ת"א 18808-10-20 קונטנתה ואח' נ' קבוצת אהרוני (מ.א) יזום והשקעות בע"מ

לפני תביעה שעניינה קבלת פיצוי בגין איחור במסירה של דירת מגורים שמכרה הנתבעת לתובעים וכן קבלת סכומים נוספים שלפי הטענה חייבת הנתבעת לתובעים.

רקע

1. ביום 17.3.13 נכרת הסכם בין התובעים לנתבעת, שלפיו מוכרת הנתבעת לתובעים דירת מגורים בבניין שטרם החלה בנייתו ושטרם ניתן היתר לבנייתו.

    

2. פרויקט הבנייה שהבניין היה חלק ממנו כלל שני מבנים, האחד למגורים והשני למשרדים, מעל קומות מסחר.

    

3. בהסכם שבין הצדדים נרשם הסעיף הבא (ס' 3.3 להסכם), ביחס למועד מסירת הדירה:

    

   "המוכר מתחייב להשלים את בניית הנכס ולמכור לקונה את הנכס כהגדרתו בחוזה זה כשהוא בנוי וגמור ופנוי מכל אדם וחפץ וחופשי מכל חוב, שעבוד, עיקול, ראוי למגורים ובמצב המאפשר חיבורו לרשתות החשמל, לא יאוחר מ – 36 חודשים ממועד קבלת היתר הבנייה ו/או ממועד השלמת בניית קומות המסחר בפרויקט בהתאם להיתר הבנייה לפי המאוחר, כשבמועד זה יהיה טופס 4 לנכס. וזאת בתנאי שהקונה מילא קודם לכן את כל התחייבויותיו המוטלות עליו לפי חוזה זה ולפי החוק (להלן: "מועד קבלת החזקה ו/או מועד המסירה").

    

4. התובעים טוענים כי היתר הבנייה התקבל ביום 21.10.13 ועל כן היה על הנתבעת למסור להם את הדירה עד יום 21.10.16. לטענת התובעים, אין לספור את 36 החודשים מתם השלמת בניית קומות המסחר, הגם שבחוזה נרשם כי מועד זה גובר על מועד קבלת היתר הבנייה, ככל שהוא חל לאחריו וזאת משום שקביעת מועד כזה (תם השלמת בניית קומות המסחר) הוא בלתי ידוע ועל כן בלתי חוקי.

    

5. התובעים טוענים כי הנתבעת מסרה להם את הדירה בתחילת יוני 2019 ועל כן חל איחור של 31 חודשים ו-11 ימים במסירת הדירה.

    

6. הנתבעת מודה כי היתר הבניה לפרויקט כולו ניתן ביום 21.10.13, אולם טוענת כי היא לא צפתה כי יינתן היתר בנייה כולל לכל הפרויקט יחד, אלא סברה כי יינתן היתר בנייה למגדל המגורים בנפרד וזאת במועד מאוחר מההיתר הראשון, אשר הנתבעת צפתה כי יינתן רק למגדל המשרדים וקומות המסחר שבו, אשר אין חולק שהיו אמורים להיבנות חלקם (קומות המסחר) עוד לפני בניית מגדל המגורים (היתר לבניית מרתפי החנייה ומחסים ניתן עוד בשנת 2012 ולאחר מכן ב-15.4.13).

    

7. הנתבעת טוענת כי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הסכימה לגבות את תשלום היטל ההשבחה בשלבים, לפי שלבי הבנייה של חלקי הפרויקט השונים ולא דרשה את תשלום כולו כנגד הנפקת היתר הבניה שניתן ביום 21.10.13 ואשר אמנם ניתן לפרויקט כולו. מכאן טוענת הנתבעת כי היתר הבנייה למגדל המגורים הלכה למעשה ניתן רק בהמשך, ביום 21.1.16 עם גביית היטל ההשבחה בגין המגדל הנ"ל.

    

8. עוד טוענת הנתבעת כי מועד השלמת קומות המסחר היה ביום 9.7.17 (מועד בו הונפק טופס 4 חלקי עבור קומות המסחר), כך ש-36 חודשים מיום 9.7.17, שחל ביום 9.7.20, הוא מאוחר בהרבה למועד בו התקבל טופס 4 למגדל המגורים, שניתן ביום 28.1.19 וגם מאוחר למועד בו נמסרה החזקה לתובעים בתחילת יוני 2019, ועל כן לא זכאים התובעים לפיצוי כלשהו.

    

9. עוד טוענת הנתבעת כי בניית הדירה ובניין המגורים הושלמו עוד בחודש יוני 2018, אלא שמהנדס העיר בת-ים גרם במחדליו ובמעשיו לעיכוב באכלוס. לטענת הנתבעת, דיירים בבניין הצטרפו לעתירה שהגישה הנתבעת נגד העירייה וטענו כי אין לבצע מסירה של הדירות בטרם כל חלקי הפרויקט יושלמו.

    

10. הנתבעת מוסיפה כי בכל מקרה הדירה עמדה לרשות התובעים כבר למן יום 29.1.19, אולם הם נמנעו מלקבל את החזקה בה. כן טוענת הנתבעת כי ממילא לא היה בידי התובעים לשלם את יתרת התמורה ובכך הפרו את ההסכם הפרה יסודית, המזכה את הנתבעת בפיצוי מוסכם וכי הנתבעת הסכימה לאפשר לתובעים, לפנים משורת הדין, למכור את הדירה לפני תשלום מלוא התמורה וזאת כנגד כתב התחייבות הכולל ויתור על טענות, לרבות טענות על איחור במסירה.

     

11. אין חולק כי ביום 7.4.19 מכרו התובעים את הדירה בהסכמת הנתבעת לצד ג', כאשר צד ג' השלים את תשלום יתרת התמורה. גם אין חולק כי הנתבע אכן הוחתם על כתב התחייבות וגם אין חולק כי הנתבעת, שהייתה אז כבר גרושתו, לא הוחתמה.

     

12. התובעים הגישו אפוא בחודש ספטמבר 2019 את התביעה דנא, לקבלת פיצוי בסך של 226,187 ₪ עבור איחור במסירה, 46,668 ₪ בגין החזרי תשלומי ריבית עבור הלוואת בלון, 25,933 החזר תשלומי מדד או ריבית בתקופת האיחור ו-2,836 ₪ בגין החזר סכום ששולם עבור תשריטים וסה"כ 301,624 ₪.

     

13. הנתבעת בכתב הגנתה מכחישה את זכאות התובעים לסכומים הנתבעים. ביחס לאיחור במסירה נטענו הטענות שכבר פירטתי לעיל. הנתבעת גם טוענת כי התובעים לא עמדו בתשלומי התמורה ובכך הפרו את ההסכם. גם את שאר הסכומים שנתבעו מכחישה הנתבעת.

     

14. במסגרת פרשת הראיות שמעתי את עדותם של התובעים וכן את עדותם של משה אהרוני, בעל מניות ומנהל בנתבעת ושל שמואל ארליך, מנהל מחלקת דיירים בנתבעת. הסיכומים הוגשו בכתב. שמאי הנתבעת שנתן חוות דעת על דמי שכירות ראויים לצרכי חישוב הפיצוי בגין האיחור לפי חוק המכר דירות, לא הגיע להיחקר על חוות דעתו ועל כן הנתבעת ויתרה על חוות דעתו.

     

    דיון

    מעשה בית דין

15. לאחר הגשת התביעה דנא ובמהלך ניהולה ניתן ביום 10.3.22 פסק דין בתביעה של שותפו העסקי של התובע, מר זיו איבגי, אשר יחד עם אשתו תבע את הנתבעת (ת.א. 62783-09-19 כב' השופט א. ברקאי).

     

16. מדובר בתביעה זהה לחלוטין, במובן זה שגם משפחת איבגי תבעו פיצוי בגין איחור במסירה לרבות הסעדים הנוספים שתבעו התובעים. הנתבעת התגוננה שם באותן הטענות בדיוק, שבהן התגוננה כאן.

     

17. משפח' איבגי חתמו על הסכם זהה להסכם של התובעים, שכן הן התובעים והן משפ' איבגי ביצעו את הרכישה יחד וחתמו על ההסכמים באותו מעמד. התובע ואיבגי הם כאמור שותפים עסקיים.

     

18. התובעים טוענים בסיכומיהם כי פסק הדין הנ"ל דחה למעשה את כל טענות ההגנה של הנתבעת אשר הועלו גם כאן. בסיכומי הנתבעת לא מצאתי התייחסות ממשית לטענה זו.

     

19. אני סבור שפסק הדין הנ"ל אף יוצר השתק פלוגתא התקפי לא הדדי, המחיל את הממצאים של פסק הדין הנ"ל ביחס לטענות הנתבעת כאן, שהועלו גם שם והמונע מהנתבעת מלקבל עוד הזדמנות להעלות טענות זהות בדיוק, אשר כבר הוכרעו לחובתה.

     

20. משקיבלה כבר הנתבעת הזדמנות מלאה לטעון את אותן הטענות בדיוק ואלה נדחו, זכאים התובעים להסתמך על כך ובית המשפט בהליך הנוכחי פטור מלדון שוב בטענות שכבר נדונו והוכרעו. השתק הפלוגתא שריר וקיים גם אם הנתבעת הגישה ערעור על פסק הדין המדובר (ראה עמ' 245 ו-256 לספרה של פרופ' נינה זלצמן "מעשה בית דין בהליך אזרחי" (1991)).

     

21. השתק פלוגתא התקפי לא הדדי הוכר בפסיקה כאפשרי, הגם שיש לעשות שימוש בו בזהירות רבה ובהתאם לנסיבות של כל מקרה ומקרה. ראה תא (י-ם) 3120/01 אינג' אליהו פבר חב' לבנין והנדסה נ' מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון, פורסם בנבו, בו בית המשפט המחוזי משרטט את התנאים לתחולתו של השתק כזה ובו בית המשפט אף החיל השתק כזה.

     

22. בית המשפט בעניין איבגי קבע שקביעת מועד בלתי ידוע למסירת הדירה, כגון 36 חודשים מתם השלמת קומות המסחר, הוא בלתי חוקי, תוך הפנייה לפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון רע"א 6605/15 אילנה ודוד שמש נ' ספייס בנייה ויזמות-פורסם וכן לא קיבל את הפרשנות המוצעת של הנתבעת למועד מתן ההיתר וקבע שההיתר ניתן ביום 21.10.13 ולא במועד תשלום היטל ההשבחה על מגדל המגורים ביום 21.1.16 ועל כן המועד למסירת הדירה חל ביום 21.10.16. כן קבע בית המשפט בפרשת איבגי קביעה עקרונית לגבי חוסר החוקיות הטמונה בגביית הפרשי מדד תשומות הבנייה על תשלומי התמורה בתקופת האיחור.

     

23. לפיכך, כל הטענות הנ"ל של הנתבעת, שהועלו בהליך הנוכחי, הועלו גם בהליך השני ונדחו כבר ודי בכך כדי ליצור השתק פלוגתא ולהביא לדחיית טענות אלה כאן.

     

24. עם זאת, אתייחס גם אני לטענות הנתבעת ולא אסתמך אך ורק על השתק הפלוגתא.

     

    פיצוי בגין האיחור במסירה

     

25. הניסיון של הנתבעת לפרש את סעיף מועד המסירה בהסכם בדרך שפירשה אותו הנו בבירור בלתי סביר בעליל. הרי אחד מהיסודות החשובים של קביעת מועד מסירה לפי הפסיקה וראה פרשת שמש הנ"ל הנה ודאות. אין צורך להיות משפטן מדופלם כדי להבין שמועד המסירה הנקבע בהסכם צריך להיות מועד ברור וזאת כדי שהקונה יוכל לכלכל את צעדיו בהתאם.

     

26. במקרה הנוכחי נקבע במפורש כי המועד הוא 36 חודשים מקבלת היתר הבניה ואין חולק כי היתר זה ניתן ביום 21.10.13. העובדה שהוועדה המקומית אפשרה לנתבעת לשלם את היטל ההשבחה בשלבים, לפי שלבי הבנייה של חלקי הפרויקט ולא כנגד קבלת ההיתר, לא מחייבת את התובעים ולא רלוונטית ביחסים שבין הנתבעת ולבין התובעים. לטעון שמכוח ההסכמה הנ"ל יש לראות את מועד מתן ההיתר כמועד מאוחר יותר מזה שניתן היא טענה מאולצת במקרה הטוב ובלשון ההמעטה ולא בכדי גם בית המשפט בעניין איבגי דחה טענה זו, שלא לדבר על כך שקבלת הפרשנות של הנתבעת מאפשרת קביעת מועד מסירה בלתי ידוע בעת כריתת הסכם המכר, בניגוד להלכת שמש.

     

27. החלופה השנייה של 36 חודשים מתם בניית קומות המסחר גם היא בלתי חוקית לפי הלכת שמש, שכן גם כאן מדובר במועד בלתי ידוע בעת כריתת הסכם המכר וגם הנתבעת עצמה אינה טוענת כי בעת כריתת ההסכם ידעה היא מתי בדיוק תסיים את בניית קומות המסחר והרי אם המועד היה ידוע, ניתן היה לרשום אותו בהסכם.

     

28. גם הטענות אודות נסיבות שלא בשליטת הנתבעת, קרי אי מתן טופס 4 בשל דרישות של הוועדה המקומית, לא יכולות לסייע לנתבעת, שכן לפי סעיף 5ג' חוק המכר דירות (לפי נוסחו בעת כריתת ההסכם בין הצדדים בשנת 2013; סעיף זה תוקן בשנת 2022 ואף תוקן עוד יותר לרעת המוכר מנוסחו הקודם), קיימת דרישה כפולה, הן כי האיחור נגרם כתוצאה מנסיבות שאינו בשליטת המוכר והן, כתנאי נוסף ומצטבר, כי מבחינת מדיניות משפטית אין מקום להטיל על המוכר את הסיכון להתרחשותן ולתוצאותיהן.

     

29. בדומה למה שכבר קבעתי במקרים אחרים דומים (ראה ת"א 22593-02-19 סטרון ואח' נ' יפת - השמש חברה לנכסים ולהשקעות בע"מ –פורסם, שם דובר בכניסה להקפאת הליכים של קבלן הביצוע), נסיבות שניתן לצפות אותן, כגון הקפאת הליכים של קבלן מבצע ועל אחת כמה וכמה נסיבות שגרתיות כגון עיכוב בקבלת טופס 4 בשל דרישות הרשות המקומית, גם מקום שהדרישות לא נבעו ממחדל של המוכר, אינן בגדר נסיבות בהן מבחינת מדיניות משפטית אין מקום להטיל על המוכר את הסיכון להתרחשותן ולתוצאותיהן, שכן דרישות כאמור הם דבר צפוי לחלוטין, שהמוכר יכול לקחת בחשבון בעת קביעת מועד המסירה בחוזה ועל כן אין הצדקה להטיל את הסיכון להתרחשותן על הקונה.

     

30. לפיכך, גם טענה זו, הנוגעת לעיכוב בקבלת טופס 4 דינה להידחות.

     

31. התוצאה הינה כי היה על הנתבעת למסור את הדירה לתובעים עד יום 21.10.16. אין חולק כי רק ביום 29.1.19 הודיעה הנתבעת לתובעים על כך שהתקבל טופס 4 לדירה יום קודם לכן והזמינה אותם לבצע הנדרש לצרכי קבלת הדירה מול חברת הניהול, תאגיד המים וחברת החשמל וכו', הכל כמפורט במכתב שצורף כנספח לתצהיר התובע.

     

32. אמנם הוכח בתצהיר התובע כי הדירה הייתה מוכנה למסירה רק בתחילת חודש יוני 2019 ונמסרה רק ביום 2.6.19 ואף נמסרה ישירות לתובעים, הגם שכבר מכרו את הדירה לקונים, כאשר יתרת התשלום אמנם שולמה עוד ביום 15.4.19, אלא שאין מקום לפסוק לתובעים פיצוי בגין איחור במסירה לתקופה שמעבר למועד חתימת הסכם המכר למכירתה, 7.4.19, שכן ממועד זה כבר לא נגרם כל נזק לתובעים עקב האיחור וגם אין מקום לפסוק את הפיצוי הסטטוטורי, שאכן לא מותנה בהוכחת נזק, משכבר נמכרה הדירה במועד זה.

     

33. אוסיף כי גם לא נטען או הוכח כי בהסכם המכר עם הקונה של התובעים נקבעה סנקציה כלשהי כלפי התובעים או כי הם ניזוקו ביחסים שבינם ולבין הקונים עקב כך שהדירה נמסרה ביום 2.6.19 ולא קודם לכן.

     

34. עיון בהסכם המכר של התובעים עם הקונה מגלה שממילא החזקה לא הייתה אמורה להימסר לקונה לפני 1.6.19, שכן עד למועד זה הייתה רשאית לשלם תשלום נוסף, כאשר את היתרה התחייבה לשלם עד 1.7.19 ובכפוף לקבלת החזקה.

     

35. לפיכך, תקופת האיחור בגינה יהיו התובעים זכאים לפיצוי היא 21.10.16 עד 7.4.19.

     

36. כעת לטענת הנתבעת על בסיס כתב הוויתור. כעולה מתצהיר התובע וההתכתבויות שצורפו, התובעים קיבלו את הסכמתו של מר אהרוני למכירת הדירה בשלב זה (סוף ינואר 2019), כאשר הם החלו לחפש קונה עוד בסוף שנת 2018.

     

37. התנאי היחיד שהציב אהרוני לתובעים היה ביצוע ההסכם דרך באי כוחו, משרד זילברברג. לא צוין תנאי כלשהו שעיינו ויתור על טענות בנושא איחור במסירה, אשר אגב הועלו עוד קודם לכן על ידי התובעים בדוא"ל בא כוחם עו"ד בז'ה מיום 4.7.18 . הנתבעת בתגובה לכך הכחישה איחור כלשהו במכתב באי כוחה מיום 8.7.18.

     

38. לפי עדותו של התובע, רק בהמשך ולאחר שאהרוני אישר לתובעים את מכירת הדירה ללא תנאי, למעט שהדבר יעשה דרך עו"ד זילברברג, וכשלפי דברי התובע המו"מ עם הקונה הבשיל למעשה וכל שנותר הוא לחתום על הסכם מכר, הציבה לו הנתבעת עובדה מוגמרת, לפיה עליו לחתום על כתב הוויתור, בו הוא מוותר על טענותיו בדבר האיחור במסירה וזאת עשתה באמצעות ארליך, מנהל מחלקת הדיירים שפגש את התובע, עת האחרון ביקר בדירה או אז דרש את חתימתו על הכתב.

     

39. התובע מצהיר כי משהוצב בין הפטיש לסדן, לא נותרה לו ברירה, אלא לחתום על כתב הוויתור, אחרת חשש לעסקת המכר שהייתה בעיצומה רגע לפני חתימה. התובע מציין כי לא חתם בשם התובעת שהייתה כזכור כבר גרושתו באותה עת וגם לא יידע אותה על כך.

     

40. עיון בכתב הוויתור מגלה שהוא מהווה נוסח מודפס, שהוכן ככל הנראה כדי לשמש מול דיירים נוספים ובו מצהיר הקונה שתמורת פיצוי בסכום שהכתב מותיר למילוי על גבי הקו המיועד לכך, הוא מוותר על טענותיו לרבות בנושא איחור במסירה ולמעט בנושא תיקונים בדירה. בטופס התובעים נמתח קו במקום המיועד למילוי סכום הפיצוי.

     

41. ארליך הצהיר כי החתימה נעשתה במשרד של אהרוני בחודש מרץ 2019, עת הגיע התובע לסכם עם אהרוני את נושא מכירת הדירה וכי בתום הפגישה עדכן אותו אהרוני בדבר הסיכום לפיו יורשה לתובעים למכור את הדירה בטרם קבלתה כנגד חתימה על כתב ויתור.

     

42. גם אהרוני הצהיר כך בתצהירו והוסיף כי הסיכום כולו על מכירת הדירה בא בהמשך להפרה מצד התובעים את ההסכם באי תשלום יתרת התמורה וכי הובהר להם כי הדבר מזכה את הנתבעת בפיצוי מוסכם וכן בזכות לבטל את הסכם המכר, כך שלא ייתכן כי הנתבעת תמחל לתובעים על פיצוי ועל ביטול, ללא קבלת ויתור על הטענות בנושא האיחור במסירה.

     

43. לאחר עיון בחומר שלפניי ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי יש לקבל את גרסת התובעים לגבי החתימה על כתב הוויתור. עדותם של התובעים בעניין זה הייתה אמינה עליי ועדיפה עליי על גרסת אהרוני וארליך.

     

44. לפיכך, אני קובע כי בסיכום עם אהרוני על הסכמת הנתבעת למכירת הדירה על ידי התובעים טרם קבלתה, לא היה תנאי של ויתור על הטענות אודות האיחור במסירה. הנושא עלה רק לאחר מכן בפגישה של התובע עם ארליך בבניין, מועד בו התובע כבר הסתמך על ההסכמה שניתנה, שלא כללה את התנאי הנ"ל, והיה בעיצומו של מו"מ עם הקונה ולפני חתימת הסכם עמה, כך שסירוב לחתום על כתב הוויתור אכן עשוי היה לסכל את מכירת הדירה.

     

45. התובע אמנם לא טען שניסה להתנגד לחתימה או לפחות לשוחח עם אהרוני על כך, אולם אני נותן אמון לגרסתו שלפיה החליט באותו הרגע שעדיף לו לחתום ולהתמודד עם הנושא לאחר מכן, מאשר לסכן את עסקת המכר.

     

46. אולם גם אם נסיבות החתימה היו כפי שטוען להן אהרוני, סבורני שאין לתת תוקף לכתב הוויתור. האיחור במסירת הדירה היה ברור באותו שלב ועלה כדי מאות אלפי שקלים.

     

47. הזכות למכירת הדירה קודם לקבלת החזקה בה, הייתה קיימת לפי סעיף 15.2 להסכם, אשר קבע תנאים לכך, שבכולם עמדו התובעים. בסעיף 15.2 להסכם אין זכר לתנאי שעניינו ויתור על טענות כלשהן כתנאי להסכמת הנתבעת למכירת הדירה לפני קבלת החזקה בה על ידי התובעים.

     

48. לפיכך, אהרוני לא עשה לתובעים טובה או הנחה בעניין זה ועל כן גם ברור שלא היה זכאי לקבל תמורה על כך בדמות ויתור על טענות האיחור ועצם העובדה ששלח את ארליך להחתים את התובע על כתב ויתור או לחילופין לפי גרסתו דרש זאת מהתובע, היא בגדר חוסר תם לב מוחלט וגם בגדר הפרת ההסכם על ידי הנתבעת, הסכם אשר כאמור בסעיף 15.2 שלו, קבע את זכות התובעים למכירת הדירה קודם לקבלת החזקה ואת התנאים לכך, שמהם נפקד ויתור כלשהו מצדם.

     

49. כך, גם הטענה שלפיה לא היה לתובעים די כספים לשלם את יתרת התמורה, הופכת לא רלוונטית, גם לו הוכחה, שהרי אם הייתה לתובעים הזכות למכור את הדירה עוד לפני קבלת החזקה, הרי שגם אם מכרו אותה בשל חוסר יכולת לממן את היתרה, אין עובדה זו הופכת אותם למי שהפרו חוזה או את הנתבעת למי שהעניקה להם הטבה כלשהי. ויודגש – שוכנעתי מעדות התובעים כי היה בידיהם לגייס את היתרה לו רצו בכך ושההחלטה למכור את הדירה נבעה בכלל מהעובדה שהחליטו להיפרד ומהליכי הגירושין.

     

50. גם הניסיון של הנתבעת להציג את התובעים כמי שהפרו את ההסכם קודם לכן, באי ביצוע תשלומים במועד, דינה להידחות. אין ראיה כלשהי להחלת סנקציה מצד הנתבעת כלפי התובעים בטענה שלא שילמו את התמורה בזמן ואהרוני עצמו אישר בחקירתו כי חרף האיחור הנטען, לא פעלה הנתבעת נגד התובעים בעניין זה, אלא כדבריו, מחלה להם על כך (עמ' 26 ש' 29) ומכאן שיש לקבוע כי גם אם היה איחור כאמור, הנתבעת מחלה לתובעים על כך ועל כן אינה יכולה לאחר מכן ובדיעבד להחיות את ההפרות הנ"ל עליהן מחלה.

     

51. כעת המסקנה הנה אפוא שיש לפסוק לתובעים פיצוי על האיחור לפי חוק המכר דירות בגין התקופה 21.10.16 עד 7.4.19, לפי דמי שכירות ראויים של 5,050 ₪ וזאת לפי הסכם השכירות שצורף לגבי דירה דומה בסביבה הקרובה לדירתם מושא התביעה. הנתבעת, שהגישה חוות דעת שמאית על סכום נמוך יותר, ויתרה על חוות הדעת, משלא התייצב השמאי לחקירתו וכך יש לאמץ את ראיה שהתובעים הביאו כמפורט לעיל.

     

52. חישוב הפיצוי הוא 5,050 ₪ כפול 1.5 כפול 8 חודשים = 60,600 ₪ ועוד 5,050 ₪ כפול 1.25 כפול 21.56 חודשים = 136,097 ₪ ובסה"כ 196,697 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

     

     

    תשלומי הריבית בגין הלוואת הבלון

     

53. התובעים טוענים כי לפי ההסכם היו זכאים ליטול הלוואה שהנתבעת תישא בריבית שלה. התובעים נטלו הלוואה ושילמו מדי חודש בחודשו כ-1,100 ₪ ריבית בגינה ובסה"כ 46,668 ₪ אולם הנתבעת סירבה להשיב להם את סכומי הריבית.

     

54. הנתבעת מודה בהטבת הריבית הנטענת ואף טוענת כי זו ניתנה למשך יותר משנתיים, קרי 29 חודשים במקום 24 חודשים, אלא שלטענתה היא זו שנשאה בתשלומי הריבית.

     

55. דא עקא, בעוד התובעים צירפו לתצהירם מסמך של בנק המזרחי שהונפק ביום 11.7.19 הממוען אליהם ואשר כותרתו "תנועות כספיות בתיק" ואשר כולל חיובים לתקופה 15.2.16 עד 15.6.19 ולפיו שולם מדי חודש כ-1,100 ₪ (למעט חודש אחד בו היה חיוב של כ-1,400 ₪ וחודש ראשון בו היה חיוב של 2,135 ₪) וסה"כ 46,668 ₪, הנתבעת לא צירפה לתצהירה בדל של ראיה על כך ששילמה לתובעים החזר עבור הריבית והסתפקה בטענה סתמית בעניין זה בתצהירו של מר אהרוני (ס' 75). בסיכומיה לא ניתן אפילו למצוא התייחסות לעניין זה, אשר כן נזכר בסיכומי התובעים ס' 61.

     

56. כאן המקום לציין שגם בפסק הדין בעניין שותפו של התובע איבגי, טענה הנתבעת כאילו שילמה את הריבית, אולם גם שם לא צירפה הנתבעת בדל של ראיה לכך וטענתה נדחתה.

     

57. גם כאן אפוא נוכח העובדה שטענת הפרעתי של הנתבעת ביחס לסכום זה לא הוכחה, יש לקבל את התביעה אולם אין מקום לזכות את התובעים בסכום הנתבע בסך של 46,668 ₪, אשר משקף 40 חודשים ולא 29.

     

58. לפיכך, הנתבעת תשלם לתובעים את חיובי הריבית ששולמו למן יום 15.2.16 עד יום 15.7.18 (סה"כ 29 חודשים) ואשר מפורטים בנספח ה' לתצהיר התובעים וכאשר לסכום המצרפי של החיובים הנ"ל יתווספו ה"ה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

     

    תשלומי הצמדה למדד תשומות הבנייה בתקופת האיחור

59. התובעים טוענים כי בתקופת האיחור גבתה מהם הנתבעת הפרשי הצמדה למדד תשומות הבנייה שלא כדין בסך 25,933 ₪, שכן בתקופה בה הנתבעת מאחרת במסירת הדירה, לא יתכן כי תגבה מהם הפרשים כאמור, אשר מוצדקים אך ורק אם מדובר בתקופה הקודמת למועד מסירת הדירה. עוד נטען כי אם לא יושבו לתובעים ההפרשים, הלכה למעשה, הדבר אף נוגס מהפיצוי הסטטוטורי המגיע להם.

     

60. הנתבעת טענה בכתב ההגנה שלפי הסכם המכר ההצמדה הייתה למדד המחירים לצרכן וכי האיחור במסירה ממילא היה באחריות התובעים, שלא שילמו במועד את תשלומי התמורה.

     

61. משכבר דחיתי לעיל את טענות הנתבעת וקבעתי כי היה איחור במסירה וכי האיחור היה באחריות הנתבעת, ובהינתן כי ברור בעיני שלא היה מקום לגבות מהתובעים בתקופת האיחור במסירה הפרשים העולים על מדד המחירים לצרכן (שהוא מדד שנחשב כמייצג את השמירה על ערך הכסף), יש לבחון האם נגבה מהתובעים הפרשי מדד לצרכן כטענת הנתבעת או הפרשי מדד תשומות הבנייה כטענת התובעים. יש לציין כי גם כאן פסק הדין בעניין איבגי קבע קביעה עקרונית שיש להשיב את ההפרשים הצמודים למדד תשומות הבנייה.

     

62. עיון במסמך מצב החשבון שהנתבעת עצמה צירפה כנספח 24 לתצהיר אהרוני, מגלה כי אין ממש בטענות הנתבעת. עיון בעמ' החמישי לחשבון, תחת כותרת המשנה "ריכוז יתרות", מגלה שבגין התשלומים עבור הנכס, שהוגדרו "רכישת נכס" (תחת העמודה "חיוב עבור"), רשום תחת העמודה שכותרתה "סוג ההצמדה" – "מדד תשומות הבנייה". כך גם לגבי חיוב ששמו תשריטים. רק עבור חיובים מסוג חיבור חשמל ומדי מים גבתה הנתבעת מהתובעים הפרשים מסוג מדד מחירים לצרכן.

     

63. לפי תצהיר התובעים וכעולה גם ממסמך מצב החשבון של הנתבעת נספח 24 הנ"ל, הם שילמו עד ליום 17.12.05 סכום של 1,134,000 ₪. בנוסף לסכום זה שילמו סכום אחד נוסף ביום 15.4.19, העומד על סך של 423,376 ₪ וזאת כשבוע לאחר מכירת הדירה לקונה.

     

64. משמע, בתקופת האיחור במסירה, שהחלה כאמור ביום 21.10.16, שולם סכום כולל וסופי של 423,376 ₪ (שכלל את התשלום האחרון שנותר בגין תמורת הדירה ותשלומים עבור תשריטים, חיבור חשמל, מד מים ואגרות רישום הערות אזהרה).

     

65. לפי מסמך "מצב החשבון" נספח 24, מתוך הסכום הסופי הנ"ל, סכום של 25,934 ₪ מהווה הצמדה למדד תשומות הבנייה (25,759 הפרשי מדד תשומות הבנייה עבור תשלום יתרת החוב בגין הדירה ו-174 ₪ בגין הפרשים כאמור עבור תשריטים).

     

66. דא עקא, וכעולה מדברים שציינתי לעיל, הנתבעת הייתה רשאית לגבות הפרשי מדד מחירים לצרכן בתקופת האיחור, שכן הפרשים מסוג זה מבטאים שמירה על ערך הכסף, כך שלו גבתה רק אותם בתקופת האיחור, לא היה הדבר מזכה את התובעים בהשבה כלשהי.

     

67. התובעים עתרו להשבת מלוא הפרשי מדד תשומות הבנייה, ללא ניכוי הפרשי מדד המחירים לצרכן וגם ללא עתירה חלופית להשבת ההפרש בין שני סוגי ההפרשים הנ"ל (ההנחה כי שהפרשי מדד תשומות הבנייה בדרך כלל גבוהים יותר מהפרשי מדד מחירים לצרכן).

     

68. מאחר ומדובר בחישוב אריתמטי פשוט, אני קובע כי יש להפחית מהסכום של 25,934 ₪ את הפרשי המדד למחירים לצרכן שנצברו בתקופה האמורה על הסכומים המדוברים (כלומר על הסכום של 332,672 ₪ בגין יתרת התמורה ועל הסכום של 2,250 ₪ בגין תשריטים) ולחייב את הנתבעת להשיב לתובעים רק את הסכום המתקבל לאחר ההפחתה, ככל שנותר, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

     

    השבת סכום ששולם בגין תשריטים

     

69. התובעים ויתרו על סעד זה לנוכח דחייתו בפסק הדין בפרשת איבגי, שם חזרו בהם התובעים מדרישת ההשבה בקשר לסכום זה וזאת ככל הנראה נוכח העובדה שההוראה שקובעת כי שכר טרחת עו"ד כולל גם את התשלום עבור התשריטים, נקבעה בשנת 2017, בעוד הסכם המכר כאן נחתם מספר שנים קודם לכן.

     

    סוף דבר

70. התוצאה הנה כי התביעה מתקבלת ברובה לפי הסכומים שנפסקו לעיל.

     

71. בנסיבות אלה, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים גם את אגרות המשפט, באופן יחסי, קרי – מכפלת סכומי האגרות ביחס שבין הסכום הכולל שנפסק בפסק הדין (לא כולל אגרות ושכר טרחה), נכון למועד הגשת התביעה, חלקי סכום התביעה.

     

72. כן תשלם הנתבעת לתובעים שכר טרחת עו"ד בסך של 40,000 ₪, וזאת בהתחשב בכך שהתביעה התקבלה ברובה והייתה מוצדקת בעיקרה וכן בהתחשב במשך ההתדיינות והיקף המסמכים וטיעונים, כמו גם בהתחשב בהתנהלות הנתבעת, שלא בחלה בהעלאת כל טענה כדי להדוף את התביעה, לרבות טענות שמלכתחילה היו מאולצות בלשון ההמעטה.

     

73. כל הסכומים שפסקתי ישולמו לתובעים תוך 30 יום מהיום.

     

    ניתן היום, כ"ט חשוון תשפ"ג, 23 נובמבר 2022.