רשות מקרקעי ישראל מחוז מרכז נ' אטון ואח'

לפני תביעה כספית לתשלום דמי שימוש בסך של 1,586,514 ₪ בגין שימושים לא חקלאיים שנעשו במקרקעין ללא רשות התובעת וכן למתן צווים להפסקת השימושים.

הצגת התביעה והעובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. התובעת מנהלת, בין היתר, את המקרקעין הידועים כגוש 8545, חלקה 58 בנווה ימין (להלן: "המקרקעין" או "המשק"),שהינם בבעלות רשות הפיתוח.

2. המקרקעין נמסרו ע"י התובעת לנתבעת 4 (להלן: "האגודה") בהסכם שכירות תלת צדדי (להלן: "הסכם המשבצת") בין התובעת, האגודה והסוכנות היהודית לא"י ע"פ חוזה שכירות שנחתם ביום 27/10/2004 (נספח 2 לתצהיר דוד וינר) לתקופה של שלש שנים מ-1/10/02 ועד 30/9/05.

3. שטח המקרקעין מושא התביעה מהווה חלק מחלקות ב' של האגודה, המיועדות לעיבוד חקלאי בלבד של חברי האגודה.

4. הנתבעים אינם חברי האגודה ומי שהייתה חברת האגודה היא הגב' דולי אטון ז"ל, אימם של הנתבעים 1 ו-2 וחמותה של הנתבעת 3.

5. התביעה הוגשה על מנת למנוע מהנתבעים עשיית שימושים בלתי חקלאיים במקרקעין ובמבנים שהוגדרו 1-15 במפות התובעת במשק, המצויים בחלקה ב' המיועדת לשימוש חקלאי, וזאת ללא אישורה של התובעת. וכן לתשלום דמי שימוש שבע שנים עובר להגשת התביעה בגין השימושים הלא חקלאיים שנעשו במבנים אלה ועד הפינוי בפועל, כפי שיפורט להלן.

6. התביעה הוגשה מלכתחילה כנגד כל הנתבעים ביחד ולחוד, אולם במהלך בירור התביעה הובהר כי התביעה ביחס למבנים 1 ו-4 מיוחסת לנתבעים 2-3 והתביעה ביחס לשאר המבנים מיוחסת לנתבע 1.

7. הנתבע 1 הודה כי משתמש במבנה 2 למגורים מזה 20 שנה אלא שטוען כי ניתנה לו רשות לכך ועל כן אין לחייבו בדמי שימוש. ביחס לשאר המבנים טען כי השתמש בחלקם לפרקי זמן קצרים ולאחר שהוגשה התביעה פינה אותם והפסיק השימוש בהם.

8. הנתבעים 2-3 הודו בכתב ההגנה שהוגש מטעמם כי מקיימים שימוש במבנים 1 ו-4 ואף הודיעו על פינויים וביקשו הקלה בתשלום דמי השימוש. בהקשר זה ייאמר כי מלבד הגשת כתב הגנה לא הגישו נתבעים אלה תצהירים ולא התייצבו לדיון ההוכחות שנקבע וכלל לא לקחו חלק פעיל בתיק.

9. נתבעת 4 הנתבעת אחראית לפי חוזה השכירות והדין לפעולות הנעשות בתחומה. הנתבעת לא הגישה כתב הגנה וע"כ יש לתת נגדה את הצווים המבוקשים בתביעה.

10. בהתאם לביקורות נוספות של התובעת במשק לאחר הגשת התביעה, עולה כי מבנים 1,3,4,6-10 ושטחים המסומנים ג' ו- ד' פונו או נהרסו ואינם בשימוש.

    השאלות במחלוקת

11. אין מחלוקת בין הצדדים לקיומם של המבנים או לשטחיהם והמחלוקת בינם היא ביחס לשימוש בהם.

12. בעוד שהתובעת הגישה תביעתה בהתבסס על תצ"אות משנים 2010, 2012 2014 ו-2016 ועל כן טוענת כי תחילת השימוש החורג הוא מרגע שכל מבנה נראה בתצ"א, וע"כ דמי השימוש חושבו על ידה מאותו מועד ולכל היותר 7 שנים טרם הגשת התביעה, טוען הנתבע בסיכומיו כי התובעת לא הוכיחה תביעתה ביחס לתקופות השימוש במבנים. כיוון שכך יש לבחון מהן התקופות לגביהן הוכח כי הנתבע 1 עשה שימוש ביחס לכל אחד מהמבנים המיוחסים לו? ומהו גובה דמי השימוש שיש לחייב בגין שימוש זה.

13. ביחס למבנה 2 שלגביו מודה הנתבע כי הוא גר בו כ-20 שנה, יש לבחון האם יש לחייבו בדמי שימוש ומה גובהם? כאשר הנתבע טוען כי קיבל רשות לגור שם ועל כן אין לחייבו בסכום כלשהו.

14. יש לבחון מהם הצווים שיש לתת ביחס לכל אחד מהמבנים.

15. ביחס לנתבעים 2-3 יש לבחון מהו גובה דמי השימוש שהוכחו בגין שימוש במבנים 1 ו-4.

     

     

    העדים והראיות שהוצגו

16. מטעם התובעת העידו המפקח דוד וינר, השמאי ארן חיון, הגב' עדן קליין ומר יעקב אסקיו מטעם המועצה המקומית.

17. המפקח דוד וינר (להלן: "מר וינר") ביקר במקרקעין ב-31/12/18 (נספח 4 לתצהירו- להלן: "דוח הפיקוח"). מדוח הפיקוח שערך עולה כי באותו מועד מצא במקרקעין 6 מבנים בשימוש מגורים (1-5 ו-11), מבנים 6-8 שהם 3 מכולות אחסון, מבנים 9 ו-10 בשטח ד' בשימוש פנסיון כלבים, מבנה 12 משמש כמשרד, מבנה 13 סככת אורווה. בשטח שסומן על ידו שטח ב' קבע כי מדובר בשטח נרחב המשמש כעסק מסחר בברזל ועליו קיימים מבנה 14 ו-15 שהם מכולה המשמשת כמשרד ומתקן משקל למשאיות, ובשטח המסומן ג' נמצא שטח המשמש לאחסנת שלדות כלי רכב.

18. ביחס לדמי השימוש המפקח מפנה בתצהירו לתצלומי אוויר ולטענתו מהם עולה כי מבנים 1,2,5,11 היו קיימים משנת 2010.

    מבנים 14 ושטח ב', מבנה 9 ושטח ד' קיימים משנת 2012.

    מבנים 3,4,6,7,8, קיימים משנת 2014.

    מבנים 12,13 קיימים משנת 2016.

    כיוון שכך נערך חישוב דמי השימוש ביחס לכל אחד מהמבנים מהמועד שבו הוא מצוי בשטח ולכל היותר 7 שנים טרם הגשת התביעה.

19. הוגשה חוות דעת מודד התובעת, מר ירחמיאל גולדשמידט בה נקבע שטח המבנים מושא התביעה ועל בסיס שטח זה נערכה חוות דעת השמאי. ב"כ הנתבעים ויתר על חקירת המודד ולא הוגשה חוות דעת נגדית ועל כן יצוין כבר כעת אני מקבלת את חוות דעת המודד מטעם התובעת על כל ממצאיה.

20. הוגשה חוות הדעת של השמאים אורן שמני וארן חיון ביחס לשווי המקרקעין מהם יש לגזור את דמי השימוש. בדיון העיד השמאי ארן חיון ביחס לנתונים המצויים בחוות הדעת.

    החקירה הנגדית התמקדה בשטחי המבנים שעל בסיסם נערך חישוב השווי אולם בהתאם לתשובות השמאי השטחים נלקחו מחוות דעת המודד, אשר לא זומן לחקירה. הנה כי כן חוות הדעת לא נסתרה והנתבעים אף לא העלו טענות כנגדה בסיכומיהם ועל כן יצוין כבר כעת כי אני מקבלת את חוות דעת שמאי התובעת על כל ממצאיה.

21. הגב' עדן קליין אשר תפקידה מקדמת עסקאות בתובעת הגישה תצהיר ביחס לשווי דמי השימוש ביחס לכל מבנה החל מהשנה שבה אותו מבנה מופיע בתצ"א ועד לשנת 2020. גב' קליין חישבה את דמי השימוש ע"ס 6% משווי המקרקעין וזאת בהתאם לנתוני חוות דעת השמאי ובהתאם להחלטת הנהלה 1243 שצורפה לתצהירה. חקירתה הנגדית הייתה קצרה ולא היה בה כדי לשנות מהסכומים שהוצגו בתצהירה ביחס לדמי השימוש הנטענים. כמו כן לא העלה הנתבע כל טענה בכתב ההגנה או בסיכומיו כנגד אופן חישוב דמי השימוש. כך לא הועלו טענות כנגד חישוב של 6% או טענות כנגד חישוב רווח יזמי ועל כן לא מצאתי צורך להתייחס לטיעוני התובעת בסיכומיה בהקשר זה. בהתאם לכך אני מקבלת את חישוב דמי השימוש שנעשה ע"י גב' עדן קליין (בכפוף למימצאים להלן ביחס להוכחת תקופות השימוש).

22. עוד זומן לעדות מטעם התובעת סגן מהנדס מועצה אזורית דרום השרון, מר יעקב יקי אסקיו אשר העיד כי המכתב אשר צורף כנספח א' לתצהירו של הנתבע, לא נכתב על ידו ואינו נושא את חתימתו המקורית, אולם אישר כי החותמת על המכתב היא שלו. למשמעות עדותו אתייחס בהמשך.

23. מטעם הנתבע העיד הוא עצמו, כאשר לתצהירו צורפו שלשה מכתבים מכתב אחד ממר אסקיו ושני מכתבים נוספים מהעובדת הסוציאלית. שלשת המכתבים על ניר מכתבים עם לוגו של המועצה האזורית דרום השרון. לטענת הנתבע מכתבים אלה תומכים בכך שניתן לו אישור להתגורר בנכס.

24. הנתבעים 2-3 לא הגישו תצהיר מטעמם ולא התייצבו לדיון ההוכחות ולכן עדותם לא נשמעה.

    דיון והכרעה

25. אפתח ואציין שהובאו בפני מספר לא מועט של תיקי התובעת כנגד נתבעים שונים וברובם נראה כי הנתבעים, חברי אגודה, מחליטים על דעת עצמם להשתמש בשטח המיועד לעיבוד חקלאי לצרכי מסחר, תוך שהם מתעלמים באופן בוטה מהחלטות התובעת, מפניות אליהם ומהוראות הסכם המשבצת עליו חתומה האגודה, אולם לא כך הם פני הדברים בתיק זה. לא מדובר במי שבחר במודע במשך שנים לעשות עסקים בשטח החקלאי, אלא מדובר באסיר משוחרר בשיקום, המגדל לבדו שלשה ילדים קטינים, ולטענתו (אליה אתייחס בהמשך) המועצה וועד המושב נתנו לו רשות להשתמש במקרקעין למגורים. לא מדובר במי שעשה רווח כלכלי על חשבון התובעת במקרקעין אלא במי שניסה להתפרנס מספר חודשים מעסקים שונים וכאשר נדרש לפנותם פעל בהתאם. לא מדובר גם במי שקיבל התראות במהלך השנים לפינוי המקרקעין.

    התובעת שלחה למקרקעין מושא התביעה לראשונה מפקח מטעמה ב-31/12/18 ועל בסיס דוח הפיקוח הגישה נגדו ב-11/19 תביעת פינוי הכורכת גם תביעה כספית ע"ס של כ-1.5 מיליון ₪! בגין דמי שימוש שבע שנים אחורה וזאת מבלי שיש בידיה ראיות ברורות על שימוש חורג במקרקעין ותוך דרישה שהנתבע יוכיח שלא עשה שימוש בתקופה האמורה.

26. לאחר הגשת התביעה פעל הנתבע באופן מיידי לפינוי מרבית המבנים שבהם השתמש אולם נותרה עומדת כנגדו תביעה כספית אשר לא היו לו משאבים כלל להתגונן מפניה וכיוון שכך לא יכול היה להגיש חוות דעת מטעמו לסתור את גובה דמי השימוש המבוקשים או לסתור את שטחי השימוש בגינם נערכה שמאות השווי.

27. לא ניתן להתעלם מעובדות אלה והדבר צריך לבוא לידי ביטוי בהכרעה ולכך אתייחס בהמשך.

28. להלן אבחן האם הוכחו טענות התובעת ביחס לשימוש החורג באופן כללי וביחס לכל אחד מהמבנים בפרט ומהם דמי השימוש שיש לחייב בכל מבנה.

    תקופות השימוש שהוכחו

29. התובעת טוענת כי תקופת השימוש הוכחה ע"י תצהירו של המפקח וינר שביקר במקרקעין ביום 31/12/18 ולאחר הגשת התביעה בימים 30/6/20 וב-17/12/20 ובהתאם לתצלומי אויר שצורפו לתצהירו מהשנים 1997-2018 ולפיהם קבע מר וינר ממתי מופיע כל מבנה ומאותה עת התבקשו דמי שימוש בגין אותו מבנה.

30. לטעמי אין בצירוף תצלומי האוויר לתצהירו של מר וינר משום הוכחה לראשית השימוש בכל מבנה ולא ניתן על בסיסם להוכיח תביעה לדמי שימוש.

31. ראשית מר וינר אישר כי אינו מומחה לפענוח תצלומי אויר (עמ' 11, שורה 19). אמנם טען כי הוא יודע לפענח תצלומי אוויר, אולם פענוח תצ"א הוא עדות שבמומחיות ועל כן אין להתבסס על פענוח של מי שאינו מומחה.

32. שנית וחשוב מכך, מר וינר אישר כי לא נעשו דוחות פיקוח כלל בשנים שקדמו לדוח הפיקוח (עמ' 12, שורות 2-3). עצם הימצאותם של המבנים במקרקעין אינו מעיד כי נעשה במבנים שימוש חורג לא חקלאי או שימוש כלשהו. בוודאי שאין בו להעיד כי הנתבע דווקא עשה שימוש כזה. מר וינר אישר בעדותו כי "אני לא יודע שזה שייך לנתבע 1" (עמ' 12, שורה 16) וכי יכול להיות גם שהשימוש נעשה ע"י אחיו (שם, שורה 19).

33. שלישית, הנתבע בעדותו טוען כי השימוש שעשה במבנים השונים (למעט מבנה 2 אליו אתייחס בנפרד) הוא לכל היותר של מספר חודשים, שימוש קצר שהופסק בעיקר בשל הגשת התביעה. כמו כן הכחיש הנתבע כי השכיר מבנה כלשהו לשימוש צד ג' והכחיש את עדותו של מר וינר כי דיבר עם מישהי שאמרה לו שהיא שוכרת את אחד המבנים (עמ' 18, שורות 20-23).

34. נוכח עדותו של הנתבע, אשר נתתי בה אמון, לא ניתן לקבל עדותו של מר וינר או האמור בדוח הפיקוח לפיו דיבר עם צדדי ג' שאמרו שהם שוכרים, שהרי מדובר בעדות מפי השמועה ולא הובאה לכך כל ראיה.

35. אי הבאת עדים רלוונטיים להוכחת השכרת איזה מהמבנים, פועלת לחובת התובעת ואני קובעת כי נוכח הכחשתו החד משמעית של הנתבע אף אחד מהמבנים לא הושכר לצד ג'.

36. אשר לשאלת השימוש של הנתבע במבנים, טענה התובעת בסיכומיה כי הנתבע אישר שהמבנים שלו ועל כן נטל ההוכחה עובר אליו להוכיח שלא השתמש בהם.

    ראשית אציין כי אינני מקבלת טענת התובעת להעברת נטל הראיה. שאלת השימוש החורג היא שונה משאלת מועד הבניה ואזי היא חלק מעילת התביעה שעל התובעת להוכיח כ"מוציא מחברו" ומשלא הוכח מועד תחילת תקופת השימוש בכל אחד מהמבנים הרי, בהעדר הודאה של הנתבע, לכל היותר ניתן להתייחס למועד דוח הפיקוח כמועד תחילת תקופת השימוש ולמועד זה אתייחס ביחס לכל אחד מהמבנים.

37. לא רק זאת, אינני מקבלת את אופן הצגת העובדות ע"י התובעת. הנתבע לא אישר כי הקים את המבנים או שהם היו בחזקתו מזה שנים רבות, אלא משהוגשה התביעה וכיוון שאין מחלוקת שבמועד הגשת התביעה השטח היה בחזקתו (למעט מבנים 1 ו-4), הוא התייחס לכל אחד מהמבנים בכתב ההגנה והתחייב לפנות את כולם.

    כשנשאל בחקירתו הנגדית באופן ברור האם כל המבנים בתצלומי האוויר שלו השיב כי מדובר ב-13 אחים והוא לא יכול לדעת או לזכור מה היה בשנת 2013 (עמ' 21, שורות 16-18).

    היה מצופה מהתובעת לחקור בצורה ממוקדת ביחס לכל מבנה האם המבנה שייך לנתבע וממתי הוא בחזקתו ומה השימוש שנעשה בו ולא לשאול שאלות כלליות בהקשר זה, בעיקר כאשר מדובר ב-15 מבנים שונים, שבהם לטענתה נעשו שימושים שונים. אולם התובעת חקרה ביחס לחלק מהמבנים בלבד ולא ביחס לכולם וגם חקירה זו הייתה חסרה, כפי שייראה להלן. העדר חקירה ממוקדת ביחס לכל אחד מהמבנים כאשר לנתבע יש טענות שהשתמש בחלק מהמבנים מספר חודשים קצר בלבד, פועלת לחובת התובעת וגם בשל כך לא ניתן לקבל הטיעון כי יש להורות על העברת הנטל.

38. מעבר לקביעות הכלליות ביחס להעדר הוכחה ע"פ תצ"א ובהעדר חקירה רלוונטית לכלל המבנים, אתייחס להלן לכל אחד מהמבנים באופן מפורט.

    מבנים 1 ו-4

39. בהתאם לתצהירו של מר וינר מדובר במבנים המשמשים למגורים לנתבעים 2-3. מדוחות שנערכו לאחר הגשת התביעה עולה כי בשנת 2020 נהרסו המבנים.

40. מבנה 1 מופיע בתצ"א משנת 2010 ועל כן חושבו דמי השימוש שלו בגין השנים 2012-2020 וביחס למבנה 4 אשר מופיע בתצ"א משנת 2014 חושבו דמי השימוש משנת 2014-2020.

41. מטעמם של הנתבעים 2-3 הוגש כתב הגנה בו לא הכחישו את טענות כתב התביעה. הנתבעים אף הודו בשימוש במבנים 1 ו-4 ואולם ביקשו התחשבות בתשלום דמי השימוש זאת לאור מצבם הכלכלי והמצב הרפואי אליו נקלעו.

42. הנתבעים לא הגישו תצהירים ולא התייצבו לדיון ההוכחות אשר נקבע, זאת למרות שידעו על מועד הדיון שכן הנתבעת 3 נכחה בדיון קד"מ שהתקיים ביום 11/3/21 בשמה ובשם בעלה ובו נקבע מועד דיון ההוכחות והם נדרשו להתייצב אליו.

43. משהנתבעים עצמם מודים כי התגוררו במבנים האמורים ובהתחשב בכך שמדובר במבנים המצויים בשטח חקלאי שאסור לעשות בו שימוש למגורים ואזי השימוש שנעשה הוא שימוש חורג, אני קובעת כי הוכח שימוש חורג במבנים:

    ביחס למבנה 1 הוכח השימוש ביחס לתקופה של 7 שנים אחורה מיום הגשת התביעה ועד למועד הפינוי קרי מ- 15/11/12 ועד ליום 18/10/20, מועד הדיווח של המפקח על פינוי המבנים (נספח 8 לתצהיר דוד וינר).

    ביחס למבנה 4 הוכח השימוש החורג משנת 2014 ועד ליום הדיווח על הפינוי קרי מ-1/1/14 ועד ליום 18/10/20.

44. דמי השימוש ביחס למבנה 1 לתקופה האמורה ובהתאם לתצהירה של גב' עדן קליין עומדים ע"ס 349,167 ₪ נכון ליום 16/12/20 וביחס למבנה 4 עומדים דמי השימוש לאותו מועד ע"ס 63,747.2 ₪.

45. כיוון שכך יש לחייב את הנתבעים 2-3 בדמי שימוש בסך של 412,914 ₪ נכון ליום 16/12/20.

    מבנה 2

46. מדוח הפיקוח של מר וינר עולה כי מדובר במבנה המשמש למגורי הנתבע 1, בשטח של 156.5 מ"ר. כאשר המבנה מחולק ל-2 יח"ד כאשר אחת מהן מושכרת לצד ג' ללא כל היתר או אישור של התובעת ובניגוד לחוזה השכירות. המבנה נצפה בתצ"א משנת 2012.

47. כיוון שכך הוגשה תביעת דמי שימוש ע"ס של כ-540,000 ₪ בגין התקופה שמשנת 2012-2020.

48. הנתבע אישר מראשית ההליך וגם בחקירתו כי הוא מתגורר במבנה עשרים שנה וע"כ בסיכומיו עתר ב"כ התובעת לחייב את הנתבע בדמי שימוש משנת 2012 ועד לפינוי בפועל.

49. ראשית ייאמר כי התובעת לא טענה בסיכומיה כי הנתבע השכיר את המבנה או חלק ממנו וטוב שכך, שהרי ממילא דוח הפיקוח של מר וינר כולל עדות שמועה שלא הוכחה, שהרי לא זומן לדיון עד שנטען כי שוכר לכאורה חלק מהמבנה, ואילו הנתבע מצידו הכחיש כי השכיר מבנה כלשהו.

50. כיוון שכך יש לבחון האם יש לחייב את הנתבע בדמי שימוש בגין מגוריו במבנה במשך 7 שנים ועד למועד הפינוי, בהתייחס לכך שהמגורים הם שלו ושל ילדיו (ולא מדובר במבנה שהושכר לצד ג') ובהתחשב בטענת הנתבע כי הוא מתגורר במבנה בהסכמת המועצה ע"י וועד נווה ימין. הנתבע צירף לתצהירו מכתב אשר נכתב על נייר מכתבים עם לוגו של המועצה, החתום ע"י יקי אסקיו, סגן מהנדס המועצה דרום השרון, ממנו עולה כי עקב מצבו הקשה של הנתבע המוכר במערכת הרווחה ומגדל את שלשת ילדיו לבדו תמכו בו וועד המושב והמועצה ויו"ר המועצה מר דלג'יו ואיפשרו לו לשקם את עצמו ביחידה שבה הוא גר (נספח א' לתצהיר הנתבע).

51. התובעת זימנה את מר אסקיו לעדות והוא טען כי המכתב לא נכתב על ידו ואין זו חתימתו, אם כי הודה שהחותמת שלו וכן אישר כי יכול להיות שראש המועצה הקודם מר דלג'יו אמר לנתבע שהוא יכול להחזיק במקום (עמ' 17 רישא).

52. לאחר ששמעתי את חקירתו של מר אסקיו וכן את עדותו של הנתבע אני מקבלת את גרסת הנתבע וקובעת כי הנתבע קיבל אישור לגור במקרקעין מהמושב (אלא שרשות זו הופסקה ב-31/10/19, עת הביע המושב עמדתו כי אין לנתבע רשות לעשות שימוש חורג (המכתב צורף כעמ' 54 לתצהיר מר וינר)- ולמשמעות הפסקת הרשות אתייחס בהמשך):

    עדותו של הנתבע בהקשר זה הייתה מהימנה וחד משמעית לפיה ראש המועצה וועד המושב אישרו לו מגורים במקום כחלק מהשיקום שלו (עמ' 17, שורות 12-24).

    המכתב שצירף הנתבע כנספח א' לתצהירו מלמד כי מאן דהו מטעם המועצה אכן נתן לו אישור לגור במקום, אמנם נוכח הכחשתו של מר אסקיו כי כתב את המכתב, אזי המכתב לא נכתב על ידו, אולם אין חולק כי מכתב זה בחותמתו של מר אסקיו נמסר לידי הנתבע.

    לא ניתן לקבוע בהקשר זה כי מדובר בתרמית מטעם הנתבע כפי שנטען ע"י ב"כ התובעת בסיכומיו. ידוע כי נטל ההוכחה של עוולת התרמית הוא נטל כבד כאשר תובע נדרש להציג ראיות בעלות משקל נכבד להוכחת טענתו (ראה לדוגמא בהקשר הוכחת התרמית ע"א 1206/16 חברת יהלומי סמואל- רוזנבאום (1992) בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) וכן ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605,615).

    בעניינינו מדובר בהשערה של ב"כ התובעת המבוססת על כך שמר אסקיו טען שהמכתב לא יצא תחת ידו, אולם השערה זו לא בוססה אפילו בחקירה מינימלית של הנתבע ובוודאי שלא הוצגה ראיה אחרת כלשהי. בפועל המכתב נכתב על נייר מכתבים של המועצה וחתום בחותמת מר אסקיו ועל כן לא מן הנמנע להניח שדווקא מאן דהו אחר מהמועצה הוא זה שנתן את המכתב לנתבע. מכל מקום, הנתבע קיבל את המכתב מהמועצה ואין זה משנה מי חתם עליו בפועל.

    העובדה שהנתבע קיבל מכתב כזה מהמועצה, ולא פחות חשובה העובדה שבמשך שנים הנתבע מתגורר במושב והאגודה לא פונה אליו בטענות כלשהן (עד ערב הגשת התביעה) מלמדת על ההסכמה שניתנה למגורי הנתבע ע"י וועד המושב בהתאם לטענתו.

    לא רק זאת, האגודה לא הגישה כתב הגנה כלל בתיק זה (בשונה מתיקים אחרים שבהם מיד לאחר הגשת התביעה מגיעה האגודה להסדר פינוי עם התובעת ומוגש הסכם פשרה) עובדה שיש בה לכשעצמה חיזוק לגרסת הנתבע לפיו קיבל אישור מוועד המושב ומהמועצה לגור במקום.

    גם התובעת עצמה לא מחתה בפני הנתבע על המגורים שלו ולו פעם אחת במשך 20 שנה שהוא מתגורר במשק ועד שלהי שנת 2019, ערב הגשת התביעה.

53. מכל אלה עולה כי גם אם הרשות שניתנה למגורים אינה כדין, שכן לא ניתנה ע"י הגורמים המתאימים וכיוון שיש בה משום הפרת חוזה המשבצת, הרי שמבחינת הנתבע הוא סבר בתום לב שהוא יכול לגור במקרקעין ללא תשלום. נשאלת השאלה האם בנסיבות אלה יש לחייב את הנתבע בדמי שימוש?

54. העיקרון בדבר השבת ההתעשרות שנעשתה על חשבונו של הזולת קבוע בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: "החוק"):

    "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן: "הזוכה") שבאו לו מאדם אחר (להלן: "המזכה"), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם ההשבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם את שוויה".

55. חובת ההשבה על פי סעיף 1 לחוק מתגבשת בהתמלא שלשת התנאים הבאים: התעשרות, שלא על פי זכות שבדין, ועל חשבון המזכה (ראו ע"א 6126/92 אטלנטיק חברה לדייג וספנות בע"מ נ' דג פרוסט תעשיות דייג (1984) בע"מ, פ"ד נ(4) 471,478).

56. לצידו של הכלל בסעיף 1 לחוק, ניתנה לביהמ"ש סמכות ע"פ סעיף 2 לחוק לפטור מהשבה בנסיבות בהן זו לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה, או בנסיבות אחרות שעושות את ההשבה בלתי צודקת.

57. על מטרתו של סעיף 2 לחוק ניתן ללמוד מדברי ביהמ"ש בע"א 8728/07 אגריפרם אינטרנשיונל בע"מ נ' שמואל מאירסון (פורסם בנבו):

    "מטרתו של סעיף 2 לחוק היא "להביא לתוצאה צודקת במישור היחסים בין הצדדים, בצד הסתכלות חברתית כוללת המבקשת ליישם נורמה מוסרית שעל פיה לא יצא חוטא נשכר" (ראו ע"א 5393/03 פרג' גשורי נ' מיטל, פ"ד נט(5) 337,364)...

    סעיף 2 נותן בידי בית המשפט כלי לעריכת צדק יחסי בין הצדדים הנוגעים בדבר, תוך התקדמות "ממקרה למקרה", ותפקידו של בית המשפט, בהקשר זה, מתבטא ביציקת ערכים של צדק אל תוך המסגרת של סעיף 2 לחוק (ראו: עניין כהן, בעמ' 325; עניין רשות העתיקות בעמ' 578-576; עניין פרג' גשורי בעמ' 364).

    על ההבדל בין שיקולי הצדק הנשקלים במסגרת סעיף 1 לאלו הנשקלים במסגרת סעיף 2 עמד כבוד השופט (כתוארו אז) א' מצא בעניין כהן:

    "בקביעת חובת ההשבה מיישמים את שיקולי הצדק והיושר לנושא התעשרותו של הנתבע בלבד. די בכך שההתעשרות הייתה שלא על פי זכות שבדין כדי להוביל למסקנה, כי היא בלתי צודקת על פי מבחן הצדק והיושר, וכדי להעמיד את חובת ההשבה על כנה. שיקולי צדק אחרים- כאיכות העשייה שהצמיחה לנתבע את התעשרותו, אופי יחסי הצדדים, רמת מוסריותם בהתנהגותם זה כלפי זה בפרשה נושא הסכסוך וכל כיוצא באלה- אינם מובאים בחשבון. לא כן הדבר עת נדרשים לשאלה, אם מתקיימות נסיבות העושות את ההשבה לבלתי צודקת; כאן מיישמים את שיקולי הצדק והיושר לבדיקת גורמים רבים ושונים, בכללם גם, ואולי בראש ובראשונה מוסריות התנהגותם של הצדדים זה כלפי זה; ורק אם המסקנה המתחייבת הינה, שאכיפת חובת ההשבה (במלואה או בחלקה) על הנתבע היא יותר בלתי צודקת מאשר אי אכיפתה או מאשר אכיפתה החלקית, פוטרים את הנתבע מן ההשבה כולה או מקצתה" (שם, בעמ' 325; וכן ראו: עניין רשות העתיקות בעמ' 577-576).

    פרופ' פרידמן עומד על החשיבות המרכזית אותה יש לייחס להתנהגות הנתבע בהקשרו של סעיף 2 לחוק וסבור כי הענקת פטור מהשבה במקרים בהם הנתבע אינו תם לב צריך שתיעשה במקרים נדירים:

    "התנהגות הנתבע הינה בעלת חשיבות מרכזית בכל הנוגע לתחולת ההגנה הכללית. בלשון כללית ייאמר כי, להשקפתי, מותנית הענקת הגנה זו בתום ליבו של הנתבע." (ההדגשות אינן במקור. מ.כ.)

    הנה כי כן הן ע"פ כב' השופט מצא והן ע"פ פרופ' פרידמן יש לשים דגש על תום ליבו של הנתבע ותפקידו של ביהמ"ש למנוע תוצאה בלתי צודקת.

58. בעניינו של הנתבע דנן לא יכולה להיות מחלוקת כי לא ניתן לגור בחלקה ב' שייעודה הוא שימוש חקלאי בלבד ולא ניתן היה גם לתת רשות לעשות כן ללא אישור מפורש של התובעת, אלא שלמרות כך בפועל ניתן אישור לנתבע להתגורר שם ולשקם את עצמו והנתבע סבר בתום לב כי הוא מתגורר שם כדין.

59. בנסיבות אלה הגשת תביעה בגין דמי שימוש כנגד הנתבע שהוא אסיר משוחרר בשיקום, המגדל שלשה ילדים לבד ואשר סבר בתום לב כי יש לו רשות להתגורר במקום ללא תשלום, תהיה בלתי צודקת, שכן לא נראה כי מדובר בחוטא שייצא נשכר, אלא בטעות שנעשתה בתום לב, כאשר שאלת תום הלב היא השאלה העיקרית שאמורה להיבחן במסגרת שיקולי הצדק ע"פ סע' 2 לחוק, ואזי בהתחשב בתוצאה הצודקת שביהמ"ש אמור להגיע אליה, חיוב הנתבע בנסיבותיו האישיות בדמי שימוש העומדים על כחצי מליון ₪ ושיש בהם להביא לריסוק כלכלי של כל פרט ובייחוד הנתבע דנן, כאשר הוא סבר כל השנים שמותר לו להחזיק במקרקעין, אינה צודקת ואין לקבלה.

60. תימוכין למסקנה זו ניתן לקבל גם מההלכה ביחס לחיוב בדמי שימוש כאשר הנתבע טוען לרישיון מכללא במקרקעי ציבור. הלכות אלו נסקרו בע"א 8761/17 מדינת ישראל נ' מפעלי תחנות בע"מ (פורסם בנבו) ונקבע כי בנסיבות חריגות ונדירות יוכר רישיון מכללא במקרקעי ציבור ואזי לא ייפסקו דמי שימוש.

    בפסק דינה של כב' השופטת ברק ארז, שהייתה בדעת הרוב נקבע כי:

    "כאמור לעיל, בעת שנבחנת השאלה האם ניתן לאדם או גוף מסוים רישיון מכללא להחזיק במקרקעין, כמו גם השאלה מתי ובאלו נסיבות פקע אותו רישיון, יש לבחון מכלול שיקולים בהתאם לנסיבות העניין ואופיים של הצדדים לסכסוך. חריגותו של מוסד הרישיון, בפרט בכל הנוגע למקרקעי ציבור, מחייבת לבחון את הסיטואציה בהתאם למערכת היחסים בין הצדדים. במובן זה, לא בכל מקרה ניתן יהיה להסתפק בדרישה לסילוק יד שאינה מלווה בצעדים משפטיים קונקרטיים. על מנת להבהיר את הדברים אבקש להביא דוגמאות שאינן ממצות כמובן את הדיון (ואף אין לראות בהן שיקולים מכריעים, אלא רק חלק ממכלול הנסיבות שיש לבחון) בזהירות המתבקשת, דומה שאין דינה של חברה מסחרית שניתן לה ייעוץ משפטי שוטף כדינו של אדם פרטי, לא כל שכן כדינו של מי שנמנה עם אוכלוסיה מוחלשת או סובל מקושי בנגישות לסיוע משפטי (ראו והשוו: רע"א 7244/13 סאלם נ' עזבון המנוח גרשון ולכינסקי ז"ל (פורסם בנבו)(18.12.14) ; ע"א 483/16 יהודאי נ' חלמיש- חברה ממשלתית עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב בע"מ (פורסם בנבו, 3.10.17)). כמו כן עשויה להיות רלוונטיות לשאלה אם המקרקעין שבמחלוקת הם המקרקעין היחידים שהאדם שלו ניתן הרישיון הוא בעל זיקה אליהם, בפרט כאשר מדובר במקרקעין המשמשים למגורים של אותו אדם, או להבדיל בגוף מסחרי אשר מחזיק במקרקעין נוספים ויש לו ידע נוסף או מוקדם ביחס לדין החל על החזקת קרקעות וניהולן" (הדגשות אינן במקור. מ.כ.).

    כמו כן דעתו של כב' השופט אלרון, דעת המיעוט בפסה"ד:

    "אף כאשר לא ניתן ללמוד מהתנהלות רשויות המדינה כי הן העניקו "רישיון מכללא" למאן דהוא להחזיק במקרקעין או לעשות בהם שימוש, אין משמעות הדבר בהכרח כי עליו לשלם דמי שימוש עבור התקופה שבה החזיק במקרקעין. כידוע על רשויות המדינה מוטלות חובות לפעול בהגינות וביעילות, ומתוקף חובות אלו, עליהן לפעול למימוש זכויותיהן במהירות הראויה. מחדליהן של הרשויות מלממש את זכויותיהן תוך שהן מפקירות אותן בידי אחרים לתקופה ממושכת עלול להקשות על ההתמודדות עם טענותיהן וליצור חוסר בהירות באשר למעמד זכויות אלה. משכך בנסיבות מסוימות ייתכן כי יהיה בהשתהות הרשויות במימוש זכויותיהן כדי להביא לשמיטת חובות כלפיהן (ראו גם ע"א 6552/15 עיריית קרית מוצקין נ' רשות מקרקעי ישראל, (פורסם בנבו) בפסקה 19 לחוות הדעת של הנשיאה א' חיות (9.9.19) וההפניות המופיעות שם).

    ובהמשך בסעיף 10:

    ""סיכומו של דבר: בין אם במקרה מסוים מתגבש "רישיון מכללא" להחזיק במקרקעי ציבור ובין אם לאו, ייתכן כי התנהלות רשויות המדינה והשתהותן בפינוי המקרקעין ובגביית תשלומים בגין השימוש בהם לאורך שנים ארוכות יחסמו את דרכן מלגבות דמי שימוש במקרקעין בדיעבד. זאת במיוחד כאשר רשויות המדינה מאשרות במידה זו או אחרת את המשך השימוש במקרקעין, ו"מאותתות" כי הן משלימות עם המצב הקיים". (ההדגשות אינן במקור. מ.כ.).

61. יישום המבחנים בפסק הדין לצורך השאלה האם מדובר במקרה חריג ונדיר בו יוכר רישיון מוביל למסקנה כי המקרה מושא הליך זה מתאים לאותן הלכות.

    מדובר בדירת מגורים בנבדל ממפעל או מעסק, זהו בית המגורים היחידי של הנתבע ויש מקום לשקול גם את נסיבותיו האישיות כאסיר בשיקום המגדל שלשה קטינים בכוחות עצמו. בנוסף, אין חולק כי התובעת לא פנתה לנתבע בדרישת פינוי במשך 20 שנה בהם התגורר במקום.

    לא רק זאת אלא שהמושב והמועצה עצמם לא התנגדו ואף תמכו בנתבע בעת שהחזיק במקום. מדובר לכל הפחות ב"איתות" שניתן לנתבע על אי עמידה על קבלת דמי שימוש.

62. יצוין כי הנתבע אמנם לא השתמש בכתב ההגנה בטענה המשפטית, שהוא בעל רישיון מכללא אולם הוא טען מפורשות כי ניתן לו היתר שימוש ועל כן אין לקבל טענת ב"כ התובעת בסיכומיה להרחבת חזית בהקשר זה.

63. בהתחשב באמור לעיל הרי שגם אם ניתן היתר לשימוש הרי שלא הוכחה כל הסכמה לשימוש בלתי הדיר ואזי את הרישיון או ההיתר ניתן לבטל בכל עת.

64. בעניינינו ממועד הגשת התביעה (וסמוך קודם לכן במכתבי התראה שנשלחו על ידי האגודה ועל ידה) הביעה התובעת את עמדתה כי אין לנתבע רשות להשתמש במקום למגורים, אולם הוא המשיך לנהל את ההליך ולהתגורר במקום ובגין תקופה זו יש לחייבו בדמי שימוש ראויים.

65. גובה דמי השימוש שנקבעו לשנת 2019 בתצהירה של גב' עדן קליין עומד ע"ס 60,269 ₪ לשנה ועל כן עבור חודשיים (11-12/19) עומד הסך הנ"ל על 10,045 ₪ ובגין שנת 2020 עומד הסך על 61,236 ₪.

66. לאור האמור על הנתבע לשלם לתובעת סך של 71,281 ₪ נכון ל-16/12/20 (מועד חישוב דמי השימוש בתצהיר) ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד זה ועד לתשלום בפועל.

67. כמו כן וכיוון שהמבנה לא פונה והנתבע ביקש ארכה למועד הפינוי, יחויב הנתבע לשלם לתובעת סך של 5,103 ₪ (סכום דמי השימוש החודשי בהתאם לתצהירה של גב' עדן קליין) לכל חודש שהוא מתגורר במקום החל מ-1/21 ועד למועד הפינוי בפועל.

    מבנה 3

68. מר וינר תיאר בדוח הפיקוח את המבנה כדלקמן: "קראוון בגודל 45 מ"ר בערך. משמש למגורים. מאוכלס ע"י בן משפחה צעיר שסירב להזדהות. נראה בתצ"א בשנת 2014".

69. מר וינר שערך ביקורים נוספים במקרקעין במהלך 6/20 ו-12/20 אישר כי המכולה פונתה (סע' 10 לתצהיר וכן עמ' 13, שו' 3).

70. כיוון שכך נתבעו דמי שימוש ביחס למבנה זה ע"פ שווי מגורים משנת 2014 ועד לשנת 2020.

71. הנתבע בתצהירו טען כי המכולה פונתה.

72. בחקירה הנגדית ביחס למבנה זה טען הנתבע כי מדובר במבנה הרוס שהיה של הכבשים, וכי רצה להביא תאילנדים דרך משרד החקלאות ומשזה לא צלח פינה את המכולה (עמ' 18, שורות 12-13). אני מקבלת את גרסת הנתבע אשר נראה מעדותו כי מיד כשדרשו ממנו שלא לעשות שימוש במכולה הפסיק השימוש בה. גרסה זו מתיישבת עם גרסתו של מר וינר כי המכולה פונתה.

73. הנתבע לא נחקר כלל אודות תקופות השימוש במבנה.

74. לא ניתן לקבל את גרסת התובעת ביחס לשימוש כמגורים משנת 2014 כאשר היא מבוססת על התצ"א בלבד, וזאת בהתאם לאמור לעיל.

75. זאת ועוד, העדר חקירת הנתבע ביחס לתקופת השימוש פועל לחובתה של התובעת ואין מקום להעדיף את גרסת התובעת, המבוססת על התצ"א בלבד, על פני גרסת הנתבע לשימוש קצר.

76. הנה כי כן לא הוכחה תקופת השימוש החורג במכולה שיש בה כדי לחייב בדמי שימוש.

    מבנה 5

77. מר וינר תיאר בדוח הפיקוח את המבנה כדלקמן: "מבנה בבניה קלה משמש למגורים. מאוכלס. נראה בתצ"א משנת 2012".

    בתצהירו טוען מר וינר כי המבנה לא פונה ועדיין מאוכלס.

78. כיוון שכך נתבעו דמי שימוש ביחס למבנה זה ע"פ שווי המקרקעין למגורים משנת 2012 ועד למועד הפינוי בפועל.

79. הנתבע בעדותו אישר כי הוא השתמש במבנה כמחסן לציוד שלו. (עמ' 18, שורה 15)

80. ביחס למהות השימוש שנעשה מפנה התובעת לתמונה שצורפה לדוח הפיקוח (חלק מנספח 5) ממנה עולה כי מדובר בבית מגורים, אולם לא ניתן להיווכח מהתמונה כי מדובר במבנה המשמש למגורים דווקא. אמנם בתמונה נראה כי יש חלונות ודלת, אולם לא ניתן להסיק רק בשל כך את השימוש שנעשה במבנה ואין מקום שלא לקבל את גרסת הנתבע ביחס למבנה זה לפיה מדובר במחסן.

81. מר וינר גם טען בעדותו כי מביקור שערך לפני כשבוע נראה כי המבנה 5 עדיין קיים ומאוכלס כאשר הוא אינו יודע על ידי מי (עמ' 12, שורות 31-32). המפקח לא הסביר מדוע סבור כי המבנה משמש כמגורים ולא כמחסן בייחוד כאשר אינו יודע מי גר שם, אם בכלל.

82. בהתאם לכך אני קובעת כי השימוש במבנה ע"י הנתבע נעשה כמחסן ולא למגורים.

83. ביחס לתקופות השימוש ייאמר כי לא ניתן לבסס שימוש חורג למגורים בהתבסס על התצ"א בהתאם לאמור לעיל.

84. זאת ועוד, הנתבע אף לא נחקר ע"י התובעת ביחס לתקופות השימוש שלו במבנה והעדר החקירה פועל לחובת התובעת.

85. הנה כי כן התובעת לא הוכיחה כלל את תקופת השימוש במבנה.

86. בהתאם לאמור אני קובעת כי השימוש שעשה הנתבע במבנה הוא כמחסן ולא למגורים. כיוון שכך לא היה מקום לחשב את דמי השימוש על בסיס שווי מגורים ללא אסמכתא, כאשר שווי אחסנה הוא נמוך בהרבה משווי מגורים בהתאם לחוות דעת השמאי ועל כן אין לקבל רכיב התביעה ביחס למבנה זה. במיוחד נכונים הדברים כאשר לא הוכחה תקופת השימוש במבנה זה ואזי בוודאי שלא ניתן לחייב את הנתבע בדמי שימוש משנת 2012.

    מבנים 6-8

87. מדוח הפיקוח של מר וינר עולה כי מדובר ב- 3 מכולות לאחסון בשטח של כ-14 מ"ר כל אחת, המגודרות במתחם סגור בגדר אסכורית וביניהן סככה. המכולות סגורות במתחם שנראה בתצ"א משנת 2014.

88. מר וינר שערך ביקורים נוספים במקרקעין במהלך 6/20 ו-12/20 אישר כי המכולות פונו (סע' 10 לתצהיר וכן עמ' 13, שורות 3-4).

89. כיוון שכך הוגשה תביעת דמי השימוש ע"פ שווי המקרקעין לאחסנה ביחס לשנים 2014-2020.

90. הנתבע ציין בתצהירו כי המכולות פונו על ידו לפני כשנה.

91. לא ניתן לבסס תקופת השימוש החורג ביחס למכולות על בסיס התצ"א בלבד וזאת בהתאם לאמור לעיל.

92. לא ניתן גם לבסס את מהות השימוש על פי דוח הפיקוח, שהרי מדובר במכולות שלא ניתן לראות מהתמונות המצורפות לדוח הפיקוח שנעשה בהן שימוש כלשהו.

93. הנתבע לא נחקר כלל אודות מהות השימוש במכולות אלו או בדבר תקופות השימוש בהן. העדר החקירה פועל לחובת התובעת.

94. הנה כי כן לא הוכחה תקופת השימוש במכולות וכן לא הוכח הטיעון כי נעשה במכולות שימוש כלשהו. כפועל יוצא אין לחייב דמי שימוש בגין מבנים אלו.

    שטח ד', מבנים 9-10

95. מדוח הפיקוח של מר וינר עולה כי מדובר במתחם סגור המשמש כמכלאה ופנסיון לכלבים, בשטח של 380 מ"ר. כאשר בשטח נמצאים המבנים 9 ו-10. ביחס למבנה 9 נראה בתצ"א ב-2018.

96. מר וינר שערך ביקורים נוספים במקרקעין במהלך 6/20 ו-12/20 אישר כי המבנים פונו.

97. כיוון שכך הוגשה תביעת דמי השימוש ביחס לשטח זה לשנים 2018-2020.

98. הנתבע בתצהירו טען כי פינה את המבנים לפני שנה.

99. דמי השימוש בגין מבנים אלו חושב על פי היקפו של שטח ד' שנמדד כ-380 מ"ר למרות שבהקשר זה הראיות מטעם התובעת אינן אחידות. על פי דוח הפיקוח נקבע כי מבנה 9 נצפה בתצ"א ב-2018 כאשר אין כל התייחסות למבנה 10 ולשטח ד' עצמו ואזי לא ברור מדוע מחושבים דמי השימוש לכל השטח לשנת 2018.

    ע"פ האמור בתצהירו של מר וינר מבנה 9 ושטח ד' בתצורה שונה נצפים בתצ"א משנת 2012. דווח זה סותר את האמור בדוח הפיקוח מטעמו ובכל מקרה מדובר בתצורה שונה של השטח ואזי לא ברור מדוע דמי השימוש חושבו על בסיס שטח של 380 מ"ר דווקא.

    כך או כך, ובהתאם לאמור לעיל לא מצאתי שיש לקבוע ממצאים על בסיס התצ"א.

100. בחקירתו של הנתבע ביחס למבנים אלו השיב כי ניסה לעבוד בפנסיון לכלבים ואחרי חודשיים באו ואמרו לו שזה אסור ואמרו לו לסגור וסגרנו (עמ' 20, שורות 1-3). תשובה זו מתיישבת עם דוחות החקירה של מר וינר כי המבנים פונו ועל כן מצאתי לקבלה.

101. כאשר מדובר בשימוש של חודשיים בלבד אשר הופסק מיד כשנדרש לכך, וטרם הגשת התביעה הרי שבהתחשב בנסיבותיו האישיות של הנתבע ובהתחשב גם בכך שלא הובאו ראיות כלשהן כי הנתבע עשה רווח כלשהו מהשימוש במקרקעין לתקופה קצרה ועל מנת להגיע לתוצאה צודקת בהתאם לסע' 2 לחוק, הרי שלא מצאתי לחייבו בדמי שימוש.

     מבנה 11

102. מדוח הפיקוח של מר וינר עולה כי מדובר במבנה המשמש למגורים, מאוכלס. נצפה בתצ"א בשנת 2012 (בתצהירו ציין כי המבנה מצוי בתצ"א משנת 2010. הסתירה אינה ברורה אולם כיוון שממילא הוגשה התביעה ביחס לשנת 2012 ואילך אין צורך להתייחס לכך).

103. כמו כן מהביקורים הנוספים שערך מר וינר ב-6/20 וב-12/20 העיד כי המבנה קיים ללא שינוי.

104. כיוון שכך הוגשה תביעת דמי השימוש בגין מבנה המשמש למגורים מ-2012-2020.

105. בחקירתו טען מר וינר כי ביחס למבנה 11 הוא פגש שבוע שעבר מישהי שגרה במבנה 11 והוא שאל אותה אם היא שוכרת ואמרה לו שגרה שם בחינם בגלל המצב הכלכלי שלה (עמ' 11, שורות 11-13).

106. הנתבע לעומת זאת טען בתצהירו כי המבנה פונה לפני שנה. הנתבע לא נחקר כלל על האמור בתצהירו ביחס למבנה זה.

107. לא ניתן לבסס שימוש חורג ביחס למבנה על בסיס התצ"א בלבד וזאת בהתאם לאמור לעיל.

108. העובדה שהמבנה קיים אינה מעידה כי שימש למגורים. המפקח וינר לא מפרט בדוחות שהגיש על בסיס מה נטען כי המבנה משמש למגורים. הוא לא נכנס למבנה וראה שמדובר בדירת מגורים ולא ברור כיצד ניתן להתרשם ביחס לכך מחוץ למבנה רק בשל קיומו.

109. אשר לטענה שהעלה בעדותו בביהמ"ש כי פגש מישהי שאמרה לו שהיא גרה שם, הרי שמדובר בעדות מפי השמועה שלא ניתן לקבלה. התובעת יכלה לזמן את העדה לדיון על מנת להעיד על כך שהיא מתגוררת שם אך לא עשתה זאת והעדר זימון העדה פועל לחובתה.

110. הנתבע לעומת זאת הכחיש את טענתו של המפקח וכשנשאל הנתבע האם השכיר חלק מהמבנים השיב בנחרצות: "לא. איזה מבנים הושכרו? איזה שכירות יש לי? אני לא יודע על מה המפקח מדבר. אתה יודע כמה אנשים נכנסים לחצרות של אנשים ושואלים אותם מה אתם עושים פה והם אומרים שהם גרים ובעצם נכנסים לגנוב מחצרות? (עמ' 18, שורות 20-22).

111. הנה כי כן אינני מקבלת את הטענה כי הנתבע משתמש במבנה זה למגורים.

112. ביחס לתקופת השימוש הרי שבהעדר חקירה ולו מינימלית של הנתבע ע"י התובעת, לא הוכחה תקופת השימוש במבנה.

113. לאור האמור ומשחושבו דמי השימוש ביחס למבנה זה ע"פ שווי מגורים מבלי שהוכח שימוש למגורים, ובהעדר הוכחה גם לתקופת השימוש אין לקבל רכיב תביעה זה.

     מבנה 12

114. מדוח הפיקוח של מר וינר עולה כי מדובר במבנה בבנייה קלה אשר אליו מוצמד קרוואן נגרר, המשמש כמשרד או כפינת ישיבה. בתצהירו טוען מר וינר כי המבנה קיים ע"פ תצ"א משנת 2016.

115. בדוחות המאוחרים מ-6/20 ו-12/20 צוין כי המבנה הרוס בחלקו אך עדיין קיים בשטח ללא שימוש.

116. כיוון שכך הוגשה תביעת דמי השימוש ביחס למבנה זה ע"פ שווי מקרקעין לשימוש משרדים משנת 2016-2020.

117. לטענת הנתבע בתצהירו מדובר במבנה בבניה קלה שאליו מוצמד קראוון נגרר. הגרר פונה והמבנה הינו סככה, דיר של כבשים. המבנה נטוש ולא ניתן לפרקו.

118. התובעת לא צירפה כל ראייה התומכת בטענתה כי נעשה שימוש כמשרד. אין די בטענת המפקח מבלי שניתן כל הסבר מדוע הוא סבור שהשימוש כמשרד. במיוחד כאשר הוא עצמו טוען שייתכן שמדובר בפינת ישיבה ואזי לא ברור מדוע יש לחשב את שווי המקרקעין בשימוש כמשרד.

119. אם לא די בכך, הרי שהנתבע לא נחקר כלל אודות השימוש שנעשה במבנה זה. לא ביחס לתקופות השימוש ולא ביחס למהות השימוש.

120. בהתאם לכך לא הוכחה תקופת השימוש ולא הוכחה מהות השימוש החורג כמשרד וע"כ אין לקבל רכיב תביעה זה.

     מבנה 13

121. מדוח הפיקוח של מר וינר עולה מדובר במבנה המשמש סככת אורווה. קיים בתצ"א משנת 2018.

122. בהתאם לדוחות המאוחרים של מר וינר הוא הצהיר כי המבנה קיים ומשמש כסדנה לרכב וכלי עבודה רכבי אספנות ושלדות והוא אינו משמש כדיר.

123. תביעת דמי השימוש ביחס למבנה זה הוגשה על בסיס שווי המקרקעין כסככה לאורווה לשנים 2018-2020.

124. הנתבע ציין בתצהירו כי מדובר בדיר כבשים עם סככה. נמצאים בו כבשים ומדובר בשטח חקלאי, כאשר המועצה אפשרה לו לגדל כבשים וזה למעשה העיסוק העיקרי שלו.

125. טיעון התובעת כי מדובר באורווה לא הוכח. אמנם בתמונות מדוח הפיקוח נצפים שני סוסים בסככה, אולם לא ניתן להתייחס לסככה בשטח של כ-1000 מ"ר כאורווה, כאשר בפועל מצויים בה שני סוסים בלבד. לא ברור גם מהו השימוש שנעשה בסוסים האם מדובר בשימוש נלווה למטרה חקלאית או לשימוש שאינו חקלאי. הנתבע לא נחקר על השימוש בשנת 2018 או קודם לכן כלל וחקירתו התמקדה בתמונות שהוצגו לו ביחס לשימוש שנעשה בסככה ב-12/21. לא היה בחקירה זו כדי להוכיח כי השימוש שנעשה עד אותה עת היה שימוש חורג ולא חקלאי.

126. אשר לטענת הנתבע כי גידל בסככה כבשים הרי שטענה זו יכולה להתיישב עם אופייה של הסככה בצילומים משנת 2018, אולם ברי כי לאחרונה ובהתאם לתמונות שהוגשו בדיון ושצולמו ע"י הפקח מספר ימים טרם הדיון, הרי שהשימוש בסככה הוא לאיסוף בקבוקים ואיסוף מכוניות (ראה ת/2 ו-ת/3) ובהתרשם מהתמונות שהוצגו, לא ניתן לקבל עדות הנתבע כי לא צולם החלק האחורי של הסככה שבו נעשה שימוש לכבשים. הנתבע אף אישר בחקירתו כי כעת משתמש בסככה לאיסוף בקבוקים ואיסוף גרוטאות של מכוניות לצורך מכירת חלקים. שימושים אלה בוודאי הינם שימושים חורגים, ויש להורות על הפסקתם.

127. לאור האמור ובהעדר הוכחה על שימוש חורג לא חקלאי במקרקעין לשנים 2018-2020 לא ניתן לחייב את הנתבע בדמי שימוש בגין תקופה זו.

128. אשר לתקופה שמ-12/21 בהתאם לתמונות שמראות שימוש אחר (לאיסוף מכוניות ובקבוקים), הרי שלא הוצגו ראיות ביחס להיקף השימוש בשטח, לא ברור האם משתמש בכל הסככה או בחלק ממנה ומהו שטח השימוש, כמו כן לא ברור מהו שווי המקרקעין ביחס לשימוש לאיסוף מכוניות ובקבוקים ועל כן לא ניתן לבסס שווי דמי שימוש ביחס למבנה זה.

     שטח ב', מבנים 14-15

129. בהתאם לדוח הפיקוח של מר וינר מדובר בשטח מושכר לעסק בברזל, כאשר מבנה 14 הוא מכולת משרד ומבנה 15 משקל משאיות. העסק נראה בתצ"א בשנת 2012.

130. בהתאם לדוחות הפיקוח המאוחרים השטח פונה אך משמש לאחסון פסולת, מכולות וארגזי משאית.

131. בהתאם לכך הוגשה תביעת דמי השימוש משנת 2012-2020 בהתאם לשווי מקרקעין לאחסנה.

132. הנתבע ציין בכתב ההגנה כי השטח פונה וחזר על כך בתצהירו.

133. ביחס לשטח זה העיד הנתבע בחקירתו הנגדית מבלי שנשאל כלל ביחס לכך כי "ניסיתי לעבוד בברזל זה נפל, ניסינו כמה חודשים. הברזל קרס בתקופה הזו וגם באו מהמינהל ואמרו לנו לסגור את זה" (עמ' 20, שורות 2-3).

134. הנתבע לא נחקר כלל אודות שימוש קודם בשטח זה.

135. בהתאם לאמור לעיל לא ניתן לבסס את השימוש בשטח על ניתוחי התצ"א של מר וינר.

136. אני מקבלת את גרסת הנתבע כי מדובר בעסק שפעל חודשים ספורים ונסגר, גרסתו מתיישבת עם כך שרק בשנת 2018 יש מימצא לכך שקיים שם עסק ברזל כפי שעולה מדוח הפיקוח והעסק פונה, כפי שעולה מהדוחות המאוחרים.

137. כאשר מדובר בשימוש קצר אשר הופסק מיד כשנדרש לכך, וטרם הגשת התביעה הרי שבנסיבותיו האישיות של הנתבע ומשלא הוכח כי הנתבע עשה רווח כלשהו בגין השימוש במקרקעין ועל מנת להגיע לתוצאה צודקת בהתאם לסע' 2 לחוק, לא מצאתי לחייבו בדמי שימוש.

     שטח ג'

138. בהתאם לדוח הפיקוח של מר וינר מדובר בשטח בגודל 495 מ"ר לאחסנה מסחרית של שלדות מכוניות. נראה בתצ"א בשנת 2018.

139. ע"פ דוחות הפיקוח המאוחרים בשנת 2020 השטח פונה.

140. כיוון שכך הוגשה התביעה לדמי שימוש לשנים 2018-2020 ע"פ שווי מקרקעין לאחסנה פתוחה.

141. הנתבע ציין בכתב ההגנה כי השטח פונה וחזר על כך בתצהירו. הנתבע לא נחקר כלל אודות השימוש בשטח או תקופות השימוש.

142. בהתאם לאמור לעיל לא ניתן לבסס תביעת דמי שימוש על ניתוח התצ"א ועל כן לא ניתן לחייב בגין שנת 2018. אמנם מדוח הפיקוח עולה כי בוצעה פעילות בשטח אולם הפעילות הנצפית היא בסוף 12/18. משלא חקרה התובעת את הנתבע ולו חקירה מינימלית ביחס לתקופת הפעילות בשטח הרי שלא הוכיחה את משך תקופת השימוש בשנת 2019. וזאת בשים לב לכך שכבר ב-2/20 עת הוגש כתב ההגנה נטען שהשטח פונה.

143. כיוון שכך לא מצאתי לחייב בגין דמי שימוש חורג במבנה זה.

     צווים

144. התובעת מבקשת בכתב התביעה ליתן שני צווים :

     צו עשה אשר יורה לנתבעים לסלק ולפנות מהמקרקעין את המבנים והשטחים אשר פורטו בכתב התביעה וצו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעים או מי מטעמם לעשות שימוש במבנים.

     ב"כ הנתבע טען בסיכומיו כי אין לתת צו הריסה שכן ספק אם יש למינהל זכות לעתור לצו הריסה בשל התיישנות הבניה.

     אשר למועדי הפינוי ביקש ב"כ הנתבע ארכה של 3 שנים לאור נסיבותיו של הנתבע.

145. כידוע מרבית המבנים כבר פונו ונהרסו וע"כ מתן צו פינוי כללי ביחס לכלל המבנים הינו תאורטי.

146. לפיכך, ובהתאם לאמור המבנים אשר נמצאים כיום במקרקעין ולא פונו אשר עליהם יש להורות כי יינתן צו פינוי והריסה הם כדלקמן: מבנה 2, מבנה 5, מבנה 11, מבנה 12 ומבנה 13.

147. אינני מקבלת טענת ההתיישנות שנטענה ע"י ב"כ הנתבע בסיכומיו ביחס להריסת המבנים. מדובר בטענה שמהווה הרחבת חזית ולא נטענה בכתב ההגנה. לא רק זאת אלא שהנתבע אישר בכתב ההגנה כי יהרוס ויפנה גם את יתר המבנים.

148. אשר למועד הפינוי של מבנה 2, הרי שבהתחשב בכך שמדובר בנתבע, אסיר בשיקום, שמגדל בדירה 3 ילדים קטינים לבד ומשמדובר בדירה בה התגורר כ-20 שנה ועל מנת שיוכל להיערך לפינוי לאחר שרשות השימוש בו הופסקה, מורה על פינוי והריסת המבנה עד ליום 1/1/23.

149. ביחס ליתר המבנים (5,11,12,13) ניתן צו פינוי והריסה בתוך 60 יום.

150. צו הפינוי וההריסה ביחס למבנים האמורים יחול גם כנגד נתבעת 4 אשר לא הגישה כתב הגנה.

151. כמו כן ניתן צו מניעה קבוע ביחס לכלל הנתבעים (1-4) לעשות כל שימוש במקרקעין ובפרט בשטח המסומן א' בתשריט ובכלל זה במבנים ובשטחים שסומנו כשטחים ב' ו-ג' ומבנים 1-15.

     צו המניעה ייכנס לתוקפו בתוך 60 יום למעט ביחס למבנה 2, אשר יחול מיום 1/1/23 ואילך.

     סיכום

152. ניתן צו עשה לפינוי והריסת מבנים 5,11,12,13 כנגד נתבעים 1 ו-4 בתוך 60 יום.

153. ניתן צו עשה לפינוי והריסת מבנה 2 כנגד נתבעים 1 ו-4 אשר ייכנס לתוקפו ביום 1/1/23.

154. ניתן צו מניעה קבוע כנגד כלל הנתבעים לעשות שימוש באיזה מהמבנים או השטחים מושא התביעה אשר ייכנס לתוקפו בתוך 60 יום למעט ביחס למבנה 2 אשר הצו בגינו ייכנס לתוקפו ביום 1/1/23.

155. בתביעה הכספית לדמי שימוש:

     אני מחייבת את הנתבעים 2-3 לשלם לתובעת דמי שימוש בסך של 412,914 ₪ בתוספת מע"מ וכן בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 16/12/20 עד לתשלום בפועל.

     הנתבע 1 ישלם לתובעת דמי שימוש בגין מבנה 2 בסך של 71,281 ₪ בתוספת מע"מ ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 16/12/20 ועד לתשלום בפועל.

     כמו כן ישלם הנתבע 1 לתובעת דמי שימוש בסך של 5,103 ₪ בתוספת מע"מ החל מחודש 1/21 לכל חודש עד לפינוי מבנה 2.

156. בהתחשב בכך שהנתבעים פינו את מרבית המבנים מיד לאחר הגשת התביעה וכן בהתחשב בתוצאת ההליך, כאשר מרבית התביעה הכספית נדחתה, ובהתחשב בכך שנתבעים 2-3 כלל לא ניהלו הליך, לא מצאתי לחייב מי מהנתבעים בהוצאות.

     ניתן היום, ד' שבט תשפ"ב, 06 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.