פלוני נ' גלובל אנטי טרור בע"מ ואח'

לפניי תביעת התובע, יליד 25/07/88, לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת עבודה שהתרחשה ביום 02/09/15 (להלן – התאונה).

התובע עבד אצל הנתבעת 2 כמאבטח, וזאת החל מיום 14/11/10.

הנתבעת 2 התקשרה עם משרד הביטחון בהסכם לתפעול מעברי גבול, בכללם מעבר מיתר, שם הוצב התובע לעבודה.

הנתבעת 1 הינה חברה אשר התקשרה בהסכם עם הנתבעת 2 לביצוע הכשרת מאבטחים.

התאונה התרחשה במסגרת הדרכת כשירות למאבטחים.

המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה.

הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק.

תחילה אדון בשאלת החבות ואחר כך, אדון בשאלת הנזק.

דיון והכרעה בשאלת החבות

המחלוקות

אין חולק, כי התובע נפגע במסגרת אימון שהתבצע בתוך אוטובוס.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת למנגנון הפציעה של התובע.

מחלוקת נוספת עניינה בשאלת החבות הנזיקית.

הראיות

התובע הגיש תיק מוצגים ותצהירי עדות ראשית שלו ושל מאבטח נוסף שהשתתף באימון, טל אלרט (להלן – טל). השניים נחקרו חקירה נגדית בבית המשפט.

הנתבעות הגישו, אף הן, תיק מוצגים, ותצהיר עדות ראשית מטעם המדריך של האימון, מר יובל שפר (להלן – המדריך יובל). המדריך יובל נחקר חקירה נגדית בבית המשפט.

מנגנון הפציעה

התובע סיפר, כי ביום 02/09/15 הוא השתתף, יחד עם מאבטחים נוספים שעבדו עמו אצל הנתבעת 2, באימון כשירות למאבטחים, שהועבר על ידי הנתבעת 1. האימון ביקש לדמות סיטואציה של השתלטות על אוטובוס שבתוכו נמצא מחבל. במסגרת האימון, התבקשו המאבטחים המשתתפים לשמש "נוסעים" בתוך אוטובוס, כאשר אחד מהם דימה עצמו כמחבל שיושב במושב האחורי של האוטובוס. התובע המשיך וסיפר, כי הוטל עליו לעלות לאוטובוס ו"לנטרל" את המאבטח המדמה מחבל, תוך כדי ש"נוסעי האוטובוס", שגולמו על ידי המשתתפים האחרים באימון, רצים לכיוונו וחוסמים את דרכו. בהתאם, הוא עלה לאוטובוס ותוך כדי ריצה בתוכו והיתקלות במשתתפים האחרים, הוא נחבל בברכו ממעקה, או מכיסא, או מאביזר אחר באוטובוס, שהיו חשופים ולא מרופדים כנדרש לאימון אינטנסיבי מסוג זה. מיד עם פציעתו, כך לדבריו, הוא הפסיק את השתתפותו באימון.

הנתבעות, מנגד, טענו, כי על פי מכלול הראיות, התובע לא נחבל מאביזר כלשהו בתוך האוטובוס, אלא עשה תנועה לא נכונה וסובב את ברכו תוך כדי האימון, ללא מעורבות גורם חיצוני כלשהו.

עדותו של התובע ביחס למנגנון פציעתו במהלך התאונה היא עדות יחידה, שכן אין עדים אחרים לתאונה.

העד מטעמו של התובע, טל, לא ראה את מנגנון הפציעה וכל שידע לספר הוא כי התובע נפגע כאשר היה בתוך האוטובוס, עת רץ לעבר המשתתפים שנעו לכיוונו במעבר שבין מושבי האוטובוס (סעיף 5 לתצהיר עדותו הראשית).

גם עד הנתבעת, המדריך יובל, לא ראה את מנגנון הפגיעה (עמ' 20 שורה 13).

סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 קובע כדלקמן:

"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו, ואלה המקרים:

(2)העדות היא של בעל דין . . . ".

בית המשפט העליון נדרש לפרשנות הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות, בקבעו כי:

"קביעת ממצאים בהתדיינות אזרחית על סמך עדותו היחידה של בעל דין ככלל אינה אפשרית. עדות כאמור טעונה סיוע ממקור חיצוני. באין סיוע כאמור, יכול בית המשפט לקבוע ממצאים על סמך עדותו היחידה של בעל דין רק אם יש בידו נימוקים משכנעים התומכים באמינותה, ונימוקים אלה חייב בית המשפט לפרט בפסק דינו" (ע"א 765/18 חיון נ' חיון (01/05/19)).

לאחר שמיעת העדויות ועיון בראיות שהוגשו, אני מאמץ את עדות התובע וקובע על פיה ממצאים חרף היותה עדות יחידה.

עדותו של התובע הותירה בי רושם מהימן. העדות היתה סדורה ועקבית, והתשובות שמסר התובע בחקירתו הנגדית היו אותנטיות ומשכנעות. ניכרה הפשטות בתשובות התובע. אופן מסירת העדות, והתנהגות התובע על דוכן העדים, אף הם, מעידים על אמינותה.

חיזוק לגרסת התובע מצאתי בעדותו של עד הנתבעת, המדריך יובל, כמוסבר להלן:

ראשית, יובל לא שלל את האפשרות שהתובע אמר לו, מיד לאחר התאונה, כי הוא קיבל מכה ובעקבותיה סובב את הברך (עמ' 21 שורות 30-31), ממש כפי שהעיד התובע עצמו (עמ' 8 שורות 4-7).

שנית, יובל ציין פעמיים, בסוג של פליטות פה, כי התובע חטף מכה בברך, ומיד לאחר מכן תיקן את דבריו והוסיף כי ייתכן והתובע רק סובב את ברכו.

בתחילת חקירתו הנגדית ציין: " . . . הוא קפץ מכאבים מהמכה בברך, או מהסיבוב של הברך . . ." (עמ' 18 שורות 12-13).

ובהמשך חקירתו הנגדית, עת תיאר את האירוע, ציין העד כדלקמן:

"נניח עולים מפה לאוטובוס (מדגים עם היד עליה באלכסון ופניה שמאלה) אני עומד מאחוריך ואז הוא חטף את המכה או סובב את הברך, אני לא יודע אני הסתכלתי קדימה פשוט" (עמ' 21 שורות 20-22).

שלישית, יובל לא תמך בתזה של הנתבעת, לפיה התובע סובב את הברך תוך כדי עליה במדרגות הנמצאות בחלק הקדמי של האוטובוס, שכן הוא אישר שהתובע נפגע אחרי שהוא כבר טיפס על המדרגות ופנה שמאלה לתוך המעבר שבין המושבים (עמ' 21 שורות 20-21).

מעדותו של המדריך יובל עולה, כי מנגנון הפגיעה הוא חבלה כתוצאה מהיתקלות באביזר כלשהו, ולא תנועת גוף לא נכונה. עדות זו מחזקת את מהימנות גרסת התובע.

הנתבעות טענו, כי בשונה מעדותו בבית המשפט, בה טען כי נפגע מאביזר בתוך האוטובוס, הרי שבכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית העלה התובע אפשרות נוספת למנגנון הפגיעה ובכלל זה פגיעה מאחד המשתתפים באימון. לשיטת הנתבעות, ריבוי האפשרויות מקשה על קביעת ממצא עובדתי על סמך עדות התובע.

אכן, בסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי נפגע בברך: "מאחד ממעקות ו/או כיסאות ו/או אביזרי האוטובוס ו/או אחד המשתתפים כקהל בתרגיל", ואילו בעדותו בבית המשפט טען כי הפגיעה נגרמה מהיתקלות רגלו באחד המעקות או המושבים שבתוך האוטובוס (עמ' 6 שורות 11-12).

עם זאת, בפיו של התובע היה הסבר משכנע ליישב את הסתירה הלכאורית שבין תצהירו לבין עדותו.

התובע לא שלל את האפשרות שתוך כדי האימון הוא נתקל באחד מהמשתתפים של האימון, אך הבהיר כי היתקלות זו לא היתה הגורם העיקרי לפגיעתו, אלא היתקלות רגלו במסעד של הכיסא או באחד המעקות, או במשטח להנחת הרגליים (עמ' 7 שורות 1-3).

בשל חשיבות הדברים, אביא להלן ציטוט מתוך עדות התובע:

"היו כמה גורמים זה לא היה גורם אחד, הלכתי הייתה מדרכה עקומה נפלתי. היה שם מכלול של דברים שבהצטברות שלהם גרמו לפציעה" (עמ' 7 שורות 9-10).

ההסבר של התובע הוא הסבר סביר, אמין ומשכנע, ויש בו כאמור כדי ליישב את הסתירה הלכאורית בין תצהירו לבין עדותו.

זאת ועוד, התובע היה בעיצומו של תרגיל, כשעיניו נשואות כלפי מי שגילם את דמות המחבל וכשהאדרנלין שלו ברמות גבוהות. במצב דברים זה טבעי והגיוני שהוא אינו יודע במדויק מאיזה אביזר של האוטובוס הוא נפגע – האם ידית הכיסא, או המסעד או המשטח להנחת רגליים שבגב המושב. גם בהסבר זה יש כדי ליישב את הסתירה הלכאורית.

הנתבעות הוסיפו וטענו, כי גרסאותיו של התובע ביחס למנגנון הפגיעה הן גרסאות שכונו בפיה "מתפתחות", והפנו לשורה של מסמכים, שנערכו החל ממועד הסמוך לאחר התאונה, ושבהם אין אזכור לגרסת התובע. מגרסאות "מתפתחות" אלו ביקשו הנתבעות מבית המשפט לקבוע שאין אמת בגרסת התובע.

ככלל, למסמכים שנערכו סמוך לאחר התאונה יש ערך ראייתי, במובן זה שהם יכולים לשפוך אור על האותנטיות של גרסת בעל הדין.

יחד עם זאת, שומה על בית המשפט לבחון את אמינותם ואת משקלם של אותם מסמכים. כך למשל, אם במסמך מובאת גרסת בעל הדין אך מתברר כי היא לא נאמרה על ידי בעל הדין עצמו, אלא על ידי מאן דהוא אחר, בעל אינטרס מנוגד לזה של בעל הדין, ואותו מאן דהוא כלל לא הובא לעדות, הרי שאין ליתן משקל לאותה גרסה.

נבחן בהתאם את המסמכים עליהן נסמכות הנתבעות.

קבוצה אחת של מסמכים כוללת מסמכים שנערכו על ידי נציגים של הנתבעת.

למסמכים אלו לא מצאתי ליתן משקל כלשהו, כמפורט להלן:

1. דו"ח תאונה (מוצג 1 לתיק מוצגי הנתבעות) – זהו המסמך הראשון שנערך סמוך לאחר התאונה. תחת הכותרת "תיאור האירוע" בדו"ח האמור נכתב כדלקמן: "בעת ביצוע מעבר קהל באוטובוס סובב הנ"ל את ברך ימין וחש בכאבים . . .".

    

   לטענת הנתבעות, אין בדו"ח זה אזכור לכך שהתובע נתקל באביזר כלשהו ומכאן שהתובע לא נפגע מאביזר שבתוך האוטובוס.

    

   דא עקא, לא מצאתי לתת משקל רב לאמור בדו"ח זה, וזאת ממספר טעמים:

    

   ראשית, המסמך לא נכתב על ידי התובע, אלא על ידי המדריך יובל.

    

   שנית, התובע אמנם חתום על המסמך, אך המסמך נחתם על ידו מיד לאחר פציעתו וטרם שקיבל טיפול רפואי.

    

   התובע הסביר, כי בעת שהוא נדרש לחתום על דו"ח התאונה הוא סבל מכאבים, ברכו היתה פי שניים מגודלה המקורי, הוא לא עבר על תוכן המסמך והיה חותם על כל מסמך שהיו נותנים לו העיקר שיפנו אותו במהירות לקבלת טיפול רפואי, וכלשונו: "הוא היה יכול לכתוב פה כל דבר אם זה באשמתי או לא והייתי חותם רק שיפנו אותי" (עמ' 9 שורות 2-5).

    

   הסברו זה של התובע סביר ואמין בעיני ועל כן, אינני רואה בחתימתו על המסמך, בנסיבות שתוארו בעדותו, משום אישור לתוכן המסמך.

    

   שלישית, לא שוכנעתי כי המסמך אכן מתעד את גרסת התובע במלואה, כפי שהוא מסר אותה למדריך יובל. זה האחרון לא שלל את האפשרות שהתובע אכן אמר לו שהוא קיבל תחילה מכה בברך ואחר כך סובב את הברך (עמ' 21 שורות 30-31). דברים אלו לא תועדו על ידי המדריך יובל, ובכך יש כדי להוביל למסקנה שהמסמך אינו מתעד את גרסת התובע במלואה.

    

   רביעית, למסמך יש אופי מתגונן שמחזק את הסברה כי המסמך אינו מתעד את מלוא גרסת התובע. המסמך נערך עוד טרם פינויו של התובע לקבלת טיפול רפואי, ותחת הכותרת "תיאור האירוע" צוין כדלקמן: "חשוב לציין כי הנ"ל לבש ציוד מיגון מלא וקיבל הוראות בטיחות כלליות וספציפיות לתרגיל". כפי שניתן להיווכח, עורכו של המסמך, המדריך יובל, ביקש להתגונן מפני טענות על רשלנות שעלולות להיות מופנות כלפיו, או כלפי מעסיקתו, דבר המלמד על האינטרס של המדריך יובל. נוכח אופיו המתגונן של המסמך, לא מן הנמנע שיובל, במכוון או שלא במכוון, לא תיעד את מלוא גרסת התובע, לה רחשתי אמון רב, ולפיה התובע נתקל באביזר כלשהו ואז סובב את הברך.

    

2. דו"ח אירוע חריג (מוצג 4 לתיק מוצגי הנתבעות) – במסמך זה נכתב, תחת הכותרת "תיאור האירוע", כדלקמן: "במהלך קרב מגע, באימון במעבר קהל באוטובוס, סובב את הברך והרגיש כאבים".

    

   לטענת הנתבעת, גם במסמך זה אין אזכור לכך שהתובע נתקל באביזר של האוטובוס שלא היה מרופד.

    

   כאשר עומת התובע עם מסמך זה, הוא טען שאינו חתום על המסמך ואינו יודע מי ומתי נכתב המסמך (עמ' 10 שורה 17).

    

   גם למסמך זה לא ראיתי לנכון לייחס משקל כלשהו, זאת מהטעם שהתובע אינו חתום על המסמך והמסמך לא נכתב על ידיו, אלא על ידי נציגת הנתבעת 2, גב' טליאל שמעוני. דא עקא, הגב' שמעוני לא הובאה לעדות כדי להוכיח שהמידע נמסר לה מפיו של התובע. לא מן הנמנע שהמידע נמסר לה על ידי המדריך יובל, שיש לו, כאמור, אינטרס מובהק לצמצם אחריותו לאירוע.

    

3. טופס בל/250 (מוצג 3 לתיק מוצגי הנתבעות) - תחת הכותרת "תיאור התאונה" שבטופס האמור נכתב כדלקמן: "לטענת העובד במהלך אימון קרב מגע 'סובב' את הברך". לטענת הנתבעת, אין בדיווח זה אזכור להיתקלות של התובע באביזר כלשהו של האוטובוס בו התקיים האימון.

    

   כאשר עומת התובע עם המסמך האמור הוא השיב:

    

   "אני לא דיברתי עם המעסיק שלי בקשר למהות הפגיעה, אמרתי נפגעתי ופוניתי לבית החולים ואני מדווח על התוצאות. ממי הוא לקח את הסובל (סובב - ת.א) זה לא ממני" (עמ' 9 שורות 32-33).

    

   גם למסמך האמור לא מצאתי לנכון לתת משקל כלשהו, שכן המסמך לא נערך על ידי התובע ולא נחתם על ידיו, אלא נערך על ידי נציג הנתבעת ששמו רפי דיין. מר דיין לא הובא לעדות. הימנעות מהבאת עדים נוגעים לעניין עשויה להוביל למסקנה שעדותם היתה לרעת בעל הדין ולכן נמנע מלהעידם (ע"א 465/88‏ ‎הבנק למימון ולסחר בע"מ‎ ‎נ' סלימה מתתיהו, פ''ד מה (4) 651). משלא הובא מר דיין לעדות לא ברור אם המקור לידיעתו אודות נסיבות התרחשות התאונה הוא מפי התובע, או אולי דווקא מפיו של המדריך יובל, שיש לו אינטרס מובהק לצמצם את אחריות הנתבעות לקרות התאונה. משלא הובא מר דיין לעדות, לא נסתרה טענת התובע, לפיה לא הוא המקור לדברים שכתב מר דיין בטופס בל/250. בנסיבות אלו, משקל הדו"ח הוא אפסי ולא ניתן לקבוע על פיו ממצאים עובדתיים.

    

4. טופס בל/200 – תביעה לקביעת דרגת נכות (מוצג 8 לתיק מוצגי הנתבעות, עמ' 35) – במסמך האמור נכתב, תחת פרק "פרטים על הפגיעה", כדלקמן: "תאונת עבודה: בזמן אימון, סובבתי את ברך ימין והרגשתי כאב עז". לטענת הנתבעת, אין במסמך כל אזכור לפגיעה מאביזר קשיח. התובע אישר כי הוא חתום על המסמך, אך טען כי הדברים אינם כתובים בכתב ידו (עמ' 11 שורה 21), במובחן מעמודים אחרים, החל מעמ' 38, שנכתבו בכתב ידו (עמ' 11 שורה 31). התובע הוסיף וציין כי טופס בל/200, נכתב ככל הנראה על ידי נציגה של הנתבעת, ששמה טליאל שמעוני (עמ' 11 שורות 24-25), ומכל מקום הדגיש כי בשעתו לא ייחס לדברים חשיבות (עמ' 11 שורה 24).

    

   הנתבעת לא סתרה את טענת התובע, לפיה המלל שבמסמך לא נכתב בכתב ידו של התובע, ומעיון עולה כי קיים הבדל בין כתב היד שמופיע במסמך בעמוד 35 (משם צוטט המלל), לבין כתב היד שמופיע בעמ' 38. בהינתן העובדה כי לא מדובר בכתב ידו של התובע, שומה היה על הנתבעת להעיד את הנציג או הנציגה שלה שכתבו את הדברים, לדעת מה מקור המידע שלהם לכתיבת הדברים, ואולם הנתבעת לא עשתה כן. במצב דברים זה, לא ניתן לשלול את האפשרות שתיאור פרטי האירוע, המופיעים במסמך זה, למעשה הועתקו ממסמכים קודמים כמו דו"ח התאונה (מוצג 1) או טופס בל/250 (מוצג 3). לפיכך, לא מצאתי לייחס משקל גם למסמך זה.

    

קבוצה שנייה של מסמכים עניינה מסמכים רפואיים שנערכו סמוך לאחר התאונה.

1. מכתב סיכום רפואי (מוצג 2 לתיק מוצגי הנתבעות) – במסמך זה, תחת הכותרת "תלונה עיקרית ומחלה נוכחית", נרשם: "היום תוך כדי עבודה במאמץ עיקם ברך ימין".

    

2.  מסמך מקופת חולים (נ/1) – במסמך זה, שנערך ביום 03/09/15, היינו יממה לאחר התאונה, נכתבו הדברים הבאים: "כאבי ברך ימין מחבלה סיבובית בעבותה אתמול" (שגיאות הכתיב במקור – ת.א.).

    

   במסמכים אלו אין אזכור להיתקלות התובע באביזר כלשהו והדבר אכן מעורר תמיהה.

    

   עם זאת, אין ערובה שהרופא שערך את המסמך בחדר המיון (מוצג 2) תיעד את מלוא דברי התובע. מדובר במסמך שנערך על ידי רופא חדר מיון, המטפל במאות חולים במשמרת, ולא מן הנמנע שמפאת העומס וקוצר הזמן לא תיעד את מלוא דברי התובע, ובהקשר יצוין כי לדברי התובע הוא אמר לרופא שניתקל בחפץ (עמ' 9 שורה 15). אין גם ערובה שבמסמך שנערך בקופת חולים יממה לאחר התאונה נכתב על סמך דברי התובע ולא על סמך תעודת חדר המיון.

    

   מכל מקום, עוד טרם הגעת התובע לבית החולים הוא סיפר למדריך יובל על נסיבות התאונה, וכזכור, המדריך יובל לא שלל את האפשרות שהתובע סיפר לו שקיבל מכה מחפץ כלשהו באוטובוס. במצב דברים זה, גם אם במסמכים הרפואיים לא מופיעה גרסת ההיתקלות בחפץ כלשהו, הרי שעוד קודם לעריכתם של מסמכים אלו התובע גם שטח את טענתו בדבר היתקלות באביזר כלשהו, דבר המצביע על האותנטיות שבגרסתו.

    

מסמך נוסף עליו נסמכו הנתבעות הוא דו"ח ועדה רפואית (מוצג 8 לתיק מוצגי הנתבעות, עמ' 31) – במסמך זה, תחת הכותרת "תולדות המקרה והתלונות מפי התובע", נכתב כדלקמן: "במהלך אימון חודשי קרב מגע, במהלך תרגיל באוטובוס רצתי וסובבתי את הברך...".

לטענת הנתבעת, גם במסמך זה, שנחתם על ידי התובע ונכתב על ידי בא כוחו דאז, אין איזכור לפגיעה מעצם קשיח.

התובע אישר שהוא חתום על המסמך האמור (עמ' 12 שורה 6), אך טען כי הדברים לא נכתבו בכתב ידו (עמ' 12 שורה 4), ככל הנראה נכתבו על ידי בא כוחו דאז.

כאשר התבקש התובע להסביר מדוע אין במסמך אזכור להיתקלות בחפץ כלשהו, הוא השיב:

" . .. אני לא חושב ששאלו אותי פה על איך זה קרה, אין התייחסות יש התייחסות למעבר לזה לאנשים ואני רציתי לפרט שכן הייתה פגיעה וכן עניין של תאונה אבל זה שהיה בן אדם או 10 או 7 מבחינתי זו אינפורמציה מיותרת לפרט את כל מהלך האירוע" (עמ' 12 שורות 13-15).

וכן הוסיף וציין:

"כנראה לא ראיתי חשיבות בלתאר את האירוע במלואו ורק את התמצית והעיקר" (עמ' 12 שורה 23).

שוכנעתי כי ההסבר שמסר התובע הוא סביר ואותנטי.

התובע הוא אדם צעיר, שקודם לתאונה לא היה מעורב בהגשת תביעה על נזקי גוף, ולכן אך טבעי שהוא לא היה מודע לחשיבות של תיאור האירוע לפרטי פרטים, ולאזכורם של אותם אלמנטים שדרושים להוכחת התביעה שבכותרת.

כמו כן, עניינו של המסמך הוא בקביעת דרגת נכות ולא בנסיבות התרחשות התאונה ולכן אך טבעי שהתובע לא ימסור תיאור מפורט של מנגנון הפגיעה, כפי שהוא עצמו הסביר.

קריאת דו"ח הוועדה דווקא מלמדת על האותנטיות בדברי התובע. התובע שיתף מיוזמתו את הוועדה בעובדה שבמהלך שירותו הצבאי הוא נפגע בברכו, דבר שיכול להרע את מצבו מבחינת קביעת דרגת הנכות.

לפיכך, גם למסמך זה לא מצאתי לייחס משקל משמעותי.

החלק הארי של המסמכים עליהם נסמכות הנתבעות לא נערך על ידי התובע, אלא על ידי נציגים של הנתבעות, שיש להם אינטרס מובהק לצמצם את אחריותן לקרות התאונה, ומכל מקום נציגים אלו לא הובאו לעדות בבית המשפט לשפוך אור מאין שאבו את המידע אודות נסיבות התרחשות התאונה. בנסיבות אלו, לא מצאתי ליתן משקל למסמכים אלו ועל כן, אין בהם לקעקע את מהימנות התובע.

שני מסמכים נוספים הם מסמכים רפואיים שנערכו סמוך לאחר התאונה ובהם אין אזכור להיתקלות בחפץ כלשהו. הגם שהדבר מעורר תמיהה, לא מצאתי מקום ליתן לתמיהה זו משקל לחובת התובע שכן לא זו בלבד שאין ערובה כי עורכי המסמכים – רופא בחדר המיון ורופא בקופת חולים – תיעדו את מלוא דברי התובע, אלא שעד הנתבעת, המדריך יובל, לא שלל את האפשרות שבהזדמנות מוקדמת יותר למועד עריכת המסמכים האמורים, התובע כבר סיפר שנפגע מהיתקלות באביזר כלשהו בתוך האוטובוס.

הערכת מהימנות עדים אינה עניין לנוסחאות מתמטיות ואינה מלאכה טכנית. הערכת מהימנות עדים היא מלאכה מורכבת המשלבת יישום כללים ראייתיים לצד אינטואיציה שיפוטית שהיא פרי ניסיון מקצועי. לפיכך, גם אם במסמכים רפואיים שנערכו סמוך לאחר התאונה אין אזכור להיתקלות התובע בחפץ כלשהו, אין משמעות הדבר כי אין אמת בגרסת התובע. על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות ובכלל זה את עדות התובע עצמו. ניתנה לי הזדמנות בלתי אמצעית להתרשם מהתובע וממהימנות גרסתו, וכפי שציינתי בפתח הדברים, עדותו של התובע, תשובותיו לשאלות בחקירה הנגדית והאופן בו נמסרה העדות הותירו בי רושם מהימן.

לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח, ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, שמנגנון הפגיעה הוא היתקלות רגלו באביזר כלשהו של האוטובוס – ידית, מסעד או משטח להנחת הרגליים, ולא פגיעה מתנועה לא נכונה ללא מעורבות גורם חיצוני.

החבות הנזיקית

יסודה של התביעה שבכותרת הוא בעוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין).

ככלל, חובת זהירות של מעביד כלפי עובדו מחייבת אותו לנקוט את כל האמצעים הסבירים על מנת לוודא שעובד יוכל לבצע את עבודתו בצורה בטוחה, ואין היא מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות או יוצאות דופן (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225, 229).

מעביד שמחייב את עובדיו לעבור הכשרות ואימונים ושולח אותם לבצע הכשרות ואימונים מחויב לדאוג שההכשרות והאימונים יועברו במקומות בטוחים.

לפיכך, הנתבעת 2 חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובע שהועסק על ידיה ונשלח מטעמה לבצע הכשרות ואימונים במסגרת עבודתו.

הנתבעת 1 היא זו שהעבירה בפועל את ההכשרה וקיימה תרגיל באוטובוס, והיא גם תופסת המקרקעין בהם התרחשה התאונה. משכך, מוטלת עליה חובת זהירות לספק סביבת אימונים בטוחה.

אכן, אחריות מעביד אינה אחריות מוחלטת וחובתו למנוע סיכונים בלתי סבירים בלבד.

לפיכך, עלינו לבחון האם הסיכון בו ניצב התובע במהלך האימון היה סיכון בלתי סביר.

התובע אישר, אמנם, כי סופקו לו אמצעי מיגון לפני האימון ובכללם: מגני ברכיים מספוג (עמ' 5 שורות 16-17), מגני אשכים מפלסטיק (עמ' 5 שורות 20-21), וקסדה (עמ' 5 שורה 25).

התובע גם אישר שלפני תחילת האימון, המדריך הסביר להם את התרחיש שעומד בבסיס האימון (עמ' 5 שורות 31-33).

יחד עם זאת, הנתבעות לא הציגו לבית המשפט את הוראות הבטיחות שהותקנו עבור אימון זה, והעד מטעמן, המדריך יובל, אישר כי לצורך תרגיל זה הותקנו הוראות בטיחות ספציפיות (עמ' 19 שורות 32-34). משלא הוצגו הוראות הבטיחות יש קושי לקבוע אם בכלל הותקנו הוראות בטיחות לאימון. וככל שהותקנו, משאלה לא הוצגו לא ברור האם מספר המאבטחים שהשתתפו בפועל תאם את המספר הנקוב בהוראות הבטיחות, וכן לא ברור האם אמצעי המיגון שסופקו מספקים ותואמים את הוראות הבטיחות. בית המשפט תמהה מדוע הוראות הבטיחות לא הוצגו, שעה שעד הנתבעות, המדריך יובל, אישר שקיים תיק אימון ובו הוראות בטיחות (עמ' 19 שורה 28). אי הצגת הוראות הבטיחות פועלת לחובת הנתבעות ומעידה על רשלנותן.

לא זו בלבד שלא הוצגו הוראות הבטיחות, גם לא נסתרה טענת התובע, לפיה כל שנמסר להם טרם התרגיל הוא תיאור של תרחיש האירוע מושא התרגיל, ולא הוראות בטיחות לתרגיל. אמנם, עד הנתבעת טען בתצהירו כי העביר לתובע את הוראות הבטיחות, אולם לא הוצגו הוראות הבטיחות עצמן ולא הוצג טופס חתום על ידי התובע שהוא מאשר שהוסברו לו הוראות בטיחות טרם תחילת האימון, וכפי שציינתי לעיל רחשתי אמון בעדות התובע. אי מתן הוראות בטיחות מהווה התרשלות בפני עצמה, עת הנתבעת 1 היא הגוף אשר מעביר את ההדרכה ואמון על בטיחות המתאמנים.

כמו כן, לא נסתרה טענת התובע, לפיה לא היו ריפודים על מעקות או מסעדי היד של המושבים באוטובוס (עמ' 5 שורות 10-11). המדריך יובל לא התייחס בתצהירו לטענתו זו של התובע. כמו כן לא הוצגו על ידי הנתבעות תמונות של האוטובוס ממועד התאונה. מנגד, התובע הציג תמונות שצולמו זמן לא מבוטל לאחר התאונה ומהתמונות ניתן לראות, כי מעקות האחיזה שבאוטובוס רופדו וכי ידיות המושבים הוסרו, היינו המחדלים תוקנו (נספח ד' לתיק מוצגי התובע). שוכנעתי, ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי במועד התאונה, מעקות האחיזה שבתוך האוטובוס וידיות המושבים לא רופדו למניעת פגיעה. המסקנה המתבקשת היא כי הנתבעות לא סיפקו לתובע וליתר המשתתפים באימון סביבת אימונים בטוחה, ויש בכך כדי להוות הפרה של חובות הזהירות המושגית והקונקרטית.

גם טענת התובע, לפיה מדובר באימון ראשון שלו מסוג זה לא נסתרה. עד הנתבעות, המדריך יובל, אף אישר שהוא עצמו לא בדק אם התובע וחבריו לאימון התנסו באימון מסוג זה בעבר (עמ' 19 שורות 23-26).

כבר נקבע, כי תרגיל שאינו מתאים לרמת הקורס הוא בגדר התרשלות (ת"א (שלום י-ם) 29614-02-12 בעהם נ' קבוצת מודיעין אזרחי בע"מ (17/03/16).

שוכנעתי, ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי חלקי מרכב בתוך האוטובוס, בו התקיים האימון, ובכלל זה ידיות המושבים והמסעדים לא היו מרופדים למניעת פגיעות, וכן שוכנעתי כי התרגיל היה אימון ראשון מסוגו שעבר התובע במהלך עבודתו אצל הנתבעות.

באמצעים פשוטים וזולים יכלה הנתבעת 1 למנוע את הפגיעה או לצמצמה ולא עשתה כן. תחת זאת העמידה את החניכים בפני סיכון בלתי סביר, על אף שיכלה לצפות בסבירות גבוהה את אפשרות הפגיעה, שכן עסקינן בתרגיל שעניינו "מעבר בין קהל", היינו מעבר דרך אנשים שרצים בכיוון הנגדי, בתוך מקום צר וצפוף שמותקנים בו אלמנטים קשיחים, כדוגמת, ידיות של מושבים או מסעדים. צפיפות המקום אף מגבירה את הסיכון להיפצע מאותם אלמנטים קשוחים (רע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל (29/10/07), פסקה 10).

משלא נקטה הנתבעת 1 אמצעים סבירים בכדי לוודא שהחניכים יוכלו לבצע את ההכשרה, ובכלל זה את התרגיל בתוך האוטובוס, בבטיחות, שעה שמדובר באימון ראשון מסוג זה עבור התובע, הרי שהנתבעת 1 הפרה את חובות הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלות עליה.

המסקנה אף מתחזקת שעה שלא הוצגו הוראות הבטיחות לתרגיל, ככל שהיו קיימות כאלה.

הנתבעת 2 התרשלה הן בבחירת זהות הגוף שמעביר את התרגיל והן בהיעדר פיקוח ראוי על התנהלותה של הנתבעת 1, עמידתה בהוראות הבטיחות, שמירה על סביבת אימונים בטוחה, והעברת תוכן לימודי ובטיחותי.

כן הוכח קשר סיבתי מובהק בין התרשלות הנתבעות לבין הפגיעה בברכו של התובע, זאת בהתבסס על התיעוד הרפואי שהוצג לעיוני ועל קביעת המומחה שמונה מטעם בית המשפט.

לפיכך, על הנתבעות לפצות את התובע על הנזקים שנגרמו לו בעקבות התאונה.

לא מצאתי מקום לייחס לתובע אשם תורם כלשהו, מה גם שלא נתבקשתי לעשות כן על ידי הנתבעות.

דיון והכרעה בשאלת הנזק

נכות רפואית צמיתה

מטעם התובע הוגשה חוות דעת רפואית אורתופדית, שנערכה על ידי ד"ר גד ולן.

המומחה מטעם התובע העריך, כי בעקבות התאונה נותרה לתבוע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10% בגין אי - יציבות קדמית אחורית בברך ימין המשפיעה על כושר הפעולה הכללי, כל זאת כתוצאה מקרע מלא ברצועה הצולבת הקדמית.

מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת רפואית אורתופדית, שנערכה על ידי ד"ר אברהם משיח.

המומחה מטעם הנתבעות קבע, כי לא נותרה לתובע נכות רפואית כתוצאה מהתאונה.

נוכח הפער בין חוות הדעת מטעם הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר אלכס גפטלר.

המומחה מטעם בית המשפט קבע, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין אי יציבות קדמית קלה בברך ימין שהיא תוצאה של קרע ברצועה הצולבת הקדמית.

המומחים מטעם הצדדים וכן המומחה מטעם בית המשפט לא נחקרו על חוות דעתם.

להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי וועדת ערר של המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובע נכות בשיעור של 10% בגין הפגיעה בברך כתוצאה מהתאונה.

כבר נקבע בפסיקת בית המשפט העליון כי:

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. . ." (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רובי (31/12/88)).

משוויתרו הצדדים על חקירת המומחה מטעם בית המשפט ועל חקירת המומחים מטעמם, לא מצאתי סיבה שלא לקבל את מסקנות המומחה שמונה מטעם בית המשפט, ואני דוחה טענות שהעלה ב"כ התובע בסיכומים כנגד קביעות המומחה מטעם בית המשפט.

בהתאם, אני קובע, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית אורתופדית צמיתה בשיעור של 10% בגין פגימה בברך ימין.

נכות רפואית זמנית

המומחה מטעם בית המשפט קבע לתובעת נכויות זמניות בעקבות התאונה, כדלקמן:

חודש לאחר התאונה – 100%.

חודשיים נוספים לאחר מכן – 50%.

המומחה לא נחקר על חוות דעתו ועל כן, אני קובע כי בעקבות התאונה נותרו לתובע נכויות זמניות כמפורט לעיל.

נתונים אודות התובע

להלן מספר נתונים רלוואנטיים אודות התובע:

• התובע יליד 25/07/88, בן 27 בעת התאונה וכיום בן 34.

• בעת האירוע עבד התובע כמאבטח מעברים.

• התובע עבד אצל הנתבעת 2 מ – 11/10 עד 06/17 או 07/17.

• התובע הוא בעל תואר אקדמי במערכות מידע גיאוגרפיות וסטודנט לתואר שני בתחום זה.

• התובע עובד כיום כגיאוגרף בחברת שירותי לוויין.

   

   

  הנכות התפקודית

   

התובע טען, כי הוא סובל ממגבלות וכאבים בברך, המונעים ממנו מאמץ פיזי ומגבילים את אפשרויות התעסוקה וההתקדמות שלו. לשיטתו, הוא לא יוכל לבצע עבודות שטח או עבודות הכרוכות בנסיעות ארוכות. על כן עתר לקבוע שנותרה לו נכות תפקודית בשיעור של 20%.

הנתבעות מנגד טענו, כי לנכות הרפואית שנותרה לתובע אין השלכה תפקודית. בהקשר זה טענו הנתבעות כי התובע עובד בעבודה משרדית, אליה הכשיר את עצמו והוא התקדם במסלול חייו כפי שתכנן.

הנכות התפקודית נקבעת על ידי בית המשפט. היא מבטאת את השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של הנפגע בכל תחומי החיים. הנכות הרפואית משמשת "מקור השראה" להערכת הנכות התפקודית, במיוחד במקום שמדובר בפגיעה אורתופדית אצל מי שעובד בעבודה פיזית (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (10/01/15), פסקה 6). עם זאת, לא תמיד קיימת חפיפה בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית וזו האחרונה יכולה להשתנות בהתחשב בגילו של הניזוק, טיב עיסוקו, גובה שכרו לפני ואחרי התאונה, מצב התעסוקה בשוק ועוד כהנה וכהנה גורמים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב (3) 792, 797-799).

הפגיעה שנגרמה לתובע בעקבות התאונה היא פגיעה אורתופדית – קרע ברצועה הצולבת.

כבר נקבע ביחס לפגימות בתחום האורתופדי, כי הן בעלות השלכה תפקודית.

"בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי – כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל – תשקף, בדרך-כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית" (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב (3) 792, 799).

התובע אישר, כי אמנם עבד אצל הנתבעת 2 כשנתיים נוספות לאחר התאונה אך ציין, כי ביקש לעבור מתפקיד של מאבטח לתפקיד של בודק תעודות זהות (עמ' 3 שורות 22-24). עוד ציין התובע, כי בשל הפגימות שנגרמו לו בתאונה, בשנת 2017 הוא כבר התקשה לעבור את מבחני הכשירות שנערכו לו במסגרת עבודתו (עמ' 4 שורות 7-8), ובסופו של יום הוא עזב את עבודתו אצל הנתבעת 2 (עמ' 3 שורות 4-5). דבריו אלו של התובע לא נסתרו על ידי הנתבעות, ואף מצאתי להם חיזוק במכתב סיום עבודה אצל הנתבעת 2, בו נכתב כי: "העובד בשיחתנו הקודמת החליט כי רוצה להשתבץ כבודק ת"ז במעבר מיתר" (נספח 11 לתיק מוצגי הנתבעת). מיותר לציין כי הנתבעות לא חשפו את תיעוד השיחה הקודמת שלהם עם התובע והמוזכרת במכתב סיום העבודה.

יחד עם זאת, כיום התובע אינו עובד כמאבטח. הוא סיים לימודי תואר ראשון במערכות מידע גיאוגרפיות, וכיום לומד ללימודי תואר שני בתחום. הוא עובד בעבודה שהיא עבודה משרדית בעיקרה, ולמצער עבודת השטח היא חלק שולי בתפקידו הנוכחי.

התובע גם השביח את שכרו עם מעברו לעבודה החדשה.

נוכח השיקולים המפורטים לעיל, אני קובע כי נכותו התפקודית של התובע עומדת על שיעור של 7%.

בסיס השכר

אין חולק, כי עובר לתאונה התובע השתכר בממוצע שכר חודשי בסך של 8,035 ₪ כמאבטח מעברים.

אין חולק, כי כיום התובע משתכר בממוצע שכר חודשי בסך של 10,699 ₪ (לאחר ניכוי מס), וזאת במסגרת עבודה אחרת במקצועו כגיאוגרף.

הפסד שכר לעבר

כידוע, רכיב נזק של הפסדי שכר לעבר הוא רכיב נזק הטעון הוכחה מיוחדת.

לטענת התובע, הוא לא עבד משך 6 חודשים לאחר התאונה.

עם זאת, על פי דו"ח רציפות בעבודה, לאחר התאונה התובע נעדר חודשיים בלבד מעבודתו.

כמו כן, המומחה מטעם בית המשפט קבע נכויות זמניות כדלקמן: חודש לאחר התאונה – שיעור של 100%, וחודשיים נוספים – שיעור של 50%. המומחה לא נחקר על חוות דעתו.

זאת ועוד, מעיון בדו"ח רציפות בעבודה עולה, כי התובע המשיך לעבוד אצל הנתבעת 2 גם בשנים 2016 ו – 2017, כפי שהוא העיד. בשנת 2016 דווקא חלה עליה בשכרו של התובע ואילו בשנת 2017 חלה ירידה משמעותית בשכרו של התובע. בשנת 2018 התובע לא עבד אצל הנתבעת 2, ובשנת 2019 החל לעבוד במקום עבודתו הנוכחי, לאחר שסיים כאמור לימודי תואר ראשון במערכות מידע גיאוגרפיות ורכש מקצוע. בחלוף השנים, התובע השביח את שכרו במקום עבודתו הנוכחי.

לפיכך, מצאתי לחלק את תקופת הפסדי העבר לשתי תקופות משנה:

תקופה ראשונה – תקופת הנכויות הזמניות שקבע המומחה מטעם בית המשפט. בגין תקופה זו זכאי התובע לפיצוי בסך של 15,000 (לאחר ניכוי מס).

תקופה שנייה – השנים 2017 ו – 2018 בהן התובע טרם סיים את לימודיו האקדמיים אך גם התקשה לבצע עבודתו אצל הנתבעת 2 באופן שהביא לירידה משמעותית בשכרו ואף להפסקת עבודתו אצל הנתבעת 2. בגין תקופה זו, הנמשכת כאמור על פני שנתיים, זכאי התובע לפיצוי בסך של 12,000 ₪ (לאחר ניכוי מס) [7% X 8,035 X 24 (חודשים)].

סך כל הפיצוי המגיע לתובע ביחס לשתי התקופות הנ"ל, בגין הפסד השתכרות לעבר, עומד על סך של 27,000 ₪.

הפסד שכר לעתיד

כאמור, קבעתי כי נכותו התפקודית של התובע עומדת על שיעור של 7% ובסיס השכר לצורך חישוב הפסדי שכר לעתיד עומד על סך של 10,699 ₪ (לאחר ניכוי מס).

במועד מתן פסק הדין התובע כבן 34, כך שמקדם ההיוון הוא 251.

לפיכך, התובע זכאי לפיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד בסך של : 188,000 ₪ (מעוגל) [251 X 7% X 10,699 ₪].

הפסד פנסיה

בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, מקובל לפסוק הפסדי פנסיה גלובאליים בשיעור של 12.5%, הן בגין הפסדי העבר והן בגין הפסדי העתיד.

לפיכך, התובע זכאי לפיצוי בגין הפסדי פנסיה כדלקמן: 27,000 ₪ (במעוגל).

כאב וסבל

בהתאם לקביעתי, לפיה שיעור הנכות הרפואית עומד על 10%, בהיעדר ימי אשפוז ונוכח גילו של התובע (34), הרי שעל פי כפל שיעור הפיצוי המתקבל לפי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976, זכאי התובע לפיצוי בגין כאב וסבל בסך של 40,000 ₪.

עזרת צד ג' והוצאות רפואיות ונסיעה עבר ועתיד

לאחר שבחנתי טענות הצדדים, אני קובע, על דרך האומדנה, את שיעור הפיצוי בגין עזרת צד ג', הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, לעבר ולעתיד, בסך של 10,000 ₪.

ניכויי מל"ל

התובע קיבל מהמל"ל תשלומים בגין התאונה בסכום של 44,374 ₪ אותם יש לנכות מהפיצוי שייפסק.

גובה הפיצוי

לפיכך, ומכל המקובץ אני פוסק לתובע פיצויים בסך של 248,000 ₪, לפי הפירוט כדלקמן

א.הפסד שכר לעבר – 27,000 ₪.

ב. הפסד שכר לעתיד – 188,000 ₪.

ג.הפסד פנסיה – 27,000 ₪.

ד.כאב וסבל – 40,000 ₪.

ה.עזרת צד ג' + הוצאות רפואיות/נסיעה – 10,000 ₪.

סה"כ: 292,000 ₪.

ו.ניכויים - 44,374 ₪.

סה"כ: 248,000 ₪ (מעוגל).

על הסכום שנפסק לעיל, יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ והוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ וכן האגרה ששולמה בעת פתיחת ההליך. על ההוצאה בגין האגרה, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום בקופת בית המשפט ועד לפירעון בפועל.

מזכירות בית המשפט תשלח לצדדים עותק מפסק הדין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, ג' תשרי תשפ"ג, 28 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.