ת"א 41996-07-10 סלימאן זידאן ואח' נ' ג'ושה ואח'

מבוא

1. תביעה בגין רשלנות רפואית.

2. המנוחה, שעיזבונה הוא תובע 12, תושבת עזה, ילידת 1957, נפטרה ביום 15.1.10, בהיותה בת 52. התובעים האחרים הם בעלה, תובע 1, וילדיה, תובעים 2-11, אשר כולם בגירים. התביעה הוגשה נגד נתבע 1 (להלן- "הנתבע") אשר ביצע את הניתוח שלטענת התובעים היה ניתוח רשלני, אשר גרם למותה של המנוחה, ונגד העמותה המנהלת את בית החולים אל מקאסד שבו אושפזה המנוחה ובו עברה את הניתוח (להלן- "מקאסד").

3. לכתב התביעה צירפו התובעים את חוות דעתו של ד"ר חוסאם בדר, אשר טיפל במנוחה במקאסד לאחר הניתוח נושא התובענה.

4. הנתבעים אשר כפרו בטענות התובעים, וטענו כי לא היה פגם בטיפול שניתן למנוחה, הגישו את חוות דעתו של פרופ' פליקס אומנסקי, אשר תמך בטענתם ופירט כי הניתוח בוצע בשיטה המקובלת, מצבה של המנוחה השתפר לאחר הניתוח, ופטירתה של המנוחה לא הייתה לא הייתה קשורה בקשר סיבתי לטיפול שניתן לה.

5. נוכח המחלוקות בין הצדדים מינה בית המשפט מומחה מטעמה, את ד"ר משה הדני, אשר הגיש חוות דעת ונחקר בבית המשפט.

6. מטעם התובעים הוגש תצהיר עדות ראשית של תובע 3, בנה של המנוחה, ואילו הנתבעים ויתרו על הגשת תצהירים.

7. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם הניתוח שבוצע בידי הנתבע היה ניתוח רשלני, האם קיים קשר סיבתי בין הניתוח לבין פטירתה של המנוחה, ומהם הנזקים שנגרמו בעקבות פטירתה של המנוחה, ככל שאכן הוכחה רשלנות רפואית הקשורה בקשר סיבתי לפטירה.

    

   העובדות

8. מהרשומות הרפואיות ומחוות דעתם של המומחים הרפואיים עולה כי התובעת סבלה מכאבי גב בחודשים שקדמו לניתוח. פרופ' אומנסקי ביאר בחוות דעתו כי על פי מסמך רפואי מיום 10.5.09 מבית החולים האירופי בעזה, מקום מגוריה של המנוחה, החלה התובעת לסבול מכאבים חזקים בעצמות הגב באפריל 2009. במסמך מיום 13.5.09 נכתב שהמנוחה סבלה מכאבים חזקים בעצמות הגב, מחולשה, מפרסטזיות בגפיים התחתונות ומקשיים בהליכה.

9. במהלך בדיקות שעברה במקום מגוריה בעזה נערכה בדיקת T . C של עמוד שדרה גבי, ואובחן שבר בחוליה 11T, אף הועלה חשד לאוסטאופורוזיס. בעקבות ממצאי הבדיקה פונתה המנוחה לבית החולים מקאסד להמשך הטיפול. בקבלתה בבית החולים ביום 30.6.09 צוין כי מדובר בחולה בת 52, הסובלת במשך 15 שנים ממחלת הסכרת ומטופלת בכדורים. עוד נכתב כי המנוחה סובלת מכאבי גב, ללא הקרנה, המלווים בקשיים בהליכה במשך 4 חודשים.

10. בבדיקה נוירולוגית נמצא טונוס תקין, קונטרקטורות דו צדדי בגפיים התחתונות, כוח גס 4/5 דו צדדי.

11. בדיקת T . C הדגימה שבר דחוס בחוליה 11 T , ואוסטאופורוזיס. בדיקת MRI של עמוד שדרה מותני מיום 1.7.09 הדגימה שבר דחוס בחוליה 11 T, עם תזוזה אחורית ולחץ על חוט השדרה. נמצאה עדות לרקמה רכה הקשורה לחוליה השבורה, וכן נמצא מוקד של סינגל גבוה בחלק הקדמי של חוליה 10T וחלק אחורי של גוף חוליה 5L. המסקנה בפענוח הבדיקה הייתה "ממצאים חשודים לתהליכים משניים".

12. נוכח החשד לתהליך ממאיר, בוצעה במקאסד ביופסיה עם מחט, שלא העלתה ממצאים.

13. חרף הממצא בבדיקת T.C לא בוצעה בדיקת צפיפות עצם לבירור אוסטאופורוזיס.

14. ביום 29.7.09, כחודש לאחר אשפוזה בבית החולים מקאסד, נותחה המנוחה בידי הנתבע באמצעות פתיחת בית החזה. על פי דוח הניתוח, בוצעו במהלכו ניקור חזה ליד חוליה 11 T, הסרת החוליה 11 T, דיסקוטומיה- כריתת הדיסקיות בין החוליות 11- 10 T ו- 12 -11T, דקומפרסיה- מתיחת עמוד השדרה להפחתת הלחץ, ונעשה קיבוע של עמוד השדרה באמצעות התקנת רשת (CAGE), לוחית וברגים.

15. ביום 6.8.09 שוחררה המנוחה ממקאסד, לאחר שלא נצפו אירועים מיוחדים.

16. ממקאסד הועברה המנוחה לבית החולים האירופי בחאן יונס, שם עברה הליך שיקומי בן חודש ימים, ולאחר מכן הועברה לבית החולים אל וופא להליך שיקומי נוסף שארך כחודשיים.

17. במסמך סיכום המחלה אשר נרשם בבית החולים אל וופא ביום 29.10.09 ביום שחרורה של המנוחה, נכתב שישנו שיפור משמעותי במצבה הקליני והתפקודי מוטורי, כן צוין שעלה בידי המנוחה לעמוד וללכת למרחקים ארוכים תחת השגחה, וכן לעלות במדרגות בעזרת תמיכה במעקה.

18. במכתבו של ד"ר בדר מיום 5.1.10 אשר נכתב במסגרת עבודתו במקאסד, צוין כי כחודשיים לפני כתיבת המכתב, נערכה למנוחה במקאסד בדיקת מעקב, בגדרה נאמר למנוחה ולבעלה כי הממצאים מצוינים.

19. בתחילת ינואר 2010 הפכה המנוחה למשותקת בפלג גופה התחתון, כפי שתואר במכתבו של ד"ר בדר מיום 5.1.10, ד"ר אחמד חלאר הפנה את המנוחה פעם נוספת לבית החולים מקאסד. במכתב ההפניה נרשם כי המנוחה סובלת משיתוק בפלג הגוף התחתון, לאחר שעברה בחודש יולי 2009 ניתוח בבית החולים מקאסד לשם ייצוב החוליות ה- 10 וה- 11, בעקבות שבר בחוליה העשירית וחוסר שליטה ביציאות. בבדיקת T.C של בית החזה נמצא קיבוע, וכן שהמסמר נמצא בתוך חוט השדרה עם שטף דם פנימי וזיהום בחוט השדרה. נכתב כי ההליך הדרוש הוא הסרת המסמר וריקון שטף הדם הפנימי.

20. ביום 31.12.09 אושפזה המנוחה בבית החולים מקאסד. בדיקת צפיפות עצם שנערכה לבקשת ד"ר בדר שקיבל את המנוחה לטיפולו, העלתה כי המנוחה סובלת מאוסטאופורוזיס. במכתבו מיום 5.1.10 פירט ד"ר בדר את ממצאי בדיקות הרנטגן שנעשו לתובעת ואשר העלו כי בניגוד לאמור בדוח הניתוח שנכתב על ידי הנתבע, החוליה השבורה, 11T כלל לא הוסרה; גם הדיסק הבין חולייתי לא הוסר, בניגוד לאמור בדוח; הקיבוע בעזרת CAGE בקוטר של 10 מ"מ הונח בצורה רופפת, הברגים העליונים הונחו בצורה רפויה על הדיסק הבין חולייתי 9-10 T, וברגים פנימיים נמצאו בתוך תעלת השדרה; בניגוד לאמור בדוח הניתוח, לא בוצעה מתיחה לעמוד השדרה לשם הפחתת הלחץ.

21. על פי האמור במסמך הסביר ד"ר בדר למנוחה ולבעלה כי הגורם לשבר היה האוסטאופורוזיס שממנו סבלה, ושבמקרים שכאלו אין לבצע ניתוח של הסרת דיסק בין חולייתי ואיחוי בין גופי, כפי שנעשה בניתוח הראשון, כיון שבשל איכות העצם הירודה, לא יהיה באפשרות העצם להחזיק את הקיבוע. פורט כי הוסבר למנוחה ולבעלה כי המתקן שהוצב בניתוח הראשון גורם ללחץ על עמוד השדרה, הוא עלול לחרוט בעמוד השדרה, ולפגוע עוד יותר בחוט השדרה, כך שהפגיעה בתובעת תגדל. אף שהניתוח הנוסף לא יפתור ככל הנראה את השיתוק בפלג הגוף התחתון, ואף שאין בטחון כי הניתוח יוביל להקלה בכאב, ראוי למזער את הפגיעה ולהסיר את שהותקן בניתוח שבוצע בידי הנתבע.

22. ביום 7.1.10 נותחה המנוחה בשנית בבית חולים מקאסד על ידי ד"ר נאיל שיהאבי ועל ידי ד"ר בדר, לאחר שנתנה הסכמתה לניתוח האמור. בניתוח נמצא כי הקיבוע אכן היה רופף, והוא הוסר בקלות. עוד נמצא בניתוח שתל, במידות 10X6 ס"מ, אשר הוצב מעל המוטות והברגים שחוברו לעמוד השדרה, בניסיון למנוע את תזוזתם.

23. לאחר הניתוח נותרה המנוחה משותקת. אף שמצבה הוגדר יציב ונעשו הכנות להחזרתה לבית החולים בעזה , ביום 15.1.10 חלה התדרדרות פתאומית במצבה של המנוחה, היא לקתה בדום לב ובדום נשימה, ונפטרה חרף ניסיונות החייאה.

     

    חוות הדעת הרפואיות

    חוות דעתו של ד"ר בדר

24. התובעים הגישו כאמור את חוות דעתו של ד"ר בדר בתמיכה לטענות בדבר טיפול רשלני במנוחה, אשר הביא למותה. ד"ר בדר פירט בחוות דעתו, שאינה נושאת תאריך, את עמדתו שלפיה לפני ביצוע הניתוח על ידי הנתבע היה על הנתבעים לבצע למנוחה בדיקת צפיפות עצם, ואילו הייתה הבדיקה מתבצעת, היה מתגלה שהמנוחה אכן סבלה באותה עת מאוסטאופורוזיס, מצב שבו אין לבצע את הניתוח שביצע הנתבע, של הסרת החוליה והתקנת ברגים ומוטות. הסיבה לשבר שממנו סבלה התובעת הייתה אוסטאופורוזיס, ובמצב זה, איכות העצם אינה מאפשרת להחזקת הברגים בתוך העצם, אף לא מאפשרת את איחוי העצם.

25. נוסף לביקורת בדבר הבחירה בביצוע הניתוח, מתח המומחה ביקורת על איכות הניתוח, וטען כי הניתוח עצמו היה רשלני, והעיד על חוסר ניסיון וחוסר הכשרה של הנתבע לביצוע ניתוחים כאמור. זאת ועוד, דוח הניתוח כלל לא תאם את ההליך שבוצע בפועל, החוליה השבורה כלל לא טופלה, כפי שניתן ללמוד מהצילומים, הקיבוע היה רופף, ופגע בעמוד השדרה.

26. ד"ר בדר מצא כי המנוחה נפטרה בעקבות סיבוך של השיתוק בפלג הגוף התחתון, שנוצר כתוצאה ישירה מפציעת חוט השדרה על ידי הברגים שהותקנו בצורה לא נכונה במהלך הניתוח שערכו הנתבעים.

     

    חוות דעתו של פרופ' אומנסקי

27. בית החולים הגיש כאמור את חוות דעתו של פרופ' פליקס אומנסקי, אשר מצא כי הניתוח נערך בגישה המקובלת, ולא באופן רשלני, ובכל מקרה הפטירה לא הייתה בעקבות הטיפול שניתן.

28. בחוות דעתו מיום 26.6.11, תיאר פרופ' אומנסקי כי על פי מסמכים מבית החולים בעזה, החלה המנוחה לסבול מכאבים חזקים בעצמות הגב באפריל 2009. באותה תקופה התלוננה המנוחה על ירידת תחושה בגפיים התחתונות, ועל קשיים בהליכה. במסמך מיום 13.5.09 נכתב שהמנוחה סבלה מכאבים חזקים בעצמות הגב, מחולשה, ומפרסטזיות בגפיים התחתונות ומקשיים בהליכה. המומחה ציין כי המנוחה עברה בירורים, והודגם שבר פתולוגי בעמוד השדרה. היה חשד לאוסטאופורוזיס, אך הייתה גם הבחנה מבדלת של M.M., לגביה ציין המומחה "(?MULTIPLE MYELONOMA)". בעקבות הממצאים הועברה המנוחה לבית החולים מקאסד להמשך טיפול. המומחה פירט בחוות דעתו את הבדיקות שנערכו במסגרת בית החולים ואת הממצאים. בין היתר ציין המומחה כי המסקנה והפענוח של בדיקת אמ.אר.אי. הייתה "ממצאים חשודים לתהליכים משניים", ועל כן ביום 5.7.09 בוצעה ביופסיה עם מחט, בשל החשד להליך גרורתי, שלא הייתה אבחנתית.

29. המומחה ציין בחוות דעתו כי לא בוצעה בדיקת צפיפות עצם לבירור האוסטאופורוזיס. כן ציין כי ביום 29.7.09 נותחה המנוחה, ובעקבות הניתוח לא נצפו אירועים מיוחדים, והיא שוחררה מבית החולים ביום 6.8.09. אחר מכן עברה הליך שיקומי בבית חולים בחאן יונס, במשך כחודש, ובמשך כחודשיים בבית החולים אל וופא בעזה. בסיכום המחלה מיום 29.10.09 נכתב שישנו שיפור משמעותי, במצב הקליני והתפקודי מוטורי, כן צוין שעלה בידי המנוחה לעמוד וללכת למרחקים ארוכים תחת השגחה, וכן לעלות במדרגות בעזרת תמיכה במעקה.

30. המומחה ציין כי על פי כתב התביעה בתחילת חודש ינואר 2010 ניסתה המנוחה לקום ממיטתה ונפלה על הרצפה. מיד לאחר הנפילה הופיע שיתוק בגפיים התחתונות. ביום 7.1.10 נותחה המנוחה על ידי ד"ר בדר באותה גישה ניתוחית שננקטה בניתוח הראשון, והקיבוע שהיה רופף לדברי ד"ר בדר, הוצא. כ- 10 ימים לאחר הניתוח סבלה המנוחה מאי ספיקה נשימתית והלם לבבי פתאומי, ולמרות המאמצים להחיותה, נפטרה.

31. המומחה ציין בחוות דעתו כי בתמונה הקלינית שהייתה, ועל רקע האפשרות שמדובר בהליך ממאיר מתקדם, ההמלצה לעריכת ניתוח הייתה במקומה. לדעתו, יש מקום להתערבות כירורגית גם בחולים עם אוסטאופורוזיס, הסובלים מליקויים נוירולוגיים מתקדמים. צוין שרוב השברים בעמוד השדרה במצב של אוסטאופורוזיס הם יציבים, וגורמים לכאבים בלבד, ללא חוסר נוירולוגי. אז ניתן לטפל בהם טיפול שמרני. לעומת זאת, כאשר מופיעים ליקויים נוירולוגיים, יש מקום לשחרר את הלחץ על חוט השדרה בעזרת התערבות כירורגית.

32. המומחה ציין כי הניתוח נערך בגישה מקובלת. בצילום שנערך לאחר הניתוח נראה עמוד השדרה בעמדה סבירה, ללא דיפורמציה משמעותית. עוד ציין המומחה "אני מסכים עם ד"ר בדר שלא בוצעה קורפקטומיה שלמה של TII, אבל במקרה זה, לא היה הכרחי". המומחה ציין שעל פי מכתב השחרור באל- וופא מצבה של התובעת השתפר בחודשים שלאחר הניתוח, היא הייתה מסוגלת ללכת למרחקים ארוכים ולעלות במדרגות. המומחה ציין כי קביעת ד"ר בדר לפיה הפכה המנוחה למשותקת עקב לחץ הברגים של הקיבוע אינה עולה בקנה אחד עם הכתוב במסמך של בית החולים אל וופא. בואר בחוות הדעת ש"המנוחה הפכה למשותקת באופן פתאומי לאחר נפילה וקרוב לוודאי כתוצאה מכך".

33. לסיכום העריך פרופ' אומנסקי מטעם הנתבעים כי הנתבע פעל על פי הסטנדרטים המקובלים, ללא רשלנות, ומטרתו הייתה לעזור למנוחה שהחלה לסבול משיתוק כתוצאה משבר בעמוד השדרה ומלחץ על חוט השדרה. המומחה ציין שאינו רואה כל קשר בין הניתוח לבין פטירתה של המנוחה.

     

     

    חוות דעתו של מומחה בית המשפט, פרופ' הדני

34. לאור המחלוקות בין מומחי הצדדים מינה בית המשפט מומחה מטעמו, את פרופ' הדני, מומחה בנוירוכירורגיה.

35. בחוות דעתו התרכז המומחה בשתי סוגיות באשר לניתוח שבוצע על ידי הנתבע: האחת, האם הייתה הוראה לכריתת החוליה השבורה ולקיבוע עמוד השדרה; השנייה, האם בוצע הניתוח על פי סטנדרט המקובל ועל ידי מנתח מיומן.

36. אשר לשאלה האם היה מקום לבצע ניתוח לכריתת החוליה השבורה וקיבוע עמוד השדרה, פירט המומחה כי בשעה שמודגם שבר בחוליה 11T, קיימת אבחנה מבדלת באשר לגורם לשבר שכן הסיבה לשבר תקבע את הצורך בטיפול ואת סוג הטיפול שיינתן. הגורם השכיח לשבר בחוליות הוא אוסטאופורוזיס, ואולם במקביל יש לשלול סיבות אחרות, כגון הליך גידולי או טראומה, ועל כן נכון נהגו הרופאים במקאסד אשר ערכו ביופסיה. הביופסיה שנערכה לא הראתה את טיב ההליך, ועל כן "היה צורך לבצע ביופסיה חוזרת או לערוך בדיקות המראות את צפיפות העצם בכדי להגיע לאבחנה".

37. המומחה הוסיף כי לפני הניתוח לא סבלה המנוחה מפגיעה מוטורית או מפגיעה בתפקוד הסוגרים, ועל פי בדיקת MRI שבוצעה לא נראה לחץ משמעותי על חוט השדרה, ועל כן "לא הייתה הוראה לניתוח לכריתת החוליה השבורה אלא היתה הוראה לבצע פעולה שתפחית את הכאבים". הדוגמא שנתן המומחה לפרוצדורה שבה ניתן היה לנקוט הייתה הזרקה דרך העור של חומר פלסטי לחוליה השבורה, אשר "בונה אותה מחדש" והכאבים בדרך כלל פוחתים בעקבותיה.

38. אשר לשאלה האם בוצע הניתוח על פי הסטנדרט המקובל, חיווה המומחה את דעתו כי "הניתוח שבוצע על ידי ד"ר גושה לא התאים לטיב המחלה". המומחה פירט כי במקרים של אוסטאופורוזיס קיבוע החוליות אינו נעשה באמצעות הנחת CAGE, פלטות וברגים, כפי שנעשה במקרים שבהם העצמות אינן נגועות באוסטאופורוזיס. השימוש בטכניקה זו לא התאים, ולכן נכשל, והמומחה הביע את הסכמתו לאמור בחוות דעתו של ד"ר בדר באשר לכך. עוד הוסיף המומחה "יתרה מכך, הממצאים בצילומי ההדמיה לאחר הניתוח, וכן הממצאים בניתוח השני מעידים על כך כי לא בוצעה הסרת החוליה הנגועה כפי שציין ד"ר גושה בדוח הניתוח הראשון ואף הקיבוע לא נעשה בצורה ובסטנדרט שהיו מקובלים בשנת 2009". המומחה הדגיש כי ד"ר גושה לא פעל על פי הסטנדרט המקובל בישראל ובעולם המערבי.

39. לסיכום חוות דעתו כתב המומחה: "ברור כי האבחנה השגויה שמדובר בגידול בחוליה השבורה הביאה לבחירה שגויה של טיב הטיפול. ההתערבות הניתוחית שנבחרה החמירה את המחלה בעמוד השדרה ותרמה לנזק לחוט השדרה שהתפתח שלושה חודשים לאחר הניתוח. הנזק לחוט השדרה גרם לשיתוק ופגיעה בסוגרים ובאופן עקיף הביא למותה של החולה כתוצאה כנראה מתסחיף ראיתי השכיח בחולים עם פגיעה כזאת בחוט השדרה".

40. בחקירתו הנגדית השיב המומחה כי בניתוח הראשון נעשה קיבוע באמצעות פלטה שקיבעה את החוליה מעליה ומתחתיה. הברגים הוכנסו למקומות שלא היו אמורים להימצא בהם, וגרמו לכאבים, ועל כן הוציא אותם ד"ר בדר במהלך הניתוח השני. הניתוח השני בוצע אמנם באמצעות פתיחת החזה, כמו בניתוח הראשון, ואולם בניתוח השני נעשתה פעולה הפוכה, שכן הוצאו הפלטות והברגים שהוצבו בניתוח הראשון (עמ' 7, שורות 9-18).

41. המומחה השיב כי חרף האמור בחוות דעתו של פרופ' אומנסקי, הוא לא ראה מסמך רפואי שלפיו היו למנוחה קשיים בהליכה לפני הניתוח, אף שסבלה מכאבים. לגבי המסמך שהוצג בפניו, שמועדו מיום 30.6.09 (מוצג נ/2) הבהיר כי הוא לא ראה מסמך רפואי המעיד על קשיי הליכה במשך 4 חודשים. בנ/2 נכתב כי היה למנוחה אירוע של אבדן שתן (עמ' 8, שורה 2). מאוחר יותר בעדותו הבהיר כי לא הייתה זו בעיה של שתן. צוין באישור הרפואי בעיה שהייתה כחודשיים קודם לכן, שהייתה כנראה מקרית (עמ' 10, שורות 12-14).

42. המומחה אישר כי על פי המסמך של בית החולים השיקומי בעזה השתפר מצבה של המנוחה לאחר הניתוח שערך הנתבע (עמ' 7, שורות 22-27; עמ' 8, שורות 16-17). יחד עם זאת, אף שמצבה השתפר באותה נקודת זמן, הוא הורע באופן פתאומי בשל שיתוק בשתי הרגליים (עמ' 8, שורות 19-21).

43. ב"כ הנתבעים הציע למומחה את האפשרות שהמצב הורע בעקבות אירוע טראומטי, והצביע על נפילתה של המנוחה ממיטתה, כאותו אירוע טראומטי. על כך השיב המומחה כי לא ידוע לו על אירוע טראומטי שאירע, (עמ' 8, שורה 32), כמו כן הבהיר (העמ' 9, שורות 1-7) כי -

    "הניתוח שבוצע החזיק מעמד כנראה תקופה מסוימת, ובאמת לאחר טיפול שיקומי של חודשיים חל שיפור במצבה, לאחר מכן, כחודש וחצי לאחר מכן, ניסתה לקום מהמיטה ונפלה, לא ברור אם היה שיתוק לפני, ואולם לפי צילומים, ברור שהקיבוע לא החזיק מעמד והתמוטט. האם הנפילה גרמה לכך או לא, לא ניתן לדעת, אך קיים עקרון הגולגולת הדקה. לדעתי הקיבוע לא נעשה טוב, הייתה נקודת חולשה ב- די 11 (טי 11) ולמעשה נגרם שיתוק כתוצאה מהתנועה באזור החוליה השבורה שפגע בחוט השדרה. אם הקיבוע היה טוב, נפילה מהמיטה לא צריכה לגרום לשיתוק. רק אם הניתוח לא מתאים זה קורה. היא נשארה עם אי יציבות של עמוד השדרה, זה מבחן התוצאה".

44. המומחה הוסיף כי אמנם המנוחה הלכה לאחר הניתוח, ואולם כנראה שהייתה אי יציבות. הברגים לא היו במקום שבו היה עליהם להיות, ובגלל האוסטאופורוזיס שממנו סבלה, החוליות היו מפוררות והבורג לא נתפס (עמ' 9, שורות 8-10).

45. המומחה השיב כי בחומר הרפואי הוא לא ראה עדות ללחץ על חוט השדרה, הבא לידי ביטוח בבדיקות נוירולוגיות, בתקופה שקדמה לניתוח. על פי הסברו, לעיתים קיים לחץ שכזה כאשר חוליה נשברת, (עמ' 9, שורות 31-32). הכאבים שמהם סבלה התובעת לא נבעו מלחץ על חוט השדרה, אלא מפגיעה בפרקים שבין החוליות והעצבים, ואף שאינו שולל קיומו של לחץ על חוט השדרה, הוא לא ראה בחומר הרפואי כל עדות לכך (עמ' 9, שורות 1-2).

46. המומחה חזר וציין כי הנתבע בחר בטיפול לא נכון, וכי הוא לא שקל את מלוא הנתונים הרלוונטיים (עמ' 10, שורות 17-24). המומחה חלק על גישתו של פרופ' אומנסקי שלפיה ניתן היה לבצע את הניתוח חרף האוסטאופורוזיס, וביאר כי החוליות היו מפורקות בגלל המחלה, ועל כן הברגים לא החזיקו מעמד (עמ' 10, שורות 28-32).

47. המומחה השיב כי כתב בחוות הדעת שסיבת הפטירה הייתה כפי הנראה תסחיף ריאתי, והסביר כי זה בדרך כלל מה שקורה לאנשים משותקים.

     

    האם הטיפול הרפואי היה רשלני

48. לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי שיש לקבוע כי הנתבעים אכן העניקו טיפול רשלני למנוחה, החל בכך שלא אבחנו כנדרש כי הסיבה לחוליה השבורה הייתה מחלת האוסטאופורוזיס, אף שחשד לכך עלה עוד בבית החולים בעזה, המשך בכך שבחרו בניתוח שלא התאים למצב עצמותיה של המנוחה, וכלה בביצוע רשלני של הניתוח.

49. מצאתי שיש לאמץ לעניין זה את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, על כל היבטיה. המומחה נחקר בחקירה נגדית, השיב על כל השאלות, דבק בחוות דעתו, והבהיר את קביעותיו. ניכר היה כי חוות דעתו ותשובותיו מקצועיות ומבוססות על חומר הרפואי שהוצג לו.

50. המומחה פירט כי כאבי הגב שמהם סבלה המנוחה היו בעטיה של מחלת האוסטאופורוזיס. למעשה אין מחלוקת אמיתית על כך, שכן אף שהבדיקות לאבחון מחלה זו נעשו במקאסד רק בדיעבד, לאחר שהמנוחה נותחה בידי הנתבע, העלו הבדיקות בבירור כי המנוחה אכן סבלה מאוסטאופורוזיס.

51. עולה מהמסמכים הרפואיים וכן מחוות הדעת של פרופ' הדני כי שלב האבחנה כלל לא הושלם. פרופ' הדני הבהיר כי אמנם נכון היה לבצע ביופסיה, כדי לבחון האם קיים הליך ממאיר, ואולם התוצאות לא העידו על קיומו של הליך שכזה, ועל כן היה צורך בביצוע ביופסיה נוספת, וכן בדיקה לצפיפות העצם. גם פרופ' אומנסקי ציין כי בעקבות הביופסיה לא היו ממצאים אבחנתיים, אף הודה בכך שלא בוצעה בדיקה לצפיפות עצם. כיון שהאבחנה לא הושלמה, לא נשקלו חלופות לטיפול. לא ברור מדוע החליט הנתבע דווקא על ביצוע הניתוח, ואין להוציא מכלל אפשרות שאילו היה מבצע את בדיקת צפיפות העצם היה שוקל האם יש מקום לבצע את הניתוח ונמנע מביצועו. עצם הבחירה בהליך כירורגי כה מורכב, מבלי לאבחן תחילה ממה סבלה המנוחה, ומהו הטיפול המיטבי במצבה, מהווה הפרה של חובות הזהירות המוטלות על הנתבעים.

52. פרופ' הדני פירט בחוות דעתו מדוע אסור היה לבצע ניתוח של קיבוע, שכן בהינתן האוסטאופורוזיס שממנו סבלה המנוחה, לא היה באפשרות העצם לשאת את הקיבוע, כפי שאכן אירע. לדעת המומחה צריך היה לבצע טיפול אחר, באמצעות הזרקה לשם בניית החוליה מחדש, באופן הגורם בדרך כלל גם להפחתת הכאבים, ולא טיפול כירורגי.

53. פרופ' אומנסקי טען אמנם כי גם במקרה של אוסטאופורוזיס ניתן לבצע ניתוח שכזה, ואולם הוא ציין בחוות דעתו כי יש מקום להתערבות כירורגית גם בחולים עם אוסטאופורוזיס, הסובלים מליקויים נוירולוגיים מתקדמים. אלא שבענייננו לא היו ליקויים נוירולוגים, בוודאי שלא ליקויים נוירולוגים מתקדמים, כפי שהדגיש פרופ' הדני בחוות דעתו ובחקירתו הנגדית. אמנם פרופ' אומנסקי הדגיש כי עוד בבית החולים בעזה נרשם כי לתובעת היו קשיי הליכה וקשיים בשליטה על מתן השתן, ואולם מעבר לקשיים בהליכה הוא לא ציין שיתוק. פרופ' אומנסקי עצמו התייחס בחוות דעתו למסמך נ/2, וציין כי המסמך עוסק בקשיים בהליכה, ולא בשיתוק. אמנם בחוות דעתו כתב כי אין פרטים בקשר להליכה, ולא ברור האם הייתה מסוגלת ללכת או שהייתה מרותקת לכיסא גלגלים, ואולם סביר להניח שאילו הייתה התובעת מגיעה למקאסד על כיסא גלגלים, או שהייתה משותקת, היה הדבר מצוין במפורש ברשומה הרפואית נ/2.

54. פרופ' אומנסקי התייחס בחוות דעתו לממצאים הנוירולוגים בעת קליטתה של המנוחה במקאסד (טונוס תקין, קונטרקטורות דו צדדי בגפיים התחתונות עם כוח גס 4/5 המעיד על פרשנותו על חולשה קלה דו צדדית, תחושה תקינה והחזרים ערים, ללא החזרים פתולוגים), ואין בכך כדי להעיד על 'ליקויים נוירולוגים מתקדמים'. ברשומות ממקאסד לא תוארו אפוא ליקויים נוירולוגים מתקדמים, אף לא ברשומות מבית החולים בעזה, כפי שהשיב פרופ' הדני וכפי שעולה גם מחוות דעתו של פרופ' אומנסקי. פרופ' הדני הדגיש בחוות דעתו וכן בחקירתו הנגדית כי אין עדות לליקויים נוירולוגים, בוודאי שלא לליקויים מתקדמים, אמנם על פי הרשומה סבלה המנוחה מקשיי הליכה, ואולם כפי שציין פרופ' הדני לא נצפתה בעיה נוירולוגית, אין רישום על שיתוק, והבעיה המתוארת במתן השתן הייתה לכאורה חד פעמית ומקרית. למעשה, אין להוציא מכלל אפשרות כי הקשיים בהליכה מקורם בכאבים ובמחלת האוסטאופורוזיס, ובכל מקרה לא הוצגו בפני ליקויים נוירולוגים מתקדמים שבשלם ניתן היה לשיטתו של פרופ' אומנסקי לבצע הליך כירורגי, בוודאי שלא הליך כירורגי של קיבוע שבוצע בידי הנתבעים.

55. מעבר להתרשלות באבחון המחלה ובבחירת הטיפול במנוחה, הבהיר פרופ' הדני כי הניתוח עצמו, מעבר לכך שלא היה נכון לערוך אותו, בוצע באופן לקוי. לא זו בלבד שהקיבוע לא נעשה בסטנדרט שהיה מקובל בארץ ובעולם המערבי בשנת 2009, הדוח שמולא בעקבות הניתוח כלל לא תאם את שבוצע בפועל.

56. הרשומות הרפואיות מהתקופה שלאחר הניתוח, לרבות ממצאי ההדמיה, כמו גם ביאוריו של פרופ' הדני בחוות דעתו, מעידים בראש ובראשונה על כך שהקיבוע היה רופף, ולא בוצע כראוי. מבחינת מבחן התוצאה, ניתן להיווכח הן מההפניה מבית החולים בעזה, הן מהמסמכים במקאסד, הן מחוות דעתו של פרופ' הדני, כי הקיבוע קרס, וחלקים ממנו נמצאו בתוך עמוד השדרה, במקום שבו לא היו אמורים להימצא. במאמר מוסגר אציין כי פרופ' אומנסקי לא התייחס בחוות דעתו לממצאים אלו.

57. ההליך הכירורגי שבוצע גרם לטעמי לשיתוק שממנה סבלה המנוחה, כפי שאפרט להלן. עוד אפרט להלן כי אינני מקבלת את הנחתם של הנתבעים שלפיה גרמה הנפילה מהמיטה לקריסת הקיבוע ולשיתוק. ואולם גם אם הייתי מקבלת הנחה זו, כפי שהשיב פרופ' הדני בחקירתו הנגדית, גם נפילה מהמיטה אינה אמורה לגרום לשבירת הקיבוע ולתוצאה שנצפתה אצל המנוחה.

58. זאת ועוד, לא כל המהלכים שפורט בדוח הניתוח בוצעו, עובדה זו כשלעצמה מעידה על ליקוי חמור בניתוח, על כך שלא עלה בידי המנתח לבצע את מה שביקש לבצע. הן מבחינת מבחן התוצאה, הן מבחינת השוואת הביצוע למתוכנן, היה הניתוח לקוי, ולא עמד בסטנדרטים המקובלים בארץ, ועל כן יש לקבוע כי הוא בוצע בצורה רשלנית.

59. כל אלו מעידים על הפרת חובת הזהירות החלה על הנתבעים בכל ההיבטים שציינתי, ועל כך שהטיפול הרפואי במנוחה היה טיפול רשלני.

     

    הקשר הסיבתי בין הטיפול הרשלני לבין הפטירה

60. שאלה נוספת הנשאלת בענייננו היא האם קיים קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי הרשלני במנוחה לבין הנזקים שנגרמו לה, השיתוק והפטירה. הנתבעים טענו כאמור כי אין כל קשר בין הטיפול שקיבלה בניתוח הראשון לבין פטירתה המצערת של המנוחה או בינו לבין השיתוק. על פי טענתם חל שיפור במצבה הרפואי של המנוחה לאחר הניתוח, כפי שנכתב ברישומי בית החולים בעזה, שם פורט כי בעקבות השיקום ישנו שיפור משמעותי במצבה הקליני והתפקודי מוטורי, במנוחה הייתה עצמאית בכל התנועות במיטה, יציבה בישיבה ובעמידה, עלה בידיה להתהלך למרחקים ארוכים תחת השגחה, וכן עלה בידה לעלות ולרדת במדרגות בעזרת תמיכה במעקה. עוד טענו כי השיתוק נגרם בשל נפילתה של המנוחה מהמיטה, ובכל מקרה פטירתה הייתה בשל תסחיף ריאתי, שהוא אירוע בלתי נשלט.

61. אף שבתצהיר עדות ראשית שהגיש בנה של המנוחה בואר כי המנוחה ניסתה לקום ממיטתה בבוקר, ומיד נפלה על הרצפה, לא התרשמתי כי הנפילה היא שגרמה לשיתוק, אלא להיפך, שבשל השיתוק הפתאומי, שמקורו בניתוח הרשלני שבוצע, נפלה המנוחה בעת שביקשה לקום ממיטתה.

62. במסמכים הרפואיים, הן מבית החולים בעזה, הן מבית החולים מקאסד בעקבות טיפולו של ד"ר בדר במנוחה, עולה כי הניתוח הוא שגרם לפגיעה בעמוד השדרה, כפי שפירטתי, ולא הנפילה מהמיטה או אירוע טראומטי אחר. אמנם בסמוך לניתוח נראה היה שחל שיפור במצבה של המנוחה ואולם בתוך כ- 3 חודשים קרס הקיבוע וגרם לשיתוק.

63. פרופ' הדני התייחס בחוות דעתו לקשר הסיבתי בין הטיפול הרשלני לבין הנזקים שנגרמו למנוחה, לרבות פטירתה, וציין במפורש כי ההתערבות הניתוחית השגויה החמירה את מחלת התובעת בעמוד השדרה, וגרמה לנזק לחוט השדרה אשר התפתח כשלושה חודשים לאחר הניתוח. המומחה ציין במפורש בחוות דעתו כי הנזק לחוט השדרה גרם לשיתוק ולפגיעה בסוגרים, ובאופן עקיף הביא לפטירתה של החולה, ככל הנראה בעטיו של תסחיף ריאתי השכיח בחולים הסובלים מפגיעה בחוט השדרה דוגמת הפגיעה שממנה סבלה המנוחה.

64. כפי שציינתי, פרופ' הדני השיב בחקירתו הנגדית כי לא ראה אינדיקציה הקושרת את השיתוק לאירוע טראומטי, ואולם בכל מקרה, נפילה מהמיטה לא הייתה אמורה לגרום לתוצאה שנצפתה בבדיקות ההדמיה וכן בניתוח השני, שלפיה חלקי הקיבוע נמצאו במקום שבו לא היו אמורים להימצא ופגעו בחוט השדרה.

65. אשר על כן אני קובעת כי קיים קשר סיבתי בין הטיפול הרשלני לבין השיתוק שממנו סבלה המנוחה, ובין הטיפול הרשלני לבין פטירתה, שכן כפי שהבהיר המומחה, התסחיף הריאתי שממנו נפטרה המנוחה כפי הנראה, הוא סיבוך שכיח בשיתוק.

    הנזק

66. שאלה אחרונה שנותרה לדיון הינה שאלת הפיצוי בגין הנזקים שנגרמו למנוחה. במהלך הדיון הצהיר בא כוחם של התובעים כי התביעה שהוגשה היא תביעת העיזבון, ולא תביעת התלויים, עמדה המתיישבת עם ראשי הנזק שנתבעו בכתב התביעה. לפיכך ראשי הנזק הרלוונטיים לתביעת העיזבון הם נזק בלתי ממוני, אבדן הכנסה בשנים האבודות, והוצאות שהיו לעיזבון, לרבות הוצאות קבורה.

     

    פיצוי בלתי ממוני 

67. לטענת התובעים יש לפסוק פיצוי בסכום של 200,000 ₪ בגין כאב וסבל, בשים לב לכאבה וסבלה של המנוחה, במיוחד בין שני הניתוחים שעברה, וכן פיצוי גלובאלי בסך של 250,000 ₪ בגין אבדן תוחלת החיים.

68. לטענת הנתבעים יש לפסוק פיצוי בסכום של 10,000 ₪, ולכל היותר 50,000 ₪.

69. בע"א 3106/10 עזבון המנוח בשטקר נ' בית החולים סורוקה (מיום 18.07.2013), דובר בטיפול רשלני שהוענק למנוח, שבסופו נותר המנוח כשהוא שרוי בחוסר הכרה עמוק במשך 5 שנים. המנוח באותה פרשיה נפטר בגיל 66, והפיצוי שנפסק בגין ראש הנזק של כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים עמד על 500,000 ₪. סכום בסדר גודל דומה נפסק גם בע"א 8488/08 עזבון המנוחה רוננה סושרד ז"ל נ. מדינת ישראל - משטרת ישראל (מיום 5.6.12).

70. בענייננו יש לשקול את הכאב והסבל שהיו מנת חלקה של המנוחה לאחר הניתוח, הכאבים שמהם סבלה, הידיעה שהניתוח בוצע לשווא והביא להחמרה במצבה, שעליה לעבור ניתוח נוסף אשר ככל הנראה לא יטיב את מצבה, ולא יפתור את בעיית השיתוק ואת כאביה, העובדה שלאחר הניתוח השני אכן התברר כי הניתוח לא הטיב את מצבה, וכן את ההתדרדרות במצבה הרפואי של המנוחה עד פטירתה. אמנם המנוחה סבלה מכאבים עובר לניתוח, ואולם כפי הנראה לא היו הכאבים באותה עוצמה, ועל פי חוות דעתו של המומחה, סביר להניח כי טיפול מתאים היה מפחית את הכאבים, ובוודאי שלא היה מצריך ניתוחים, גורם לשיתוק וחוסר שליטה על הסוגרים, ומוביל לפטירתה של המנוחה. ניתן להניח כי אלמלא הטיפול הרשלני הייתה המנוחה חיה את מלוא תוחלת החיים.

71. בשים לב למכלול הנסיבות מצאתי לפסוק לתובעים פיצוי בסכום של 400,000 ₪ בגין הנזק הבלתי ממוני, בערכי יום מתן פסק הדין.

     

    אבדן שירותי אם ואשה

72. התובעים עתרו לפיצוי בסכום של 80,000 ₪ בגין שירותי אם ואשה, בטענה שהייתה אם ל- 10 ילדים, סבתא לנכדים.

73. הנתבעים טענו מנגד כי נוכח ההצהרה שלפיה התביעה היא תביעת העיזבון בלבד, ובהעדר כל טענה בכתב התביעה, אין מקום לפיצוי בראש נזק זה.

74. מעבר לכך שאכן מדובר בתביעת עיזבון, ולכאורה בהרחבת חזית, לא הוכחה תלות כלשהי של האלמן במנוחה. המנוחה הייתה בת 52 במועד פטירתה, אם לילדים בוגרים, חולת סכרת, אשר סבלה מכאבי גב ומאוסטאופורוזיס. בעלה של המנוחה היה בן 62 שנים במועד פטירתה. לבני הזוג ילדים בוגרים, אחדים מהם התגוררו בבית הוריהם, וכן נכדים. ובנסיבות האמורות לא מצאתי שהוכחה תלות של האלמן במנוחה. בשל הטעמים האמורים אין מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

     

    הפסד הכנסות ואבדן הכנסה בשנים האבודות

75. בסיכומיהם עתרו התובעים לפיצוי בסך של 17,301 ₪, בגין הפסד שכר עד פטירתה של המנוחה, של שליש מממוצע השכר במשק בישראל, בהנחה שהוא משקף את השכר הממוצע במשק בעזה, לתקופה שמיום 28.7.09 עד 15.1.10.

76. אשר לאבדן הכנסות בשנים האבודות, טענו התובעים כי שווי כל ידה הוא כ- 760 ₪, ועל כן זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 135,660 ₪ לתקופה שמיום 15.1.10 עד יום 1.1.15, ולפיצוי בסכום של 294,224 ₪ בגין התקופה שמיום 1.1.15 עד יום 31.12.26.

77. הנתבעים טענו מנגד כי לא הוכח שהמנוחה עבדה, וכי על פי עדותו של תובע 3, ממוצע השכר בעזה הוא כ- 600 ₪ בחודש.

78. בתצהיר עדותו הראשית טען בנה של המנוחה, תובע 3, כי המנוחה עבדה כעוזרת בית אצל מספר משפחות באזור מגוריה. עוד הצהיר כי קשה לאמוד את גובה הכנסותיה, והציע לקבוע את הפסד הכנסותיה על פי חישוב גלובאלי.

79. בחקירתו הנגדית השיב כי אביו לא עבד במשך שנים, משנת 1994 או 1995, מאז שהוא עצמו נולד אביו לא עבד. כן השיב כי מחצית מפרנסת המשפחה הייתה מאמו, בעוד שמחצית מפרנסת המשפחה הייתה מאונר"א, במזון. כן השיב כי בבית הוריו, המונה שלושה חדרים והמצוי בבעלותם, התגוררו שני אחים לא נשואים ואחות.

80. הטענה שלפיה עבדה המנוחה בעבודות ניקיון נטענה כטענה בעלמא, ולא הוכחה. הטענה אף אינה סבירה בעיני, במיוחד בשנים האחרונות. לא זו בלבד שלא הוגשו ראיות להכנסות מעבודה, כגון תלושי שכר, עדויות של מעסיקים, או כל ראיה אחרת, טענה בדבר עבודה של המנוחה אינה נזכרת במסמכים הרפואיים. המנוחה הייתה כאמור חולת סכרת כ- 15 שנים, והיא סבלה מכאבי גב, בעטיים התקשתה בהליכה, ובדיעבד התברר שסבלה מאוסטאופורוזיס. בשים לב לגילה, 52 במועד פטירתה, לכך שלא הוכח גיל הפרישה בעזה, למצבה הבריאותי בהתעלם מתוצאות הטיפול הרשלני, לא מצאתי שהוכח במידת ההוכחה הנדרשת כי המנוחה עבדה סמוך למחלתה, או שהייתה צפויה לעבוד חרף מחלותיה, או שהיו לה הכנסות כלשהן שאבדו לעיזבונה עקב פטירתה. יצוין כי גם בעלה של המנוחה לא עבד בשל מחלת הסכרת.

81. בשל כך לא מצאתי שיש לפסוק פיצוי בגין הפסד הכנסות בעבר או אבדן הכנסות בשנים האבודות.

     

    הוצאות 

82. התובעים עתרו לפיצוי בסכום של 65,000 ₪, בגין הוצאות אשפוז, בבית החולים מקאסד כמו גם בבתי החולים בעזה. כמו כן עתרו לפיצוי בגין הנסיעות. בנה של המנוחה הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי התובעים לא שמרו קבלות. הוא אף לא ידע להעריך מה היה גובה הוצאותיהם של המנוחה והתובעים.

83. הנתבעים טענו מנגד כי לא הוגשו כל ראיות להוצאות כלשהן.

84. אינני סבורה שיש הצדקה להעדר ראיות. בשקידה מינימאלית ניתן היה לשחזר ת העלויות בבתי החולים שהם גופים מוסדרים. אין להוציא מכלל אפשרות שההוצאות הרפואיות, כולן או חלקן, מומנו על ידי גופים שונים. בהעדר ראיות, ובהנחה שהיו גם הוצאות שלא ניתן היה להציג קבלות בגינן, אני פוסקת לעיזבון פיצוי על דרך האומדן בסכום של 10,000 ₪ בראש נזק זה, בערכי יום מתן פסק הדין.

     

    קבורה ומצבה

85. בהעדר ראיות על גובה הוצאות הקבורה והמצבה, ובהנחה כי גובה הוצאות אלו בעזה נמוך מהמקובל בארץ, אני פוסקת פיצוי על דרך האומדן בסכום של 7,000 ₪ בראש נזק זה.

     

    סיכום

86. הנתבעים ישלמו לתובעים פיצוי לפי הפירוט שלהלן:

     

    נזק לא ממוני -	400,000	₪
    הוצאות רפואיות ונסיעות -	10,000	₪
    קבורה ומצבה -	7,000	₪
    סה"כ	417,000	₪

     

87. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעים הוצאות, לרבות בגין חוות הדעת, וכן שכר טרחת עורך דין בגובה של 23.4% מסכום הפיצוי (כולל מע"מ).

88. הסכום ישולם בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.

     

     

    ניתן היום, י"ב שבט תשע"ז, 08 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.