אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> סטרון ואח' נ' יפת - השמש חברה לנכסים ולהשקעות בע"מ

סטרון ואח' נ' יפת - השמש חברה לנכסים ולהשקעות בע"מ

תאריך פרסום : 27/02/2022 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
22593-02-19
19/02/2022
בפני השופט:
יאיר דלוגין

- נגד -
תובעים:
1. דניאל סימון סטרון
2. שושנה רות סטרון

עו"ד צבי פיין
נתבעת:
יפת - השמש חברה לנכסים ולהשקעות בע"מ
עו"ד עומר דיאמנט
פסק דין מתוקן

 

לפניי תביעה שהועמדה לצרכי אגרה על 500,000 ₪, לקבלת פיצוי מוסכם וסטטוטורי, בשל מסירת דירתם של התובעים באיחור וכן בגין ראשי נזק נוספים.

רקע

  1. התובעים חתמו ביום 9.5.12 על הסכם עם הנתבעת לרכישת דירה בעלת שלש קומות (כולל מרתף), במבנה הכולל ארבע דירות, בתמורה לסך של 2,250,000 ₪.

     

  2. בהסכם נקבע כי אם לא ייחתם הסכם ליווי בנקאי חדש לפרויקט תוך 90 יום, יהיו הצדדים רשאים לבטל את ההסכם.

     

  3. כן נקבע כי הדירה תימסר לא יאוחר מתם 25 חודשים מיום חתימת ההסכם, כלומר עד יום 9.6.14. כן נקבעו הוראות שונות שבכוחן לדחות את מועד המסירה, כגון כוח עליון ושינויים שיערכו בדירה לבקשת התובעים, כפי שעוד יפורט בהמשך פסק הדין.

     

  4. ההסכם קבע כי התמורה תשולם בחמישה תשלומים, הראשון במועד חתימת ההסכם ויועבר בנאמנות לבא כוח הנתבעת, אשר יעביר את הסכום לבנק המלווה עם אישור הסכם הליווי החדש.

     

  5. לגבי שאר התשלומים נקבע כי אלה ישולמו על ידי התובעים רק לאחר אישור הסכם הליווי החדש, מועד בו ישלמו את כל התשלומים שזמן פירעונם כבר הגיע, ככל שכבר הגיע ושאר התשלומים כסדרם. אין חולק כי התובעים שילמו את התשלום הראשון במועד החתימה.

     

  6. בחודש יולי 2013 התקיימה פגישה בין הצדדים, נוכח עיכוב בתחילת עבודות הבניה והובהר כי הנתבעת פועלת לפינוי פולשים מהאתר.

     

  7. עבודות הבנייה החלו בסופו של דבר רק בקיץ 2014 ובחלוף מועד המסירה החוזי, שחל כאמור ביום 9.6.14. בעקבות כך, שלחו התובעים, כמו גם שאר הרוכשים, ביום 20.8.14, מכתב דרישה באמצעות עו"ד לתשלום פיצוי סטטוטורי בגין האיחור במסירה.

     

  8. כתוצאה מכך, ומשטרם נחתם הסכם ליווי חדש, שלחה הנתבעת ביום 18.9.14 מכתב המודיע לתובעים על ביטול ההסכם מכוח אותו סעיף בחוזה המתיר זאת לכאורה, במידה ולא נחתם הסכם ליווי חדש תוך 90 יום כאמור. במכתב זה ציין בא כוח הנתבעת, בין היתר, כי הפולשים פונו סופית מהמגרש רק בחודש ינואר 2014.

     

  9. התובעים הוכו בתדהמה ממכתב הביטול ובעקבות כך התקיימו דין ודברים בין הצדדים, אשר הובילו לחתימת תוספת לחוזה המכר, אשר נחתמה ביום 13.11.14. לפי תוספת זו, סוכם, בין היתר, כי ההסכם לא יבוטל, כי מועד המסירה של הדירה יהיה עד יום 10.8.16 והתובעים יקבלו מספר הטבות כגון, פטור מתשלום עבור רכיב העבודה הכרוך בביצוע שינויי פנים בדירה, מיזוג אוויר ותוספת נקודות חשמל. בתוספת צוין כי עומד להיחתם הסכם ליווי בנקאי חדש עם בנק המזרחי. כמו כן נעשו התאמות במועדי התשלום של תשלומי התמורה וכן נקבעו הוראות נוספות שאזכורן אינו דרוש לצורך ההכרעה בתיק דנא.

     

  10. בחודש מרץ 2015 נחתם הסכם הליווי הבנקאי החדש.

     

  11. ביום 21.7.15 הזמינו התובעים שינויים בדירה בשווי של 86,090 ₪, במסגרת הזמנת שינויים מס' 6, אשר קבעה, בין היתר, כי מועד המסירה של הדירה יידחה כתוצאה מביצוע השינויים ב-144 ימים. טופס הזמנת השינויים לא נחתם על ידי התובעים, למרות שאין חולק כי הם הזמינו את השינויים הנזכרים בו.

     

  12. ביום 7.1.16 הזמינו התובעים שינויים נוספים בדירה, הפעם בשווי של 52,829 ₪, במסגרת הזמנת שינויים מס' 40, עליה חתמו, אשר קבעה בין היתר כי מועד המסירה של הדירה יידחה כתוצאה מביצוע השינויים ב-113 ימים.

     

  13. ביום 19.10.16 הגיש הקבלן המבצע של הפרויקט, חברת מליבו, כמו גם חברת אורתם סהר, שעל קבוצתה נמנית מליבו, בקשה להקפאת הליכים, למינוי נאמנים וסעדים נוספים. בו ביום ניתן צו המונע למעשה את המשך הבנייה בפרויקט באמצעות קבלן אחר. ביום 5.1.17, קיבלה הנתבעת את החזקה חזרה במגרש והייתה רשאית להמשיך את הבנייה באמצאות קבלנים אחרים.

     

  14. ביום 26.2.18 התקבל טופס 4 לדירת התובעים. ביום 7.3.18 נמסרה להם החזקה בדירה.

     

  15. בחודש פברואר 2019 הגישו התובעים את התביעה דנא, לקבלת פיצוי מוסכם וסטטוטורי עבור האיחור במסירה. לטענת התובעים, יש לספור את האיחור ממועד המסירה המקורי שנקבע ליום 9.6.14, שכן חתימת התוספת היא תולדה של לחץ פסול שהפעילה הנתבעת על התובעים, עת ביטלה שלא כדין את ההסכם עמם.

     

  16. בהתאם לכך, מדובר באיחור של 57 חודשים, בגינם זכאים התובעים לפיצוי סטטוטורי של 10,000 ₪ כפול 1.5 לשמונת החודשים הראשונים ול-10,000 ₪ כפול 1.25 ליתרת ה-49 חודשים ובסה"כ 732,500 ₪.

     

  17. כן עותרים התובעים לקבלת פיצוי מוסכם חוזי על הפרה יסודית של ההסכם בסך של 10% מהתמורה, קרי 225,000 ₪. לטענת התובעים, ההפרה היסודית מתבטאת במסירת הדירה באיחור של 57 חודשים או לכל הפחות באיחור של 19 חודשים לעומת מועד המסירה החדש שנקבע, כאשר לפי הסכם המכר, איחור מעל 18 חודשים יהווה הפרה יסודית של ההסכם.

     

  18. כן עותרים התובעים להשבת סכום של 53,839 ₪, שנאלצו לשלם לקבלן המבצע החדש של הפרויקט בגין שינויים בדירה וזאת חרף הוראות התוספת, שלפיהן לא יחייבו את התובעים ברכיב העבודה (במובחן מחומרים) עבור שינויים פנימיים בדירה. בנוסף טוענים התובעים שהם זכאים לזיכוי בסך של 10,083 ₪ בגין פריטים מהמפרט שהם ויתרו עליהם.

     

  19. לבסוף עותרים התובעים לפיצוי של 30,000 ₪ בגין עגמת נפש שנגרמה להם כתוצאה מחוסר הוודאות ביחס למועד קבלת הדירה.

     

  20. הנתבעת בכתב הגנתה טוענת כי דין התביעה להידחות, שכן אם סופרים ממועד המסירה החדש שעליו הוסכם, 10.8.16, את ימי הדחייה של מועד המסירה כתוצאה מהקפאת ההליכים של הקבלן המבצע (198 ימים) ואת ימי הדחייה בשל הזמנות השינויים (257 ימים), ובהתחשב בתקופת הגרייס בהסכם (60 ימים), הדירה נמסרה לפני המועד החוזי והתובעים לא זכאים לפיצוי כלשהו.

     

  21. כן טוענת הנתבעת כי אין כל בסיס לספירת האיחור ממועד המסירה המקורי, שכן היא ביטלה כדין את ההסכם בזמנו וכי כך או אחרת, לא הופעל כל לחץ על התובעים לחתום על התוספת ועל כן התוספת מחייבת אותם בכל מקרה, גם אם לא הייתה לנתבעת זכות לבטל את ההסכם, דבר המוכחש כאמור.

     

  22. שאר ראשי הנזק הוכחשו על ידי הנתבעת באופן סתמי וכללי.

     

  23. במסגרת פרשת הראיות שמעתי את עדותם של העדים הבאים: התובע; פאני רכטנשטיין, אחראית שינויי הדיירים מטעם הנתבעת בזמנים הרלוונטיים לתביעה, אשר הוזמנה להעיד על ידי התובעים; ניסים שובל, מפקח על העבודות מטעם הנתבעת, שהוזמן להעיד על ידי הנתבעת; יוסף סגל, מנהל הפרויקטים של הנתבעת; צבי רון, מומחה מטעם בית המשפט, אשר מיניתי לצורך קבלת חוות דעת אודות משך הדחייה הנדרשת, אם בכלל, של מועד המסירה, בשל הזמנות השינויים.

     

    דיון

    מועד המסירה הקובע לצרכי חישוב האיחור במסירה

  24. התובעים הודיעו בסיכומיהם כי הם עותרים לפיצוי לפי מועד המסירה הנקוב בתוספת ולא המועד המקורי וזאת משבית המשפט ציין במהלך ההליך כי קיים קושי לעשות כן מהמועד המקורי.

     

  25. מכאן, שהתייתר הצורך לדון בפלוגתא זו ומועד המסירה לצרכי חישוב האיחור יהיה 10.8.16.

     

    הקפאת ההליכים של הקבלן המבצע מליבו

  26. כפי שככר קבעתי בעבר במספר הזדמנויות בתיקים אחרים, כניסת קבלן מבצע להליכי פירוק אינה עילה לדחיית מועד המסירה לפי חוק המכר (דירות), התשל"ג-1973.

     

  27. תנאי החוזה המסדירים את סוגיית הנסיבות שיצדיקו את דחיית מועד המסירה, אינם רלוונטיים, במובן זה שחוק המכר דירות מסדיר את הנושא והוא חוק קוגנטי, כך שרק אם תנאי החוזה מיטיבים עם הדייר, מעבר לאמור בחוק המכר, סיטואציה שהיא אגב נדירה למדי אם קיימת, יחול האמור בחוזה.

     

  28. אחזור, אפוא, כאן על דברים שכבר כתבתי בת"א (ת"א) 67099-05-18 נעם הרצנשטיין נ' גינדי החזקות פרויקט המשתלה בע"מ (פורסם בנבו), היפים גם לתיק דנא.

     

  29. כפי שכבר נקבע במספר מקרים אחרים, קריסתו של קבלן מבצע אינו בגדר נסיבות ש"הסיכון להתרחשותן ולתוצאותיהן אינו מוטל עליו" (על המוכר), כנדרש לפי סעיף 5א'(ג) לחוק המכר (דירות), תשל"ג-1973.

     

  30. כך למשל נקבע בהקשר זה בתא"מ (שלום ת"א) 35269-08-17 פריש נ' ס.י. אבן יזמות בע"מ (22.12.2018): "הקבלן הוא בעל הניסיון והידע לצפות מראש עיכובים אפשריים במסירת החזקה, הוא שבוחר את קבלני המשנה עמם הוא מתקשר, הוא מפקח על עבודתם ובידו לבחון את מצבם הכלכלי ולחשב מראש את הסיכון שלא יצליחו לעמ' בהתחייבויותיהם כלפיו. ככזה הוא האחראי לסיכון הנובע מהתקשרותו עם קבלן הביצוע ובסיכון שמסירת החזקה תתעכב בשל כך. בידו אף לקבוע מראש מועד מסירה מאוחר הלוקח אפשרות זו בחשבון. בנסיבות אלו אין המדובר ב"איחור במסירה שנגרם כתוצאה מנסיבות שאינן בשליטת המוכר ושהסיכון להתרחשותן ולתוצאותיהן אינו מוטל עליו".

     

  31. ועוד נקבע כי הקבלן המבצע הוא ספק "פרטי" שנבחר ומנוהל על ידי המוכר, בעוד שלקונה אין כל מעורבות או השפעה על זהותו (ראה עניין ת.א. 46743-05-17 כסיף נ' גינדי החזקות פרויקט המשתלה בע"מ-פורסם בנבו, בעמ' 14). כן נקבע כי הסיכון לקריסה כלכלית של הקבלן המבצע מוטל על המוכר (תא"מ (שלום ראשל"צ) 39450-03-17 נכסי יונט יגאל אלון תל אביב בע"מ נ' יקותיאל ביזנס סנטר בע"מ (4.9.2018)).

     

  32. הגישה לפיה גם צו הקפאת הליכים שמוטל על קבלן משנה הינו ככלל סיכון שמצוי באחריות היזם (המוכר), גם היא אומצה בפסיקה (ראה עניין כסיף הנ"ל, עמ' 18, ת.א (שלום ב"ש) 40906-11-15 סבן נ' י.משעל ובניו יזמות בע"מ (17.10.2018)); תא"מ (שלום ת"א) 35269-08-17 פריש נ' ס.י. אבן יזמות בע"מ (22.12.2018); תא"מ (שלום ראשל"צ) 39450-03-17 נכסי יונט יגאל אלון תל אביב בע"מ נ' יקותיאל ביזנס סנטר בע"מ (4.9.2018)).

     

  33. אמנם, בפסיקה אחרת (של בית המשפט לתביעות קטנות) (ההדגשה בקו תחתון שלי), נקבע כי "קריסתו הכלכלית של קבלן המשנה וכתוצאה ממנה צו הקפאת הליכים שיפוטי שמונע מהנתבעת המשך ביצוע עבודות הבנייה באתר, אינם בגדר סיכונים צפויים שצריכה היתה הנתבעת כמוכרת סבירה לשקול בעת ההתחייבות למועד המסירה החוזי" וכן: "קריסת קבלן משנה היא סיכון שאינו במסגרת הסיכונים "הרגילים" הכרוכים בפרוייקט בנייה, אשר יש מקום להטילם על המוכר. מדובר בהתרחשות חריגה, שלא היה צריך לצפות אותה ולא היה צריך לקחת אותה בחשבון בעת ההתחייבות על מועד המסירה החוזי. בנסיבות אלה גם אין מקום להטיל את הסיכון המשפטי להתרחשותה על המוכר" (ראה ת"ק (שלום פ"ת) 37185-06-17 שוקר נ' מנרב פרויקטים בע"מ (4.3.2019).

     

  34. אולם בכל הכבוד, אין בידי להסכים לדברים האמורים. לדידי, בענף הבנייה במדינת ישראל, הרווי קשיים לא מעטים עבור קבלנים ובו קבלנים שנקלעים לקשיים אינו מחזה נדיר, ניתן גם ניתן לצפות אפשרות של כניסת קבלן מבצע לפירוק במהלך הפרויקט ולא בכדי בכל החוזים של היזמים עם הקבלנים נכללים סעיפים העוסקים באפשרות זו.

     

  35. אולם כך או אחרת, סעיף 5א'(ג) קובע כאמור שני תנאים, האחד, כי האיחור נגרם כתוצאה מנסיבות שאינו בשליטת המוכר והשני, תנאי נוסף ומצטבר, כי מבחינת מדיניות משפטית אין מקום להטיל על המוכר את הסיכון להתרחשותן ולתוצאותיהן.

     

  36. לפיכך, גם אם הייתי מסכים שבנסיבות הספציפיות של המקרה דנא, כניסת מליבו להקפאת הליכים לא היה דבר שעל הנתבעת לצפות (ולדידי כאמור ההפך הוא נכון וזאת כאמור לא בשל העובדה שמדובר היה דווקא במליבו), הרי שבכל מקרה, אין להטיל על הקונה את הסיכון להתרחשות אירוע כזה ולתוצאותיו ועל כן התנאי השני של סעיף 5א'(ג) לא מתקיים בכל מקרה.

     

  37. ודוק: לדידי, אין להבדיל בין כניסת קבלן להקפאת הליכים ולבין כניסת קבלן לקושי כלכלי שחייב החלפתו, ללא כניסתו למצב של הקפאת הליכים, שכן אותם הנימוקים מכוחם נקבע כי החלפת קבלן עקב קושי כלכלי אינה בגדר אירוע המזכה בדחיית המסירה לפי סעיף 5א'(ג), חלים גם לגבי מצב כזה שמלווה בכניסת הקבלן להקפאת הליכים, שכן הכניסה להקפאת הליכים היא אך חלק אינטגרלי אפשרי וצפוי של תהליך הידרדרות כלכלית של כל חברה ועל כן אין כל מקום להחרגת מצב זה, על ידי כך שנקנה לו הכרה כנסיבות שהסיכון להתרחשותן ולתוצאותיהן לא צריכות להיות מוטלות על המוכר.

     

  38. עוד אוסיף כי בידי המוכר האפשרות לקחת בחשבון אירועים מסוג זה, אשר עם התרחשותם בדרך כלל מעכבים את הבנייה במספר חודשים בלבד, על ידי קביעת מועד מסירה מאוחר יותר מלכתחילה וגם עובדה זו מחזקת, אפוא, את המסקנה שאין להטיל על הרוכש את הסיכון להתרחשות קריסה כלכלית של הקבלן המבצע וכניסתו להקפאת הליכים.

     

  39. אני ער לכך שבית המשפט בעניין שגיא, בחר להכיר בחודשיים של איחור, נוכח הצו להקפאת הליכים שניתן כנגד מליבו ואשר מנע את המשך הבנייה למשך חודשיים, אולם דעתי כאמור שונה. מנגד, בעניין כסיף, נקבע, בדומה לדעתי, שאין להכיר במצב של החלפת דורי במליבו או בכניסת מליבו להקפאת הליכים, כנסיבות שאין להטיל על הנתבעת את הסיכון להתרחשותן או לתוצאותיהן.

     

  40. לפיכך, אין להאריך את מועד המסירה החוזי בשל החלפת הקבלן מליבו ועקב כניסתו להקפאת הליכים.

     

    דחיית מועד המסירה עקב הזמנות השינויים

  41. הנתבעת טוענת, כפי שכבר פורט, כי התובעים חתמו על הזמנות שינויים שהוסכם בהן על דחיית מועד המסירה ב-257 ימים במצטבר.

     

  42. התובעים טוענים כי על אחת ההזמנות הם לא חתמו, למרות שמודים כי ביקשו את השינויים הגלומים בה. כן נטען כי לא הותירו בידיהם ברירה, אלא לחתום על ההזמנה האחרת ולא ניתן היה לשנות את ימי הדחייה, אשר נקבעו על ידי הנתבעת באופן חד צדדי. לטענתם, ימי הדחייה בכל מקרה בלתי סבירים לחלוטין.

     

  43. בפסק הדין שניתן ברע"א 6605/15 שמש נ' ספייס בנייה-פורסם בנבו (בס' 28 לפסק הדין), נאמרו הדברים הבאים הרלוונטיים לעניינינו (ההדגשות בקו תחתון הן שלי): "במקרה זה, אינני נדרשת למצות את הדיון בשאלה זו. די בכך שאקבע כי אין לומר שהצדדים הסכימו על מועד מסירה חדש כאשר ההסכמה החדשה אינה כוללת התייחסות למועד מסירה קונקרטי חדש או מגדירה משך זמן קצוב שבו נדחה המועד החוזי. הדעת נותנת שבחיי המעשה עמידה בדרישה זו תוכל להיעשות בדרכים שונות, שאין זה המקום לדון בהן. כך למשל, אפשר שהחוזה יכלול טבלה המפרטת מועדים חדשים או פרקי זמן קבועים ומוגדרים בגין בקשת שינויים מסוימים. במקרים שבהם החוזה המקורי אינו קובע זאת ייתכן שההסכמה על המועד החדש תהיה פרי של דין ודברים מאוחר יותר בין הקבלן לבין רוכש הדירה (ובלבד שהסכמה מאוחרת זו לא נבעה מיוזמה חד-צדדית של הקבלן שלא הותירה בידי רוכש הדירה כל ברירה). לעומת זאת, כאשר חוזה המכר קובע הוראה רחבה המאפשרת לקבלן לדחות את מועד המסירה בלי לקבוע מועד חדש באופן ברור, הרי שאין לפנינו הסכמה חוזית חדשה אלא תניית פטור מובהקת".

     

  44. האם הנתבעת קבעה חד צדדית את ימי הדחייה, באופן שלא הותירה לתובעים כל בריריה? חומר הראיות מעיד בבירור שכן. בעמ' 15 ש' 15 – 19, פאני רכטנשטיין העידה כי לא ניתן היה לבצע כל שינוי בימי הדחייה שנקבעו בטופס הזמנת השינויים, אשר נקבעים על ידי המחשב.

     

  45. היא גם העידה כי לא זוכרת אם התובעים ביקשו לשנות את מספר ימי הדחייה ואילו התובע העיד שלא הייתה ברירה וכי אמרו לו שלא ניתן לשנות ועדותו אמינה עליי ואף נתמכת כאמור בעדותה של רכטנשטיין.

     

  46. לפיכך, התובעים צלחו את המשוכה הראשונה, שעניינה להוכיח כי ימי הדחייה נקבעו חד צדדית.

     

  47. המשוכה השנייה היא להוכיח כי ימי הדחייה לא היו סבירים ועניין זה הוכח ללא ספק בחוות של מומחה בית המשפט, צבי רון.

     

  48. המומחה קבע שמשך הביצוע הנדרש לצרכי ביצוע עבודות השינויים הוא 50 ימי עבודה. כעולה בבירור מעדותו (עמ' 42 ש' 16 – עמ' 43 ש' 6; וראה עמ' 46 ש' 10 – 26 שאלה שלי אל המומחה בעניין זה), הוא לא קבע את משך הדחייה הנדרשת במועד המסירה כתוצאה מהזמנת השינויים, אלא כאמור, את ימי הביצוע הנדרשים עבור עבודות השינויים בהתחשב בסוגם והיקפם, כאילו רק אותם היה צורך לבצע, וזאת משלא קיבל את כל המסמכים (כגון לוח גאנט), הנדרשים מהנתבעת כדי לקבוע האם היה צורך בדחיית מועד המסירה ובכמה זמן, או שמא עבודות השינויים נבלעו ממילא בשאר העבודות או לא דרשו הארכת ביצוע (כגון למשל במקרה שבו מבקשים לבנות מחיצה במיקום אחר והזמנת השינויים נעשית לפני שנבנתה המחיצה, כך שאין צורך בהריסתה ובנייתה מחדש).

     

  49. משקבע המומחה רון את ימי הביצוע הנדרשים באופן סביר לצורך ביצוע אותן עבודות שינויים שהוזמנו, בהתעלם מלו"ז הפרויקט, כאילו בוצעו במנותק מלו"ז זה, ברור כי מדובר בתוצאה מקסימאלית ולו היה בוחן את העבודות בהתחשב בלו"ז הפרויקט, התוצאה הייתה יכולה להיות או זהה או ימי ביצוע פחותים ממה שקבע, שכן משך הביצוע של תוספת עבודות בפרויקט רץ, ודאי לא עולה על משך ביצוע של עבודות זהות הנעשות במנותק מלו"ז הפרויקט.

     

  50. כך למשל, תוספת נקודת חשמל עבור חשמלאי שכבר עובד בדירה ומבצע ממילא 4 נקודות חשמל קיימות, סביר להניח כי אורכת פחות זמן מאשר ביצוע אותה נקודה בודדת בנפרד. זאת ועוד – קיימים שינויים אשר אופיים הוא כזה אשר אינו מוסיף עבודה בכלל (כמו שינוי מיקום של קיר בטרם נבנה).

     

  51. קביעת המומחה בדבר 50 ימי עבודה, לא נסתרה בחקירה הנגדית שלו.

     

  52. צדק גם המומחה כאשר העיר כי ימי הדחייה שנקבעו על ידי הנתבעת חסרי פרופורציה וזאת לנוכח העובדה שמדובר בשינויים שהוזמנו בסכום כולל של 130,000 ₪, אל מול בית שתמורתו 2,250,000 ₪, כאשר תקופת הבנייה הסבירה של הבית כולו עומדת על כשנה (עמ' 43 ש' 22 – עמ' 44 ש' 3). המומחה ציין כי עבודות השינויים היו שוליות ביחס לעבודות בניית הבית (עמ' 51 ש' 8) ועל כן לא הגיוני לבקש דחייה של 257 ימי עבודה שזה ברוטו שנה שלימה.

     

  53. לפיכך, יש לאמץ את מסקנת המומחה ולהעמיד את ימי הדחייה על 50 ימי עבודה.

     

    חישוב תקופת הפיצוי וסכום הפיצוי

  54. כמפורט לעיל, ימי העיכוב שיש לקזז מתקופת האיחור עומדים על 50 ימי עבודה, אשר משקפים תקופה של 59 ימים קלנדריים (אם לא מחשיבים את יום שבת כיום עבודה).

     

  55. לפי חוק המכר, אם העיכוב במסירה עולה על 60 ימים, סופרים את תקופת האיחור מהיום הראשון ולא מתם תקופת החסד (סעיף 5א'(א)). משימי האיחור עלו על 60, יש לספור את האיחור מיום 10.8.16.

     

  56. אין חולק שהתובעים קיבלו את הדירה לחזקתם ביום 7.3.18 אלא שהנתבעת טוענת כי הודעה על קבלת הדירה ניתנה ביום 26.2.18 ואילו התובעים בחרו לקבל את הדירה ביום 7.3.18 ועל כן יש לראות את מועד המסירה לצרכי חישוב הפיצוי כיום 26.2.18.

     

  57. דין טענה זו של הנתבעת להידחות. אין מצופה מדייר לסור מידית לקבל את הדירה. אם ההודעה ניתנה ביום 26.2.18 והדירה נמסרה ביום 7.3.18, 9 ימים לאחר מכן, מדובר בזמן סביר בהחלט ועל כן יש לראות ביום 7.3.18 כיום המסירה.

     

  58. לפיכך, ולאחר לקיחת 59 ימי איחור מוצדקים בחשבון, מדובר באיחור של 16.8 חודשים. בכתב התביעה תבעו התובעים את הפיצוי לפי 10,000 ₪ לחודש. לאחר מכן הגישו חוות דעת לפיה דמי השכירות הראויים עומדים על 10,250 ₪. משתבעו לפי 10,000 ₪, לא ניתן לאמץ את הסכום של 10,250 ₪.

     

  59. 8 חודשים כפול 10,000 ₪ כפול 1.5 לפי סעיף 5א'(א)(1) לחוק, שווה 120,000 ₪. 8.8 חודשים כפול 10,000 ₪ כפול 1.25 לפי סעיף 5א'(א)(2) לחוק שווה 110,000 ₪. יחד מדובר בסכום קרן של 230,000 ₪.

     

  60. כן צודקים התובעים כי מאחר ולפי החוק הייתה הנתבעת מחויבת לשלם את הפיצוי מדי חודש בחודשו, יש להוסיף לסכומי הפיצוי החודשיים שמרכיבים את סכום הקרן המצטבר הנ"ל, הפרשי הצמדה וריבית כדין מתם כל חודש בתקופת האיחור.

     

    פיצוי מוסכם על הפרה יסודית של החוזה בסכום של 225,000 ₪

  61. התובעים טוענים כי לפי סעיף נא' לנספח השינויים שהוסיף לחוזה את סעיף 17ו', נקבע כי מסירת הדירה באיחור של 18 חודשים יהווה הפרה יסודית של החוזה, אשר תזכה את התובעים בכל סעד לפי הדין ולרבות פיצוי מוסכם.

     

  62. משהדירה נמסרה לטענתם באיחור של מעל 18 חודשים, טוענים התובעים שהם זכאים לקבלת הפיצוי המוסכם, אשר לפי סעיף 4א' לנספח התשלומים עומד על 10% מסכום התמורה.

     

  63. התובעים טוענים להפרה יסודית גם מכוח הפרה מסתברת, שכן לטענתם, אם היו יודעים כי הדירה תימסר באיחור כה רב, לא היו מלכתחילה מתקשרים עם הנתבעת לרכישת הדירה. כן טענו התובעים בכתב התביעה כי הייתה הפרה יסודית מסתברת בכך שהנתבעת לא נתנה להם את ההטבה עבור ביצוע השינויים ללא תשלום וכי הסכמתם לדחיית מועד המסירה הייתה רק בשל ההטבה הנ"ל. התובעים חזרו בסיכומיהם על הטענות הנ"ל והוסיפו גם את התנהלות הנתבעת ביחס לאיומים בדבר ביטול ההסכם בזמנו כנימוק להפרה יסודית מסתברת.

     

  64. מוסיפים התובעים וטוענים כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי מוסכם יחד עם פיצוי סטטוטורי ובלבד שאלה נפסקים בגין ראשי נזק אחרים (הם מפנים לת"א 110191/99 יגל זיו נ' ד.מ. נאור להשקעות-פורסם בנבו).

     

  65. התובעים טוענים כי בעוד אשר הפיצוי הסטטוטורי נועד לפצות אותם על ראש נזק של דמי שכירות, הפיצוי המוסכם במקרה הזה נועד לפצות אותם על ראשי נזק אחרים, כגון הפסד כספי כתוצאה ממכירת דירתם במועד מוקדם, נוכח עליית המחירים שארעה לאחר שמכרו את הדירה, מכירה שלא הייתה נעשית במועד שנעשתה לו ידעו כי הדירה תימסר באיחור כה רב וכן נועדו הפיצוי לפצותם על עגמת נפש, הוצאות עורכי דין וכו'.

     

  66. הנתבעת טוענת כי הזכות לפיצוי מוסכם מותנה בביטול החוזה וזאת לפי הנוסח של סעיף 17ו' לחוזה, כי הפיצוי המוסכם הוא אותו פיצוי חודשי על איחור, הנזכר בסעיף 4ג' לנספח התשלומים וכי לחילופין יש להפחית את הפיצוי בהיותו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה בעת כריתת החוזה לצפות כי ייגרם עקב הפרה יסודית כנטען.

     

  67. דעתי הנה כי עקרונית, זכאים התובעים לפיצוי המוסכם בנוסף לפיצוי הסטטוטורי על האיחור במסירה, בכפוף לכך שהוכחה זכותם לקבלת הפיצוי המוסכם. הסכם המכר קובע באופן ברור כי הפיצוי המוסכם על הפרה יסודית של ההסכם, יכול שיבוא בנוסף לכל פיצוי אחר לו זכאים התובעים לפי כל דין, הכל כמפורט בסעיף 4ב' לנספח התשלומים.

     

  68. מכאן, שהוראות ההסכם הכשירו מצב של פיצוי סטטוטורי על איחור במסירה ובמקביל פיצוי מוסכם לפי החוזה על הפרה כאמור והעיקר - התובעים כאמור אינם עותרים לקבלת שני סוגי הפיצויים על אותו ראש נזק, אלא על ראשי נזק נפרדים.

     

  69. פסיקת הפיצוי המוסכם בנוסף לפיצוי הסטטוטורי, גם יכול שיהיה מוצדק עקרונית מבחינה זו שהפיצוי הסטטוטורי שנקבע בחוק המכר על בסיס דמי שכירות ראויים של דירה דומה לזו שנרכשה, יש לראותו בעיקר, כפיצוי שבא לפצות את רוכש הדירה על ראש הנזק של דמי שכירות, אשר המחוקק צפה כי יאלץ הרוכש לשלם בתקופת האיחור, בין אם מדובר במי שלא הייתה בבעלותו דירה והתגורר בשכירות ובין אם מדובר במי שהייתה בבעלותו דירה ומכר אותה בליווי מועד מסירה שתואם את מועד קבלת דירתו החדשה ועקב האיחור נאלץ לעבור ולגור בשכירות.

     

  70. אמנם, הפיצוי הסטטוטורי הוא גבוה מדמי השכירות הראויים ונקבע על פי 1.5 ממנו לשמונת החודשים האחרים ועל פי 1.25 ממנו ליתרת תקופת האיחור, אולם אין לראות בכך משום כוונת המחוקק לכלול בפיצוי זה פיצוי על ראשי נזק אחרים, אלא יותר כתוספת שמטרתה ליצור הרתעה מפני איחור במסירת הדירה.

     

  71. המסקנה האמורה מתחזקת, גם לנוכח העובדה שברור לחלוטין כי איחור במסירת דירה לרוכש דירה, עשוי להסתיים לא רק בנזקים מסוג של הוצאות דמי שכירות, אלא גם בנזקים נוספים, כגון, עגמת נפש, הוצאות עורכי דין, ולעיתים גם נזקים ממוניים משמעותיים, כגון מקרה שבו רוכש דירה ממהר למכור את שלו מתוך הסתמכות על מועד המסירה ולאחר מכן מחירי הדירות עולים והוא מפסיד סכום לא מבוטל עקב כך שמכר את הדירה בהסתמך על מועד המסירה החוזי, כפי שטוענים התובעים שקרה להם במקרה דנא.

     

  72. ודוק: מאחר ומדובר בפיצוי מוסכם, לא היה מוטל על התובעים להוכיח כי אכן נגרם להם הפסד כספי כנטען, אלא די בכך שתתקבל טענתם כי הייתה הפרה יסודית של ההסכם המזכה בפיצוי המוסכם החוזי וכי מעבר לנזק מסוג של דמי שכירות, ניתן היה לצפות בעת כריתת החוזה, כי איחור במסירת הדירה עשויה לגרום לרוכש נזקים נוספים, דבר המצדיק קבלת הפיצוי המוסכם לצד הפיצוי הסטטוטורי.

     

  73. טענות התובעים ומסקנתי שיש לקבלה נתמכת גם מפסק הדין שאליו הפנו (פרשת יגל), בו בית המשפט קבע כי סעיף פיצוי מוסכם בחוזה המכר, שקבע פיצוי של $500 לחודש בגין איחור במסירת הדירה, מהווה פיצוי ספציפי לאיחור ואילו סעיף פיצוי מוסכם אחר שנקבע בהסכם להפרה יסודית כלשהי ולא מוגדרת, אינן סותרים אחד את השני והתובעים שם זכאים הן לפיצוי המוסכם המוגדר עבור האיחור במסירת הדירה והן לפיצוי המוסכם הכללי עבור שאר נזקיהם.

     

  74. טענת הנתבעת שלפיה נוכח האמור בסעיף 17ו', זכאים התובעים לפיצוי המוסכם, אך ורק אם ביטלו את ההסכם, לא מקובלת עליי.

     

  75. סעיף 17ו' קובע כך: "איחור המוכר במסירת החזקה בדירה 18 חודש מעבר לכל הארכות המותרות בהסכם זה יהווה הדבר הפרה יסודית של ההסכם מצד המוכר ויזכה את הקונה בזכות לביטול ההסכם ולתבוע כל סעד נוסף על פי הדין, לרבות פיצוי מוסכם".

     

  76. גם אם יש לקרוא את סעיף 17ו', כמזכה את התובעים לפיצוי מוסכם, רק אם ביטלו את החוזה, סעיף זה לא יכול לגרוע מזכותם של התובעים לתבוע את הפיצוי המוסכם מכוח סעיפים 4א' ו-ב' לנספח התשלומים, הקובעים במפורש את זכות התובעים לקבלת הפיצוי המוסכם בתוספת כל סעד אחר לפי כל דין וללא התניה כלשהי.

     

  77. סעיף 17ו', גם אם הוא עצמו קובע כי התובעים יהיו זכאים לפיצוי מוסכם אך ורק אם ביטלו את החוזה, לא יכול לבטל את הזכויות של התובעים, שנקבעו בסעיפים אחרים בהסכם (4א' ו-4ב' לנספח התשלומים).

     

  78. סעיף 17ו' התווסף להסכם מכוח שינוי שנעשה בנספח השינויים. הסעיף קבע למעשה שני דברים, האחד, הוא קבע את ההסכמה שאיחור מעל 18 חודשים יהווה הפרה יסודית של ההסכם והשני, הוא קבע כי במקרה כזה יהיו התובעים זכאים לביטול החוזה ולתבוע כל סעד נוסף על פי הדין לרבות פיצוי מוסכם.

     

  79. לו התכוונו הצדדים שהוספת סעיף 17ו' גם תגביל את זכות התובעים לפיצוי המוסכם רק למקרה של ביטול החוזה, בניגוד לאמור בסעיפים 4א' ו-4ב' לנספח התשלומים, היו מטבע הדברים דואגים לבצע שינוי בהתאמה גם בסעיפים 4א' ו-4ב' הנ"ל, שהם הסעיפים המכוננים שקבעו בחוזה את הפיצוי המוסכם של 10% מסכום התמורה.

     

  80. זאת ועוד - יש לדחות מכל וכל את טענת הנתבעת, כאילו הפיצוי המוסכם המוזכר בסעיף 17ו' להסכם, שהתווסף מכוח סעיף נא' לנספח השינויים, עניינו רק אותם 5,000 ₪ לחודש הנזכרים בסעיף 4(ג) להסכם ואשר הוראה לגביהם התווספה מכוח סעיף נג' לנספח השינויים.

     

  81. ראשית, בסעיף 17ו' נאמר "פיצוי מוסכם" וללא הפניה לפיצוי מוסכם כזה או אחר דווקא והרי בחוזה עצמו אין הגדרה של התיבה "פיצוי מוסכם" ומושג זה מופיע רק בנספח התשלומים, שכולל שני סוגים של פיצויים מוסכמים, האחד, שנקבע בסעיף 4(א), שעומד על 10% מן העסקה והשני שנקבע בסעיף 4(ג), שמתייחס לפיצוי חודשי של 5,000 ש"ח.

     

  82. משנאמר בסעיף 17ו' "פיצוי מוסכם", ביטוי זה סובל אפוא מבחינה לשונית תחולה של מי מהפיצויים המוסכמים שנקבעו בנספח התשלומים ובוודאי שלא רק הפיצוי החודשי.

     

  83. אולם יתרה מכך, הדעת נותנת שאם הצדדים קבעו פיצוי של 5,000 ₪ לחודש למן היום הראשון של האיחור, הרי שעבור איחור של מעל 18 חודש, שאף נקבע כהפרה יסודית, לא הייתה כוונה אך לאפשר את המשך תביעת הפיצוי המוסכם החודשי בגין כך ואשר כאמור זכאים לו התובעים ממילא כבר מהחודש הראשון של האיחור, אלא הכוונה הייתה כמובן לאפשר במקרה של איחור כה גדול, את הפיצוי המוסכם הגבוה בהרבה, בשיעור 10% מהעסקה וזאת בגין איחור כה משמעותי של 18 חודש ומעלה. פרשנות הנתבעת גם אינה הגיונית אפוא ומניחה כי הצדדים השחיתו מילותיהם בהסכם לריק.

     

  84. גם הטענה לתחולת הפיצוי של 5,000 ₪ מעצם הסמיכות שבין סעיף נא' לנספח השינויים וסעיף נג' לנספח הנ"ל, אין בה ממש וזאת משום שסעיף נא' מתייחס לשינוי בחוזה עצמו (הוספת סעיף 17ו') ואילו סעיף נג' מתייחס לתיקון סעיף 4ג' בנספח התשלומים על ידי הוספת הפסקה הנזכרת שם, כך שלא מדובר בסעיפים עוקבים בחוזה, שנוכח סמיכותם הפיזית אפשר כביכול להסיק כי הסעיף הראשון מדבר על מה שמוזכר בסעיף שבא מיד לאחריו.

     

  85. לגבי הטענה להפחתת הפיצוי המוסכם, טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה ודי בכך כדי שהטענה תידחה, אולם דין הטענה להידחות גם לגופה וזאת משום שהיא נטענה בצורה כללית וסתמית.

     

  86. כך או אחרת, לא ניתן לומר על סכום הפיצוי המוסכם, המשקף 10% מסכום התמורה, והעומד אפוא על 225,000 ₪, כי הנו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לצפות בעת כריתת החוזה כי ייגרם לתובעים, עקב הפרה יסודית של ההסכם מצד הנתבעת בעתיד במסירת הדירה באיחור של מעל שנה וחצי, שהנו איחור רב.

     

  87. איחור כה רב עשוי לגרום לנזקים גדולים לרוכש דירה, כך שניתן היה לצפות כבר בעת כריתת החוזה, עקב איחור של מעל 10 חודשים, לנזקים בסכום השווה לפיצוי המוסכם או לכל הפחות הקרובים לו (וגם בכך די שהרי סעיף 15(א) מדבר על "ללא כל יחס סביר"), וזאת מעבר ובנוסף לדמי שכירות, כגון נזקים אלה הנובעים ממכירה מוקדמת של הנכס שהיה בזמנו בבעלות התובעים ונזקים אחרים.

     

  88. כעת, כל שנותר להכריע הוא האם הוכחה הפרה יסודית של הסכם המזכה בפיצוי המוסכם. אין חולק כי האיחור במסירת הדירה היה של 16.8 חודשים, קרי פחות מ-18 חודשים. לפיכך, אין באיחור המדובר משום הפרה יסודית מוסכמת, שכן מה שהוסכם היה כי רק איחור של 18 חודשים ומעלה ייחשב כהפרה כאמור. התובעים אינם יכולים לטעון שהאיחור של 16.8 חודשים מהווה הפרה יסודית מסתברת וזאת משגילו דעתם במפורש בהסכם והסכימו, כי רק איחור של 18 חודשים ומעלה יהווה הפרה יסודית. בכל הנוגע לטענה שלפיה האיומים מצד הנתבעת בביטול ההסכם היווה הפרה יסודית מסתברת, הרי משזנחו התובעים את תקופת האיחור המקורית וקיבלו את תוקפו של התוספת להסכם שנחתמה ביום 13.11.14, הם אינן יכולים עוד להחזיק בטענה מסוג זה. לגבי הטענה שלפיה הסירוב של הנתבעת להכיר בהתחייבותה שלא לגבות כספים על שינויים מהווה הפרה יסודית מסתברת, דין טענה זו להידחות. לא שוכנעתי כי עניין מסוג זה, לו היה ידוע לתובעים מראש, היה מונע מהם מלהתקשר בהסכם לרכישת הדירה וזאת משמדובר בסכום נמוך יחסית וכשעומדת לתובעים הזכות להגיש תביעה על כך. גם לא שוכנעתי בטענת התובעים שלפיה הסכימו לאיחור במסירת הדירה רק בשל ההבטחה המדוברת וזאת משלא נקבעה בתוספת להסכם תניה הקובעת זאת. לפיכך, משלא הוכחה הפרה יסודית מוסכמת או מסתברת, לא זכאים התובעים לפיצוי המוסכם.

     

    השבת הסכום ששולם עבור שינויים ואשר הובטח לתובעים שלא לגבותו

  89. התובעים עותרים לחיוב הנתבעות בסכום של 53,922 ₪ בגין שינויים שבוצעו בדירה וזאת לאחר שהנתבעת התכחשה להסכם שנכרת עמם ואשר בו נקבע במפורש כי לא יחויבו על עלות העבודה הכרוכה בביצוע השינויים. כן עותרים הם לקבלת הזיכוי הכספי בסך 10,000 ₪ אשר ניתן להם בחוזה המכר לצרכי ביצוע שינויים.

     

  90. הנתבעת מנגד טוענת כי הכספים שולמו לקבלן המבצע ולא לה ועל כן אין לדרוש ממנה השבה, שכן לפי ההסכם, הזכאות לשינויים ללא עלות כפופה לכך שהתבקשו עד 30 יום לפני יציקת הרצפה ואילו התובעים הודו כי השינויים התבקשו לאחר מכן, כי השינויים חינם לגבי מרכיב העבודה לא כוללים עבודות חשמל, לגביהם נקבע ספציפית 5 נק' חשמל ותו לא וכי הסכום ששולם לקבלן המבצע היה בניכוי הזיכוי של 10,000 ₪.

     

  91. התובעים משיבים על כך שטענות הנתבעת הנן בגדר הרחבת חזית, כי הנתבעת לא יכולה להשתחרר מאחריותה בטענה כי הכספים שולמו לקבלן המבצע משהיא זו שהתחייבה להטבות ואף הורתה לתובעים להעביר התשלום לקבלן המבצע וכן נטען כי לא היה כל איחור בהגשת השינויים.

     

  92. דין התביעה להתקבל גם כאן. נתחיל מכך שיש לקבל את טענות התובעים לפיהן טענות הנתבעת מהוות הרחבת חזית. בכתב ההגנה היה על הנתבעת לטעון את הטענות שלה בנושא ולא די היה בהכחשה סתמית וכללית. מדובר בטענות עובדתיות בעיקרן שהיה חובה לפרטן בכתב ההגנה כאמור. אולם יש לדחות את כל טענות הנתבעת גם לגופן.

     

  93. עצם העובדה שטופס ההזמנה עצמו מציין כי מדובר ב"מתנת שיווק" וכי הסה"כ לתשלום הוא אפס, די בה כדי להביא לדחיית טענת הנתבעת בקשר לראש נזק זה.

     

  94. ודאי שגם העובדה שהנתבעת דרשה את התשלום המדובר רק לאחר זמן רב, בסמוך למסירה ולאחר הליכי הפירוק של הקבלן המבצע, גם היא תומכת במסקנתי שיש לקבל את התביעה בראש נזק זה.

     

  95. זאת ועוד - אין שום אסמכתא לכך שהתובעים קיבלו את הזיכוי של 10,000 ₪. אין אסמכתא לכך שזיכוי זה ניתן על ידי הפחתת יתרת התמורה או הפחתת הסכום לתשלום עבור השינויים או בדרך אחרת.

     

  96. גם הטענה לפיה הסכום ששולם לקבלן המבצע בגין השינויים בסך 53,922 ₪ (שכאמור, לא היה לנתבעת מלכתחילה הזכות לדרוש מהתובעים את תשלומו), כלל כבר הפחתה של 10,000 ₪, לא נתמכת אף היא באסמכתא כלשהי ואין לה זכר בהזמנת השינויים המדוברת מס' 40 נספח 8 לתצהיר הנתבעת.

     

  97. גם הטענה שלפיה הסעיף שעוסק בנק' החשמל חינם הוא ספציפי וכי משמעות הדבר שהסעיף שעוסק בשינויי הפנים חינם לא מתייחס לעבודות חשמל, דינה להידחות ואף מדגימה את ההתנהלות הקלוקלת של הנתבעת בהעלאת טענת מופרכות לחלוטין.

     

  98. עיון בתוספת להסכם מגלה שנושא שינויי הפנים חינם מופיע בסעיף 5(ב) על סעיפי המשנה שלו ובו אין חולק כי אין החרגה של עבודות חשמל לשינויי הפנים חינם (מרכיב העבודה), ואילו בסעיף נפרד לחלוטין, 5(ד), נקבעה ההטבה הנוספת והנפרדת שעניינה 5 נק' חשמל חינם ובה אגב אין החרגה של מרכיב העבודה בלבד, כך שברור לחלוטין מלשון החוזה שמדובר בהטבות מצטברות.

     

  99. לבסוף, גם הטענה שלפיה הכספים שולמו לקבלן המבצע ועל כן לא ניתן לדרוש השבה מאת הנתבעת היא טענה שדינה להידחות, שהרי ההתחייבות הייתה של הנתבעת והיא זו שהורתה לתובעים לשלם סכום שלא הייתה לה כל עילה לדרוש את תשלומו ועל כן היא זו שאחראית להשיב את הסכום לידי התובעים.

     

  100. לפיכך, זכאים התובעים בראש נזק זה לסך של 63,922 ₪.

     

    פיצוי בגין עגמת נפש בסך 30,000 ₪

  101. התובעים עותרים לקבלת פיצוי עבור עגמת הנפש שנגרמה להם עקב התנהלות הנתבעת בנושא האיחור במסירה, עקב ביטול ההסכם בזמנו שלא כדין ועקב ההתכחשות להסדר בנושא הפטור מתשלום על שינויים.

     

  102. בגין ביטול ההסכם בזמנו, אין התובעים זכאים לפיצוי בדמות נזק לא ממוני וזאת משזנחו כאמור את הטענה של תקופת האיחור המקורית וקיבלו על עצמם את תוקפו של התוספת להסכם. ביחס לסירוב הנתבעת מלכבד את ההתחייבות בנושא פטור מתשלום עבור שינויים, איני סבור כי זכאים התובעים לפיצוי וזאת משמדובר בחוב כספי אשר הסעד הראוי לגביו הוא תביעת תשלום החוב כפי שנעשה וגם התקבל. מנגד, סבורני כי זכאים התובעים בהחלט לפיצוי על עגמת הנפש שנגרמה להם מקבלת הדירה באיחור כה רב, גם אם האיחור לא הגיע לכדי הפרה יסודית. הפיצוי שנפסק לתובעים בדמות הפיצוי הסטטוטורי, נפסק כאמור בעיקרו עבור דמי שכירות ראויים, כך שאין כפל פיצוי בפסיקת פיצוי בגין נזק שנגרם בפועל מסוג עגמת נפש עקב האיחור, לצד הפיצוי הסטטוטורי. בהתחשב באיחור הרב, אני סבור שהסכום שנתבע הוא סביר וראוי ועל כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים 30,000 ₪ בגין נזק לא ממוני על האיחור של 16.8 חודשים במסירת הדירה.

     

    סוף דבר

  103. התובעים זכאים, אפוא, לכל הסכומים שפסקתי במצטבר, בסך של 323,922 ₪ ובתוספת הפרשי ההצמדה והריבית כדין שיש להוסיף לכל לתשלום ותשלום של הפיצוי הסטטוטורי מתם חודש תשלומו ועד יום הגשת התביעה, כמפורט בסעיף 60 לפסק הדין. הסכום שיתקבל מהוספת הפרשי ההצמדה והריבית הנ"ל לסכום של 323,922 ₪, יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

     

  104. בהתחשב בתוצאה, בהתחשב במשך ההתדיינות והיקף ההליכים, הטיעונים והחומר הראייתי, תשלם הנתבעת לתובעים שכר טרחת עו"ד בשיעור 17% מהסכום שנפסק בשיעורו נכון ליום הגשת התביעה.

     

  105. כן תשלם הנתבעת את הוצאות המשפט של התובעים שפורטו בסיכומיהם, בסך כולל של 25,575 ₪ (בגין חוות דעת שמאית והנדסית, חוות דעת מומחה בית המשפט, תמלול ומתורגמן ובגין אגרת המשפט השתתפות בשיעור 66%) ואשר היו דרושות כולם לצורך הגשת התביעה וניהולה ואשר נוכח התוצאה בפסק דיני המתוקן דנא וממצאי פסק דיני זה קמה לתובעים זכות להשבתן.

     

  106. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום.

     

    ניתן היום, י"ח אדר א' תשפ"ב, 19 פברואר 2022.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ