האם יש להצהיר על ביטול הסכם מכר מחצית דירה שנערך בין הנתבעות, מאחר שחלק מזכויות אלו שייכות לתובעים?
א.רקע עובדתי
1.המנוח א' מ' ז"ל (להלן: "המנוח") נפטר ביום 14.10.10.
2.בנו של המנוח מר י' ס' (להלן: "י'") הגיש בקשה לצו ירושה אחר המנוח וביום 6.1.11 ניתן צו ירושה ולפיו י' הוא יורשו היחיד של המנוח (להלן: "צו הירושה המקורי").
3.למנוח היתה מחצית דירה בXXX (להלן: "הדירה") והמחצית השנייה של הדירה היתה רשומה ע"ש התובע מס' 1 (להלן: "א'"), שקיבל אותה בירושה מסבתו.
4.התובעת מס' 2 (להלן: "אמ'") היתה ידועה בציבור של המנוח.
5.ביום 15.7.12 חתם י' על הסכם גירושין עם אשתו, הנתבעת מס' 2 (להלן: "ג'"), ובמסגרתו הוא התחייב להעביר לה את מלוא זכויותיו בדירה (מחצית), שהוא ירש מאביו המנוח (להלן: "הסכם הגירושין").
6.ביום 17.12.12 נחתם בין י', א' ואמ' הסכם ביחס לנכסיהם המשותפים שכללו גם כמה נכסי נדל"ן (להלן: "הסכם חלוקת העיזבון"). ביחס לדירה נקבע כי:
"לגבי הדירה בXXX... אשר מחצית הזכויות בה רשומות ע"ש י' ומחצית הזכויות בה רשומות ע"ש א' כבעלים משותף יחד, הצדדים מתחייבים לא לחתום על חוזה שכירות של המושכר עם דייר במושכר מבלי לשתף את הצד השני כמשכיר ובהחלטות לגבי דמי השכירות...כמו כן, החל מ – 1.3.13 י' וא' יקבלו מחצית כל אחד מדמי השכירות ...".
7.בהסכם חלוקת העיזבון מצוין גם לגבי נכס אחר כי י' "זכאי להירשם על פי צו הירושה של המנוח כבעלים משותף ביחד עם אמ'".
8.ביום 24.3.13 הגישה אמ' בקשה לקיום צוואה שלפיה היא זוכה בכל עיזבונו של המנוח, מאחר שלטענתה היא מצאה צוואה של המנוח.
9.ביום 21.5.13 נרשמו זכויותיו של י' בדירה (מחצית) ע"ש ג', בהתאם להסכם הגירושין.
10.בחודש יוני 2013 הגישה אמ' בקשה לביטול צו הירושה המקורי, מאחר שלטענתה הוא הוצא במרמה ותוך התעלמות מכך שהיא היתה ידועה בציבור של המנוח וא' היה בנו. ביום 24.10.13 ניתן לבקשתה של אמ' צו מניעה זמני האוסר על י' לעשות כל פעולה בנכסי עיזבון המנוח וזאת בכפוף להפקדת ערבויות בתוך 7 ימים. בצו נאמר כי תוקפו של הצו יפוג אם לא יומצאו הערבויות בתוך 7 ימים. הערבויות לא הופקדו ולכן הצו פג.
11.ביום 17.8.14 אישר בית הדין הרבני את הסכם הגירושין ונתן לו תוקף של פסק דין.
12.ביום 3.11.15 דחה בית המשפט לענייני משפחה, בהסכמה, את בקשת אמ' לצו קיום צוואה ונקבע כי יבוטל צו הירושה המקורי בהתאם לתוצאות בדיקת רקמות שתיערך לא', על מנת לברר האם הוא אכן בנו של המנוח. זאת, מאחר שא' לא היה רשום כבנו.
13.ביום 1.5.17 ניתן פס"ד הצהרתי לאור תוצאות בדיקת הרקמות, הקובע שא' הוא בנו של המנוח.
14.ביום 16.5.17 ניתן צו ירושה מתוקן אחר המנוח, הקובע שאמ' יורשת מחצית מעיזבונו מאחר שהיתה בת זוגו ואילו א' וי' שהם שני בניו, יורשים כל אחד רבע מעיזבונו (להלן: "צו הירושה המתוקן").
15.ביום 9.7.17 מכרה ג' לנתבעת 1 (להלן: "ד'") את זכויותיה בדירה (מחצית) בתמורה לסך של 450,000 ₪ (להלן: "ההסכם"). מי שניהל את המו"מ מטעם ד' היה אביה, ג' (להלן: "ג'").
16.ביום 10.7.17 נרשמה הערת אזהרה לטובת ד', על זכויותיה של ג' בדירה.
17.ביום 19.9.17 פנה ב"כ ד' לשוכרת הדירה וביקש לקבל מחצית מדמי השכירות, לאור העובדה שד' רכשה מחצית מהדירה. משהשוכרת לא הגיבה, הגישה ד' ביום 4.12.17 תביעת פינוי כנגד השוכרת ומשלא הוגש כתב הגנה, ניתן פס"ד כנגד השוכרת.
18.ביום 7.5.18 נרשמו זכויותיה של ד' בדירה, בלשכת רישום המקרקעין.
19.ביום 23.5.18 הגישה ד' תביעה לפירוק השיתוף בדירה כנגד א'. משא' לא הגיש כתב הגנה, ניתן ביום 10.7.18 פסק דין המורה על פירוק השיתוף בדירה.
20.א' הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה ובהמ"ש השלום דחה את בקשתו והפנה את א' להגיש הליך מתאים בערכאה המוסמכת, לצורך עיגון זכויותיו.
21.ביום 17.10.18 הגישו התובעים את התובענה דנן, שבמסגרתה עתרו לביטול ההסכם. כתב התביעה המקורי הוגש כנגד ד' בלבד ובשלב מתקדם מאוד של ההליך (באמצע הסיכומים בעל פה), הוחלט על צירוף ג' להליך והוגש כתב תביעה מתוקן.
22.בהמלצת בהמ"ש, התובעים הגישו בקשה לבית משפט של פש"ר, על מנת להגיש את התביעה גם כנגד י' הנמצא בהליך פש"ר. ברם, לא ניתנה החלטה המאשרת הגשת תביעה גם כנגדו.
ב.תמצית טענות התובעים
1.י' פעל במרמה לקבלת צו ירושה לפיו הוא היורש היחידי של המנוח. הוא העלים את דבר קיומה של בת זוגו של המנוח ואת דבר קיומו של אחיו (למחצה) א'. למרות שניתן צו מניעה זמני האוסר על כל דיספוזיציה בדירה, מכרו י' וג' את הדירה (מחצית) לד'.
2.י' ידע שצו הירושה המקורי הושג במרמה ולמרות זאת, הוא העביר את זכויותיו בדירה לג' אשתו. י' וג' עשו יד אחת על מנת להבריח את הזכויות של התובעים בדירה.
3.ד' רכשה את מחצית הדירה מבלי שראתה אותה והיא אפילו לא ביררה מי השותף שלה בדירה. הנתבעות עשו יד אחת למכירת הזכויות בדירה, כשג' יודעת שהיא "מוכרת זכויות לא לה והנתבעת 1 באמצעות אביה עוצמת עיניה במודע בכדי לרכוש את הזכויות ולהתעלם מכל תמרורי האזהרה".
4.ג' שטיפל ברכישת הדירה ואף ד', לא ראו את הדירה מעולם, הדירה נמכרה במחיר נמוך משמעותית מהשווי הריאלי, הם לא ביררו מי השותף בדירה, לא טרחו להוציא נסח היסטורי על מנת לברר כיצד הגיעו הזכויות בדירה לג' ולא בדקו את מצב החזקה בדירה. ד' היא רוכשת שעצמה עיניה במודע ולכן אין לה הגנה משפטית בגין מחדליה.
5.לד' לא עומדת הגנת תום הלב, שעה שהיא ואביה בחרו לעצום עיניים "תוך שלא ערכו כל בירור מינימאלי בקשר לחלקם האחר של הזכויות". אביה של ד' מתעסק בנדל"ן וממנו "מצופה רף גבוה של התנהלות וכל אימת שאלו לא עמדו בכך, יהיה הדבר עצימת עיניים".
6.ג' ידעה שלא ייתכן שי' הוא יורש יחיד של אביו המנוח ולפחות היה עליה לדעת זאת. התנהלות הנתבעים מלמדת על "תוכנית ערוכה מראש לצורך נישולם של התובעים מזכויותיהם".
7.מאחר שהתובעים הם בעלים של 7/8 מהדירה, התבקש בהמ"ש להורות על ביטול ההסכם ולקבוע כי 3/8 מהזכויות שנמכרו לד', שייכות לתובעים. לחילופין, התבקש בהמ"ש להורות לג' להשיב לתובעים 75% מהתמורה שהיא קיבלה מד' בגין מכירת הדירה.
ג.תמצית טענות הנתבעות
1.התובעים לא יכולים לבטל עסקת מכר שהם כלל לא היו צדדים לה. צד ג' לא יכול לבטל הסכם בין צדדים אחרים.
2.י' נכנס להליך פש"ר וניתן כנגדו צו כינוס. המנהל המיוחד הגיש בקשה לביטול הענקה עקב טענתו שהעברת זכויותיו של י' על פי הסכם הגירושין לג', נעשתה שלא בתמורה ויש לבטלה, היות שהיא הענקה פסולה. אולם, בהמ"ש המחוזי מרכז מחק את הבקשה לביטול הענקה ואישר הסדר לפיו בתמורה לכך שג' תשלם לקופת הפש"ר של י' סך של 95,000 ₪, העברת הזכויות בדירה אליה, תעמוד בתוקפה. לכן, לאחר שנקבע ע"י בהמ"ש המחוזי מרכז שהעברת הזכויות בין י' לג' בוצעה כדין, קיים מעשה בי דין ולא ניתן לקבוע שההסכם בטל. מאחר שג' החזיקה כדין במחצית הזכויות בדירה, היא היתה רשאית למכור אותן לד'. הזכויות נרשמו ע"ש ג', כמה שנים לפני שניתן צו הירושה המתוקן ולא היה שום פגם בעסקה.
3.התובעים הגישו בקשה להצטרף כצד להליך בבהמ"ש של פש"ר ולאחר שעמדתם נדחתה שם, הם לא יכולים להגיש הליך נוסף זהה בערכאה אחרת ולבקש אותו סעד שלא הצליחו לקבל בבית המשפט המחוזי מרכז.
4.צו הירושה המקורי לא הוצא במרמה, מאחר שבאותה עת, א' לא היה רשום כבנו של המנוח. הצדדים אף חתמו על הסכם לחלוקת העיזבון ופעלו על פיו במשך שנים. מכאן, שהתובעים הודו במפורש שי' הוא בעלים של מחצית הדירה, כפי שנקבע בהסכם זה. בנוסף, צו המניעה הזמני מעולם לא נכנס לתוקף, מאחר שהתובעים לא הפקידו את הערובה שנקבעה ולכן לא היתה כל מגבלה לבצע מכירה של הדירה.
5.התובעים "ישנו על זכויותיהם" ולא טרחו לקבל צו ירושה מתוקן במשך שנים רבות. חלפו כמעט שבע שנים מפטירת המנוח ועד שניתן צו הירושה המתוקן. אפילו לאחר שניתן צו הירושה המתוקן ביום 16.5.17, התובעים לא טרחו לרשום אותו בלשכת רישום המקרקעין. לכן, לא היתה כל מניעה למכור את הדירה בחודש יולי 2017 וד' רכשה את הזכויות בדירה בתום לב, בתמורה מלאה ובהסתמך על הרישום. התובעים כלל לא הוכיחו שהתמורה לא שיקפה את שווי הזכויות.
6.ד' טענה כי: "גם אם אכן "בתאונה קניינית" עסקינן כטענת התובעים, היו דווקא הם אלה שהיה ביכולתם במשך שנים ארוכות ובקלות רבה, למנוע אותה בעלות זניחה או אפסית והם לא עשו דבר ולא נתנו לכך כל הסבר".
7.לא היתה צריכה להידלק אצל ד' כל "נורה אדומה" לביצוע העסקה. ג' היתה רשומה כדין כבעלת הזכויות במחצית הדירה ולא היתה עליה שום חובה לבדוק מי השותף השני בדירה או לבקר בדירה. מכל הנימוקים הנ"ל יש לדחות את התביעה.
ד.דיון והכרעה
1.סעיף 10 לחוק המקרקעין תשכ"ט – 1969 (להלן: "סעיף 10") קובע כי:
"מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון".
2.בע"א 767/11 להיגי נ' עוזרי (27.8.13) ציינה כב' השופטת (כתוארה אז) חיות כי:
"סעיף 10 לחוק המקרקעין קובע "תקנת שוק" במקרקעין מוסדרים אשר בהתקיים תנאיה - תשלום תמורה והסתמכות בתום לב על הרישום - יש בידיו של רוכש זכות במקרקעין לשמר בידיו את הזכות שרכש למרות שהרישום שעליו הסתמך לא היה נכון... חשיבותה הרבה של תקנת השוק טמונה בכך שהיא מגבירה את הוודאות בעסקאות במקרקעין ומבצרת את מעמדו של המרשם כמנגנון המשקף נאמנה את מצב הזכויות במקרקעין. יחד עם זאת, בהינתן מעמדה החוקתי של זכות הקניין בכלל, ומעמדן המיוחד של זכויות קניין במקרקעין בפרט, נוכח ערכם, ייחודם וכמותם המוגבלת, הפגיעה בבעל הזכות המקורית הנגרמת בעטיה של תקנת השוק מצריכה נקיטת זהירות יתר ומחייבת בחינה מדוקדקת על מנת לוודא כי תנאי תקנת השוק אכן התקיימו... מטעמים אלה אף הקפידה הפסיקה לתחום את ההגנה הניתנת על-פי סעיף 10 לחוק ולהחילה רק לגבי מקרים מובהקים של הסתמכות על הרישום... במלים אחרות, סעיף 10 לחוק המקרקעין מבטיח את רוכש הזכות במקרקעין בתום לב ובתמורה רק מפני הסכנה הצפויה לו במקרה שבו יתגלה בדיעבד כי הבעלים הרשום במרשם אינו בעל המקרקעין. עוד נפסק כי על מנת שיוכל הרוכש לחסות תחת הגנתה של תקנת השוק יש צורך כי הרכישה תושלם ברישום הזכות הנרכשת על שמו ואין די בהתחייבות אובליגטורית בלא הקניה".
3.בע"א 4609/99 בעלי מקצוע נכסים (1997) נ' סונדרס, פ"ד נו(6) 832, 852 קבע כב' הנשיא ברק כי:
"מקובל על הכול כי תום הלב הנדרש לרכישתה של זכות עדיפה מבטא מבחן סובייקטיבי... "תום הלב" בהקשר הסובייקטיבי הוא מצב נפשי. משמעותו יושר הלב. בהקשר של סעיף 10 לחוק המקרקעין משמעותו אמונה, הלכה למעשה, של הקונה כי המוכר הוא בעל זכות במקרקעין כאמור במרשם, וכי הוא רשאי להעביר את זכותו זו נקייה מכל זכות של אדם אחר. אמונה כזו אינה קיימת אם הקונה יודע שלמוכר אין זכות במקרקעין או שזכותו מוטלת בספק. כמו כן, אמונה זו אינה קיימת אם הקונה לא ידע שלמוכר אין זכות במקרקעין או שזכותו מוטלת בספק, אך הוא חשד באשר לזכותו של המוכר ובמודע נמנע מלברר הדבר. זהו מצב של עצימת עיניים. הוא שקול כנגד ידיעה והוא שולל תום לב. לעומת זאת, אמונתו של הקונה אינה נפגעת אם הוא לא ידע כי למוכר אין זכות במקרקעין או אם הוא לא חשד בזכותו זו, אך היה יודע או היה חושד אילו נקט אמצעים שקונה סביר היה נוקט. במצב דברים זה הקונה התרשל – ולהתרשלותו עשויות להיות תוצאות משפטיות – אך אין בהתרשלותו כדי לשלול את תום לבו. "רשלנות ותום לב יכולים לדור בכפיפה אחת"."
באשר לדרישת "תום הלב", אין הקונה מתבקש לנהוג על פי "מידת חסידות" אלא "די בכך שאותו צד ג' נהג באותה עיסקה ובהתקשרותו החוזית ביושר ובאמונה - ללא ערמה או עצימת עיניים מלראות עובדות גליות לעין, העשויות להעמידו על המשמר. אין דורשים ממנו לחקור ולדרוש בנסתר, שמא כך יחשוף ויגלה עובדות חשובות, המשנות פני הדברים ושאינן על פני השטח. לא נדרשת ממנו "מידת חסידות"" (ע"א 842/79 נס נ' גולדה, פ"ד לו(1) 204, 212-213).
4.לאחר שניתן צו הירושה המתוקן, התברר שלמרות שג' מכרה לד' זכויות במחצית דירה, י', שהעביר לה את הזכויות, לא היה בעלים של מחצית מהזכויות בדירה אלא רק של שמינית ממנה. דהיינו, 3/8 מהזכויות שנמכרו לד' היו שייכות לתובעים ולכן י' ולאחר מכן ג', יכלו להעביר רק 1/8 מהזכויות בדירה ולא יותר.
5.האם ד' זכאית להגנה של סעיף 10 והאם היא עמדה בדרישת תום הלב הנדרש?
6.ג' שניהל את המו"מ לרכישת הדירה, העיד שההצעה לרכישת חצי מהדירה הגיעה אליו ממתווך מסוכנות אקזיט (עמ' 17 שורה 23) בחודש מאי 2017, והמתווך מסר לו את הטלפון של י' (שם שורות 25-26). לדבריו, הוא הוציא נסח רישום ביום 4.6.17 שממנו עלה שהדירה רשומה מחציתה ע"ש א' ומחציתה ע"ש ג' ולא היתה כל הערה בנסח המונעת את העסקה או מעוררת חשד כלשהו (הנסח הוצג וסומן נ/1). לדבריו, הוא נפגש עם ג' פעמיים ועם י' וג' פעם אחת (שם שורה 28) ונאמר לו שמחצית הדירה שייכת לאחיו החורג של י', א', שהוא "בעייתי". לדבריו, נאמר לו על ידם שהם זקוקים לכסף באופן דחוף וסוכם על תמורה בסך של 450,000 ₪ (עמ' 13 שורות 6-29). ג' הסביר שמחיר הדירה כולה עמד על 1.2 מיליון ₪ ואולם מאחר שמדובר רק בחצי דירה, היא שווה 30% פחות (שם שורות 28-29).
7.ג' הסביר בעדותו שנאמר לו שא' הוא "אדם מאוד בעייתי... ואמרו לי לא להתעסק אתו" (עמ' 15 שורות 6-7)... הוא כל הזמן מאיים עליה" (עמ' 16 שורה 22). לדבריו, נאמר לו שהדירה מושכרת והוצג לו הסכם השכירות (שם שורות 18-21). ג' העיד שהוא לא היה זקוק לראות את הדירה, מאחר שהוא מכיר היטב את האזור. לטענתו "אני לא צריך לבדוק משהו שאני כבר מכיר" (עמ' 17 שורה 10). הוא העיד שמשרדו נמצא מאחורי הבניין והוא מכיר את הבניין שבו נמצאת הדירה (שם שורות 12-17). לדבריו, הבניין "עבר תמ"א 38", והוא הכיר בניין צמוד ולכן לא נזקק לבקר בדירה (שם שורות 19-21 ועמ' 20 שורה 22).
8.בע"א 318/83 אגוזי שפע בע"מ (בפירוק מרצון) נ' שיבר, פ"ד לט(4), 322 (1985) נדון סעיף 9 לחוק המקרקעין הדן בעסקאות נוגדות, וכב' השופט בך מציין שם (בעמ' 329) באשר לטענה בדבר חוסר תום לב עקב אי ביקור בנכס טרם הרכישה, כי:
"אמנם נכון הדבר, ש"עצימת עיניים" עשויה לשלול תום-לב, אולם כדי להוביל למסקנה זו צריך להוכיח, כי "עוצם העיניים" עשה כן בשל החשש, שבעיניים פקוחות ילמד עובדות, שעשויות להיות להן השלכות שליליות לגבי זכויותיו. במקרה דנן אין כל רמז, ולו הקל ביותר, לכך שהמשיבים נמנעו מלבקר בשטח ולבדקו בשל חששם, שבעת ביקור במקום עלולים הם לגלות דבר כלשהו העלול לפגום בזכויותיהם באותה חלקה. בנסיבות העניין היו רשאים המשיבים להסתמך על הרישום בספרי המקרקעין לצורך ביצוע העסקה, ואין ההימנעות מלרדת לשטח מפחיתה כהוא זה מתום-לבם של המשיבים בעת הרכישה".
9.ג' העידה שהיא רצתה בתחילה למכור את זכויותיה בדירה בסך של 600,000 ₪ ואולם היא לא מצאה אף רוכש. לדבריה מאחר שהיא היתה "לחוצה לכסף" היא הסכימה למכור את הזכויות בסך של 450,000 ₪ בלבד (עמ' 38 שורות 13-29).
10.התובעים לא הוכיחו שמחיר הדירה שנקבע בהסכם לא משקף שווי ריאלי של חצי דירה, בהתחשב בכך שמחצית הדירה נמצאת בבעלות גורם אחר. התובעים לא המציאו חוו"ד של שמאי להוכיח שהדירה נמכרה במחיר נמוך מהשווי הריאלי ולא הובאה כל ראייה אחרת לטענה זו. לא הוכח גם, שרשויות המס חלקו על השומה העצמית שהוגשה ע"י הצדדים להסכם.
11.אני סבור שד' הוכיחה שהיא עמדה בדרישות סעיף 10. היא הסתמכה על הרישום ובדקה שמדובר ב"נסח נקי", היא שילמה את התמורה ופעלה בתום לב. לא היתה קיימת חובה לבדוק מי בפועל שוכר את הדירה והסבריו של ג', שהוא הוזהר מהתנהלותו של א' ולכן לא פנה אליו, סבירה בהחלט. בנוסף, לא קיימת חובה על רוכש דירה להזמין נסח היסטורי מלשכת רישום המקרקעין ואין כל פגם בהסתמכות על נסח עדכני. כפי שמציין מ' בניאן בספרו דיני מקרקעין – עקרונות והלכות (מהדורה שניה, 2004) (בעמ' 291): "בסעיף 10 לחוק המקרקעין יש לנו עניין לחסוך מהקונה בתמורה ובתום-לב את הבדיקה של נסחים היסטוריים ועל כן דורשים ממנו את ההסתמכות ברישום עובר לחתימה על הסכם הרכישה כיסוד לתום-ליבו".
יש לדחות את טענת התובעים שד' "עצמה עיניה" וכי היו צריכים להידלק אצלה "נורות אדומות" ביחס לעסקה. שהרי, נסח הרישום היה "נקי" ולא היתה שום סיבה שד' תסבור שמאחר שמחצית דירה שייכת לגיס לשעבר של ג', קיימת מניעה כלשהי לבצע את העסקה. אין כל מניעה לרכוש מחצית דירה ואין שום חובה על רוכש לברר אצל שותפו העתידי לנכס מה מצב הנכס. לצורך בירור מצב הנכס, יש לפנות לפנקס המקרקעין.
כפי שמציין פרופ' מיגל דויטש בספרו "קניין" כרך ד' (2007) בעמ' 237 ביחס לתכליתו של סעיף 10:
"תכליתה היא הגנה על אמינות המרשם כחלק מתפיסה המבקשת לחזק את היעילות הכלכלית של שיטת המרשם. עקרון 'תקנת השוק' במקרקעין שלוב אפוא עם עקרון הקונקלוסיביות של המרשם...".
12.גם אם ד' או ג' היו ניגשים לדירה ופוגשים את הדיירת השוכרת, הדבר לא היה מעלה ולא מוריד. בדירה התגוררה דיירת בשכירות ושום מידע מהותי לא היה מתווסף בכל הנוגע לזהות הבעלים של הדירה.
13.העובדה שג' גילתה לטענתה בלוויית המנוח שא' הוא אחיו של י' לא מלמדת כי היתה לה סיבה לחשוש כשנתיים אחר כך, שחלק מהזכויות שי' העביר לה (מחצית דירה) בהסכם הגירושין אינן שלו. היא לא אמורה היתה לחשוש שמשהו לא תקין בכך וכך גם היה רשום בלשכת רישום המקרקעין. בנוסף, באותה עת, א' עצמו חתם על הסכם חלוקת עיזבון עם י' שבמסגרתו הסכים שלי' מחצית מהזכויות בדירה. בסיכומיהם טענו התובעים, שא' טיפל בהשכרת הדירה כפי שנקבע בהסכם חלוקת העיזבון והוא העביר את מחצית דמי השכירות לי' (עמ' 41 שורות 14-15). לכן, טענת התובעים שג' העבירה במרמה או "כחלק מקומבינה" (עמ' 40 שורה 31) את זכויותיה לד' והיא ידעה או היתה צריכה לדעת שאין לי' זכויות במחצית הדירה, אין לה כל בסיס.
14.העסקה הסתיימה ברישום וביום 7.5.18 לא היה כל רמז לכך שקיימת בעיה כלשהי עם זכויותיה של ג' בדירה. אדרבא, התובעים התרשלו התרשלות רבתי, שעה שלא נקטו כל פעולה להבטחת זכויותיהם. כבר בהסכם חלוקת העיזבון, התובעים הכירו בצו הירושה המקורי והסכימו לכך שי' הוא בעלים של מחצית מהזכויות בדירה. משא' נשאל בחקירתו, כיצד הכיר בצו הירושה המקורי במסגרת ההסכם לחלוקת העיזבון, לא היתה בפניו כל תשובה למעט טענתו שהוא היה אז "מאוד עסוק" לאחר שאביו נפטר וכי הוא היה "מאוד חולה" (עמ' 33 שורות 20-32). א' לא המציא כל אסמכתא בדבר מצבו הרפואי באותה עת ונראה כי בזמנו, בשנת 2012, הוא לא התכחש לצו הירושה המקורי והכיר בו.
15.מחקירתו התברר שהוא ממזר (שם שורה 27) וזו ככל הנראה הסיבה שהוא לא נרשם כבנו של המנוח ובאותה עת, הוא כנראה הסכים עם י', שי' יהיה הבעלים של מחצית הדירה. לכן הוסכם בהסכם חלוקת העיזבון, שהוא יקבל רק מחצית מדמי השכירות של הדירה ולא יותר. יצוין שג' העידה שי' הוצג בפניה כבן דוד של א' ונודע לה שהוא אחיו רק בלוויית המנוח (עמ' 35 שורות 23-26 ועמ' 40 שורה 4).
16.גם לאחר שאמ' הגישה בקשה לביטול צו הירושה המקורי וניתן לבקשתה צו מניעה זמני האוסר כל דיספוזיציה בנכסי המנוח, לרבות הדירה, היא לא הפקידה את הערבויות הנדרשות ובכך אפשרה את רישום זכויותיו של י' ע"ש ג' בשנת 2013.
17.יתר על כן, גם לאחר שניתן ביום 16.5.17 צו הירושה המתוקן, לא הזדרזו התובעים לבצע פעולה פשוטה של רישום הצו בלשכת רישום המקרקעין ובכך אפשרו את השלמת העסקה בין הנתבעות כשנה לאחר מכן, ביום 7.5.18. התובעים אף לא נקטו בשום פעולה לאחר שביום 10.7.17 נרשמה הערת אזהרה לטובת ד' והם יכלו לנקוט בהליך למניעת השלמת העסקה. ברם, הם ישבו בחיבוק ידיים ולא נקטו בשום הליך לעגן את זכויותיהם על פי צו הירושה המתוקן.
18.אציין גם, שאמינותו של א' מפוקפקת ביותר. הוא העיד שלא ידע על מתן צו הירושה המקורי (עמ' 33 שורות 31-32) והתברר כאמור, כי הצו אוזכר במפורש בהסכם חלוקת העיזבון. הוא טען שאינו יודע מה זה צו מניעה (עמ' 34 שורה 11) ואולם התברר בחקירתו, שהוא השקיע כספים רבים בבורסה לאחר שקרא אודות החברות שהשקיע בהן (עמ' 34 שורה 31) ולטענתו הפסיד 12 מיליון ₪ (שם שורה 22). לא מדובר אם כן באדם חסר הבנה, כפי שהוא ניסה להציג את עצמו.
19.סיכומו של דבר: הנתבעת 1 עמדה בתנאי סעיף 10 ולפיכך דין התביעה לביטול ההסכם להידחות. זכותם של התובעים להגיש כנגד מי שיחפצו, תובענה כספית.
20.התובעים ישלמו לכל אחת מהנתבעות הוצאות משפט בסך של 25,000 ₪.
ניתן היום, ב' טבת תש"פ, 30 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.
