ת"א 26643-06-12 גליקסמן שיווק ביצים (1994) בע"מ נ' ס.כ ואח'

בהליך זה עותרת התובעת לסעד הצהרתי לפיו המנוח הינו הבעלים של מחצית הזכויות בדירה הרשומה על שם הנתבעת, וכי יש להורות על עיקול זכויותיו בדירה לטובת התובעת. לחילופין, מבקשת התובעת להצהיר כי היא זכאית להיפרע כדי חוב המנוח כלפיה, זאת באמצעות רכושה של הנתבעת מאחר וזו היתה שותפה לחובות המנוח.

התובעת, חברת גליקסמן שיווק ביצים (1994) בע"מ (להלן: "התובעת") הינה חברה העוסקת במיון ושיווק ביצי מאכל. הנתבע 1, מר ס.כ ז"ל (להלן: "המנוח"), היה בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה סוחר ביצים, אשר רכש את הביצים מהתובעת על מנת למוכרם ללקוחותיו ברחבי הארץ. הנתבעת 2, הגב' א.כ (להלן: "הנתבעת"), הינה גרושתו של המנוח. בבעלותם המשותפת של המנוח והנתבעת היתה דירה ב*** הרשומה בלשכת רישום המקרקעין בבאר שבע כגוש 38030 חלקה 145 תת חלקה 4 (להלן: "הדירה").

לאחר שהמחאות שנמסרו על ידי המנוח לתשלום עבור הביצים שרכש מהתובעת, לא כובדו על ידי הבנק, נקטה התובעת בהליכי גבייה בהוצאה לפועל על מנת לגבות את החוב.

נטען כי כאשר ביקשה התובעת ביום 23.2.12 להטיל עיקול ברישום על הזכויות בדירה לצורך תשלום החוב, הסתבר לה כי מספר ימים קודם לכן, ביום 19.2.12, מלוא הזכויות בדירה נרשמו על שם הנתבעת, זאת בעקבות גירושי המנוח והנתבעת.

התובעת, אשר סברה כי רישום הדירה על שם הנתבעת נועד על מנת להבריח נכסים ולמנוע את עיקול הדירה בשל החוב, הגישה ביום 14.6.12 את התביעה שבפני.

למרבה הצער, המנוח הלך לעולמו ביום 24.7.12, כאשר לא הוגש כתב הגנה לא על ידו ולא על ידי עזבונו, כך שהתביעה התנהלה בפועל מול הנתבעת בלבד.

יוער, כי מלכתחילה הוגשה התביעה גם נגד רשם המקרקעין בבאר שבע, אלא שביום 3.9.12 הוריתי כי מאחר ורשם המקרקעין אינו צד ישיר לסכסוך והואיל וזה הודיע כי יפעל על פי צווים שיפוטיים שיינתנו, הוא פטור מהתייצבות לדיונים ומהגשת כתב הגנה.

עיקרי טענות התובעת

התובעת סבורה כי דין התובענה נגד המנוח להתקבל במלואה בהעדר הגנה. התובעת מציינת, כי על אף שהמנוח היה בחיים בעת הגשת התביעה, כתב הגנה הוגש רק מטעם הנתבעת, וכי בניו ויורשיו של המנוח לא טרחו להגיש כתב הגנה או בקשה לצו ירושה על אף שהיו מודעים היטב לתביעה.

לעמדת התובעת, רישום הדירה על שם הנתבעת נעשה לצורך הברחת נכסים אסורה, ויש לקבוע כי המנוח הינו בעלים של מחצית הזכויות בדירה, בהתאם להוראות סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"). הוכח, כך נטען, כי הנתבעים ניהלו חיים משותפים לאחר מועד הגירושין הנטענים, וכי הגירושין שנערכו ביניהם הינם פיקטיביים.

צוין בין היתר כי חוקר פרטי מצא כי הנתבעים מתגוררים יחד לאחר הגירושין, לא הוכח קיומו של טיפול זוגי טרם הגירושין, ולא הוצגה תמיכה לטענת הנתבעת כי עברה להתגורר עם אחותה לאחר הגירושין.

התובעת מוסיפה, כי העברת הזכויות בדירה על שם הנתבעת בוצעה מיד לאחר שיחת טלפון בה איימה התובעת בנקיטת הליכים משפטיים, ומספר ימים טרם הטלת צו עיקול על הדירה, ובניגוד להסכם הגירושין שקבע כי הדירה תעבור לבעלות המנוח.

נטען כי הסכם המכר של הדירה בטל שכן הוא קובע תשלום למנוח שלא שולם בפועל ואינו מתייחס כלל להסכם הגירושין, וממילא ההסכם הופר באופן יסודי מאחר והנתבעת נותרה חייבת למנוח סך של-314,000 ₪. בנוסף נטען כי הגרסה לפיה הדירה נמכרה לנתבעת מאחר ולמנוח לא היה די כסף לרכוש אותה, אינה סבירה ולא ברור מדוע המנוח התגורר בדירה אם הנתבעת רכשה אותה.

כמו כן, הנתבעת מחזיקה בידה, שלא כדין, כספים נוספים השייכים למנוח, כגון כספי הזכויות הסוציאליות של המנוח.

התובעת סבורה, כי לאור האמור לעיל אותות המרמה האופפים את פעולות הנתבעים הם רבים – חדלות פירעון של המעביר, קשרים בין המעביר והנעבר, איום בתביעה שתוגש נגד החייב, חשאיות ועוד; אלה מעבירים את נטל הראיה לנתבעת להראות כי פעולותיה נעשו בתום לב, ונטל זה לא הורם על ידה.

לחלופין, טוענת התובעת כי יש ליחס לנתבעת את חובות המנוח מאחר והנתבעת היתה שותפה מלאה לפעילותו העסקית והודתה בקיומו של חוב משותף.

על פי הנטען, במועד הגירושין הנטענים, עמד חוב המנוח לתובעת על סך של- 340,665 ₪, כאשר הטענה כי החוב נפרע, אינה עולה בקנה אחד עם המנגנון העסקי בו פעלו הצדדים, לפיו קיבל המנוח סחורה בתמורה לשקים עתידיים. לאורך השנים וגם לאחר הגירושין הנתבעת הזמינה סחורה מהתובעת, חתמה על שקים ועמדה בקשר עם נציגי התובעת. מכאן כי החוב לתובעת נובע מפעילות עסקית משותפת ומכוח הלכת השיתוף יש לחייב אף את הנתבעת בפירעון החוב.

עיקרי טענות הנתבעת 2

הנתבעת טוענת, כי גירושיה מהמנוח היו אמיתיים, ונבעו מסכסוך ארוך עקב התמכרותו של המנוח להימורים. הנתבעים, כך נטען, פנו לטיפול זוגי בגינו הוצגו אסמכתאות, ולבסוף פנו לבית הדין הרבני בבאר שבע, ערכו ביניהם הסכם גירושין, והתגרשו כדת משה וישראל. הגירושין נערכו בשלב בו לא היו למנוח קשיים כלכליים או בריאותיים כלשהם ועל כן לא היה לו צורך להבריח נכסים וממילא, אילו היתה המטרה הברחת נכסים, כי אז, בהסכם הגירושין לא היה נרשם שהדירה תעבור לבעלות המנוח.

נטען כי חזרתה של הנתבעת לדירה נבעה רק מרצון לסייע לבניה שהתקשו לטפל באביהם החולה ולא היה מדובר בחזרה ליחסים זוגיים. לא ניתן היה לצפות כי הנתבעת תסביר לחוקר, אדם זר שנקלע לדירה, את מורכבות מצבה המשפחתי.

הנתבעת מוסיפה, כי היקף החוב של המנוח לתובעת דומה להיקף החוב המקובל במהלך שנות עבודתו וזה לא נפרע, אך בשל מחלתו ומותו של המנוח. המנוח לא תכנן מראש לא לשלם לתובעת, שאלמלא כן, לא היה טורח לשלם לתובעת סכום של כמעט מיליון ₪ בתקופה לאחר מועד הגירושין.

מכירת הדירה נעשתה טרם שנודע למנוח על מחלתו. המנוח עבד עם התובעת במשך עשרות שנים, במהלכם שררו יחסי אמון בין הצדדים וההמחאות שניתנו על ידו, כובדו.

לטעמה של הנתבעת, התובעת לא עמדה בחובת ההוכחה המוטלת עליה להוכחת קיומה של תרמית, וכל תביעתה מבוססת על השערות חסרות בסיס. לא הוכח כי הנתבעת קבלה לידיה כספים כלשהם מהמנוח פרט ל- 174,000 שקלים שקבלה בתחילה בתמורה לדירה. העסקה בנוגע לדירה נערכה על ידי אנשים פשוטים שאין להם הבנה בתחום זה, ואשר לא תכננו לרמות איש.

נטען כי גם אם יש חוסר הגיון בתחשיב, הרי שזו העסקה שנכרתה בין הצדדים, בתקופה בו קיים המנוח את התחייבויותיו כלפי התובעת וטרם ידע כי יחלה.

גם העברת הסכום של- 160,000 ₪ מלמדת כי הצדדים כיבדו את העסקה כפי שנכרתה.

הנתבעת עומדת על כך שלא ניתן ליחס לה את חובותיו של המנוח, שכן החוב במועד הגירושין נפרע במלואו על ידי המנוח, והחוב נשוא התביעה, נוצר מרכישות בתקופה שלאחר מועד הגירושין. נטען כי לא הוצגה כל ראיה לכך שהנתבעת ניהלה את העסק לאחר הגירושין. היא אך סייעה מעט לבנה בניהול העסק בעת מחלת המנוח, ואף החוקר שביקר במקום, אישר כי הבן הוא שניהל את העסק.

דיון והכרעה

טענתה העיקרית של התובעת הינה, כי העברת דירת הצדדים על שמה של הנתבעת היתה העברה פיקטיבית, שכל מטרתה להבריח את רכושו של המנוח מידי נושיו ולמנוע ממנה להיפרע מהדירה.

לטעמי, דין טענה זו להתקבל.

עמדת התובעת מתבססת על סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, הקובע כי –

"בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם".

הוראת סעיף 34(ב) נועדה לאפשר לבית המשפט להתגבר על רישום פיקטיבי של בעלות בנכס, רישום שכל מטרתו הינו למלט את הנכס מידי הנושים:

"הרעיון שביסוד סעיף זה פשוט: "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית, ח, כא [א]), ויהיו שינסו להבריח נכסיהם מנושיהם על-ידי רישומם על שם אחר. המחוקק יצר אפוא כלי להיאבק בתופעה זו" (ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, נח(6) 941, 946 (2.8.04)).

נטל השכנוע במקרה זה מוטל על הנושה, עליו לשכנע את בית המשפט כי אכן הנכס אינו שייך לבעליו הרשום:

"עדיין לא הוכרעה רמת ההוכחה הדרושה בכגון דא... ואולם נטל השכנוע כאמור הוא על מבקש ההצהרה, וברור גם שבית-המשפט יידרש לכך בהקפדה, שהרי מדובר בהוצאת נכס מידי בעליו הרשום. דרך ההוכחה בנויה על קיומם של אותות של מירמה (Badge of Fraud), שהם חזקות שבעובדה שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני, אשר אם נותרים הם ללא מענה, מצביעים הם על מירמה" (שם, עמ' 947).

על משמעותם של אותות המרמה, ככלי ליצירת חזקה לקיומה של מרמה מטעמו של הנושה, עמד בית המשפט בע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי, פד"י נז(5) 776, 782 (17.7.03), באומרו:

"בהקשר זה יש לציין את כללי ה-Badges of Fraud ("אותות המירמה") שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני. כללים אלה מכילים חזקות שבעובדה, ואם חזקות אלה נותרות ללא מענה הן מצביעות על קיומה של מירמה. ככל שמצטברים יותר "אותות מירמה" כך עובר הנטל אל הנתבע להפריכן. מבין אותות המירמה ניתן למנות קשרים בין המעביר לנעבר;

איום בתביעות שתוגשנה נגד החייב; חשאיות; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו ועוד. הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב, ועליו להראות כי העיסקאות נעשו בתום^-לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם, נטל השכנוע נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע, וככל שהתובע יראה יותר אותות מירמה ונסיבות עובדתיות המצביעות על מירמה מצד הנתבע, יהיה ניתן להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע".

ומן הכלל אל הפרט.

במקרה שבפניי, אין מחלוקת כי המנוח נהג, דרך קבע, לרכוש ביצים מהתובעת תוך שהוא מוסר בתמורה לביצים המחאות דחויות, אשר מועד פרעונן הינו כששה שבועות לאחר מכן (מר גליקסמן, פ' 2.9.13 עמ' 28). באופן זה, חב המנוח לתובעת דרך קבע סכום של כ - 320,000 ₪, כאשר לאורך כל שנות עבודתם המשותפת של התובעת והמנוח, נותר גובה הסכום דומה (מר הירשפלד, פ' 2.9.13, עמ' 25). ההמחאה האחרונה שכובדה על ידי המנוח הינה ההמחאה שנרשמה ליום 27.11.11 (שם, עמ' 26), כאשר ההמחאות שניתנו למועד מאוחר יותר, לא נפרעו.

ביום 1.2.2012 נפתח על ידי התובעת תיק הוצל"פ מס' 26-01543-12-4 לביצוע ההמחאות שלא נפרעו, וביום 15.3.12 נפתח על ידי התובעת תיק הוצל"פ נוסף, מס' 26-027788-12-7 (סעיפים 12-13 לתצהיר מר גליקסמן).

עוד אין חולק, כי כאשר בקשה התובעת להטיל עיקול ברישום על הדירה לצורך פירעון החוב, הסתבר לה ביום 23.2.12 כי הדירה רשומה כעת על שם הנתבעת בלבד (סעיף 17 לתצהיר מר גליקסמן).

המחלוקת בין הצדדים נעוצה, אם כן, בשאלה, האם יש עילה לבטל את תוקפה של העברת זכות הבעלות בדירה, על מנת לאפשר לתובעת לגבות את החוב מחלקו של המנוח בדירה.

גרסת הנתבעת, אשר נתמכה בעדותו של בנה ארז, הינה כי לאורך כל השנים נתקלו חיי הנישואין שלה עם המנוח בקשיים רבים, בשל בעיית הימורים כרונית ממנה סבל המנוח, אלא שהיא נמנעה מגירושין בשל גילם הצעיר של ילדיה ובשל תקוותה כי המנוח ישתנה (הנתבעת פר' 3.9.13 עמ' 38, 40; ארז כ'- פ' 3.9.13 עמ' 59). עם זאת, בשנת 2010 היא החליטה להתגרש מהמנוח, והוגשה על ידה תביעת גירושין לבית הדין הרבני. ביום 13.3.10 נערך דיון בבית הדין הרבני, וביום 17.5.11 נכרת בין הנתבעת לבין המנוח הסכם גירושין, בו נקבע כי הדירה והעסק ישארו בידי המנוח והיא תקבל לידיה תשלום של - 290,000 ₪. בו ביום, עם סידור הגט ביניהם, שילם לה המנוח 174,000 ₪ (סעיפים 8-14 לתצהיר הנתבעת).

הנתבעת מוסיפה, כי לאחר הגירושין עברה להתגורר עם אחותה בבאר שבע. עם זאת, ביום 18.8.11 הודיע לה המנוח כי אין ביכולתו לשלם לה את יתרת התמורה עבור הדירה, והציע לה לרכוש במקום זאת את חלקו בדירה (סעיפים 16-18 לתצהיר). הנתבעת הסכימה לכך והם קבעו ביניהם את תנאי התשלום, ערכו הסכם מכר והעבירו את הדירה על שמה של הנתבעת. הנתבעת טוענת עוד, כי לאחר עריכת הסכם מכר הדירה ביניהם ביום 18.8.12, הסתבר להם ביום 23.8.11 כי המנוח חולה בסרטן. עם הזמן, הסתבר כי מצבו קשה, ועל כן ביקשו ממנה בניה לחזור ולהתגורר עימם על מנת לטפל במנוח, והיא הסכימה לכך, אך לא שבה להיות אשתו:

"אני לא צריכה לספר מה זה חולה סרטן, זה כלי שבר, הבן שלי כשהיה איתו בפעם הראשונה אצל הרופא בבית החולים, אמר לו שיש לו סה"כ שנה אחת לחיות, צריך לטפל בו ולעזור לו, לעשות מה שאפשר כדי שהוא יצא מכל הקשיים של המחלה. אני בכל זאת הייתי אשתו כמעט 30 שנה, הילדים ביקשו וחזרתי למטרה הומינטרית ולא לשום מטרה

אחרת, עזרתי לו בזה שהכנתי צלחת מרק, עזרתי בזה שהחלפתי לו מיטה, אחרי הגירושין לא הייתי אשתו" (פ' 3.9.13 עמ' 42).

גרסתה של הנתבעת באשר לגירושיה מהמנוח אינה נקיה מספקות. בין היתר, מתעוררים בה קשיים לאור עדותו של החוקר הפרטי, מר אורי יעקב, אשר מצא כי הנתבעת והמנוח מתגוררים יחד בדירה וכי הנתבעת מתייחסת אל המנוח כאל 'בעלה' (דו"ח החוקר הפרטי). כן קיים קושי מכך שהנתבעת מודה כי היא שרשמה את השקים של העסק השייך למנוח גם בתקופה בה לטענתה לא התגוררו יחד, וכי נהגה לבוא לבשל למשפחה בימי שישי (פ' 5.9.13 עמ' 51). במסמכים שהציגה הנתבעת באשר לטיפול זוגי שעברה לטענתה טרם הגירושין (נספחים א' ו – ב' לתצהיר הנתבעת) אין כדי להועיל, שכן מסמכים אלה אינם קבילים משלא הוגשו באמצעות עורכיהם, וזאת מבלי שהוצג על ידי הנתבעת הסבר כלשהו להימנעות זו.

עם זאת, גם לו הייתי מוכנה להניח לטובת הנתבעת כי אכן גירושיה מהמנוח היו גירושין כנים, הרי שגרסתה באשר לנסיבות בהן הועברה הדירה לבעלותה המלאה, הינה בלתי סבירה בעליל, ולא ניתן לקבלה.

כאמור, לפי הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים, הדירה אמורה היתה לעבור לבעלותו של המנוח, בתמורה ל - 174,000 ₪ שישולמו במועד סיום הגט ו - 116,000 ₪ נוספים שישולמו במועד מאוחר יותר (סעיפים 4 ו - 8 להסכם הגירושין, נספח ה' לתצהיר הנתבעת). אין חולק, כי אכן במועד סידור הגט שולמו על ידי המנוח לנתבעת 174,000 ₪. דא עקא, שלטענת הנתבעת הודיע לה המנוח לאחר מכן שאין ביכולתו לעמוד בתשלום ה - 116,000 ₪ הנוספים שהוסכמו ביניהם, ועל כן סוכם כי היא תרכוש את הדירה.

לטענת הנתבעת, אופן התשלום שנקבע על ידם הינו כדלהלן: על מנת לרכוש את חלקו של הנתבע בדירה, היה עליה לשלם לו 300,000 ₪. לצורך כך, העבירה לידו 160,000 ₪ שנותרו לה מהכספים ששולמו לו על ידה. 116,000 ₪ נותרים קוזזו מהחוב על חשבון הסכום אותו היה אמור המנוח לשלם לה, טרם הודיע כי אין ביכולתו לעמוד בכך. הנתבעת אמורה הייתה לשלם למנוח סכום נוסף של 24,000 ₪, אך בסופו של יום מחל לה המנוח על סכום זה מאחר והסתבר כי אין ביכולתה לשלם אותו (סעיפים 19 ו - 23 לתצהיר הנתבעת).

נקל לראות כי העסקה המתוארת על ידי הנתבעת, כמפורט לעיל, אינה הגיונית בעליל.

על מנת לרכוש את הדירה, היה על הנתבעת להשיב למנוח את מלוא הסכום שהוא שילם לה על חשבון חלקה בדירה, דהיינו 174,000 ₪. לאחר מכן, היה עליה להוסיף ולשלם לו 300,000 ש"ח נוספים עבור חלקו בדירה. בפועל, הנתבעת אמנם השיבה למנוח את רוב הכספים שהעביר לה עבור חלקו בדירה (160,000 ₪), אך לא שילמה לו, ולו שקל אחד, על חשבון חלקו בדירה. בסופו של יום, במסגרת האיזון הכספי בין הצדדים, במקום שהמנוח ישלם לנתבעת 300,000 ₪ והדירה, ששוויה 600,000 ₪ תעבור לבעלותו המלאה, נמצא על פי הנטען כי מנוח שילם לנתבעת סך של - 14,000 ₪ ונותר ללא כל דירה בבעלותו.

בחקירתה, לא עלה בידי הנתבעת ליתן הסבר של ממש, כיצד יתכן כי נכרת בינה לבין המנוח הסכם שהינו חסר כל הגיון עסקי, וכך השיבה:

"זה מה שהוא עשה, זה ההסכם, זה מה שהוא הציע לי. לא חשבנו הלאה לטווח ארוך. אחרי שביהמ"ש שב ומסביר לי את ההתחשבנות הכספית, אני אומרת שהמנוח לא עשה את החשבון הזה, הוא עשה חשבון ע"ס 290,000 מהסכום של ביה"ד הרבני. הוא קיזז את הסכום שעדין חייב לי כדי להשלים ל – 290" (פ' 3.9.13 עמ' 54).

ברי, כי אין בדברים האמורים כדי ליתן הסבר, כיצד סברו הצדדים כי קיים הגיון כלשהו בהתחשבנות שנערכה על ידם.

בסיכומיה, מודה הנתבעת כי קיים חוסר הגיון בתחשיב שנערך, אך לטענתה "עדיין זו היתה העסקה שנכרתה בין הצדדים, והם הסכימו לה, והיא נעשתה בזמן שהנתבע היה עובד ואף אחד לא ידע כי הנתבע 1 יחלה בסרטן, וגם אם התחשיב אינו הגיוני בעיני המתבונן מהצד, הרי שלנתבע 1 ולנתבעת 2, העסקה היתה הגיונית והם הסכימו לה, והיא לא נעשתה על מנת לרמות מאן דהוא" (סעיף 64 לסיכומי הנתבעת).

בהסברים אלה אין ממש. ראשית, הטענה כי במקרה נכרת הסכם מכר בו מעביר המנוח לנתבעת את הדירה ללא תמורה כספית, ימים ספורים לפני גילוי מחלתו, אינה סבירה. הטענה לפיה מחלתו של המנוח התגלתה רק לאחר המכירה, נשענת על מסמך רפואי מיום 23.8.11, לפיו המנוח היה במעקב אונקולוגי (נספח י"ב לתצהיר הנתבעת), אלא שמנספח זה לא עולה כי גילוי המחלה היה ביום 23.8.11, אלא רק כי המעקב האונקולוגי החל ביום זה, ויש להניח כי גילוי המחלה היה מוקדם יותר וקדם למועד מכירת הדירה.

גם הטענה כי בעיני המנוח והנתבעת מדובר היה בעסקה הגיונית, אינה סבירה כלל.

המנוח בסיוע הנתבעת, ניהל עסק במשך שנים רבות, ואין זה סביר כי אדם שרגיל לערוך עסקאות בהיקף כספי לא מבוטל, לא שם ליבו לכך שלא קיבל תשלום עבור הדירה שהעביר לבעלות הנתבעת.

באשר לטענה כי הצדדים הסכימו לעסקה, הרי שאין משמעות להסכמה זו, בנסיבות בהם משתכנע בית המשפט כי הסכמה זו נועדה על מנת להבריח כספים מהנושים.

במקרה זה, מתקיימים רבים מתוך אותות המרמה המנויים בפסיקה. אות המרמה המשמעותי ביותר הינו כי המדובר בהעברה ללא תמורה, כפי שפורט לעיל. כמו כן, קיימים קשרים קרובים בין המעביר לנעבר; גם אם אניח לטובת הנתבעת כי אכן מדובר בבני זוג שהתגרשו, הרי שמדובר בבני זוג לשעבר אשר הוסיפו לקיים ביניהם קשרים קרובים, במסגרתם נהגה הנתבעת להגיע לדירה בימי שישי על מנת לבשל לבני המשפחה (פ' 3.9.13 עמ' 51), ולאחר מכן שבה להתגורר בדירה על מנת לסייע בטיפול במנוח בעת מחלתו. כמו כן, הסכם המכר נערך אמנם, עת עמד המנוח בתשלומיו לתובעת, אולם העברת הנכס בפועל על שם הנתבעת נעשתה רק לאחר שנפתחו תיקי הוצאה לפועל נגד המנוח.

גם אם שילם המנוח לתובעת את חובותיו בתקופה לאחר הסכם הגירושין, אין פירוש הדבר כי בעת העברת הדירה לנתבעת המנוח לא חשש כי בשל מחלתו הוא לא יעמוד בעתיד בתשלומים לתובעת. בנוסף יש להעניק משקל לכך שהחזקה בדירה נשארה בפועל בידי המנוח, והוא הוסיף להתגורר בדירה; גם אם לא ניתן לשלול כליל את ההסבר כי הדבר נעשה בשל מחלתו, הרי שלא ברור ההיגיון במכירת הדירה לנתבעת בנסיבות בהן ברור כי המנוח יוסיף ויתגורר בה.

קיומם של אותות מרמה אלה מעביר את הנטל אל הנתבעת, ועליה להוכיח מדוע - על אף אותות מרמה אלה - המדובר בעסקה כנה, ולא מדובר בניסיון להבריח את נכסי המנוח לידיה.

לטעמי, הנתבעת לא עמדה בנטל זה.

בנסיבות בהן בני זוג שהתגרשו זה עתה, מוסיפים לקיים קשרים קרובים ביניהם, כורתים ביניהם עסקה שבמסגרתה דירת המגורים המשותפת תועבר לבעלות אחד מבני הזוג, וזאת בניגוד להוראות הסכם הגירושין המקורי וללא תמורה מצד בן הזוג הרוכש, כל אלה מובילים למסקנה כי המדובר במכירה פיקטיבית אשר כל מטרתה להבריח את הדירה מידי הנושים.

לאור המקובץ לעיל, נחה דעתי כי יש לפעול במקרה זה בהתאם להוראותיו של סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, ולקבוע כי מחצית מהדירה והמחסן הצמוד לה הינם בבעלותו של המנוח, בהתאם למצב העניינים טרם גירושי הצדדים.

לאור המסקנה אליה הגעתי, לא ראיתי לנכון לדון בתביעה החלופית, בה התבקש בית המשפט להכריז כי הנתבעת הינה שותפה בחובותיו של המנוח. די אם אומר בהקשר זה, כי ספק רב אם יש ממש בטענה זו, שכן הוכח כי החוב נשוא התביעה נוצר לאחר הגירושין, ולא שוכנעתי כי הנתבעת היתה שותפה בעסקו של המנוח באופן ממשי, להבדיל ממתן עזרה, שהינה טכנית בעיקרה.

סוף דבר, דין התביעה להתקבל, ויש לקבוע כי מחצית הדירה הינה בבעלות המנוח, וכי על זכויות המנוח בדירה ירשם עיקול לטובת התובעת; רשם המקרקעין ירשום עיקול על זכויות המנוח בדירה, לטובת התובעת.

בנסיבות ההליך, החלטתי להימנע מעשות צו להוצאות.

כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ג' סיוון תשע"ה, 21 מאי 2015, בהעדר הצדדים.