כל חשבונות החברה עוקלו ביום בהיר אחד עקב חוב ארנונה שנשלחה עליו השגה שלא זכתה להתייחסות. בית המשפט קבע כי המועצה המקומית פעלה בניגוד לחוק ולהנחיות היועמ"ש, ופגעה בתדמיתה של החברה ללא סיבה.
בית משפט השלום בקרית גת חייב החודש את המועצה המקומית מיתר לפצות חברה קבלנית בכ-60 אלף שקל עקב הטלת עיקולים לא חוקיים על חשבונותיה, תוך פגיעה בתדמיתה. השופט משה הולצמן מצא פגמים בהתנהלות המועצה, שהטילה את העיקולים מבלי לאפשר לחברה לכסות את החוב או להתגונן מפניו.
בשנים 2007-2009 ביצעה החברה הקבלנית "אריה ארז בנין תשתית וגינון" עבודות פיתוח ביישוב מיתר. אחרי שסיימה ופינתה את השטח שהוקצה לה להתארגנות היא קיבלה דרישה לשלם עליו ארנונה של יותר מ-30 אלף שקל.
החברה שלחה למועצה מכתב תשובה עם פירוט התנגדויותיה לחיוב אך במשך כשנתיים וחצי לא זכתה למענה, והניחה שהמועצה חזרה בה.
אלא שבינואר 2014 גילתה החברה לפתע כי חשבונותיה בבנקים "המזרחי", "הפועלים" ו"לאומי" עוקלו וכחודשיים לאחר מכן המועצה כבר משכה את כספי החוב שבינתיים תפח לכ-56 אלף שקל.
העיקולים הוסרו בחלוף כשלושה חודשים והכסף הוחזר כשנתיים לאחר מכן, בעקבות הליך משפטי. בינתיים, ובמקביל, הגישה החברה הקבלנית תביעת לשון הרע לפיצוי עצום של יותר מ-400 אלף שקל.
החברה טענה כי פעולות הגבייה כלפיה לא היו חוקיות ופגעו קשות בתדמיתה, אך המועצה טענה כי פעלה בהתאם לחוק.
גישה ליברלית
אך כאמור, השופט הולצמן סבר כי המועצה תצטרך לפצות את התובעת, אם כי לא בסכום המופרז שנתבע.
השופט מצא כי התנהלות המועצה לקתה בכשלים חוקיים ומנהליים רבים. כך למשל, דרישת התשלום שנשלחה לתובעת לא כללה את כל הנתונים הרלוונטיים, בניגוד לחוק הרשויות המקומיות, והדבר המהותי ביותר שהיה חסר בה הוא ציון האפשרות להגיש השגה וערר על החוב.
בנוסף, השופט פסק כי המועצה הפרה את חובתה לענות למכתב התגובה ששלחה אליה החברה – מכתב שלטעמו יש לראות כ"השגה".
בהקשר זה השופט ציין כי "פסיקת בתי המשפט נקטה בגישה ליברלית בנוגע לסיווגו של מענה שהוגש על שומת ארנונה כהשגה, גם אם לא צוין במפורש כי המדובר בהשגה... ובלבד שהועלו טעמים ענייניים לגבי השומה שהוצאה".
השופט הבהיר שאם המועצה סברה כי המכתב לא נחשב להשגה היה עליה "להודיע על כך בתוך פרק זמן סביר", ומאחר שלא עשתה זאת התובעת הייתה רשאית להניח שההשגה התקבלה.
כמו כן, השופט סבר כי פתיחת הליכי הגבייה בחלוף כארבע שנים וחצי אחרי הדרישה הראשונה לא עומדת בהנחיות היועמ"ש האסורות על רשות להשתהות בגבייה מעבר לשלוש שנים.
אם לא די בכך, פעולת העיקול גם לא הייתה חוקית מפני שהיא נעשתה שישה ימים לפני שהודיעה על כך לתובעת ומבלי שניתנה לתובעת הזדמנות לשלם את החוב.
לאור הדברים האמורים, השופט קבע כי הטלת העיקולים הציגה את התובעת "כמי שאינה פורעת את חובותיה הכספיים" ללא סיבה מוצדקת.
ואולם, השופט מצא שהפיצוי הראוי במקרה מסתכם ב-45 אלף שקל בלבד. בין השיקולים השופט מנה את הפגיעה בתדמיתה של התובעת וההשתהות בהליכי הגבייה מצד אחד, ומצד שני את העובדה שלא הייתה לפרסום תפוצה רחבה והכספים הוחזרו בסופו של דבר. לסכום זה יתווספו ריבית והצמדה וכ-15 אלף שקל עבור הוצאות משפט חלקיות ושכ"ט עו"ד.
- ב"כ התובעת: עו"ד שרון (שלמה) ברבי
- ב"כ הנתבעת: עו"ד גדעון פנר ואח'
* עו"ד דלית כסליו-ספקטור מייצגת בתביעות לשון הרע
** הכותבת לא ייצגה בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין