דוד מילר ואח' נ' רשות מקרקעי ישראל

כללי

1. הוריהם המנוחים של התובעים, יהושע ושפרה מילר ז"ל ("ההורים"), חכרו מהנתבעת קרקע חקלאית בנתניה ("הקרקע") לפי חוזה חכירה שנערך בשנת 1963. שפרה ז"ל נפטרה ביום 26/6/76. יהושע ז"ל נפטר ביום 21/11/82.

    

2. התובע ואחותו המנוחה מטמונה ז"ל ירשו את ההורים. מטמונה ז"ל נפטרה ביום 26/1/22. התובע הוא יורשה היחיד לפי צו קיום צוואה מיום 25/5/22.

    

3. ביום 7/6/17 חתמו הצדדים הסכם השבה לפיו ישיבו התובעים את הקרקע לנתבעת ויהיו זכאים לפיצוי כספי ("הסכם ההשבה"). התובע ומטמונה ז"ל תוארו בהסכם ההשבה כ"בעל הזכויות" בקרקע.

    

4. לאחר החתימה על הסכם ההשבה פיצתה הנתבעת את התובע ואת מטמונה ז"ל בסך כולל של 914,851 ₪ עבור החזרת הקרקע לנתבעת ("הפיצוי").

    

    

   התביעה והתביעה שכנגד

    

5. התובעים טוענים כי הפיצוי לא חושב כדבעי והם תובעים סך נוסף של 171,372 ש"ח. הנתבעת טוענת כי לאחר ששילמה את הפיצוי התברר לה כי ההורים מכרו לצד ג' את מלוא זכויותיהם בקרקע עוד בשנת 1973 ולכן התובעים לא היו זכאים לקבלת הפיצוי. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד במסגרתה נדרשו התובעים (הנתבעים שכנגד) להשיב את הפיצוי.

    

6. ראיתי לנכון לדון בתביעה שכנגד לפני דיון בתביעה העיקרית משום שאם צודקת הנתבעת בטענתה כי ההורים כבר לא היו בעלי זכויות בקרקע וכי הפיצוי שולם ליורשיהם בטעות, אין כלל מקום לדון בטענת התובעים כי הפיצוי שולם בחסר.

    

    

   התביעה שכנגד לא התיישנה

    

7. אין לקבל את טענת ההתיישנות שהעלו התובעים בקשר עם התביעה שכנגד. הסכם ההשבה נחתם בשנת 2017 וההשבה בוצעה בסמוך לאחר מכן. עילת התביעה שכנגד התגבשה רק כאשר הנתבעת שילמה את הפיצוי לתובעים. התביעה שכנגד הוגשה בסוף שנת 2018 כך שלא ניתן לומר שהיא התיישנה.

    

8. לא זו אף זו, סעיף 4 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 קובע לעניין התיישנות של תביעה שכנגד כי "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". התביעה והתביעה שכנגד קשורות זו בזו ולכן הסעיף חל במקרה דנן. התובעים טוענים שהפיצוי ששולם נמוך מדי והתובעת שכנגד טוענת כי הפיצוי שולם בטעות. לניתוחו של סעיף 4 הנ"ל ראו: ע"א 656/99 ד"ר עדה בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ פ"ד  נז(5), 1 (2003)‏‏ ורע"א 4223/06 כץ נ' גוטליב (25/5/08).

    

    

   רקע עובדתי

    

9. ביום 31/1/63 נחתמו שני חוזי חכירה שמטרתם נטיעת מטעים. הראשון- בין הנתבעת לבין הדרי נתניה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ ("האגודה"), שהמנוח יהושע מילר ז"ל היה חבר בה. החוזה מתייחס לשטח כולל של 73,258 מ"ר בחלקות שונות בגושים 7940 ו-7941. והשני- עם ההורים. בגוף החוזה עם ההורים צוין כי השטח המוחכר להם הינו 17,940 מ"ר אך בתשריט שצורף לו צוין כי השטח הינו 17,408 מ"ר. הצדדים לא ידעו להסביר שוני זה. מכל מקום בהסכם ההשבה צוין שטח של 17,940 מ"ר וזה כנראה השטח הנכון.

    

10. הקרקע שהוחכרה לאגודה התחלקה כדלהלן: בריכה- בשטח של 16,076 מ"ר, דרכים- בשטח של 38,985 מ"ר ואזור המיועד למגרשים- בשטח של 18,197 מ"ר ובסה"כ, כאמור, 73,258 מ"ר.

     

11. בשנת 1973 פעלה עיריית נתניה באמצעות כמה גורמים לרכישת קרקעות רבות בדרום העיר כדי ליצור עתודות קרקע להתפתחות העיר. כדי להבין היטב את ההליך שבפנינו ראוי לעיין תחילה בע"א 65/85 עיריית נתניה נ' נצ"ב נתניה בע"מ ואח' פ"ד מ(3), 29 (1986) ובמיוחד בתיאור העובדתי שבסעיפים 1-13 לפסק הדין.

     

12. אם אכן הפיצוי שולם עבור אותה קרקע שכבר נמכרה בעבר ע"י ההורים לצד ג', לא היה מקום לשלמו. ומששולם, יש להחזירו (בכפוף לאמור להלן). לדברי הנתבעת, כתוצאה מטעות, ההורים נותרו רשומים בספריה כחוכרים של הקרקע למרות שמכרו את זכויותיהם לפני שנים רבות.

     

13. בטרם אכנס לדיון לגופו של עניין אציין כי טענת הנתבעת לטעות הינה טענה מביכה ביותר מבחינתה, שהרי הנתבעת הגישה כנגד ההורים (באמצעות יורשיהם-התובעים) תביעה לתשלום דמי חכירה שנתיים ואף גבתה מהם תשלום בסך של 13,326 ₪ במסגרת הסכם פשרה עבור התקופה שלא התיישנה במועד הגשת התביעה (ת.א. (שלום-תל אביב) 58816/08 מינהל מקרקעי ישראל נ' מילר יהושע ושפרה).

     

14. יש לשים לב כי בשנת 2008, עת הוגשה התביעה, ההורים היו עדיין רשומים בספרי הנתבעת כבעלי זכויות למרות שנפטרו שנים רבות לפני כן (מועדי הפטירה צוינו לעיל) וזו, ככל הנראה, הסיבה לכך שהתביעה הוגשה כנגד ההורים ולא כנגד התובעים.

     

15. הנתבעת לא הייתה אמורה לדעת על פטירת ההורים אך עובדה היא שהתובעים לא טרחו להירשם כיורשים של ההורים בספרי הנתבעת והדבר עשוי ללמד כי בכל אותם שנים ארוכות התובעים לא ראו את עצמם כבעלי זכויות בקרקע.

     

16. יצוין כי הנתבעת איננה מייחסת לתובעים מרמה אלא רשלנות. לטענת הנתבעת, היה על התובעים לדעת כי ההורים מכרו את הקרקע (ראו סעיף 31 לכתב התביעה שכנגד).

     

17. המבוכה הולכת ומתגברת עת מעיינים בתכתובת שבין הצדדים החל משנת 2012 אשר בעקבותיה שילמה הנתבעת את הפיצוי. ביום 27/6/12 פנתה הנתבעת לב"כ התובעים, ראתה בהורים כבעלי זכויות בקרקע ודרשה את השבתה תוך שהפנתה את התובעים להגשת תביעה לוועדת הפיצויים הפועלת אצל הנתבעת.

     

18. הנתבעת טוענת כי התברר לה בדיעבד שפנייתה לב"כ התובעים נעשתה בטעות. הטעות נבעה מכך שמכירת הקרקע ע"י ההורים, כפי שיתואר להלן, לא עודכנה ברישומיה.

     

     

     

    דיון והכרעה 

     

19. טענת הנתבעת בדבר הטעות בתשלום הפיצוי מבוססת בעיקר על מסמכים ישנים שנמצאו על ידה בתיקיה לאחר הגשת התביעה. אין מנוס מלבחון את תוכנם של אותם מסמכים.

     

20. ביום 23/12/73 נחתמו שני חוזים אשר יש להם חשיבות רבה לענייננו. גם ההורים וגם האגודה מכרו מקרקעין לנצ"ב נתניה בע"מ ולחברת דוד ב.ג. לפתוח נתניה בע"מ ("הקונים"). מדובר כאמור במקרקעין שנחכרו מהנתבעת ועל כן מכירתם צריכה להתבצע בדרך של העברת חכירה.

     

21. ההורים מכרו שטח של 17,940 מ"ר שהגדרתו בחוזה הינה "המוחכר" וגם שטח בלתי מסוים של 1,797 מ"ר שהוגדר בחוזה כ"שטח החוכרים באגודה". מסעיף 11 לאותו חוזה עולה כי התמורה הכוללת ששולמה להורים בסך 453,951 ל"י חושבה הן בייחס ל"מוחכר" והן בייחס ל"שטח החוכרים באגודה" לפי 23 ל"י למ"ר. האגודה מכרה את זכויות החכירה במגרשיה בשטח של 18,197 מ"ר ואף היא קיבלה 23 ל"י למ"ר.

     

22. ההורים שלמו את מס השבח החל עליהם כבר ביום 10/3/74. ראו "הודעה על תיקון החיוב במס שבח" הנושאת חותמת של הבנק. ההודעה צורפה כנספח 6 לתצהיר עדת הנתבעת דנה הרוש.

     

23. לפי שני החוזים, האחריות לקבלת הסכמת הנתבעת להעברת החכירה וכן לתשלום דמי ההסכמה הוטלה על הקונים (סעיף 18 להסכם המכר של ההורים וסעיף 15 להסכם המכר של האגודה). התובע מקשה בתצהירו (סעיפים 23-24) כיצד ייתכן שהקרקע נמכרה ע"י ההורים אם דמי ההסכמה לא שולמו על ידם? התשובה לכך מצויה בשני החוזים לפיהם, כאמור, הקונים נטלו על עצמם את החובה לשלם לנתבעת את דמי ההסכמה. עיון בתכתובת שצורפה כנספח 10 לתצהירה של הגב' הרוש מלמד כי הקונים או מי מטעמם שילמו את דמי ההסכמה.

     

24. כפי שנראה להלן, טיפולם של הקונים בהעברת החכירה על שמם היה איטי וממושך. ככל הנראה, הדבר נבע מהקשיים בהם נתקלה עיריית נתניה בקידום תכניותיה, כמתואר בהרחבה בפסק הדין בפרשת עיריית נתניה.

     

25. עיון במסמכים שהגישה הנתבעת מלמד כי עו"ד רחמני וולפסון (ב"כ הקונים- ראו סעיף 5 להסכם המכר שבין ההורים לקונים) עסק בשנת 1976 בהעברת זכויות של 34 בעלי זכויות באגודה וביניהם ההורים.

     

26. הקונים שלמו את תוספת המס (כיום- מס רכישה) רק ביום 14/7/76. ראו "הודעה על תיקון החיוב בתוספת מס" הנושאת חותמת של הבנק וצורפה כנספח 8 לתצהיר עדת הנתבעת דנה הרוש. בו ביום הגיש עו"ד רפאל שטיין, שפעל אף הוא מטעם הקונים, 13 הודעות שומה למס שבח ו-13 הודעות שומה לתוספת מס, לרבות קבלות משולמות. למותר לציין כי לא ניתן לבצע העברת חכירה בטרם שולמו המיסים.

     

27. התובעים משליכים יהבם על מכתבו של מר ש' שאשה, פקיד הנתבעת, מיום 6/7/75, המופנה להורים, בו הודיע על סירובה של הנתבעת ליתן את הסכמתה להעברת הזכויות לקונים. הסירוב נבע מכך שהשטח שהוחכר להורים "הינו כיום במצב מוזנח ביותר ואף חלק ניכר מהעצים כבר יבש או במצב תמותה" (סעיף 2 למכתב). תיאור עובדתי זה מקבל תמיכה מעדותו של התובע (עמ' 29; שו' 6-10) לפיה "היינו נוסעים והיינו רואים שהשטחים עומדים ריקים, היינו עוברים מדי פעם בכביש הזה. כשהיה הפרדס היינו עוברים כמעט כל שבת בזמן הקטיף לוקחים תפוזים ואחר כך היינו עוברים ורואים שלא נעשה שום דבר במגרשים האלה" (ההדגשות של הח"מ א.א.).

     

28. לטענת התובעים, מהודעתו של מר שאשה עולה כי העברת הזכויות על שם הקונים לא הושלמה וממילא ההורים נותרו בעלי הזכויות בקרקע. אין בידי לקבל טענה זו. באותה נקודת זמן, הנתבעת אכן התכוונה לבטל את הסכם החכירה. אולם היא לא מימשה כוונה זו. עובדה היא כי שנה לאחר מכן, בחודש יולי 1976, המשיכו באי כוח הקונים בתהליך העברת הזכויות וככל הנראה אף השלימו אותו.

     

29. הנתבעת איתרה מכתב בכתב ידו של המנוח יהושע מילר ז"ל המופנה לנתבעת. המכתב נושא תאריך 6/5/81 וגם חותמת של הנתבעת מיום 12/1/82. לפער בין שני זמנים אלו אמנם לא נמצא הסבר אך לתוכנו של המכתב יש חשיבות רבה לענייננו.

     

30. בכותרת המכתב (הנדון) כתב יהושע ז"ל את מספר התיק שלו אצל הנתבעת. התובע טוען כי אין התאמה בין מס' התיק שבמכתב זה לבין מס' התיק במסמכים האחרים. על אי התאמה זו התובע בונה תיאוריה לפיה מכתבו של אביו מתייחס לנכס אחר.

     

31. במסמכים המודפסים מופיע מס' תיק 52072336. המכתב של יהושע ז"ל נכתב בכתב יד שאיננו ברור לגמרי. נראה כי מספר התיק שצוין במכתב הינו 5207233. ההבדל היחידי הוא חסרונה של הספרה 6 בסוף המספר. ייתכן שיהושע ז"ל שכח לציינה. מכל מקום, הדמיון למספר הנכון של התיק הוא רב ומסתבר כי המכתב מתייחס לקרקע דנן.

     

32. וזו לשונו של המכתב: "מצ"ב העתק החשבונות שקיבלנו לשלם עבור דמי חכירה וריבית. הננו להודיעכם שהיי(נו) חברים באג' הדרי נתניה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ ובשנת 1972 האגודה מכרה את השטח וכ(מו) כן את החלקה שלנו וקבלנו את התמורה, את הפרדס מכרו לעיריית נתניה. נבקשכם לברר ולהפסיק לשלוח לנו את ההודעות".

     

     

33. החוזים נחתמו אמנם בשנת 1973 ולא בשנת 1972 אבל מלבד אי דיוק בנקודה זו יהושע ז"ל נתפס על הודאתו. הקרקע "וכמו כן... החלקה שלנו" נמכרה לעיריית נתניה ו"קבלנו את התמורה". אם כך, לא היה מקום לתשלום פיצוי ליורשים. יש לשים לב כי המכתב הוגש לנתבעת בשנת 1981 או בשנת 1982 בסמוך לפטירתו של יהושע בסוף שנת 1982. דהיינו, עמדתו של יהושע ז"ל עד סמוך לפטירתו הייתה, כאמור, "קבלנו את התמורה".

     

34. אין כל ראייה לפיה ההורים השיבו לקונים את התמורה בחייהם והדבר אפילו לא נטען ע"י התובעים. למותר לציין כי התובעים לא החזירו סכום כלשהו לקונים לאחר פטירת ההורים והדבר אפילו לא נטען.

     

35. התובע טען בתצהירו (בסעיף 27) כי ההורים "שילמו כל השנים את הארנונה" (ההדגשה שלי-א.א.) אולם לא צרף אפילו קבלה אחת המוכיחה תשלום כלשהו. התובע לא מתייחס כלל לשאלת תשלום הארנונה לאחר פטירת ההורים, החל מסוף שנת 1982. אם ההורים שלמו את הארנונה כל השנים, מצופה כי לאחר פטירתם הארנונה תמשיך להיות משולמת ע"י התובעים אך אין לכך ראיה כלשהי.

     

36. מסתבר כי טענת התובע איננה נכונה כלל לאור התחייבות הקונים (בסעיף 21א לחוזה) לשאת בתשלומי הארנונה "בין שהחוכרים היו חייבים בתשלום סכום זה בכל מועד לפני החתימה על חוזה זה ובין אם תחול חובת תשלום סכום זה בכל מועד אחר שהוא". ראו לעניין זה את ההתחייבויות הגורפות של הקונים גם בסעיפים 22-23.

     

     

37. התובעים מסתמכים גם על "אישורים לטאבו" שניתנו להם ע"י עיריית נתניה בתאריכים 12/12/16 ו-11/4/18. הקרקע מתוארת באישורים אלו כ"מגרש ריק", דבר המתיישב עם העובדה כי ההורים הובירו את הקרקע שנים ארוכות קודם לכן (ראו לעיל את מכתבו של מר שאשה ואת עדותו של התובע). מכל מקום, לא הוכח בפניי האם מגרש ריק היה חייב בארנונה בשנים הרלוונטיות, כך שמתן האישור לא מלמד בהכרח על תשלום.

     

38. עוד יש לציין כי רישום בספרי רשות מקומית כמו גם הוצאת "אישור לטאבו" איננו מהווה הוכחה לזכויות בקרקע. ראו: ה"פ (מחוזי ת"א) 33967-10-17רונית שוקר נ' אלכסנדר קורן(8/7/19) שם נפסק כי "אכן, רישום נכס על שם מאן דהוא ברשות מקומית, אין בו די כשלעצמו על מנת לבסס טענה בדבר בעלות. יחד עם זאת, העובדה כי הנכס רשום על שם המבקש ברשות המקומית מתווסף לכלל האינדיקציות המבססות את טענת המבקש בדבר בעלותו בנכס." ערעור שהוגש על פסק דין זה לבית המשפט העליון נדחה: ע"א 6621/19 עזבון המנוחה דורה קורצמר נ' עזבון המנוחה מרים פרץ (21/6/21). כפי שהוסבר בהרחבה לעיל, גם שאר האינדיקציות מלמדות כי ההורים מכרו את הקרקע.

     

     

39. הנתבעת הגישה לבית המשפט הסכם שנחתם בינה לבין עיריית נתניה ביום 11/11/90. ההסכם מתייחס בין היתר למקרקעין שהוחזקו ע"י האגודה (ראו סעיף 1ב להסכם). עיקרו של ההסכם הינו ויתורם של הקונים (שלא היו צד לאותו הסכם) על זכויותיהם במקרקעין הכלולים בו (סעיף 2ג) תוך הקצאה של חלק מהם לעיריית נתניה.

     

40. הנתבעת לא טרחה להגיש לבית המשפט את נספחי ההסכם כך שלא ניתן לדעת במדויק האם ההסכם מתייחס גם לקרקע נשוא המשפט. בתחילת ההסכם צוין אמנם כי הקונים החזיקו כ-458 דונם אך השטח שהיה בידי האגודה גדול יותר (כ-525 דונם). יש לציין כי ה-468 דונם שהוחזקו ע"י הקונים כללו מלבד קרקעות האגודה גם קרקעות אשר כונו באותו הסכם כ"נאות נתניה" שהיוו 69% מהקרקעות נשוא ההסכם, כך שבהחלט ייתכן שהסכם זה לא חל על הקרקע נשוא המשפט.

     

41. אמנם עד הנתבעת מר ויקטור לוזון מסר בתצהירו (בסעיף 4) כי לפי בדיקתו הקרקע כלולה בשטח של ההסכם אולם הוא סתם ולא פרש כיצד הגיע למסקנה זו. גם חקירתו הנגדית לא שפכה אור בנקודה זו. הנתבעת, כצד לאותו הסכם, הייתה יכולה להגיש גם את נספחיו והדבר היה יכול לסייע בהכרעה בשאלה האם ההסכם רלוונטי לסכסוך דנן. משלא נעשה כן, לא מצאתי לנכון לקבוע ממצאים על בסיס הסכם זה.

     

42. הנתבעת אף הגישה את החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 468 מיום 22/10/90 המתייחסת להסכם שבין הנתבעת לעיריית נתניה. סעיף א' להחלטה קובע כי השטחים שיוחזרו למינהל "אינם כוללים את השטחים המוחכרים לחקלאים הבודדים". התובעים טוענים כי ההורים היו חקלאים בודדים ולכן הקרקע איננה כלולה בהסדר ולא הוחזרה לנתבעת ואילו הנתבעת טוענת כי דיבור זה מתייחס לחקלאים שאינם חברים באגודה כלשהי ולא להורים אשר כאמור היו חברים באגודה. נוסח ההחלטה עמום ולא ראיתי לנכון להסתמך עליו לכאן או לכאן.

     

     

    ביטול הסכם ההשבה ותוצאותיו

     

43. הפיצוי שולם לתובעים בהתאם להסכם ההשבה. בכתב התביעה שכנגד הודיעה הנתבעת על ביטול חוזה ההשבה ודרשה את השבת הפיצוי.

     

44. יש לשים לב לכך שגם לשיטת הנתבעת לא מדובר בהטעיה אלא בטעות. כאמור לעיל, הנתבעת עצמה איננה טוענת שהתובעים רימו אותה אלא לטעות מצידם. מצב דברים זה מכונה "טעות משותפת". במקרה כזה, צד להסכם איננו רשאי לבטלו. סמכות הביטול נתונה בידי בית המשפט מכוח סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. ראו: דנ"א 10901/08 בייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (17/7/11), סעיפים 24-28 לפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) נאור שכתבה את חוות הדעת המרכזית וביטאה את דעת הרוב.

     

45. במצב הדברים שנוצר ולנוכח הטעות המשותפת היורדת לשורש ההתקשרות בין הצדדים סבורני כי יש לבטל את הסכם ההשבה וכך אני מורה. אילו ידעה הנתבעת כי לתובעים אין זכויות בקרקע, לא הייתה מתחייבת לפצותם. וגם להיפך, אילו ידעו התובעים כי ההורים מכרו את הקרקע לקונים, לא היו נוטלים על עצמם, התחייבות שאין ביכולתם לקיימה, להחזיר את הקרקע לנתבעת.

     

46. משהוריתי על ביטול הסכם ההשבה עקב "טעות משותפת", יש לפנות לסעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 הקובע כי "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה הייתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויו של מה שקיבל". מבחינה עובדתית, אין לנתבעת מה להשיב לתובעים. היא לא קיבלה מהם דבר. לעומת זאת, התובעים קיבלו מהנתבעת כסף ויש להשיבו, בכפוף לאמור להלן.

     

47. חובת השבה קבועה גם בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 ("חוק עשיית עושר") לפיו "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן-הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן-המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה...".

     

48. סעיף 2 לאותו חוק מוסיף וקובע כי "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

     

49. בפרשת בייזמן נקבע כי "העקרונות של חוק עשיית עושר, לרבות עקרונות שיקול הדעת הנתון לבית המשפט לקבוע את היקף ההשבה כקבוע בסעיף 2 לחוק עשיית עושר, חולשים גם על הוראת ההשבה הקבועה בסעיף 21 לחוק החוזים" (סעיף 32 לפסק דינה של כב' השופטת נאור).

     

50. ברור כי במקרה דנן, הפיצוי ששולם יצר חסרון לנתבעת. השאלה המתעוררת בהקשר דנן הינה האם קיימות נסיבות מחמתן "ההשבה בלתי צודקת".

     

51. תשובה לשאלה זו מצריכה דיון בנסיבות בהן שולם הפיצוי לתובעים. בחינת הנסיבות תיעשה לפי הקווים המנחים שנקבעו בפסיקה עת באה ליישם חיוב בהשבה. ראו: ע"ע (ארצי) 66524-09-14 רשות שדות התעופה נ' רון עניא (9/5/17).

     

52. המענה לשאלה "לפתחו של מי רובץ האשם או הרשלנות שהביאה את תשלום היתר" (פרשת רשות שדות התעופה, סעיף 22 לפסק הדין) הוא כי שני הצדדים התרשלו. אילו התובעים היו בודקים את מצב העניינים לאשורו, הם היו מגיעים למסקנה כי ההורים מכרו את הקרקע לקונים. אילו הנתבעת פעלה בצורה מסודרת, היא הייתה מעדכנת את רישומיה וגורעת את שם ההורים כבעלי הזכויות בקרקע.

     

53. לעניין מידת הסתמכותו של מקבל התשלום ומידת ההגנה הראויה על אינטרס זה (פרשת רשות שדות התעופה, סעיף 23 לפסק הדין) אציין כי התובעים לא הביאו ראייה כלשהי לפיה שינו את מצבם לרעה לאחר שקיבלו את הפיצוי. עוד יצוין לעניין זה, כי לא חלף זמן רב מקבלת הפיצוי (חלקו בשנת 2017 וחלקו בשנת 2018) ועד להגשת התביעה שכנגד (בסוף שנת 2018).

     

54. באשר למיהות המשלם יצוין כי הנתבעת הינה גוף ציבורי וכי התשלום המוטעה פגע בקופה הציבורית. בהקשר זה, סבורני כי ראוי למלא, עד כמה שניתן, את החלל שנוצר בקופה הציבורית.

     

55. לאחר ששקלתי את השיקולים המפורטים לעיל, ראיתי לנכון להורות כי הפיצוי יוחזר לנתבעת בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן בלבד הידוע ביום התשלום, אך ללא ריבית. הסך 592,098 ₪ יהיה צמוד למדד חודש מאי 2017 והסך 322,754 ₪ יהיה צמוד למדד חודש אפריל 2018.

     

56. למותר לציין כי את דמי החכירה ששולמו ע"י התובעים יש להפחית מההחזר. גם את דמי החכירה שיופחתו כאמור יש להצמיד למדד המחירים לצרכן. הסך 13,326 ₪ (דמי חכירה שנתיים בתוספת שכ"ט עו"ד) שולם ב-24 שיקים חודשיים החל מיום 1/3/10 כך שמועד התשלום הממוצע הינו 1/3/11. לאור זאת, מדד הבסיס יהיה מדד חודש ינואר 2011.

     

    סוף דבר

     

57. לאור כל האמור, התביעה העיקרית נדחית והתביעה שכנגד מתקבלת. הסכם ההשבה מבוטל. התובעים ישיבו לתובעת שכנגד את הפיצוי בתוספת הפרשי הצמדה אך ללא ריבית. מהפיצוי יש לנכות את דמי החכירה שנגבו מהתובעים בטעות כאשר גם סך זה ישוערך כך שיתווספו לו הפרשי הצמדה.

     

58. הפיצוי יושב לנתבעת, על פי החישוב האמור, תוך 90 יום ממועד מתן פסק הדין. ככל שהפיצוי לא יושב לנתבעת עד לאותו מועד, יתווספו לו מתום אותם 90 יום ואילך הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום בפועל.

     

59. בשים לב לחוסר הסדר ברישומי הנתבעת, אשר בעטיו נתבעו מהתובעים דמי חכירה בטעות ושולם להם פיצוי בטעות, אינני עושה צו להוצאות לטובת הנתבעת. כל צד יישא בהוצאותיו.

     

     

     

    ניתן היום, ו' אדר תשפ"ג, 27 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.