אריה ארז בנין תשתית וגינון בע"מ נ' מועצה מקומית מיתר

מבוא

1. בגדרו של הליך זה הוגשה תביעה כספית בסך של 418,164 ₪ כנגד הנתבעת.

   התובעת טענה כי הנתבעת הטילה על חשבונותיה בבנקים עיקולים מכוח פקודת המסים (גביה) בשל חוב נטען של ארנונה. העיקולים הוטלו שלא כדין, כך לפי הטענה, והטלתם הינה בבחינת הוצאת לשון הרע על התובעת, באופן המזכה אותה לפיצויים לפי הדין.

   עיקרי הטענות בכתב התביעה

2. התובעת הינה חברה קבלנית שביצעה עבודות פיתוח ביישוב מיתר עבור רשות מקרקעי ישראל.

   לצורך ביצוע הפרויקט הועמד לתובעת שטח התארגנות שנעשה בו שימוש מיום 24.9.2007 ועד ליום 15.3.2009.

   התובעת התקשרה בהסכם עם הנתבעת לצורך מתן שירותי שמירה, ולא מעבר לכך.

   התובעת אינה חבה בתשלום ארנונה על שטח ההתארגנות מכיוון שביצעה את העבודות עבור גוף ממשלתי.

   התובעת לא נדרשה לשלם ארנונה על שטח ההתארגנות בגין השנים 2007-2009.

   בחודש ינואר או פברואר 2009 התובע סיימה את העבודות ופינתה את שטח ההתארגנות.

   למרות שמען התובעת, ברחוב ז'בוטינסקי 6 באר שבע, היה ידוע לנתבעת, שהוציאה עבורה חשבונית בגין שירותי השמירה, דרישת התשלום בשל חוב הארנונה נשלחה ביום 31.5.2009 לחברת "ארז מדידות" בבית "בלטק" בבאר שבע.

   דרישת התשלום לא כללה תחשיב או שומה חוקית והיא הוצאה בניגוד לדין ובאופן רטרואקטיבי ופסול.

   הדרישה הגיע לתובעת באיחור רב ונערכה שיחה עם גזבר היישוב מיתר לגבי הטעות בהוצאת הדרישה, והובטחה תשובה בתוך מספר ימים.

   התובעת שלחה מכתב תשובה על דרישת התשלום, ומכתב נוסף שכותרתו "חיוב ארנונה" ובו שטחה את טענותיה מדוע אין לחייבה בתשלום ארנונה.

   מהמועד הנ"ל, אמצע 2009 ועד ליום 1.2.2014 לא התקבלה כל תשובה מאת גזבר הנתבעת, והתובעת הניחה כי הנתבעת חזרה בה מטענותיה.

   ביום 29.1.2014 הנתבעת הוציאה שני מכתבים, האחד- "דרישה לתשלום מס" והשני- "כתב הרשאה לתפוס ולמכור מיטלטלין", על סך של 56,883.30 ₪ בגין חוב הארנונה הנטען לשנים 2007-2009.

   הנתבעת הטילה עיקולים בחשבונותיה של התובעת בבנקים "המזרחי" "הפועלים" ו-"לאומי", וזאת עוד לפני המצאת המכתבים הנ"ל שנשלחו לבית "בלטק" בבאר שבע, שאינו מענה של התובעת, ונמסרו לה ביום 2.2.2014.

   ביום 12.2.2014 נערכה פגישה בין נציגי התובעת לבין הגב' לימור אדרי, מנהלת הגבייה אצל הנתבעת, שהבטיחה כי טענותיהם והמסמכים שהמציאו יועברו לגזבר הנתבעת, אלא שלא התקבלה כל תשובה, וביום 25.3.2014 הנתבעת מימשה את העיקולים וגבתה את החוב הנטען על ידה.

   הנתבעת הסירה את העיקולים בבנקים רק בימים 8.4.2014 ו- 9.4.2014.

   הטלת העיקולים בבנקים עולה לכדי הוצאת לשון הרע על התובעת.

   דרישת התובעת להתנצלות ופיצוי מהנתבעת- לא נעתרה.

   לא היה מקום לגבות את החוב הנטען משנים 2007-2008 לפי פקודת המסים (גבייה) (להלן: "פקודת המסים") בשנת 2014, והתנהלותה של הנתבעת אינה מתיישבת עם הנחיות היועץ המשפטי לממשלה.

   לא הועמדה לתובעת אפשרות לשלם את החוב הנטען בטרם הוטלו העיקולים ומומשו הכספים.

   יש מקום לחייב את הנתבעת במלוא הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בדין בגין כל עיקול.

    

   עיקרי הטענות בכתב ההגנה

3. התובעת חויבה בתשלום ארנונה בשל החזקה בשטח התארגנות לצורך ביצוע עבודות בשכונת כלניות ביישוב מיתר, בתחום השיפוט של הנתבעת, וזאת מיום 24.9.2007 ועד ליום 15.3.2009.

   אכיפה מנהלית לגביית חוב ארנונה אינה בבחינת הוצאת לשון הרע.

   ביום 31.5.2009 או בסמוך לכך שלחה הנתבעת דרישת תשלום לתובעת בגין החיוב בארנונה, והנתבעת השיבה שאין מקום לחייבה בחיוב זה.

   ביום 15.5.2012 נשלח מכתב דרישה לתשלום החוב על ידי באת כוח הנתבעת, עו"ד ציונה אבשלומוב שנמסר לתובעת ונותר ללא מענה.

   לתובעת נשלחו דרישות תשלום נוספות בימים 4.7.2013 ו- 2.1.2014.

   לאחר בדיקה התברר לנתבעת כי מענה של התובעת הינו ברחוב ז'בוטינסקי 6 באר שבע, בעוד שמענה כפי שנרשם ברישומי הנתבעת הייתה של חברת "י.ג. מתאר", אשר מטעמה התובעת ביצעה את העבודות ביישוב מיתר, ולכן נשלח ביום 29.1.2014 מכתב דרישה נוסף למענה הנכון של התובעת.

   מכיוון שהחוב לא שולם הנתבעת המשיכה בהליכי הגבייה לפי פקודת המסים והטילה עיקול על חשבונות הבנק של התובעת.

   בהמשך לפניית התובעת עוכבו הליכי מימוש העיקול על מנת לבחון את טענותיה שלפיהן לא היה מקום לחייבה בתשלום ארנונה בגין שטח ההתארגנות, והודע לתובעת כי טענותיה נדחו.

   בחלוף 30 יום נוספים ומכיוון שהתובעת לא פרעה את החוב מומשו הכספים שנתפסו בבנק "לאומי" לצורך פירעון של החוב.

   ביום 31.3.2014 שלחה הנתבעת הודעות ביטול של העיקולים שהוטלו בבנקים, וביטולם נעשה בתוך פרק זמן סביר.

   על פי סעיף 7 לפקודת המסים מקום שקיים חוב לרשות מקומית שלא נפרע, רשאי פקיד גבייה להוציא צו עיקול על נכסיו של סרבן אצל צד שלישי.

   ככל שייקבע כי הטלת העיקולים הינה בגדר הוצאת לשון הרע, עומדת לנתבעת הגנה לפי סעיפים 13(9) ו- 15 לחוק איסור לשון הרע.

   הנתבעת פעלה בתום לב ואורח רוח בכך שדחתה את הטלת העיקול ומימוש הכספים.

   החיוב בארנונה נוצר מכוח ההחזקה בשטח ההתארגנות ואינו מותנה בקבלת שירותים מאת הנתבעת.

   התובעת אינה עומדת בתנאים מזכים לצורך מתן פטור מתשלום ארנונה.

   עניינים דיוניים

4. מטעם התובעת העידו דוד אריה ודוד יעקב, שהינם מנהליה, ומטעם הנתבעת העידו לימור אדרי, אחראית אכיפה במחלקת הגבייה, ג'קי לוי, מנהל מחלקת ארנונה, ושמעון פוני, מנהל פרויקטים אצל הנתבעת.

   הליכים בבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע

5. התובעת הגישה ערעור מנהלי על החלטת וועדת הערר שדחתה השגה נוספת שהוגשה על שומת הארנונה, ועתירה מנהלית לגבי בטלות השומה שהוצאה, בבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (עמ"נ 27742-07-16 ו- עת"ם 27833-07-16 אריה ארז בנין תשתיות וגינון בע"מ נ' מועצה מקומית מיתר).

   בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי, ביום 10.10.2016, ובהמשך להמלצת בית המשפט, הצדדים הגיעו להסכמה כי לצורכי פשרה ומבלי להודות בטענות של מי מהם, הנתבעת תשיב את מלוא הכספים שנגבו מהתובעת בגין החיוב בארנונה, בתוספת שערוך מתאים, ויבוטל כל חיוב בארנונה או חיוב הנגזר ממנו, בגין החזקת שטח ההתארגנות בשנים 2007-2009.

   דיון והכרעה

6. השאלות העיקריות העומדות במחלוקת בין הצדדים הינן האם העיקולים שהוטלו על ידי הנתבעת, על פי פקודת המסים, על חשבונות של התובעת בשלושה בנקים, הוטלו כדין, וככל שיימצא שלא הוטלו כדין האם הדבר עולה לכדי הוצאת לשון הרע על התובעת באופן המזכה אותה בפיצוי סטטוטורי לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

7. אקדים ואציין שלאחר שבחנתי את טענות הצדדים וחומר הראיות שהונח בפניי מצאתי לנכון לקבוע כי העיקולים הוטלו שלא כדין, נקיטתם עולה לכדי הוצאת לשון הרע על התובעת, ויש מקום לפסוק לה פיצוי כספי בשים לב לנסיבות העניין.

8. אין חולק כי התובעת החזיקה בשטח מסוים שהוקצה לה על ידי הנתבעת לצורך ביצוע עבודות פיתוח בשכונת כלנית ביישוב מיתר, מיום 24.9.2007 ועד ליום 15.3.2009.

9. הנתבעת הוציאה לתובעת ביום 31.5.2009 דרישת תשלום בשל חיוב ארנונה בגין החזקת שטח ההתארגנות בסך של 33,507.50 ש"ח (נספח 5 למוצגי התובעת; נספח א' למוצגי הנתבעת). הדרישה האמורה נשלחה למען שגוי, בית "בלטק" בבאר שבע, בעוד שמענה הנכון של התובעת הינו רחוב ז'בוטינסקי 6 באר שבע, אלא שאין מחלוקת כי בסופו של דבר הומצאה לתובעת.

   התובעת השיבה לנתבעת, בהודעה בכתב יד שנרשמה על גבי דרישת התשלום, כי אין בכוונתה לשלם את חיוב הארנונה מכיוון שביצעה את העבודה עבור הנתבעת, ולא צרכה ממנה שירותים, למעט שירותי שמירה שעליהם שילמה. בסיור קבלנים שנערך לא הועלתה דרישה לתשלום ארנונה, ואין מקום להשית עליה חיוב ארנונה באופן רטרואקטיבי. הנתבעת הינה הרשות המקומית היחידה שדורשת תשלום ארנונה מקום שהעבודות בוצעו עבורה.

   בהמשך הוגשה הודעה נוספת מודפסת שבה הועלו טעמים דומים (נספחים 5 ו- 6 למוצגי התובעת).

   אין חולק כי ההודעות הנ"ל הומצאו לנתבעת במהלך 2009 אלא שלא ניתנה אליהן התייחסות עניינית בכתב (סעיף 20 לתצהיר דוד אורן; סע' 14-17 ונספחים א' יז' ו- יח' לתצהיר ג'קי להב).

10. בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלות האם היה מקום מלכתחילה לחייב את התובעת בתשלום ארנונה, האם דרישת התשלום מיום 31.5.2009 הוצאה כדין, והאם ניתן לראות במענה מטעמה של התובעת לדרישה האמורה כהשגה על פי הדין.

    סוגיות אלה הונחו לפתחו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע, אלא שלא הוכרעו לגופן מכיוון שהושגה הסכמה בין הצדדים לגבי השבת הכספים שנגבו בגין הארנונה, ומכאן שאדרש לעניינים אלה ככל הדבר מתבקש לצורך הכרעה במחלוקות העיקריות העומדות בפניי, מכוח סמכותי אגב גררא.

11. התובעת טענה בסיכומיה, בתכלית הקיצור, כי הייתה פטורה מחיוב ארנונה מכוח סעיף 3(ב) לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938, אך אין בידי לקבל את הטענה.

    בסעיף 3(ב) לפקודה הנ"ל נקבע כי "הארנונה הכללית לא תוטל על כל בנין או קרקע תפושה שהמחזיקים בהם הם הממשלה, או כל אדם אחר או מוסד אחר המחזיקים בהם מטעם הממשלה, והמשמשים לצרכי הממשלה או לצרכי כל אדם אחר או מוסד אחר המחזיקים בהם מטעם הממשלה ...".

    התובעת התקשרה עם חברת י.ג. מתאר ניהול ופיתוח בע"מ, שהינה חברה מנהלת עבור רשות מקרקעי ישראל, כפי שעולה מעיון בעמוד הראשון (והיחיד) שהוצג מהסכם ההתקשרות (נספח 1 למוצגי התובעת), אך עם זאת סבורני כי התובעת לא הניחה תשתית עובדתית ראויה בנוגע לאופי פעילותה, שממנה ניתן להגיע למסקנה כי יש לסווגה כ"מחזיק מטעם הממשלה".

    ראוי לציין את האבחנה שנעשתה בהלכה הפסוקה "... בין החזקה בנכס מטעם המדינה לצורך פעילות בעלת אופי שלטוני ריבוני, לבין החזקה בנכס מדינה לפעילות בעלת אופי עסקי, שאיננה החזקה "מטעם הממשלה" ואיננה מזכה בפטור מארנונה, גם אם יש בפעילות כדי לשרת צרכים ציבוריים חיוניים וגם אם יש לממשלה ענין בה ..." (בר"מ 4832/07 רכבת ישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה - מועצה איזורית דרום השרון. פסקה 11. 22.02.2010; ע"א 975/97‏ המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ. פסקה 11. 15.5.2000).

    בענייננו, וגם אם אניח שניתן לראות בחברת הניהול מטעמה של רשות מקרקעי ישראל כזרוע ארוכה של הממשלה, והדבר אינו נקי מספקות, יש לזכור כי לצד עבודות הפיתוח שביצעה התובעת בשכונת כלנית ביישוב מיתר, עמדה תכלית כלכלית ועסקית מובהקת, וגם מטעם זה אין להחזיקה כמי שתפשה את שטח ההתארגנות לצורך ביצוע העבודות "מטעם הממשלה".

12. התובעת טענה שלא היה מקום לחייבה בשומת הארנונה בשים לב לכך שזו הוצאה כחיוב רטרואקטיבי ביום 31.5.2009 על שימוש שהתובעת עשתה בשטח ההתארגנות בשנים 2007-2009, ועד ליום 15.3.2009, והנתבעת טענה שלא נפל פגם בהתנהלותה.

    ככלל, על רשות מקומית להוציא את שומת הארנונה עד לתחילת שנת הכספים הבאה. "סבורני כי ראוי היה לו כלל הרשויות המקומיות היו נוהגות להשית את הארנונה לפני תחילת שנת הכספים, או לכל המאוחר במועד הקרוב לראשיתה. הארנונה היא במהותה מס המוטל מראש, לפני ולקראת שנת הכספים, ולכן ראוי כי גם שומת הארנונה תופק ותישלח לנישום במועד הקרוב למועד ההטלה". באשר לשומת ארנונה חדשה, כבענייננו, נקבע כי שומה שהוצאה עבור שנת הכספים שחלפה הינה בבחינת שומה רטרואקטיבית ואין מקום, למעט מקרים חריגים, להשית את החיוב על הנישום. עם זאת, שומה שהוצאה במהלך שנת הכספים עבור חיובי ארנונה מתחילת אותה השנה, ניתן לראות שומה שאינה רטרואקטיבית. "במצב החקיקתי הקיים- שומת ארנונה המופקת לנישום במהלך שנת הכספים אינה, כשלעצמה, רטרואקטיבית", תוך שנקבעו לקביעה זו סייגים שאינם רלבנטיים לצורך ההכרעה העומדת בפניי (עע"מ 4551/08 ‏עיריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ; פסקאות 53-54; 1.12.2011).

    "כידוע "ידו (של בית המשפט- א"ר) תהא קפוצה במתן אפשרות לתקן שומת ארנונה באופן רטרואקטיבי". ועוד "סבורני, כי שומה שהוצאה בתום שנת הכספים בהתייחס לתחילתה היא שומה רטרואקטיבית". ועם זאת, במקום שבו הוצאה בסוף השנה שומה עבור חיובי ארנונה מתחילת אותה השנה נקבע שניתן לחייב את הנישום עבור מחצית השנה (עע"מ 3081/10 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה אזורית חוף אשקלון. פסקאות מא'- מה'; 21.8.2011).

    הנתבעת טענה כי שלחה דרישות תשלום לתובעת בגין חיובי הארנונה בתחילת כל שנה, אלא שהטענה לא הוכחה די צורכה ולא מצאתי לנכון לקבלה, ולעניין זה אתייחס ביתר הרחבה בהמשך.

    גם אם אניח שיכול והיה ניתן לחייב את התובעת בתשלום ארנונה בגין חלק מהתקופה, והכוונה לאותם חודשיים וחצי בשנת 2009, בשים לב למועד הוצאת השומה ביום 31.5.2009, והדעת נותנת שהמדובר בסכום זעום ביחס לדרישת השומה שהוצאה, סבורני שלא היה בכך כדי לסייע לנתבעת, וזאת מהטעם שהעיקולים הוטלו על ידה בטרם בשלו לכך התנאים שנקבעו בפקודת המסים ולכן הוטלו שלא כדין, כפי שיפורט בהמשך.

13. ראוי לציין כי הנתבעת לא פירטה בדרישת התשלום האמורה את כל הנתונים הצריכים לעניין.

    "על הודעת השומה לכלול את כל מרכיבי השומה - שם הנישום, סיווג הנכס על פי צו ההטלה, כתובת הנכס נשוא השומה, שטח הנכס, השימוש שנעשה בנכס וסכום המס. לעתים כוללת הודעת השומה את פרטי הפטור או ההנחה. אל הודעת השומה ניתן לצרף ספח, המשמש כשובר תשלום וקבלה. בסעיף 7א לחוק הערר נקבע, כי בהודעת תשלום על ארנונה כללית תפרט הרשות המקומית את הזכויות והמועדים להשגה ולערר האמורים בחוק זה. לא פרטה הודעת התשלום את הזכויות והמועדים להשגה ולערר, לא מתחיל מרוץ הזמן להגשת ההשגה למנהל הארנונה, וניתן לכאורה להגישה גם לאחר עבור תקופה ממושכת".

    הנריק רוסטוביץ. ארנונה עירונית. אתר נבו. פרק 7 "שומת מס", תת פרק ג. "הודעת השומה".

    "משלוח דרישה כללית ובלתי מפורטת אינו יכול להיחשב כדרישה ערוכה כדין. פירוט הדרישה אינו נדרש כעניין טכני, אלא יש בו להבהיר לחייב מהו השטח נשוא החיוב, כיצד סווג וכדומה. בהתאם לכך יוכל החייב לכלכל צעדיו. כך יוכל לבחון אם יש מקום לתקיפת הדרישה, בין בדרך של השגה (על-פי העילות בחוק הערר) ובין בדרך של עתירה...".

    עת"מ (מחוזי חיפה) 3024/06 אמישראגז החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ נ' עיריית חדרה. פסקה 14. 15.4.2007.

    בסעיף 7א' לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו- 1976, שעניינו "פירוט בהודעה", נקבע "בהודעת תשלום על ארנונה כללית תפרט הרשות המקומית את הזכויות והמועדים להשגה ולערר האמורים בחוק זה".

    בענייננו, בדרישה הנ"ל נרשם- "רצ"ב יתרת חובכם בגין אחזקת שטחים בתחום המועצה המקומית מיתר מתאריך 24.9.2007 ועד 15.3.2009. החיוב כולל מבנים יבילים בשטח של 72 מ"ר וקרקע תפוסה בגודל של כ- 505 מ"ר. סכום הארנונה הכולל לתשלום נכון להיום הינו: 33,507.50 ₪. נא לשלם התשלום למחלקת גבייה".

    הדרישה הוצאה לתובעת ול"חברת גדיש- מר רוני כהן", והיה מקום לדייק בפרטי הנישום. לא צוינו נתונים שונים כגון- זיהוי המקרקעין (גוש וחלקה), השימוש שנעשה בנכס, ורכיבי החישוב ששימשו לעניין קביעת השומה.

    זאת ועוד- וזה החשוב לענייננו- לא צוינה כלל האפשרות להגיש השגה וערר על השומה, והמועדים לנקיטת הליכים אלה, כמתחייב בדין.

    בנסיבות העניין, דרישת התשלום הוצאה שלא כדין ומכאן שלא ניתן לראות בהמצאתה לתובעת כאירוע המתחיל את מרוץ המועד לצורך הגשת השגה.

14. מחלוקת נוספת הנטושה בין הצדדים הינה האם ניתן לראות במענה שהגישה התובעת לדרישת התשלום שהוצאה ביום 31.5.2009 כהשגה שנדרש לגביה מענה לפי הדין מטעמה של הנתבעת.

    לאחר שבחנתי את טענות הצדדים סבורני שניתן לראות במענה שהוגש מטעמה של התובעת (נספחים 5 ו- 6 למוצגי התובעת) כהשגה.

    פסיקת בתי המשפט נקטה בגישה ליברלית בנוגע לסיווגו של מענה שהוגש על שומת ארנונה כהשגה, גם אם לא צוין במפורש כי המדובר בהשגה, וגם אם המענה לא הופנה למנהל הארנונה, ובלבד שהועלו טעמים ענייניים לגבי השומה שהוצאה. עוד נקבע שכאשר הרשות המקומית סבורה כי המסמך אינו מהווה השגה כדין עליה להודיע על כך בתוך פרק זמן סביר לנישום על מנת שיוכל לכלכל את צעדיו בהתאם לזכויות שהוקנו לו בדין.

    "על פי ההלכה הפסוקה, אין לדחות מכתב מפורט אשר מתוכנו עולה כי מדובר בהשגה, רק משום שלא הוכתר בכותרת "השגה" או משום שלא הופנה למנהל הארנונה. בעניין זה נקבע בעמ"נ (חי') 314/03 רפא"ל- רשות לפיתוח אמצעי לחימה בע"מ נ' מנהל הארנונה ... (13.11.03), כי "אין לעמוד על פירוש דווקני של דרישות אלו ולפסול כל מכתב מטעם האזרח, אף מכתב מפורט אשר ברור מתוכנו כי המדובר בהשגה, רק מהטעם שכותרתו אינה השגה."

    דברים דומים נאמרו בע"א 4510/98 עיריית מעלה אדומים נ' חברה כלכלית ירושלים בע"מ, אשר צוטט בספרו של המחבר ה' רוסטוביץ, ארנונה עירונית, ספר שני, עמ' 1326 (2007) ("רוסטוביץ"), שם קבע בית משפט כי "פנייתו של אזרח לרשות מקומית בנוגע לחיובי ארנונה- אם על עצם החיוב בארנונה ואם על שיעור החיוב- היא השגה. כותרתה של הבקשה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. אם תוכנה ומהותה של הבקשה מעלה השגה על קביעת ארנונה או על שיעורה... יש להתייחס אליה כאל השגה."

    כך גם בעע"מ 1024/10 מאיר מלכא נ' מועצה מקומית כפר קמא ... (2.8.12) ("עניין מלכא") נקבע כי "כאשר רשות מקומית סבורה שהמסמך שבפניה אינו השגה כדין, עליה להשיב ולהעמיד את הפונה על הפגם.

    "בבר"מ 2960/13 אלפא מסופים ומדפסות בע"מ נ' עיריית פתח תקווה ... (15.7.13) ("עניין אלפא"), שעניינו פנייה שלא הופנתה למנהל הארנונה ולא הוכתרה כ"השגה", התייחס בית המשפט העליון לפסק הדין בעניין מלכא וקבע כי: "חובת תום הלב וההגינות המוגברות החלות על רשות מקומית מטילות עליה חובה לנהוג בדרך זו בפניה שנחזית להיות השגה ולא הופנתה למנהל הארנונה, כי אם לגורם רלוונטי אחר בעירייה ... כאשר הפניה נעשתה לגורם שיש לו זיקה לנושא- מן הראוי לקבוע כי מקום שבו הרשות המקומית לא העמידה את הפונה על טעותו, היא תהיה מושתקת מלטעון שהלה לא הגיש השגה במועד, ויהיה עליה לדון בהשגה לגופו של עניין".

    עמ"נ (מחוזי חיפה) 13121-07-14‏ יוסף נחמיאס ובניו בע"מ נ' מנהל הארנונה בעריית חיפה. פסקה 24, 1.9.2015.

    בענייננו, המענה לדרישת החיוב לא הוגש אמנם תחת הכותרת "השגה" אך מעיון בטעמים שפורטו במסמך עולה בבירור כי התובעת העלתה טענות שונות כנגד חיובה בשומת הארנונה, מה גם שהמענה הראשון (נספח 5 למוצגי התובעת) נרשם בכתב יד על גבי הודעת השומה.

    ככל שהנתבעת סברה כי המענה שניתן במהלך 2009 אינו בגדר השגה היה עליה להודיע כך בתוך פרק זמן סביר לתובעת, אלא שלא ניתנה מטעמה תשובה כלשהיא לגופו של ההליך או לגופו של עניין.

    הנתבעת לא הציגה טעם של ממש מדוע לא נשלחה תשובה מטעמה לתובעת, לא העידה את אותם העובדים שטיפלו בהוצאת השומה לתובעת בשנת 2009, ולימור אדרי, שהחלה את עבודתה אצל הנתבעת בשנת 2013, העידה "אני לא יודעת היום למה לא הוצא מכתב תשובה" (ע' 42, ש' 5).

15. הנתבעת טענה בסיכומיה כי הטענה להגשת השגה הועלתה לצרכי משפט בלבד, ולאחר מימוש הכספים באמצעות העיקולים, ומנהלי התובעת העידו שלא ידוע להם מהי השגה (עדות אריה דוד, ע' 24, ש' 12), ושלא הגישו השגה (עדות יעקב דוד, ע' 30, ש' 21), אך סבורני כי אין בכוחה של טענה זו כדי לסייע בידה.

    אריה דוד העיד כי לאחר שנפגש עם נציגי הנתבעת בשנת 2009, לאחר הוצאת השומה והגשת המענה, ובשים לב לכך שלא חזרו אליו עד לשנת 2012, סבר לתומו כי הנתבעת קיבלה את הטענות שהעלתה התובעת (ע' 18, ש' 22-25; ע' 9, ש' 1-4). עוד העיד כי המכתב שהגיש הינו בגדר השגה. "המכתב שלי זה ההשגה" (ע' 23, ש' 24). בהמשך, כאשר הופנה על ידי באת כוח הנתבעת למכתב שהוצא ביום 23.4.2014 על ידי באת כוחו (דאז) עו"ד רעות חסון ועקנין (נספח כ' למוצגי הנתבעת) ונשאל האם הועלתה במסגרתו טענה להשגה העיד שאינו יודע מהי השגה (ע' 24, ש' 12).

    יעקב דוד הופנה בחקירתו נגדית לטענה שהועלתה במכתב הנ"ל כי העיקולים הוטלו מבלי שהתובעת ידעה שקיים חוב, ונשאל כיצד הוגשה השגה אם לא ידעו על החוב ועל כך השיב העד כי "אני לא הגשתי השגה. אם הוגשה השגה, זה בסדר. אני לא טפלתי באותו מכתב השגה. אני נפגשתי עם עורכת הדין וביקשתי שתרשום מכתב" (ע' 30, ש' 21-22).

    סבורני שאין מקום לזקוף לחובתם של עדי התובעת את העדרו של הידע המשפטי לגבי מהותה של השגה, או הדרישות הנוגעות לעריכתה, ומטעם זה נקבע בפסיקת בתי המשפט, שנסקרה לעיל, כי אין מקום לדקדק בדרישות הצורניות הנוגעות להגשת ההשגה, ובלבד שהועלו טעמים המכחישים את החיוב בארנונה. המענה שהוגש לשומת הארנונה במהלך 2009 נעשה על ידי נציגי התובעת, ללא סיוע של עורך דין, והדעת נותנת שלא ידעו כי עליהם להגיש מסמך תחת הכותרת "השגה", ועדיין היה על הנתבעת להשיב על המענה שניתן, כפי שצוין לעיל, וזאת לא נעשה. מעבר לכך, המכתב הנ"ל שהוצא על ידי עו"ד חסון אינו מתייחס לחילופי הדברים שנעשו בין הצדדים במהלך שנת 2009 ו- 2012 ולא ניתן לראות בו מסמך המשקף את מכלול המגעים שהתקיימו לפרקים בין הצדדים במהלך התקופה הנדונה.

    גם אם אניח, לצורך שלמות הדיון, שיש מקום לקבל את טענת הנתבעת שלפיה אין לראות במענה שהוגש בשנת 2009 כהשגה- למרות שסבורני כי המדובר בהשגה- עדיין אין בכך כדי לסייע לנתבעת, מכיוון שהודעת השומה הוצאה שלא כדין, כפי שצוין לעיל, ולא נטען, ואף לא הוכח, כי הומצאה הודעת שומה מתוקנת על פי דרישות הדין עד למועד הטלת העיקולים.

    בנסיבות העניין, ובשים לב לכך שפניות נוספות מטעם באת כוח הנתבעת בעניין החוב הנטען, נעשו באמצעות עו"ד ציונה אבשלומוב בשנת 2012 (נספחים ב/1-3 לתצהיר לימור אדרי), בחלוף כשלוש שנים, התובעת, באמצעות מנהליה, יכלה לסבור כי הנתבעת קיבלה את השגותיה לגבי השומה שהוצאה וחזרה בה מדרישתה לתשלום הארנונה (עדות אריה דוד, עמ' 18-19).

16. הנתבעת נקטה בהליכי גבייה לפי פקודת המסים בינואר 2014 אלא שאלה ננקטו שלא בהתאם להוראות הדין, ובטרם בשלו תנאי הסף לנקיטתם.

17. הוצאת דרישת תשלום ומתן התראה לסרבן טרם נקיטת הליכי גבייה מבצעיים, הוסדרו בסעיף 4 לפקודת המסים-

    "4.(1) הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר לאיזה מס שהוא, ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך חמישה עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו, יתן פקיד גביה כתב הרשאה לגובה מסים ובו יצטווה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו, על ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלים של החייב באופן המותנה להלן".

    מחוקק המשנה מצא לנכון לקבוע תנאי סף מסוימים לגבי נקיטת הליכים לפי הפקודה על ידי רשויות ומועצות מקומיות, ובאכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות מקומיות)(הוראת שעה), התש"ס- 2000 (להלן: "אכרזת המסים"), נקבע שמקום שרשות מקומית נוקטת בהליכי גבייה לפי פקודת המסים, המועד לפירעון החוב הינו בתוך 25 ימים ממועד הדרישה (סעיף 3(1) לאכרזת המסים), ואין להמציא דרישה לגבי הסכום השנוי במחלוקת, או לנקוט בפעולות גבייה, כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה, ערעור וערר, ואם הוגשו ערעור או תובענה אחרת, כל עוד לא ניתנו פסק דין או החלטה סופית שאינה ניתנת עוד לערעור.

    מן הראוי לשים לב ללשון הציווי שננקטה בסעיף 2(א) לאכרזת המסים שלפיו לא ניתן להתחיל את ההליכים לפי פקודת המסים, ובכלל זה להוציא דרישת תשלום, ובהמשך התראה על ידי גובה המס, בטרם חלפו המועדים להגשת השגה, ערר וערעור.

    "על אף האמור בסעיף 1 ובכל דין אחר, לגבי חובות לרשות המקומית, לא תומצא לאדם, לגבי הסכום השנוי במחלוקת, דרישה לפי סעיף 4 לפקודה ולא יינקטו פעולות לפי הפקודה כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה, ערר, ערעור, לפי הענין (להלן- הליכי ערעור), ואם הגיש אדם הליכי ערעור או תובענה אחרת- כל עוד לא ניתן פסק דין סופי או החלטה סופית, שאינה ניתנת לערעור עוד ..." (הדגשות לא במקור- מ.ה.).

    מכאן, כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה על החיוב בארנונה, וככל שזו הוגשה, כל עוד לא חלפו המועדים להגשת ערר וערעור, ככל שאלה הוגשו, לא ניתן לנקוט בהליכים לפי פקודת המסים, ובכלל זה להמציא דרישה והתראה לתשלום החוב, ובהמשך התראה טרם נקיטת הליכי גבייה, וירידה לנכסי החייב.

    בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, נקבע שהשגה על חיוב בארנונה ניתן להגיש בתוך 90 יום ממועד קבלת הודעת התשלום, מהטעמים שפורטו בחוק (סעיף 3(א)(1)), וערר על החלטת מנהל הארנונה ניתן להגיש לוועדת הערר בתוך 30 יום ממועד המצאת התשובה, ועל החלטת ועדת הערר ניתן להגיש ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים (סעיפים (6)(א) ו- (ב) לחוק הנ"ל). עוד נקבע כי "מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך ששים יום מיום קבלת ההשגה", "לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום- ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה" (סעיפים 4(א) ו- (ב) לחוק הנ"ל).

    האופן שבו יש להוציא את דרישות התשלום וההתראה טרם נקיטת הליכי גבייה אופרטיביים לפי פקודת המסים הוסדר באמצעות תקנות המסים (גביה), התשל"ד-1974 (להלן: "תקנות המסים").

    לעניין תנאי הסף לנקיטת הליכים לפי פקודת המסים נקבע בפסיקת בתי המשפט-

    "תנאי הסף לפתיחה בהליך גבייה מנהלי הינם: קיומו של חוב ארנונה שהוטל על נכס כדין ולא שולם בתוך חמישה עשר ימים מיום פירעונו (בגבייה מכוח פקודת העיריות), ועשרים וחמישה יום לגבייה מכוח פקודת המיסים (גבייה), בהתאם להוראת סעיף 3(1) לאכרזת המסים), ולאחר פרק זמן זה נשלחה לחייב הודעת תשלום בה הוא נדרש לשלם את חובו תוך חמישה עשר יום נוספים (בגבייה מכוח פקודת העיריות, ועשרים וחמישה יום לגבייה מכוח פקודת המיסים (גבייה), בהתאם להוראת סעיף 3(1) לאכרזת המסים), במידה ולא פרע החייב את חובו, עם מתן כתב הרשאה לגובה (לפי פקודת המיסים (גביה)), או צו הרשאה חתום כדין (לפי פקודת העיריות) נתונה בידי הרשות האפשרות להפעיל את סמכויותיה לשם גביית החוב.

    ...

    צמצום מסוים לסמכויות אלו, ניתן למצוא בסעיף 4 לאכרזת המסים הקובע כי נקיטת הליכי גבייה לפי פקודת המיסים (גביה), תעשה רק לגבי חוב סופי, אשר אינו שנוי במחלוקת ואשר חלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, ובמידה והנישום נקט באחד מן ההליכים הללו, הרשות מנועה מלנקוט בהליכי גבייה עד למתן החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד".

    עע"מ 10372/08 ‏עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל. 4.1.2011. פסקה 9.

    "הרשות המקומית אינה מוסמכת לנקוט הליכי גביה מינהלית לפי פקודת המסים (גביה) לפני שחלף המועד להגשת השגה על החיוב, או אם ננקטו הליכי ערעור לפני שניתן פסק דין חלוט באשר לסכום השנוי במחלוקת. נקיטת הליכי גביה כנגד רשויות מקומיות לפי פקודת המסים (גביה) תיעשה רק לגבי חוב סופי, אשר אינו שנוי במחלוקת ואשר חלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, ואם הנישום נקט אחד מן ההליכים הללו" (עע"מ 8810/10 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' המועצה האזורית תמר. 5.3.2013. פסקה י"ג; הדגשות לא במקור- מ.ה; בר"מ 6072/12 ‏יצחק דוד נ' עיריית נצרת עילית. 19.9.2012. פסקה 7). "הכלל שהשתרש בפסיקה הוא שאם הנישום לא נקט את אחד מהליכי התקיפה הנ"ל, הופך החוב לסופי ופסוק" (עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ. 15.4.2015).

18. בענייננו, הנתבעת לא הוציאה דרישת תשלום כדין, ולא מצאתי שהוצאה דרישה מתוקנת עד למועד הטלת העיקולים, ולכאורה לא החל מרוץ הזמן לצורך הגשת השגה. עם זאת, התובעת מצאה לנכון להגיש מענה לשומת הארנונה, במהלך 2009, ומצאתי לנכון לראותה כהשגה. הנתבעת לא הוציאה תחת ידה תשובה להשגה בתוך מועד שנקבע לעניין זה בסעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, ולמעשה החרישה בעניין דרישת החוב במשך כשלוש שנים, ולכן ניתן להחזיקה כמי שקיבלה את ההשגה.

19. על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה שעניינן "הפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המסים (גביה)" (שבט תשע"ב, פברואר 2012; מס' 7.1002; נספח 14 למוצגי התובעת; להלן: "הנחיות היועמ"ש"), רשות מקומית אינה רשאית להשתהות בגביית חובות, ובכלל זה בגביית חוב ארנונה (פרק 2 להנחיות היועמ"ש), ואין מקום לפתוח בהליכי גבייה לאחר שחלפו יותר משלוש שנים מהמועד בו הוצאה הדרישה הראשונה לתשלום החוב לפי סעיף 4(1) לפקודת המסים (פרקים 4 ו-5 להנחיות היועמ"ש).

    באשר למעמדן של הנחיות היועמ"ש הנ"ל נקבע בפסיקת בית המשפט העליון כי "הנחיות מסוג זה צפויות לתרום לוודאות המשפטית, להגן על הסתמכות לגיטימית של נישומים, וכך להקהות את עיקר החששות שהעלה חברי באשר לשימוש בדוקטרינת השיהוי" (עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ. פסקה 25 (כב' השופטת דפנה ברק ארז; 15.04.2015). "כלי נוסף אשר עשוי לסייע הוא הנחיית היועץ המשפטי לממשלה שהוזכרה קודם לכן. לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, על הרשות לפתוח בהליכי גביה תוך פרק זמן סביר שמן הראוי שלא יהיה ארוך משלוש שנים ..." (עע"מ 8329/14 עיריית קרית אתא נ' נילי קורן. פסקה 28. 31.05.2016).

    הנתבעת הוציאה את דרישת השומה ביום 31.5.2009, וגם אם אניח שהדרישה נערכה כדין, וניתן לראות בה כתחילת הליכי הגבייה לפי סעיף 4(1) לפקודת המסים- הגם שנפלו בדרישה פגמים מהותיים, כפי שפורט לעיל- נקיטת הליכי הגבייה בחלוף כארבע וחצי שנים ממועד הוצאתה אינה מתיישבת עם ההנחיות האמורות.

20. מעבר לכך, גם אם אניח כי יש לקבל את טענות הנתבעת שלפיהן לא הייתה מניעה מלפעול לפי פקודת המסים, סבורני כי נקטה בהליכים האופרטיביים והטילה עיקולים, שלא לפי הוראות הדין.

    הנתבעת הוציאה לתובעת ביום 29.1.2014 דרישת תשלום לפי פקודת המסים, לפירעון מידי של חוב בסך של 56,883.30 ₪, שבה ניתנה התראה מפני נקיטת עיקולים על נכסי מיטלטלין. הדרישה הנ"ל הומצאה לתובעת ביום 2.2.2014 (סעיף 16 ונספחים ו/1 ו-ו/2 לתצהיר לימור אדרי).

    ביום 27.1.2014, שישה ימים טרם המצאת דרישת התשלום הנ"ל לתובעת, הנתבעת הטילה עיקולים על חשבונות התובעת אצל הבנקים (סעיף 17 לתצהיר לימור אדרי).

    למותר לציין כי התובעת הייתה מנועה מלהטיל את העיקולים בטרם הומצאה דרישת התשלום הנ"ל לתובעת, ובטרם ניתנה לה הזדמנות לשלם את החוב על פי הדרישה.

    לעניין זה נקבע בסעיף 4(1) לפקודת המסים שאם החייב לא שילם את החוב לפי הדרישות שנשלחו אליו, "... יתן פקיד גבייה כתב הרשאה לגובה מסים ובו יצטווה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו, על ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המלטלים של החייב ..." (הדגשה לא במקור- מ.ה.).

21. אך בכך לא סגי. על פי סעיף 4(1) לפקודת המסים וסעיף 3 לאכרזת המסים, אם החייב לא שילם את חיוב הארנונה בתוך 25 ימים, מהמועד שנקבע לפירעונו, יש לשלוח אליו דרישה בכתב לביצוע התשלום בתוך 25 ימים ממועד המצאת הדרישה, ורק אם לא פרע את החוב בתוך אותו פרק זמן, ניתן להוציא דרישת תשלום מטעם גובה המס, לפירעון בפרק זמן קצר אך סביר, טרם הטלת עיקולים.

    הנתבעת טענה בסיכומיה (סעיף 36) כי העיקולים הוטלו לאחר שהתובעת לא פרעה את החוב בהמשך לפניותיה של עו"ד ציונה אבשלומוב משנת 2012, ובהמשך לדרישות התשלום שנשלחו אליה בתחילת כל שנה, אלא שאין בידי לקבל את הטענות.

    • הוצאת מכתבי הדרישה הנ"ל לפי סעיף 4(1) לפקודת המסים, צריכה להיעשות בסמוך, או לכל הפחות בתוך פרק זמן סביר, בטרם הוצאת הדרישה מטעם גובה המס לתשלום מידי שלאחריה, ככל שהחוב לא ייפרע, ניתן לנקוט בהליכי גבייה אופרטיביים.

      לעניין זה נקבע כי למרות שבפקודת המסים לא נקבע מהו פרק הזמן שעל רשות מקומית לפעול, שומה עליה לפעול במהירות ראויה ולא להשתהות יתר על המידה (עע"ם 8329/14 עיריית קרית אתא נ' נילי קורן. פסקאות 17-19. 31.5.2016).

      סבורני שפניותיה של עו"ד אבשלומוב שהוצאו במאי וביולי 2012, כשנה וחצי בקירוב טרם הטלת העיקולים אינן מתיישבות עם דרישה זו.

      מעבר לכך, מנהלי התובעת פנו לנתבעת לאחר הוצאת מכתביה של עו"ד אבשלומוב במהלך 2012, העלו בפניה את טענותיהם בעניין החיוב בארנונה והובטחה להם תשובה שלא ניתנה עד להטלת העיקולים, באופן שאינו מתיישב עם החובה המוטלת על רשות מקומית לפעול בתום לב ובזהירות הראויה, וגם מטעם זה לא ניתן להסתמך על הפניות הנ"ל לצורך נקיטת הליכי הגבייה (עדות אריה דוד, ע' 18 ש' 17-25; ע' 19, ש' 1-12).

    • זאת ועוד. הנתבעת לא הוכיחה את הטענה כי הוצאו לתובעת דרישות תשלום בתחילת כל שנה.

      העתקי דרישות התשלום שהוצאו לא הוצגו בפניי, ונטען שלא ניתן להציגן מכיוון שנשלחו בדואר רגיל (סעיף 10 לתצהיר לימור אדרי).

      הוצגה דוגמא לדרישת תשלום שהוצאה ביום 22.2.2015 (נספח ג' למוצגי התובעת), אלא שזו יצאה לאחר הטלת העיקולים ומימוש הכספים בבנק "לאומי" ולא ניתן להסתמך עליה.

      הנתבעת טענה כי דרישות התשלום מופקות כל שנה באופן אוטומטי ממערכת גבייה ממוחשבת (סעיף 9 לתצהיר לימור אדרי; עדותה ע' 44, ש' 13-19. ע' 45, ש' 1-4), אלא שלא הוצגו ראיות שלפיהן הופקו דרישות תשלום לתובעת באמצעות המערכת הממוחשבת בתקופה הרלבנטית עובר להטלת העיקולים.

    • מעבר לכך, מעדותה של לימור אדרי עולה כי דרישות התשלום שהוצאו לתובעת- כך לפי הטענה שלא הוכחה- נשלחו לבית "בלטק" בבאר שבע, לפי המען שהיה מעודכן אצל הנתבעת, עד לעדכון מענה הנכון על ידה בינואר 2014, בסמוך ממש לנקיטת העיקולים (ע' 45).

      מחומר הראיות עולה בבירור כי התובעת מעולם לא הייתה בבית "בלטק" בבאר שבע, מענה הינו רחוב זאב ז'בוטינסקי 6, באר שבע, ומען זה רשום אצל רשם החברות (עדות יעקב דוד, ע' 27, ש' 7).

      יוצא אפוא שגם אם היה עולה בידי הנתבעת להוכיח כי נשלחו לתובעת דרישות תשלום בתחילת כל שנה, הרי שאלה נשלחו למען שגוי ואין כל אינדיקציה לכך שנמסרו לתובעת, מה גם שאחרונה טענה שההודעות לא הומצאו לה.

    • ראוי לציין כי עו"ד אבשלומוב שלחה את מכתבי הדרישה בשנת 2012 (נספחי ב/1-3) למענה הנכון של התובעת, ברחוב זאב ז'בוטינסקי 6, באר שבע, והדעת נותנת שערכה בירור במידע הזמין לכלל הציבור אצל רשם החברות.

    • הנתבעת טענה כי עו"ד אבשלומוב לא עדכנה אותה לגבי מענה של התובעת (סעיף 12 תצהיר לימור אדרי), ובאה בטרוניות אל התובעת על שלא עדכנה אותה בעניין זה, אלא שאין בידי לקבל את טענותיה.

      1. סבורני כי מחובתה של הנתבעת היה לבדוק מיוזמתה את מענה המעודכן של התובעת אצל רשם החברות, עובר למשלוח ההודעות אליה, ובדיקה זו נדרשה בנסיבות העניין.

      2. הנתבעת שלחה את דרישת התשלום מיום 31.5.2009, שהוצאה לפי הרשום עליה לתובעת ולחברת "גדיש", לבית "בלטק", באר שבע, למרות שהדרישה הוצאה עבור התובעת בלבד, ויש להחזיק את הנתבעת כמי שידעה שהמדובר בחברות נפרדות, ולא מן הנמנע שאין המדובר במענה של התובעת.

      3. הנתבעת טענה כי הפרטים לגבי בית "בלטק" נמסרו על ידי התובעת, אלא שהטענה לא הוכחה, ומעדותם של לימור אדרי וג'קי להב עולה בבירור שמען זה היה רשום אצל הנתבעת טרם תחילת עבודתם אצל הנתבעת והם הניחו כי המדובר במענה של התובעת (עדות לימור אדרי, ע' 46, ש' 10-11; עדות ג'קי להב, ע' 58, ש' 20-23).

      4. יש יותר מיסוד לקביעה כי מכתביה של עו"ד אבשלומוב שנשלחו במהלך 2012 למענה הנכון של התובעת הומצאו לנתבעת (עדות ג'קי להב, ע' 59, ש' 19-20).

      5. איתור מענה של התובעת אצל רשם החברות אינו מצריך מאמץ מיוחד והמידע נגיש לכלל הציבור.

      6. יש לשים לב שהתובעת פינתה את השטח שהוקצה לה לצורכי התארגנות עוד במרץ 2009, ולא הייתה תושבת קבע בתחומי השיפוט של הנתבעת, וגם מטעם זה היה על הנתבעת לבדוק ביתר תשומת לב לגבי מענה.

      7. לימור אדרי הצהירה כי שלחה לתובעת דרישות תשלום טרם נקיטת הליכי גבייה אופרטיביים בימים 4.7.2013 ו- 2.1.2014 (סע' 12-15, ונספחים ד'-ה' לתצהירה), אלא שאלה נשלחו לבית "בלטק" בבאר שבע וחזרו מהטעם שלא נדרשו, ורק אז ביצעה בדיקה אצל רשם החברות ומצאה כי מענה של התובעת הינו ברחוב זאב ז'בוטינסקי 6, באר שבע.

22. הנתבעת טענה בסיכומיה (סעיף 38) שמכיוון שהעיקולים הוטלו אצל צד שלישי לפי סעיף 7 לפקודת המסים, הרי שלא הייתה חייבת לשלוח לתובעת דרישה נוספת מעבר לדרישה שנשלחה בתחילת כל שנה, אלא שסבורני כי טענה זו אינה יכולה לסייע בידה בשים לב לנסיבות העניין.

    בעניין שנדון ב-בר"ע (מחוזי י-ם) 2207/06 קריבוס יהודה נ' עיריית בית שמש (9.10.2007) נקבע כי "סעיף 7 לפקודת המסים, בשונה מסעיף 5 לפקודת המסים, איננו דורש מתן הודעה מוקדמת נוספת על זו שנשלחה במסגרת הוראות סעיף 4(1) לפקודת המסים. מכאן, שלאור הכותרת של תקנה 3 לתקנות המסים ובהעדר הוראה המחייבת משלוח דרישה נוספת קודם להטלת עיקול בידי צד שלישי במסגרת סעיף 7 לפקודת המסים, אין לקבל את טענת המבקש לפיה בעניינו נדרש משלוח הודעה בהתאם להוראות תקנה 3 לתקנות המסים" (פסקה 15).

    יוצא אפוא כי לצורך הטלת עיקול אצל צד שלישי, כבענייננו, הנתבעת אינה חייבת להמציא את דרישת התשלום האחרונה מטעם גובה המס, לפי הסיפא של סעיף 4(1) וסעיף 5 לפקודת המסים (תקנה 3, טופס 3, לתקנות המסים), שהמצאתה הינה בדרך כלל תנאי מקדמי לנקיטת הליכי גבייה אופרטיביים.

    עם זאת, אין באמור לעיל כדי לפטור את הנתבעת מחובתה להוציא את דרישות התשלום לפי חלקו הראשון של סעיף 4(1) לפקודת המסים, והכוונה להוצאת הדרישה הראשונה והשנייה המקנות לחייב את האפשרות לפרוע את חוב הארנונה בתוך 25 ימים (סעיף 3(1) לאכרזת המסים).

    בענייננו, מצאתי לנכון לקבוע, כפי שצוין לעיל, כי הנתבעת לא שלחה לתובעת את דרישות התשלום הנ"ל כמתחייב על פי הדין, ובתוך פרק זמן סביר טרם נקיטת הליכי גבייה אופרטיביים, ובמצב דברים זה אינה יכולה להסתמך על סעיף 7 לפקודת המסים.

    להשלמת התמונה אציין כי הלכה למעשה הנתבעת לא פעלה על פי האפשרות העומדת לה על פי סעיף 7 לפקודת המסים מכיוון ששלחה דרישת תשלום לתובעת מטעמו של גובה המסים (לפי תקנה 3 לתקנות המסים), אלא שזו נשלחה לאחר שהוטלו העיקולים (נספח ו/1-2 לתצהיר לימור אדרי).

23. שליחת ההודעות על הטלת העיקולים באופן גורף אצל כל הבנקים, איתור שלושה בנקים שבהם התובעת ניהלה חשבונות, רישום העיקולים על החשבונות המתנהלים אצלם, ו"תפיסת" הכספים אצל בנק "לאומי" לצורך מימושם, הינה, ללא כל ספק, בגדר הוצאת לשון הרע על התובעת, שהוצגה כמי שאינה פורעת את חובותיה הכספיים כסדרם, באופן שלא הותיר ברירה לבעלת החוב אלא להטיל עיקולים לצורך גביית החוב הנטען על ידה, על כל המשמעויות הנובעות מכך.

    "כבר נקבע בפסיקה לא אחת, כי משלוח צו עיקול אשר מציג אדם כמי שאינו משלם את חובותיו באופן שלא היה מנוס מהטלת עיקולים על רכושו, מהווה פרסום לשון הרע נגדו, משום שהם עלולים לפגוע בשמו הטוב, להשפילו ולעשותו מטרה ללעג או לבוז. ראה לעניין זה: ת.א. (ת"א) 60625/06 זוהר עמרם וחנה נ' מד"א ואח' ... וכן ת.א. (ת"א) 25746/07 אחימן שמואל נ' המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות ... . תק-של 2009 (1) 11448 וכן ת.א. (ת"א) 22407/08 רונית הרפז זיו נ' המוסד לביטוח לאומי".

    ת"א (שלום ת"א) 17615-03-10 אסתר גידניאן נ' עירית תל-אביב-יפו. 24.2.2011.

24. הנתבעת טענה בסיכומיה שככל שייקבע כי העיקולים שהוטלו הינם בגדר הוצאת לשון הרע הרי שמוקנות לה הגנות לפי סעיפים 13(9) ו- 15 לחוק איסור לשון הרע, אלא שאין בידי לקבל את הטענה.

25. בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע נקבע-

    "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי-

    ...

    (9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".

    בפסיקה ובספרות המשפטית נקבע שכל אימת שהעיקול הוטל ובוצע כדין הרי שהוא חוסה תחת הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע.

    "באשר להגנה מכוח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. הרציונאל הוא שמדובר בפרסום של צו שהוצא כדין של רשות שיפוטית שפעלה מכח הסמכות שהייתה מסורה לה כחוק. יש לראות אפוא פרסום של צו עיקול זמני כפרסום שנעשה מכח חובה משפטית.

    הדבר הוסבר בספרם של ח' גנאים, מ' קרמניצר וב' שנור, "לשון הרע- הדין המצוי והרצוי" - עמוד 340 (2005) כדלקמן:

    "פרסום מכוח חובה או היתר על פי דין, סעיף 13(9)- מדובר בפרסומים של רשות של רשויות המדינה, או בפרסומים מטעם רשות שכזו שנעשו על פי היתר או חובה משפטיים. מכוח העיקרון של אחדות השיטה המשפטית יש לראות בפרסום המותר לפי חוק של המדינה כמותר בכל תחומי המשפט, וממילא אין הוא עשוי לגרור אחריו סנקציות משפטיות... לאור קיומה של הגנה כללית לכל פרסום שנעשה מכוח חובה משפטית, אין טעם בקיום הגנה מיוחדת לפרסום שנעשה מכוח חובה חוקית".

    במקרה דנן הודעת העיקול הוצאה כדין ובוטלה לאחר מכן מפני שלא הומצאה בזמן ומפני שלא נטענה טענת הכבדה משכנעת. לפיכך כל אימת שהודעת העיקול הייתה בתוקף נהנה התובע מהגנת סעיף 13 (9) הנ"ל. מילים אחרות פרסום ההודעה בדבר העיקול חוסה תחת הגנה המנויה בסעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע".

    ת"א (מחוזי מרכז) 2247-08-07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שגב תאילנד בע"מ. 6.12.2009. סע' 199-200.

    "קביעה משפטית זו, על-פיה כל אימת שעיקול מבוצע כדין הוא חוסה תחת הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, מתיישבת עם תכלית הוראת החוק ועם עמדת המלומדים גנאים, קרמניצר ושנור. קביעה משפטית זו מונעת תוצאה אבסורדית על פיה מקום בו יפעל נושה כדין לגביית חובו הוא יהא חשוף לתביעה נגדית בגין עילת עוולת לשון הרע".

    ת"א (ראשל"צ) 35526-02-10 משה חדד נ' עיריית פתח תקווה [פורסם בנבו]. 13.6.2013. פסקה 66.

    "ההגנה לא תחול על כל פרסום הבא בעקבות הוראה או היתר של רשות מוסמכת, שכן המפרסם צריך להצביע על כך שאותה רשות היתה מוסמכת 'כדין' להורות או להתיר את עשיית הפרסום שבגינו ננקט ההליך".

    א. שנהר. דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997). עמוד 204.

    בענייננו, הנתבעת הטילה את העיקולים על פי פקודת המסים שלא כדין, ובטרם בשלו התנאים לכך, כפי שפורט בהרחבה לעיל, ובמצב דברים זה לא ניתן לומר כי פעלה על פי הדין, או שהטלת העיקולים על חשבונות הבנק של התובעת נעשתה על פי חובה או הרשאה שבדין, ומכאן שההגנה לפי החיקוק הנ"ל אינה עומדת לה.

26. הנתבעת הוסיפה וטענה כי עומדות לה הגנות שנקבעו בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

    בסעיף 15 לחוק נקבע כי המפרסם יכול לזכות בהגנת החוק אם עשה את הפרסום בתום לב וככל שפעולתו מתיישבת עם אחת, או יותר, משתים עשרה הנסיבות שפורטו במסגרתו.

    "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו...".

    הנתבעת טענה בסיכומיה באופן כללי וגורף לתחולתו של סעיף 15 לחוק, וזאת מבלי לציין את הנסיבות שפורטו בחיקוק שהינן הרלבנטיות לעניינה, הגם שברור כי חלק מהן אינו רלבנטי כלל למקרה הנדון בפניי בשים לב לנסיבות העניין, ולטעמי די בכך כדי לדחות את טענתה בדבר ההגנה המוקנית לה לפי סעיף זה.

    מעבר לכך, גם לגופו של עניין אינני סבור שלנתבעת עומדת הגנה לפי החיקוק הנ"ל.

    הנסיבה הרלבנטית לעניינה של הנתבעת הינה זו שפורטה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, שלפיה "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".

    ההגנה על פי החיקוק הנ"ל פוטרת מאחריות את העומדים מאחורי הפרסום הפוגעני, גם אם תוכן הפרסום אינו אמת, בכפוף לכך שהפרסום נעשה בתום לב (אורי שנהר. דיני לשון הרע. עמוד 281).

    על מנת לחסות תחת ההגנה הנ"ל על המפרסם להראות שהתקיימו ארבעה תנאים מצטברים- שהייתה עליו חובה לבצע את הפרסום, שהחובה חלה כלפי כל נמעני הפרסום, שהייתה חובה לפרסם את הפרסום המסוים, והפרסום נעשה בתום לב, כאשר "העדרו של מרכיב אחד מתוך ארבעת מרכיבים אלה ישלול מהמפרסם את תחולת ההגנה" (אורי שנהר. שם. עמוד 282).

    ניתן לומר שעל רשות מקומית חלה חובה לנקוט בהליכים לגביית חוב בגין ארנונה, אלא שהחובה כפופה להוראות הדין, ובמקרה הנדון העיקולים הוטלו בחריגה מתנאי הסף שנקבעו בפקודת המסים ואכרזת המסים, ובמצב דברים זה סבורני שהנתבעת אינה יכולה להיבנות מהגנת הסעיף הנ"ל.

    זאת ועוד, התנהלותה של הנתבעת אינה מתיישבת לטעמי עם החובה לנהוג בתום לב ובזהירות הראויה, כמתחייב בנסיבות העניין, טרם נקיטת הליכי גבייה אופרטיביים.

    רשות מקומית הינה בבחינת נאמן של הציבור, ועליה לפעול, בין היתר, בהגינות, בתום לב וביעילות.

    "רשות מינהלית- ורשות מקומית בכלל זה- היא נאמן הציבור, ועליה לפעול בהגינות וביעילות. ככזאת, ולא רק ככזאת, חייבת היא לנהוג כלפי הציבור ביושר, בהגינות ובתום-לב ... . אכן, על הרשות המקומית לנהל את ענייניה הכספיים בדרך היעילה ביותר לטובת התושבים, אולם ראוי לה שלא ידבק במעשיה פגם כלשהו בין שמקורו בדין ובין לבר מן הדין ..." (בג"ץ 4445/02 מור נ' ראש-עיריית הרצליה. פסקה 9. 12.11.2002).

    עוד נקבע שיש לפעול בתום לב ובזהירות ראויה טרם הטלת עיקולים.

    "החובה המוטלת על מבקש עיקול זמני היא לפעול בסבירות במסגרת מטרת העיקול. אין התובע נדרש לצאת מגדרו כדי להיטיב עם הנתבע על חשבון האינטרס הלגיטימי שלו, ואין הוא נדרש להשקיע משאבים יקרים בחקירה ובדרישה לבירור כל הנתונים האפשריים העשויים להיות רלוונטיים למניעת פגיעה יתרה בנתבע. אולם מוטל עליו לנהוג בתום-לב ולהביא בפני בית-המשפט העומד לדון בבקשתו במעמד צד אחד, את מלוא המידע הדרוש להכרעה בבקשה, ככל שמידע זה מצוי בידו, או שיש ביכולתו להשיגו בנקיטת אמצעים סבירים. אם יעשה כן, יצא בכך ידי חובת הזהירות המוטלת עליו. גם משבוצע העיקול, מצופה התובע לנהוג עם הנתבע בסבירות ובהגינות. כך, למשל, אם נתבקש על-ידי הנתבע להסכים לצמצום היקפו של העיקול או לשינוי תנאיו, ובהיענות לבקשתו אין כדי לפגוע במטרת העיקול, אין הוא רשאי לדחותו בקש או להציג תנאים בלתי סבירים להיענות לבקשתו" (רע"א 1565/95‏ סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ. פסקה 21. 19.12.2000).

    הקביעה הנ"ל נעשתה לגבי עיקול זמני והיא יפה ביתר שאת כאשר המדובר בהטלת עיקול מכוח פקודת המסים.

    בענייננו, הנתבעת שלחה לתובעת דרישות תשלום והתראה (לפי תקנה 3 לתקנות המסים) בימים 4.7.2013 ו- 2.1.2014 (נספחים ד' ו- ה' לתצהיר לימור אדרי), ובכך גילתה את דעתה כי בכוונתה להתריע בפני התובעת על כוונתה להטיל עיקולים ככל שהחוב לא ייפרע על פי הדרישה (בהתאם לסע' 4(1) סיפא ו- 5 לפקודת המסים).

    ההודעות הנ"ל לא נדרשו וחזרו מהטעם שנשלחו למען שגוי (בית "בלטק"), ומבדיקה שנערכה התברר מענה הנכון של התובעת- רחוב ז'בוטינסקי 6, באר שבע.

    תחת לחזור ולשלוח התראה נוספת למענה הנכון של התובעת, טרם הטלת העיקולים, הנתבעת בחרה להטיל את העיקולים ביום 27.1.2014, ולשלוח את הדרישה ביום 29.1.2014, שהומצאה לתובעת ביום 2.2.2014.

    לאור האמור לעיל, ובשים לב לקביעתי כי הפנייה הקודמת לתובעת הייתה בשנת 2012, ועל ההשגה שהגישה במהלך 2009 לא ניתן מענה, סבורני כי הטלת העיקולים על ידי הנתבעת לא התיישבה עם החובה לנהוג בתום לב ובזהירות ראויה טרם הטלת העיקולים.

27. באשר לפיצוי הנדרש, לא ברור מדוע התביעה הוגשה על סכום ניכר של 418,164 ₪, בשים לב לכך שנטען לפסיקת פיצוי מכוח הדין לפי סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, ולא נדרש פיצוי עבור נזק מיוחד הניתן לשומה מדויקת בכסף.

28. באשר למבחנים הנדרשים לצורך קביעת פיצוי על דרך האומדנה, נקבע-

    "הנזק בו מדובר בענייננו הוא נזק טהור לשמו הטוב של המערער, שכן לא נטען בפנינו כי הפרסום גרם נזק ממון. כיצד יקבע בית המשפט את שיעור הפיצויים במקרה זה?

    "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו" (עניין אמר, בעמ' 525)"

    רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר. 12.11.2006 פסקה 25. כב' השופטת, כתוארה דאז, עדנה ארבל; רע"א 4740/00‏ אמר נ' יוסף. 14.8.2001.

    לצורך קביעת היקף הפיצוי הכספי יש לשקול את התנהגות הצדדים, המפרסם והנפגע, עובר לביצוע הפרסום, ולאחריו, ולתת משקל ראוי לנסיבות הנוגעות לפרסום.

    "... הפיצויים הנפסקים בגין פרסום לשון הרע אמורים גם להוות אמצעי להענשת מפרסמי לשון הרע ולחינוך הציבור והרתעתו מפגיעה בשמו הטוב של אדם. לצורך הגשמת מטרות אלה ישקול בית-המשפט לא רק את הנזק שנגרם לתובע, אלא גם את התנהגות המפרסם, את זהירותו בעשיית הפרסום ואת הכוונות שהתלוו לעשייתו. כמו כן ישקול בית-המשפט את התנהגות התובע לפני הפרסום ולאחריו. לנסיבות אלה, הסובבות את הפרסום, תהיה השלכה על גובה הפיצוי גם אם לא תהיה להן זיקה לפגיעה בנפגע, והן יכולות להצדיק את הגדלת הפיצוי או את הקטנתו".

    אורי שנהר. דיני לשון הרע. עמ' 370, 395.

    במסגרת קביעת הפיצוי על בית המשפט להתחשב גם בתפוצת הפרסום, המהווה שיקול חשוב בקביעת גובה הפיצוי, ופרסום באמצעות כלי תקשורת מחמיר את הפגיעה, ומצדיק את הגדלת הפיצוי (ע"א 30/72 וערעור שכנגד שמואל פרידמן נ' שמואל סגל, עו"ד. 30.5.1973; ע"א 552/73 הרצל רוזנבלום ואח' נ' ראובן כץ. 16.12.1975; ע"א 334/89 רבקה מיכאלי ואח' נ' בלה אלמוג. 20.12.1992).

    הלכה פסוקה היא כי ניתן לפצות תאגיד בשל הוצאת לשון הרע ללא הוכחת נזק (רע"א 2015/15 מאיר פלבסקי נ' חברת מקור הפורמייקה בע"מ. 4.8.2016).

29. בענייננו, העיקולים נשלחו לכל הבנקים, ונרשמו בשלושה בנקים בהם התובעת ניהלה את חשבונותיה. למרות שמלוא הכספים לצורך פירעון החוב נתפסו בבנק "לאומי", הנתבעת לא מצאה לנכון להודיע על ביטול העיקולים שהוטלו בבנק "המזרחי" ו- "הפועלים", ויש לזקוף זאת לחובתה. לימור אדרי העידה שלא ניתן במועד הנ"ל לבטל חלק מהעיקולים שהוטלו באמצעות המערכת הממוחשבת, והדבר התאפשר לביצוע בהמשך (ע' 47, ש' 1-4), אך ניתן היה להוציא הודעה על ביטול העיקולים לבנקים הנ"ל בדרך אחרת (הודעה ידנית), ובכך למזער את הנזק התדמיתי שנגרם לתובעת בגין העיקולים.

    אריה דוד העיד כי הטלת העיקולים גרמה לקשיים של ממש בהתנהלות מול בנק "המזרחי" (ע' 21, ש' 18; ע' 22, ש' 24-25), והדעת נותנת, כך על פי ניסיון החיים והשכל הישר, שהטלת העיקולים בבנקים לא הועילה לתדמיתה של התובעת.

    יש לשים לב כי הידיעה על הטלת העיקולים נותרה בעיקרה בגזרת הבנקים, ואין המדובר בפרסום שזכה לתפוצה רחבה באמצעות כלי תקשורת, וזאת מבלי להמעיט בנזק התדמיתי שנגרם לתובעת אצל הבנקים, ויש להניח שגם במעגלי תפוצה רחבים יותר שהרי הדברים אינם נותרים חסויים לאורך זמן.

    העיקולים הוטלו ביום 29.1.2014, והכספים בבנק לאומי מומשו ביום 25.3.2014. הודעות על ביטול העיקולים הוצאו על ידי הנתבעת לבנקים ביום 31.3.2014, והעיקולים הוסרו בימים 8.4.2014 או 9.4.2014 (סע' 16-19, 30, 32, ונספחים ו', ז', יא', יד' לתצהיר לימור אדרי; עדותה, ע' 47, ש' 11-12; עדות אריה דוד, ע' 22, ש' 11-13).

    משך הזמן עד להסרת העיקולים, לאחר מימוש הכספים, נבע, בין היתר, מפניית נציגי התובעת, ביום 12.2.2014, ללימור אדרי, לבטל את העיקולים, שנדחתה כעבור מספר ימים, והודעה על כך נמסרה על ידי לימור אדרי בשיחת טלפון לגב' אושרית, שהינה מזכירה אצל התובעת. מכיוון שלא ניתנה התייחסות מטעם התובעת והחוב לא נפרע על ידה, מומשו הכספים ביום 25.3.52014 (סע' 31-32 לתצהיר אריה דוד; סע' 21-31 ונספחים ח'- יב' לתצהיר לימור אדר'. עדותה, ע' 48).

    התובעת העלתה טרוניה על כך שלא נשלחה אליה הודעה בכתב על דחיית בקשתה להסיר את העיקולים, ולא מן הנמנע שהיה לכך מקום, בשים לב למעמדה של הנתבעת כרשות ציבורית, אלא שמצאתי לתת אימון בגרסתה של לימור אדרי לגבי המגעים שניהלה בטלפון עם הגב' אושרית, ובכלל זה מסירת ההודעה על דחיית הבקשה והצורך לפרוע את החוב הנטען.

    התובעת יכלה לקצר את משך הזמן שבו הוטל העיקול בבנק "לאומי" ככל שהייתה משלמת את החיוב הנטען, או מסכימה למימוש הכספים שעוקלו, והכל תחת מחאה, אך לא מצאה לנכון לפעול באופן זה.

    עם זאת, בכל הנוגע לעוצמת הפגיעה בתובעת יש לתת לטעמי את המשקל הראוי לעצם הטלת העיקולים, הגם שאין להקל ראש במשך הזמן שחלף עד להסרתם.

    בשים לב למימוש הכספים בבנק "לאומי" ביום 25.3.2014 היה מקום לפעול ללא דיחוי לביטול העיקולים בכל הבנקים ולא להמתין עד ליום 31.3.2014 לצורך העברת הודעות הביטול.

    יש לזכור כי בסופו של יום, ועל פי המלצת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, הנתבעת הסכימה להחזיר את מלוא הכספים שנגבו בגין הארנונה, בתוספת שיערוך מתאים, ולבטל כל חיוב כספי בגן השימוש בשטח ההתארגנות בשנים 2007-2009. ועם זאת, יש להתייחס לכך בזהירות הראויה בשים לב לכך שהמדובר בהסדר פשרה.

    יש לתת את המשקל המתאים לקביעות שנעשו בהחלטה זו לגופם של דברים באשר למשוכות הניכרות שעמדו בפני הנתבעת לגבי שומת הארנונה שהוצאה, ובכלל זה לגבי תחולתה הרטרואקטיבית, הפגמים שנפלו בהודעת השומה מיום 31.5.2009, אי מתן תשובה להשגה, ועוד.

30. סכומי הפיצוי שנפסקו על ידי בתי המשפט לפי סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, במקרים שבהם הוטלו עיקולים מכוח פקודת המסים, מתפרסים על סקלה רחבה למדי, בין 3,500 ₪ לבין 70,000 ₪, בשים לב לנסיבותיו המיוחדות של העניין הנדון.

    לצורך הדוגמא בלבד- 3,500 ₪, ע"א (מחוזי י-ם) 17358-06-16 עיריית בית שמש נ' אלי מימון (5.1.2017). 5,000 ₪, ע"א (מחוזי י-ם) 45661-12-10‏ עו"ד רזיאל גסלר נ' עירית ירושלים (24.3.2011). 5,500 ₪, ת"ק 47349-07-11 ברק נ' מדינת ישראל אגף מס הכנסה (אושר ברת"ק (מחוזי חיפה) 13969-03-12 ברק נ' מדינת ישראל אגף מס הכנסה; 27.3.2012). 10,000 ₪, ע"א (מחוזי ב"ש) 56099-12-15 אברהים אלעוקה נ' המועצה המקומית ערערה בנגב (1.6.2016). 30,000 ₪, ע"א (מחוזי מרכז) 7484-06-16 אגודת מגן דוד אדום בישראל נ' אטרש רים (12.12.2016). 35,000 ₪, ת"א (שלום ת"א) 17615-03-10 אסתר גידניאן נ' עירית תל-אביב-יפו (24.2.2011). 50,000 ₪, ת"א (מחוזי מרכז) 21716-11-12‏ שמעון שטרית נ' עירית חולון (23.11.2014). 70,000 ₪, ע"א (מחוזי חיפה) 26706-06-14‏ יוסף ברינט נ' עירית עפולה (30.11.2014).

31. סבורני, לאחר בחינת הדברים, ובשים לב לנסיבות העניין, שניתן להעמיד את הפיצוי לתובעת על דרך האומדנה בסך של 45,000 ₪.

    התוצאה

32. התוצאה הינה שהתביעה מתקבלת בחלקה והנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בגין הוצאת לשון הרע בסך של 45,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

33. לא מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת לשאת במלוא אגרת בית המשפט ששולמה, בשים לב לכך שהתביעה הוגשה על סכום מופרז ללא כל הצדקה ואין מקום לחייב את הנתבעת בהחזר מלוא האגרה ששולמה בשים לב לתוצאה. הנתבעת תישא בהחזר חלקי של האגרה בסכום כולל של 5,500 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

34. הנתבעת תישא בשכר טרחתו של ב"כ התובעת בסכום כולל של 9,500 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

35. ערעור בזכות ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 45 ימים.

36. המזכירות תודיע לצדדים ותסגור את התיק.

     

    ניתנה היום, ג' אלול תשע"ז, 25 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.