פלוני ואח' נ' מגה בעיר בע"מ ואח'

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מנפילתו בסופרמרקט. הנתבעות וצדדי ג' חולקים על אחריותם לאירוע, על חלוקת האחריות ביניהם ועל שיעור נזקיו של התובע.

הצדדים והתאונה

1. התובע, יליד 1957 (בן 61), עובד בעיריית ירושלים כראש מחלקת הטקסים.

    

2. נתבעות 2-1 (להלן: הנתבעות) מפעילות רשת סופרמרקטים בעלת סניפים ברחבי הארץ, בהם סניף "מגה" במודיעין (להלן: הסניף).

    

3. נתבעת 3 היא חברת הביטוח שביטחה את הנתבעות במועד הרלבנטי.

    

4. נתבעת 4 היא חברת הניקיון (להלן: חברת הניקיון), שהייתה אמונה על ניקיון הסניף במועד הרלבנטי.

    

5. נתבעת 5 היא חברת הביטוח שביטחה את חברת הניקיון במועד הרלבנטי.

    

6. ביום 9.4.11 הגיע התובע לסניף מגה על מנת לערוך קניותיו. בהגיעו לאזור חומרי הניקיון, החליק התובע על חומר ניקוי שהיה על הרצפה. כתוצאה מן הנפילה, כך נטען, נגרמו לתובע נזקי גוף. מכאן התביעה שלפני.

    

   התשתית הראייתית

    

7. בדיון ההוכחות שנערך נחקר התובע וכן העידה מטעמו אשתו, גב' *****. התובע אף מסר גרסה עובדתית ראשונית במסגרת קדם משפט. כפי שיפורט בהמשך הדברים, עדותו של התובע – הן בקדם המשפט הן בחקירתו – הייתה כנה וברורה והותירה על בית המשפט רושם אמין ביותר.

    

   מטעם הנתבעות העידה גב' אלינה סגל, שהייתה סגנית מנהלת הסניף במועד הרלבנטי (להלן: גב' סגל). מטעם חברת הניקיון העיד מר דוד דביר, סמנכ"ל החברה (להלן: מר דביר). המומחה שמונה על ידי בית משפט, פרופ' תום הלל, זומן אף הוא ונחקר על חוות דעתו.

    

   נסיבות התאונה

    

8. התובע תיאר בתצהירו כי ביום 9.4.11, מוצאי שבת לפני חג הפסח, הוא הגיע עם בנו בן העשר לסניף "מגה" על מנת לקנות משחת נעליים לבתו. התאונה ארעה בסביבות השעה 22:30. לדבריו:

   "כאשר הגעתי לאזור חומרי הניקיון של החנות, הייתה מרוחה על הרצפה משחה צהובה בכמות גדולה. עקפתי את המשחה על מנת לקנות משחת נעליים והחלקתי בגלל שאריות סבון שנמרחו. אחרי שאנשים בסביבה עזרו לי לקום נגשה אלי אלונה, האחראית על החנות והתנצלה בפני שזה קרה. היא אמרה ששעה ארוכה הם קראו לניקיון, אך הם לא באו ולא שמו שלט אזהרה. אלונה קראה לי למשרד לבוא ולמלא דו"ח על האירוע. היא מילאה דו"ח ושוב התנצלה ואמרה לי שזה לא צריך היה לקרות. לאחר מילוי הדו"ח היא נתנה לי פתק עם הפרטים שלה כולל הטלפון שלה על מנת לפנות אליה בכל עזרה שאצטרך" (סעיף 2 לתצהיר).

    

   ואמנם, לתצהירה של גב' סגל, שהייתה במועד הרלבנטי סגנית מנהל החנות, צורף דו"ח האירוע שנרשם בזמן אמת ובו נרשם כי התאונה אירעה במחלקת חומרי ניקוי וכי לטענת התובע הוא "החליק על סבון כלים שנשפך על הרצפה" (סומן נ/2). גב' סגל אישרה בחקירתה, בהסתמך על הרישום בדו"ח, כי "כנראה שהלכתי לבדוק, כנראה שכן ראיתי את הסבון... אם לא כתוב לדברי הלקוח, כנראה שבאמת היה סבון" (עמוד 33 לפרוטוקול, שורות 8-1). לבית המשפט הוגש גם הפתק, שעל גבו נרשם בכתב ידה של הגב' סגל שמה, תפקידה, מספר הטלפון שלה ומספר הטלפון של המחלקה המשפטית (סומן ת/1).

    

   הנתבעות הכחישו בשפה רפה את אירוע הנפילה (סעיפים 18-15 לסיכומיהן), אך לאור התרשמותי מעדותו האמינה של התובע, בצירוף התיעוד שנערך בזמן אמת ועדותה של הגב' סגל, דומה שלא יכולה להיות מחלוקת בדבר נסיבות התאונה.

    

   משכך, יש לקבוע כי התובע הוכיח שהחליק בסניף הנתבעות בשל שאריות סבון שהיו מרוחות על הרצפה.

    

   האחריות וחלוקתה

    

9. הנתבעות וחברת הניקיון טוענות כי אין להטיל עליהן כל אחריות לתאונה הנדונה.

    

10. הנתבעות טוענות כי לא קמה להן חובת זהירות וכי לא מתקיימים יסודותיה של עוולת הרשלנות. נטען, בין השאר, כי לא ניתן להעמיד עובד ניקיון על כל מטר רבוע ולא סביר לדרוש שיהיה מנקה שידאג בכל רגע כי רצפת החנות תהיה יבשה. הנתבעות מפנות להלכות הידועות לפיהן עצם העובדה שאדם החליק ונפל, אין בה כשלעצמה כדי להצביע על רשלנות מצד בעלי המקום, שכן נפילה או החלקה הן תופעות רגילות בחיים ומהוות סיכון טבעי אשר אין בגינו אחריות. עוד מדגישות הן כי העובדה שגב' סגל התנצלה בפני התובע בזמן אמת, אינה מלמדת על הודאה באחריות לתאונה, אלא מבטאת הקפדה על נהלי עבודה ואנושיות של סגנית מנהלת הסניף. הנתבעות טוענות כי אין להטיל עליהן כל אחריות כבעלות הסניף, שכן הן התקשרו עם חברת ניקיון על מנת לשמור על בטיחותם של הבאים בשערי הסניף, כעולה מן ההסכם שנכרת בין הצדדים. חברת הניקיון הייתה צריכה לספק שירותי ניקיון לחנות ולדאוג לניקיונם של המעברים. נטען כי מספר עובדי הניקיון שהיו בסניף היה סביר, בשים לב לכך שהתאונה ארעה בשעת לילה מאוחרת ובסמוך לסגירת הסניף. לחילופין, נטען כי חברת הניקיון לא התריעה בפני הנתבעות כי מספר עובדי הניקיון אינו מספיק ועל כן יש להטיל עליה את מלוא האחריות לנזקי התובע. הנתבעות מדגישות כי ביום התאונה נקרא עובד ניקיון להגיע למקום התאונה, ומשלא מילא העובד את חובתו ולא הגיע לפנות את המפגע בניגוד להתחייבות בחוזה, הרי שיש להטיל את כל האחריות על חברת הניקיון. לבסוף, נטען כי בהתאם לאחריות החוזית שנטלה על עצמה חברת הניקיון ובהתאם לאישור הביטוח הראשוני שהוצא, עליה לפצות ולשפות את הנתבעות בגין כל נזק גוף בגינו תתבענה. מכאן ההודעה לצד ג' שהוגשה כנגד חברת הניקיון והמבטחת.

     

11. חברת הניקיון מצדה סבורה כי הוכח שההתרשלות הבלעדית הייתה של הנתבעות ושל צוות הסניף, אשר היו ערים לקיומו של המפגע ולא נקטו באמצעים העומדים לרשותם למנועו. נטען כי לא ניתן היה להסתפק בכריזה במשך "שעה ארוכה" (על פי עדות התובע), לעובד ניקיון, אלא שומה היה על הנתבעות לנקות באופן מיידי את המפגע, ולכל הפחות, לשים שלט אזהרה ולהזהיר את קהל המבקרים. חברת הניקיון מפנה לעדותה של הגב' סגל, אשר העידה בזהירות כי אינה זוכרת "אם כרזנו לעובד ניקיון או לא כרזנו" (עמוד 32 לפרוטוקול, שורות 15-14); וציינה כי "קראנו לעובד ניקיון... זה מה שקרה כנראה כי זה הוראות של הרשת לקרוא לעובד ניקיון" (עמוד 32 לפרוטוקול, שורות 30-29. וראו גם עמוד 40 לפרוטוקול). לאור האמור, טוענת חברת הניקיון כי לא הוכח כלל שעובד ניקיון נקרא בכריזה להגיע למקום המפגע ומכל מקום, שומה היה על הנתבעות לפעול בעצמן לסגור את המקום שבו אותר המפגע. עוד טוענת חברת הניקיון כי הנתבעות לא שמרו וממילא לא הציגו ראיה מהותית: סרט מצלמות האבטחה שהיה בידיהן, ויש לזקוף לחובתן אי הבאתה של ראיה זו. הנתבעות גם לא איתרו את שמם של עובדי הניקיון הספציפיים שהיו באותה משמרת, דבר שיכלו לעשות בנקל. לבסוף טוענת חברת הניקיון כי הנתבעות הן שקובעות את מספר העובדים, כי הנתבעות קיצצו בעובדי ניקיון ובשעות עבודה מתוך רצון לחסוך (עמוד 49 לפרוטוקול) וכי יתכן שעובד הניקיון שהיה בסניף באותה שעה לא שמע את הכריזה, אם הייתה כריזה, משום שהיה בשירותים, בקווי השירות או במחסנים (עמוד 47 לפרוטוקול ואילך). לעניין העילה החוזית והביטוחית נטען כי הכיסוי הביטוחי הינו בגין מעשה או מחדל של חברת הניקיון וכי אין מדובר בכיסוי לכל אירוע נזיקי המתרחש בסניף.

     

12. אין חולק כי לנתבעות, כמחזיקות המקרקעין ומפעילות הסניף, חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בסניף ובכללם התובע. הנתבעות אחראיות לכך שהסניף יתוחזק וינוקה כראוי ושלא יהיו בו מפגעים. בענייננו, קמה גם חובת זהירות קונקרטית, שהרי ניתן וצריך היה לצפות כי ככל שקיים מפגע, יגרם נזק למי מהמבקרים בסניף כתוצאה מכך. הנתבעות התקשרו בהסכם עם חברת הניקיון, שהייתה אחראית מכוחו על מתן שירותי הניקיון וביצעה אותם בפועל. יש לבחון, אפוא, אם הנתבעות וחברת הניקיון הפרו את החובות המוטלות עליהן כלפי התובע ואם היה בהתנהגותן משום התרשלות שגרמה לנזק.

     

    לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן, הוּכחה התרשלות הן של הנתבעות הן של חברת הניקיון.

     

13. נקודת המוצא לדיון היא כי בסניף נתגלה מפגע בולט בדמות שאריות סבון בצבע צהוב. המפגע אוּתר על ידי הנתבעות או מי מטעמן לפני שארעה התאונה ואין חולק כי לא טופל כנדרש. אף לאחר שמיעת הראיות, לא הוברר מה היה מספר עובדי הניקיון שהוקצו במועד התאונה לסניף, ששטחו כ-1,600 מ"ר, על מנת לשמור על הניקיון ולהסיר מפגעים. הוסכם בין הצדדים כי התאונה ארעה בשעת ליל במוצאי שבת, בסמוך לשעת סגירת הסניף (הדו"ח מולא בשעה 22:50) וכי בשעה זו לא הייתה תנועה ערה של לקוחות (חקירת התובע, עמוד 19 לפרוטוקול, שורה 3). מעדותה של גב' סגל לא ניתן היה להבין אם שהו בסניף עובד ניקיון אחד או שני עובדים: בתצהירה ציינה גב' סגל כי "בזמן התאונה שהו בסניף, שני עובדי ניקיון, וזאת כמו בכל יום בשעה זו" (סעיף 9 לתצהיר); עם זאת, בחקירתה, משנמסר לגב' סגל כי התאונה ארעה במוצאי שבת, בסביבות השעה 22:30, לקראת סגירת הסניף, היא אישרה כי ב"מוצאי שבת, זה יכול להיות יש רק עובד אחד" (עמוד 36 לפרוטוקול, שורות 20-18). מר דביר, סמנכ"ל חברת הניקיון, הסכים בחקירתו כי במוצאי שבת ניתן להסתפק בעובד ניקיון אחד ("עובד אחד, אולי שניים, אין הרבה לקוחות במוצאי שבת" – עמוד 50 לפרוטוקול, שורות 3-1).

     

    תמימות הדעים בין הנתבעות לבין חברת הניקיון בדבר דיוּתה של מצבת עובדי הניקיון, אינה משנה מן העובדה שבמקרה דנן, כּשל מערך הניקיון והופרה החובה לשמור על שלמות גופם של מבקרי הסניף. יודגש כי במקרים רבים, נסב הדיון אודות השאלה אם ניתן היה לאתר מפגע כזה או אחר, בשים לב לגודל הסניף ולמספר עובדי הניקיון המועסקים בו. לא כך בענייננו, שעה שמדובר במפגע שאותר, וכל שצריך היה לעשות הוא להסירו. התובע העיד לעניין זה כי מיד לאחר פגיעתו, אמרה לו גב' סגל כי "שעה ארוכה הם קראו לניקיון, אך הם לא באו" (סעיף 2 לתצהיר התובע). גב' סגל אישרה בתצהירה את דברי התובע לפיהם היה ניסיון לקרוא לעובד ניקיון. לדבריה: "למיטב זכרוני, קודם התאונה הייתה כּריזה בסוּפר הקוראת לעובד ניקיון לנקות המפגע בגינו נפל התובע" (סעיף 8 לתצהיר). אמנם, בחקירתה השיבה גב' סגל כי אינה זוכרת אם הייתה כריזה ואם כן – מי הכריז (עמוד 39 לפרוטוקול, שורות 32-26, עמוד 40, שורות 16-1 ושורות 31-29). נתתי דעתי גם לכך שהתובע העיד כי כל זמן שהיה בחנות, הוא לא שמע שום כריזה (עמוד 24 לפרוטוקול, שורות 2-1; עמוד 25, שורות 21-19). ואולם, גרסתו של התובע באשר לדברים שנמסרו לו בזמן אמת, אמינה עלי, ואף מתיישבת עם השכל הישר ועם ניסיון החיים. יש להניח כי איתורו של המפגע על ידי מי מעובדי הנתבעות, הוביל לכריזה לעובד ניקיון, על מנת שיבוא ויסיר את המפגע.

     

14. בנסיבות אלה, בהן הנתבעות, על פי הודאת העדה מטעמן, איתרו את המפגע מראש, לא ניתן היה להסתפק בכריזה לעובד ניקיון מטעם חברת הניקיון. לעניין זה, אישרה גב' סגל בחקירתה כי:

    "ש. את אומרת שאם היית רואה את זה, מה היית עושה אם היית רואה את הסבון על הרצפה?

    ת. קודם הייתי עומדת במקום, נותנת פקודה להכריז לעובד ניקיון או קוראת לו, לא הייתי עוזבת את המקום עד שלא היו מנקים אותו.

    ש. לא היית מאפשרת לאנשים לעבור במקום?

    ת. ברור.

    ש. וגם היית מבקשת ליתר בטחון חוץ מזה שאת עומדת היית מבקשת לשים שלט? יש שלטים משולש זהירות החלקה, אם היית רואה את זה במקום, היית מבקשת לשים את השלט משני הצדדים?

    ת. כן.

    ש. אם הייתה כריזה, מישהו מאצלכם אמרו לו שיש פה בעיה, נכון?

    ת. כן, אם הייתה כריזה.

    ש. אם הייתה כריזה, את מסכימה איתי, שמי שאחראי לכריזה היה צריך לגשת, חוץ מאשר לכרוז, לגשת לחסום את המקום ולשים שלט, מסכימה איתי?

    ת. מסכימה.

    ש. ואם מי שעשה את הכריזה מהרשת שלכם לא עשה את זה, זה לא בסדר? מסכימה איתי? ת. אני מסכימה" (עמוד 42 לפרוטוקול, שורות 22-8.

     

    וראו עוד בחקירתה של הגב' סגל, שהסבירה כי מקום בו מתגלה מפגע:

    "אם אני רואה, לא במקרה הזה, ברוב המקרים, נופל משהו, או שאני עומדת במקום ואני מזהירה אנשים, או אם יש אפשרות אני חוסמת את המקום, עד שמישהו יביא את השלט, או שיבוא מנקה" (עמוד 33 לפרוטוקול, שורות 22-20)).

     

    על זאת יש להוסיף ולהזכיר כי השליטה והפיקוח על עובדי הניקיון היא של הנתבעות. הנתבעות הן שקבעו את מצבת עובדי הניקיון ואת מספרם והותירו בידיהן את מלוא ניהול מערך הניקיון והפיקוח עליו. לאור האמור, הנתבעות אינן יכולות לפטור עצמן מאחריות לתאונה בטענה שכרזו לעובד ניקיון או שמסרו את מכלול עבודות הניקיון לחברת הניקיון. מכאן אחריותן.

     

15. אשר לחברת הניקיון: אין חולק כי זו האחרונה הייתה אחראית על ניקיונו של הסניף ועל תחזוקתו. בין השאר, נקבע בהסכם ההתקשרות עם הנתבעות כי חברת הניקיון תהא אחראית ל"פינוי מעברים והסרת מטרדים" (סעיף 3.3.15); "הניקיון השוטף יישמר ויתוחזק [בסניפי הנתבעות]... במהלך כל שעות פעילות הסניפים ועד לסגירתם" (סעיף 3.4); חברת הניקיון תהא אחראית על "תחזוקתו השוטפת של ניקיון הסניפים והפיקוח השוטף על ביצוע ואיכות העבודות יתבצעו על ידי חברת הניקיון ובאחריותה הבלעדית במשך כל שעות העבודה של הסניפים והיא לבדה תהיה אחראית על ניהול עבודתם של מבצעי העבודות מטעמה" (סעיף 3.5). חברת הניקיון התחייבה לספק "מעמדי אזהרה שעל גביהם המלל 'הרצפה רטובה'" (סעיף 3.7.3) וכן ל"קרצוף המרצפות בחנות" (סעיף 3.3.11).

     

16. מר דביר טען בתצהירו כי אִמרתה של גב' סגל בתצהירה – לפיה למיטב זיכרונה, טרם התרחשה התאונה, עובדי הסופר כרזו למנקים לניקוי המפגע – "מדגימה את מחדלי הסופר שכן ככל שאכן איתרו מפגע, היה עליהם למנוע גישה לאזור זה וכן לטפל במפגע עד להגעת עובד הניקיון, אשר יתכן והיה עסוק במקום אחר, שכן שטח הסופר הינו אלפי מטרים רבועים, ויתכן גם לא שמע את הכרוז... על עובדי הסופר היה לסמן המפגע עד להגעת עובד הניקיון ולוודא הגעתו ולא להסתפק בכריזה בלבד. ככל שעובדי הסופר היו מסמנים המפגע ו/או מעמידים אדם להשגיח או דואגים לסילוק המפגע ו/או מונעים הגישה אליו, התאונה הנדונה הייתה נמנעת" (סעיפים 6 ו- 9 לתצהיר). מר דביר חזר על הדברים בעדותו. לדבריו: "לדעתי הייתה פה שגיאה כי מי שכרז, ידעו מהבעיה, אם קורה מצב שאף אחד לא יודע, ובדיעבד אחרי שלקוח נופל קוראים לעובד ניקיון, זה חנות של 1,000 מטר, במקרה הזה, העובד קראו לו לפי מה שהבנתי, אם קראו לו, מישהו ממגה היה צריך להיות שם לחכות שלא מישהו ייפול, לשים או את הפלסטיק הצהוב, או לשים איזה סולם, להראות שיש מפגע, לקחת בקבוק, לגדר את המקום, פה זה עבודה, לא לחכות שמישהו ייפול ונגיע לבית המשפט" (עמוד 47 לפרוטוקול, שורות 29-24).

     

17. כפי שפורט לעיל, מצאתי מקום להטיל אחריות על הנתבעות. בכך, אין כדי להסיר לחלוטין אחריות מחברת הניקיון. ודוקו: חברת הניקיון הייתה צריכה לספק עובדי ניקיון במספר ההולם סניף ששטחו כה גדול. כזכור, מר דביר אישר בחקירתו כי לא היה צורך בעובדי ניקיון נוספים במועד הרלבנטי (עמוד 50 לפרוטוקול, שורות 3-1), וממילא לא התריע על מספר מועט של עובדי הניקיון. במקרה דנן, לא שעו אנשי הניקיון לקריאת מי מעובדי הנתבעות, אשר כרזו במערכת הכריזה לבוא ולנקות את המפגע. מר דביר סיפק בעדותו שלל הסברים לאי התייצבותו של עובד הניקיון לקריאת נציג הנתבעות. בין השאר ציין הוא כי "יכול להיות באותו מוצ"ש, עשרה לאחת עשרה, זה בדרך כלל סגירה, עובד ניקיון, מה שעושה סוגר את כל האחורה של הסניף, את קווי השירות, מחסנים, לחנות נכנס לאחר שהלקוחות יוצאים... הוא יודע שהוא רוצה ללכת הביתה ורוצה לסגור, אני מאמין שעובד הניקיון לא היה בסניף, היה או בקווי שירות או במחסים, אני אומר מידע מקצועי" (עמוד 47, שורות 19-15). מר דביר אישר בחקירתו כי ניתן היה לאתר את עובד הניקיון הספציפי שפעל בחנות במועד הרלבנטי, אך הדבר לא נעשה משום שסבר שאין רלבנטיות לעדות זו (עמוד 47 לפרוטוקול, שורות 8-3). כן נשאל הוא אם מצא לנכון לערוך בירור "מי היו עובדי הניקיון, כי הייתה פה מחלוקת, האם כרזו או לא כרזו, כמה עובדים יש, אחד, שניים", והשיב כי לא דיבר עם עובדי הניקיון שהיו במקום במועד הרלבנטי וכי לא מצא לנכון לברר פרטים אלה עמם (עמוד 48 לפרוטוקול, שורות 20-1). עוד העיד מר דביר כי הוא "גורס אחרי שנה" את רשימת העובדים שמועברת אליו (עמוד 45 לפרוטוקול, שורה 23) וכי שומה היה על הנתבעות לספק לו את שם עובדי הניקיון הספציפיים שעבדו במועד האירוע. הסברים אלה אינם מניחים את הדעת. משקבעתי כממצא עובדתי, בהסתמך על העדויות שנשמעו, כי עובד חברת הניקיון נקרא להסיר את המפגע שנתגלה, ומשהוכח כי עובד כזה לא התייצב, אין מנוס מקביעה כי חברת הניקיון התרשלה במילוי החובות שנטלה על עצמה בהתאם להסכם ובכך תרמה לקרות הנזק.

     

18. מן המקובץ עולה כי התובע הוכיח את אחריותם של הנתבעות ושל חברת הניקיון לתאונה ממנה נפגעה. אחריותן של הנתבעות קמה לאור קביעתי כי נציגת הנתבעות לא יכולה הייתה להסתפק בכריזה לעובד ניקיון, אלא שומה היה עליה לפעול באופן עצמאי, עד להגיעו של עובד ניקיון, ולמנוע פגיעה של לקוחות מן המפגע שאוּתר. אחריותה של חברת הניקיון קמה משהוכח כי נציג הנתבעות כרז לעובד ניקיון, על מנת שיבוא להסיר את המפגע, ומשלא עלה בידי חברת הניקיון להוכיח בראיות קונקרטיות מדוע לא התייצב עובד מטעמה לבצע את המוטל עליו בהתאם לחובתו.

     

19. לאור קביעותי שלעיל, מצאתי לנכון לחלק את האחריות בין הנתבעות לבין חברת הניקיון באופן שווה. במערכת היחסים החוזית שבין הנתבעות ובקיומו של ביטוח ראשוני, אין כדי לשנות מחלוקת האחריות שנקבעה, שכן אחריותן של הנתבעות קמה, כאמור, בשל מחדליהן העצמאיים.

     

    אשם תורם

     

20. הנתבעות וחברת הניקיון טוענות כי יש להטיל על התובע אשם תורם משמעותי, שכן התובע ראה את המפגע הבולט ובכל זאת בחר ללכת בסמוך אליו, לא נקט בזהירות הנדרשת ולא נמנע מלהתקרב למפגע. בנסיבות המקרה דנן, אין בידי לקבל טענות אלה.

     

21. התובע תיאר בעדותו במסגרת קדם המשפט כי "על הרצפה הייתה שפוכה משחה צהובה בכמות גדולה, עקפתי את המשחה עברתי למדף מצד שני, לקחתי משחת נעליים, החלקתי..." (עמוד 2 לפרוטוקול, שורות 5-4). עוד הבהיר התובע באופן מפורש כי "אני לא דרכתי על הסבון, אני עקפתי אותו על רצפה לגמרי נקייה, החלקתי שם, אמרה לי אלינה שכנראה נמרח סבון כי אנשים דרכו עליו ונהיה שקוף בהמשך" (עמוד 3 לפרוטוקול, שורות 19-18).

     

    התובע נחקר בעניין זה ארוכות:

    "ש. תאר לי מה קרה בדיוק בתאונה, ראית משהו על הרצפה?

    ת. הגעתי לסופר במטרה לקנות משחת נעליים, לצחצח נעליים לבת שלי לפסח, הגעתי לאזור המדפים, חומרי ניקיון משחת נעליים, על הרצפה היה כתם גדול של נוזל צהוב על הרצפה.

    ש. כשראית את הנוזל הזה?

    ת. אני עקפתי אותו, הקפתי אותו מסביב.

    ש. ניסית לקפוץ מעליו?

    ת. לא, אני הקפתי אותו מסביב.

    ש. איך ידעת שיש נוזל צהוב על הרצפה, ראית מרחוק, ראית אנשים עוקפים אותו?

    ת. לא היה שם אף אחד, היה נוזל צהוב על הרצפה, ראיתי אותו ועקפתי אותו.

    ש. במהלך העיקוף מה קרה, נפלת?

    ת. לא, הקפתי אותו, כשהגעתי למשחת נעליים, איבדתי שיווי משקל...

    ש. זה קרה אחרי שהקפת את המפגע הצהוב?

    ת. היכן שהייתי לא היה סימן של מפגע צהוב.

    ש. קשה להסביר למה איבדת את שיווי המשקל.

    ת. מה שנאמר לי אחר כך, כנראה היה שם גם כן שפיכה של נוזל צהוב, שפשוט נמרח, כי ראו אחר כך את המגע השומני על הרצפה, עובדה שהבגדים שלי היו מוכתמים. הוכתמו מהנוזל שהיה שם" (עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 31-26 ועמוד 19, שורות 11-1).

     

    עוד נשאל התובע בחקירתו:

    "ש. אתה אומר כחצי מטר על חצי מטר [גודל הכתם] ליד המדף השמאלי, ואתה רואה אותו, את הכתם, אי אפשר להתעלם ממנו, מה הפריע לך ללכת צמוד יותר למדף ימני, ולא לגעת בכתם?

    ת. לא נגעתי בכתם, עקפתי אותו, הלכתי למדף הימני.

    ש. לא היה שם כתם?

    ת. לא היה שם כתם. מסתבר שאמר הפועל שהיה שם כתם, המשחה הייתה שקופה, שאתה מסתכל על זה לא ראו כתם. הרצפה הייתה שמנונית, הבגדים שלי יצאו עם כתם, יצאתי רטוב... הוא אמר שכנראה דרכו על זה, זה שקוף, הוא נגע בעצמו ביד, אמר לי תראה זה שמנוני, שאלתי אותו על מה החלקתי, מה קרה פה?" (עמוד 23 לפרוטוקול, שורות 32-20).

     

22. מן העדויות התברר כי המרווח בין שורות הסניף היה של כ-1.70 מטר. כך העריך התובע. אומדן זה זכה לאישורה של גב' סגל, שמסרה כי "לפי הנוהלים צריך להיות 1.70 מטר. זה סניף יחסית חדש, זה לפי הנהלים החדשים. לפחות 1.70 מטר. שתי עגלות יכולות לעבור" (עמוד 38 לפרוטוקול, שורות 20-19). מן האמור עולה כי התובע דווקא נתן דעתו למפגע הבולט לעין (המשחה הצהובה) וכי המעבר בין השורות היה רחב דיו ואפשר עקיפה של המפגע. פגיעתו של התובע, כך התברר, נגרמה ממפגע סמוי – שכבה שומנית שקופה – ולפיכך אין מקום לזקוף לחובתו אשם תורם כלשהו בגין מפגע מעין זה. (השוו: ת"א (שלום י-ם) מור נ' קלאבמרקט רשתות שיווק בע"מ – בפירוק פסקאות 9-8 (1.6.2008); ת"א (שלום פ"ת) 5584/06 כליפזדא נ' שופרסל דיל בע"מ עמ' 20 (30.12.2012); ת"א (שלום ת"א) 27615-11-10 לוי נ' רבוע כחול ישראל בע"מ פסקה 19 (10.11.2013)).

     

    הנכות הרפואית

     

23. המומחה מטעם התובע, ד"ר תומר קרבאל, קבע כי נכותו של התובע היא בגובה 19%: 10% לפי סעיף 37(7)א חלקי לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל), בגין הגבלת תנועה בצורה בינונית בעמוד שדרה מותני וממצא דיסקלי ו- 10% בגין שבר בגוף חוליה שהתאחה עם תזוזה, לפי סעיף 37(8)ב לתקנות המל"ל.

     

24. המומחה מטעם הנתבעות וחברת הניקיון, ד"ר מיכאל ליבני, קבע בחוות דעתו כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה עקב התאונה.

     

25. לאור הפער בין חוות דעת הצדדים, מונה פרופ' תום הלל כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה. המומחה עמד בחוות דעתו על כך, שבמיפוי עצמות שבוצע כחודש ושבוע לאחר החבּלה, נראתה קליטה מוגברת בחוליות D10-D8, אשר פורשה כך שנגרמה מהחבלה. אולם, כך קבע המומחה, על פי צילום עמוד השדרה המותני ועל פי צילום ה-CT של עמוד השדרה המותני, אשר בוצע כחודש וחצי לאחר החבלה, ניתן לקבוע שהקליטה המוגברת באותן חוליות היא תוצאה מיצירת העצם באוסטאופיטים הגדולים באותם הרווחים ואין סימנים לחבלה. עוד קבע המומחה, באשר לממצאים שנמצאו בבדיקת ה- CT ברווח L3-4 של פרגמנט גרמי אחורי ובלט של הדיסקית, כי לאור העדר קליטה מוגברת במיפוי העצמות באותו הרווח, ניתן לקבוע כי אינם כתוצאה מחבלה, אלא מדובר בשינויים ניווניים ואינם קשורים לחבלה. פרופ' הלל עמד על כך שהתובע סבל בעבר, לפני התאונה, מכאבי גב תחתון עם הגבלה בתנועותיו, אשר נמשכו שנים. הוא ציין כי קיימת אפשרות שהחבלה 'עוררה' סימפטומטולוגיה באזור האוסטאופיטים הגדולים שצוינו לעיל. לפיכך, העריך המומחה את נכותו של התובע בגב התחתון על פי סעיף 37(7)א לתקנות המל"ל ב- 10% נכות, כשמִתוכם, זקף רבע על חשבון התאונה.

     

    נכותו הרפואית של התובע הועמדה, אפוא, על ידי המומחה על 2.5% נכות. בנוסף קבע המומחה לתובע אי כושר מלא של יומיים ונכות זמנית של 20% למשך חודשיים.

     

26. התובע אינו משלים עם קביעות המומחה ומשכך, זומן המומחה ונחקר ארוכות על חוות דעתו. אף לאחר החקירה, סבור התובע כי אין לקבל את קביעות המומחה. בין היתר, טוען התובע כי היה מקום לקבוע שהמִמצא של שבר דחוס בחוליה D10 מקורו בחבלה ולא בשינויים ניווניים; כי המשקל שניתן להיסטוריה הרפואית שלו היה גבוה מאד ביחס למשקל הנזק של התאונה מושא התביעה; כי לא היה מקום לקבוע שהוא סובל מכאבים כרוניים בגב, שעה שהסתבר שהיו רק שש תלונות על כאבי גב במשך 18 שנים, שאחת מהן נבעה מתאונת דרכים; וכי הכאבים מהם הוא סובל כיום, אינם המשך ישיר לכאבים שהיו בעבר, ואינם באים ב"גלים" כפי שהגדיר המומחה, אלא מדובר בסבל אינטנסיבי מתמשך, שאינו פוסק ונובע אך ורק מהתאונה. לאור האמור, סבור התובע כי יש לזקוף את מלוא עשרת אחוזי הנכות שנקבעו לתאונה. לחילופין, טוען התובע כי יש מקום לקבוע שמדובר במקרה של גולגולת דקה, כי אין לומר שהתאונה הוסיפה רק במעט למצבו קודם לתאונה, אלא יש לקבוע שהתאונה היא הגורם העיקרי למצבו הנוכחי ועל המזיקים לשאת במלוא נזקיו.

     

27. הנתבעות וחברת הניקיון מצדן סבורות כי יש להעמיד את נכותו הרפואית של התובע על שיעור של 1% לכל היותר. מודגש כי המומחה מטעמם קבע כי לא נותרה לתובע כל נכות, כי פרופ' הלל קבע שהנזקים שנגרמו לתובע לא נגרמו מהחבלה הנדונה, כי בבדיקה שערך המומחה לא נמצאה הגבלה בטווח התנועות של עמוד השדרה המותני וכי התובע סבל במשך שנים מכאבים ומהפרעות קודמות בגב התחתון.

     

28. כאמור, המומחה נחקר ארוכות על חוות דעתו, אך גם לאחר חקירתו, עמד על קביעותיו.

     

    בחקירתו ציין פרופ' הלל כי התובע סובל מכאב גב תחתון כרוני. המומחה הפנה לעניין זה לקיומן של תלונות על כאבי גב בשנים 1993, 1994, 1998, 2002 (שתי תלונות), 2003, 2007, 2008 (שתי תלונות, אחת בגין תאונת דרכים) ובחודש יולי 2010, שמונה חודשים לפני התאונה. כן ציין הוא שבשנת 1998 נמצאה בבדיקת CT פתולוגיה. המומחה הבהיר בחקירתו כי "מספיק שזה [כאב גב] מופיע בתקופות מסוימות בשכיחות מסוימת, וזה שנים רבות, בשבילי זה כרוני" (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 4-3). עוד הוסיף המומחה והבהיר כי שקל "אפילו לא לתת נכות בכלל, לקבוע שהכל כאב גב תחתון כרוני", אולם, לדבריו: "לאחר שעיינתי וקראתי וחשבתי, נכון יותר בכל זאת לקבוע כמות קטנה לטובת התאונה, וכך קבעתי 2.5%, לדעתי אני כשכתבתי את זה, חשבתי שמי שיבוא נגדי בטענות זה הנתבעים, לא חשבתי שיש מקום לבוא אלי בטענות מצד התובע" (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 30-27). פרופ' הלל נחקר בעניין ממצאי בדיקת מיפוי העצמות מיום 16.4.11, שהדגימה קליטה מוגברת ופורשה כך שיש חשד לשבר דחוס בחוליה D10, אשר נגרמה מהחבלה. המומחה הסביר כי אין מדובר בשבר שכן "מיפוי עצמות לא יכול להגיד מה הבעיה, הוא יכול להצביע על זה שיש קליטת עצם מוגברת, כדי לדעת צריך לעשות צילום, פה בצילום CT שעשו בסמוך לתאונה, לא ראו שבר, למה הייתה קליטה מוגברת, כי יש שם אוסטאופיטים גדולים מאד, שהם יוצרי עצם ולכן ישנה קליטה מוגברת שם... אין שבר והקליטה... בגלל הזיזים הגדולים האלה" (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 14-8). עוד נחקר פרופ' הלל באשר לבדיקת CT של עמוד שדרה מותני מיום 29.5.11, שאבחנה כי קיימת פתולוגיה בין חולייתית בגובה L3-4. המומחה השיב לעניין זה כי "אילו היה שם שבר, מיפוי עצמות היה צריך להראות קליטה מוגברת, היות והמיפוי לא הראה קליטה מוגברת ב-L3 וב- L4, יש לראות את זה כממצא ניווני ולא נגרם מהתאונה" (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 9-7). המומחה עמד על כך שהסברו "ברור חד משמעי, לא היה שבר" (שם, שורה 26 ושורה 27). המומחה הוסיף ופירט כי "כאבי גב כרוניים האופייני שלהם שזה גלי, יש מאפיין נוסף שזה הולך ומחמיר עם השנים, וזה הולך ומחמיר עם השנים בלי קשר למשהו כזה או אחר, היות ואין לי אינדיקציה שיש פגיעה בגב בזמן התאונה, פגיעה כזו שתגרום לנכות שיהיה נזק קבוע, נכות קביעה, בשבילי זה שינויים בסימפטומטולוגיה של כאב גב כרוני, אין לי הוכחה שהתאונה הזו שגרמה לשינויים של נזק קבוע" (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 6-4).

     

29. לאחר ששקלתי את טענות התובע, לא שוכנעתי כי יש לסטות מן הנכות הרפואית שקבע המומחה. כפי שפורט לעיל בהרחבה, המומחה התייחס בחוות דעתו ובתשובותיו לתיעוד הרפואי שהוצג בפניו, לרבות עברו הרפואי של התובע, אשר לו בחר ליחס משקל נכבד. המומחה היטיב לנמק את מסקנותיו וחוות דעתו לא השתנתה לאחר חקירתו היסודית. לאור האמור, לא מצאתי מקום לסטות ממסקנות המומחה ולא מצאתי כי יש לשנות מן הנכות הרפואית שנקבעה בחוות דעתו.

     

    מן המקובץ עולה כי נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מן התאונה היא כפי שנקבעה על ידי מומחה בית המשפט, לאמור: 2.5%.

     

    הנכות התפקודית

     

30. התובע טוען כי נכותו התפקודית עולה על הנכות הרפואית שנקבעה. הוא מדגיש כי לפני התאונה לא נקבעו לו כל אחוזי נכות, הוא תפקד היטב כמו כל אדם רגיל, ניהל חיים תקינים, מלאים ותוססים כמו כל אדם רגיל וכי התאונה שיבשה את חייו. נטען כי לאחר התאונה, התובע מתקשה לתפקד כפי שתפקד לפנים ובשל כך נגרמים לו הפסדי שכר רבים, לרבות הפסדי שעות נוספות.

     

31. הנתבעות וחברת הניקיון סבורות כי אין לנכות הרפואית שנקבעה כל השלכה תפקודית. נטען כי התובע עובד בעיריית ירושלים בתפקיד ראש מחלקת הטקסים, כי מדובר בתפקיד בכיר שאינו פיזי כלל ועיקר, וכי ככל שנגרם לו קושי בעבודתו, הרי שעומדים לרשותו כל האמצעים על מנת להתמודד עמו, לרבות עובדים הסרים להוראותיו וחברה שאת שירותיה הוא שוכר על מנת להעביר ציוד.

     

32. כידוע, קביעת שיעור הנכות התפקודית נעשית בידי בית המשפט "הבוחן את נזקיו של הנפגע בראיה רחבה וכוללת על פי מיטב הכרתו, שיקול דעתו והנסיבות הכוללות של המקרה כפי שהוכח בפניו" (ע"א 516/856 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, 705 (1986)). הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא לבחינת ההשפעה התפקודית ו"בדרך כלל משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד..." (ע"א 3094/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995)). יחד עם זאת, בוחן בית המשפט גם את שאר הנסיבות המשפיעות על תפקודו של התובע ועל יכולתו להשתכר, לרבות גילו, "כישוריו וסגולותיו, רמת השכלתו, תחומי עיסוקו ועוד כיוצא באלה היבטים שאינם בתחום מגבלותיו הרפואיות של הנפגע דווקא" (הלכת אררט שלעיל, בעמ' 703).

     

    בנסיבות העניין, בשים לב לכך שלא הוכחה פגיעה בשכרו של התובע מאז חזרתו לעבודה, סבורני כי הנכות הרפואית שנקבעה משקפת גם את שיעור הנכות התפקודית.

     

    לאור האמור, אני מעריכה את נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 2.5%, כפי שיעור נכותו הרפואית.

     

    נזקי התובע

     

    הפסד שכר לעבר

     

33. התובע מכהן כמנהל מחלקת הטקסים. ממוצע שכרו עובר לתאונה היה 21,762 ₪ (בערכם היום: 22,575 ₪).

     

34. התובע עותר לפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר בהתאם לנכויות הזמניות שנקבעו, בסך של 50,000 ₪. מדובר, כידוע, בנזק מיוחד, המחייב הוכחה בראיות של ממש. מעיון בתלושי השכר של התובע נראית ירידה בשכר של כ-3,500 ₪ בחודש שלאחר התאונה (חודש מאי) בלבד. בחקירתו של התובע הוא הסביר כי וויתר על חלק מהטקסים בידיעת ראש העיר – "יצאו להפקה חיצונית, אני לא הפקתי, זה שעות עבודה שאני מפסיד. הייתי יכול לקבל עליהם שכר, שעות נוספות שאני לא עושה אותם" (עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 31-30). ואמנם, עיון בדו"ח הרציפות של התובע מעלה כי בשנה שלאחר התאונה (שנת 2012) חלה ירידה מסוימת בשכרו השנתי של התובע, בעוד שבשנים שלפני התאונה ולאחריה חלה בכל שנה עלייה הדרגתית בשכר. לאור האמור, מצאתי לנכון לפסוק לתובע סכום גלובלי בסך 6,500 ₪, המביא בחשבון את הנכות התפקודית שנקבעה למשך 11 חודשים נוספים.

     

    הפיצוי בגין הפסדי השתכרות לעבר עומד, אפוא, על 10,000 ₪.

     

    הפסד שכר לעתיד והפסדי פנסיה

     

35. התובע העיד כי הוא עובד בעיריית ירושלים מזה 30 שנה. מדו"ח הרציפות שהוגש עולה, כאמור, כי בשנה שלאחר התאונה חלה ירידה בשכרו השנתי של התובע ואילו בשנים שלאחר מכן, חלה עלייה הדרגתית על אף פגיעתו. על פי עדותו של התובע, שכרו עומד על כ- 25,000 ₪ (עמוד 28 לפרוטוקול, שורות 22-19); בהתאם לדו"ח רציפות המל"ל, עומד השכר על כ- 28,000 ₪ (נ/1). התובע נחקר בעניין זה והבהיר בחקירתו כי על אף האמור, תתכן פגיעה עתידית בשכרו: 

    "ש. אתה אמור לעבוד בעיריית ירושלים עד גיל 67, זה גיל פרישה.

    ת. כן.

    ש. אי אפשר לפטר עובד עירייה, אלא רק בית דין משמעתי על מעילה?

    ת. אפשר להעביר מתפקיד לתפקיד.

    ש. גם כשמעבירים לתפקיד אחר אי אפשר להוריד בשכר?

    ת. ממש לא נכון. יש לי בתפקיד שעות כוננות.

    ש. כשמעבירים נניח עובד שלא מסוגל לעבוד בתפקיד פיזי לתפקיד אחר, אי אפשר להוריד לו מהמשכורת הבסיסית?

    ת. בסיס כן, אבל יש תוספות ייחודיות בתפקיד שאפשר להוריד.

    ש. אף אחד לא מתכוון להעביר אותך מהתפקיד?

    ת. יבוא ראש עיר אחר, אני נהנה מהאמון של ניר ברקת, יודע על המגבלות והכאבים שלי, יבוא ראש עיר אחר, יגיד לא מתאים לי, אני רוצה בחור צעיר.

    ש. עד היום לא נפגע שכרך?

    ת. לא. את העתיד מי מבטיח?" (עמוד 27 לפרוטוקול, שורות 32-26 ועמוד 28, שורות 5-1).

     

36. אכן, משנת 2013 ניכרת עליה הדרגתית בשכרו של התובע ונראה כי הוא נהנה מביטחון תעסוקתי. עם זאת, טענת התובע לפיה מדובר במשרת אמון לא נסתרה. עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי חלק ניכר ממשכורתו משולם בגין שעות נוספות, הקשורות, כך על פי הנטען, בתפקידו הספציפי. בשים לב לנכותו של התובע, כמו גם לאפשרות שיחול שינוי בתנאי העסקתו אצל המעביד הנוכחי, מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי לעתיד בסך של 20,000 ₪, סכום המהווה כמחצית מהחישוב האקטוארי על פי הנכות התפקודית שנקבעה עד לגיל 67 בצירוף הפסדי פנסיה בהתאם לפסיקה בשיעור 12.5%, ומשקף את הסיכון להפסד ההשתכרות בעתיד כתוצאה מהתאונה.

     

    עזרת הזולת

     

37. בתצהירו פירט התובע כי בתקופת אי הכושר, הוא נאלץ להסתייע רבות בעזרה ובבני משפחה (סעיף 32 לתצהיר התובע). עדות זו נתמכה בתצהיר אשת התובע, הגב' *****. התובע העריך עזרה זו בסך של 30,000 ₪. בנסיבות העניין ובשים לב לתקופת אי הכושר שנקבעה, נפסק פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 3,000 ₪, לעבר ולעתיד.

     

    הוצאות וניידות

     

38. התובע פירט בתצהירו כי בשל כאביו ומגבלותיו הוא נאלץ לרכוש משככי כאבים, נזקק לטיפולים רפואיים רבים וכן נזקק לטיפולים פרה רפואיים, לרבות עיסוים ודיקור סיני (סעיף 35 לתצהיר; עדות גב' ****: עמוד 31, שורה 4). בחקירתו הבהיר כי טופל דרך קופת החולים, כי מדובר בטיפולים הכלולים בסל הבריאות וכי נשא בעלות של 200-100 ₪ לאחר סבסוד (עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 14-8). בנסיבות העניין ובשים לב לקבלות החלקיות שהוצגו, מצאתי לנכון להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 3,000 ₪.

     

    כאב וסבל

     

39. מן התיעוד הרפואי שהוצג עולה כי התובע היה במעקב רפואי שכלל, בין השאר, בדיקות רופאים, מיפוי עצמות, בדיקת CT וטיפולי פיזיותרפיה. בביקוריו אצל רופאים המשיך להתלונן על כאבי גב תחתון במשך כשנה לאחר התאונה (התיעוד האחרון הוא מיום 10.4.12). בנוסף, נזקק התובע לקבל זריקות וולטרן בבית חולים (סעיף 34 לתצהיר). כפי שצוין לעיל, עדותו של התובע הייתה אמינה מאד. התובע פירט במסגרת קדם המשפט שנערך כי "החיים שלי מתחלקים לשני חלקים, לפני האירוע אחרי. יש לי כאבים חזקים, למרות הכאבים אני מגיע לעבודה עם כאבים, עם כדורים, אני נעדרתי מעט מעבודה, אבל התפקיד שלי מחייב להגיע בגלל שהיו טקסים רבים. הכאבים מלווים אותי 4 שנים, לוקח כדורים, איכות החיים השתנתה. אני לא שוחה, לא רוקד, הייתי רוכב אופניים, היום קשה לי, כואב לי הגב. אני חי עם זה, הכאב נוכח מאז. ממשיכים לחיות, הכאב נמצא. אני מחויב לעבודה שלי, יש טקס, אני חייב להגיע אין לי פריבילגיה להעדר, עם כדורים הגעתי לעבודה, אני חייב לעבוד, עם כאבים, עובד" (עמוד 2 לפרוטוקול, שורות 17-11). בחקירתו הנגדית, תיאר התובע כי הוא מתקשה בביצוע פעולות יום יום: "למשל, לשרוך נעליים ללא ישיבה, אני לובש מכנסיים כשאני יושב, מתקשה בכיפוף, הייתי בחור נמרץ, שחיתי, רכבתי על אופניים, רקדתי ריקודי עם, היום אני לא מרקיד ולא רוכב על אופניים, יש לי אופניים במחסן מעלות אבק... היינו חבורה של מטיילים מיטיבי לכת. היום כל טיול שאנו עושים כמשפחה, צריך להתחשב בכאבים של אבא" (עמוד 21 לפרוטוקול, שורות 14-11 ושורות 17-16).

     

    בהתחשב באמור, מצאתי לנכון להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 25,000 ₪.

     

    סיכום נזקי התובע 

     

    הפסד שכר לעבר	10,000 ₪
    הפסדי השתכרות ופנסיה	20,000 ₪
    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד	3,000 ₪
    הוצאות וניידות	3,000 ₪
    כאב וסבל	25,000 ₪
    סך נזקי התובע	61,000 ₪

    סוף דבר

     

40. התביעה מתקבלת. הנתבעות וחברת הניקיון ישלמו לתובע, בהתאם לחלוקת האחריות שנקבעה, פיצוי בסך 61,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור כולל של 23.4% והוצאות משפט שהוציא התובע. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ולאחר מועד זה, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

     

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

     

    ניתן היום, ט"ו ניסן תשע"ח, 31 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.