פלוני נ' פרומול ניהול קניון לב תלפיות בע"מ

צד ג':

1. כלל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד רננה פלדמן

2. מיקוד שמירה אבטחה שירותים וניקיון בע"מ 3. אילון חברה לביטוח בע"מ 

נ ג ד

צד ד':

1. הפניקס חברה לביטוח בע"מ 2. כלל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד רננה פלדמן

העובדות

1.בפני תביעה לפיצוי על נזקי גוף בגין אירוע בו נפל על התובע שער ברזל כבד וגרם לו לפגיעות וחבלות.

2.התובע, יליד 1.4.69, עבד בתקופה הרלוונטית כמאבטח בקניון הדר בירושלים. במסגרת תפקידו היה עליו לסגור שער ברזל כבד בכניסה לחניית הקניון. על פי התיאור בכתב התביעה, אשר לא נסתר, מדובר בשער גרירה גדול מברזל שמשקלו כ-800 ק"ג. עיקרי העובדות מתוארות בכתב התביעה ואינן שנויות במחלוקת, ולפיהן בלילה שבין 2.1.14 לבין 3.1.14, במהלך סגירת השער על ידי התובע, ניתק השער ממקומו ונפל על התובע (יצויין כי לטענת הנתבעת וצדדי ג' התובע סגר את השער שלא בהתאם לנהלים הנכונים). אירוע זה יכונה להלן "התאונה". התובע שכב מתחת לשער ללא יכולת לזוז, ועובר אורח ניסה ללא הצלחה להרים את השער ולחלצו, אך נזקק לעזרת אנשים נוספים שסייעו לו. אמבולנס שהוזעק למקום לא היה מצוייד באופן שאיפשר את פינוי התובע מהמקום, והוא שכב תחת השער "זמן ממושך בעודו נאנק מכאבים ועל סף איבוד הכרה עד שאמבולנס נוסף הבהיל אותו לבית החולים הדסה עין כרם" (סעיף 11 לכתב התביעה המתוקן).

3.הנתבעת (להלן גם: "פרומול") היא חברת הניהול של הקניון.

צד ג1 היא חברת הביטוח שביטחה את הנתבעת בזמן האירוע. צד ג2 (להלן גם: "מיקוד") סיפקה לנתבעת שירותי שמירה ואבטחה, לרבות שמירה בקניון בזמן האירוע. צד ג3 היתה המבטחת של צד ג2. בהודעה לצד רביעי טענו צד ג2 ו-ג3 כי צד ד1 ו-ד2 שתיהן ביטחו אותן במועד האירוע בפוליסת ביטוח רלוונטית.

התביעה הוגשה מלכתחילה לבית משפט השלום אך בהסכמת הצדדים הועבר הדיון בה לבית משפט זה.

טענות הצדדים

4.לטענת ב"כ התובע שאלת האחריות במקרה זה ברורה שכן לא הובאו כלל ראיות לעניין בטיחות השער. לדבריו טענת הנתבעת כי היה על השומרים לדווח אם השער חורק מבטאת ציפיה בלתי סבירה, ולא ניתן להסתפק בה בעיקר כשמדובר בשער כה כבד ובמקום שבו תנועת הולכי רגל. ב"כ התובע ציין כי עד היום לא ברור מה כשל ומה צריך היה לתקן. הוא הוסיף כי מחקירתו של העד מטעם הנתבעת, עופר שחטר, עולה כי נערך דו"ח אירוע והיו התכתבויות בנוגע לאירוע, אולם אלה הוסתרו.

לטענת התובע הנתבעת אחראית מכח סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"; "הפקודה"), לחלופין היא אחראית מכח עוולת הרשלנות כמחזיקה בקרקע או כמעסיקה.

5.לעניין הנזק טען ב"כ התובע כי התובע עשה מאמץ להשתקם ולא ליפול לנטל על רשויות הרווחה, ונאלץ לעבוד בשני מקומות עבודה לאחר שלא עבד במשך שנתיים. עוד טען כי הנכות הרפואית אינה משקפת את הפגיעה האמיתית שנגרמה לתובע, וכי המומחה מטעם בית המשפט ד"ר קאופמן קיבל למעשה את ממצאיו של המומחה מטעם התובע, ד"ר לבני, הגם שקבע אחוזי נכות נמוכים יותר. הוא הוסיף כי לאחר התאונה נגרמו לתובע גם חסימת מעיים, הוא הולך בצליעה קלה ואף טופל נפשית. כמו כן התובע סובל מהשמנת יתר המגדילה את הסיכון למחלות נוספות. ב"כ התובע ביקש לקבוע נכות אורתופדית בשיעור 30% בצירוף 10% בגין הצלקת, ולחלופין לקבוע בהתאם לחוות דעת ד"ר קאופמן שיעור משוקלל של 24%. הוא הפנה לעדותו של ד"ר קאופמן שאישר (בעמ' 52), מגבלות בהתכופפות, מגבלה בעבודות פיזיות ופגיעה קשה בירך העלולה להחמיר עם השנים, מגבלות בישיבה ועמידה ממושכות. כל זאת כאשר התובע חסר השכלה, נחסמה דרכו לעבוד כנהג אוטובוס והוא צפוי להשתכר שכר זעום. לאור אלו ביקש ב"כ התובע לקבוע נכות תפקודית בשיעור 50%.

6.ב"כ התובע טען עוד שיש לפסוק כאב וסבל משמעותיים, בהתחשב בכך שהתובע היה לכוד חסר אונים תחת שער הברזל עד לחילוצו. לאחר התאונה הוא הוגבל בדריכה על רגלו, נאלץ להשתמש בחיתולים לתקופה מסויימת, והוא סובל מהשמנת יתר ומשיבוש ביחסיו עם אשתו כאמור בתצהירו.

7.ב"כ הנתבעת טענה כי לא הוכחה טענה כלשהי נגדה, שכן לא הוכח קיומו של מפגע בשער. היא הבהירה כי התובע לא פירט קיומו של מפגע כלשהו בשער, לא בכתב התביעה ולא בתצהירי העדות הראשית. התובע אף העיד כי לאחר התאונה עומד במקום אותו שער בעל אותו מראה. לטענת פרומול על מנת להוכיח קיומו של מפגע היה צורך בחוות דעת של מומחה, אולם הן התובע והן צד ג' לא טענו למפגע בשער. ב"כ הנתבעת ציינה כי העד עופר שחטר העיד על תקינותו של השער, על העדר דיווח על תקלות או תאונות קודמות ועל כך שלא היו ראיות לכך שהשער מסוכן. היא הוסיפה כי לגבי שער אין חובה לבצע בדיקות תקופתיות, ואם היתה בעיה כלשהי, הרי שמי שיכול היה לדעת עליה היא מיקוד, חברת השמירה, והיה על השומרים לדווח על הבעיה. ב"כ הנתבעת סברה כי השער איננו חפץ מסוכן, התאונה אינה בגדר דבר המעיד בעדו ואין מקום להיפוך נטל הראיה.

8.ב"כ הנתבעת הוסיפה וטענה כי המחזיק בשער איננו הנתבעת אלא צד ג', וכי צד ג' הוא הנושא באחריות כמעסיק, בהיותו אחראי למתן הנחיות לעובדי השמירה, כולל במועד האירוע, כאשר ההנחיות כללו גם את סדר הפעולות הנדרש בסגירת השער. התובע לא פעל בהתאם להנחיות אלו והוא נושא באשם תורם לתוצאה. היא הוסיפה כי בשונה מטענת התובע, מהראיות עולה כי ליל התאונה לא היה המועד הראשון בו עבד התובע במקום במשמרת לילה, כך שהוא היה בעל הידע לגבי אופן סגירת השער.

הנתבעת הציעה הסבר לאירוע, כך שנגרם בשל כך שבסמוך לשער התרחשה קטטה בסביבות השעה 2:30, כאשר בשעה זו היה השער אמור להיות סגור. התובע היה נסער בשל האירוע, סגר את השער במהירות, טעה בסדר הפעולות וגרם בכך לנפילת השער. הנתבעת הגדילה עשות וטענה כי לתובע אשם תורם מכריע הגורם לניתוק אשמו של גורם אחר, בהתאם לסעיף 64 לפקודת הנזיקין, ולחלופין טענה כי הוא נושא באשם תורם בשיעור של 50%.

9.לעניין גובה הנזק טענה ב"כ הנתבעת כי שכרו של התובע עובר לתאונה עמד על 4,000 ₪, כאשר התלושים שהוצגו על ידו היו מגמתיים ובלתי מייצגים. לאחר התאונה התובע לא עבד במשך שנתיים בניגוד לחובת הקטנת הנזק ולא הציג חוות דעת רפואית על כך שמצבו לא אפשר לעבוד. לטענת הנתבעת העברת התובע לעבוד כמחסנאי בעת שעבד לאחר התאונה ב"שילב" לא נעשתה כתוצאה מהתאונה, והשתכרותו לאחר התאונה גבוהה מהשתכרותו לפניה. לדבריה התובע ויתר על האפשרות לעבוד כנהג אוטובוס מרצונו וללא קשר לתאונה. ב"כ הנתבעת ביקשה לאמץ את קביעת הנכות על ידי המומחה מטעמה, ולקבוע נכות בשיעור של 10% בלבד, וללא נכות תפקודית בעתיד.

10.באשר לעזרת הזולת טענה ב"כ הנתבעת כי התובע נזקק לעזרת רעייתו לתקופה קצרה בלבד, והעזרה לא חרגה מגדר עזרה סבירה של בני משפחה. כמו כן טענה כי לתובע לא נגרמו בעבר הוצאות מיוחדות ולא ייגרמו כאלה בעתיד. לטענתה תביעתו של התובע "נבלעת" בתגמולי המל"ל המשולמים לו.

לחלופין טענה הנתבעת כי יש לקבל את הודעת צד ג' שהגישה נגד צד ג2, מיקוד, בהיותה מעסיקתו של התובע, בהתאם להסכם בין השתיים. כמו כן טענה כי קיים כיסוי ביטוחי לתאונה.

11.ב"כ צד ג1 הבהירה כי בין צד ג1 (שהיא אף צד ד2) לבין צד ד1 קיים הסכם לחלוקת האחריות בשיעור של 50% לכל צד.

היא הוסיפה לגופו של עניין כי ד"ר קאופמן העיד שקיימת אפשרות להחמרת המצב אך קיימת גם אפשרות שלא תהיה החמרה וכי ד"ר קאופמן לא אישר שההשמנה נגרמה כתוצאה מהתאונה. עוד ציינה כי התובע עצמו אישר בעדותו שלא עבד כנהג אוטובוס ולא כתוצאה מהתאונה.

12.ב"כ צד ג2 ו-ג3 הצטרפה לטענות. היא ציינה כי התובע לא תבע את מעבידו, לא העלה נגדו כל טענה ולא הוכיח דבר נגדו. לטענתה הוסבר לתובע כל שהיה צריך ולא הוכח שהיתה הפרה של נהלים כלשהם.

לעניין הנזק טענה כי השמנת יתר לא נטענה ולא הוכחה, והמומחה בחקירתו לא אישר קשר בעניין זה. היא הוסיפה כי התובע לא הגיש תביעת ניידות וניכר שהוא מתנייד באופן חופשי, ולפי דו"ח הרציפות הביטוחי הוא עבד באופן מלא כשנה אחרי התאונה. הכנסותיו בפועל בשנים 2014 – 2020 הן מעל הצפוי. התובע עובד 12-16 שעות ביום ולא הוכח שום הפסד שכר בפועל.

13.לעניין חובתם של צד ג' טענה באת כוחם כי לא הוכחה רשלנות המעביד, וכי למעשה הנתבעת עצמה והעד מטעמה לא ידעו מה גרם לתאונה. העד הודה כי לא היו נהלים מיוחדים לסגירת השער, ובכך שמט את הבסיס תחת הטענה של הפרת נהלים. היא הוסיפה כי הקניון הוא הקובע את כמות המאבטחים והפעולות הנדרשות לצורך השמירה, ולא ניתן לטעון כי המאבטחים הם האחראים לתקינות ולאחזקת השער. לטענתה לא היה מקום להעביר את התביעה לבית המשפט המחוזי, והיא אף "נבלעת" בתגמולי המל"ל המשולמים לתובע.

אירוע התאונה – ממצאים עובדתיים

14.אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהתובע עבד כמאבטח בקניון, ועל אירוע התאונה שבו נפל שער הברזל על התובע. עד הראיה היחיד שנכח בתאונה והעיד בבית המשפט הוא התובע עצמו. הגם שניתן להניח שאנשים נוספים נכחו במקום בזמן התאונה ובמהלך חילוצו ופינויו של התובע, בעת פינוי השער, תיקונו והתקנתו מחדש, לא הובאו עדויות נוספות בנושאים אלו.

15.התובע הצהיר בתצהיר העדות הראשית כי מדובר בשער גרירה גדול מברזל שמשקלו טון, ובצידו דלת ברזל קטנה שאף היא היתה פתוחה בזמן האירוע. התובע תיאר כי בליל התאונה התרחשה קטטה בחניית הקניון. הוא פנה אל המעורבים וביקש מהם לעזוב את המקום. כאשר מגרש החניה היה ריק מאנשים וכלי רכב הוא סגר את השער, וכשהסתובב כדי לסגור את דלת הברזל הקטנה השער נעקר ממקומו ונפל עליו, כשהוא "נקבר" תחת השער ללא יכולת לזוז ולחלץ את עצמו. עובר אורח לא הצליח להרים את השער בעצמו ונדרש להזעיק מספר אנשים שהרימו אותו בכוחות משותפים. אמבולנס הוזעק למקום, אך צוות האמבולנס קבע שלא ניתן להזיז את התובע ממקומו באמצעים הרגילים והם הזעיקו אמבולנס נוסף בעל ציוד מיוחד. כך שהתובע שכב במקום זמן לא קצר כשהוא סובל מכאבים ועל סף איבוד הכרה עד שפונה לבית החולים.

16.בחקירתו בבית המשפט הוסיף התובע כי בתקופה הרלוונטית עבד בשני מקומות עבודה, בשעות הבוקר עבד ב"כתר פלסטיק" ולאחר מכן עבד בשמירה בקניון בשעות הערב. הוא החל לעבוד באבטחה בקניון כחודשיים – שלושה לפני התאונה (פרוטוקול עמ' 8). בהמשך הבהיר כי סיים את עבודתו בכתר בשעה 16:00, משם היה הולך לעבוד בשמירה במשמרת ערב, ועבד בשני המקומות במקביל כשלושה חודשים (עמ' 10, 11). בליל התאונה עבד במשמרת הלילה, באופן חריג, לאחר שהחליף עובד אחר (עמ' 24). במשמרת זו המתחילה בשעה 11:00 היה עליו לבצע סיורים מידי פעם, ולסגור את השער בשעה 2:00 (עמ' 14).

17.התובע מסר עוד בעדותו כי הממונים עליו בעבודה היו מחברת מיקוד. הם קיבלו אותו לעבודה, נתנו לו מדים, קבעו את המשמרות וכדומה (עמ' 16). לדבריו ליל התאונה היה הלילה הראשון בו עבד במשמרת לילה (כמחליף), והוא קיבל הנחיות מהאחראי עליו במיקוד, אשר הסביר לו את נהלי העבודה במשמרת לילה והנחה אותו לסגור את השער בשעה 2:00 (עמ' 17 ש' 4; עמ' 18).

בהעדר כל ראיה אחרת אני מקבלת את טענת התובע כי ליל התאונה היה המועד הראשון בו עבד במשמרת לילה ונדרש לסגור את השער. אך מכל מקום, גם אלמלא היה מדובר במשמרת לילה ראשונה, ואם התובע עבד פעמים ספורות לפני כן באותה משמרת, אין בכך כדי לשנות דבר. שכן בכל מקרה אין בפני ראיות לקיומם של נהלים לסגירת השער, להנחיות קונקרטיות שניתנו לתובע או לעובדים אחרים לגבי סגירת השער, או להפרת הנהלים על ידי התובע.

18.התובע אישר בחקירתו כי לא סגר את השער בשעה 2:00, וכאשר ראה במצלמות האבטחה אנשים שהיו מעורבים במריבה בתוך שטח הקניון, הבין שלא סגר את השער ומיהר לסגור אותו (עמ' 22 ש' 16-עמ' 23 ש' 1). אולם הוא הכחיש שעשה זאת "כמה שיותר מהר", ועמד על כך שהמתין עד סיום ה"בלגאן" ולא פעל במהירות (עמ' 23). לדברי התובע הוא לא הוזהר על כך שקיימת בעיה ויש צורך בזהירות מיוחדת לגבי השער (עמ' 23 ש' 23).

19.העדות היחידה שנשמעה מטעם הנתבעת והצדדים השלישיים היתה עדותו של מנכ"ל פרומול מר עופר שחטר. הראיות הנוספות מטעם הנתבעת והצדדים הנוספים היו חוות דעת המומחים ומסמכים שונים. שחטר הבהיר בתצהירו שלא נכח במקום והעובדות אינן ידועות לו באופן אישי. הוא אף ציין כי איש הקשר של פרומול במקום הוא הקב"ט מטעם מיקוד, ונקב בשמו של מי שלמיטב ידיעתו שימש בתקופה הרלוונטית כקב"ט. גם מנהלת הקניון שהכירה את העובדות באופן קרוב יותר לא הוזמנה להעיד (פרוטוקול עמ' 66). שחטר לא הצביע על קושי מיוחד בהזמנתם של בעלי תפקידים אלה לעדות.

20.העד שחטר הצהיר כי ככל הידוע לו השער היה תקין, והיה בשימוש יום יומי ללא תקלות. לא היה ידוע לו על בעיה בשער או על תאונות קודמות. הוא הוסיף כי התובע לא הועסק על ידי הנתבעת אלא על ידי מיקוד, וכי על פי סעיף 7 להסכם בין פרומול למיקוד האחריות חלה על מיקוד. שחטר הוסיף כי מיקוד היא הנושאת באחריות והתחייבה לשפות את פרומול על כל נזק, כך שהאחריות חלה על מיקוד או על חברת איילון שביטחה אותה.

21.בחקירתו של מר שחטר עלה כי הנתבעת לא ביצעה בדיקות תקופתיות, חזותיות או בדיקות כלשהן לתקינות השער, וכי הנתבעת לא ראתה עצמה מחוייבת לבצע הליך בדיקה שאינו מעוגן בחובה בחוק (עמ' 56, 66, 61). העד העיד כי בדק עם המנהל שהיה בתפקיד זמן קצר לפני האירוע, ושמע ממנו ש"מידי פעם תוקן איזה נזק, אם משאית פגעה בשער, אבל לא בתקופה שקדמה למקרה ולא, אין אצלנו שום דיווח" (עמ' 56 ש' 9-11). עוד התברר בחקירה כי בידי הנתבעת התכתבויות בנוגע לאירוע ואף נערך דו"ח אירוע, אולם הנתבעת לא גילתה מסמכים אלו ולא מסרה דבר לגבי תוכנם. העד שחטר אף העיד כי לא זכור לו תוכנו של דו"ח האירוע (עמ' 56-58).

שחטר הטיל את הציפיה לדיווח על תקלות בהפעלת השער על מאבטחי הקניון, אשר היו אמורים לדווח לממונים עליהם אם הבחינו בתקלה (עמ' 59 ש' 5, 6). הוא נשאל אך לא ידע לומר דבר על מהות התקלה בשער, התיקון שנדרש, מצבו של השער שגרם לתאונה וכדומה (עדותו בעמ' 68). העד לא הכיר גם את נהלי האבטחה שהיו במקום והבהיר כי הנהלים הם של חברת האבטחה (עמ' 68 ש' 24; 69).

22.הן הנתבעת והן צדדי ג' הסתפקו בעדות של מי שלא נכח במקום ואינו מכיר את העובדות מידיעתו האישית, וזאת על אף שמן הסתם לפרומול היתה ידיעה של שמות המאבטחים הנוספים שבאותה משמרת, וגם הנתבעת ויתר הצדדים היו יכולים לקבל מידע זה. בתצהיר שחטר אף צויין את שמו של הקב"ט שכיהן בתפקיד בתקופה הרלוונטית, ויכול היה להעיד באשר לנהלים שהיו בתוקף, ההנחיות שניתנו לעובדים וכיוצ"ב. לא נאמר דבר גם בנוגע לניסיון לאתר עדי ראיה רלוונטיים כגון שוטרים שהוזעקו למקום, אנשי מד"א משני האמבולנסים שהוזמנו וטיפלו בתובע וכדומה. התוצאה היא שאין בפני גירסה עובדתית בנוגע לאירוע התאונה, מלבד גרסתו של התובע. הנתבעת וצדדי ג' אף לא הראו ניסיון כלשהו מצידם להתחקות אחר עדי ראיה או בעלי תפקידים בתקופה הרלוונטית, ולא הזמינו לעדות גם עדים שבשליטתם או עומדים בקשר איתם. עובדות אלו פועלות לחובתם בהערכת הראיות.

23.כאמור, העובדות העיקריות של האירוע אינן שנויות במחלוקת. עדותו של התובע היתה מהימנה. מטעם הנתבעת וצדדי ג' לא הובאו ראיות לסתור, ולפיכך אני מקבלת את עדותו של התובע באשר לפרטי האירוע. הטענה לפיה התובע פעל בחיפזון, בלחץ ולא בהתאם לנהלים אינה מבוססת בראיות והיא נדחית.

24.מהראיות שבפני עולה כי התובע לא קיבל הסברים ספציפיים באשר לאופן סגירת השער. ב"כ הנתבעת טענה כי ניתנו לתובע הסברים, והפנתה לתיאור שמסר התובע בעדותו (עמ' 38 ש' 16 ואילך), שם תיאר התובע סגירה של צד אחד של השער, לאחריה צד שני ולאחר מכן נעילת השער בשרשרת. אינני מקבלת את עמדת הנתבעת. מהפרוטוקול עולה כי בחלק זה של עדותו התובע תיאר באופן כללי כיצד יש לסגור את השער, ולא תיאר מה שנאמר לו על ידי הממונים עליו. תיאור ההנחיות שניתנו לו מופיע בהמשך, בעמ' 39 ש' 7. שם נשאל התובע מי הסביר לו כיצד לנעול את השער, והשיב "הבחורים, אמרו לי תסגור את הדלת, זה בגרירה". מדברי התובע עולה, איפוא, כי ההסבר שניתן לו היה כללי ביותר, וכלל אמירה שהשער נסגר בגרירה. ומכל מקום, גם אם יש לראות בתיאור המופיע בעמ' 38 ביטוי להסברים שניתנו לתובע, גם כך מדובר בהנחיות כלליות ביותר. העובדה שיש צורך לסגור את החלק האחד, לאחריו את החלק השני ולבסוף לחבר את החלקים בשרשרת מהווה תיאור של הפעולות המתבקשות כדי למנוע מעבר, והתיאור הוא כמעט בגדר מובן מאליו.

בהזזת שער כה כבד ניתן היה לצפות להנחיות לגבי אמצעי הזהירות שיש לנקוט בהם כדי למנוע סטיית השער ממסילתו, הטייתו באופן שתגרום לאיבוד האיזון וכיוצא באלה. אין כל עדות לכך שניתנו לתובע הסברים מעבר לאמירה הכללית ביותר בדבר הצורך לסגור את השער משני צדדיו ולנעול אותו בשרשרת.

25.התובע לא עבד קודם לכן במשמרת לילה ולא היה מנוסה ומיומן בסגירת השער. אין כל ראיה לכך שהתובע לא פעל כראוי או חרג מההנחיות לגבי אופן הסגירה. ככל שהיתה חריגה מהנהלים בנוגע לשעת הסגירה, הדבר אינו רלוונטי בנוגע לסגירת השער, שכן, כאמור, לא הוכח שהתובע פעל כתוצאה מכך במהירות רבה או בחוסר תשומת לב.

אחריות התובע ואשם תורם

26.לנוכח האמור עד כה ניתן לקבוע כבר עתה כי ככל שתוטל אחריות על מי מהנתבעים או צד ג', אין לייחס לתובע אשם תורם, שכן לא הוכח כי הוא לא פעל בהתאם להנחיות שנתנו לו או שחרג מהן באופן כלשהו. למעשה, לא הוכח כלל קיומם של נהלים או הוראות באשר לאופן סגירת השער. לא הוכח כי לתובע ניתנו הנחיות ספציפיות כלשהן, מלבד עצם ההנחיה לסגור את השער, וממילא לא הוכח כי התובע סטה מהנחיות או נהלים כלשהם.

למעלה מן הצורך אוסיף כי כאשר מדובר בשער ברזל גדול, שיש בו כדי לגרום נזק רב, ניתן לצפות לסטנדרט "סלחני", כך שגם חריגה מסויימת מדרך הפעולה הנדרשת לא תביא לנפילת השער על העומד בסמוך אליו. אולם כאמור אין צורך להיזקק לניתוח זה, שכן לא הוכח כלל אופן הפעולה הנדרש או סטיה ממנו.

זאת ועוד, ממבט כוללני יותר, הטלת אשם תורם על עובד נעשית במצבים בהם מעשיו של העובד הם שיצרו סיכון. כך, נפסק כי

"מעמדו העדיף של המעביד מתבטא בכך, שהוא פועל מתוך חופש בחירה מלא. הוא יוזם את הקמת המפעל, קובע את תחומי עיסוקו, את מבנהו וציודו, את תנאי העבודה, הוראות הבטיחות ונוהלי העבודה בו. הוא קובע איזו עבודה תוטל על עובד מסוים, בעל כישורים מסוימים וותק כזה או אחר של עבודה במקום, ויש בידו לשלוט במידת ההדרכה שיקבל אותו עובד.

העובד מצידו פועל מתוך הגבולות שמציב המעביד לפעולתו באמצעות החלטותיו בעניינים שפורטו לעיל. דרגות החופש של העובד הן מצומצמות, וניתן להניח, וזאת אמנם ההנחה המשפטית המקובלת, כי סיטואציה מסוכנת, שגרמה לפגיעה בעובד, נוצרה על-ידי המעביד ללא תרומה אוטונומית של הניזוק.

רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק."

(ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא (4) 524 (1987)).

27.בענייננו, התובע הונחה לסגור את שער הברזל. לא הוכח כי ניתנו לו הנחיות לדרכי פעולה ספציפיות וכי הוא חרג במכוון מדרך הפעולה הנדרשת. לא הוכח כי התובע הפר נהלים כלשהם (מלבד חריגה בשעת הסגירה, שאין קשר סיבתי בינה לבין התוצאה). התובע לא היה מעורב בדרך כלשהי ביצירת הסיכון.

התוצאה היא שאין להטיל על התובע אשם תורם לתאונה.

נטל הראיה

28.סעיף 38 לפקודת הנזיקין קובע היפוך נטל הראיה לגבי "דברים מסכנים". ברישא לסעיף מובהר כי הוא חל "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר.... ".

סעיף 41 לפקודה קובע היפוך נטל הראיה במצבים בהם הדבר מעיד על עצמו.

29.בענייננו, מדובר באירוע נפילת שער ברזל כבד על התובע בעת שניסה לסגור אותו. קשה לחלוק על ההנחה ששער ברזל שמשקלו הוערך במשקל טון או 850 ק"ג, שהוא נייד מטיבו ואינו מעוגן היטב במקומו, הוא דבר שיש בו סכנה.

אין בראיות כל אינדיקציה לכך שלפני או אחרי האירוע התגלו סימנים לתקלה כלשהי בשער. למעשה גם היום אין בפני ראיות (וככל הנראה לא ידוע) מה גרם לתאונה. לא ברור אם מדובר בכשל טכני או בטעות אנוש במעשיו של התובע. לא נטען להתקיימות סימנים מקדימים שהיה בהם כדי לעורר חשש לתקלה או לליקוי כלשהו בשער. במצב כזה אין צורך בהיפוך הנטל כדי להביא למסקנה שהנתבעת נושאת באחריות, כיון שעצם העובדה שהשער נפל על התובע במהלך שימוש רגיל, מעידה על קיומה של תקלה. בין אם תקלה מבנית בתכנון או בתפעול השער, ובין אם תקלה שנוצרה במשך הזמן כתוצאה משימוש, בלאי וכדומה.

30.כך נפסק באירוע בו שער שהותקן בבית ספר נפל על ילד בן 4:

"אינני סבורה, שעלינו להיכנס ולדון בשאלות, המתייחסות להחלת הכלל ה'דבר מדבר בעדו', וזאת מאחר שגם ללא הפעלת הכלל הנ"ל סבורתני, כי נסיבות העניין (כאשר אין מחלוקת שהשער אכן נעתק מצירו ונפל כשהקטין עליו) מצביעות לכאורה על אי-תקינות במצבו של השער, שהרי שערים אינם נופלים מעצמם, גם לא כשקטינים נמצאים עליהם. מכאן, שלכאורה מצביעה נפילת השער על רשלנות מצד מי שאחראי לאחזקתו ולדאגה לתקינותו, בענייננו המועצה, ודי בכך כדי להעביר את נטל ההוכחה למועצה להראות שלא הייתה התרשלות מצדה בכל הקשור לאחזקת השער ולדאגה לתקינותו, או שסיבה, שאינה נעוצה באי-תקינות השער, היא שגרמה לנפילתו. אמנם, יכלה נפילת השער להיגרם עקב נדנודו וטלטולו על-ידי הקטין ועל-ידי ילדים אחרים ולא מחמת אי-תקינותו, אלא שעל המועצה היה להראות, שכך אמנם היה, או שהיא מצדה עשתה הכול לשם הבטחת תקינות השער, ובכך לא עמדה.

.....לא הוכח על-ידי המועצה - שהקימה את הגדר ואת השער כשלוש שנים לפני האירוע - שהנהיגה שיטה ראויה, לביקורת קבועה, תכופה ושיטתית לאחזקתו ולבדיקת תקינותו של השער, מה עוד, שצריכה הייתה להיות מודעת לכך, שהשער מותקן במקום אליו יש גישה חופשית, במשך חלק ניכר משעות היום לכל ילדי בית הספר, ובמשך כל שעות היום לכל המזדמנים והמבקרים במגרש הסמוך, המשמש גם כמגרש משחקים לילדים; במצב דברים זה צפוי "טיפול" כזה או אחר בשער על-ידי מי מכל אלה הנמצאים במחיצתו באופן רצוף, מדי יום, תקופה של שנים, מאז הוקם. המועצה טענה כאילו סמכה על ביקורת, שנעשתה על-ידי מנהל בית הספר (שאיננו עובד המועצה אלא עובד המדינה) ועל-ידי שרת בית הספר (שהוא עובד מועצה). השרת לא העיד בבית המשפט, ואילו מתוך עדותו של המנהל עולה, כי הסיור, שנעשה על-ידיו מדי יום סביב השער, היה יותר סיור ביטחוני מאשר בטיחותי. ועל כל פנים אין המועצה יוצאת ידי חובה המוטלת עליה בהתיימרה להעביר אותה לכתפי אחר, כאשר, למעשה, לא הייתה כאן העברת החובה בצורה ממשית, עניינית ומסודרת. כל מה שהמועצה טענה הוא, שסמכה על כך שמנהל בית הספר או מישהו אחר יודיעו לה אם יש תקלה. אין מועצה יכולה לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין להתראות או להודעות מטעם מנהל בית הספר, מה עוד, שאף לעניין זה לא הוכח, שגובש נוהל של שיתוף פעולה בין המנהל לבין המועצה לעניין מסירת הודעות בדבר אי-תקינות השער או הגדר. כמו כן לא עולה מתוך חומר הראיות, שהמנהל הוא האדם המתאים להיות מופקד על נושא בדיקת בטיחות הגדר והשער, שנבנו על-ידי המועצה ושאמורים היו להיות מתוחזקים על-ידיה. ואם להתראה מצד השרת חיכתה המועצה, הרי אם לא הודיע לה, אחראית היא למחדלו באחריות שילוחית, שכן הוא היה עובד שלה".

ע"א 746/81 המועצה המקומית נחלת יהודה נ' מאיר זדה, קטין, פ"ד לט(1) 19 (1985) עמ' 22, 23. ההדגשות הוספו על ידי – ח.מ.ק).

31.הדמיון בין המקרים רב, ובהחלפת מספר מילים ושמות, ניתן היה לטעות לחשוב שהדברים נכתבו בהתייחס למקרה הנדון בפני: העיקרון לפיו שערים אינם נופלים מאליהם, והחלת הכלל של הדבר מעיד על עצמו כתוצאה מעצם אירוע נפילת השער; הביקורת על העדר הנהגה של שיטה לבדיקת תקינות השער; רלוונטיות העובדה שלאנשים רבים גישה אל השער וסביבתו; החובה לוודא עמידות השער גם אם הוא "מטופל" או נתון לפגיעה מסויימת על ידי הנמצאים בסביבתו; אי יציאה ידי חובת הבדיקה על ידי הנחה שבעל תפקיד אחר, שלא הועברה לו האחריות לשער, יהיה ער לתקלה אפשרית וידווח עליה; כל אלה יפים גם לענייננו. העמדה העולה מפסק הדין ברורה וחד משמעית. היא קובעת היפוך נטל, ולו כתוצאה מניסיון החיים, ומטילה על מי שאחראי לתחזוקת המקרקעין את האחריות לדאוג לתקינות השער, ולשאת בתוצאות התמוטטותו.

32.עמדה דומה עולה גם מפסק הדין בע"א 303/89 מסגרית צבי היינברג בע"מ נ' אלברט אבוטבול (31.12.89), שאף הוא עסק בקריסתו של שער. וכך נאמר בפסקה 4 לפסק הדין:

"צדק בית המשפט גם בקביעתו, שאפילו נסיבות התאונה לא היו מתבררות, פרט לעובדה שהמשיב סחב לתומו את כנף השער וזה לפתע נפל עליו, הרי שגם במקרה כזה היה מקום לראות את המערערת כמי שהתרשלה בנסבות המקרה. כפי שמבהיר בית המשפט, נגד הנתבעת (המערערת - ת.א.) פועלת הנחת הרשלנות הנובעת מזה שבנוהג שבעולם שערים אינם מתמוטטים פתאום ונופלים על ראשם או גבם של העומדים לידם, אלא אם היתה רשלנות מצד מי שחייב לדאוג לבטיחות השער. הנחה זו קמה נגד הנתבעת לאור נסיון החיים הכללי שאיננו צריך ראיה". (השווה לע"א 750/70 אמזלג נגד סולל בונה בע"מ ואח', פס"ד כ"ו(1)  7 בעמ' 10).

המערערת היתה בעלת ומחזיקת השער, אשר מידי פעם פתחוהו לצורך כניסת ויציאת כלי רכב, ועל המערערת היה להחזיקו במצב שלא יהווה סיכון למי אשר אמור לפתוח או לסגור אותו במהלך הענינים הרגיל. בין אלה, שהיו אמורים לפתחו או לסגרו, היה גם המשיב, שעבד בחצרי המערערת על פי הזמנתה. המערערת חבה כלפיו חובת זהירות, והיא התרשלה בנקיטת צעדים שימנעו סכון נפילתה של כנף השער, לכשמזיזים את הכנף בצורה רגילה, לצרכי סגירת השער. הוכחה, על כן, לכאורה, התרשלות של המערערת, ובאין הסבר מצדה לקרות התאונה, עומדת נגדה החזקה לכאורה, שלולא התרשלות בהחזקת השער וסביבותיו לא היתה קורית התאונה".

33.אעיר בשולי הדברים כי באותו מקרה נקבע שהעובד נושא באשם תורם מאחר "שהוא יכול היה לראות את הדלתות המונחות ליד הכנף, דבר שיכול היה ללמדו על האפשרות שהכנף הורמה מצירה. הוא גם סגר את הכנף כשהוא מושכה מעבר לגבו בעזרת מוט מבלי להסתכל לאחור. לו היה רואה את הכנף בעת משיכתה - סביר להניח שיכול היה להתחמק מנפילת הכנף ולמנוע את התאונה. למשיב גם היתה אפשרות להיעזר בעובד שעבד עמו לצורך סגירת כנף השער, אך הוא לא נעזר בו". (שם, סעיף 5 לפסק הדין). עם זאת, מדובר בעובדות קונקרטיות שהוכחו באשר לאשמו התורם של העובד. ומלשון פסק הדין בערעור ("אין בפנינו ערעור מטעם המשיב על קביעת בית המשפט, שגם הוא התרשל בנסבות המקרה...", שם בסעיף 5) נראה כי בית המשפט אף היה נכון לשקול לשנות קביעה זו, אילו היה מונח בפניו ערעור עליה. לעומת מצב זה, במקרה שבפני לא יוחסה לתובע התנהגות קונקרטית שהצביעה על רשלנות או על אי קיום הוראות שניתנו לו. דיון בסוגיית האשם התורם בענייננו ראו לעיל).

החבות

34.על פי עדות התובע, שאינה שנויה במחלוקת בעניין זה, עובדיה של מיקוד הם שהיו אחראים להעסקתו, ניהלו את המשמרות בהן עבד, הסבירו לו את תפקידו ואת חובותיו. האחראי מטעם הנתבעת אישר לתובע לעבוד במשמרת הלילה והסביר לו כי עליו לסגור את השער (עדות התובע בעמ' 16, 17).

35.נקודת המוצא לענייננו היא התפיסה לפיה

"העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. המעביד, והאחראי במקום העבודה מטעמו, חייב להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבקרו של יום כשגופו שלם, ייצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה". (ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח' פ"ד נט(3) 66, עמ' 76-77 (2004)).

36.הנתבעת, פרומול, היא חברת הניהול שהיתה אחראית לניהול הקניון במועד הרלוונטי, ולפיכך היתה אחראית גם לשער הכניסה לקניון. למעשה הנתבעת אינה חולקת על קיומן של חובת זהירות מושגית וקונקרטית במקרה זה. מיקוד שימשה כמעסיקתו של התובע ועובדיה או נציגיה הם שהנחו אותו באשר לסגירת השער.

לפיכך קיימות חובת זהירות מושגית וקונקרטית הן של פרומול והן של מיקוד כלפי התובע.

37.כאמור לעיל, בתיק שבפני התשתית הראייתית לגבי נסיבות האירוע מצומצמת. העד היחיד מטעם הנתבעת מר עופר שחטר לא שפך אור באשר לאירוע, לנסיבותיו ולגורמים לו. למעשה עד היום לא הוברר אם מדובר בכשל טכני או בטעות אנוש. שחטר לא העיד על מאמץ כלשהו שנעשה לשם בירור העובדות, והעיד כי הוא מניח שיצא דו"ח בעקבות האירוע אך לא חיפש ולא מצא אותו עמ' 57, 58 ועוד). העד לא ידע דבר על בדיקות תקופתיות או אחרות שנעשו בנוגע לשער, והביע עמדה לפיה כל מערכת עלולה להישחק ו"להתעייף", ואין צורך לבדוק מערכת שעובדת (עמ' 64, 65).

הנתבעת לא הוכיחה שנקטה פעולות כלשהן להבטחת בטיחות המקום. לא הוכח כי אי פעם נערכה בדיקה כלשהי של מצב השער, כי מונה מומחה בטיחות או אחראי תחזוקה וכיוצא באלה.

38.מיקוד העסיקה את התובע בעבודה שכללה גם את חובת העובד במשמרת הלילה לסגור את השער. התובע העיד כי ניתנה לו הנחיה לסגור את השער, אך לא ניתנו לו הנחיות ספציפיות לגבי האופן שיש לבצע את הסגירה (עדות התובע עמ' 18, 19) ולנקיטת אמצעי זהירות מתחייבים. אדגיש כי השער והצורך בסגירתו אינן עניין זניח מבחינתם של המאבטחים. שער הכניסה לקניון, מעצם מהותו, מהווה חלק מרכיבי האבטחה של הקניון. יתר על כן, התובע העיד כי ניתנה לו הנחיה לסגור את השער בשעה 2:00. מכאן שהממונים על התובע במיקוד ראו את סגירת השער כחלק מתחום אחריותם של המאבטחים, ולפיכך חלה גם עליהם החובה לוודא את תקינותו של השער והשימוש הנכון בו.

מהאמור עולה כי הן פרומול והן מיקוד הפרו את חובת הזהירות שלהן כלפי התובע. אני קובעת, איפוא, את חבותן של פרומול ושל מיקוד בחלקים שווים.

אחריות צד ג' וצד ד'

39.סעיף 7 להסכם בין פרומול לבין מיקוד מיום 23.4.12 (נספח 8 לראיות הנתבעת) דן בחובת ביטוח ושיפוי של מיקוד. הוא קובע, בין היתר, כי מיקוד אחראית כלפי פרומול לכל פגיעה, אבדן או נזק לגוף או לרכוש "עקב כל מעשה או מחדל מצד הספק ו/או עובדי הספק ו/או באי כוחו ו/או הפועלים בשמו ומטעמו..." (סעיף 1.7), כי קיימת חובת שיפוי של מיקוד בגין פגיעות שהיא אחראית להן (סעיף 2.7), וכי זכותה של פרומול לקבל זכויות ביטוחיות של מיקוד במקרה של תביעת נזיקין של עובד מיקוד (סעיף 3.7).

40.אירוע התאונה הוא בגדר מעשה או מחדל של עובד מיקוד; מעשה שנעשה באופן מובהק במסגרת עבודתו וכחלק ממנה, ולפיכך אין ספק באשר לתחולתו של סעיף 7 להסכם. לפיכך אני מקבלת את הודעת צד ג' מפרומול למיקוד.

ב"כ צד ג' הודיעה על הסדרים בין חברות הביטוח באשר לחלוקת הסכומים, ולפיכך אינני מרחיבה עוד בעניין. ככל שאין הסכמות מלאות, הצדדים יודיעו על כך ויינתן פסק דין משלים.

הנזק

שכרו של התובע עובר לתאונה

41.לתצהיר התובע צורפו מספר תלושי שכר ספורדיים מבלי שניתן נימוק לבחירה בתלושים אלה דוקא. הנתבעת טענה בסיכומיה כי מדובר בעניין מגמתי והתלושים המצורפים אינם משקפים את השתכרותו של התובע על פני הזמן. שכרו של התובע כעולה מתלושי השכר היה כמפורט להלן: לחודש אוגוסט 2011 5,958 ₪; לחודש אוקטובר 2010 5,853 ₪; לחודש דצמבר 2011 6,225 ₪; לחודש פברואר 2012 6,242 ₪; לחודש מאי 2012 5,527 ש"ח; לחודש יוני 2012 7,461 ₪ (כולל דמי הבראה); לחודש יולי 2013 7,140 ₪; לחודש נובמבר 2013 4,142 ₪.

דו"ח רציפות הביטוח שהוגש מטעם המל"ל כולל סכומי הכנסה שנתיים כמפורט להלן: לשנת 2009 – 61,000 ₪; לשנת 2010 – 70,000 ₪; לשנת 2011 – 73,600 ₪; לשנת 2012 – 76,000 ש"ח; לשנת 2013 – 65,000 ₪).

לאור זאת אני קובעת סכום השתכרות חודשי עובר לתאונה בסך 5,800 ₪.

שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע

42.מטעם התובע הוגשה חוות דעת מומחה מאת ד"ר מיכאל לבני, אשר קבע נכויות כמפורט להלן:

20% בגין שבר באצטבוליזם עם הגבלה בטווח תנועה, בתוספת 10% נכות תפקודית לפי תקנה 15.

10% בגין צלקת תפקודית.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר אברהם משיח, אשר קבע כדלקמן:

10% בגין הגבלה בתנועות פרק ירך שמאלי.

2.5% בגין צלקת שעל פי עמדתו אינה תפקודית.

עוד בשלב בו התנהל התיק בבית משפט השלום החליט בית המשפט למנות כמומחה מטעמו את ד"ר שי קאופמן, אשר קבע שיעורי נכות כדלקמן:

20% בגין השבר.

5% בגין הצלקת, אשר אמנם אינה תפקודית אך גדולה מאד.

43.ד"ר קאופמן הוזמן לחקירה ונחקר נגדית. בחקירתו עלתה שאלת החמרה אפשרית במצבו של התובע, וכן שאלות הנוגעות להשמנת יתר של התובע (טענות שהיו בגדר שינוי חזית שכן הן לא הועלו קודם לכן ולא נכללו בחוות דעת המומחים מטעם הצדדים). בחקירה לא עלו עובדות מהותיות שיש בהן כדי לקעקע את חוות הדעת או לשנות את מסקנותיה. לפיכך אני מקבלת את חוות דעתו של ד"ר קאופמן וקובעת נכות רפואית בגין השבר כאמור בחוות דעתו. עם זאת, בנוגע לצלקת, ד"ר קאופמן עצמו קבע כי הנכות בגינה אינה תפקודית, ולפיכך אני קובעת נכות משוקללת כוללת בשיעור של 22%.

44.באשר לנכות התפקודית, לא הועלו עובדות מיוחדות שיש בהן כדי להצדיק הפעלה של תקנה 15. מחד גיסא מדובר בנכות נמוכה יחסית, אשר יתכן שלא יהיה בה כדי לשנות מהותית את יכולתו של התובע לבצע עבודה שאינה פיזית מובהקת, כגון מכירות או ניהול מחסן (עבודות שבהן הועסק התובע לאחר התאונה על פי עדותו). מאידך גיסא, לתובע אין השכלה רלוונטית לעבודה והוא הועסק בעבודות פשוטות שיש בהן גם מאמץ פיזי מסויים, בצורך לעמוד, להוריד פריטים ממדפים גבוהים וכדו', ובמצב זה הנכות עשויה להיות משמעותית, במיוחד עם התקדמות גילו של התובע. אין, איפוא, בסיס לקבוע נכות תפקודית בשיעור אחר מהנכות הרפואית.

45.ב"כ התובע התייחס בסיכומיו לרכיבים נוספים כגון השמנת יתר שנגרמה לטענתו כתוצאה מהתאונה והשפיעה על נכותו, קשר נטען בין אירוע של חסימת מעיים לבין התאונה. אולם כל אלה לא נטענו מלכתחילה, לא נכללו בחוות דעת רפואית ואין בפני תשתית עובדתית להוכחתם.

הפסד השתכרות לעבר

46.אין מחלוקת כי התובע נזקק לטיפול רפואי ולשיקום, והיה מוגבל ביכולתו לעבוד בתקופה שלאחר התאונה, כעולה גם מחוות הדעת הרפואיות. כמו כן התובע נאלץ לחפש לעצמו מקום עבודה מתאים. התובע תיאר בעדותו קושי להתמיד במקומות עבודה לאחר התאונה, אולם הקשר הסיבתי לפציעתו אינו חד משמעי. כך, לדוגמא, לגבי הטענה שהתובע היה בהליכי קבלה לעבודה כנהג אוטובוס, העיד התובע עצמו כי הפסיק את התהליך ללא קשר לתאונה (עדותו בעמ' 27 ש' 12-19). לגבי עבודתו בשילב, לא ברור מדוע הועבר מהעסקה במכירות למחסן, והאם הקושי בעבודה במחסן נובע מפציעתו בתאונה (עדות התובע עמ' 30-32).

47.לטענת הנתבעת התובע נמנע מלעבוד בתקופה של שנתיים לאחר התאונה, ללא אסמכתא רפואית לכך, והוא אינו זכאי לפיצוי בגין תקופה זו. עיון בדו"ח רציפות הביטוח מעלה כי מדובר בתקופה קצרה יותר של כשנה.

בפועל דו"ח הרציפות הביטוחי מצביע על עליה משמעותית בשכרו של התובע בשנים שלאחר התאונה. כך, בשנת 2015 השתכר התובע כ – 57,000 ₪; בשנת 2016 השתכר כ – 77,000 ₪; בשנת 2017 כ – 87,000 ₪; בשנת 2018 כ – 78,000 ₪; בשנת 2019 כ – 115,000 ₪ ; בשנת 2020 כ – 57,000 ₪.

התובע הסביר זאת בכך שהמצב הכלכלי אליו נקלע בעקבות התאונה חייב אותו לעבוד בשני מקומות עבודה, ואף תיאר אורח חיים של עבודה רצופה במשך שעות רבות (עדותו בעמ' 46, 47). עם זאת, פיצוי על הפסד השתכרות מצריך הוכחה של ההפסדים שנגרמו. במקרה זה, לגבי מרבית התקופה לא רק שלא הוכח נזק אלא ההיפך מכך.

לנוכח האמור אני פוסקת לתובע בגין הפסד השתכרות בעבר סכום של 100,000 ₪, על יסוד הנחות אלו:

48.בשנה שלאחר התאונה התובע לא השתכר שכר משמעותי. אמנם נקבעו לו נכויות זמניות לתקופות מסויימות, אך לא לתקופה של שנה, ולפיכך אביא בחשבון הפסד השתכרות בסך 80% למשך השנה הראשונה, המגיע לסכום של כ- 63,000 ₪. בשנה השניה שלאחר התאונה (2015) התובע השתכר שכר נמוך משכרו בשנים שקדמו לתאונה ולפיכך אביא בחשבון הפסד השתכרות בסך 20,000 העומד על סכום של כ- 15,500 ₪.  

גריעה מכושר ההשתכרות (כולל פנסיה)

49.אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 130,000 ₪. בקביעת הסכום הבאתי בחשבון בין היתר את השיקולים המפורטים להלן:

התובע עובד עבודות פשוטות, בחלקן פיזיות, כך שקיים סיכוי ממשי שגם אם עד עתה לא נפגע, שכרו ייפגע בעתיד, במיוחד עם התקדמות הגיל.

אמנם בתקופה אליה מתייחסים הנתונים שבפני נכותו של התובע לא השפיעה על השתכרותו בפועל, שכן בתקופה שלאחר התאונה שכרו של התובע לא ירד ואף עלה משמעותית (כעולה מדו"ח הרציפות של המל"ל). התובע הסביר זאת, כאמור, בכך שהמצב הכלכלי אליו נקלע בעקבות התאונה חייב אותו לעבוד בשני מקומות עבודה. ב"כ התובע הוסיף כי התובע עובד במטרה לא להפוך לנטל על החברה. אציין כי גם קודם לתאונה התובע עבד בשני מקומות עבודה במקביל, במשך שעות רבות. עם זאת, מדובר באורח חיים תובעני וקיים קושי רב להתמיד בעבודה כה אינטנסיבית, בוודאי בגיל מבוגר יחסית. לפיכך לא ניתן לראות את שכרו של התובע בתקופה של עבודה מאומצת ואינטנסיבית כמשקף את הכנסותיו הצפויות לאורך שנים.

חלק מהנכות המשוקללת אינה תפקודית שכן היא נובעת מצלקת.

חישוב אקטוארי מלא של הפסדי השכר לעתיד על בסיס של 22% מסכום של 5,800 עד גיל 67 מסתכם בסכום של כ-175,000 ₪ בצירוף פנסיה בסך כ-31,000 ש"ח.

עזרת הזולת

50.לא הוצגו אישורים או קבלות כלשהן. התובע ביקש לפסוק לו סכום של 1,000 ₪ בחודש ולהגדיל בעתיד. הנתבעת ציינה שלא הוכח דבר.

אני פוסקת בגין עזרה לעבר ולעתיד סכום של 15,000 ₪.

הוצאות רפואיות

51. גם ברכיב זה לא הוצגו ראיות להוצאות שנגרמו לתובע. התובע חבר בקופת חולים ומדובר בתאונת עבודה. הנתבעים ציינו כי התובע לא הגיש תביעת ניידות למל"ל, ככל הנראה משום שאינו סובל מבעיות ניידות. עם זאת, ניתן להניח שלתובע נגרמו הוצאות מסויימות בתקופה שלאחר התאונה בה היה מוגבל. לפיסך אני פוסקת 10,000 ₪ לעבר ולעתיד.

נזק בלתי ממוני

52.התובע היה מאשפז במשך 20 יום. בעקבות התאונה הוא היה לכוד חסר אונים וסבל מכאבים עד חילוצו, שאף הוא התעכב בשל הצורך באמבולנס בעל ציוד מיוחד. התובע טען לנזקים נוספים כתוצאה מהתאונה, השמנת יתר, שיבוש ביחסים אינטימיים, טיפול תרופתי בגין פוסט טראומה וכדומה, אולם כל אלה לא הוכחו מעבר לאמירות בעלמא. לאור האמור אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 125,000 ₪.

ניכויים

53.יש לנכות מהסכום המשולם לתובע את הסכום המשולם לו על ידי המל"ל בסך 214,000 ₪ (במעוגל).

סיכום

54.לאור כל האמור, יש לשלם לתובע סכום כמפורט להלן:

הפסד השתכרות בעבר 100,000 ₪

גריעה מכושר השתכרות 130,000 ₪

עזרת הזולת 15,000 ₪

הוצאות רפואיות 10,000 ₪

נזק בלתי ממוני 125,000 ₪

ניכוי תגמולי המל"ל 214,000 ₪

בסך הכל ישולם לתובע סכום של 166,000 ₪.

כמו כן ישולמו לתובע שכ"ט עו"ד בסך 32,000 ₪ בצירוף מע"מ וכן הוצאות משפט שהוצאו בפועל (אגרה והוצאות המומחים).

55.כאמור, הודעת צד ג' התקבלה כך שהחיוב שחל מלכתחילה על פרומול ועל מיקוד יחול על מיקוד כצד ג'. ככל שיש צורך בקביעות בנוגע לחלוקת החבות בין חברות הביטוח, הצדדים יודיעו לבית המשפט וינתן פסק דין משלים בעניין זה.

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ל' ניסן תשפ"ב, 01 מאי 2022, בהעדר הצדדים.