הרקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים
1.עניינה של התובענה שלפנינו, שהוגשה בסדר דין מקוצר ביום 16.11.11, סילוק יד ופינוי הנתבעים מנכס ברחוב מיצדים 9 ב**** *****, הידוע גם כמגרש 125 לפי תכנית 125/1/כ (להלן – הנכס).
המדובר במחצית מבית דו – משפחתי, הבנוי על מקרקעין לא מוסדרים.
2.על פי כתב התביעה וכן על פי תצהיר עדות ראשית של התובעת, התובעת היא בעלים של הנכס, מכוח ירושה של בעלה המנוח, ד' ש' ז"ל , שהלך לעולמו ביום 25.7.09 (להלן – ד').
בשנת 1981 חתמו התובעת וד', וכן בן דודו של ד', א' ש' (להלן – א') ורעייתו , על הסכם פיתוח לגבי מגרש 125 עם הממונה על הרכוש הנטוש במנהל האזרחי, לאחר שזכו במכרז, והחלו לתכנן יחדיו הקמת מבנה בן שתי יחידות דיור על המגרש.
ד' וא' בנו יחדיו את השלד, באמצע שנות ה- 80 של המאה הקודמת, וחתמו על הסכם חכירה בשנת 1986.
באותה תקופה התגלעה מחלוקת בין ד' לבין א' בשאלה מי יקבל איזה צד של השלד, והם פנו לדודם, א' ש', שזכה לכבוד והערכה במשפחה (להלן – א' ), על מנת שיסייע להם לפתור את המחלוקת.
בסיועו של א' אכן נפתרה המחלוקת, וא' השלים את חלקו במבנה ואף נכנס לגור בו, ואילו ד' מצא עצמו בקשיים כלכליים ולכן לא השלים את בניית הנכס נשוא התביעה , אשר צבר בינתיים חובות ארנונה.
עד לשנת 2008 היה הנכס במצב של שלד, בגדר בניה בלתי גמורה, ולא מותאם למגורים, אולם על פי אישור זכויות בקשר לנכס, נספח ב' לתצהירה של התובעת (להלן – אישור הזכויות), נרשם הנכס על שם התובעת ועל שמו של ד'.
מדובר בזכויות על פי הסכם חכירה לא מהוון, שתוקפו עד ליום 10.8.2030.
3.לד' היה אח, י' ש', שנפטר בחודש אוקטובר 2010 (להלן – י').
הנתבעות 1 ו – 2 הן בנותיו של י', והנתבעים 2 ו – 4 הם בני זוגן.
לטענת התובעת, עד למשבר בנישואיו של י' בשנות ה - 90 של המאה הקודמת, הוא התגורר עם רעייתו, ב' , בדירתם ב **** ****, וזאת עד שהיא סילקה אותו מהבית , וכתוצאה מכך לי' לא היה מקום מגורים, והוא התגורר בדירת ההורים בשכונת ****** ב******, אותה ירשו כל האחים, ד', י' ומרדכי (להלן – דירת הירושה), ואף נדד ממקום למקום.
4.לטענת התובעת בתצהירה, דירת הירושה נמכרה בחודש מאי 2008, בסכום של 250,000 $, וכל אחד מן האחים היה אמור לקבל שליש מהסכום, אולם הכסף הופקד בידי יהדה והוא נתן לד' מתוך חלקו סכום של 100,000 ₪ בלבד.
5. על פי סעיף 20 לתצהירה של התובעת, מספר חודשים לפני מכירת דירת הירושה בשנת 2008 התובעת וד' נפרדו.
התובעת מודה כי ד' סיפר לה שהוא הציע לאחיו י', שכאמור נדד ממקום למקום בעקבות גירושיו, להתגורר עמו בנכס, לאחר שיושלם הפנים של השלד ויותאם למגורים, אולם זאת באופן זמני בלבד, עד שי' ימצא לעצמו סידור מתאים בעקבות הסכם הגירושין שלו.
באותה תקופה ד' חלה מאד, וכאמור, נפטר בחודש יולי 2009.
התובעת טוענת כי בזמן מחלתו של ד' המשיך י' להחזיק בכספי דירת הירושה , "ויתכן שאפילו השתמש בהם לשם ביצע בניה בנכס" (סעיף 24 לתצהירה).
לטענתה, י' ניצל את מחלתו של אחיו ד' ואשפוזו, ומאורח בלבד הפך עצמו ל"בעל בית", תוך שהוא השתלט על הנכס, ללא ידיעתה של התובעת.
עוד נטען, כי לאחר פטירתו של י' באוקטובר 2010 הסתבר לתובעת כי הנתבעים עברו להתגורר בנכס, התאימו אותו למגורים, ואינם מתכוונים לפנותו.
זו הסיבה להגשת התביעה שלפנינו.
6.התובעת טוענת כי מעולם לא נתנה רשות לנתבעים להתגורר בנכס, וספק אם בכלל ניתנה רשות לי' עצמו להתגורר בנכס למשך כל תקופת מגוריו בפועל.
לפיכך, מבקשת התובעת סילוק ידם של הנתבעים מהנכס, וחיובם בתשלום כל ההוצאות השוטפות בשל מגוריהם בנכס, לרבות ארנונה, מים, ביוב, חשמל וכיוצא באלה.
כמו כן, מבקשת התובעת להתיר לה פיצול סעדים, ככל שיימצא כי בשל השימוש בנכס נוצרו חובות , שהדרישה לסילוקם תופנה לתובעת מכוח היותו של הנכס רשום עדיין על שמה ועל שמו של ד' ז"ל.
7.ביום 7.8.11 ניתנה החלטה על ידי כב' הרשם א. פוני כי הדיון בתביעה נמצא בסמכותו של בית משפט זה , ולא בסמכות בית המשפט לענייני משפחה, וניתנה (בהסכמה) רשות להתגונן.
8.הנתבעים טענו כי התובעת עושה שימוש לרעה ברישום הנכס על שמה , שכן, לטענתם, י' השקיע השקעות רבות בהמשך בניית הנכס, ואף העביר כספים לאחיו ד' לצורך רכישתו מממנו, וכן עשה שימוש בפועל בנכס עוד לפני שנים רבות, לצורך אחסון ציוד וכלי עבודה, מבלי שהתובעת הביעה כל התנגדות לכך.
לפיכך, טענו הנתבעים שהם, כיורשיו של י', מתגוררים בנכס כדין ואינם בגדר פולשים.
9.בהחלטה מיום 6.2.12 נדחתה טענת התובעת לפיה מדובר בהודאה והדחה, ולכן לא שונה סדר הבאת הראיות.
10.מטעם התובעת הוגשו, פרט לתצהיר עדות ראשית מטעמה, גם תצהיריהם של קרובי משפחה של האחים ד' וי' – י' מ', א' , וא'.
מטעם הנתבעים הוגשו, פרט לתצהיריהם, גם תצהירים של ב' ש', גרושתו של י', של שכן, ד"ר דוד תל צור, וכן של ראפיק פאהד מוחמד דענה , ושל ויוסף אבו רעמוס, אשר עבדו בנכס ושיפצו אותו.
11.התקיימו דיוני הוכחות בימים 27.4.14, 29.4.14, 14.9.14, ו – 1.3.15.
יצוין, כי הדיון ביום 14.9.14 התקיים בביתו של א', ברחוב **** **** ** ב**** *****, וזאת מחמת גילו המופלג ומצבו הבריאותי.
12.לאחר שהוגשו סיכומים מטעם הצדדים, הוגשה ביום 1.9.15 בקשה מטעם התובעת להגשת ראיה נוספת – תדפיסים מחשבונו של י' בבנק לתקופה שבין 11/08 ועד 12/09, אשר לטענת התובעת נשמטו ממסמכים שהוגשו לבית המשפט 26.8.13 (להלן – תדפיסי הבנק).
הבקשה התקבלה בהחלטה מיום 8.9.15, אולם נקבע כי מאחר והוגשו כבר סיכומים – יהיו הנתבעים רשאים להגיש סיכומים משלימים לעניין תדפיסי הבנק, והתובעת תהא רשאית להגיש סיכומי תשובה.
הצדדים אכן ניצלו את זכותם, והגישו סיכומים משלימים וסיכומי תשובה.
טענות התובעת
13.התובעת טוענת כי הזכויות בנכס, קרי: זכויות החכירה של המגרש והבנוי ומחובר לו, הינן בבעלותה המלאה, מכוח ירושה, וכי לי' לא היו מעולם זכויות בנכס.
לטענתה, י' לא רכש כל זכות בנכס, ואף אם עשה שימוש בחלק כלשהו בנכס – היה הדבר סמוך לפטירתו, באוקטובר 2010 , ועם פטירתו - תם השימוש והזכות לשימוש, בין אם היה ברשות מאת ד' ובין אם לאו, ולכן אין לנתבעים כל זכות בנכס.
14.עוד נטען, כי הואיל והנתבעים מודים שהזכויות בנכס רשומות על שם התובעת – לכן עליהם להוכיח את טענותיהם המדיחות כאילו י' רכש זכויות כלשהן בנכס, וכי זכויות אלה עברו אליהם.
לטענת התובעת, הנתבעים לא הרימו נטל הוכחה זה.
15.התובעת דוחה את טענות הנתבעים לפיהן בשנת 2006 רכש י', בהסכם בעל פה, את זכויותיו של ד' בנכס, ושילם לד' את מלוא התמורה המוסכמת מתוך חלקו של י' בדירת הירושה, וכן שילם את הוצאות הבניה והתאמת הנכס למגורים.
לטענת התובעת, כפי שעולה, בין היתר, מתדפיסי הבנק, לי' לא היו כל מקורות כספיים עצמאיים פרט לכספי דירת הירושה, ומצבו הכלכלי היה רעוע, ומשכך – לא יכול היה לשלם גם את התמורה לד' מתוך כספי הירושה וגם להשקיע בנכס , כטענת הנתבעים.
16.התובעת גם דוחה את טענת הנתבעים לפיה , מכוח השימוש שעשה י' במהלך השנים בנכס, כבר-רשות - זכאים הנתבעים להמשיך ולעשות גם הם שימוש בנכס, תוך פגיעה בזכויותיה הקנייניות של התובעת וגרימת נזקים במניעת יכולתה לממש את זכות הקניין שלה, בעודה נדרשת לשלם חובות רבים בגין הנכס.
טענות הנתבעים
17.הנתבעים טוענים כי לאור הראיות שהוצגו, ובמיוחד לאור עדותו של עד מרכזי ביותר מטעם התובעת, א' , נמצא כי גרסת התובעת חוטאת לאמת, ולמעשה מבססת את גרסת הנתבעים.
לפיכך, טוענים הנתבעים כי אין בתביעה כל ממש וכי אין הם חייבים דבר לתובעת.
18.לטענת הנתבעים, הנכס בצורתו היום נבנה אך ורק על ידי י', לרבות שינויים נוספים בחלקו הפנימי והחיצוני שנעשו ומומנו אך ורק מכיסם הפרטי של הנתבעים.
19.עוד טוענים הנתבעים, כי י' התגורר לסירוגין בנכס בשנים שקדמו לשנת 2006, ובשנת 2006 עבר להתגורר בו דרך קבע, וזו השנה שבה בא לאוויר העולם ההסכם בעל פה בין ד' לבין י' לפיו רוכש י' את הזכויות בנכס מאת ד', תוך שהוא מוותר על כספי דירת הירושה, (להלן – ההסכם), והוא אף העביר כספים לד' במסגרת ההסכם שכן ד' והתובעת מעולם לא היו בעלי אמצעים.
20.כמו כן, טוענים הנתבעים, כי התובעת ו/או ד' מעולם לא פנו אל י' בבקשה לפנות את הנכס.
לטענתם, י' היה חלק בלתי נפרד מהקמת השלד או מראשיתו, ולאחר מכן ביצע לבדו את המשך בניית השלד ועד למצבו כיום, לרבות פיתוח סביבתו קרי: החצרות, חומות האבן, גרמי המדרגות, השערים והגדרות, כפי שעולה מעדותו של א', אשר בנה את הנכס ביחד עם י' וד', ומתגורר בו, בניגוד לתובעת שהודתה כי היא לא פקדה את הנכס מאז 1985.
21.לטענת הנתבעים, הואיל ולפי סעיף 125 (ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן – חוק המקרקעין), הרישום במקרקעין לא מוסדרים מהווה רק ראיה לתוכנו, והואיל וי' רכש זכויות בנכס – הרי שהנתבעים צלחו להזים את טענות התובעת באשר לזכויותיה בנכס.
לטענתם, י' רכש בעלות בנכס, ולמעשה תוכן הרישום כיום אינו מלמד על זכויות הבעלים הנכונים בו, ונותר בשוגג על שמה של התובעת ובן זוגה ז"ל, אף כי אינו תואם את זהות הבעלים הנכונים, קרי: י'.
דיון והכרעה
22.השאלה שעומדת בפנינו בתיק זה הינה – האם, בנסיבות העניין, הזכויות בנכס הן של התובעת , ולכן על הנתבעים לפנותו, או שמא יש לקבל את טענות הנתבעים כי הזכויות הוקנו בזמנו לי', ולכן הנתבעים , כיורשיו של י', זכאים להמשיך ולהחזיק בנכס, ודין התביעה להידחות.
לאור הטענות שנטענו על ידי הצדדים – מדובר בשאלה עובדתית במהותה, שההכרעה בה איננה קלה כלל ועיקר הואיל והנוגעים העיקריים בדבר, קרי: האחים ד' וי' , אינם עוד בין החיים, וכן לאור הצורך להסתמך על עדויות הנתבעים והתובעת, שהם בעלי אינטרס ישיר ומובהק במחלוקת (עם כל המשתמע מכך מבחינה ראייתית), וכן על עדויות של קרובי משפחה, אשר בחלקן הגדול הינן, מטבע הדברים בנסיבות העניין, בגדר עדות שמיעה.
כפי שאמרה הנתבעת 3, בתו של י', לגבי מה שהיה בין האחים:
"מה שהיה ביניהם יישאר כנראה בקבר".
(פרוטוקול עמ' 46 שורות 14 – 15).
23.אין מחלוקת כי לפי אישור הזכויות וצו הירושה - התובעת רשומה כבעלת הזכויות בנכס, מכוח ירושה מבעלה ד'.
אין גם מחלוקת כי התובעת מעולם לא התגוררה בנכס.
אכן, כפי שטוענים הנתבעים, על פי סעיף 125 (ב) לחוק המקרקעין, הרישום מהווה ראיה לכאורה בלבד לתוכנו, אולם יש לציין כי מדובר במקרה זה בראייה כבדת משקל, ועל הנתבעים מוטל הנטל להוכיח שעל אף הרישום – י' היה למעשה בעל הזכויות בנכס ולא התובעת וד'.
24.ראשית יצוין, כי הנתבעים לא טענו בשום שלב כי הוגשה בקשה למנהל האזרחי להעברת הזכויות כולן או חלקן לי' , וכל טענתם נוגעת להסכם, דהיינו כי היה הסכם בעל פה משנת 2006 בין ד' לבין י' לפיו י' רכש את הזכויות בנכס.
25.עוד יצוין, כי במשך כל השנים נשאו התובעת וד' באחריות לנכס ולחובותיו בגינו, והנתבעים הודו שי' מעולם לא שילם את החובות, וגם לא הנתבעים עצמם.
הנתבעים אמנם טענו, באופן סתמי, כי י' שילם קנס כלשהו שהושת על ד' בשל חריגות בניה (פרוטוקול עמ' 31 שורות 26 – 31, עמ' 32 שורות 2 – 3, עמ' 34 שורות 27 - 31 ועמ' 35 שורות 1 - 6), אולם לא טרחו להמציא כל ראיה על מנת להוכיח טענה זו.
נראה כי י', ובעקבותיו הנתבעים, ביקשו למעשה ליהנות מכל העולמות – מצד אחד לטעון כי הזכויות בנכס הן שלהם, ומצד שני "להסתתר" מאחורי התובעת ובעלה , שעל שמם רשום הנכס, לעניין החובות והקנסות הקשורים לנכס.
26.אם כן, השאלות שעלינו לבחון, לאור טענות הצדדים, הן:
א.האם י' אכן עשה שימוש בנכס עוד מתחילת הבניה בשנות ה - 80 של המאה הקודמת, ואף השקיע בנכס ומימן את הבניה , ובכך קנה מעמד של בר – רשות והנתבעים רשאים להמשיך להתגורר בנכס מכוח רשות זו;
ב.לחלופין, האם י' אכן עבר להתגורר בנכס דרך קבע בשנת 2006, לאחר שרכש זכויות בו בעקבות ההסכם בינו לבין אחיו ד' , והנתבעים , כיורשיו של י', רשאים להמשיך ולהתגורר בנכס.
האם הוכחה הטענה שי' עשה שימוש בנכס בתקופה שלפני שנת 2006 וקנה מעמד של בר -רשות
27.א' (שהנתבעים מייחסים חשיבות מכרעת לעדותו), הודה אמנם בחקירתו הנגדית כי י' התגורר בנכס, אולם לא היה בטוח לגבי המועדים.
מצד אחד טען א' כי זה היה בשנים 1998, 2000 , אך מיד לאחר מכן תיקן את עצמו , לשאלת בית המשפט , ואמר:
"3, 4 שנים לפני שהוא נפטר משהו כזה.
הוא נפטר באוקטובר 2010".
(פרוטוקול עמ' 10 שורות 17 – 26).
מכאן, שמדובר בשנים 2006 או 2007.
מאידך, בסעיפים 12 ו – 13 לתצהירו העיד א' כי לאחר שבביתו נתגלו נזקי רטיבות אשר מקורם בשלד – הוא פנה הן לד' והן לי' לצורך התיקון, אך ד' סירב בטענה שאין לו אמצעים, ואילו י' לא ראה עצמו אחראי ולא סיפר כלל לא' , באותה עת, כי הוא בעל זכויות כלשהן בנכס.
שוב ניסיון ליהנות משני עולמות...
עדות זו של א' לא נסתרה, ומכאן כי גם אם י' התגורר בנכס בפועל 3 – 4 שנים לפני פטירתו בשנת 2010, כטענת א', הרי שאין בכך כדי להצביע בהכרח על זכויות כלשהן של י' בנכס לפני שנת 2006, וכי לא מדובר בפלישה לנכס מצדו של י' בתקופה שלפני שנת 2006.
28. גם א', שעשה עלי רושם מהיימן ביותר, לא העיד בשום שלב כי היו לי' זכויות כלשהן בנכס.
א' העיד כי במסגרת ניסיונו ליישב את המחלוקת בין ד' לבין א' לגבי הצדדים שבהם יתגוררו בנכס, הגיע גם י' לפגישה "על מנת לתמוך באחיו" (סעיף 4 לתצהירו של א' וכן פרוטוקול עמ' 55 שורות 14 – 15).
הא ותו לא.
אילו סבר י' בזמן אמת, באותו מעמד שעליו העיד א', כי גם לו זכויות בנכס – מדוע לא אמר זאת במפורש לא' ולכל הנוכחים בפגישה?
הואיל וכאמור אין אפשרות לשאול את י' על כך, והואיל וכאמור עדותו של א' מהימנה עלי – המסקנה היא כי לפחות באותו מועד לא סבר י' כי הוא בעל זכויות בנכס, וטענה זו נולדה, כנראה, רק בעקבות התביעה.
יצוין, כי א' גם העיד שלא ידוע לו דבר לגבי השאלה מי בנה את הבית ומי שילם עבור הבניה, כי אף אחד לא שיתף אותו (פרוטוקול עמ' 56 שורות 26 – 27), ובפעמים שהלך לבקר את א', תמיד הנכס נשוא המחלוקת "היה סגור ולא היה גר שם אף אחד" .
(פרוטוקול עמ' 57 שורות 14 – 15).
29.לא ראיתי גם לקבל את עדויותיהן של הנתבעת 1 ו – 3, בנותיו של י', לגבי זכויותיו של אביהן בנכס והשימוש שעשה בו, כביכול, לפני שנת 2006.
כפי שנאמר לעיל, מדובר בעדות שהן בעלות אינטרס מובהק, הואיל והן מתגוררות בפועל בנכס עם משפחותיהן, ועל כן על בית המשפט להזהיר עצמו היטב בטרם יקבל את העדויות.
30.הנתבעת 1, ש', היא ילידת 1974, ואילו הנתבעת 3, א', היא ילידת שנת 1966.
שתי העדות העידו, באופן החשוד כמתואם, כי נהגו לבקר בנכס בסוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת והכירו את מצבו, וכי אביהן החזיק בנכס עוד משנת 1976 ואף השתמש בו לאחסון ציוד.
האמנם?
כאמור, רק בשנת 1981 זכו ד' וא' במכרז לגבי המגרש והחלו לתכנן את הבנייה.
כיצד אם כן יתכן שהנתבעות, שהיו ילדות קטנות בשנת 1976 , ביקרו כטענתן בנכס לפני שנת 1981, ואף ידעו עליו את מה שהן מעידות?
נראה שכל המוסיף בעניין זה – גורע...
זאת ועוד, לשאלת בית המשפט לנתבעת 1 מה היה לה לחפש כנערה צעירה במחסן בתוך שלד של בניין ב**** ***** – לא נתנה העדה תשובה מספקת (פרוטוקול עמ' 34 שורות 13 – 22).
הנתבעת 1 מודה לבסוף, כי גרסתה הינה בגדר עדות שמיעה, מסיפורים ששמעה, כביכול, מאביה י' (פרוטוקול עמ' 28 שורות 7 – 8).
31.גם הנתבעת 3, שהייתה בת שנתיים בשנת 1976 , נשאלה את אותה השאלה על ידי בית המשפט (פרוטוקול עמ' 40 שורות 1 – 4), ונתנה אף היא תשובה בלתי מספקת, וזאת בלשון המעטה.
זאת ועוד, בניגוד לנתבעת 1, התעקשה הנתבעת 3 לדבוק בגרסה בלתי סבירה בעליל , כי בהיותה בת 10 הייתה מעורבת ומודעת להליכי הבניה.
גרסה זו תמוהה ולא סבירה, לא רק מפאת ייחוס הבנה וידע הנוגע להליכי בניה בגיל כל כך צעיר, אלא לנוכח העובדה כי הנתבעת 3 לא ידעה לספר מידיעתה האישית על אירועים מאוחרים הנוגעים לנכס, שאירעו לטענתה בשנת 2006 , כאשר הייתה כבר כבת 30, דהיינו ההסכם.
לנתבעת 3 אין כל הסבר כיצד זכרה במדויק פרטים הנוגעים לנכס ומצבו המשפטי בהיותה בת 10, אך לא ידעה לספר אודות המו"מ שהתנהל בין אביה י' לבין ד', וכל מה שידעה לספר זה מה שסופר לה "בגדול" , כשאין לה ידיעה על פרטי המו"מ, ועל כמה כסף סוכם , כמה שולם, מתי שולם, באיזו צורה שולם , וכיוצא באלה .
(עמ' 45 שורות 23 – 32 ועמ' 46 שורות 1 – 14).
32.לפיכך, לא ראיתי לקבל את עדויותיהן של הנתבעת 1 ו – 3 כמהימנות , והמסקנה היא כי הן לא השכילו להוכיח את הטענות לגבי השימוש שעשה י' בנכס לפני שנת 2006.
33.גם עדותה של הגב' ב' ש', אמן של הנתבעת 1 ו – 3 וגרושתו של י', אין בה כדי לסייע לנתבעים.
ב' , שגם לה מן הסתם אינטרס מובהק להיטיב עם בנותיה , טוענת בתצהירה כי י' החל לבנות את השלד כבר בשלהי שנות ה – 70, כי הנכס שימש אותו לאחסון ציוד, וכי הוא עבר להתגורר בו בשנת 2006 , לאחר גירושיהם , שהיו באוקטובר 2006.
ב' העידה גם כי י' מעולם לא התגורר בדירת הירושה ב****** , אלא עבר מיד לאחר פרידתם מביתם ב*** **** לנכס ב**** ***** (פרוטוקול עמ' 48 שורות 17 – 24).
מאידך, הנתבע 4, שהוא החתן של ב' ובעלה של בתה הנתבעת 3, העיד כי י' דווקא גר בדירת הירושה עד שהיא נמכרה (בשנת 2008) (פרוטוקול עמ' 63 שורות 7 -9).
מכאן, שבדומה לעדויות של בנותיה, אין ליתן גם אמון בעדותה של ב' כי י' התגורר בנכס לפני שנת 2006.
34.נראה כי המצב העובדתי האמתי הוא , שי' התגורר בנכס רק משנת 2008 ואילך, כפי שנטען על ידי התובעת, במסגרת ההצעה שהציע לו אחיו ד' לערוך שיפוץ בנכס על מנת שיוכלו שניהם להתגורר בו, בנפרד מרעיותיהם, עד שימכור י' את הדירה המשותפת לו ולגרושתו ב*** **** וימצא סידור קבוע לעצמו .
לא שוכנעתי כי י' בנה את השלד ו/או מימן את בנייתו, או שרכש את הזכויות בנכס מד', אלא, כאמור, שוכנעתי כי הוא עשה שימוש בנכס רק בתקופה שבין 2008 ועד לפטירתו באוקטובר 2010 , ולא לפני כן.
סביר להניח שי' ניצל את מחלתו ואשפוזו של אחיו ד' על מנת להשתלט על הנכס, לשפצו תוך ניצול כספי הירושה, ולהציע לבנותיו ובני משפחותיהן לעבור להתגורר בו, כפי שאכן אירע בפועל.
35.האם התנהלותו האמורה של י', בהנחה שלא רכש את הזכויות בנכס (שאלה שאתייחס אליה להלן) הקנתה לו זכויות של בר – רשות בנכס , ולאחר פטירתו – זכויות ליורשיו, הנתבעים?
36.גם אם אקבל את העמדה לפיה ד' נתן רשות לי' להשתמש במשך תקופה מסויימת בנכס – הרי שבנסיבות העניין, כאשר התובעת וד' נפרדו ואין מחלוקת שהתובעת לא גרה מעולם בנכס ואף לא פקדה אותו, ראיתי לקבל את עמדת התובעת לפיה היא בעצמה מעולם לא נתנה רשות לי' או לנתבעים להשתמש בנכס , ולא הייתה מודעת כלל לשימוש שעשה י' בנכס לפני מותו ולשימוש שעשו הנתבעים בו, עד שהדבר נודע לה ב"שבעה" של ד'. (פרוטוקול עמ' 22 שורות 16 – 17).
לכן , אין ממש בטענת הנתבעים כי התובעת לא התנגדה לשימושם בנכס.
כיצד ניתן להתנגד למשהו שאינך יודע כלל על קיומו?
רק לנתבעים עצמם הפתרונים בשאלה זו.
37.על פי הפסיקה, גם אם ניתן רישיון מכללא – אין פירושו של דבר שמדובר ברשות בלתי הדירה.
על מנת שרישיון יהיה בלתי הדיר צריך להסיק מהנסיבות שהייתה כוונה מפורשת לתת רישיון ושהוא לא יבוטל.
בת.א. (חיפה) 51912-07-13 מדינת ישראל נגד חמאדה סועאד נקבע , כי גם אם בעל הקרקע שתק במשך שנים - "מכאן ועד המסקנה שהייתה כוונה שהרישיון יהיה בלתי הדיר – הדרך עוד ארוכה".
על אחת כמה וכמה שכך הדבר במקרה שלפנינו, כאשר לא ניתן רישיון כלל, לא במפורש ולא מכללא, שכן, כאמור, התובעת לא ידעה כלל שי', ולאחר מכן הנתבעים, משתמשים בנכס.
38.המסקנה לענייננו היא אם כן , כי ככל שי' עשה שימוש כלשהו בנכס למגוריו – הרי ששימוש זה נמשך לכל היותר עד לפטירתו בחודש אוקטובר 2010, ואין בשימוש זה של י' כדי להקים זכות להמשך השימוש לאחר פטירתו על ידי הנתבעים, שכן עם פטירתו - פקעה הרשות מאליה.
האם הוכח כי היה הסכם וכי י' רכש זכויות בנכס בהתאם להסכם ומימן את הבניה
39.משהגעתי למסקנה כי י' לא רכש מעמד של בר-רשות בנכס – עלינו לבחון כעת את הטענה שי' רכש את הזכויות מאת ד' על פי ההסכם , שהיה עוד בשנת 2006, ושי' הוא זה שמימן את הוצאות הבניה.
40. כאמור, אין מחלוקת כי הנכס רשום על שם התובעת.
בחקירתה הודתה ב', גרושתו של י', כי הנכס לא הוזכר בהסכם הגירושין שלהם שהיה בחודש אוקטובר 2006 (פרוטוקול עמ' 48 שורות 26 – 31 ועמ' 49 שורות 1 – 24), וזאת בניגוד לדירתם ב*** ****.
תשובתה של ב' לגבי היעדר אזכורו של הנכס בהסכם הגירושין הייתה בלתי מספקת, וזאת בלשון המעטה.
41.נראה כי היעדר אזכורו של הנכס בהסכם הגירושין מתיישב יותר עם טענת התובעת כי לא היו לי' ולב' , בשום שלב, זכויות כלשהן בנכס, ולכל היותר י' רקם תכניות לרכוש אותו מאת ד' מחלקו בכספי דירת הירושה.
42.בנוגע להסכם – הנתבעת 1 העידה כי בשנת 2006 התפוצץ הסכם בין אביה י' לבין ד' לפיו י' קנה את הנכס מד' כי "ד' רצה למכור את כל הנכס , וא' לא רצה והוא הציע לו שיקנה את החלק שלו וד' הסכים להצעה" (פרוטוקול עמ' 30 שורות 10 – 16).
כאשר נשאלה העדה האם כאשר ההסכם התפוצץ, כדבריה, פירושו של דבר שהצעתו של אביה י' לא התקבלה – ענתה העדה:
"התקבלה כי הוא שילם לו את הסכום בסופו של דבר כשהבית של סבא וסבתא נמכר"
(פרוטוקול עמ' 30 שורות 28 – 29).
הואיל ואין מחלוקת כי דירת הירושה נמכרה רק בשנת 2008 – הרי שהמסקנה היא , כי לא הוכח שעד למועד מכירת דירת הירושה , שבו כביכול י' העביר לד' את חלקו בכספי הירושה, היה קיים הסכם כלשהו בין האחים.
43.הנתבעת 3 העידה כי ידעה על ההסכם רק ממה שסיפר לה אביה (פרוטוקול עמ' 45 שורות 23 – 32).
מאידך, הנתבעת 1 אמנם העידה כי היא הייתה נוכחת בזמן הסיכום בין האחים (פרוטוקול עמ' 30 שורה 23), אולם, כפי שכבר נאמר לעיל – לא שוכנעתי כי עדויותיהן של שתי הנתבעות הינן מהימנות.
כפי שלא ראיתי לקבל את עדויותיהן בנוגע לשימוש שעשה אביהן בנכס לפני שנת 2006 – כך גם לא ראיתי לקבל את עדויותיהן לגבי ההסכם שנערך, כביכול, בין אביהן לבין ד' לגבי רכישת הנכס, ולגבי הסכומים שכביכול העביר י' לד' בשנת 2008 , לאחר שנמכרה דירת הירושה.
44.לגבי הטענה כי י' מימן את הבניה – הנתבעים לא המציאו כל מסמך שיוכיח את השקעותיו הנטענות של י' בנכס , וכן לא המציאו כל ראיה ממשית לגבי אותו הסכם עלום בעל פה שנטען כי נערך בין האחים.
היעדר כל ראיה ממשית, כמו גם היעדר עדות אמינה מכלי ראשון, מלמדת כי הגרסה לפיה הדברים סופרו על ידי י' לבנותיו, הנתבעות 1 ו – 3, אינה מספיקה להרמת נטל ההוכחה במקרה דנן, כי י' מימן את הבניה וכי רכש את הזכויות בנכס.
45.גם עדותו של הקבלן ראפיק דענה, שלטענתו ביצע את השיפוץ בנכס בשנת 2006 על פי הזמנתו של י' ובמימונו (להלן – הקבלן), אין בה כדי להועיל לנתבעים.
הקבלן טען כי י' הזמין את העבודה ל**** ***** ואילו ד' הזמין עבודה לקריית ארבע (פרוטוקול עמ' 72 שורות 10 – 11), וכי בנוכחותו בעת ששלושתם ישבו בחנות שלו , נתן י' לד' כסף במזומן , שמקורו "מהבית ב****** שהוא מכר אותו" .
(פרוטוקול עמ' 71 שורות 3 -4).
מעבר לתמיהה שמזמיני העבודה, י' וד', משתפים קבלן מבצע בהסדרים הכספיים ביניהם, ומעבר לתמיהה כיצד ידע הקבלן שמקור הכספים הוא דווקא מכספי הירושה – הרי שהקבלן מעיד שהדבר היה בזמן השיפוץ , אשר נערך בשנת 2006 , וכי בידיו רישומים שיוכיחו זאת.
כיצד יתכן הדבר כאשר כספי הירושה התקבלו רק בשנת 2008, לאחר שנמכרה דירת הירושה?
זאת ועוד , על אף שהעד נדרש להמציא את הרישומים תוך 10 ימים (פרוטוקול עמ' 69 שורות 3 – 4), אשר היה בהם, לטענתו, כדי להוכיח שמדובר בשנת 2006 ולא 2008 – הרישומים לא הומצאו.
מכאן, שלא ניתן לתת אמון בגרסת הקבלן לפיה השיפוץ בנכס היה בשנת 2006 וכי הועבר אליו באותו מועד תשלום עבור שירותיו מתוך כספי הירושה.
נראה סביר יותר כי השיפוץ היה בשנת 2008, כטענת התובעת, בסמוך למכירת דירת הירושה.
46.אשר למצבו הכלכלי של י' – ראיתי להעדיף בעניין זה את טענות התובעת, כפי שפורטו בהרחבה בסעיפים 99 – 110 לסיכומיה, ואשר מפאת היעילות והחיסכון לא אחזור עליהן כאן, כי לא היו לי' מקורות כספיים עצמאיים מעבר לכספי הירושה, על פני טענותיהם של הנתבעים לפיהן היה לי' כסף, וכי הוא רכש גם את הזכויות בנכס וגם השקיע בשיפוצו , טענות אשר לא נתמכו בראיות ממשיות כלשהן, ודווקא מחקירותיהם של העדים והמסמכים שהוצגו - עולה כי המצב היה הפוך.
סוף דבר
47.לאור כל האמור לעיל , אני קובעת כי דין התביעה להתקבל.
התובעת הוכיחה את זכויותיה בנכס, בעוד שהנתבעים לא הצליחו להוכיח את טענתם כי היו לי' זכויות בנכס וכי הן עברו אליהם עם פטירתו של י'.
בנסיבות אלה , מתבקשת המסקנה כי בביצוע השקעות כלשהן בנכס, שסכומן לא הוכח, פעל י' למעשה על דעת עצמו.
כך המצב גם לגבי הנתבעים, ולכן אין להם להלין אלא על עצמם לגבי ביצוע השקעות אלה, מבלי לבדוק תחילה את הזכויות בנכס ומבלי לבדוק אם השקעותיהם לא ירדו לטמיון לאחר שינציחו את חריגות הבניה שנעשו בנכס בעבר , עם כל המשתמע מכך.
48.לפיכך, התביעה מתקבלת.
הנתבעים , לרבות כל מי מטעמם , יסלקו את ידם מהנכס תוך ששה חודשים, וימסרו אותו לתובעת כשהוא נקי מכל אדם וחפץ - לא יאוחר מיום 1.5.16.
49.הואיל ובכתב התביעה לא פורט ולכן גם לא הוכח סכום ההוצאות השוטפות שבהן מבקשת התובעת לחייב את הנתבעים , וכן לא פורט ולא הוכח סכום החובות שבהם מבקשת התובעת לחייב את עזבונו של י' , הנתבע 5 – לפיכך, בקשת התובעת בסעיף 18 (ב) ו – (ג) לכתב התביעה – נדחית.
50.מאידך, בקשת התובעת בסעיף 18 (ד) לכתב התביעה להתיר לה פיצול סעדים – מתקבלת.
הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת , תוך 30 ימים, הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 35,000 ₪.
סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.
המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ד חשוון תשע"ו, 27 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.
