פלוני נ' מרפאת העמקים ואח'

התובע יליד X.X.1956, פנה ביום 21.1.20 לנתבעת 1 שהינה מרפאת שיניים לשם קבלת טיפולי שיניים. המרפאה נוהלה על ידי נתבע 2 שהינו טכנאי שיניים כאשר נתבעים 3 ו-4 הינם רופאי שיניים שעבדו במרפאה וטיפלו בתובע.

בתביעה נטען כי נתבע 4 החל לבצע השתלות שיניים בשתי ללסתות של התובע והרכיב לו שיניים זמניות בשתי הלסתות מבלי שחתם על הסכמה לטיפול או לערוך בירור לגבי מצבו הרפואי ולאחר כחודש ביום 14.2.20 כשהגיע התובע למרפאה לביצוע בניית שיניים קבועות קיבל אותו רופא אחר אשר ניסה להוציא את השיניים הזמניות בכוח ללא הצלחה, ולאחר זמן רב הגיע נתבע 4 והוציא את השיניים הזמניות בלסת העליונה יחד עם השתל ושם שתל אחר הרכיב שיניים זמניות וקבע לתובע תור לעוד כחודש לשם הרכבת השיניים הקבועות. ביום 18.2.20 הורכבו השיניים העליונות הקבועות ע"י נתבע 3 ולאחר כיומיים הם נשברו ואז נתבע 4 הוציא אותם בכוח ונתבע 2 בנה לו סט שיניים זמניות חדשות. לאחר מספר ימים הגיע התובע למרפאה כדי להרכיב את הכתרים הקבועים, אך ההרכבה הותירה רווח בין התותבות לחיך שמולא באמצעות חומר באיכות ירודה. לאחר מכן הודבקו הכתרים בלסת התחתונה שכעבור יממה הם נשברו, התובע חזר למרפאה ורופא שהיה שם ניסה בכוח להוציא את הכתרים תוך שימוש בפלייר האוחז במרכז השיניים ומנענע את לסתו של התובע מצד לצד. לאור הכאבים סירב התובע להמשיך בטיפול ולאחר כחודש טופל התובע על ידי נתבע 4 אשר הוציא את השניים מהלסת התחתונה וביצע שתל חדש בהמשך הגיע התובע למרפאה לשם ביצוע סט שניים קבועות חדשות תחתונות. לאחר הטיפול סבל התובע מכאבים ונפיחות ובצילום תועד שבר בלסת התחתונה שהצריך ניתוח. התובע נותח בבית חולים ואושפז ולאחר מכן עבר טיפולי שיקום במרפאת בית החולים ובמרפאה נוספת.

בגין הטיפול שניתן לו, הגיש התובע נגד הנתבעים תביעה לפיצויים בגין רשלנות רפואית המגובה בחוו"ד של מומחה ברפואת הפה ופסיכיאטר. תחילה כפרו הנתבעים באחריות ובנזק. ולאחר שמונו מומחים מטעם בית המשפט והתיק נקבע לשמיעת הראיות הודיעו הצדדים כי אין ביניהם מחלוקת בשאלת החבות והמחלוקת הינה בשאלת גובה הנזק בלבד.

חוות דעת מומחי בית המשפט. בית המשפט מינה מומחים מטעמו בתחום פה ולסת ובתחום הפסיכיאטרי. ד"ר לימון גורן מומחית בפסיכיאטריה קבעה כי התובע פיתח הפרעת הסתגלות עם תסמיני דיכאון בעקבות תוצאות טיפולי השיניים שעבר. בשל הפרעת ההסתגלות, בתקופת הטיפולים מ- 2/20 ועד לשיפור במצבו בסוף 5/22 העריכה כי התובע סבל אז מנכות הנפשית בשיעור של 20% בהתאם לסעיף 34ב (3) לתקנות המל"ל. מחודש 6/22 העריכה את שיעור נכותו הנפשית של התובע ב- 10% בהתאם לסעיף 34ב(2) .היא קבעה כי לאור משך הזמן וקשייו של התובע, לאחר סיום הטיפול הדנטלי, התובע יסבול מתחלואה נפשית קבועה בשיעור של 5%.

עוד הוסיפה שבכדי למנוע החמרה עתידית במצבו, המליצה המומחית כי ימשיך התובע במעקב פסיכיאטרי במסגרת השירותים הציבוריים של בריאות הנפש וכי עליו להיות בטיפול פסיכותרפי בתדירות של פעם בשבוע למשך כשנתיים. טיפולים מסוג זה אינם זמינים במסגרות הציבוריות ולכן המליצה על ביצוע הטיפול במסגרת פרטית. עלותה הממוצעת של פגישה טיפולית אצל מטפל מיומן הינה כ- 450 ₪.

ד"ר יצחק טייב בתחום הפריודונטיה קבע בחוו"ד כי לתובע נותרו 10% אחוזי נכות בהתאם לסע' 73(1)(ג) לתקנות המל"ל, בשל אובדן המכתשית בקדמת הלסת התחתונה.

בחוו"ד קבע המומחה כי נתבע 2 אינו רופא אלא טכנאי שיניים ולא מונה רופא מספל אחראי לטיפול בתובע אלא שהנתבע 4 הגיע מידי פעם ועוסק בהחדרת שתלים, נתבע 3 עוסק בשיקום, ונתבע 2 עוסק בחלק הטכני של עבודת המעבדה. כך שנתבע 4 הינו הרופא המטפל העיקרי אשר לפי הרשומות בדק את התובע, תכנן את התכנית וביצע את רוב הטיפול, ולכן הוא נושא באחריות העיקרית לטיפול. המומחה קבע כי נתבע 4 התרשל בכך שלא מילא שאלון בריאות והנושא של עישון כבד וממושך של התובע לא עלה ולא הוצג בפני התובע כגורם סיכון לכישלון שתלים וסיבוכים בשיעור גבוה יותר. נתבע 4 לא התייחס באופן הדרוש לזיהומים הנרחבים, העמוקים, הממושכים והמבוססים בלסת התחתונה. החדיר חלק מהשתלים לאזורים בהם היה זיהום מבוסס ונרחב סביב השתלים הקודמים בלסת התחתונה, וחדר לתוך אזורים אנטומיים כמו רצפת האף והסינוס. ולא זיהה שמדובר במטופל השייך לקבוצת סיכון גבוה לכישלונות וסיבוכים ושכבר איבד את שיניו ואת השתלים שבוצעו בפיו תוך מספר שנים עוד לפני הגעתו לטיפול. ומכאן שלא חתר לביצוע חלופה הכוללת טיפול מדורג ורב שלבי שראשיתו בסילוק מלא ויסודי של זיהומים, המתנה לריפוי גרמי מלא ורק אז גישה ניתוחית להחדרת שתלים. לחלופין, לא הפנה את התובע למומחה לכירורגיה פה ולסת או מומחה בפריודונטיה. כמו כן קבע המומחה כי השיקום הקבוע שהותקן בפיו של תובע אינו בנוי לפי הכללים של התאמה שולית נאותה ולא מאפשר גישה לניקוי ותחזוקה ומחריף בכך את חומרת הפריאימפלנטיטיס. נתבע 4 לא נתן מענה סביר לתלונות התובע בנוגע לכאבים בלסת התחתונה, לא זיהה את השבר בקדמת הלסת התחתונה ולא הפנה מידית למרכז רפואי כמצופה.

ביחס לנתבע 2 קבע המומחה כי הוא אינו רופא, הוא הבעלים והמנהל הרפואי של נתבעת 1 ומכאן שהוא נושא באחריות הכללית לטיפולים שמבוצעים במרפאתו ובנוסף הוא משמש כטכנאי מעבדה.

האחריות כוללת מעקב אחרי אופן הטיפול שמקבל התובע בשלבים השונים ועד ניהול הטיפול בסיבוך שהתפתח. נתבעים 1-2 לא עקבו אחרי סדר הטיפול הניתן לתובע ולא ווידאו שהתכנון והביצוע נעשים נכון. לא הפנו את התובע לבירור ע"י מומחה או מרכז רפואי בעת שהתלונן על כאבים בלסת התחתונה, ולא ביצעו את העבודה הטכנית שהותקנה בפיו של התובע לפי הכללים המקובלים של התאמה שולית וגישה לתחזוקה.

ביחס לנתבע 3 קבע המומחה כי הוא התרשל בכך שהתקין בפיו של התובע גשרים שאינם בנויים לפי הכללים המקובלים של התאמה שולית וגישה לתחזוקה.

המומחה קבע כי 90% מהנזק הינו באחריות נתבעים 1-4 בחלוקה הבאה: נתבע 65%, נתבעים 1-2 20% ונתבע 3 5% כאשר 10% מהנזק נזקף ומשויך למצבו המערכתי המוקדם של התובע אשר תורם להסתברות הכללית לסיבוך שנוצר.

נכות תפקודית. לא אחת נפסק כי קיימת הבחנה בין הנכות התפקודית לבין הנכות רפואית. אין בהכרח חפיפה הפונקציונלית בין השתיים ויש צורך בכך שהנכות רפואית תהיה בעלת משמעות תפקודית על מנת שתבטא הפסד הכושר להשתכר. הנכות התפקודית באה להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, על מידת ההגבלה בדרך כלל שיש בנכות הרפואית. לשם קביעת הנכות התפקודית יש לקחת בחשבון מכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה וכן מידת השפעת נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה, והימצאות מקום עבודה בו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות נוספות שיכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ).

בענייננו, התובע עבד כסניטר בחדר ניתוח, בקופ"ח כללית ושכרו עמד על 13,646 ₪ (עמ' 222 לתצהיר). על פי אישור חופשת המחלה ותעודות אי הכושר, התובע לא עבד החל מ- 19.2.20 ועד 9/21 (נספח 9). לאחר מכן התובע לא חזר לעבודתו ופנה למעסיקו בבקשה לפרישה מוקדמת, בגיל 65 (נספח 10) בתקופה בה נעדר התובע מעבודתו הוא ניצל ימי מחלה. על פי הסכם הפרישה המוקדמת (עמ' 218 לתצהיר התובע), הוסכם כי התובע יסיים את עבודתו בקופ"ח כללית ביום 1.8.21 וכי בתקופה שבין מועד סיום העבודה ועד יום 30.6.23 יהיה התובע זכאי לקבל קצבה חודשית בשיעור של 67.83% מהשכר הקובע בסך של 13,646 ₪. דהיינו, סך של 9,256.49 ₪, כאשר המעסיקה ממשיכה להפריש קרן פנסיה לתובע. כמו כן עולה מההסכם כי התובע קיבל מענק פרישה בסך של 129,592.64 ₪ וסך נוסף של 43,008 ₪ בשל אי ניצול ימי המחלה. כך שבתקופה שממועד הפרישה המוקדמת (1.8.21 עד 30.6.23) יקבל התובע 9,256.94 * 23 חודשים בתוספת סכומי המענקים: 43,008+ 129,952.64 ובסך הכל יקבל 385,843.26 ₪. כאשר אילו היה ממשיך לעבוד בשכר הקובע – 13,646 ₪ לחודש, היה מקבל 313,858 ₪. כך שלא הוכח קיומו של הפסד השתכרות לתובע. כך שנכותו ופרישתו המוקדמת לא פגעו בהשתכרותו.

באשר לפיצוי פדיון ימי מחלה, כפי העולה ממסמכי המעסיקה, לתובע 34 שנות ותק במקום העבודה. עם פרישתו שולם לו מענק בסך של 43,0008 ₪, בגין ימי מחלה, שחושב בגין ניצול של 562.31 ימי מחלה, כאשר אין מחלוקת כי חלק מימי המחלה שנוצלו היו בגין הארוע נשוא התביעה.

על פי הסכם הפרישה עבור אי ניצול ימי מחלה משולם לעובד שניצל פחות מ- 65% מימי המחלה שעמדו לזכותו במשך כל תקופת עבודתו, לפי דרגות הזכאות הבאות:

• לעובד שניצל בכל תקופת עבודתו בין 36% ל- 65% מסך כל ימי המחלה שהגיעו לו: פיצוי של 6 ימים לכל מכסה שנתית צבורה של ימי מחלה.

• לעובד שניצל בכל תקופת עבודתו פחות מ- 36% מסך כל ימי המחלבה שהגיעו לו : פיצוי של 8 ימים לכל מכסה שנתית צבורה של ימי מחלה.

   

  על פי עמ' 222 לתצהיר התובע, התובע צבר 881.92 ימי מחלה, יתרת הימים לאחר ניצול הינם 319.60 ולכן מענק ימי המחלה חושב לפי זכאות ל- 6 ימים מחלה (חלופה א). אלמלא הארוע הוא היה זכאי למענק ימי מחלה לפי זכאות ל- 8 ימים (על פי חלופה ב). על פי תלוש שכר חודש 2/2020 בו ארע המקרה ,יתרת ימי המחלה של התובע עמדו על 494.93 ימים. אלמלא המקרה התובע היה מנצל רק 175.32 ימי מחלה ( 562.31 סך ימי מחלה שנוצלו בפועל פחות 386.99 ימי מחלה שנוצלו עקב הארוע נשוא התביעה), שהם % 19.87 ניצול מסך ימי המחלה. על פי הסכם הפרישה עובד שניצל בכל תקופת העבודה פחות מ % 36 מסך ימי המחלה, יהיה זכאי ל- 8 ימים לכל מכסה שנתית צבורה של ימי מחלה, ועל כן זכאי -ל 217.41 ימים ובסה"כ 126,790 ₪.

  לפי החישוב הבא:

  706.6/26 = 27.1769

  8*27.1769 = 217.415

  217.415* 583.17 = 126,790 ₪.

  בפועל שולמו 43,008.54 ₪ ולכן יש לפצות את התובע בגין ההפרש בסך של 83,781 ₪.

   

  הוצאות רפואיות. התובע הגיע מספר פעמים למרפאה לשם תיקון הטיפולים, וביצע מספר בדיקות וצילומים לאחר מכן ואף עבר ניתוח וטיפולי שיקום. המומחה קבע כי עקב הטיפול שניתן לתובע התפתח זיהום בלסת התחתונה שהגיע עד לשבר פתלוגי והוא טופל בבית חולים. כמו כן, התובע יזדקק להחלפת הגשר הלקוי העליון כ התובע קיבל בבית החולים טיפול ובהמשך במרפאה פרטית בלסת התחתונה. התובע שילם עבור הטיפולים סך של 118,000 ₪ (מעוגל) על פי הקבלות (נספח 11 לתצהיר התובע). באשר ללסת העליונה קבע המומחה כאמור, כי יש להחליף את השיקום הלקוי הקיים לשיקום מותאם שולית המאפשר גישה לתחזוקה מקצועית יומיומית. בעליות הבאות: 14 כתרים זמניים בעלות של 900 ₪ כל אחד. ו- 14 כתרי חרסינה בעלות של 3,900 ₪ כל אחד. בנוסף המומחה המליץ להפנות את התובע לייעוץ והערכה עם רופא א.א.ג. בעניין חדירת השתלים לחח האף.

   

  המומחית בתחום הנפשי קבעה בחווה"ד כי בכדי למנוע החמרה עתידית במצבו של התובע המליצה כי ימשיך במעקב פסיכיאטרי במסגרת השירותים הציבוריים של בריאות הנפש. בנוסף עליו להיות בטיפול פסיכותרפיסטי בתדירות של פעם בשבוע למשך כשנתיים כאשר טיפולים מסוג זה אינם זמינים במסגרות ציבוריות עלות כל טיפול הינה כ- 450 ₪.

   

  סך הכל הצביעו המומחים על הוצאות רפואיות שיקום עתידיות לתובע בסכום של 110,400 ₪. בנוסף לסכום בו נשא התובע לשיקום הלסת העליונה ע"ס 118,000 ₪. בנוסף בגין הנסיעות לטיפולים הרפואיים אני פוסקת סך נוסף של 3,000 ₪.

   

  בנוסף על הנתבעים להשיב לתובע את הסכום ששילם עבור השירות שניתן לו בסך של 90,000 ₪, שכן בין התובע לנתבעים נכרת הסכם, לפיו התחייבו הנתבע לשלם לנתבעים הסכום שסוכם בין הצדדים ובתמורה התחייבו הנתבעים לספק לתובע טיפול רפואי נכון ומתאים. אלא שהנתבעים הפרה הסכם זה באופן שהטיפול שהוענק לתובע היה רשלני והותיר את התובע עם נכות לצמיתות התובע כאמור אף נאלץ לעבור ניתוח וטיפול משקם. בנסיבות מצאתי להורות על השבה, קרי חיוב הנתבעים בהחזר עלות הטיפול שכן מטרת הפיצוי הינה החזרת מצב הנפגע לקדמותו, על ידי תשלום פיצוי אשר נדרש כדי לפצות את התובע על נזקו תוך ניסיון להעמידו ככל האפשר במצב שבו היה לפני האירוע (אמנון כרמי, בריאות ומשפט (מהדורה שנייה] בעמ' 289). השבת המצב לקדמותו אין משמעותה החזרת המצב שהיה קיים לפני הטיפול שניתן לתובע, אלא השבה למצב לאחר הטיפול, לולא בוצעה העוולה (ת"א (קריות) 66085-02-18‏ פלונית נ' יחיא קסום). ביצוע טיפול רשלני שהותיר נכות אצל המטופל הצדיק לא אחת השבה של עלות הטיפול ששולמה על ידי התובע ראה למשל ת"א (ת"א) 45103-07‏ ‏ צינצוקלר ליאור נ' נאטורפיל מדיק סנטר, ת"א (י-ם) 7238-04 דדה בוגנים נ' ראול ד"ר רוזנטל, ת"א (ראשל"צ) 594/05 ז'אנט שלמה נ' אורית חסן)

   

   

  עזרת צד ג'. התובע אושפז בבית חולים ועבר ניתוח בלסת התחתונה. אף שבת זוגו לא נחקרה, יש להניח כי הוא נזקק לעזרת בני משפחתו בתקופת אשפוזו. לפיכך, אני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 3500 ₪.

   

  כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה. הגישה הרווחת היא שאין שוני מהותי בין פיצוי בגין כאב וסבל לבין פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה שמתייחסת לעגמת הנפש בשל אי מתן הסבר, ולכן על הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני להכיל הן את רכיב הכאב והסבל הן את רכיב הפגיעה באוטונומיה ואין מקום לכפל פיצוי. תשלום פיצוי נפרד עבור כאב וסבל ועבור פגיעה באוטונומיה יביא לפיצוי יתר הסותר את עקרון השיפוי (עמוס הרמן, דיני נזיקין (מהד' 2,בעמ' 237).

   

  בענייננו, ה תובע סבל מכאבים עזים במהלך הטיפולים, עבר ניתוח בבי"ח ואושפז בבי"ח 11 יום ולא היה מסוגל אחר כך לאכול מאכלים רגילים, סבל מקשיי שינה, קשיים חברתיים ודימוי עצמי נמוך חש תסכול לאור הסתבכות הטיפול וצימצם את המעגל החברתי שלו, ופרש מעבודתו לפני הזמן. כאמור בחווה"ד המוחה לתובע לא נערכה הערכה של הסיכונים שבטיפול, ולא הוסברו לו הסיכונים הכרוכים בטיפול והוא לא נתן הסכמתו מדעת לטיפולים הרפואיים שבוצעו לו תוך הצגת הסיכונים הכרוכים בביצועו. לפיכך, אני מעמידה את הפצוי הגין הכאב והסבל והפגיעה באוטונומיה על סל של 100,000 ₪.

   

  סיכום נזקי התובע הם כדלקמן:

   

  הפרש פדיון ימי מחלה ע"ס 83,781 ₪

  הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד 228,400 ₪

  נסיעות ועזרת צד ג' לעבר ולעתיד 6500 ₪

  כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה ע"ס 100,000 ₪

  השבה של עלות הטיפול ששולמה לנתבעים ע"ס 90,000 ₪

  סכך הכך – 508,681 ₪.

   

  לא ראיתי לסטות מחלוקת האחריות שקבע המומחה, עת בחן את חלקו של כל אחד מהנתבעים באופן שהולם את מידת אשמו ומעורבותו בטיפול. המוחה קבע כי יש לייחס 10% מנזקו של התובע למצבו הקודם כאשר האחריות ל- 90% מהנזק תחולק בין הנתבעים באופן הבא:

   

  נתבע 4 חב בעיקר האחריות בשיעור של 65%. כך שנתבע 4 ישלם לתובע סך של 330,642 ₪ בתוספת סך של 60,000 ₪ הוצאות ושכר טרחה.

   

  המומחה קבע שנתבעים 1-2 חבים ב- 20% מהאחריות לנזק, כך שנתבעים 1-2 ישלמו לתובע סך של 101,736 ₪ בתוספת סך של 18,000 ₪ הוצאות ושכ"ט.

   

  ביחס לנתבע 3 קבע המומחה כ הוא חב- ב- 5% מהאחריות לנזק. כך שנתבע 3 ישלם לתובע סך של 25,434 ₪ בתוספת 4,500 ₪ בגין הוצאות ושכ"ט.

   

  הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

   

  ניתן היום, ד' תמוז תשפ"ה, 30 יוני 2025, בהעדר הצדדים.