פלוני נ' מרפאת העמקים ואח'

התובע יליד X.X.1956, פנה ביום 21.1.20 לנתבעת 1 שהינה מרפאת שיניים לשם קבלת טיפולי שיניים. המרפאה נוהלה על ידי נתבע 2 שהינו טכנאי שיניים כאשר נתבעים 3 ו-4 הינם רופאי שיניים שעבדו במרפאה וטיפלו בתובע.

בתביעה נטען כי נתבע 4 החל לבצע השתלות שיניים בשתי ללסתות של התובע והרכיב לו שיניים זמניות בשתי הלסתות מבלי שחתם על הסכמה לטיפול או לערוך בירור לגבי מצבו הרפואי ולאחר כחודש ביום 14.2.20 כשהגיע התובע למרפאה לביצוע בניית שיניים קבועות קיבל אותו רופא אחר אשר ניסה להוציא את השיניים הזמניות בכוח ללא הצלחה, ולאחר זמן רב הגיע נתבע 4 והוציא את השיניים הזמניות בלסת העליונה יחד עם השתל ושם שתל אחר הרכיב שיניים זמניות וקבע לתובע תור לעוד כחודש לשם הרכבת השיניים הקבועות. ביום 18.2.20 הורכבו השיניים העליונות הקבועות ע"י נתבע 3 ולאחר כיומיים הם נשברו ואז נתבע 4 הוציא אותם בכוח ונתבע 2 בנה לו סט שיניים זמניות חדשות. לאחר מספר ימים הגיע התובע למרפאה כדי להרכיב את הכתרים הקבועים, אך ההרכבה הותירה רווח בין התותבות לחיך שמולא באמצעות חומר באיכות ירודה. לאחר מכן הודבקו הכתרים בלסת התחתונה שכעבור יממה הם נשברו, התובע חזר למרפאה ורופא שהיה שם ניסה בכוח להוציא את הכתרים תוך שימוש בפלייר האוחז במרכז השיניים ומנענע את לסתו של התובע מצד לצד. לאור הכאבים סירב התובע להמשיך בטיפול ולאחר כחודש טופל התובע על ידי נתבע 4 אשר הוציא את השניים מהלסת התחתונה וביצע שתל חדש בהמשך הגיע התובע למרפאה לשם ביצוע סט שניים קבועות חדשות תחתונות. לאחר הטיפול סבל התובע מכאבים ונפיחות ובצילום תועד שבר בלסת התחתונה שהצריך ניתוח. התובע נותח בבית חולים ואושפז ולאחר מכן עבר טיפולי שיקום במרפאת בית החולים ובמרפאה נוספת.

בגין הטיפול שניתן לו, הגיש התובע נגד הנתבעים תביעה לפיצויים בגין רשלנות רפואית המגובה בחוו"ד של מומחה ברפואת הפה ופסיכיאטר. תחילה כפרו הנתבעים באחריות ובנזק. ולאחר שמונו מומחים מטעם בית המשפט והתיק נקבע לשמיעת הראיות הודיעו הצדדים כי אין ביניהם מחלוקת בשאלת החבות והמחלוקת הינה בשאלת גובה הנזק בלבד.

חוות דעת מומחי בית המשפט. בית המשפט מינה מומחים מטעמו בתחום פה ולסת ובתחום הפסיכיאטרי. ד"ר לימון גורן מומחית בפסיכיאטריה קבעה כי התובע פיתח הפרעת הסתגלות עם תסמיני דיכאון בעקבות תוצאות טיפולי השיניים שעבר. בשל הפרעת ההסתגלות, בתקופת הטיפולים מ- 2/20 ועד לשיפור במצבו בסוף 5/22 העריכה כי התובע סבל אז מנכות הנפשית בשיעור של 20% בהתאם לסעיף 34ב (3) לתקנות המל"ל. מחודש 6/22 העריכה את שיעור נכותו הנפשית של התובע ב- 10% בהתאם לסעיף 34ב(2) .היא קבעה כי לאור משך הזמן וקשייו של התובע, לאחר סיום הטיפול הדנטלי, התובע יסבול מתחלואה נפשית קבועה בשיעור של 5%.

עוד הוסיפה שבכדי למנוע החמרה עתידית במצבו, המליצה המומחית כי ימשיך התובע במעקב פסיכיאטרי במסגרת השירותים הציבוריים של בריאות הנפש וכי עליו להיות בטיפול פסיכותרפי בתדירות של פעם בשבוע למשך כשנתיים. טיפולים מסוג זה אינם זמינים במסגרות הציבוריות ולכן המליצה על ביצוע הטיפול במסגרת פרטית. עלותה הממוצעת של פגישה טיפולית אצל מטפל מיומן הינה כ- 450 ₪.

ד"ר יצחק טייב בתחום הפריודונטיה קבע בחוו"ד כי לתובע נותרו 10% אחוזי נכות בהתאם לסע' 73(1)(ג) לתקנות המל"ל, בשל אובדן המכתשית בקדמת הלסת התחתונה.

בחוו"ד קבע המומחה כי נתבע 2 אינו רופא אלא טכנאי שיניים ולא מונה רופא מספל אחראי לטיפול בתובע אלא שהנתבע 4 הגיע מידי פעם ועוסק בהחדרת שתלים, נתבע 3 עוסק בשיקום, ונתבע 2 עוסק בחלק הטכני של עבודת המעבדה. כך שנתבע 4 הינו הרופא המטפל העיקרי אשר לפי הרשומות בדק את התובע, תכנן את התכנית וביצע את רוב הטיפול, ולכן הוא נושא באחריות העיקרית לטיפול. המומחה קבע כי נתבע 4 התרשל בכך שלא מילא שאלון בריאות והנושא של עישון כבד וממושך של התובע לא עלה ולא הוצג בפני התובע כגורם סיכון לכישלון שתלים וסיבוכים בשיעור גבוה יותר. נתבע 4 לא התייחס באופן הדרוש לזיהומים הנרחבים, העמוקים, הממושכים והמבוססים בלסת התחתונה. החדיר חלק מהשתלים לאזורים בהם היה זיהום מבוסס ונרחב סביב השתלים הקודמים בלסת התחתונה, וחדר לתוך אזורים אנטומיים כמו רצפת האף והסינוס. ולא זיהה שמדובר במטופל השייך לקבוצת סיכון גבוה לכישלונות וסיבוכים ושכבר איבד את שיניו ואת השתלים שבוצעו בפיו תוך מספר שנים עוד לפני הגעתו לטיפול. ומכאן שלא חתר לביצוע חלופה הכוללת טיפול מדורג ורב שלבי שראשיתו בסילוק מלא ויסודי של זיהומים, המתנה לריפוי גרמי מלא ורק אז גישה ניתוחית להחדרת שתלים. לחלופין, לא הפנה את התובע למומחה לכירורגיה פה ולסת או מומחה בפריודונטיה. כמו כן קבע המומחה כי השיקום הקבוע שהותקן בפיו של תובע אינו בנוי לפי הכללים של התאמה שולית נאותה ולא מאפשר גישה לניקוי ותחזוקה ומחריף בכך את חומרת הפריאימפלנטיטיס. נתבע 4 לא נתן מענה סביר לתלונות התובע בנוגע לכאבים בלסת התחתונה, לא זיהה את השבר בקדמת הלסת התחתונה ולא הפנה מידית למרכז רפואי כמצופה.

ביחס לנתבע 2 קבע המומחה כי הוא אינו רופא, הוא הבעלים והמנהל הרפואי של נתבעת 1 ומכאן שהוא נושא באחריות הכללית לטיפולים שמבוצעים במרפאתו ובנוסף הוא משמש כטכנאי מעבדה.

האחריות כוללת מעקב אחרי אופן הטיפול שמקבל התובע בשלבים השונים ועד ניהול הטיפול בסיבוך שהתפתח. נתבעים 1-2 לא עקבו אחרי סדר הטיפול הניתן לתובע ולא ווידאו שהתכנון והביצוע נעשים נכון. לא הפנו את התובע לבירור ע"י מומחה או מרכז רפואי בעת שהתלונן על כאבים בלסת התחתונה, ולא ביצעו את העבודה הטכנית שהותקנה בפיו של התובע לפי הכללים המקובלים של התאמה שולית וגישה לתחזוקה.

ביחס לנתבע 3 קבע המומחה כי הוא התרשל בכך שהתקין בפיו של התובע גשרים שאינם בנויים לפי הכללים המקובלים של התאמה שולית וגישה לתחזוקה.