתבע ככונס נכסים.

נטען על-ידי התובע, ולא נסתר על-ידי הנתבע, כי הנכס נמכר במסגרת כינוס הנכסים, ביום 29.6.2006.

התביעה של התובע הוגשה תחילה בהליך סדר דין מקוצר. בית המשפט (מפי כבוד הרשמת הבכירה (כתוארה אז) ס' אלבו) נעתר ביום 24.9.2012 לבקשה למתן רשות להתגונן וניתנה רשות כאמור.

על מספר החלטות שניתנו בהליך, בין היתר ובעיקר משלא נדרש ולא הורה בית המשפט מלכתחילה על מחיקת כותרת ההליך וחלף זאת נתן רשות להתגונן בלבד, הגיש הנתבע לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה למתן רשות לערער [רע"א 4953-11-12 עו"ד יעקב פודים נ' זהר סלמן], שבה ניתנה החלטה ביום 3.3.2013 (מפי כבוד השופט ר' וינוגרד). בהחלטה המוזכרת, בין היתר, הותר לנתבע למעשה להגיש כתב הגנה מתוקן לתביעה עד יום 8.4.2013. מעיון בתיק עולה כי כתב הגנה כאמור לא הוגש, ולכן טענות ההגנה של הנתבע לתביעה נלמדות מיתר כתבי בי-דין שהגיש, לרבות טיעוניו בדיונים בבית המשפט, כתב הבקשה למתן רשות להתגונן וסיכומיו.

תמצית טענות התובע

התובע טוען, בין השאר, כי במסגרת החוזה, התחייב הנתבע לשאת בתשלום מסי השבח והמכירה שנובעים מעסקת המכר (להלן: "המיסים") וכן להמציא לתובע אישור על תשלומים אלו. בנוסף, התחייב הנתבע להעביר את זכויותיו במקרקעין לשמו של התובע, עד יום 31.12.2005.

הנתבע הפר את החוזה, הן בשל כך שלא שילם את המיסים כפי שהתחייב הן משלא העביר את זכויותיו בנכס על שם התובע. המיסים שולמו רק בשנת 2007 (סך 47,982 ₪ עבור מס שבח וסך 26,066 ₪ עבור מס מכירה), על-ידי כונס הנכסים, כאשר הדבר בוצע באמצעות קיזוז מחלקו היחסי של התובע מכינוס הנכסים.

טענות הקיזוז אותן העלה הנתבע במסגרת טיעוני ההגנה לתביעה, אינן מבוססות. הנתבע העלה שלוש טענות קיזוז: קיומו של חוב כביכול של התובע כלפי הנתבע בגין אי-תשלום מלוא התמורה לפי החוזה; פיצוי מוסכם בגין הפרת החוזה על-ידי התובע; וכן השבת דמי שכירות ששולמו ביתר לתובע. ביחס לשתי הטענות הראשונות, הן לא הועלו במסגרת כתב התביעה שכנגד ולכן אין להידרש להן. ביחס לטענה השלישית, מדובר בטענה שאינה מתייחסת לעסקת המכר ואין קשר בינה לבין החוזה. כמו כן, הסכום הנטען לקיזוז אינו סכום קצוב, ובכל מקרה מדובר בחיוב שהוטל על הנתבע בהחלטה שיפוטית שאין זה ההליך להשיג עליה.

ביחס לטענות הנתבע בתביעה שכנגד, סבור התובע כי מלבד זאת שדין טענות אלה להידחות מפאת התיישנות, אלא שגם חלקן (לעניין חיוב בתשלום הוצאות שנפסקו בהחלטה שיפוטית) אין מקומן להתברר במסגרת הליך זה ובכל מקרה, הן שולמו במלואן שכן הנתבע נטל לעצמו מדמי השכירות שגבה עבור הנכס, הרבה מעבר למגיע לו, בין היתר על חשבון התובע ובסכומים שעולים על סכום ההוצאות שנפסקו. בית המשפט שפיקח על הליכי הכינוס, חייב את הנתבע להשיב לקופת הכינוס חלק מהסכומים אשר גבה כדמי שכירות והפקידם בחשבונו הפרטי.

באשר לעתירת הנתבע לחייב את התובע בשכר טרחה בגין עריכת חוזי שכירות ביחס לנכס מושא פירוק השיתוף, לרבות בגין הטיפול בהליכי הרישוי, מלבד ההתיישנות שחלה בנסיבות העניין, אלא שמקומן של טענות אלו אינו אמור להיות מופנה כלפי התובע שכן הפעולות שביצע הנתבע, הוא ביצען במסגרת תפקידו ככונס נכסים, ובקשת הנתבע לקבל שכר עבור פעולותיו ככונס נכסים, נדחתה על-ידי בית המשפט.

תמצית טענות הנתבע

הנתבע טוען בין השאר, כי תביעת התובע משוללת כל יסוד והתובע לא הצליח להוכיח את תביעתו בראיות מהימנות. בין היתר, התובע עותר לחייב את הנתבע בסך 20,000 ₪ בגין הצורך להגיש הליך משפטי, אך לא ברור על איזה הליך מדובר.

התובע לא הוכיח את טענתו לעניין חיוב הנתבע בתשלום המיסים. התובע סומך את טענותיו על תדפיסים כביכול של רשות המיסים. ברם, מדובר בפלטי מחשב של צד שלישי מהם דלה התובע מספרים או נתונים. התדפיסים האמורים אינם יכולים לשמש ראיה וככל שהתובע חפץ להסתמך עליהם, היה עליו להוכיח כי התקיימו דרישות סעיף 36 שבפקודת הראיות [נוסח משולב], התשל"א-1971, לשם הוכחת רשומה מוסדית. בכל מקרה, לפי גישת התובע לא מדובר בסכומים ששולמו על-ידי הנתבע אלא על-ידי כונס הנכסים. חרף זאת, כונס הנכסים לא העיד במשפט ולא הוצגו קבלות לעניין הסכומים ששולמו.

התובע מבסס את תביעתו על חוזה המכר ולטענתו, חובת תשלומי המיסים היו מוטלים על הנתבע. ואולם, לפי סעיף 6 בחוזה צוין כאמור, כי "מס שבח ומס מכירה, במידה וחל, ישא וישלם המוכר". על הנתבע לא הייתה חובת תשלום של אותם מיסים, בין היתר, משום שהתמורה מושא חוזה המכר הייתה פחותה מהתמורה ששולמה על-ידי הנתבע עת רכש את הנכס, ומכאן - לא היה רווח, ולא היה מקום לשלם מס שבח.

לעניין התביעה שכנגד, אין בסיס לטענת ההתיישנות שהעלה התובע, וחלה בנדון הוראת סעיף 4 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

במסגרת פסק הדין שניתן בהליך פירוק השיתוף, חוייב התובע בהוצאות הנתבע בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה משוערך עד יום 15.3.2015 כ-60,000 ₪. טענת ההתיישנות שהועלתה, אינה מבוססת שכן התיישנות של פסק דין, היא 25 שנה.

לאחר מתן פסק הדין בהליך פירוק השיתוף, הגיעו השותפים בנכס להסכמות, לפיהן יעוכבו הליכי הפירוק והצדדים יפעלו על מנת לממש את זכויות הבניה בנכס. במסגרת זו, הוסכם בין השותפים, כי הנתבע יטפל בהשכרת הנכס לצד שלישי, עד שיחלו הליכי הבניה ויוסדרו הליכי הרישוי. עוד הוסכם, כי דמי השכירות יחולקו בין השותפים כל אחד לפי חלקו היחסי. התובע קיבל שליש מדמי השכירות למרות שחלקו היחסי הרשום היה קטן יותר. הנכס הושכר לצד שלישי בשנים 2003-2001 ודמי השכירות שנגבו במהלך תקופה זו עמד על סך 56,200 ₪, סכום זה חולק בין השותפים, ביניהם התובע, שקיבל מסכום זה סך של כ-18,700 ₪ באמצעות נציגו מר שריקי.

ביום 7.12.2005 הגיש הנתבע לבית המשפט בהליך פירוק השיתוף, דו"ח כונס נכסים שבו פורטו כל התשלומים ששולמו על-ידי צד שלישי כדמי שכירות. בעקבות הדו"ח, חוייב הנתבע לשלם לקופת הכינוס, את מלוא דמי השכירות ששולמו לידיו (סך של כ-80,600 ₪) והנתבע שילם את הסכום האמור בשנת 2008. דמי השכירות חולקו פעם נוספת בין השותפים בנכס, לרבות התובע, והנתבע לעומת זאת, לא קיבל את חלקו היחסי. על כן, משגבה התובע את דמי השכירות פעמיים (בכפל), עליו להשיב לנתבע סך של 18,733 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית משנת 2008.

הנתבע זכאי גם לשכר טרחה בגין עריכת הסכמי השכירות וגביית דמי השכירות, לרבות הטיפול והייצוג בהליכי הרישוי ובהתנגדויות שהוגשו. לפיכך, על התובע לשאת בחלקו היחסי בסך 2,450 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בגין עריכת שלושה חוזי שכירות וכן בסך 21,666 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.2.2003 שבו אושרה הבקשה להיתר בניה.

כאמור, הנתבע מכר ביום 17.6.2005 את זכויותיו בנכס לתובע. התמורה שולמה במטבע דולר, בהעברות בנקאיות, מחשבון התובע בחו"ל לחשבון הנתבע בארץ. מאחר ובהתאם לחוזה, סוכם כי הסכום ישולם לפי השער היציג של מטבע הדולר במועד התשלום, התובע ששילם בזמנו "החופשי", חייב לשלם לנתבע הפרשי שווי מטבע בסך כ-11,400 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מחודש דצמבר 2004 ועד מועד התשלום בפועל.

ראיות הצדדים

מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית והוא העיד במשפט. מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית והוא העיד במשפט.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי במכלול החומר הקיים בתיק, שמעתי את עדויות הצדדים והתרשמתי מעדויותיהם וכן לאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים הן לעניין התביעה הן לעניין התביעה שכנגד, הגעתי לכלל דעה כי דין תביעת התובע - להתקבל באופן חלקי, וכי דין תביעת הנתבע - להידחות, כפי שיבואר להלן.

לעניין התביעה

התובע טוען כאמור, כי הנתבע הפר את חוזה המכר בכך שלא שילם את מסי השבח והמכירה כמתחייב בחוזה, וכן משלא העביר את הזכויות על שמו עד יום 31.12.2005. הנתבע טוען מנגד כי לא היה חייב לשלם את המיסים כנטען, כי החוזה הופר על-ידי התובע וכי בכל מקרה לנתבע קנויה זכות הקיזוז בגין כספים שחב לו התובע.

לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, סבורני כי הדין עם התובע. הוכח לפניי כי הנתבע מעולם לא שילם את מסי השבח והמכירה כפי שהתחייב בחוזה המכר. ראשית: מעיון בשאלון שהופנה לנתבע ובתצהיר התשובה מטעמו [מוצג ת/2], מאשר הנתבע כי לא הוא שילם את המיסים, אלא כונס הנכסים במסגרת הליך כינוס הנכסים ומימוש הנכס. שנית: הנתבע אישר בדיון מיום 24.12.2013 (לפני כבוד השופטת ד' פיינשטיין) כי לא שילם מס שבח, ובלשונו: "מס השבח לא שולם כי לא הייתי צריך לשלם" (שורה 14, עמוד 1).

יש לציין כי לפי לשון החוזה, בפרק התחייבויות המוכר (סעיף 3), עולה באופן ברור ומפורש כי המוכר - קרי: הנתבע - מתחייב להמציא אישור מאוצר המדינה המעיד כי מס השבח שולם או הוא פטור מלשלמו (כך גם ביחס למס המכירה). לטעמי, לשון החוזה, כאמור, היא ברורה ומדברת בעדה.

טענת הנתבע בכתב סיכומיו לעניין תביעת התובע (סעיף 16) ולפיה "לא הייתה עליו חובת תשלום של אותם המיסים" - בכל הכבוד, אינה משכנעת. ראשית: טענה זו לא הועלתה, לא כל שכן באופן מפורט ומנומק, בכתב הבקשה למתן רשות להתגונן. שנית: גם לו יש ממש בטענה זו, הנתבע לא הניח לפני בית המשפט כל אסמכתה מניחה את הדעת, שומה שנערכה או הצהרה לרשות המיסים, כל שכן אישור, לפיו אינו חייב בתשלום מס שמוטל עליו גם לפי הדין כמוכר זכות במקרקעין. יש לציין כי לפי החוזה, הנתבע התחייב להמציא אישור מרשות המיסים בדבר פטור מתשלום מס ככל שקיים. שלישית: אם לא די באמור, גם בהנחה שלא נוצר שבח בעסקה דנן, לא הניח הנתבע כל תשתית שמסבירה מדוע לא חל מס מכירה בנדון. בדומה לאמור, לא הונחה לפני בית המשפט תשתית ראייתית משכנעת גם בדבר אי-התחולה או הפטור ממס מכירה.

טענת ההגנה של הנתבע ככל שהיא מתבססת על הוראת סעיף 6 בחוזה, לפיה: "מס שבח ומס מכירה, במידה וחל, ישא וישלם המוכר" - אין בה ממש, שכן לא רק שנראה כי הסעיף האמור עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 3(ב) אשר מעגנת התחייבויות המוכר (הנתבע), אלא אף מחדדת אותה. כך שהנתבע, בכל מקרה, מחויב להמציא אישור תשלום (ככל שחל מס) או אישור פטור מחיוב במס.

אם לא די בכך, גם בהנחה שהנתבע סבר כי אינו מחויב אף להמציא אישורי פטור כאמור, הרי אין מחלוקת שהנתבע לא העביר את זכויותיו בנכס לטובת התובע עד יום 31.12.2005, כפי שהתחייב בחוזה, ולא לאחר מכן.

טענת הנתבע לפיה התובע הוא זה שהפר את החוזה בכך שלא שילם את התמורה במלואה במועדים שסוכמו ולכן התובע חב לו בגין הפרשים בסך כ-11,000 ₪ (סעיף 25 בתצהירו) - גם ביחס לטענה זו, ולאחר שנתתי את דעתי לטיעוני וראיות הצדדים, אין בידי לקבלה.

ממסמכי התשלומים שהציג הנתבע עצמו (צרופות תצהירו), עולה כי עד יום 2.3.2005 העביר התובע לנתבע סך 110,000 דולר ארה"ב וכי ביום 21.6.2005 העביר לו סך 30,000 דולר ארה"ב (סך-הכל 140,000 דולר ארה"ב).

החוזה, כאמור, נכרת ביום 17.6.2005. לפי סעיף 4(א) בחוזה, סוכם בין הצדדים כי מסך התמורה, סך השווה ל-110,000 דולר ארה"ב "שולמו במעמד חתימת ההסכם". צוין גם, כי: "חתימת המוכר על ההסכם מהווה ראיה לקבלת סכום זה". עולה אפוא, כי לא רק שהנתבע קיבל את התשלום הראשון (על סך 110,000 דולר ארה"ב) מספר חודשים לפני חתימת החוזה, אלא שגם חתימת הנתבע על החוזה מהווה ראיה לקבלת הכספים האמורים, כך שלא ברורה טענת הנתבע בדבר הפרה-כביכול מצד התובע בנדון דנן.

יתירה מכך, לפי סעיף 4(ב) בחוזה, לעניין תשלום היתרה, סוכם בזוּ הלשון: "היתרה בסך השווה בשקלים ל-30,000 $... אשר ישולמו לא יאוחר מיום 20.6.2005". אין מחלוקת כי הסכום האמור שולם ביום 21.6.2005. לא מצאתי באיחור של יום אחד בביצוע התשלום משום הפרה של החוזה, שכן הצדדים הסכימו בחוזה - בסעיף 13 שכותרתו "אחור מוסכם" - כי: "על אף האמור בכל מקום אחר בהסכם זה מוסכם ומוצהר בין הצדדים כי אחור בבצוע התחייבויות הצדדים שלא יעלה על 7 ימים לא יחשב להפרה של ההסכם, ובמקביל ידחה אף מועד הבצוע של התחייבות הצד האחר לתקופת האיחור כאמור".

מכל אלה יוצא כי גם אם התובע לא היה מוכיח כי שילם בשלב מאוחר יותר חובות המס (ואיני קובע כך - כפי שיובהר בהמשך), הרי הוכח לפי מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי כי הנתבע לא קיים את ההתחייבויות שנטל בחוזה, הן לעניין תשלום המיסים הן לעניין העברת הזכויות על שם התובע, אף שכבר קיבל את תמורת המכירה, מהתובע, במלואה.

ביחס לגובה סכומי המיסים ששולמו על-ידי התובע במקום הנתבע, וטענות הנתבע לפיהן סכומים אלה לא הוכחו וכי תדפיסי רשות המיסים לכאורה, שהציג התובע בראיותיו, אינם רשומה מוסדית - גם כאן, סבורני כי אין בידי לקבל את טענות הנתבע בנדון.

ראשית - לא מצאתי בטיעוני הנתבע בסיכומיו לעניין אי-קבילות התדפיסים משום תשתית משכנעת שיש בה להתמודד עם מהימנות התדפיסים האמורים ומדוע אינם בבחינת רשומות מוסדיות (כמשמעות רשומה מוסדית לפי סעיף 36 בפקודת הראיות [נוסח משולב], התשל"א-1971), בפרט ובשים לב לכך, שמדובר בתדפיסים שכוללים מספרי השומה, גובה השומה, בשני מסמכים מופיעים שמות המוכר והרוכש ופרטיהם המזהים, זיהוי הנכס, מועד ביצוע העסקה ותאריך ההצהרה בפועל ועוד. לפי התדפיסים האמורים, מופיע כי עסקת המכר בוצעה ביום 17.6.2005, ועליה הוצהר ביום 26.11.2006.

שנית (וזה העיקר) - משעה שהודה הנתבע כי המיסים שולמו אך על-ידי כונס הנכסים [ראו: תצהיר תשובות על שאלון - מוצג ת/2; יוער כי בעדותו במשפט, הנתבע הכחיש כי שולמו המיסים על-ידי כונס הנכסים (שורות 15-12, עמוד 22)], ובה בעת שמדובר במס ששולם בגין עסקת מקרקעין אשר הנתבע עצמו הוא צד ישיר לה (הוא המוכר) - כי אז, לוּ סבר הנתבע באופן אמתי שהסכומים המוצגים על-ידי התובע הם מופרכים, חסרי יסוד או מטעים, ראוי היה כי יניח תשתית עובדתית, שיש בה להתמודד עם הנתונים המספריים אשר הציג התובע. הדברים יפים שבעתיים, כאשר מדובר בתשלומי מסי שבח ומכירה (עד ביטולו) אשר ממילא וכידוע, נושא בהם המוכר של נכס המקרקעין.

יודגש, כי גם בהינתן הכלל שלפיו בנטל השכנוע (בהעדר כל הוראה שבדין שמורה אחרת) לעולם נושא התובע, הרי נטל הבאת הראיה, שהוא נטל דיוני, יכול לעבור במהלך המשפט מבעל-דין לאחר [ראו והשוו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, פסקאות 13-11 (2006); ראו גם: רע"א 1530/13 אדוארד גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ, מיום 5.5.2013 (פסקה 9)]. כאמור, הנתבע לא הניח כל תשתית לכאורית שיש בה להסביר מדוע לא היה מחויב בתשלום מיסים, או שמא הסכומים שהוצגו הם מופרכים.

עולה אם כן, כי בשעה שמדובר בעסקת מכר מקרקעין שבה המוכר, אף שקיבל מהקונה את מלוא התמורה המוסכמת, אך לא שילם את המיסים המוטלים עליו ואלה שולמו בסופו של יום, מסתברת יותר המסקנה שבתשלומים אלה נשא הצד השני לעסקה, הוא הקונה, אשר לו האינטרס לקיום העסקה ולהבטיח את זכויותיו בנכס. התובע העיד: "הכונס ששילם את התשלומים עבורי" (שורות 34-33, עמוד 14). כך שטענת התובע לפיה הסכומים ששולמו קוזזו מחלקו היחסי בכספי הכינוס (סעיף 7 בתצהירו), היא טענה סבירה והגיונית בנסיבות העניין.

על כן, משהוכח על-ידי התובע כי מסי השבח והמכירה לא שולמו על-ידי הנתבע (כמתחייב מהחוזה) אלא על-ידי התובע, משהוכח גובה הסכומים ששולמו, משהוכח כי בכך הפר הנתבע את החוזה בעצם אי-ביצוע האמור וגם אי-ביצוע רישום העברת הזכויות עד יום 31.12.2005, מורה בזאת על חיוב הנתבע לשלם לתובע סך 47,982 ₪ וסך 26,066 ₪.

ביחס להפרשי ההצמדה והריבית שיתווספו לסכומים האמורים, בשים לב למועד הגשת התביעה של התובע (התביעה הוגשה למעלה מחמש שנים מהמועד שבו שולמו המיסים), סבורני כי צודק והוגן בנסיבות אלו, שהחיוב בהפרשי הצמדה וריבית ייעשה מיום הגשת התביעה (25.6.2012) ולא מיום ביצוע התשלום.

ביחס לעתירת התובע לחיוב הנתבע בסך 20,000 ₪, שזה החזר הוצאותיו המשפטיות בגין הליך לרישום זכויותיו - סבורני כי דין התביעה להידחות בהעדר הוכחה. התובע לא הניח לפני בית המשפט תשתית ראייתית, ברורה ומשכנעת, תחת הסכום הנתבע. בכלל זה, התובע לא פירט מה ההליך או ההליכים שנקט לצורך הנטען, לרבות פירוט מועדים; עלות הפעולות שביצע, הצגת קבלות, חשבוניות וכו'. על כן, נדחה בזאת רכיב זה שבתביעה.

כיוצא מזה, נדחות טענות הנתבע (לקיזוז) בגין הפרה כביכול של התובע לחוזה המכר וגם העתירה להפרשי שער מטבע בשים לב למועדי התשלומים. ביחס לטענת הנתבע בדבר קיזוז דמי השכירות ששולמו ביתר, אתייחס בהמשך בחלק הרלבנטי במסגרת הדיון בתביעה שכנגד, שכן למעשה, מדובר באותו דיון.

לעניין התביעה שכנגד

התביעה שכנגד, כאמור, מושתתת על ארבעה ראשים מרכזיים - הראשון: חיוב התובע בהוצאות משפט שנפסקו לטובת הנתבע במסגרת הליך פירוק השיתוף; השני: חיוב התובע בשכר טרחה של הנתבע בגין עריכת חוזי שכירות של הנכס בשנים 2003-2001; השלישי: חיוב התובע להשיב לנתבע דמי שכירות ששולמו ביתר; הרביעי: חיוב התובע בחלקו היחסי בגין שכר טרחה של הנתבע עבור ייצוג בהליכי התכנון והרישוי בנוגע לנכס.

ביחס לרכיב הראשון (הוצאות משפט): לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, הגעתי לכלל דעה כי עתירת הנתבע בנדון מעוררת שלושה קשיים של ממש, שמצדיקים את דחייתה.

ראשית: מדובר בחיוב שמקורו פסק דין שניתן בחודש פברואר 2000. דרישת הנתבע לסכום האמור הועלתה לראשונה, רק במסגרת תביעתו שכנגד, שהוגשה רק בחודש נובמבר 2012 (קרי: קרוב ל-13 שנה לאחר מתן פסק הדין). הנתבע לא הציג כל אסמכתה או ראיה שמצביעה על כך כי בכל שלב שהוא במרוצת השנים דרש את הסכום האמור מהתובע. אדרבא, מטיעוני הנתבע עצמו עולה כי במשך השנים העביר כספים לתובע כדמי שכירות בגין הנכס (בשנים 2003-2001) וגם ערך עמו חוזה מכר בשנת 2005 (הוא החוזה מושא התובענה של התובע). מלבד זאת שהשתהות הנתבע למעלה מעשור בהעלאת טענתו בנדון, אינה מוסברת, אלא שגם התנהלותו מול התובע כאמור, יש בה לבסס את המסקנה שלא הייתה בפיו דרישה לתשלום הסכום האמור. יוער כי בדיון מיום 25.9.2016 הפנה הנתבע שאלות לתובע בנוגע למסמך משנת 2008 שלפיו לכאורה פנה לכונס הנכסים הנוסף וביקש תשלום ההוצאות, ואולם הנתבע לא הציג את המסמך האמור במסגרת ראיותיו ולא הוגש לתיק בית המשפט (עמודים 7 ו-8 בפרוטוקול).

שנית: בשעה שמדובר בביצוע סעד כספי שניתן בפסק דין, הדרך לאכיפתו היא ברורה והותוותה לכך בדין; ודוק: לא ברור כלל מדוע לא פעל הנתבע לביצוע פסק הדין, בין היתר, בלשכת ההוצאה לפועל בדרך שהותוותה לכך בדין. לדידי, הדרך שבה נקט הנתבע "לאכיפת" הסעד הכספי שבפסק הדין, אינה הדרך המתאימה, ודי בכך כדי לדחות את הסעד הנתבע בהליך זה. מובהר כי האמור מובחן כמובן ממקרה שבו מדובר בתביעה לאכיפת פסק דין אשר נתן תוקף להסדר פשרה, ושם הוכרה האפשרות לאכיפה בדרך עקיפה והיא הגשת תביעה עצמאית "שעילתה הפרת הסכם פשרה ותביעה לפיצויים" [ראו והשוו: רע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט, פ"ד נט(4) 49, 59 (2004)].

שלישית: התובע העיד בדיון כי הסכום האמור שולם לנתבע. התובע הבהיר כי הדבר נעשה באמצעות קיזוז מדמי השכירות ששולמו לו, ולדבריו: "הוא לא היה מעביר לי אגורה לפני שהוא קיזז את הסכום המגיע לו. הוא אף פעם לא דרש ממני את הכסף" (שורות 15-13, עמוד 7). עדות התובע בנדון, כרוב חלקי עדותו, הותירה רושם אמין ולא נסתרה כדבעי, ובכל מקרה, בשים לב לטיב מערכת היחסים שבין הצדדים, לרבות העובדה לפיה שימש הנתבע ככונס נכסים של הנכס בחלק מהתקופה הרלבנטית ואף גבה דמי שכירות בגין הנכס, נראה כי טענת התובע לפיה אינו חייב דבר לנתבע, היא סבירה.

ביחס לרכיבים השני והרביעי (שכר טרחה בגין עריכת חוזי שכירות, טיפול וייצוג בהליכי התכנון והרישוי של הנכס): לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, אין בידי לקבל את התביעה שכנגד בשני רכיבים אלה, משני טעמים עיקריים.

ראשית: מתצהירו של הנתבע (סעיף 33) וגם ממוצג נ/1 עולה כי מדובר בחוזי שכירות מהשנים 2002-2001. לעניין הייצוג והטיפול בהליך התכנוני והרישוי, מלבד זאת שלא פורטו מועדי הפעולות וטיבן, אלא מהתמונה הכוללת ניתן להתרשם כי אלה בוצעו בשנים 2003-2001. בהינתן האמור מחד גיסא, ומאידך גיסא בהינתן מועד הגשת התביעה שכנגד, לטעמי, יש ממש בטענת התובע להתיישנות ביחס לרכיבי התביעה האמורים, ולכן טענה זו מתקבלת.

אשר לטענת הנתבע שמתבססת על הוראת סעיף 4 בחוק ההתיישנות, שמחריג את תחולת ההתיישנות כאשר היא מועלית ביחס לטענת קיזוז או תביעה שכנגד "כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות" - לאחר שנתתי את דעתי לנימוקי הטענה ותשובת התובע בנדון, אין בידי לקבלה. שכן, התביעה מבוססת על מערכת היחסים הישירה שבין התובע לנתבע שעניינה מכירת זכויותיו האישיות של הנתבע בנכס, לתובע. מדובר במערכת חוזים קלאסית. מחומר הראיות, לא נראה כי הנתבע פעל בנדון ככונס נכסים לנכס אלא כאמור, באופן אישי.

חיזוק לאמור, ניתן להתרשם "מדו"ח כונס הנכסים" שהציג הנתבע בראיותיו [דו"ח שהוגש לבית המשפט במסגרת הליך פירוק השיתוף (להלן: "דו"ח הכונס"), ביום 7.12.2005], כי אין בו תיעוד לחוזה המכר בין הנתבע לתובע, שנכרת כאמור, ביום 17.6.2005. בהקשר זה ולשלמות התמונה יש לציין כי נרשם בדו"ח הכינוס (סעיף 10): "במהלך התקופה אף הועלו הצעות שונות בין השותפים שעניינם רכישת חלקו של מי מהם ע"י האחר", ובסעיף 11: "כל המהלכים האמורים התקיימו עד לפני כחצי שנה ולכלל סיום לא הגיעו". מכל אלה יוצא כי הנתבע עצמו ראה בעסקה האמורה כפעולה אישית ולא בתפקידו ככונס נכסים, וכאמור, לא חל סעיף 4 המוזכר.

לעומת זאת, הן חוזי השכירות [ראו החלטה מיום 21.5.2007 - מוצג ת/1 (סעיפים 10-9)] הן יתר הפעולות שביצע הנתבע בנוגע לנכס (תכנוניות ורישוי), נראה כי ביצע הנתבע בתפקידו ככונס נכסים [ראו: סעיף 5 בדו"ח הכונס; מוצג נ/2]. לפיכך, לא נראה כי מדובר בתובענה ובתובענה שכנגד אשר "נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".

שנית: כפי שצוין לעיל, פעולות הנתבע בנדון בוצעו במסגרת תפקידו ככונס נכסים, ולכן בהקשר דנן, המקום להעלאת עתירות הנתבע בנדון, הוא הליך פירוק השיתוף והכינוס ולפני הערכאה שפיקחה על הליך זה. יש לציין כי עתירה כאמור נראה לכאורה כי הועלתה, וזו נדחתה על-ידי בית המשפט, ביום 21.5.2007 [מוצג ת/1 - סעיף 16 בהחלטה]. לא ברור דיה מחומר הראיות אם הנתבע השיג על ההחלטה האמורה, ובעיקר, מה תוצאות ההשגה.

ביחס לרכיב השלישי (השבת תשלומי דמי שכירות ששולמו לתובע ביתר): לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, סבורני כי גם כאן דין רכיב זה בתביעה שכנגד, להידחות.

מהתמונה הכוללת שעולה בהליך ניתן להתרשם כי תשלום דמי השכירות בכפל-לכאורה, נולד למעשה עם מתן הוראת בית המשפט בהליך פירוק השיתוף ביום 21.5.2007 [מוצג ת/1], באותה נקודת זמן שבה חויב הנתבע לשלם לקופת הכינוס את כל תקבולי השכירות שגבה בתפקידו ככונס נכסים. בהינתן זאת, נדחית טענת ההתיישנות שהעלה התובע בנדון.

לגוף הטענה - מעיון בהחלטה המוזכרת עולה כי הנתבע כבר טען לפני בית המשפט בהליך הפירוק כי חילק את דמי השכירות שקיבל בינו לבין חלק מהשותפים (סעיפים 5 ו-14 בהחלטה). חרף זאת, בית המשפט הורה כאמור לנתבע לשלם לקופת הכינוס את כל תקבולי השכירות שגבה ועליהם דיווח לבית המשפט, תוך שהוא מבקר את התנהלות הנתבע בנדון, וגם תוהה על כך שהנתבע "לא נתן הסבר מדוע (אם כבר) לא חילק לכל בעלי הזכויות באופן יחסי את זכויותיהם" (סעיף 14). כאמור, לא ברור דיה מחומר הראיות אם הנתבע השיג על ההחלטה האמורה, ובעיקר, מה תוצאות ההשגה.

סביר מאוד להניח כי לוּ סבר הנתבע שיש מקום להפחתת סכום ההשבה לקופת הנכסים נוכח התשלום בכפל, מצופה היה כי יניח לפני בית המשפט בהליך הפירוק את ראיותיו בנדון וממצה את טענותיו במסגרת האמורה. יותר מזה, הנתבע לא הניח לפני בית המשפט בהליך זה כל אסמכתה שמעידה על פניה או דרישה שלו מהתובע, בכל שלב שהוא לאחר מתן ההחלטה האמורה, להשבת סכום כלשהו.

יש לציין כי לעומת הנתבע, התובע כן הציג פניות בכתב לנתבע, מיום 18.12.2011 ומיום 24.1.2012 בדרישה לשפות אותו, בין השאר, בתשלומי המיסים. מצופה מאדם סביר, כל שכן עורך דין, אשר סבור כי צד שלישי חב לו כספים, כי יפעל לפנות אליו, בעל-פה, בכתב, או לנקוט בכל הליך משפטי מתאים לפירעון החוב.

במסגרת הליך זה, טען התובע כי הנתבע גבה דמי שכירות בסכומים שגבוהים מאלה אשר דיווח עליהם לבית המשפט בהליך הפירוק (ראו: סעיף 19 בתצהיר התובע; ראו גם: שורות 20-18, עמוד 13). מעיון בהחלטה מיום 21.5.2007 עולה כי הנתבע לא הציג לפני בית המשפט בשנת 2007 כל אסמכתה בדבר העברת כספים לאחרים (סעיף 14). בהליך זה, מבסס הנתבע את טענת התשלום בכפל על "בקשה למתן הוראות" שהוגשה במסגרת הליך פירוק השיתוף והנתונים המופיעים בתצהירו של הנתבע בהקשר זה, מבוססים על - כדבריו: "להבנתי ולמיטב ידיעתי" (סעיף 32 בתצהיר). הנתבע לא פעל להגיש עותק מהבקשה המוזכרת, אף שהוא היה צד להליך פירוק השיתוף.

בהתנהגותו כאמור, ובהעדר ראיות ברורות ומשכנעות, למעשה, יצר הנתבע עמימות כבדה בנושא זה, כך שכיום קיים קושי רב לערוך כימות והתחשבנות (ככל שיש בסיס לעריכת התחשבנות כאמור) בין הסכומים שגבה בפועל כדמי שכירות, הסכומים שחילק לתובע, וכל זאת בהשוואה לאופן חלוקת הסכום שהשיב הנתבע לקופת הכינוס ואופן חלוקתו בין בעלי הזכויות. לפיכך, גם רכיב זה בתביעה, דינו להידחות.

סיכום

על-יסוד האמור, התביעה - מתקבלת באופן חלקי; והתביעה שכנגד - נדחית.

הנתבע ישלם לתובע סך 47,982 ₪ וסך 26,066 ₪, שניהם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד מועד מתן פסק הדין. לסכומים האמורים יתווספו הוצאות משפט בסכום כולל של 3,500 ₪ ושכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ כדין בסכום כולל של 10,000 ₪.

הנתבע ישלם את הסכומים האמורים לתובע, תוך 30 יום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

זכות ערעור כקבוע בדין.

המזכירות - לשלוח את פסק הדין לצדדים באמצעות דואר רשום.

ניתן היום, י"ג טבת תשע"ח, 31 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.