ס.ש. נ' מחסני להב ואח'

מבוא:

1. לפניי תובענה לפיצוים עבור נזקי גוף אשר הוגשה בגין תאונת עבודה שאירעה לתובעת, לטענתה, ביום 27.7.2008 עת הרימה לטענתה סחורה במשקל רב, מה שהסב נזק לגבה.

    

2. הנתבעת 3 צמרת י.ש כ"א שמירה ואחזקה בע"מ, היא חברת כוח אדם, שהייתה המעבידה של התובעת בכל התאריכים הרלוונטיים לתביעה זו והגורם ששלח אותה לעבודה אצל הנתבעת 2 אלי להב השקעות בע"מ. הנתבעת 1 היא לטענת התובעת הבעלים ו/או המחזיקה ו/או המפעילה של המקרקעין בשטחם אירעה התאונה.

    

   3. התובעת ילידת 21.11.1974, בזמנים הרלוונטיים לתאונה אחראית מחלקת החלב אצל הנתבעת 2 במקצועה, הייתה בת 33 שנים בעת התרחשות התאונה הנטענת, ובת 44 שנים כיום.

    

   4. הצדדים חלוקים הן בדבר עצם התרחשותן של התאונה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק.

    

    

   תמצית טענות הצדדים

    

   טענות התובעת

   5. לטענת התובעת, ביום התאונה היא עסקה בסידור סחורה בחדר הקירור כשלפתע בעת הרמת אחד הארגזים לצורך הנחת הסחורה במקומה חשה כאב חד בגבה. לטענתה, היא יידעה באופן מיידי את הממונה עליה בדבר התרחשות התאונה ופנתה לקבלת טיפול רפואי במוקד רפואי.

    

   6. התובעת הופנתה לבית חולים ואובחנה כסובלת מכאבים בגבה ומהגבלות תנועה בכיפוף הגב ובתנועות הסיבוביות. התובעת שוחררה מבית החולים ביום 31.8.2008. התובעת המשיכה לטענתה לסבול מכאבים ומהגבלות בתנועה, נבדקה אצל מומחים בתחום ואף אושפזה בשנית ביום 5.1.2009 עד ליום 8.1.2009. בהמשך עברה התובעת ניתוח בגבה ביום 29.11.2009 ושוחררה לביתה ביום 4.12.2009. התובעת אושפזה שוב בבית החולים לנוכח כאבים ביום 23.12.2009, עברה ניתוח חוזר ביום 27.12.2009 ושוחררה לביתה ביום 31.12.2009. ביום 27.11.2011 עברה ניתוח נוסף. בשנת 2013 עברה ניתוח רביעי. לטענת התובעת, עד היום כאביה לא חלפו, ולמעשה עד היום סובלת מכאבים והגבלה בתנועה.

    

   7. לטענת התובעת, על הנתבעות 2-3 כמעבידות במשותף שלה קמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית למנוע סיכונים אשר עלולים לפגוע בעובדים. במקרה דנן, טוענת התובעת כי הנתבעות עיוולו כלפיה בעוולות של הפרת חובה חקוקה ורשלנות לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), ובין היתר לתובעת לא סופקה סביבת עבודה הולמת, ולא ניתנו לה הדרכות בטיחות. כל זאת תוך שהנתבעות מפרות את הוראות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט – 1999, את תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז- 1997 ופקודת הבטיחות בעבודה 1997 (נוסח חדש), תש"ל-1970. לפיכך לטענת התובעת, על הנתבעות לשאת באחריות לנזקים שנגרמו לה.

    

   8. התובעת הוסיפה כי במקרה דנן, בהתאם להוראות ס' 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), יש להחיל על התובענה את הכלל "הדבר מדבר בעדו", שכן לא הייתה לה הידיעה או היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה, וכי התאונה נגרמה ע"י נכס שלנתבעות הייתה שליטה מלאה עליו.

       

       

      טענות הנתבעות 2-1

       

   9. הנתבעות 2-1 הכחישו את עצם התרחשות התאונה הנטענת ע"י התובעת. הנתבעות ציינו כי התובעת לא סיפקה בדל ראיה הקושרת בין מצבה הרפואי לאירוע הרמת הארגז ביום התאונה, ולמעשה סבלה ממצב רפואי קודם של בעיות גב אותו מבקשת כיום ליחס לתאונה.

       

   10. זאת ועוד, גם בהינתן גרסת התובעת הרי שלטענת הנתבעות הן לא התרשלו ולא הפרו חובה כלשהי כלפי התובעת. לטענת הנתבעות, הן סיפקו לתובעת סביבת עבודה הולמת והעניקו לעובדיה הדרכות בטיחות. הם הוסיפו כי ככל שתתקבל גרסת התובעת, הרי מדובר באירוע פתאומי ובלתי צפוי בו בחרה התובעת להרים משאות כבדים חרף אמצעי העזר שעמדו לרשותה.

        

   11. עוד מציינות הנתבעות כי אין עילה במקרה דנן להיפוך נטל הראיה, ואי לכך נטל השכנוע מוטל לפתחה של התובעת, והיא לא עמדה בנטל המוטל עליה.

        

   12. לחילופין לעניין האחריות, טוענות הנתבעות לאשם תורם מכריע ו/או מלא של התובעת. התובעת, אשר הייתה מודעת לעברה הרפואי, אשר כלל פגיעה בגבה, בחרה להרים משאות במשקל לא מבוטל , ומשכך, לטענתן, אין לה להלין אלא על עצמה.

        

   13. לבסוף הכחישו הנתבעות אף את הקשר הסיבתי בין רוב נזקי התובעת לתאונה, כמו גם תוכן חוות הדעת שצורפה על ידיה.

        

   14. הנתבעות אף טענו כי הנתבעת 1 אינה אישיות משפטית, ולפיכך יש לדחות את התביעה כנגדה.

        

       הנתבעת 3

       הנתבעת 3 הכחישה בכתב ההגנה את המיוחס לה, אולם בחרה שלא להגיש ראיות או סיכומים.

        

       דיון והכרעה

        

   15. לצורך קביעתה של אחריותן של הנתבעות ונזקי התובעת יש לקבוע ראשית האם אכן נפגעה התובעת בתאונת עבודה כנטען על ידיה, ומכאן לגזור מסקנות בדבר קיומה של רשלנות הנתבעות, הפרת חובה חקוקה וקיומו של אשם תורם.

        

       עצם התרחשות התאונה

        

       16. התובעת כאמור פירטה בתצהירה ובחקירתה את נסיבות התאונה. אמנם הנתבעות הכחישו את האירוע וניסו להטיל ספק באמינותה של התובעת, אך כשלעצמי מצאתי כי עדותה בעניין זה סדורה ועולה בקנה אחד עם האמור בתצהירה.

        

       17. אומנם איש לא מצוי היה לצידה של התובעת ברגע התרחשות התאונה, אולם לדבריה, מיד לאחר התאונה פנתה לממונה עליה מר יוני ביטון מנהל הסניף אשר חש לעזרתה.

        

       דבריה אלו של התובעת זכו לתימוכין בעדותו של מר יוני ביטון אשר הצהיר כי אכן ביום האירוע התובעת הזעיקה אותו וטענה בזמן אמת כי נפגעה בגבה במהלך הרמת סחורה (ראה תצהירו ס' 9). דבריו אלו של ביטון לא נסתרו ומלמדים כי תלונתה של התובעת הייתה אותנטית.

        

       לא מצאתי לנכון לפקפק בדבריו של עד זה ולא מצאתי כי יש לו אינטרס אישי לסייע לתובעת עד כדי הסתבכות בעדות שקר בבית המשפט. לא הוכח כי לעד זה מניע משותף לטפול אשמת שווא על הנתבעות, ולא כל שכן לא הוכח תיאום בין העד לתובעת בעניין זה.

        

       זאת ועוד, חרף טענות הנתבעות כי התובעת לא ציינה לפני רופאיה כי נפגעה במהלך עבודתה וכי למעשה עסקינן במצב רפואי קודם, הרי שעיון בתיעוד הרפואי שהעלתה התובעת מלמד כי אכן ציינה בפני רופאיה כי נפגעה במהלך עבודתה (ראה למשל מסמך רפואי מיום 21.12.2008 נספח א לתצהירי התובעת). בכל מקרה במסמכים לא נמצא כל תיאור אחר של התובעת לנסיבות מכאוביה.

        

       18. עוד אציין, כי נסיבות האירוע תואמות את סוג הנזק הנטען, ועדותה של התובעת בדבר נסיבות פגיעתה התיישבה גם עם תנאי המקום ונסיבות העניין. הגיון הדברים מלמד כי בהחלט אישה הנוטלת חלק בנשיאת משאות כבדים עלולה לספוג חבלה בגבה.

        

       יש אף לזכור כי מומחה בית המשפט קבע כי קיים קשר בין אירוע ההרמה לבין מצבה של התובעת, וזאת לאחר עיון במכלול החומר הרפואי שהועמד לפניו, כאשר המומחה בחר אף לשנות מחוות דעתו כפי שיפורט בהמשך ולצמצם את השלכות המצב הקודם על מצבה הנוכחי של התובעת. מכאן העובדה כי לא נמצא כל הסבר אחר להחמרה במצבה של התובעת בסמיכות זמנים למועד הנטען על ידיה.

        

       למעשה המומחה מטעם בית המשפט עצמו ציין בבית המשפט, כפי שיפורט בהמשך, כי גם הרמה של משקל נמוך יחסית יכול להסב את סוג הנזק ממנו סבלה התובעת (פרוטוקול הדיון מיום 30.5.18 עמ' 35 ש' 24-35), מה שמחזק אף הוא את הטענה כי בהחלט ייתכן נזק לגבו של אדם הנוטל חלק באירוע מעין זה.

        

       19. לפיכך אני קובע כי, האירוע התרחש בנסיבות הנטענות על ידי התובעת.

            

           סוגיית נטל הראיה

           20. על פי ההלכה "המוציא מחברו עליו הראיה", קרי, נטל ההוכחה מוטל על התובעת. במשפט האזרחי, די לה לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע, שהיא סבירה יותר מגרסתו של יריבו, כדי להביא את בית המשפט למסקנה, כי הנושא בנטל השכנוע אכן עמד והרים נטל זה ע"א 414/66 שרה פישביין נ' דגלס ויקטור פיל פ"ד כא. (2) 453, 47 9.11.67.

            

           במקרה הנוכחי לטענתה של התובעת, יש להחיל כאמור את הוראות סעיף 41 לפקודת הראיות. "הדבר מדבר בעדו" ולהעביר אל הנתבעות את נטל הראיה להוכחת היעדר התרשלות מצידן.

            

           21.בענייננו אין כלל וכלל מקום לקבל את זו של התובעת. התובעת יודעת היטב להצביע על הגורם שהביא לתאונה, היינו הרמה של משא כבד לשיטתה בנסיבות של אי סיפוק תנאי עבודה נאותים והדרכות בטיחות. בנסיבות אלה, די בכך על מנת לקבוע כי אין מקום לתחולת הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה, החל רק בנסיבות בהן "לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק". לפיכך, דין טענת התובעת להידחות, ונטל ההוכחה נותר עליה להוכיח כי התאונה אירעה עקב רשלנותן של הנתבעות.

            

            

           סוגיית אחריות הנתבעות 1-2:

            

           22. משקבעתי כי הוכחה התקיימות התאונה יש לבחון את מידת האחריות של הנתבעות.

                

               23. לטענת התובעת, כאמור, הנתבעות התרשלו ו/או הפרו חובות חקוקות עת לא סיפקו לה תנאי עבודה הולמים, ולא העבירו לה הדרכות בטיחות.

                

               24. בראש ובראשונה המסגרת הנורמטיבית, לאורה תיבחן שאלת האחריות, הינה עוולת הרשלנות, שיסודותיה כהגדרתם מצויים בסעיפים 35, 36 לפקודת הנזיקין.

                

               25. על מנת לקבוע האם קיימת אחריות בעוולת הרשלנות על פי סעיפים אלו יש להשיב על שלוש שאלות. האחת, האם הנתבעות חבות חובת זהירות לתובעת? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות. למבחן שני היבטים. ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית". ההיבט השני הוא ההיבט הספציפי, ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית". השאלה השנייה היא האם הנתבעות הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן, והשאלה השלישית היא האם הפרת החובה היא זו שגרמה לנזק.

                    

               26. חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של מעביד לעובדיו ולתנאי עבודתו הינה מן המפורסמות, ואין צורך להרחיב בנדון. כל מעביד חב בעיקרון לנקוט בשיטת עבודה בטוחה וסבירה אשר תמנע כל סיכון לא סביר מעובדיו. מובן שאותה חובה חלה באופן קונקרטי וספציפי בכל מקום עבודה. (ראה עניין זה ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ פד"י (3) 225 10.5.93, ע"א 284/64 בית חרושת אלביב ע"מ נ' אברהם גולדמן יט 371 18.3.65, ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז (3) 345, 349 10.6.93) .

                    

                   אותה חובת זהירות כוללת בחובה גם את הדאגה לשיטת עבודה בטוחה, מתן הדרכה נאותה לעובדים לגבי אופן ביצוע העבודה באופן בטוח מבלי שייגרם להם נזק ופיקוח על קיומה של שיטה כזו (ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם פ"ד לה (2) 209, 23.9.80,211]. על המעביד לקחת בחשבון כי עובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך עבודתו, ועליו להזהירו מפני הסיכונים הרגילים והחריגים הנובעים מעבודתו, ובצד האזהרה צריך להתקיים פיקוח נאות, כדי לוודא כי העובד נוקט בכל כללי הזהירות הנדרשים בעבודה [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון פ"ד מה (2) 593 21.3.91]. מעביד גם חייב לצפות כי תאונות עבודה יתרחשו עקב רשלנות, ואפילו רשלנות חמורה של העובד, ולנקוט באמצעים למניעתן ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר פ"ד יח (1) 563, 585 30.4.64]. המעביד אף חייב באספקת כלי עבודה נאותים שימנעו סיכונים מיותרים.

                    

               27. השאלה הנשאלת היא האם הנתבעות הפרו אותן חובות זהירות המוטלות על שכמן, כאשר לטעמי התשובה לשאלה זו הינה בחיוב.

                    

               28. ראשית, התובעת טענה בכתב תביעתה כי לא קיבלה כל הדרכה נאותה או הדרכה לרבות כלשהי בנוגע לאופן הרמת משאות הכבדים.

                    

                   29. תחילה יש לדון בשאלה האם נדרשה התובעת במהלך עבודתה להרמת משאות כבדים.

                    

                   בניגוד לנטען על ידי הנתבעות כי עיקר עבודתה של התובעת הייתה ניהולית ללא רכיב פיזי, הרי מר יוני ביטון ומר אריה טיבי סמנכ"ל הנתבעת 1, חיזקו את טענת התובעת כי עבודתה כללה רכיב פיזי בולט, ובמהלכה נדרשה להרמת משאות (ראה תצהיר יוני ביטון ס' 4 תצהיר אריה טיבי ס' 3, 5-7). העד טיבי חזר בבית המשפט על דבריו אלו והסביר מפורשות כי עבודתה של תובעת כללה רכיב פיזי: היא נדרשה באופן מובהק לסדר חלב במקרר תוך הרמת משאות וכי עסקינן בעבודה בעלת אופי פיזי. (פרוטוקול הדיון מיום 1.11.17 עמ' 19 ש' 1-18, עמ' 20 ש' 15- 17, עמ' 23 ש' 30-31). העד אף אישר כי לעיתים לא היה בנמצא כל גורם שיסייע בהרמת החלב (עמ' 21 ש' 19-21) . העד אף ציין כי ידוע לו ממקור אישי על אנשים נוספים בתפקיד דומה בחברה שסבלו מבעיות גב לנוכח ההרמות ולנוכח טיב התפקיד.

                    

                   30. אשר לטענות בדבר היעדר הנחיות בטיחות, הרי שטענותיה של התובעת בהקשר זה זכו לתימוכין בראש ובראשונה ממנהל הסניף בו עבדה מר יוני ביטון. העד הצהיר בתצהירו (ס' 3) כי לתובעת לא ניתנו הנחיות בטיחות בנוגע לתפקיד בו שימשה.

                    

                   כמו כן מר אריה טיבי, הצהיר אף הוא כי לתובעת לא ניתנו כל הוראות או הנחיות בטיחות (ס' 3 לתצהירו). העד טיבי חזר על דבריו אלו בבית המשפט וציין מפורשות כי לא ניתנו בזמנים הרלוונטיים לעבודתה של התובעת כל הדרכות בטיחות, וכי לא הייתה כל מודעות לנושא (עמ' 16 ש' 12-27 עמ' 17 ש' 1-20) "לא חייב כי לא היתה גם מחלקת בטיחות, לא היה מנהל קצין בטיחות, קצין בטיחות זה משהו שצריך ללמוד..." (עמ' 16 ש' 25). העד הסביר כי למעשה, למעט הנחיות טכניות בדבר צורת סידור החלב במקררים וכיצד המחלקה אמורה להיראות, לא ניתנו הנחיות בטיחות (ראה עמ' 18 ש' 10-11).

                    

                   לא מצאתי כאמור כל סיבה או מניע בעטיו יסייע העד ביטון לתובעת עד הסתבכות בעדות שקר, והדברים נכונים אף לעד מר אריה טיבי. טענות הנתבעות אשר לדרך אימות התצהירים מעידות כי אין בפי הנתבעות כל נימוק סביר לשלול את דברי עדים אלו, ובצר להן נתפסו להיבטים טכניים בתצהיריהם.

                    

                   לעומת עדויות אלו הביאה הנתבעת 2 לעדות את מר יוסי זוזוט. אומנם בניגוד לנטען ע"י התובעת ועדיה טען מר זוזוט כי ניתנו הנחיות בטיחות. אולם העד לא צירף לדבריו בדל ראיה אודות ההנחיות הנ"ל . מר זוזוט אף העיד כי מר יוני ביטון היה מנהלה הישיר של התובעת (עמ' 69 ש' 25-26), והוא לעומת זאת הגיע לסניף כפעם בשבוע (עמ' 65 ש' 19-21). כך שמטבע הדברים העד ביטון יכול להעיד באופן מיטבי יותר מכלי ראשון על ההדרכות שניתנו לעובדים הלכה למעשה.

                    

                   אפילו אם אקבל טענותיו של מר זוזוט כי ניתנו אי אילו הדרכות בטיחות, הרי שלא נזכרה בהסבריו על אודות הדרכה בטיחות בעניין נשיאת משאות ודרכי הרמה של סחורה, לרבות איזה משקל מותר להרים, כיצד להרים, החובה להסתייע באיש צוות נוסף וכו'. (עמ' 71 ש' 16-32, עמ' 72 ש' 25-32, עמ' 73 ש' 10-17). למעשה העד הודה מפורשות כי הנחיות בנושא הרמת משקלים לא ניתנו (עמ' 73 ש' 18-20).

                    

                   31. הנתבעות נתפסו לסוגיה מהו המשקל המותר להרמה תוך שהן מציינות בסיכומיהן הוראות שונות בדבר משקלים מותרים (ס' 35 לסיכומים). וטוענות כי התובעת לא הרימה כל משקל חריג אפילו תתקבל גרסתה. לזאת אציין כי לא עלה בידי לקבל טענותיהן. ועוד אציין בהקשר זה כי המומחה מטעם בית המשפט העיד כי אין אף ספרות בעולם המגדירה כמה קילוגרמים מותר להרים וכמה נזק עלול להיגרם (פרוטוקול הדיון מיום 30.5.18 עמ' 35 ש' 28-29). המומחה אף העיד כאמור כי לכל אדם יכול להיגרם נזק ממשקל אחר אפילו משקל יחסית קל של 5 ק"ג (עמ' 35 ש' 26-27). מכאן שאפילו הרימה התובעת משקל קל מהמתואר על ידיה, הרי שלאור עיקרון הגולגולת הדקה עדיין אחראיות הנתבעות לנזקיה.

                    

                   32. לאור דברי המומחה לא מצאתי כלל לקבוע מסמרות בשאלה מה המשקל שהרימה התובעת ביום האירוע.

                    

                   33. לאור האמור אין לקבל את טענות הנתבעות כי התובעת פעלה בניגוד להנחיות, שכן הנחיות לא ניתנו, או כי ביצעה מטלות הרמה שלא הייתה במסגרת תפקידה, ויש לקבל את טענת התובעת כי הנתבעות התרשלו כלפיה.

                        

                   34. נוכח מסקנתי לעניין ההתרשלות לא מצאתי להידרש לטענה החלופית של התובעת כי התנהלות הנתבעות מהווה אף הפרת חובה חקוקה, אך דומה כי גם מנימוק זה היה מקום להטיל על הנתבעות אחריות, שכן לא קוימו ההוראות השונות של תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) התשנ"ט 1999, וביניהן תקנה 6, לפיה על המעביד לנהל פנקס הדרכה בו יירשם נושא ההדרכה וכן תקנה 7 הקובעת כי המעביד ימסור לעובד תמצית מידע בנוגע לסיכוני העבודה.

                        

                       "סטנדרט ההתנהגות אשר נקבע על-ידי המחוקק בחיקוק עשוי לשמש אינדיקציה לרמת התנהגות הנדרשת על-ידי האדם הסביר" (ראה עניין ועקנין הנ"ל בעמ' 137; כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 90/4114 בן שושן נ' ריכיה קואופרטיבית בע"מ פ"ד מח (1) 415, 429 30.11.93) ההוראות המובאות לעיל מהוות אינדיקציה ברורה לסטנדרט הזהירות שהיה מצופה מהנתבעת 1 במקרה זה אשר בחרה לסטות ממנו.

                        

                       סוגיית אחריות נתבעת 3

                        

                   35. לעניין אחריותה של חברת כוח האדם אין מחלוקת בדבר אחריותה של חברת כוח אדם לעובדיה: ת.א. (מחוזי ת"א) 1863/04עזבון גולובין נ' יפרח (5/8/09);ע"א (מחוזי חיפה) 41081-10-17 חד אסף מתכות נ' המל"ל(11/6/17);ת.א (מחוזי ירושלים) 9107/07 , ע"א 246/72 מנשה נ' דורמנו פ"ד כז (1) 712, 717 (1973);רע"א 12/06צמנטכל נ' אריה שירותי כ"א (19/9/17).

                        

                       במקרה דנן לא הובאו כל ראיות מטעם הנתבעת 3 להוכיח את מידת מעורבותה במקום העבודה בו עבדה התובעת, ולמעשה הנתבעת 3 להוציא כתב הגנה לא הציגה כל ראיה בנושא. מנגד לא הוכח כי חברת כוח האדם הייתה מעורבת באתר מעבר למקובל ביחסים בין קבלן לחברות כוח אדם, ואשר על כן אני קובע כי אחריות הנתבעת 3 תעמוד על 10%.

                        

                       אשם תורם 

                        

                       36. בע"א 80/655 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו ואח' וערעור שכנגד פ"ד לו (2) (2) 592, 603-604 21.4.82 נקבע:

                       "מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מצבע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את מלאכתו".

                       באשר לייחוס אשם תורם לעובד, נקבע כי:

                       "נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטיה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי ושיטות עבודה נאותים תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטא ברשלנות" [ראה: ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593 21.3.91].

                        

                        

                       37. בענייננו, התובעת נפגעה במהלך הרמת ארגז חלב כבד כאשר הוכח כי לא ניתנו לה הנחיות זהירות מספקות, ואף הוכח כי לא תמיד היה בנמצא איש צוות בו יכולה הייתה להסתייע. (עדות זוזוט עמ' 21 ש' 19-21)

                            

                       38. עם זאת אין מחלוקת כי התובעת סבלה עובר לתאונה מבעיות וכאבים בגבה, ומטבע הדברים היא הייתה מודעת להשלכות האפשריות של הרמת ארגז כבד, במיוחד לנוכח מצבה, ועל החמרה במצבה לנוכח נשיאת משקל כבד. בהחלט אפשר היה לסדר את קרטוני החלב אחד אחד, כפי שהעיד גם העד זוזוט (עמ' 19 ש' 18-19) מה שהיה מביא למניעת עומס על גבה. לא הוכח כי התובעת נאלצה לעבוד בלחץ זמן כה רב עד כי נמנע ממנה לפרק את הארגז. התובעת אף לא בקשה עזרה ממנהליה או מחבריה, תוספת כח אדם או תגבור.

                            

                           39. אי לכך בנסיבות העניין לאור האמור לעיל ולנוכח המגמה להקל עם העובד בייחוס רשלנות להתנהגותו הגעתי למסקנה כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 10%.

                            

                           הנזק

                            

                           40. ד"ר ברנע מטעם התובעת, העריך את נכותה בשיעור 33.5% לפי :

                               30% עבור עמוד שדרה מותני כולל פגיעה נוירולוגית לפי סעיף 37(7) ג לקובץ תקנות המל"ל.

                               5% עבור צלקת קלואידית לפי סעיף 75 (1) בין א ל- ב.

                               ד"ר ביאליק מטעם הנתבעות 1-2 קבע כי לתובעת לא נותרו אחוזי נכות בעקבות התאונה כשהמומחה שלל כל קשר סיבתי בין האירוע לבין מצבה של התובעת כיום.

                                

                           41. מטעם בית המשפט מונה מומחה רפואי בתחום האורטופדי, ד"ר גפשטיין, אשר קבע כי לתובעת נותרו 32.5% נכות צמיתה לפי:

                               נכות 25% בגין הגבלה בינונית קשה בתנועות עמוד השדרה מותני לפי סעיף 37 (7) (ב-ג)

                               נכות בשיעור 10% בגין הפרעה נוירולוגית קלה לפי סעיף 32 (1) (א) (1) . כן קבע המומחה כי יש לקזז 50% מהנכות אך שינה קביעתו בחקירה הנגדית.

                                

                           42. במקרה הנ"ל מומחה בית המשפט נחקר ע"י באי כוח התובעת והנתבעות בחקירה נגדית, אולם עמד על נכונות קביעותיו באשר לשיעור הנכות של התובעת כיום. עם זאת המומחה חזר בו מקביעתו לניכוי בגין 50% בגין מצב קודם וקבע כי יש לנכות רק 10% בגין מצב אורטופדי קודם ו-5% בגין מצב נוירולוגי קודם (פרוטוקול הדיון מיום 30.5.08 עמ' 32 ש' 7-12).

                                

                               הנתבעות טענו כי המומחה הודה כי לא ניתן להבחין בשוני בממצאים בין מצבה של התובעת כיום למצבה עובר לתאונה (עמ' 35 ש' 21-23), אולם חרף דבריו אלו עמד המומחה על דעתו כי יש לצמצם את אחוזי הנכות שניכה בגין מצב קודם והסביר, בין היתר, כי בנמצא היה תיעוד דל ביותר של ממצא נוירולוגי קודם ללא פירוט, ואין פירוט של טיב ההגבלה ממנה סבלה עובר לתאונה, וייתכן מאוד כי מדובר בהגבלה קלה בלבד (עמ' 32 ש' 1-12).

                                

                           43. המומחה הרפואי אשר בדק את התובעת, מונה ע"י בית המשפט, ולפיכך אין לו כל עניין לרצות את אחד הצדדים, וכל חוות דעת של מומחה נטולת פניות ואובייקטיבית, ולמעט מקרים חריגים, בית המשפט נוטה לאמצה.

                                

                               יפים לסוגיה זו דבריו של כב' השופט ש. אלוני ז"ל בע"א 88/293 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (פורסם בנבו 23.4.1990), בפיסקה 4 של פסק-הדין):

                                

                               ”משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן.

                                

                               לאור האמור לעיל אני מאמץ את חוות דעתו של המומחה וקובע כי נגרמה לתובעת נכות בשיעור 22.5% בתחום האורתופדיה ונכות בשיעור 9.5% בתחום הנוירולוגי כתוצאה מן התאונה. סה"כ: 30% משוקלל.

                                

                               דיון: 

                               44. הנכות שנקבעה לתובעת אינה בהכרח בעלת השפעה מלאה על תפקודה וכושר השתכרותה. אמנם הכלל הוא כי שיעור הנכות הרפואית הוא יסוד חשוב בהערכת הנכות התפקודית (ראו ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (פורסם בנבו) 25/07/10. פסקה 8, אולם אין הוא מהווה את הפקטור היחידי. יש לבחון את נסיבותיו הפרטניות של כל נפגע, השכלתו, כישוריו, טיב הנכות והיכולת של נכות מעין זו להשפיע על אפיק זה או אחר של השתכרות.

                                

                               45. בענייננו נטושה מחלוקת בין הצדדים בעניין שיעור הנכות התפקודית של התובעת בעקבות התאונה.

                                

                               לטענת התובעת, אין מדובר בנכות שולית וזניחה, אלא בנכות רפואית, המסבה לה מאז התאונה כאבים, תמידיים והגבלות בתנועה. לטענתה, נכויות אלו פוגעות בתפקודה בחיי היומיום ובעבודתה, ומאז התאונה לא שבה לעבודתה במתכונתה עובר לתאונה. התובעת הסבירה כי נאלצה בעקבות התאונה לעבור ניתוח בגבה, ואף ניסתה לשוב לעבודתה חודשיים לאחר מכן אולם כשלה בכך לנוכח מצבה.

                                

                               מנגד, הנתבעות סבורות כי הנכות התפקודית של התובעת אינה מגעת כדי נכותה הרפואית, ומדובר בפגיעה מזערית אשר אינה אמורה להשליך על נכותה התפקודית כשלמעשה התובעת שבה לעבודתה ואף השביחה שכרה.

                                

                               46. ההלכה הינה, כאמור, כי לצורך קביעת שיעור הנכות התפקודית יש להביא בחשבון את טיב הנכות הרפואית, מקצועו של התובע, הסתגלותו לעבודה על אף הנכות, כישוריו וסגולותיו.

                                    

                               47. התובעת בעיסוקה בזמנים הרלוונטיים סדרנית ואחראית מחלקת חלב, וכיום מלווה ילדים בהסעות. אין ספק כי באופן עקרוני ביחס לעבודה כסדרנית למצבה השלכה ניכרת על מצבה שכן לעבודתה רכיב פיזי לא מבוטל. העד מר זוזוט אף העיד כי עת סיימה התובעת לסדר חלב תפקידה לא התמצה בעבודות ניהוליות, אלא היא סידרה מוצרים נוספים (פרוטוקול הדיון מיום 1.11.17 עמ' 19 ש' 27-32). אין גם ספק כי עבודה כמלווה ילדים מצריכה רכיב פיזי כלשהו.

                                    

                               48. אין זה בלתי נמנע כי לנוכח הכאבים מהם סבלה התובעת היא התקשתה בעבודה מכל סוג שהוא במהלך תקופה מסוימת לאחר התאונה. בהתאם לתקופות אי הכושר הזמני קבע המל"ל ואף המומחה קבע אותם כסבירים (פרוטוקול הדיון מיום 30.5.18 עמ' 33 ש' 24-25) אני אף מקבל את הטענה כי התובעת נאלצה לעזוב את עבודתה עקב מצבה. טענתה בנוגע לסיבת פיטורים נתמכה בעדות של מר טיבי ומר ביטון (ראה ס' 10 לתצהיר מר ביטון ס' 9 לתצהיר מר טיבי), וכאמור לא מצאתי סיבה להטיל דופי בדבריהם.

                                    

                               49. אפילו שקלה התובעת להתפטר מעבודתה כנטען ע"י הנתבעות (ראה נ/8-תיעוד רפואי) אין בכך להעיד כי הייתה אכן עוזבת, ובכל מקרה לולא התאונה היה עולה בידה למצוא עבודה אחרת במועד קרוב יותר, וזאת בניגוד לטענת הנתבעות. ככל שלתובעת היו אירוע הינתקות מהסביבה, והיה מוכח כי לא נגרם בעטייה של התאונה, עדין לא ניתן לשלול כי בתקופה זו גם מגבלותיה לנוכח התאונה נתנו בה את אותותיהן.

                                    

                                   התובעת אף העידה, וטענתה לא נסתרה, כי לנוכח הכאבים נושאת על גבה אלקטרודות לשליטה בכאב (סעיף 35 לתצהירה), ואף עשתה בהן שימוש בבית המשפט. גם בכך יש להעיד על משמעותה התפקודית של הנכות.

                                    

                                   יש אף לזכור כי החל מחודש יולי 2008 ועד ינואר 2009 עבדה התובעת אצל הנתבעת ושכרה נפגע בתקופה זו. אני אף מאמין לתובעת כי לא יכולה הייתה להמשיך להתמיד בעבודתה לנוכח קשייה, ולראיה כאמור בתקופה זו שכרה ירד עקב כך שעבדה פחות שעות. (ראה תלושים נספח נ/3 למוצגי הנתבעות).

                                    

                                    

                               50. מנגד, לאחר תקופות אי הכושר היה מצופה כי התובעת תציג למצער ניסיון לעבוד בעבודה אחרת בעלת אופי משרדי או עדות של מעסיקים אצלם ניסתה להתקבל או לעבוד, אולם כשלה לנוכח מצבה.

                                    

                               51. ברי אף כי פגיעה ניכרת יותר מזו שספגה התובעת הייתה באה לידי ביטוי בשימוש בתרופות משככות כאבים ובניצול טיפולי פיזיותרפיה שנתיים עד היום, מה שלא הוכח בענייננו. לא הוצגו טיפולים פיזיותרפיים עד היום ולא מרשמים המעידים להיזקקות למשככי כאבים עד היום.

                                    

                                   52. עם זאת לא ניתן אף להתעלם מהעובדה שלאחר תקופת היעדרות שמקורה בתאונה שבה התובעת לעבודתה ובחרה בעבודה כמלוות ילדים. הדעת נותנת כי כאשר גם לעבודה זו אופי פיזי, ומשכך לו נכותה הייתה גבוהה כנטען על ידה, הרי לא הייתה בוחרת בטיב עבודה כזה. לחילופין התובעת לא הציגה כל ראיות כי לעבודתה הנוכחית אין כל היבט פיזי או כי זוכה להקלות מצד מנהלה כפי שטענה בתצהירה (ס' 47). היה מצופה כי מנהלה של התובעת או חבריה לעבודה יובאו לעדות לתמוך בטענות התובעת על הקושי הפיזי העקרוני בעבודה ועל ההקלות להן זוכה, שכן הדעת נותנת כי התובעת לשיטתה לאור מגבלותיה תתקשה בעבודה הכרוכה בצעידה של למעלה ממטרים מספר, בעמידה, בישיבה ממושכת, בכיפוף ועוד שבהחלט מאפיינים מטבע הדברים עבודה כמלווה של ילדים בהסעות (ס' 66 לסיכומיה).

                                    

                                   יש אף לזכור כי התובעת סבלה אף עובר לתאונה מבעיות גב ואף מבעיות רפואיות בתחומים נוספים, כגון ורטיגו, כתף קפואה והגבלת תנועה, ואין לשלול כי גם לבעיותיה אלו חלק מהקושי בתפקודה. (ראה נ/8 למוצגי הנתבעות).

                                    

                                   53. אי לכך אני קובע כי לתובעת נכות תפקודית בשיעור נכותה הרפואית.

                                    

                                   הפסד השתכרות לעבר:

                                    

                                   54.טוענת ב"כ התובעת כי יש לחשב את הפסדי השתכרותה של התובעת לעבר על בסיס הפער בין שכרה של התובעת עובר לתאונה לבין שכרה אחריה, כאשר יש להביא בחשבון את תקופות אי הכושר אשר קבע המל"ל ואת העובדה כי שבה לעבודה סדירה רק בשנת 2012. התובעת טוענת כי גם כיום מפסידה משכרה שכן לנוכח מצבה אינה יכולה לשוב לעבודה במתכונת של משרה מלאה.

                                    

                                   55. בהמשך למסקנותיי הרי שסביר להניח כי התובעת אכן התקשתה לעבוד בכל עבודה שהיא בתקופה שלאחר התאונה, וזאת בהתאם לתקופות אי הכושר אותן אישר מומחה בית המשפט. תימוכין לכך ניתן לראות בפער בין שכרה עובר לתאונה לשכר אותו הרוויחה לאחר התאונה, (למעט חודש דצמבר 2008 בו הרוויחה יותר) הפיצוי לעבר יחושב בהתאם לאחוזי הנכות הזמנית אותן אישר המומחה.

                                       100%X 2.25X 4207=9466

                                       30%X 3X4207=3786

                                       100% X 16X 4207=67,312

                                       60% X X34207=7573

                                       30% X 4X4207=5048 ₪

                                       30% X98 X 4207= 123,686 ₪

                                       סה"כ הפסדים לעבר: 216,871 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה ( + 11,764 ₪) =228,635 ₪

                                        

                                   56. לאחר מכן היה מצופה מן התובעת לפחות להציג כאמור ניסיונות לשוב לעבודה מסוג אחר התואם את מגבלותיה ובהתאם, והעובדה כי משמשת כיום מלווה לילדים חרף קשייה הנטענים מלמדת כי יכולה הייתה לעבוד בעבודה כלשהי בתום תקופת אי הכושר, ואף לדבריה תחילה עבדה בעבודה זו במשרה מלאה והשתכרה לא פחות משכרה עובר לתאונה. לנוכח העובדה כי לא ניתן להתעלם מקשייה אף בתקופה זו אני קובע הפסדיה עד ששבה לעבודתה בחודש אוקטובר 2012. על בסיס נכותה התפקודית בשיעור 30%.

                                        

                                       לאחר מכן מחד גיסא סביר כי לתאונה השלכה כלשהי על תפקודה ועל בחירתה לעבוד במשרה חלקית. מאידך גיסא כאמור לא הובאה כל עדות של מנהלה של התובעת על אודות קשייה בעטיים לא עובדת משרה מלאה. לא ניתן אף להתעלם מעברה הרפואי של התובעת ומהעובדה כי יכולה הייתה לעבוד בעבודה משרדית בהיקף מלא או למצער כי לא הציגה ניסיונות כושלים לעבוד בעבודה מטיב זה. מכן ועד היום אני קובע הפסדיה על בסיס שכרה עובר לתאונה ונכותה התפקודית.

                                        

                                        

                                       הפסד השתכרות לעתיד:

                                        

                                       57. "אכן בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמה אנו בעיננו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הנטל עלינו לגלות את צפונות העתיד- עתיד שיהייה ועתיד שלא יהייה – ואנו לא נביאים אנו ולא בני נביאים" בע"א 2061/90 מרצלו נ' מ"י פ"ד מז (ח) 802, 822 01/03/93).

                                        

                                        

                                       58. בהמשך לקביעותיי בנוגע לנכות התפקודית, הרי נכותה הרפואית של התובעת אינה נכות זניחה. לטענותיה, תימוכין רפואיים במסמכים שהציגה, ואין ספק כי לתובעת נגרמה מגבלה בהרמת משאות ובתפקידיה כסדרנית או כל תפקיד בעל אופי פיזי. לפני התובעת שנות עבודה לא מעטות, וכבר כיום מפסידה משכרה. גם אם לא הוכח כי מצבה של התובעת כיום מקורו כולו בתאונה, ולא הוכח כי לא הייתה יכולה להשיג שכר דומה לשכרה עובר לתאונה לו הייתה עובדת בעבודה ללא כל רכיב פיזי, עדיין לתאונה חלק לא מבוטל בקשייה בכל עבודה שהיא.

                                            

                                       59. לפיכך, שקלול הנתונים הנ"ל מוביל למסקנה שיש לחשב את הפיצוי בנסיבות העניין על בסיס מחצית חישוב אקטוארי לפי משכורת של התובעת היום ( 5116 ₪) ונכות תפקודית בשיעור 30% 304,184/2= 152,092 ₪ .

                                            

                                           60. בנוסף, אין גם ספק כי כתוצאה מהפסדי השכר שיגרמו לתובעת בעתיד, ייגרמו לה גם הפסדים בעתיד של זכויות סוציאליות בגין אותם כספים שהמעביד ימנע מלהפריש עבורה באופן תואם לירידה בכושר השתכרותה.

                                            

                                           לאור האמור לעיל מצאתי לנכון להעריך את נזקי התובעת בגין הפסדי פנסיה לעתיד בסך של 12.5% מהפסדי השכר ראה ת"א (חיפה) 16951-04-10, ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (פורסם בנבו 31.12.13 ובסך כולל של 47,590 ₪

                                            

                                            

                                           הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד והוצאות נסיעה:

                                           61.לעניין העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו. וראה ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10/06/76 שם נקבע:

                                            

                                           "נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו."

                                            

                                           62. התובעת טוענת כי נגרמו וייגרמו לה הוצאות בגין טיפולים רפואיים, נסיעות טיפולים פיזיותרפיים ומשלימים, וכן נגרמו וייגרמו לה הוצאות ניידות בגין הקושי ללכת ברגל, וזאת מעבר להוצאות הנסיעה לטיפולים.

                                            

                                           63. לעומת זאת טוענות הנתבעות כי אין מקום לפצות את התובעת כלל בגין ראש נזק לנוכח היות הטיפולים מכוסים בסל הבריאות לרבות אלו עליהם המליץ מומחה ביהמ"ש, ובכל מקרה לא הציגה בדל ראיה לטענותיה.

                                            

                                           64. ההוצאות לעבר הינן בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אין די בטענת התובעת בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צירפה התובעת מלוא ראיות ו/או מסמכים להוכחת הפיצוי המגיע לה, אין מקום לפצותה בסכום הנטען בסיכומיה. התובעת אף לא הביאה לעדות איש מבני משפחתה להעיד על העזרה שהעניקו לה.

                                            

                                           65.בנוסף, בהתאם לחוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994 (להלן חוק הבריאות) קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות ניתנים עפ"י סל הבריאות בתחומים המוגדרים בסעיף 6 לחוק.

                                            

                                           התובעת נזקקה לבדיקות ומעקבים וטיפולים רפואיים הניתנים לה באמצעות קופת החולים בה היא חברה. התובעת לא הוכיחה כי הטיפולים והתרופות להם נזקקה או תזדקק בעתיד אינם נכללים בסל שירותי הבריאות.

                                            

                                           על כן אין מקום לפצותה מכוח הוראת הפסיקה כי:

                                            

                                           "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 5296/92 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן ואח' פורסם בנבו 05/02/95).

                                            

                                           66. יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה סביר כי התובעת נשאה בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקקה להוצאות נסיעה מסוימות לטיפולים אלו. מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעת בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי בסך 8,000 ₪.

                                            

                                           67. באשר לתקופת העתיד, סבורני כי כל הטיפולים הרפואיים והתרופות שתצרוך התובעת בגין התאונה מכוסים, כאמור, ע"י קופת החולים אליה היא שייכת, והמומחה לא קבע כי תיזקק לטיפולים בעתיד. מן הספק שמא יהיו לתובעת הוצאות לעתיד, ובמיוחד לאור קביעת המומחה שתזקק לטיפולי פיזיותרפיה אני פוסק סכום של 10,000 ₪

                                            

                                            

                                           עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

                                           68. בסיכומיה טענה התובעת כי לאחר התאונה נזקקה לעזרת צד ג' בביצוע פעולות משק הבית ואף נזקקה לעזרה בשכר.

                                           "הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקודו הגופני של נתבע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו בפני בית המשפט, "העזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו" (קציר, פיצויים בשל נזקי גוף" עמ' 792, ראה גם ע"א 619/86 בן חמו נ' אטדג'י [פורסם בנבו] תק-עליון, 90(3), 551, 553 (29.10.90).

                                            

                                           69. אומנם התובעת לא הציגה ראיות בדבר העזרה לה נזקקה בדמות העדתם של בני משפחתה. התובעת אף שבה לעבודתה, וכיום מלווה ילדים בהסעות, קרי מטפלת באחרים באופן כלשהו.

                                            

                                           70. עם זאת אין ספק כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה נזקקה התובעת לסיוע מוגבר כלשהו לאור טיב הפגיעה. גם על תקופות אי הכושר הממושכות, לרבות אי כושר מלא בהן הכיר מומחה ביהמ"ש, יש כדי להעיד על העזרה לה נזקקה. עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינן הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע. (ר' קציר בספרו בעמ' 820, ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו 19.11.97), הנזכר שם בעמ' 829.

                                            

                                           ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (פורסם בנבו) 4.8.05 ,ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (פורסם בנבו 8.12.05)

                                            

                                           71. לאור האמור אני מוצא לנכון לפסוק פיצוי לעבר בגין ראש נזק זה בסכום גלובאלי של 20,000 ₪.

                                            

                                           72. באשר לעתיד בהתחשב בכך שהתובעת שבה לעבודה כמלווה של ילדים בה מטפלת באחרים אני מוצא לנכון לפסוק פיצוי בסך 25,000 ₪ מן הספק שמא תיזקק התובעת לעזרת צד ג', וזאת לנוכח השפעת נכותה עם התקדמות הגיל.

                                                

                                               כאב וסבל

                                               73. בענייננו מדובר בתובעת ילידת 1974 אשר נפגעה בתאונה שהסבה לו פגיעה תפקודית בעבודה בה תפקדה כדבעי שנים ארוכות. בהתחשב בסבל ובטיפולים שעברה ובהתחשב בגילה ו-21 ימי אשפוז אני פוסק סך של 190,000 ₪.

                                                

                                               74. לפיכך סך כל הפיצוי בגין הנזק יעמוד על סך של 681,317 ₪ בהפחתת אשם תורם של 10% =613,185 ₪

                                                    

                                                   ניכויים:

                                                    

                                                   75. אין מחלוקת כי מכל סכום שייפסק ע"י בית המשפט יש לנכות את התשלומים שקיבלה התובעת מהמל"ל. לפי חוו"ד אקטוארית מטעם הנתבעת קיבלה התובעת סך של 347,257 ₪ אותם יש לנכות מן הפיצוי שנפסק לה.

                                                    

                                                   76. לסיכום סכום כל הנזק יעמוד על 681,317 ובהפחתת האשם תורם 613,185 ₪ ובהפחתת המל"ל של 347,257 ₪ =265,928 ₪ ובמעוגל 266,000 ₪.

                                                        

                                                       סוף דבר

                                                   77. אני מחייב את הנתבעות 1-2 לשלם לתובעת את הסך של 239,400 ₪. (90% מהנזק)

                                                       אני מחייב את הנתבעת 3 לשלם לתובעת את הסך של 26,600 ₪ ( 10% מהנזק)

                                                        

                                                   78. הנתבעות 1-2 תישאנה ב-90% מסכום האגרה ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 56,000 ₪.

                                                       הנתבעת 3 תישא ב-10% מסכום האגרה ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 6,000 ₪

                                                        

                                                   79. התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעות 1-2 ונתבעת 3 יקבלו את פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

                                                        

                                                       ניתן להגיש בקשה לשומת הוצאות בתוך 20 ימים מקבלת פסק הדין.

                                                        

                                                       ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

                                                        

                                                        

                                                       המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

                                                        

                                                        

                                                        

                                                       5129371

                                                       54678313

                                                        

                                                       5129371

                                                       54678313

                                                        

                                                        

                                                        

                                                        

                                                        

                                                        

                                                        

                                                       ניתן היום, י"ח שבט תשע"ט, 24 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.