ת"א 28947-10-15

המחלוקות 

1. התובע, יליד 29.9.1979, הגיש תביעה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה– 1975 (להלן: "החוק"), לפיצויים בגין נזקי גוף שאירעו לו, לטענתו, בתאונת דרכים מיום 29.4.2015.

2. הנתבעת כפרה בכתב הגנתה בגרסת התובע על פי הנטען בכתב התביעה, וטענה כי לא נפגע כפי שנטען על ידו; כמו כן, לחילופין – כפרה, בנסיבות, בחבותה, וכן - גם בנזק הנטען.

3. השאלות המרכזיות ששנויות במחלוקת בתביעה הנדונה הינן:

   • האם, כנטען בכתב התביעה, נפגע התובע "ע"י מונית עת רכב על אופניו?" היינו - האם התאונה הנטענת היא תאונת דרכים כמשמעה בחוק?

   • האם אירוע התאונה אכן היה תאונת "פגע וברח" כטענת התובע? והאם פעל התובע בשקידה ראויה לשחזר או לאתר את פרטי המונית שפגעה בו; היינו - האם, בנסיבות, על פי החוק - חבה הנתבעת בנזקי התובע?

   • מהי הנכות הרפואית והתפקודית שיש לייחס לתובע בגין התאונה, בנסיבות?

   • מהו בסיס שכרו של התובע לצורך חישוב הפסדי שכר בגין התאונה, האם הוכחו הפסדי שכר לעבר, והאם הוכחה גריעת שכר בעתיד, ומה שיעורה?

   • מהו שיעור הפיצוי המגיע על פי הדין לתובע בגין נזקיו בתאונה?

4. הואיל והצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק, אדון בשאלת החבות תחילה.

   גרסאות הצדדים לתאונה על פי כתבי הטענות

5. בכתב התביעה טוען התובע, כי ביום 29.4.15 עת רכב על אופניו בשד' רוטשילד בתל אביב, הגיחה לפתע מונית פגעה בו וגרמה לו לחבלות קשות (להלן: "התאונה"); נהג המונית המשיך בנסיעה מבלי להגיש לתובע עזרה, ואין ברשות התובע פרטי הנהג ו/או הרכב הפוגע.

6. התובע טוען, כי לפי הוראות החוק [ס' 12(א)(1)], בנסיבות כנטען בכתב התביעה, החבות לפצותו בגין נזקי התאונה חלה על הנתבעת, קרנית - קרן סטטוטורית הפועלת על פי החוק ונועדה לפצות נפגעי תאונות דרכים אשר אין להם אפשרות לתבוע חברת ביטוח.

7. בכתב ההגנה אין הנתבעת מציגה גרסה משלה לתאונה; הנתבעת טוענת כי האירוע הנטען בכתב התביעה כלל לא התרחש ו/או לא התרחש באופן המתואר בכתב התביעה; ולחילופין, שבנסיבות הפגיעה אין מדובר בתאונת דרכים כמשמעה בחוק ו/או שבנסיבות אין כל חבות הרובצת לפתחה של הנתבעת (אין מעורבות של "רכב מנועי" בתאונה או התאונה לא ארעה עקב "שימוש ברכב מנועי").

   הראיות שהוגשו

8. התובע הגיש מטעמו כתצהיר עדות ראשית – תצהיר שלו בלבד, וכן תיק מוצגים, בו המוצגים הבאים: טופס מידע מהמשטרה על נתוני תאונת דרכים מיום 29.4.15 [מסומן 1 במוצגי התובע], מסמכים רפואיים [מסומנים 2 עד 29 במוצגי התובע], חוות דעת רפואית שנתן ביום 8.9.16 המומחה שמונה מטעם בית המשפט בנדון, פרופ' יונה קוסאשוילי [מסומנת 30 עד 36 במוצגי התובע], תקצירי דוחות שומה לשנים: 2011, 2012, 2013, 2014 ו-2015 [מסומנים 37 עד 53 במוצגי התובע], מספר קבלות בגין הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות [2 עמודים].

    

9. בתיק זה עלו מחלוקות ביניים לענין אופן ניהולו, בהן הכרעתי - בשתי החלטות מנומקות שנתתי בבקשות ביניים שהוגשו מטעם התובע. ההחלטה הראשונה: מיום 23.5.17 – אפשרה לנתבעת להציג לעיון התובע תצהיר שנתן חוקר מטעמה על נספחיו (להלן: "תצהיר החוקר") - במתווה סוויסה (היינו – רק לאחר תום חקירת התובע), זאת - אף שהבסיס לתצהיר החוקר הוצג בתצהיר גילוי המסמכים כחסוי, בלשון: "חקירות (חסוי מאחר והוכנו לצרכי הגנת הנתבעת בתביעה כדי לתמוך בגרסתה וטענותיה וכדי לסתור את גרסת וטענות התובע)". כך, אירע שמאחר שהתובע עמד על חקירת החוקר בבית המשפט (לאחר שבא-כוחו עיין בתצהיר החוקר בתום חקירת התובע), הוגש תצהיר חוקר של הנתבעת על נספחיו כראיה לבית המשפט [סומן נ/4]. ההחלטה השנייה: מיום 6.10.17 (שניתנה לאחר שתם הדיון בו נשמעו כל העדויות בנדון, והחוקר לא ידע להשיב במהלך חקירתו בבית המשפט לגבי מכלול הפעולות שעשה בתיק) – התירה לתובע לעיין בדו"ח החקירה שמסר החוקר לנתבעת (במרביתו – ראה החלטה מיום 7.12.17 המפרטת את החלקים בדו"ח שיש לחשוף לעיון התובע), ובעקבותיה הומצא הדו"ח לתובע ובמקביל הוצג לבית המשפט (להלן, באופן החלקי בו הוצג: "דו"ח החקירה").

10. אם כן, הנתבעת בחרה אמנם שלא להציג את דו"ח החקירה במסגרת המסמכים שבקשה להציג על פי מתווה סוויסה – מיד בתום חקירת התובע, כאמור; אך חקירת העד מטעמה הובילה לצורך בחשיפתו. כפי שיובהר בהמשך, אני קובע כי בנסיבות, אף שדו"ח החקירה שהוצג לתובע ולבית המשפט, כאמור, לא סומן פורמאלית כמוצג, הואיל והוצג לאחר השלמת העדויות בבית המשפט, ובעקבות חסר שהתברר רק במהלך עדות החוקר, יש באמור בו כדי להוות ראיה לכל מה שמסר והציג התובע לחוקר בעת חקירתו על ידו (כפי הבנת החוקר).

11. מטעם הנתבעת זומנו למתן עדות שלושה עדים מעובדי הביטחון בסניף בנק הפועלים (קב"ט ושני מאבטחים) שממוקם בסמיכות מקום התאונה (להלן: "הבנק"). עוד הוצגו מטעמה: א. דו"ח רציפות ביטוח מהמל"ל [מסומן 1 עד 3 במוצגי הנתבעת]; ב. פירוט הכנסותיו של התובע כעצמאי ממדור גביה (עצמאיים) ב-מל"ל [מסומן 4 עד 6 במוצגי הנתבעת]; ג. חומר רפואי [מסומנים 7 עד 30 במוצגי הנתבעת]; ד. שאלון + תשובות התובע בתצהיר [מסומנים 31 עד 44 במוצגי הנתבעת]; ה-ז. הוזמנו תעודות עובד ציבור שונות מהמל"ל; ח. הוזמן תיק רפואי ואישי מצה"ל; ט. הוזמן רישום כניסות ויציאות מהארץ - ממשרד הפנים. במהלך העדויות הוגשו מטעם הנתבעת: תקצירי שומה של התובע שנמסרו לה לפי דרישתה, מאת רואה החשבון של התובע – כהשלמה, מהשנים: 2008 ועד 2015 [נ/1]; הודעה על הגשת ראיות מטעם הנתבעת [נ/2]; תעודת עובד ציבור מאת המל"ל לפיה לא היתה כל פניה למל"ל בגין התאונה הנדונה בענייננו [נ/3]; תצהיר החוקר ונספחיו, שהוצג מטעם הנתבעת במתווה סוויסה, כאמור, הוגש וסומן [נ/4] בשל עמידת התובע על חקירת החוקר. כאמור, על פי החלטה מאוחרת לדיון, דו"ח החקירה, הוצג לתובע ולבית המשפט לאחר תום שמיעת העדויות.

     

12. בדיון שנערך בנדון בבית המשפט נשמעו העדויות הבאות: עדות התובע, עדות החוקר מטעם הנתבעת (ועדות חלקית של מעבידו שישב באולם), וכן עדות שלושה אנשי אבטחה מהבנק שהוזמנו מטעם הנתבעת, כאמור.

    גרסאות וממצאים

    גרסת התובע

13. גרסת התובע לתאונה על פי המוצהר ב-ס' 3 עד 5 לתצהיר עדותו הראשית היא:

    "3. בתאריך 29.4.15 כאשר רכבתי על אופניי בשדרות רוטשילד בתל אביב, נפגעתי ממונית שהגיחה לפתע מרח' רמח"ל ופגעה בי.

    4. הפגיעה היתה בצד ימין של אופניי כתוצאה מהפגיעה עפתי הצידה , קבלתי חבלות קשות, לרבות ברגל ימין. כאשר התאוששתי אחרי כמה דקות מהתאונה, גררתי את עצמי מאמצע הכביש לכיוון המדרכה ואנשים שהיו באזור עזרו לי להתאושש והגישו לי כוס מים.

    5. המונית פגעה בי לא עצרה והמשיכה בנסיעה מבלי להגיש עזרה.".

14. התובע מסר תמצית גרסה זו כבר בפניותיו לטיפול רפואי. בקופת החולים, אליה הגיע בשעה 11:23 נרשם מפיו [מסמך 2]: "לדבריו בשעה 10 בבוקר בדרך לעבודה היה מעורב בתו"ד כשהוא רוכב על אופניים מונית פגע בו. סובל מכאבי גב ומכאבים ברגל ימין". בשעה 12:11 שוחרר מקופת החולים והופנה לחדר מיון. לחדר המיון בבית החולים איכילוב הגיע התובע בשעה 12:39, ובתלונתו נרשם [מסמכים 3 עד 5]: "SOFT TISSUE CONTUSION OF BACK AND RT. LOWER LIMB בן 38 לדבריו היום לפני 4 שעות בדרך לעבודתו היה מעורב בתאונת דרכים כרוכב אופניים ומונית פגע בו. במהלך האירוע נפגע בגב ורגל ימין. ללא אובדן הכרה, זוכר את האירוע.". עוד נרשם ב"סיכום ייעוץ – מרפאה אורתופדית ב" [מסמכים 6 ו-7]: "ביום פנייתו מעורב בת.ד. כרוכב אופניים, נפגע ממונית במנגנון צידי. מתלונן על כאבים בגבו התחתון ובכף רגל ימין.".

15. התובע מציג מטעמו גם טופס מידע מהמשטרה מתיק שבחקירה מיום 12.5.15 - על נתוני תאונת דרכים מיום 29.4.15 [מסמך 1]; שבו נרשם כי מיקום התאונה היה רחוב שדרות רוטשילד 50 בכביש עירוני, כי שעת התאונה היתה 9:55, כי התובע היה בעת התאונה רכוב על אופניים, וכי פנה לאחר התאונה לקופ"ח ולבית החולים איכילוב. אין פרטים לגבי הרכב הפוגע.

16. בחקירתו הנגדית, בחרה הנתבעת שלא לחקור את התובע לגבי אירוע התאונה עצמו - פרטיו או מנגנון הפגיעה [להבדיל - מלגבי אפשרות התובע להביא ראיות שונות לתמיכה בגרסתו, ראיות שלטענת הנתבעת לא טרח התובע להביאן]; זאת – למעט עימותו של התובע מול גרסה אפשרית – לשיטתה של הנתבעת - לתאונה, שונה מזאת עליה הצהיר התובע, גרסה לפיה היה רכוב על אופנוע בעת תאונה; גרסה שאותה התובע הכחיש נמרצות בחקירתו [ש' 27-31 בעמ' 7 לפרו' הדיון], גרסה שבחקירה החוזרת הוברר כי הוצגה לתובע לראשונה בעת חקירתו הנגדית [ש' 1-13 בעמ' 11 לפרו'].

17. הנתבעת טוענת בסיכומים מטעמה נגד אמינותו של התובע שהסתפק בעדות בעל דין יחידה, ונגד העובדה שלא מצא להביא לעדות עדים וראיות אפשריים לתמיכה בגרסתו לתאונה. אומר כבר עתה, כי מצאתי את עדותו של התובע אמינה. התובע השיב לשאלות באופן ישיר, ללא שיהוי המעורר חשד, ולא ראיתי בתגובותיו ניסיונות של הסתרה או התחמקות. כפי שאבהיר בהמשך, ככל שעולות סתירות בענין עדותו (סתירות מול ראיה אחרת), הרי אינם לעצם אירוע התאונה, וטיבן - שולי.

    תיק ייחודי בהתנהלותו 

18. בטרם אמשיך, אני מוצא לנכון תחילה – בתיק ייחודי זה - למפות את לוח הזמנים של פעילות הצדדים לתיק – ממועד התאונה ועד למועד הגשת התביעה, משך פחות מחצי שנה. ביום 29.4.15: 9:55 – אירוע התאונה, 11:23 – התייצבות בקופ"ח, 12:49 – התייצבות בבית חולים; באותו יום או בששת הימים הבאים: פניה של התובע בטלפון לקב"ט של סניף בנק הפועלים "שאמר שרק המשטרה יכולה לבקש את הצילומים", לפני שדיבר עם עוה"ד שלו בטלפון [ס' 7 לתצהיר עדות התובע; ו-ש' 15-23 בעמ' 11 לפרו']; ביום 6.5.15: חתימת התובע על יפויי כוח לעו"ד; ביום 12.5.15: 7:04 – דיווח התובע למשטרה (בו מופיעה השעה 9:55 לתאונה); בימים הבאים, ככל הנראה, נשלח מכתב מאת בא-כוח התובע אל קרנית, המתאר את האירוע, לרבות, כנראה, צירוף טופס המשטרה, והעלאת האפשרות שיש בידי קב"ט בשם ח. של בנק הפועלים צילומים של זירת האירוע ממצלמות האבטחה, אך הוא מסרב לתיתו, אף שהוא נתן לתובע לשבת כשעה בתוך הבנק ["אני אומר לך מה העו"ד שלי רושם" מוסר החוקר – ש' 16-26 בעמ' 3 ו-ש' 2-4 בעמ' 4 לתמליל הקלטת של השיחה עם המאבטחים בבנק – נ/4]; עד כחודש לאחר התאונה – החוקר מטעם הנתבעת פוגש את התובע, מקבל גרסה, ומצלם תמונות של האופניים; ביום 6.3.15 – החוקר מוצא דרכו אל משרד הקב"ט של בנק הפועלים ומקליט את השיחה [נ/4]; עד אוקטובר 2015 - דו"ח החקירה נמסר על ידי משרד החקירות לנתבעת, עוד טרם המועד בו הוגש כתב התביעה – 15.10.15 [ש' 24-26 בעמ' 17 לפרו'].

     

19. מדובר, אם כן, בלוח זמנים צפוף, ללא כל שיהוי, בו גם הנתבעת, שהיתה מודעת לדרישת התובע ממנה בתוך כחודש מעת אירוע התאונה הנטענת, יכולה היתה - לו פעלה בחקירה ראויה - לברר את פרטי המקרה לאשורם, ואף לפעול להשגת צילומים ממצלמות האבטחה של הבנק, ככל שאכן נדרשו לה.

20. אפנה לכך, שבענייננו מקרה מיוחד, בו נחשף התובע ובית המשפט ל"מאחורי הקלעים" של הבדיקה מטעם הנתבעת של האירוע שדווח לה, באמצעות חקירת החוקר, שמשמשת מטבע הדברים גם להכנת הנתבעת להגנה מפני תביעה אפשרית. כאמור, עיקר החשיפה היתה בדיעבד, לאחר שהסתיים שלב שמיעת העדויות בתיק זה. חשיפה זו היא תוצר של בחירתה של הנתבעת לפעול על פי מתווה סוויסה, שהוביל לכך, שהחוקר מטעמה היה זמין לחקירתו של התובע. בחקירתו, פעל בא-כוח התובע להבין כיצד אירע שבתמליל שהוצג לו לראשונה בתום חקירתו מדבר החוקר עם אנשי האבטחה בבנק על אופנוע ולא על תאונת אופניים. התובע דרש לדעת אלו פעולות ביצע החוקר בתיק לבד מהעולה מתצהירו והתמליל ומה העלה בחכתו בגין כל פעולה, והחוקר לא ידע להשיב.

21. מחקירת החוקר בבית המשפט עלתה תחושה שרב הנסתר מהגלוי, כפי שעולה מסקירתי את עדותו - בהחלטתי מיום 6.10.17 ("השניה"), בה, כאמור, חייבתי את הנתבעת להציג את דו"ח החקירה (בסעיף 5 להחלטה):

    "בעקבות בקשת התובע, הוגש תצהיר החוקר וסומן כ-נ/4, והחוקר נחקר בחקירה נגדית מטעם התובע. בחקירה הנגדית בירר התובע עם החוקר, בין היתר, שקיים דו"ח חקירה בעניינה של תביעה זו, שהחוקר לא הביא עמו לדיון, ושאכן סביר שקיים תיק חקירות שנאסף במשרד החקירות בהקשרה של תביעה זו; וכן, נשמעה עדות מנהל משרד החקירות, שנכח כצופה באולם, שאם קיים תיק חקירה, כאמור, הרי שהעתק ממנו מועבר כשגרה - גם אל הנתבעת. עוד לציין, כי החוקר העיד בחקירתו, שהוא לא זוכר את הפעולות (הנוספות) שעשה בתיק [ש' 21 בעמ' 16 לפרו'], ואישר כי פעולות חקירה שביצע בקשר עם התביעה הנדונה, שלא נרשמו בתצהירו, רשומות בדו"ח החקירה, אך הוא איננו זוכר מהן [ש' 12-17 בעמ' 13 לפרו']; כך למשל, לא זכר החוקר אם חקר ישירות את אחד העדים, א.ר., שלפי תצהירו יצר עמו אחד העדים קשר טלפוני בנוכחות החוקר [ס' 4 לתצהיר; ש' 12-21 בעמ' 16 לפרו']; ולא זכר אם המליץ לנתבעת לדרוש את הסרט ממצלמות האבטחה של הבנק שלידו ארעה התאונה, מה שאמור להיות רשום בדו"ח החוקר [ש' 1-11 בעמ' 16 לפרו']."

22. כאן ראוי לצטט את העקרון שהוביל אותי במתן ההחלטה הנ"ל, שרלוונטי גם לדיוננו בפסק דין זה (בסעיף 33 להחלטה):

    " אכן, העיקרון של שמירת האינטרס של צד לשמירת יכולתו לחשוף ולהציג את האמת, מבלי שיפגע בשל ענייני פרוצדורה, קיים וחשוב. אך מאידך, משהנתבעת פתחה את הגזרה להבאת ראיות הזמה בתחום מסוים, אין היא יכולה לברור לעצמה מה מהחקירה שנוהלה בהקשר זה יוצג לתובע. בפועל, בשלב זה, ניתן בענייננו יתרון דיוני לנתבעת, לבקשתה – בעיכוב העיון בתצהיר החוקר. ככל שהתצהיר מגלה טפח מהחקירה בהקשר זה, אך יכול שמכסה טפחיים, נפגע אינטרס לגיטימי של התובע בניהול התביעה; ובמקרה כזה - אין להידרש לטענה הפורמלית של חיסיון; היינו - שהמסמכים האלה – בהכרח - לא "ישמשו במשחק"."

23. התובע מפנה בסיכומים מטעמו (בסעיפים 8 ו-9) לאמור בדו"ח החקירה, ובצדק. מדובר במסמך שמהווה, בעצם (כך יש לקוות), סיכום של "הודעה" שנגבתה על ידי החוקר מהתובע, בשעה שבא-כוחו איננו נוכח, כשגרסתו כפי שנמסרה בהודעה זו לא עומתה מולו בעת חקירתו הנגדית (אף שהיתה בידי הנתבעת); זאת - מן הסתם, באשר, בעיקרה, אין גרסת התובע שנמסרה לחוקר סותרת את גרסתו בתצהיר העדות הראשית. לשון אחר, בעצם, האמור בדו"ח החקירה תומך בעדות התובע בכל הקשור לאירוע התאונה (התובע אף הציג לחוקר את האופניים שעל פי הודעתו הן נשוא התאונה, שאף צולמו על ידי החוקר); כדלקמן:

    "5.5. ביום התאונה סמוך לשעה 10:00 רכב על אופני הספורט שלו בדרכו לעבודה.

    5.6. בעת שחצה ברכיבה על אופניו את רחוב רוטשילד בקרן עם רח' רמח"ל בת"א מונית פרטית שפנתה ימינה מרח' רמח"ל לרח' רוטשילד פגעה בגופו ובאופניו וכתוצאה מכך החל ל"התנדנד" וכשסבר שהצליח להתייצב איבד שליטה ונפל ארצה.

    5.7. הנהג המעורב הבחין בו נופל וסימן לו עם הידיים "סליחה" ולאחר מכן לא ראה אותו יותר.

    5.8. במקום היו פועלי בניין שהבחינו במתרחש ולאחר התאונה מאבטחים של בנק הפועלים שהיו בקרבת מקום סייעו לו ונתנו לו כוס מים והניחו את אופניו בצד.

    5.9. המאבטחים במקום רצו להזעיק לו אמבולנס אולם הוא סירב לכך.

    ...

    5.11. לשאלתנו השיב שאין ברשותו פרטי המאבטחים או עדי ראייה נוספים שהיו במקום.

    ...

    5.19. ביחס לאופניים המעורבות מסר שאלו ניזוקו בגלגלים שהתעקבמו ומדובר בגלגלים יקרים מאוד שעלותם כ-2500 ₪.

    5.20. הציג בפנינו את שלדת האופניים המעורבות (מצ"ב תמונות) וטען שלא שמר את הגלגלים שניזוקו.

    צורפו לדו"ח תמונות של שלדת האופניים עליה הצביע התובע, ללא הגלגלים".

    גרסת הנתבעת 

24. אף שלמעט הכחשה גורפת, הנתבעת לא הציגה בכתב ההגנה גרסה מטעמה לתאונה, הרי שבמהלך הגשת הראיות וניהול ההוכחות מצאה הנתבעת לפעול להוכיח את אמיתותה של גרסה אחרת לתאונה, לפיה: התובע היה רכוב על אופנוע, ולא – אופניים, בעת אירוע התאונה. מהראיות והעדויות מתברר, כי "אמונה" של הנתבעת בגרסה "סותרת" זו "נולד", ככל הנראה, כתוצאה מאופן ביצוע חקירתו של החוקר בשטח, שהיה כושל ומטעה, באשר לא היו לחוקר – בפועל טרם חקירת מאבטחי הבנק - תימוכין ממשיים בעובדות לגרסה זו, וגם בהקלטה כפי העולה מהתמליל – בשל המגמתיות עליה אצביע להלן, לא עולה חד-משמעית כי התובע בענייננו היה מעורב בתאונת אופנוע. ומאידך, החוקר לא טרח בחקירתו לברר עם מאבטחי הבנק האם יש או יכול להיות ממש בגרסה ששמע מהתובע, ואף לא הציג את תמונתו למאבטחים.

25. מה בעצם אירע "מאחורי הקלעים" בענייננו? בעת שנפגש החוקר עם התובע מספר שבועות לאחר התאונה (פעולה ראשונה בתיק החקירה), שמע ממנו שאף שהיו בשטח עדים לתאונה עצמה – פועלי בניין שעבדו במקום, אין בידיו פרטים של העדים; עוד שמע החוקר מהתובע, כי לאחר התאונה - מאבטחים של הבנק סייעו לתובע "ונתנו לו כוס מים והניחו את אופניו בצד" (ס' 5.8 לדו"ח החקירה). כמו כן, שמע החוקר מהתובע: "5.12. המאבטחים במקום מסרו לו (לתובע) את מס' הטלפון של הקב"ט הראשי והוא ביקש מהקב"ט את סרט האבטחה מיום קרות התאונה אולם זה סירב בטענה שמצלמות האבטחה אינן מיועדות לתעד תאונות.". עוד שמע מהתובע, שחבר שלו, א.א., לא היה עד לתאונה, אך התובע התקשר לאחר התאונה אל הסלולרי של החבר (מספר שנמסר לחוקר), "וזה הגיע למקום התאונה ולקח את האופניים המעורבות והוא עצמו (הנפגע) הזמין מונית באמצעות אפליקצית "get taxi" שפינתה אותו לקבלת טיפול רפואי בבי"ח "איכילוב" בתל אביב" (ס' 5.10 לדו"ח החקירה).

26. בהמשך דו"ח החקירה מדווח החוקר לגבי החקירה בעניינו של החבר, א.א. (ביום ביקורו בבנק, וטרם הביקור, יש לקוות), כך: "7.1. בתאריך 03.06.15 ולאחר חקירת הנפגע יצרנו קשר טלפוני עם חבר הנפגע א.א. אולם זה לא ענה לשיחותינו. 7.2. בהמשך ניסינו פעמים נוספות משך שעות שונות ביממה אולם שוב לא נענינו.".

27. ועוד, התובע מבהיר לחוקר בפגישתם (שקדמה לביקור בבנק – ר' לפי [ש' 2-4 בעמ' 4 לתמליל שב-נ/4]), לשאלה שהעלה החוקר, שלא רכב בעת התאונה על אופנוע או קטנוע: "5.17. לשאלתנו הישירה השיב שברשותו רש"ן לאופנוע אך כיום ומזה כ-3 שנים אינו נוהג על אופנועים או קטנועים ושלל שבעת קרות התאונה רכב על שכזה.".

28. למרות כל האמור לעיל, ולמרות שבעת כניסתו לסניף הבנק - אין בידי החוקר מידע או אפילו רמז לכך שהתובע היה רכוב בעת התאונה על אופנוע, ולא – אופניים (והתובע, כאמור, מכחיש אפשרות זו במפורש), הוא מוצא לנכון להתעקש לחקור את המאבטחים בבנק "בכיוון" של תאונת אופנוע. החוקר יודע שגרסת התובע היא שנפגע בתאונה בכביש, לא במדרכה, ובפגיעת מונית באופניים עליהם רכב, אך מנהל את החקירה כך [ש' 17-23 בעמ' 2 לתמליל שב-נ/4]:

    "חוקר רוכב אופניים בשעה 9:55.

    קב"ט כן, נפל במדרכה, כן.

    חוקר נפל עם האופניים?

    קב"ט לא יודע, נפל במדרכה, מול החזית של הסניף.

    חוקר כתוצאה מ...?

    קב"ט אין לי מושג, לא יודע, אני לא הייתי שמה, אבל לא ראינו את הנפילה, אנחנו באנו 

    אחרי מה שקרה."

29. משלא מוזכרת בפתח החקירה, כאמור, המילה "אופנוע", מתנדב החוקר להציעה, למי שלא ראה את התאונה, כזכור [ש' 2-7 בעמ' 3 לתמליל שב-נ/4]:

    "חוקר אמר כתוצאה ממה הוא נפל?

    קב"ט לא.

    חוקר לא אמר, הוא היה עם אופניים? אופנוע?

    קב"ט כן, א..., היה, היה עם אופנוע.

    חוקר היה עם אופנוע.

    קב"ט כן... (משוחח עם ערן בטלפון).., ערן?".

     

30. ואז, החוקר מבקש לעגן שוב את ענין "האופנוע", והקב"ט מבהיר לו שאיננו יודע [ש' 23-28 בעמ' 5 לתמליל שב-נ/4]:

    "קב"ט לא, אין, אני לא רוצה בכלל להשתתף בעניין הזה, יש פה סיפור של נפילה על המדרכה.

    חוקרעם אופנוע.

    קב"טעם אופנוע, לא עם אופנוע, אני לא יודע אם נפל עם האופנוע.

    חוקר או קיי.

    קב"ט את הנפילה אנחנו לא ראינו.".

31. לנוכח "הלחץ" מצד החוקר לגבי "האופנוע", מאבד גם הקב"ט את הסבלנות, ומבהיר לחוקר שלא ידוע ממה נפל מי שנפל [ש' 5-25 בעמ' 6 לתמליל שב-נ/4]:

    "חוקר אני שואל אבל אם הוא היה עם אופנוע?

    קב"טלא יודע עם מה הוא היה, היה עם רולס רויס.

    חוקרבסדר, צריך לשאול.

    קב"טלא יודע, לא יודע עם מה, לא יודע עם מה הוא היה.

    חוקרהמאבטחים ראו שהוא נפל.

    חוקר או-קיי.

    קב"ט לא ראו כתוצאה ממה הוא נפל.

    חוקראו-קיי.

    קב"ט עם אופנוע, בלי אופנוע.

    חוקראו-קיי.

    קב"טעם אופניים, לא ראו לא יודעים.

    חוקראו-קיי.

    קב"טראו שהוא שרוע שמה על זה, וכנראה שירד לו קצת דם מהרגל או משהו כזה.

    ...

    קב"טכנראה הכניסו אותו לסניף שיתאושש, שינוח, הרי זה מול הדלת.

    חוקרנכון, כן.

    קב"טהכניסו אותו פנימה, וזהו, אחרי זה הוא הלך.".

32. עתה, מגיע לחדר ע., המאבטח, ומצטרף לשיחה. החוקר איננו מוצא להציג ל-ע. (מי שלפי השיחה לכאורה או אולי ראה את הנפגע בתאונה) תמונה של התובע, ואז "התעקשותו" על "אופנוע" (ולא – "אופניים") מניבה פרי, כאשר הקב"ט כשהוא פונה אל המאבטח שנכנס - כבר מנתב את הבירור לגבי אופנוע על המדרכה, וזונח את האפשרות תאונת אופניים [ש' 7-26 בעמ' 7 לתמליל שב-נ/4]:

    "קב"טאני לא רוצה, יש לי עבודה ואני איש עסוק, מדברים על התאונה של הבחור ההוא עם האופנוע, אופניים, מה זה היה שם?

    חוקראהלן בוקר טוב.

    קב"טאתה יודע ב..., מול הסניף המרכזי.

    מאבטחשהוא נפל מהמדרכה.

    קב"טבמדרכה זה קרה.

    חוקר או-קיי.

    קב"ט על המדרכה זה קרה.

    חוקראו-קיי.

    קב"ט זה, זה כן אני יודע.

    חוקרהוא היה עם אופנוע? אופניים?

    מאבטחרגע, אם זה אותו מקרה, כי אז.

    קב"טכן כן, זה אותו מקרה של אחד.

    חוקראני, אני מדבר על ה-29.4.2015

    קב"ט זה אחד שבא.

    מאבטח29? זה לא אומר לי כלום.

    קב"ט בא לבקש מאיתנו צילומי סרט ורוצה את המאבטחים לבית המשפט.

    חוקראו-קיי.".

     

33. החוקר איננו מתקן את דברי הקב"ט, ומנסה לברר עם ע. האם זוכר המאבטח תאונת אופניים, כגרסת התובע. ואז בהתאם למה שהוא שומע מהקב"ט, מספר המאבטח ע. על אירוע של מעידה על המדרכה עם אופנוע, על אבן שפה שהיתה במדרכה; והחוקר, לא מוצא לעמת אותו מול גרסת התובע, ומסתפק בשאלה "אתה זוכר את השם, פ. א. (התובע)?". הוא לא מקבל תשובה לשאלה, ולא מוצא להציג ל-ע. ואולי גם לקב"ט - תמונה של התובע (חודש בלבד לאחר האירוע הנטען), כאמור [ש' 1-22 בעמ' 8 לתמליל שב-נ/4]. או אז, הקב"ט מסביר לחוקר (ע. שומע) שמדובר בבחור שהגיע כמה פעמים ורוצה שהחברה (המאבטחים) יופיעו בבית משפט וגם צלצל פעמיים [ש' 5-14 בעמ' 11 לתמליל שב-נ/4; לכאורה, חסרים עמודים 9 ו-10 בתמליל, אך נניח שמדובר בטעות במספור העמודים]. גם טענה אחרונה זו של הקב"ט לגבי דרישת התייצבות לעדות מצד הנפגע במדרכה, שאינה משתלבת עם גרסה שהתובע מסר לחוקר כחודש לאחר התאונה, כאמור, לפיה אך צלצל לקב"ט וניסה לברר על צילומים (ולא - שדרש לזמן לעדות מאבטחים), לא מדליקה נורה אצל החוקר! אינני יודע האם הוצגו לבטים מצד החוקר כלפי נציג הנתבעת, מכל מקום, כך אירע, שבעקבות החקירה המגמתית הזאת, כאמור, מצאה הנתבעת בסופו של יום, לקראת ההוכחות, לפעול על פי מתווה סוויסה, וגם לזמן את מאבטחי הבנק לבית המשפט; ואז - התבררו דברים אחרים.

34. בעדותם של מאבטחי הבנק בבית המשפט, התברר כי איש מהם לא ראה את התאונה הרלוונטית לענייננו. ודוק; זאת בעצם היתה גרסתו של התובע – במה שמסר לחוקר, כאמור (בחקירה הנגדית נמנעה הנתבעת מלשאול לגבי עדים אחרים לאירוע התואנה עצמו; להבדיל - משאלות לגבי עזרה שקיבל לאחר התאונה). בחקירתם בבית המשפט הבהירו המאבטחים כי באזור הבנק מתרחשות תאונות רבות, מדי יום, וכי הם אינם יודעים ממה ומתי נפגע התובע. העדים הסכימו, שלא מן הנמנע שכאשר שוחחו עם החוקר התייחסו מתוך אי-הבנה לאירוע שונה מזה שבו התובע טוען כי נפגע [הקב"ט- ב-ש' 25-29 בעמ' 18 לפרו'; המאבטח ע. – ב-ש' 2-5 בעמ' 21 לפרו'; והמאבטח ר.א. – ב-ש' 25-26 בעמ' 22 לפרו'].

35. שניים מהנחקרים אישרו שיכול שהם ראו את התובע בעבר [ש' 20-22 בעמ' 22 לפרו', ו-ש' 13-15 בעמ' 19 לפרו'], וכולם אישרו שאינם יודעים לקשור את התובע לתאונת האופנוע שהתרחשה על מדרכת הבנק [ש' 11-12 בעמ' 19 לפרו'; ש' 18-19 בעמ' 21 לפרו'; ו-ש' 20-22 בעמ' 22 לפרו'].

36. מהשתלשלות הדברים לעיל, עולה שאופן ביצוע החקירה בענייננו פגע בייתכנות של גילוי האמת. חקירה ראויה, שמעמתת את הנחקרים עם גרסת התובע במלואה, לרבות - הצגת תמונתו למי שאולי ראה אותו, אולי היתה מספקת הזדמנות לנתבעת בענייננו לחסוך ניהול תיק זה והוצאות הגנה משפטית. יש להניח, שהנתבעת שהיא קרן ציבורית, שואפת לנהל את בדיקותיה כך, שיחסכו מהציבור התנהלויות משפטיות שלא לצורך; מסיבה כלשהי, לא כך אירע בענייננו, כאמור.

    צילומי האבטחה

37. בענין צילומי האבטחה, בכל הקשור לאירוע התאונה עצמו - שלפי עדות התובע אירע במרכז הכביש, וכפי שמסר לחוקר היה צורך שיסייעו לו אחרים להניח את אופניו לצד, ספק גדול בעיני שהיא צולמה במצלמת הבנק. הקב"ט מבהיר בשיחתו עם החוקר, כי "אין, אין לנו, זה שטח מת, יש לנו הרבה סרטים, אבל לא את זה... שמה זה, שמה אנחנו לא רואים." ו-"המצלמות האלה הייעוד שלהם להגן על מבנה הנהלה ראשי." [ש' 19-21 בעמ' 3 ו-ש' 26 בעמ' 4 לתמליל שב-נ/4]. בחקירת הקב"ט בבית המשפט הבהיר "המצלמות נועדו להגן על המבנה ולא לצלם עוברים ושבים" [ש' 21 בעמ' 18 לפרו'].

38. בענין צילומי האבטחה, בכל הקשור לתיעוד התובע בתוך הבנק, אפנה תחילה לכך שהתובע אמנם העיד בתצהירו שקיבל סיוע "מאנשים באזור", ולחוקר אמר כי המאבטחים נתנו לו כוס מים; את הגרסה שהתובע ישב להתאושש בתוך הבנק – כשעה, בידיעת הקב"ט, אנו שומעים מניסוח שאלת החוקר כפי שהוא מציג אותה לקב"ט, ואז הקב"ט מודיע ש"אין מצלמות" [ש' 2-4 בעמ' 4 לתמליל שב-נ/4; ר' גם אישור הגרסה מאת התובע ב-ש' 19-20 בעמ' 6 לפרו']; לשון אחר, מה שהתובע, שמעיד בבית המשפט לפני שעיין בתמליל החוקר, סיפר לחוקר, הוא גם הגרסה שמסר התובע בעדותו בבית המשפט. מכל מוקם, ממה שדיווח לו התובע, וממה שהוא שומע מאת הקב"ט, מבין החוקר שהקב"ט יערים כל קושי בענין מתן אפשרות לעיין בסרטי המצלמות, שיכול וכן יש בהם תיעוד של התובע בתוך הבנק; "הבנתי שיש מצלמות אבל הוא לא מעוניין למסור לי את זה." [ש' 4-6 בעמ' 16 לפרו'].

39. אם כן, אף שהחוקר דיווח לנתבעת על קיומם של סרטי מצלמות שיכול ותיעדו לפחות חלק ממה שאירע עם התובע (ישיבתו בתוך הבנק), בחרה הנתבעת שלא להשלים את החקירה בהפעלת דרישה פשוטה לקבלת הצילומים. מדובר בגוף ציבורי גדול, שאולי אין לו סמכויות חקירה כמו לגופי מדינה אחרים, אך אין ספק, שיש לו אינטרס גדול, שלא להכנס למחלוקות משפטיות מול מי שניתן לברר בקלות שאולי זכאי לקבלת פיצוי לפי החוק.

40. עתה מבקשת הנתבעת מבית המשפט לראות באי-דרישת הצילומים מאת הבנק על ידי התובע (באמצעות בא-כוחו, ולו בצורה של פנייה בצו לבית המשפט), חסר ראייתי שיש להעמיד נגדו. הנתבעת מפנה לכך שב"כ התובע תולה בחקירתו את הקב"ט בבית המשפט את הצדק שיצא לאור לאחר עיון בצילומים של התובע יושב על מדרגות הבנק לנוח, שהקב"ט משיב לו שאם היו פונים אליו "בזמן אמת" והוא היה מוצא את הצילומים – היה מפנה את הפונה לבית המשפט או למשטרה [ש' 23-26 בעמ' 19 לפרו'].

41. אעיר כי לא התרשמתי ממכלול הראיות שאכן, ככלל, פניו של הקב"ט הם כעדותו בבית המשפט "המטרה היא לעזור לציבור ויש המון מקרים כאלו.". גם התובע וגם החוקר מעידים שעמדתו העקבית של הקב"ט היא לא לאפשר עיון בצילומים, בטענות שונות. לא ברור לי כלל איזה אישור נדרש לקב"ט מהמשטרה, מול אזרח שנדרש לו צילום לצורך תביעה אזרחית; ואני מתרשם מהתמליל של שיחתו של הקב"ט עם החוקר כי הדרישה אולטימטיבית שהוא נוהג להציב למי שבא אליו בענין אירוע אזרחי (כמו תאונת דרכים בשולי הבנק) – היא הצגת צו מבית המשפט. אני מאמין לתובע שפנה לקב"ט, והלה סירב לתת לו את הצילומים, כפי שסיפר לחוקר, כפי שאישר גם בעדותו בבית המשפט [ש' 28-29 בעמ' 6 לפרו']. ודוק. מטרתו של התובע בפניה לבנק לבקש את הצילומים היתה "חשבתי לתבוע. נכנסה בי מונית ורציתי למצוא מי המונית." [ש' 17-18 בעמ' 11 לפרו'].

42. מאידך, מהעדויות עולה כי צילומי האבטחה נשמרים זמן מוגבל, וספק אם היו נדרשים לצווים לצורך עיון בהם, היו מספיקים "להצילם" בטרם נמחקו. מכל מקום, כאמור, לא הוכח לי שאזור התאונה צולם, ובנסיבות, בהן חוקר מטעם הנתבעת מודע לקושי בענין קבלת הצילומים, ומדווח על כך לנתבעת בידיעה שיכול שצילום כזה מסיים את החקירה "וסוגר את התיק", אינני רואה – בהיעדרם - חסר ראייתי מצד התובע, זאת - לאחר שהודיע לנתבעת (ככל הנראה – במכתב מטעמו) ולחוקר עצמו (בשיחה עמו), על קושי לקבל צילומים מהבנק, והחוקר הולך בשליחות הנתבעת לבנק. ובסופו של יום הנתבעת, בעצם, מוותרת על השגתם.

43. ענין נוסף שהנתבעת מבקשת להחזיק נגד התובע, הוא שלא זימן למתן עדות את חברו, א.א. אזכיר כי, לפי גרסת התובע בתצהיר העדות הראשית, ובגרסתו כפי שנמסרה לחוקר, מדובר בעד שלא ראה את התאונה. כאמור, כחודש לאחר התאונה, אמר התובע לחוקר שלאחר התאונה, התקשר לחבר שלו, א.א., לסלולרי (מספר שנמסר לחוקר), "וזה הגיע למקום התאונה ולקח את האופניים המעורבות והוא עצמו (הנפגע) הזמין מונית באמצעות אפליקצית "get taxi" שפינתה אותו לקבלת טיפול רפואי בבי"ח "איכילוב" בתל אביב" (ס' 5.10 לדו"ח החקירה). החוקר, כאמור, לא הצליח לתפוס את א.א. טלפונית לפני ביקורו בבנק. ועתה נשלים ונזכיר כי, לאחר מכן, ביום 8.6.15, השיג החוקר את א.א. טלפונית, והלה ציין שהוא "אדם עסוק". הובהר על ידי החוקר ל-א.א. הענין שבגינו נדרש לקיים שיחה עימו, וסוכם על מועד ליצירת קשר ב-9.6.15, אך לא היתה תשובה לפניית החוקר. יוער כי, אף שלפי דו"ח החוקר מענו של העד הוא במושב בשרון, לא מצאה הנתבעת למצות חקירה לגבי מהי גרסתו למעורבותו לאחר אירוע התאונה, ומה שמע מאת התובע.

44. אכן, בתצהיר עדותו הראשית, גרסת התובע שונה במעט בשולי הפרטים (אך לא במידה כזאת, שהנתבעת מצאה לחקור בענין), בענין המועד בו חבר אליו א.א.: התובע המשיך לחנות "על מנת לאחסן שם את האופניים ולהמשיך לקבל טיפול רפואי.". "במקביל התקשרתי לחבר שיעזור לי וייקח אותי לקופת חולים ולאחר שהנחתי את האופניים בחנות, נסענו יחד לקופת החולים." [ס' 8 ו-9 לתצהיר התובע]. בחקירה הנגדית נשאל התובע על החבר והוא העיד שבא לקחת אותו מהחנות, והבהיר שהחבר לא היה בתאונה [ש' 3-22 בעמ' 7 לפרו']. הנתבעת ביקשה לברר עם התובע מדוע (אף שהבהיר "התרחקנו") לא הביא את חברו למתן עדות, והתובע השיב שאיננו יודע, ושמדובר רק במישהו שלקח אותו מהחנות.

45. הצדדים אינם חולקים שאמרה הראשונית לאחר התאונה חשובה מבחינת אמינותה בהיותה "הגרסה התואמת ביותר את אופן התרחשות הדברים המאוזכרים בה" [ת.א. (המחוזי בת"א) 2283/05 אלכסנדר שקירוב נ. אריה ואח' (פורסם; 25.10.17)]. בסיכומים מטעם הנתבעת מבקשת הנתבעת לסתור את טענת התובע כי האמרה הראשונית לאחר התאונה היא אמרתו בקופת החלים (שמאששת את תמצית גרסתו, כאמור), ומפנה לכך, שלשיטתה - מה שאמר התובע לחברו, א.א. קודם לכך, ולכן יש, לשיטתה, משקל לחסר הראייתי הבאת החבר, שלו, בעצם, לשיטתה, נאמרה האמרה הראשונית.

46. אינני מקבל טענה זו של הנתבעת. ראשית, אנו רואים שהחקירה של החוקר בכיוון זה לא מוצתה מטעם הנתבעת, וכנראה - לא בכדי. שנית, לא מדובר באמרה, אלא באמרה אפשרית. יש להניח שהתובע דיבר גם עם אמו /וא בת זוגו ו/או אחרים בסמוך לאחר אירוע התאונה. האם יש להחזיק נגדו שלא הביא כל אחד ממי ששמע ממנו עדות שמיעה שכזו - למתן לעדות?! לא ראיתי מחלוקת על כך שהתובע הגיע אותו בוקר לקופת חולים, ופחות משעה וחצי לאחר התאונה מסר גרסה שקיבלה ביטוי בכתב, "אמרה ראשונית". אינני בטוח שמסירת הדברים לחבר, בנסיבות שנמסרו, היא "רס גסטה". אך, גם אם לצורך הדיון נראה בדברי התובע (האפשריים) לחברו "רס גסטה", אינני מוצא לקבל את עולה מטענת הנתבעת, היינו - כי התובע מחויב להוכיח שה"רס גסטה" שלו מיד לאחר התאונה, ככל שהיה מפורט, תואם את גרסתו לתאונה. מאידך, זכותה של הנתבעת היתה לזמן את החבר ולקעקע באמצעות "הרס גסטה" האפשרי (שלגבי פרטיו בחרה שלא לחקור את התובע בחקירה נגדית) שתשמע מהחבר - את אמינות התובע. אף שהיו בידי הנתבעת פרטי החבר, והחוקר שלה אף דבר אתו שיחה ראשונית בטלפון, היא בחרה שלא למצות את החקירה מולו. לחילופין, טוענת הנתבעת שעדות החבר יכולה היתה לחזק את טענת האופניים שנפגעו, ובהקשר זה, יש להחזיק את היעדרה נגד התובע. ובכן, לגבי האופניים, ספק אם החבר, בחנות עמוסה באופניים, כפי שעולה מצילומי החוקר, יכול "לאמת" שהאופניים שהוצגו לחוקר וצולמו הם אכן האופניים שהיו בתאונה, שעה שהתובע עצמו מציג את האופניים לחוקר, ומעיד (לחוקר ובבית המשפט) שמה שניזוק באופניים הם הגלגלים שלא נשמרו (להבדיל מהשלדה).

47. כאמור, הנתבעת יכולה היתה לבחור להביא למתן עדות מטעמה את החבר עליו דיווח התובע לחוקר, כולל פרטיו, מרצונו החופשי; לאחר שהחוקר כבר יצר קשר עם עד אפשרי זה, והבהיר לו בטלפון באיזה ענין מדובר. לנתבעת הפתרונים מדוע בחרה לא לעשות כן.

48. הנתבעת מפנה לחסר ראייתי, לשיטתה, באי-הצגת האופניים שניזוקו בתאונה - לבית המשפט. בענין זה נחקר התובע בבית המשפט, והשיב כי "הנזק לאופניים לא היה נראה לעין ברמה שניתן לצלם, היה עוות בגלגלים אז לא חשבתי לצם. צריך לצלם את זה בווידאו כדי להבין את המשמעות, לא חשבתי על זה." [ש' 1-2 בעמ' 7 לפרו']. גרסה זו תואמת את גרסת התובע שנמסרה לחוקר, כאמור (5.19. ו-5.20.), והחוקר צילם את שלדת האופניים, וצילומים אלה הוצגו במצורף לדו"ח החקירה שהוצג כאמור לתובע ולבתי המשפט.

49. הנתבעת טוענת גם כי יש להחזיק נגד התובע את אי-הבאת המאבטחים מהבנק שסייעו לו כעדים מטעמו. ובכן, בסופו של יום התייצבו עדים אלה בבית המשפט, ואף שהבהירו שמרוב תאונות אינם זוכרים פרטים, שניים מהם זכרו את פניו של התובע מן העבר. כפי שהבהרתי, יש להחזיק נגד הנתבעת את ההזדמנות שהוחמצה בחקירה לברר מול עדים אלה, ולו - בהצגת תמונה וגרסה שנתן התובע, האם האיש הזה, התובע, קיבל מהם סיוע לפני כחודש. החקירה היתה מגמתית, ותוצאתה היתה שהגענו לשמוע את מאבטחי הבנק זמן רב לאחר אירוע התאונה, ומה שניתן היה לברר בחודש לאחר התאונה, באמצעות הצגת תמונה פשוטה וגרסה ישירה – הוחמץ.

50. מכל האמור לעיל, אני מוצא כי התובע הרים את נטל הראייה הראשוני, והנתבעת, בנסיבות, לא צלחה בהרמת נטל ראייה משני נגדו. ועל כן, הרים התובע את נטל ההוכחה בעניינו.

51. אזכיר, כי הדין דורש במקרה של "עדות בעל דין יחידה" שאין לה סיוע, שגם אם ימצא בית המשפט כי העדות אמינה, עליו לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. בסיכומים מטעם התובע, מופנה בית המשפט לכך, שלחיזוק עדות התובע צורפו מסמכים "מזמן אמת". מסמך המרפאה ומסמכי בית החולים, וכן פנייתו של התובע אל המשטרה. לטענת התובע, הן העדות של התובע והן שני המסמכים הללו מחזקים מאוד את העובדה, שלעמדתו - לא ניתן להתכחש אליה, שהיתה כאן תאונת דרכים עם מונית לא ידועה, ושהתובע נפגע באותה תאונת דרכים. זה מספיק, לטענתו, כדי להקים את חבותה של הנתבעת לעניין זה.

52. בענייננו, כאמור, הובא סיוע נוסף לגרסת התובע - מכיוון בלתי צפוי; זאת – כעולה מדו"ח החקירה ומאופן החקירה והתנהלות הנתבעת, כפי שתיארתי לעיל.

53. לאחר שהוכח קיומה של תאונת דרכים (פגיעה ממונית חולפת) ברמה הנדרשת, כאמור, לפי הדין בתביעה מול קרנית, על התובע להוכיח גם כי פעל בשקידה ראויה על מנת לאתר את פרטי הרכב הבורח. בענין זה, בנסיבות כפי שפורטו לעיל, מצאתי כי התובע פעל כנדרש בדין והרים את הנטל להוכחת הטענה כי פעל כפי גרסתו, כאמור, וזאת בהתאם למוטל עליו במאזן ההסתברויות הנדרש להוכיח בהליך האזרחי.

54. אעיר, כי מודע אני לאופן ההקפדה על הרמת הנטל במקרה של תאונות "פגע וברח" [ת"א (המחוזי בבאר שבע) 145/87 אסמעיל אבו לגיעאן נ. קרנית (6.6.1991; פורסם)]. לא זה המקרה בענייננו. אמנם, לפי הדין יש ליתן משקל לכך שהכספים המוחזקים בקרן שמנהלת הנתבעת הם כספי ציבור, שנועדים לפצות נפגעים מקרב הציבור, במקרים המתאימים. בענייננו, התובע הרים את הנטל שהדין דורש על מנת להוכיח כי במקרה שלו "מתאים" לקבוע - כי התובע זכאי לקבלת פיצוי מקרן זו.

55. מודע אני לדבריה הבהירים והחדים של כב' השופטת הניג, המצביעה על תמיכת לשון החוק ורוחו ביישום מבחני הראיות, המצטרפים לשיקולי מדיניות משפטית וציבורית במקרה של תביעה מהקרן בתאונת בה הנוהג האחראי אינו ידוע [ת"א (ת"א) 6028-11-09 חדיפה צויץ נ. קרנית, ב-ס' 13 (16.3.13; פורסם) - כך:

    "לשון החוק: על פי סעיף 12 [א] [1] לחוק קמה עילת התביעה בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: האחד, התובע זכאי לפיצויים על פי החוק, השני, אין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח והשלישי, חוסר האפשרות נובע מכך שהנוהג האחראי אינו ידוע [ע"א 3909/08, קרנית נ' שרה קורן ואח', פיסקה 9, פורסם בנבו]. הפסיקה מטילה את נטל ההוכחה על הטוען טענה מקדמת את עניינו [ע"א 9096/11, קרנית נ' ג'בארין ואח', פיסקה 15, פורסם בנבו]. במילים אחרות, לא קרנית היא זו שצריכה להוכיח כי התביעה יסודה במרמה, אלא התובע צריך להראות כי התקיימו התנאים המאפשרים לו לקבל פיצוי מקרנית.

    תכלית החוק: הן בעניין שרה קורן והן בעניין ג'בארין חודד תפקידה של קרנית ככלי פרשני. הובהר כי תפקידה סוציאלי מעיקרו והוא לפצות את הנפגע התמים בתאונת דרכים שאין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח. אך פיצוי על ידי קרנית מהווה ברירת מחדל והוא חל במקרים של "אין ברירה", זאת בין היתר לאור מימונה של קרנית על ידי הנהגים וחברות הביטוח והחשיבות להגנת הנהג מפני עצמו, קרי, אכיפת חובת הביטוח החלה עליו. העברת הנטל לשלול זכאותו של מי שנפגע בתאונת דרכים אל קרנית, משמעה כי על קרנית להוכיח כי אינו "תמים", מה שחוטא למטרות לעיל ואף מטיל עליה נטל כספי מוגבר, נטל שיגולגל על ציבור הנהגים שכן משלמים פרמיות.

    השוואת קרנית לחברת ביטוח: כאשר חברת ביטוח מעלה כלפי מבוטח שלה טענת מרמה, הנטל עליה, והוא כבד, להוכיח טענה זו. כך לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א – 1981, כפי שפורש בע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון בע"מ [פורסם בנבו]. אך קרנית אינה חברת ביטוח, היא תאגיד סטטוטורי שנועד לפצות את הנפגע בהיעדר חברת ביטוח. אין בינה לבין הנפגע חיוב חוזי ובעיקר אין לה עליו עדיפות כצד החזק לחוזה. אדרבא, מבחינה ראייתית גרידא, לנפגע הטוען לתאונת פגע וברח יש עדיפות ראייתית על קרנית, שכן בדרך כלל אין לה יכולת לסתור את ראיותיו, המבוססות על עדותו. הדעת נותנת שהנטל להראות כי התקיימו התנאים ב"שער הכניסה" של סעיף 12 לחוק [כך על פי הפסיקה לעיל] צריך להיות מוטל על מי שמבקש להיכנס בו.".

56. ובכן, בפי פירטתי לעיל, המקרה שלנו שונה ממה שקורה "בדרך כלל". כבר בסמוך לקרות התאונה, היתה לקרנית היכולת לברר את פרטי התאונה לאשורם, ובמקביל - לפעול לסתור את ראיות התובע (ככל שבבדיקתה יתברר כי אין לקבל את גרסתו), והיא בחרה להסתפק בחקירה הלא ממצה, והמחמיצה, כפי שפירטתי לעיל, ולקוות שהתובע לא ימצא על ידי בית המשפט כמי שהרים את הנטל. לא זה מה שהתרחש בפועל, באשר בנסיבות המיוחדות שבהתנהלותו של תיק זה והשתלשלות הדברים, כפי שפורטה לעיל, אני מוצא כי התובע הרים את הנטל להוכחת עילתו - במידה הנדרשת בדין האזרחי.

57. אשר על כן, דין התביעה להתקבל, כך שקיימת חבות מצד הנתבעת; ומכאן, אפנה לדון בנזק.

    הנכות הרפואית

58. בקופת החולים אבחנו אצל התובע רגישות מקומית בקרסול וכף רגל ימין ובגב והפנו אותו למיון בית חולים.

     

59. במיון בבית החולים איכילוב בוצעו לתובע בדיקות רנטגן, ולאחר שעתיים שוחרר עם המלצה למעקב במסגרת קופת החולים וביקורת אורתופד.

60. לאור החמרה בכאבים שהיו לו בקרסול ובגב, וכאבים חזקים שהחלו גם בברך המשיך במעקב בקופת חולים וביצע סדרות של טיפולי פיזיותרפיה. התובע עבר בדיקות אצל רופאים ועבר עוד טיפולים, אך לעדותו הוא ממשיך לסבול מאותם תסמינים.

61. על פי הוראות חוק ותקנות הפלת"ד, לבקשת התובע, מונה בתיק זה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, פרופ' יונה קוסאשוילי (להלן: "המומחה"). ביום 8.9.16 נתן המומחה חוות דעת רפואית בעניינו של התובע [מסומנת 30 עד 36 במוצגי התובע]. בסופו של יום, בחרו הצדדים שלא לבקש לחקור את המומחה בבית המשפט בענין חוות הדעת שנתן, כאמור (להלן: "חוות הדעת").

62. לפי חוות הדעת מצא המומחה לייחס לתובע נכויות זמניות ונכות קבועה בגין התאונה, כדלקמן:

    נכות זמנית בשיעור 100% לפי הוראת סעיף 35(1)(ז) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"), בגין כאבים ומוגבלות בתנועה בעקבות החבלה, מיום הפגיעה – 29.4.15 ועד יום 10.6.15 (42 ימים).

    נכות זמנית בשיעור 30% לפי סעיף 35(1)(ד) לתקנות המל"ל, לאחר התאוששותו מהפגיע הראשונית, מיום 11.6.15 עד יום 22.7.15 (42 ימים).

    נכות זמנית בשיעור 20% לפי סעיף 35(1)(ג) לתקנות המל"ל, מיום 23.7.15 ועד יום 21.10.15 (90 ימים).

    נכות אורתופדית קבועה (צמיתה) בגין הגבלה ניכרת אך קלה מאוד בתנועות קרסול ימין בעקבות הפציעה מיום 29.4.15 – לפי סעיף 48(3)(א) לתקנות המל"ל, מותאם חלקית, בשיעור – 3% נכות; החל מתום הנכות הזמנית (22.10.15)

63. לפי האמור ב-ס' 16 לתצהירו, התובע סבור כי המומחה טעה בקביעתו בחוות הדעת כי נותרה לו נכות צמיתה נמוכה בלבד בגין ההגבלה בתנועות הקרסול, שכן הוא מעיד על כאבים קשים עד היום הן בקרסול והן בברך.

     

64. הנתבעת מצידה, מפנה לכך שנוסחו של ס' 48(3)(א) שעל בסיסו קבע המומחה את הנכות הצמיתה הוא: "הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול 10%", שהיא הנכות המינימלית לפי הסעיף (יתר הנכויות גבוהות יותר); אין בסעיף הגדרה לנכות בגין "הגבלה בדרגה קלה מאוד". עוד מפנה הנתבעת לכך שלפי תיאורו של המומחה את הסיבה לקציבת אחוזי הנכות: "בגין הגבלה ניכרת אך קלה מאוד בתנועות קרסול ימין" (ההדגשה הוספה), ובהתחשב בכך שטווחי התנועה של הקרסוליים נמצאו בבדיקת המומחה – דומים, דומה כי עולה מטיעוניה של הנתבעת הטענה כי אין לקבוע לתובע בענייננו נכות על פי סעיף שדורש כדרישת סף - "הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול".

65. הנתבעת מפנה עוד לקביעת המומחה בחוות הדעת [בסיפא לעמ' 6 לחווה"ד; עמוד 35 למוצגי התובע]: "הפגיעה הקיימת בברך ימין ובקרסול ימין אינה גורמת למגבלה תפקודית ומר פ. (התובע) יכול לשוב לכל עבודתה"; וכן [בסיפא לעמ' 5 לחווה"ד; עמוד 34 למוצגי התובע]: "בבדיקתו של מר פ. (התובע) לא נמצאו ממצאים עקיפים המעידים על שימוש מופחת ברגל ימין שכן היקפי הירכיים, השוקים והפטישונים סימטריים ושווים. ממצאים אלו מעידים כי קיימת פעילות תפקודית טובה והעמסת משקל סימטרית על הרגליים.". הנתבעת טוענת כי לאור האמור, יש לקבוע לתובע נכות תפקודית בשיעור 0%.

66. אעיר, כי לפי תפיסתי, עקרונית, הגבלה פיסית גופנית יכולה להיות גם "ניכרת" וגם "קלה מאוד" בעת ובעונה אחת, ואין בכך סתירה. ייחוס נכות נמוכה מזו המופיע בתקנה ספציפית מתוך "התאמה" היא מן המקובלות, ובעיני עדיפה על שימוש בסעיף כללי יותר שאיננו מתאר במדויק את הנכות, אך לכאורה מאפשר גמישות יתר בקביעת אחוזי נכות חלקיים (כמו סעיף 35 לתקנות המל"ל, למשל). מכל מקום, חזקה על מומחה בית המשפט, עת פנה לקבוע את הנכות הרפואית שיש לייחס לתובע בנדון, שלקח בחשבון את כל ממצאיו והשלכותיהם. הצדדים בחרו שלא לחקור את המומחה, ובהתייחס לטענותיהם המנוגדות - לא מצאתי שעל פניו עולה שיש לקבוע כי הנכות הרפואית שונה מזו שקבע המומחה שמונה בתיק פלת"ד זה מטעם בית המשפט.

67. אשר על כן, אני קובע כי הנכויות הזמניות של התובע הן כפי שפורטו בחוות דעתו של המומחה, כאמור לעיל; וכי נכותו הרפואית הקבועה, הצמיתה, של התובע בגין התאונה בענייננו היא: 3% בתחום האורתופדי, בגין הגבלה ניכרת אך קלה מאוד בתנועות קרסול ימין בעקבות הפציעה בתאונה [לפי הוראת סעיף 48(3)(א) לתקנות המל"ל (מותאם חלקית)]; הכל על פי המועדים שקבע המומחה.

     

    הנכות התפקודית

68. על פי הדין כפי שהוא מקבל ביטויו בפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; וקביעתה נסמכת על מכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון: גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית, ב-ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, (החלטה מיום 11.1.15); וכן - אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].

69. התובע מעיד שלמרות הטיפולים שעבר, הוא ממשיך לסבול כיום מכאבים והגבלות המפריעים לו בתפקוד היום יומי ופוגעים באיכות חייו. התובע מעיד שהוא סובל מאי-נוחות ומקשיים בהליכה ממושכת, ישיבה ממושכת ומקשיים ברכיבה על אופניים [ס' 13 ו-17 לתצהירו]. התובע מציין גם קשיים בעמידה, וטוען כי ההגבלות גרמו לו לתקופה בה לא עבד ולירידה בהכנסותיו, ושינוי בעסקו.

70. התובע טוען כי הואיל ועבודתו כבונה ומרכיב אופניים מבוצעת רובה ככולה בעמידה, הרי שלפגיעתו בתאונה משמעות תפקודית אמיתית, ולאור עיסוקו יש להעמידה על 5%.

71. הנתבעת טוענת, כאמור בפרק הנכות הרפואית לעיל, כי, בנסיבות, יש לקבוע כי נכותו התפקודית היא 0%.

     

72. כפי שמפורט בפרק לגבי שכרו של התובע, אמנם התובע שב להיות בחנות במהרה לאחר התאונה, אך לעדותו לא עבד בפועל, ולפי המסמכים הכנסתו בשנת 2015 ירדה משמעותית. אפנה עוד לנכויות הזמניות ולנכות הרפואית הקבועה שקצבתי לו. מאידך, הכנסתו בשנים האחרונות עלתה אף מעבר להכנסתו טרם אירוע התאונה.

73. כידוע, קביעת הנכות התפקודית "היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית" [ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 5 (12.6.2011)].

74. בהפעלת שיקול דעתו לקביעת הנכות התפקודית, להבדיל מהרפואית, על בית המשפט למפות לעצמו מהו התפקוד שנדרש מהתובע לניהול חייו. בנפגע שמקום הכנסתו רצוף וקבוע, המתווה ברור, ונשקלים בעיקר צרכי ודרישות פרנסתו העכשווית והעתידית. בנפגע כמו בענייננו, שלא הוכיח כישורים מיוחדים, למעט בתחום האופניים ובנייתם, ושהוא עצמאי "קטן", יש להתחשב בכך בקביעת שיעור הנכות התפקודית.

75. בנסיבותיו של תיק זה, אני מוצא לנכון לקבוע על פי נתוניו הפרטניים של התובע, כי בהתחשב בכך שנכותו הרפואית הצמיתה עומדת, כאמור, על 3%, יש להעמיד את נכותו התפקודית בגין התאונה - על שיעור של 3% גם כן. זאת, בהתבסס על המפורט להלן.

    • פגיעתו האורתופדית של התובע בתאונה קיבלה ביטוי בנכות הרפואית שנקבעה, כאמור. בהתחשב במקצועו, בכישוריו ובגילו, ובטיב עבודתו, שהוא סוג שמערב עבודת כפיים שדורשת גם עמידה והפעלת מאמץ פיזי, סבורני כי יש מקום לקבוע לנכות זו השפעה תפקודית מסוימת.

    • עם זאת, מדובר בתובע, שבטווח היותר ארוך - לא הוכחה בעניינו ירידה ברווחיו כעצמאי. נהפוך הוא, המסמכים מלמדים על עליה משמעותית ברווחיו.

    • בכל הקשור לתפקודו בעבודה ובבית, לא טרח התובע להביא עדים, לרבות לא בני משפחתו על מנת לחזק טענת נכות תפקודית לאורך טווח, וכל שיש לנו הוא עדות בעל דין יחידה, שכיום – מרוויח יותר.

    • התובע מעיד בתצהירו, שכיום הוא "נדרש לבצע מכירה של אביזרי אופניים", להבדיל -מבנייתם, כפי שעשה קודם לכן משך תקופה מסוימת (לטענתו מ-2014). לא הובאה עדות מסייעת לענין זה, ולא ברור מדוע רווחיו גדלו משמעותית, כשעבר למכירות מבניה.

    • מכל מקום, אין לנו אלא את מה שאנו יודעים היום. התובע אמנם עוסק בתחום תיקון ובניית אופניים, כעצמאי מאז 2011; כיום - כמי שנותן שירותי "פרילנס" לחנות אופניים, במכירות – לעדותו, ורווחיו עלו משמעותית. עם זאת, בעתיד - קיים סיכון מסוים, שהתובע עלול להימצא במצב שבו הוא יידרש לחפש הכנסה אחרת מאשר פעילות בענף האופניים; ואז - בכל עבודה שיש לה אלמנט פיזי תהיה לנכות השפעה מסוימת.

    • ראיתי את קביעות המומחה אליהן מפנה הנתבעת, אך אין בהם כדי לשלול באופן גורף כל השפעה על תפקוד התובע. קביעת הנכות התפקודית הוא לשיקול דעתי, ומתוך התחשבות בקביעות המומחה והערותיו לענין התפקודיות (כפי שהפנתה הנתבעת) אינני קוצב לתובע נכות תפקודית גבוהה יותר מזו הרפואית, כפי שטען שראוי לקצוב לו.

    • על כן, לאור האמור לעיל, מצאתי לקבוע לתובע – נכות תפקודית שדומה לזו הרפואית.

76. לצורך קביעת שיעור הפיצוי בגין ראשי הנזק הנטענים, להלן סיכום ביניים של נתוני היסוד:

    • התובע יליד –29.9.77.

    • מועד התאונה –29.4.15.

    • גיל התובע ביום התאונה – 37 וחצי.

    • גיל התובע היום – 41.

    • שיעור הנכות הרפואית בגין התאונה – 3%.

    • שיעור הנכות התפקודית בגין התאונה – 3%.

      נזק ופיצוי

77. התובע מבקש שיפסקו לו פיצויים בראשי הנזק הבאים: אובדן שכר (לעבר ולעתיד), עזרת הזולת (לעבר ולעתיד), כאב וסבל והוצאות רפואיות ונסיעות (לעבר ולעתיד). להלן התייחסותי והכרעתי בכל ראש נזק.

    השכר של התובע - טרם התאונה, בתקופת האי-כושר, ולאחריה

78. התובע עצמאי, בן כ-41 כיום. מתקצירי השומה שהוצגו לבית המשפט (חלקם בשל עמידת הנתבעת על קבלת מסמכים גם משנים שקודמות ל-2011) מתברר כי רווחיו של התובע נטו במשך השנים היו כדלקמן: ב-2008 - 33,713 ₪ (2,809 ₪ לחודש - בממוצע), ב-2009 – 0 ₪, ב-2010 – 0 ₪, ב-2011 – 3,183 ₪ (262 ₪ לחודש – בממוצע), ב-2012 - 34,498 ₪ (2,875 ₪ לחודש – בממוצע), ב-2013 – 0 ₪, ב-2014 – 88,332 ₪ (7,361 ₪ לחודש – בממוצע), ב-2015 (התאונה ארעה ב-29.4.15) סך 31,551 ₪ (2,629 ₪ לחודש – בממוצע).

79. בחקירתו הבהיר התובע, כי בשנים 2008 עד 2010 פתח חנות בגדים, ולטענתו לא ניתן ללמוד מהשכר הנמוך שהשתכר בה דבר, ויש לבחון את הרווח שהחל לצבור- רק משנת 2011, שאז החלה פעילות האופניים, ובמיוחד מאז שנת 2014, שאז "החל לבנות את המותג שלו" שזה בעצם "בניית אופניים" [ש' 9-12 בעמ' 9 לפרו']. התובע אישר בחקירתו את הנתונים שב-ס' 24 לתצהירו (תצהיר מיום 30.1.17), לפיהם כיום הוא משתכר (מרוויח) בעבודה כ"פרילנסר" בחנות אופניים בממוצע סך של 10,000 ₪ ברוטו לחודש; והבהיר כי סגר את חנות האופניים בנובמבר 2015 [ש' 1-11 בעמ' 9 לפרו'], כאשר מתצהירו עולה כי מנובמבר 2015 עבר לעבוד מהבית משך חודשים ספורים בבניית אופניים ללקוחות. לפי תצהירו , בשל מצבו הרפואי והצורך שלו להתפרנס, בחר שלא להמשיך לשאת באחריות מול לקוחות לבניית אופניים בהזמנה, ועבר להיות "פרילנסר" בחנות אופניים במכירת אביזרים, כאמור.

80. הנתבעת טוענת, כי התובע לא צירף "נתוני אמת" של השתכרות התובע לפני ואחרי התאונה, להבדיל - מתקצירי שומה. עוד טוענת הנתבעת, שאין ליתן אימון בתקציר שומה של 2014 שנמסר למס הכנסה לאחר קרות התאונה (9.12.15). אינני מקבל טענות אלה מטעם הנתבעת. עיון בדוחות רווח והפסד של השנים 2014 ו-2015 שהוצגו מטעם התובע בראיותיו [מסמכים 45 ו-46] מלמד, שבשנת 2014 היו ההכנסות החייבות במע"מ סך של 750,408 ₪, ואילו בשנת 2015 ירדו ההכנסות החייבות במע"מ לסך של 446,020 ₪ (הכנסות – לפני הוצאות); אמנם מדובר בדוחות לא מבוקרים, אך בהפרש כזה של הכנסות, על הנתבעת הנטל להוכיח שהפרש רווחים של 64,619 ₪ (בברוטו), כטענת התובע, הוא לא סביר; מה עוד שהנתבעת הזמינה למתן עדות את רואה החשבון של התובע, וויתרה על העדתו, בטענה שאין לה מה לשאול אותו על המסמכים שהוגשו.

    הפסד שכר לעבר

81. בגין ראש 'נזק מיוחד' זה טוען התובע להפסדי שכר מוכחים לעבר בשיעור של 64,619 ₪, שלשיטתו עולה מהפרש הכנסותיו בין רווחיו בשנת 2014 (99,568 ₪) לבין רווחיו בשנת 2015 (34,949 ₪); אעיר כי מדובר בהפרשים בברוטו.

82. הנתבעת טוענת, כי לא הוכח הפסד שכר בעין, באשר, כאמור, לשיטתה, אין לסמוך על הדוחות כאמור, וכן כי התובע אישר שבעצם הגיע לאחר התאונה לעבוד בחנות, לדבריו - כי לא היה יכול להרשות לעצמו לא לקבל קהל, וכי כל ימי האי-כושר שקיבל מסתכמים אך ב-7 ימים [ש' 5-9 בעמ' 8 לפרו']. הנתבעת מפנה לכך שהתובע אישר שהמשיך להפעיל את החנות עד נובמבר 2015 ואז המשיך לעבוד מהבית – בבניית אופניים ללקוחות, ובעצם נמנע מלצרף ראיות על הכנסות מאז 2015. התובע משיב, שמה שהיה לו - מסר, ומפנה למסמכים שקובצו במוצג נ/1 (מסמכים שנשלחו מרואה החשבון, שאינם כוללים שנים מאוחרות ל-2015) [ש' 16-31 בעמ' 8 לפרו'].

83. כאן המקום לחזור ולהדגיש, שנפסק לא פעם, ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי, פ"ד לט (1)477), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה. מאידך, כפי שנפסק לא פעם, המציאות מורכבת, וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד-משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו. השווה בהתאמה ל-ת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר [פורסם; 18.11.2009], שם נאמרו הדברים הבאים:

    "גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)".

    ראה גם: ע"א (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף [פורסם; 5.3.84].

84. כאן חשוב לעצור, ולהזכיר, כי התובע מצהיר בתצהירו (אמנם - לא בכתב התביעה), כי בעת התאונה היה בדרכו לעבודתו. מחקירתו הנגדית וממוצג נ/3 - עולה, כי למרות היות התאונה תאונת עבודה, לא פנה התובע למל"ל בתביעה לקבלת דמי פגיעה ו/או תגמולים בגין נכות זמנית בגין התאונה, שהיא גם תאונת עבודה, כאמור. לפי הפסיקה, מהפסדי שכר לעבר יש לנכות דמי פגיעה [ע"א 36494-10-16 לוזובר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, סעיף 10 (פורסם; 22.11.17).

85. אם כן, בטרם נקבע אובדן שכר לעבר, שבנסיבות של נכות קטנה מאוד ועליית שכר, רובו ככולו מתמקד, לפי הנטען, בשנה הסמוכה לאחר התאונה, יש להתחשב בקושי נוסף בענייננו שהוא מחדלו של התובע לפעול להקטנת הנזק; היינו, בחירתו שלא לפנות למל"ל בתביעה דמי פגיעה, ובנתוניו (על פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט שקבע נכויות זמניות למשך של 174 יום, שהם כמעט 6 חודשים), אולי אף בחירתו שלא לפנות למל"ל בתביעה בגין נכות זמנית. כך, שאם מסתכלים על השנה שחלפה מאז התאונה, אני מקבל את עמדת הנתבעת שהתובע יכול היה לפחות לקבל דמי פגיעה, לאחר שהוא מאשר בתצהירו שמדובר בתאונת עבודה; ויש להתחשב בכך בקביעת אובדן ההשתכרות. לגבי קצבת נכות בגין נכות זמנית, מדובר בניכוי רעיוני, שיש להוכיחו, וספק אם חל בענייננו.

86. אשר על כן, בשל כל האמור לעיל, ובהתחשב במחדל התובע לעתור לקבלת דמי פגיעה, כאמור, אני קובע על פי אומדנא בגין הפסד השתכרות לעבר פיצויי גלובאלי בסך כולל של 25,000 ₪.

87. העולה מן המקובץ, הוא שאני קובע כי הפסד השכר הכולל לעבר של התובע בגין התאונה בענייננו, הינו סך של 25,000 ₪.

    הפסד כושר השתכרות לעתיד

88. שומת גריעת שכרו האפשרית של התובע לעתיד, נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט גם לאחר שקבע את הנכות התפקודית. על בית המשפט להתחשב במכלול הנסיבות בבואו לקבוע את השפעת הנכות התפקודית על גריעת שכרו של התובע לעתיד. בענין זה יש לקחת בחשבון, בין היתר, את הזמן הקצר יחסית בו התובע עובד בסוג עבודתו ובמקום עבודתו הנוכחי, ואת אפשרות שהתובע בנסיבות מסוימות לא ימשיך לעבוד במקום בו הוא עובד כיום. אציין שבהתאם לפסיקה, לעובד עצמאי יש לחשב את הגריעה בשכר - עד לגיל 70.

89. על פי הפסיקה, בתביעה שדרגת הנכות הרפואית בה היא פחות מ-5% מקובל לפסוק פיצויי גלובאלי תחת חישוב אקטוארי; כפי שסיכם המלומד דוד קציר, בספרו: פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה רביעית, כדלקמן:

    "נכויות בשיעור נמוך, של 5%, או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן הישוב; במקרים כאלה, הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוז הנכות, אלא, מקום שבית-המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית, הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה. מובן, שאין בכך משום קביעת כלל גדול, שכן תלוי הדבר בטיבו של הנפגע ובמהות עיסוקו. אולם, כדבר שבנוהג, ניתן להצביע על המקרים שבהם סירבו בתי המשפט להיזקק, ביחס לנכויות כאלו, לחישוב אקטוארי המבוסס על אחוז הנכות." (קציר, 259).

90. התובע עובד מספר שנים בתחום האופניים (משנת 2011, לעדותו), והשתכרותו עלתה. מהנתונים עד היום לא הוכח לי ששינוי העיסוק למכירת אביזרי אופניים, הוא בגין הנכות התפקודית הקטנה מאוד שמצאתי לייחס לתובע בתחום עבודתו. לא הובאה עדות מסייעת בענין זה, ויכול שבחירתו של התובע לא לשאת באחריות מול לקוחות נובעת מסיבות אחרות או נוספות.

91. עם זאת, בהתאם לפסיקה יש לפסוק פיצוי גם למי שלא נגרע שכרו, מתוך הנחה ויכול ותוצאות התאונה ישפיעו לעתיד לבוא. הדרך הנאותה לפצות את התובע במקרים אלה, היא בקביעת סכום גלובלי, שיקח בחשבון את מומו, את גילו ואת שנות העבודה שנותרו לו [ראה: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537). ההלכה היא, שיש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה [ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (פורסם; 23.11.94)].

92. אשר על כן, בהתחשב בסיכוי, שבמהלך השנים שינוי העיתים ותנודות השוק יפגעו במקור הכנסתו של התובע (ובכך יכפה עליו - מציאת מקום עבודה חילופי), אייחס בגין גריעה אפשרית בשכרו כפי שהוא רגיל לקבלו, בשינוי נסיבות, כאמור, בגין אותה נכות תפקודית קטנה שמצאתי, פיצוי בסכום גלובלי של 35,000 ₪.

93. העולה מן המקובץ, הוא שאני קובע כי הפיצוי הכולל בגין אובדן כושר ההשתכרות לעתיד של התובע בגין התאונה הינו סך של 35,000 ₪.

    עזרת הזולת

94. אין פרטים לגבי משפחת התובע. לתובע נגרמו נכויות זמניות, כמפורט לעיל. אין עדות ברורה לגבי העזרה שקיבל מבני משפחה והיקפה, למעט עדות בעל דין יחידה, שהם "נוטלים על עצמם את עיקר הטיפול במשק הבית" [ס' 29 לתצהיר התובע]. מי מהם? מי הנפשות בבית? מה כולל "משק הבית"? לא נמסר. התובע גם מעיד שלא לקח עזרה בשכר.

95. הנתבעת טוענת לעומת זאת, כי מוגבלותו של התובע באחוזי הנכות הנמוכים בענייננו, אינה מצריכה עזרה של צד ג', וכי התובע לא צרף כל ראיה להוכחת קבלת עזרה כזו; זאת - כאשר פיצוי בגין עזרת צד ג', יש להוכיח באופן פרטני תוך הבאת ראיות לכל הוצאה והוצאה. ועוד נטען כי לא הביא עדות מסייעת לכל עזרה שנתנה לטענתו, לרבות לא - עזרת הזולת. נהפוך הוא, הנתבעת מפנה לכך שהתובע שב להפעיל את חנותו בסמוך לאחר התאונה, מה שמצביע לשיטתה שלא נדרש לעזרת הזולת.

96. אכן, היה על התובע להביא ראיות לסיוע לטענתו בענין הוצאות עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, והוא לא עשה כן. על אף האמור, ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה או עזרה שלא היה בידו להוכיחה כפי שארע בענייננו, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח (1) 277). לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת, ואם זו ניתנה לו, בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.

97. על פי הראיות שהוצגו, אני מוצא כי אכן התובע נדרש לעזרה וסיעוד מאת הזולת לפחות בתקופת 42 הימים הראשונים (100% נכות זמנית), ומעט יותר ב-42 הימים הבאים (30% נכות). בתקופות של הנכות הזמנית, כאמור, יש להניח כי נעזר בבני משפחתו, לרבות ביצוע מטלות שונות. בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובע היה זקוק זמנית לעזרת צד ג', במובן זה שבתקופה הסמוכה לתאונה נזקק לעזרה, והמדובר בעזרה משמעותית שוטפת בפעילות היומיום. לאור הנכות הרפואית והתפקודית שנקבעה, בנסיבות ועל פי מה שהוכח, לא מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרה לה ידרש – בעתיד בגין נכותו.

98. לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע, כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט (1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד (3) 720, 730) על בסיס הלכה זו, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

99. בנסיבות דנן, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, היקף העזרה לה נזקק התובע, אני מעמיד את הפיצוי לתובע בגין ההזקקות לעזרת הזולת בעבר (בעתיד – שללתי) - על דרך האומדנא, על סכום של 8,000 ₪.

    הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

100. ראיתי לקבוע בראש נזק זה של הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה - פיצוי לעבר ולעתיד בסך של 3,000 ₪; זאת, מהנימוקים הבאים:

     • המומחה הרפואי ציין שיכול שהתובע נדרש לתרופות בתקופה שלאחר התאונה, וכן טיפולי פיזיותרפיה שניתן לקבל דרך הקופה, ולא הפנה לטיפולים עתידיים.

     • התובע הציג מספר קבלות בגין הוצאות רפואיות בסך של כ-300 ש"ח, ואני מוכן להניח כי התובע הוציא סכום מסוים בגין משככי כאבים, נסיעות לטיפולים, תשלום רבעוני לקופה בזיקה לטיפולים שקיבל, בעיקר בתקופת החלמתו.

     • מומחה בית המשפט ציין שיכול וידרשו לתובע בעתיד ברכיה תומכת או קרסוליה בעת ביצוע עבודות גופניות; מדובר בהוצאה שעלולה לחזור במהלך חייו.

     • הוצאות התובע בכל הקשור לטיפולים רפואיים מכוסים ממילא על פי דין, לרבות תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנית 2009 ו-2010.

     • מדובר בתאונת עבודה שלפי הדין זכאי בגינה התובע להחזר הוצאות רפואיות מאת המל"ל.

       כאב וסבל

101. אזכיר, כי על פי חוק הפלת"ד שומת הנזק הלא ממוני נעשית על-פי שיטה תעריפית, ולא אינדיווידואלית [ר' גם: תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון); ע"א 184/80 אייגלר נ' המגן חברה לביטוח בע"מ]. זהו השובר, הבא בצד השטר של הסדר האחריות המחמיר שמציע הפלת"ד.

102. בהתאם לנסיבות תיק זה: מועד התאונה, גילו של התובע, שיעור הנכות הרפואית הכוללת, 3%, תקופת אי-כושר ארוכה יחסית - סך הפיצוי בגין כאב וסבל בענייננו, על פי הנוסחה בדין, יהיה – 9,000 ₪.

     סוף דבר

     מצאתי לקבל את התביעה הנדונה, כך שישולמו לתובע פיצויים בסך כולל של 80,000 ₪ (התייחסתי להשפעת ניכויים רעיוניים בקביעתי את הפסד השכר בעבר); הוא סכומם של הפיצויים שקצבתי בגין כל ראש נזק, כדלקמן:

     • הפסד שכר (לעבר ולעתיד) – 60,000 ₪.

     • עזרת הזולת (לעבר) – 8,000 ₪.

     • הוצ' רפואיות ונס' (לעבר ולעתיד) – 3,000 ₪.

     • נזק לא ממוני (כאב וסבל) –9,000 ₪.

       בהתאם למפורט לעיל - התביעה מתקבלת - בסכומים שנקצבו לעיל.

       אני פוסק כי הנתבעת תשלם לתובע סך כולל של 80,000 ₪.

       עוד תשלם הנתבעת לתובע - החזר הוצאות שכר טרחת עורך דין בשיעור של 15.21% מהסכום לעיל, וכן - תישא הנתבעת בהחזר האגרה ששילם התובע בנדון.

       סכומים אלה ישולמו תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

       המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום - כמקובל.

       זכות ערעור - כדין.

       ניתן היום, ט"ז תשרי תשע"ט, 25 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.

       חתימה