אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ב. ג'. ואח' נ' בית נח - ניהול ואחזקה בע"מ ואח'

ב. ג'. ואח' נ' בית נח - ניהול ואחזקה בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 29/06/2022 | גרסת הדפסה

ת"א
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
17568-11-16
14/06/2022
בפני השופטת:
חדוה וינבאום וולצקי

- נגד -
התובעים:
1. ב. ג'
2. המוסד לביטוח לאומי

עו"ד קליין ואח'
עו"ד בן צבי ואח'
הנתבעות:
1. בית נח - ניהול ואחזקה בע"מ
2. נטע חניונים בע"מ

עו"ד אלרום ואח'
 

 הצד השלישי: שיידט את בכמן (ישראל) בע"מ

                        ע"י ב"כ עו"ד נשיץ ואח'

 

  פסק דין 

  1. התובעת, ילידת 3.10.67, נפגעה ביום 23.12.12, עת עברה מתחת לזרוע חשמלית של מחסום מכוניות שהיה מותקן ביציאה מחניון הצמוד ל"בית נוח" (להלן: "המחסום"). המחסום ירד, פגע בראשה וגרם לה לנזקי גוף (להלן: "האירוע"). 

  2. האירוע הוכר על ידי התובע 2, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה והמל"ל הצטרף לתביעה כתובע נוסף, לצורך השבת הכספים ששילם וישלם לתובעת כתוצאה מהאירוע.

     

  3. התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבעת 1, בית נוח- ניהול ואחזקה בע"מ (להלן: "בית נוח" ו/או "הבניין"), אשר שימשה כחברת הניהול של בית נוח והייתה האחראית לתפעול ולאחזקה השוטפת של השטחים הציבוריים בבית נוח.

     

    התביעה הוגשה גם כנגד הנתבעת 2, נטע חניונים בע"מ (להלן: "החניון" ו/או "הנתבעת 2"), אשר הייתה והינה השוכרת, המחזיקה והמפעילה של החניון שבו אירע האירוע והינה בעלת המחסום. (להלן ייקראו שתיהן: "הנתבעות").

     

  4. הנתבעות כפרו באחריותן לאירוע והגישו הודעת צד ג' כנגד, שיידט את בכמן (ישראל) בע"מ (להלן: "צד ג'"), החברה אשר מכרה לנתבעת 2 את המחסום והתקינה אותו כ- 10 חודשים לפני האירוע.

     

  5. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק.

     

  6. מטעם התובעת העידו היא עצמה ובעלה, מר ב.ב (להלן: "מר ב.ב.").

     

    מטעם הנתבעות העידו מר ערן קרקוקלי, סמנכ"ל התפעול של הנתבעת 2 בזמנים הרלוונטיים (להלן: "מר קרקוקלי") ומר עידו בלוזר, מנהל הבניין (להלן: "מר בלוזר").

     

    מטעם צד ג' העיד מר דרור פרינץ, מנכ"ל צד ג' (להלן: "מר פרינץ").

     

    הצדדים הגישו חוות דעת של מומחים בתחום הבטיחות: מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר אלעזר איל- ביקלס (להלן: "ד"ר ביקלס"), מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של אינג' דוד אופיר (להלן: "אינג' אופיר") ומטעם צד ג' הוגשה חוות דעתו של אינג' סלים סעדי (להלן: "אינג' סעדי").

     

    הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות בתחום הראומטולוגיה, האורתופדיה והפסיכיאטריה. בסופו של יום הסכימו הצדדים על הנכויות בתחום הראומטולוגי והפסיכיאטרי. בנוגע לתחום האורתופדי, הסכימו הצדדים כי בית המשפט ימנה מומחה מטעמו. מטעם בית משפט מונה ד"ר גד ולן.

     

    נסיבות האירוע וטענות הצדדים:

     

  7. אין מחלוקת כי התובעת נפגעה כתוצאה מכך שהמחסום אשר היה ממוקם בחניון ירד על ראשה, עת ביקשה לעבור ביציאה מן החניון. המחלוקת הינה בשאלת אחריותן של הנתבעות וצד ג' להתרחשות האירוע.

     

  8. בכתב התביעה, בתצהירה ובעדותה, תיארה התובעת את השתלשלות האירועים אשר הובילו לפגיעתה. ביום האירוע הגיעה בפעם הראשונה לבניין משרדי מס הכנסה המצויים בקומה השישית בבניין בית נוח. לאחר שסיימה את ענייניה שם, נכנסה לאחת המעליות על מנת להגיע לקומת הכניסה של הבניין.

    לאור תקלה שקרתה במעלית היא נאלצה לעבור למעלית אחרת. כעבור מספר דקות משלא הגיעה מעלית היא החליטה לרדת במדרגות הבניין עד שהגיעה לדלת שמעליה היה שלט גדול ומואר בו היה כתוב "יציאה". על הדלת עצמה היה כתוב "יציאת חירום" ו- "יציאה לחניון" (להלן: "הדלת").

     

    התובעת העידה כי פתחה את הדלת וראתה מולה את רחוב הלפיד, אשר המרחק אליו מפתח הדלת הינו כ- 20 מטר. לדבריה היא החלה ללכת לכיוון הרחוב כאשר במהלך הליכתה לכיוון הרחוב, הרגישה לפתע חבטה עזה בראשה, נפלה על הרצפה ואז הבחינה כי המחסום "נפל" עליה.

     

    לדבריה, בעודה שוכבת על הרצפה מתחת למחסום, הופיע פתאום שומר, שהיא לא הבחינה בו קודם לכן, והחל לצעוק עליה ולאיים עליה עד אשר הגיע עובר אורח אשר הרים אותה מהרצפה והושיב אותה על המדרכה בסמוך למקום האירוע.

     

    התובעת ציינה כי במהלך הליכתה מדלת הבניין עד למקום האירוע היא לא ראתה את המחסום, כיוון שהמחסום היה מורם למעלה והוסתר על ידי הביתן של השומר (להלן: "הביתן").

     

    עוד ציינה כי במסלול הליכתה מהדלת לכיוון הרחוב לא הייתה דרך מיוחדת להולכי רגל והדרך להולכי הרגל הינה הדרך ששימשה את המכוניות ביציאתן מהחניון לכיוון הרחוב.

     

  9. לטענת התובעת הנתבעות התרשלו כלפיה באלה:

     

    לא תלו שלט על הדלת ממנה יצאה כי אין מעבר מהבניין אל הרחוב;

     

    לא תלו שלט שהיציאה מהבניין, דרך לובי הכניסה הראשית, הינה בקומה התחתונה וכי יש צורך לרדת עוד קומה כדי להגיע לדלת הכניסה ללובי הבניין;

    תלו שלט מואר גדול מול הדלת שבו נכתב "יציאה" וכך גרמו לה להבין כי היא יכולה לצאת מהבניין לרחוב;

     

    לא תלו על הדלת שלט המזהיר מפני המחסום;

     

    לא הקצו מעבר בטוח להולכי הרגל שביקרו בבניין ויצאו מדלת הבניין אל הרחוב באופן שיוכלו ללכת בבטחה ללא סיכונים;

     

    התקינו מחסום שאינו נראה להולכי הרגל שיצאו מהדלת בדרכם אל הרחוב כאשר הוא מורם;

     

    התקינו מחסום ממתכת ולא ריפדוהו בספוג עבה על מנת למנוע פגיעה בהולכי רגל כשהמחסום יורד ועלול לפגוע בהם בצורה קשה;

     

    השומר שהיה באזור לא הזהיר אותה מהמחסום ולא מנע ממנה ללכת מתחת לו.

     

  10. התובעת סומכת טענותיה על חוות דעתו של ד"ר ביקלס, אשר ביום 8.6.14, כשנה וחצי לאחר האירוע, ערך ביקור במקום ביחד עם התובעת ובעלה, ותיאר בחוות דעתו כך:

     

    "בביקורי הבחנתי בשילוט הנתון על המחסום (ראה תמונה 6) עליו כתוב "אין מעבר להולכי רגל". בביקורי נוכחתי לראות שכאשר המחסום מורם, הולך הרגל הבא מתוך החניון איננו יכול להבחין במחסום ובשלט האזהרה הנתון עליו (ראה תמונה 5). בביקורי נוכחתי שלדלת, דרכה עברה התובעת ויצאה מחדר המדרגות, מוצמד שלט, עליו כתוב, יציאת חירום- יציאה לחניון ומעל הדלת שלט מואר שבו נכתב "יציאה" (ראה תמונה 8 שבנספח). ביציאה אל החניון והליכה לכיוון הרחוב, אין מקום המיועד במיוחד להולכי רגל, והולך הרגל חייב ללכת במסלול או בנתיב נסיעת המכוניות. משני צידי ביתן השומר נתונות זרועות מחסום עליהן שילוט. כאמור, בעת שהמחסום מורם, הולך הרגל לא יכול להבחין בשילוט האוסר מעבר במקום שבו נמצא המחסום. לפיכך, במצב זה הולך הרגל יהיה בסיכון של פציעה בראשו כתוצאה מירידת זרוע המחסום על ראשו כפי שארע לתובעת... בעת ביקורי עברו מבקרים במסלול כלי הרכב והשומר עמד בחניון ולא מנע את הליכתם (ראה תמונות 9; 10)."

     

  11. המומחה קבע בחוות דעתו שעל מנת למנוע את התאונה שגרמה לפציעת התובעת, צריך היה להתקין במקום מעבר להולכי רגל ולכוון את הציבור על ידי שילוט מתאים. כן היה צריך למנוע את יציאת הולכי הרגל מהבניין דרך היציאה מהחניון ולהזהירם מהמחסום לפני היציאה מהבניין. עוד קבע עוד כי המחסום נשוא התביעה היה מוצר פגום גם מאחר שלא עמד בדרישות התקן הרשמי המחייב.

     

  12. באותו ביקור צולמו תמונות של מקום האירוע. התמונות צורפו הן לחוות הדעת של ד"ר ביקלס והן לתצהירה של התובעת. אין מחלוקת כי התמונות משקפות את מצב החניון כפי שהיה במועדים הרלוונטיים לתביעה.

     

  13. הנתבעות מצידן טענו בכתב ההגנה כי הן פעלו בצורה מקצועית, אחראית וזהירה כשם שכל מנהלת בניין ומפעילת חניון סבירות היו נוהגות בנסיבות העניין. לטענתן:

     

    לאורך מסלול הליכתה של התובעת בבניין, היו מותקנים שלטים ברורים המנחים את הולכי הרגל לא ללכת במסלול שבו הלכה התובעת, אלא ללכת במסלול אחר על מנת לצאת מהבניין בביטחה.

     

    עם צאתה של התובעת מהמעלית ולפני צאתה לחניון היה מותקן שלט ברור שלא ניתן היה להתעלם ממנו, לפיו יציאת הולכי רגל הינה מקומת הקרקע ולא מקומת הביניים, אשר משמשת יציאה לחניון בלבד.

     

    על הדלת ממנה יצאה התובעת היה מצוי שלט ברור ובו כתוב כי מדובר ב"יציאה לחניון" וביציאת חירום בלבד. משמע שהיציאה מדלת זו הינה רק במצבי חירום ולא בשגרה.

     

    המחסום, השלטים, דרכי הגישה בבניין, הכניסות והיציאות, עמדו בכל התקנים וקיבלו את מלוא האישורים.

     

    לטענתן טענת התובעת, כאילו המחסום היה במצב מורם ולפיכך לא הבחינה בשלט שעל המחסום, אינה מתיישבת עם השכל הישר. זאת מאחר שאם המחסום היה במצב מורם אז במקום היה רכב שיצא מהחניון. משכך אין לתובעת אלא להלין על עצמה כאשר בחרה להספיק לצאת תחת המחסום המהווה מעבר לכלי רכב בלבד.

     

    לטענת הנתבעות באזור המחסום נמצא בודק ביטחוני אשר בודק בשעות מסוימות את הרכבים הרוצים להיכנס לחניון וממילא מיקומו של העובד הוא מכיוון כניסת הרכבים לחניון ולא מהכיוון ממנו הגיעה התובעת. אין זה מתפקידו של הבודק הביטחוני להורות להולכי הרגל במקום את כיוון היציאה.

     

  14. הנתבעות ביקשו לסמוך טענותיהם על חוות דעתו של אינג' אופיר אשר ביקר במקום האירוע ביום 29.5.17.

     

    אינג' אופיר קבע בחוות דעתו כי התובעת בחרה לצאת מהבניין דווקא דרך דלת שנכתב עליה במפורש שהיא מיועדת ליציאת חירום. גם לאחר שיצאה התובעת מהבניין לאזור יציאת כלי הרכב מהחניון, היא התעקשה להמשיך ולצעוד בדרך המיועדת לכלי רכב אל עבר היציאה מהחניון, מקום שהולכי רגל נדרשים להימנע מצעידה עליו, ועברה דרך המחסום המיועד ליציאת כלי רכב בלבד. הטענה כאילו התובעת לא ראתה את השלט המונע בעד הולכי רגל לעבור במחסום הינה אבסורדית, שכן הזמן שמוט המחסום מצוי במצב אנכי ובכך נחסם קו הראייה לשלט שעליו, הינו קצר ביותר ולמעשה מצב זה מתרחש רק בזמן שרכב עובר במחסום. אם אכן נפגעה התובעת כתיאורה, הרי זה מכיוון ש"נדבקה" לאחורי רכב שניצב במחסום - פעולה אבסורדית כשלעצמה. אולם גם במצב זה היה שלט גלוי טרם הגיעה המכונית למחסום ואשר אליה אפשר ונצמדה התובעת, כך שבכל מקרה ראתה את השלט הנדון.

     

    המחסום שמוצב במקום מיועד למעבר רכבים ולא למעבר הולכי רגל וכך נרשם במקום. כך או כך השיקול להתקנת חיישן מיוחד ביציאה מן החניון, שיתאים להולכי רגל מוטל לפתחם של היצרן או ספק המחסום. כל עוד לא הוחלט כך, ובעובדה הוצגו שלטים המודיעים בדבר הגבלת תנועת הולכי רגל במקום, אמורים האחרונים לציית להגבלה זו. ככל שנפגעה התובעת ממוט המחסום ביציאה מהחניון, אין זאת אלא שהפגיעה היא תוצאה של פעולות בלתי סבירות שבוצעו על ידה.

     

  15. צד ג' הכחיש גם כן את אחריותו לאירוע וטען כי האירוע אירע מבלי שהפר כל חובת זהירות כלפי התובעת או כלפי הנתבעות.לטענתו:

     

    התובעת ניסתה לצאת ממתחם החניון דרך פתח יציאה המיועד לכלי רכב בלבד. בשעה שכלי הרכב שלפניה עשה את דרכו החוצה מיהרה התובעת, בפזיזות ובחוסר תשומת לב, לעבור תחת המחסום החשמלי המיועד לכניסת ויציאת כלי רכב בלבד, ואשר אינו מיועד לזיהוי תנועת הולכי רגל.

     

    בין קצה חלקו הימני של המחסום לבין אבן השפה, קיים מרווח שדרכו ישנה אפשרות מעבר חופשית לקטנועים/אופנועים גם כאשר המחסום סגור, ודרכו יכלה התובעת לעבור בבטחה. אולם, מסיבות שאינן ברורות בחרה התובעת ללכת במרכז הנתיב המוביל אל המחסום ובבחירתה זו הביאה בעצמה לפגיעתה הנטענת .

     

    האירוע לא אירע עקב בעיה או תקלה במחסום. מדובר במחסום תקין לחלוטין שלא היה כל צורך לבצע בו תיקון או שינוי כלשהו ולראיה כי אף לאחר האירוע לא נדרש כל תיקון או שינוי במחסום והוא המשיך לפעול כסדרו.

     

    לדבריו בכל המחסומים ביציאות ובכניסות מותקן גלאי באספלט הכביש שתפקידו לזהות כלי רכב אשר עוברים מעל המחסומים. מחסומים אלה מבוססים על תקינה אירופאית מוכרת ונבדקים ומאושרים על ידי גורמים מוסמכים ומקצועיים לכך.

     

    הגלאי המותקן מתחת לאספלט אינו מיועד לזהות תנועת הולכי רגל מכל סוג שהוא ואין כל דרישה כי על הגלאים המותקנים לזהות תנועת הולכי רגל מתחת למחסום.

     

    על עמדות המחסום קיימת מדבקה גדולה וברורה המזהירה מפני פגיעת המחסום בירידה.

     

  16. צד ג' סומכת טענותיה על חוות דעתו של אינג' סלים סעדי, אשר ערך ביקור במקום ביום 6.8.20. אינג' סעדי קבע בחוות דעתו כי מדובר במחסום תקני ותקין אשר סופק על ידי צד ג' שהינה חברה מובילה בתחומה הפועלת על פי כל הסטנדרטים המתקדמים באירופה המערבית. המחסום מיועד לכלי רכב ואינו מיועד להולכי רגל והדבר מצוין בבירור במפרט היצרן. האחריות להכשיר מעבר בטוח להולכי רגל בצד המחסומים מוטלת על הנתבעות. אילו נהגה התובעת בזהירות ונמנעה ממעבר במקום, בהתאם לשלט המורה על כך המוצב על זרועות המחסומים, התאונה הייתה נמנעת.

    דיון

     

  17. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שמעתי את העדויות ועיינתי בתמונות ממקום האירוע,

    ראיתי לקבוע כדלקמן:

     

    ראשית, הייתה זו הפעם הראשונה שבה ביקרה התובעת במקום האירוע.

     

    שנית, בחדר המדרגות שבבניין, המוביל אל הדלת ובחדר המדרגות שמתחת לדלת, אין כיתוב שמציין שלצורך יציאה מהבניין נדרש להמשיך ולרדת במדרגות, ואין כל שילוט שמזהיר את האנשים מפני המחסום.

     

    שלישית, הדלת שמובילה ליציאה מהבניין נפתחת לכיוון החניון אולם כאשר היא נסגרת אין כל אפשרות לפתוח אותה מבחוץ ולהיכנס חזרה לבניין.

     

    רביעית, כאשר מכונית עוברת מתחת למחסום וכתוצאה מכך המחסום מתרומם, הזרוע של המחסום מוסתרת מאחורי ביתן השומר שנמצא לפני הזרוע של המחסום. רק הקצה העליון של הזרוע בולט מעל ביתן השומר.

     

    חמישית, יש במרכז המחסום שלט שבו כתוב כי "אין מעבר להולכי רגל", אולם כאשר המחסום מורם לא ניתן לראות את השלט שמוסתר מאחורי הביתן של השומר.

     

    שישית, המחסום אינו מרופד וכאשר המחסום מורד, קצהו מגיע כמעט עד לקיר דבר אשר לא מאפשר מעבר של הולך רגל.

     

    שביעית, החניון משרת את כל מי שרוצה לחנות בחניון תמורת תשלום, ובפועל אנשים יוצאים מהחניון רגלית דרך המחסום ממנו עוברות המכוניות חרף השלט שאוסר זאת.

     

    שמינית, הזרוע של המחסום עולה כאשר רכב מגיע למחסום ויורדת רק כאשר הרכב נוסע קדימה ועולה על הכביש שברחוב הלפיד.

     

    תשיעית, השומר אינו נמצא באופן קבוע בביתן או לידו.

     

    עשירית, המחסום מזהה כלי רכב בלבד והוא אינו נועד לזהות בני אדם.

     

  18. לאור קביעותיי אלה, יש לבחון את אחריותן של הנתבעות ושל צד ג'.

     

  19. במספר פסקי דין נקבע כי מחסום אוטומטי הינו בגדר "דבר מסוכן". (ראה ת"א (צפת) 22750-03-14 יהודית גיאר נ' גבריאל נעים, ניתן ביום 6.12.15 (להלן: "עניין גיאר"); ת"א (י-ם) 18486/08 גנקין אירנה נ' גן טכנולוגי ירושלים בע"מ, ניתן ביום 25.2.10 (להלן: "עניין גנקין"); ת"א (אש') 15661-07-14 פלונית נ' כפר סילבר בית ספר חקלאי, ניתן ביום 27.1.20 (להלן: "עניין כפר סילבר")).

     

    הסוגיה לא הגיעה עדיין לפתחו של בית המשפט העליון.

     

     

  20. בת"א (י-ם) 12861/09 רחל חביליו נ' חניון גרוזנברג בע"מ, ניתן ביום 13.2.12 (להלן: "עניין חביליו"), אירע מקרה דומה מאוד לענייננו. גם שם נחבטה התובעת ממחסום היציאה מהחניון שהיה מורם מעלה עקב יציאת הרכב מהחניון. כבוד השופטת מירית מי- דן קובעת בפסק הדין את אחריותו של החניון לנזקיה של התובעת בכך שלא דאג לשילוט מתאים כנדרש ולא דאג להתקנת אמצעים שימנעו מקרה של ירידת זרוע המחסום בעת חציית הולך רגל מתחתיו. ערעור של הנתבעת שהוגש לבית המשפט המחוזי, נמשך בהמלצת ההרכב.

     

  21. הקביעות בעניין חביליו יפות גם לענייננו. מחסום הוא דבר מסוכן ונכנס תחת ההגדרה של דבר מסוכן בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אין מדובר בסיכון רגיל שאין לנקוט אמצעי זהירות למניעתו. כך גם הקביעה כי העדר קיומו של חיישן, שיעצור את ירידתו של המחסום בעת שאדם עובר במקום, כאשר אין שביל מיוחד להולכי רגל, עולה כדי הפרת חובת הזהירות של בעלי החניון ומפעיליו כלפי העוברים ושבים בפתחו. הוא הדין באשר לשילוט בולט לעין מיד עם היציאה מהדלת לכיוון החניון.

     

  22. כאמור, בענייננו הייתה זו הפעם הראשונה שבה הגיעה התובעת לבניין. התובעת מיהרה לסיים את ענייניה בבניין על מנת להספיק להגיע כמה שיותר מהר לעבודתה בבית החולים. לאור התקלה שארעה במעליות התובעת החלה לרדת במדרגות הבניין עד אשר הגיעה לדלת שמעליה היה שלט מואר בו צוין כי מדובר ביציאה. התובעת יצאה מהדלת והגיעה לתוך החניון ממנו ראתה כי יש לה אפשרות להגיע לרחוב הלפיד. התובעת לא ראתה את המחסום ולא ראתה שילוט אזהרה. כל שראתה היה את הביתן של השומר מבלי שהשומר עמד בו.

     

  23. מקובלת עליי טענת התובעת כי היה על הנתבעת 1 לתלות כבר על דלת היציאה לחניון שילוט ברור אשר יזהיר כי אין מעבר להולכי רגל. העובדה כי על הדלת היו גם שלטים "יציאת חירום" ו"יציאה לחניון" אינה גורעת מהעובדה כי מעל לדלת היה שלט מואר וברור שבו נכתב "יציאה" ומכאן שהתובעת לא הייתה צריכה לחשוד כי אין יציאה לרחוב הלפיד.

     

    יתרה מכך, העובדה כי על הדלת הוצב גם שלט שאינו מואר שבו נכתב "יציאת חירום" אין בה כדי לסייע לנתבעות. כאשר מופעל מצב חירום כמו למשל כתוצאה מרעידת אדמה, שריפה, הפסקת חשמל וכו', תהיה יציאה מרובה של אנשים מיציאה זו ולכן על הנתבעות לצפות כי אנשים ייצאו דרך דלת זו לכיוון המחסום ועליהן להזהיר את הציבור מפני המחסום.

     

    כדי למנוע את הסכנה, הייתה הנתבעת 1 יכולה בקלות להציב שילוט ברור אשר יתריע מפני יציאה לחניון וכי ישנה סכנה של מכוניות עוברות ומחסום. שילוט כאמור לא הוצב.

     

  24. עדותו של מר קרקוקלי, לפיה החניון משרת ציבור אנשים שלא מגיעים דווקא לבית נוח, שכן מדובר בחניון ציבורי בתשלום, מחזקת את המסקנה לפיה היה על החניון לאפשר שביל גישה בטוח להולכי רגל, להציב שילוט בולט לעין המזהיר מפני מעבר מתחת למחסום ולהציב חיישן אשר ימנע את ירידת המחסום ברגע שהולך רגל יעבור תחתיו.

     

    פעולות אלו לא היה בהם כדי להכביד יתר על המידה על הנתבעת 2, זאת בעיקר לאור עדותו של מר פרינץ, אשר אישר בחקירתו כי אם הנתבעות היו מבקשות שהמחסום לא ירד בעת מעבר הולך רגל, אז הם היו מוסיפים אמצעי שיודע לעצור כאשר עובר הולך רגל. מדובר בתוספת עלות של מאות שקלים בודדים (ראה עמ' 46 לפרוטוקול).

     

  25. אין בידי לקבל את טענת הנתבעות כי היה די בכך שעל המחסום היה שילוט האוסר מעבר הולכי רגל, שכן כאמור וכפי שניתן להיווכח מהתמונות, מדובר בשילוט אשר לא ניתן לראותו כאשר המחסום מורם ולכן ברי כי לא היה בידי התובעת להיזהר מפני המחסום בנסיבות שבהן לא ידעה כלל כי הוא קיים.

     

  26. לא מצאתי צורך להתייחס לטענות הצדדים בנוגע לשאלה האם המחסום עמד בתקן אם לאו. לא הוכח שהמחסום נשוא התביעה לא עמד בדרישות התקן. אלא שגם במצב שהוא עומד בדרישות התקן, הרי שבנסיבות העניין לאור מיקומו של המחסום, לא היה מקום להתקין מחסום המיועד לזהות כלי רכב בלבד. היה מקום להתקין מחסום אשר יכול לזהות גם כלי רכב וגם בני אדם. זאת בין היתר בהינתן שכאשר הזרוע של המחסום יורדת היא מותירה שטח צר מאד עד לקיר הבניין, שאינו מאפשר מעבר להולכי רגל.

     

  27. לאור כל דבריי שלעיל, אני קובעת כי הנתבעות התרשלו כלפי התובעת. הנתבעות היו צריכות לצפות את הסכנה הקיימת מירידת המחסום על ראשו של מי שיעבור ביציאה מן החניון והיו צריכות לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את האירוע. מדובר בסכנה בלתי רגילה, בסכנה שאינה נראית, כשהמחסום מורם ומוסתר מאחורי הביתן.

     

    כאמור, בפסיקה הוכר מחסום כדבר מסוכן, שעל-פי סעיף 38 לפקודת הנזיקין מעביר את נטל הראיה אל הנתבעות. בהתאם לפסיקה אמצעי הזהירות שעל המזיק לנקוט הינם כגודל הסכנה והנזק הגופני שעלול להיגרם לניזוק. לפיכך היה על הנתבעות לנקוט את האמצעים הבאים:

     

    על הנתבעת 1 - לחסום את דלת היציאה מהבניין לחניון ולכל הפחות להתקין שלטים ברורים המזהירים מפני הסכנה כי מדובר בחניון שיש בו מחסום ואסור לעבור שם; להתקין פשפש מעבר בטוח להולכי הרגל מרגע היציאה מדלת הבניין ועד ליציאה ממתחם החניון;

     

    על הנתבעת 2- להתקין חיישן במחסום הנועד לזהות גם מעבר של הולכי רגל שימנע את ירידתו של המחסום גם כאשר עוברים הולכי רגל; להתקין שילוט גדול וברור המזהיר מפני הסכנה מיד עם היציאה מהבניין; להתקין מעבר בטוח בצידי המחסומים ולנתב את הולכי הרגל דרך מעבר זה בלבד;

     

  28. עלותם של כל אמצעי הזהירות שפורטו לעיל הינה מינימלית ולא הייתה דורשת מהנתבעות להשקיע מאמצעים מרובים או כספים רבים. ככל שהנתבעות היו מאמצות את האמצעים שפורטו לעיל, סביר כי האירוע היה נמנע.

     

  29. לאור כך, משקבעתי כי הנתבעות התרשלו כלפי התובעת והתובעת נפגעה, הרי שהן אחריות לנזקיה תוצאת האירוע.

     

    אחריותו של צד ג'

     

    טענות הנתבעות

     

  30. צד ג' הינה המתכננת, יבואנית ומתחזקת המחסום.

     

  31. עם התחלת פעילותה של הנתבעת 2 כמפעילת החניון, היא פנתה לצד ג' שהינה חברה מוכרת ומיומנת המתמחה בייצור, תכנון והתקנת מחסומים ובתכנון פתרונות תנועה בכניסה וביציאה מחניונים.

     

  32. טרם ביצוע ההתקנה של המחסום, הגיע נציג צד ג' לשטח, הבין את צרכי הנתבעת 2 ובהתאם להם נתן הצעת מחיר להתקנת המחסום שהותקן בפועל בכניסה לחניון.

     

  33. הנתבעות סברו כי המחסום שסופק להן הינו מחסום בעל תו תקן המשמש כמחסום למעבר של כלי רכב וכן כזה הבטוח מפני פגיעתם של הולכי רגל.

     

  34. על צד ג' היה להציע לנתבעות להוסיף חיישן או כל התקן בטיחותי אחר להולכי הרגל.

     

  35. צד ג' הינה חלק מחברה בינלאומית אשר נותנת בנוסף לשירותי ההתקנה, הייצור והתחזוקה גם שירותי תכנון וייעוץ.

     

  36. בעניין גיאר קבע בית המשפט כי עצם העובדה שאמצעי המיגון שסופקו לא כללו זיהוי של בני אדם העוברים מתחת למחסום אלא רק רכבים יש בה כדי להעיד על רשלנות ספק המחסום. בית המשפט קבע כי יש להטיל את החלק הארי באחריות על ספק המחסום וזאת מאחר ואשמה המוסרי גבוה יותר. באותו עניין הוחלט להשית על ספק המחסום אחריות בשיעור של 65%.

    טענות צד ג'

     

  37. חוות הדעת של אינג' אופיר מטעם הנתבעות, אינה מזכירה כל טענה לגבי אי תקינות המחסום או כשל כלשהו בהתנהלות צד ג'. לו בשל כך, דין ההודעה כנגד צד ג' להידחות.

     

  38. המחסום היה תקין לחלוטין ומיועד לשימוש בנתיב מעבר לכלי רכב בלבד. ככל שנעשה שימוש במחסום שלא בהתאם לייעודו, הרי שאין לכך כל קשר לצד ג'. מי שהיו צריכות לדאוג לעשות שימוש במחסום בהתאם לייעודו הן התובעת או הנתבעות.

     

  39. האחריות לדאוג להסדרת הגישה במקום, התקנת מעבר הולכי רגל, הכוונה, שילוט וכו', מוטלת על הנתבעות בלבד כמחזיקות במקום ואין לה כל קשר לצד ג'.

     

  40. הנתבעת 2 כשלה כאשר לא מינתה איש בטיחות מטעמה או יועץ חניה.

     

  41. הנתבעות ידעו היטב כי מדובר במחסום המיועד לכלי רכב בלבד ואינו מיועד לזהות תנועת הולכי רגל. זו הייתה דרישתן, הן קיבלו את המפרט המתאר זאת וכך אף הוסבר להן במעמד ההתקנה.

     

  42. עניין גיאר אינו רלוונטי לענייננו שכן באותו מקרה מנגנון המחסום היה אחר לחלוטין וכלל עינית. בהזמנת המחסום נדרש ספק המחסום על ידי מחזיק המקום מפורשות כי בשער תותקן עין פוטו-אלקטרית למניעת ירידת המחסום על אדם, מה שלא נעשה על ידי הנתבעות במקרה הזה לאור צרכים אחרים.

     

    דיון

     

  43. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את העדויות אני סבורה כי הנתבעות לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהן להוכיח כי צד ג' התרשל באופן כלשהו כלפיהן.

     

  44. הנתבעות לא ביקשו להתקין במחסום עינית או התקן כלשהו אחר אשר יזהה מעבר של הולכי רגל וימנע את ירידתו של המחסום עליהם.

     

  45. בתצהיר עדותו הראשית של מר קרקוקלי ישנו סעיף אחד שמתייחס לאחריות צד ג'. בסעיף 19 לתצהירו הוא מעיד כך:

     

    "לחילופין וככל שיקבע כי המחסומים לא היו תקינים או לא כללו התקני ביטחון מספקים, הרי שהאחריות לכך מוטלת על חברת שיידט את בכמן ישראל בע"מ אשר התקינה ותחזקה את המחסומים."

     

    לבד מאמירה זו אין כל עדות שמי מהנתבעות ביקשה מצד ג' ייעוץ באשר לטיב המחסום שנכון להתקין ביציאה מהחניון או כי ביקשה מפרט אחר של מחסום מזה שהותקן.

     

  46. במהלך העדות שב העד וציין כי לא ביקשו כלל התקנת מחסום שימנע ירידתו על הולכי רגל וכי מבחינתם זו לא הייתה דרישה (ראו עדותו בעמ' 36 לפרוטוקול).

     

  47. במצב דברים זה לא יכולה לעלות טענה כלפי ספק המחסום שכלל לא התבקש להתקין מחסום עם חיישן שיזהה מעבר להולכי רגל.

     

  48. אינג' סעדי הבהיר בחקירתו כי בחניונים מסחריים נהוג ליצור פשפש להולכי רגל או מעבר אחר כלשהו. צד ג' יכול היה לצאת מנקודת הנחה שישנו פתרון להולכי רגל וכאמור לא הוכח כי כלל נדרש לשאלת הבטיחות שבמעבר הולכי רגל מהחניון.

     

  49. לאור דבריי אלה ברי שהאמור בפסק דין גיאר אינו יכול לשמש לענייננו שכן שם התבקש ספק המחסום לספק גם עינית ולא עשה כן.

     

  50. משכך, ראיתי לדחות את ההודעה לצד ג'.

     

    אשם תורם

     

  51. לטענת הנתבעות ככל שייקבע כי יש להטיל עליהן אחריות לאירוע, יש להטיל על התובעת אשם תורם משמעותי.

     

  52. לטענתן, התובעת בחרה לסכן את עצמה במודע עת הלכה בצמידות לחלקו האחורי של רכב שיצא מהחניון באותה העת ובמרכז הכביש ולא לצידו, כל זאת תוך תקווה כי המחסום לא ירד עליה, אך לצערה הסיכון שלקחה התממש והתובעת נפגעה בראשה.

     

  53. הנתבעות מבקשות לסמוך טענתן על פסקי הדין בעניין כפר סילבר שם יוחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 35%; על עניין גנקין שם יוחס לתובע אשם תורם בשיעור של 50% ועל ת.א 9789-07-11 רינה מחלוף נ' עיריית הרצליה, ניתן ביום 11.1.16 (להלן: "עניין מחלוף"), שם יוחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 25%. לטענתן בענייננו יש להטיל על התובעת לכל הפחות אשם תורם בשיעור של 70%.

     

  54. התובעת טוענת מנגד כי אין כל מקום לייחס לה אשם תורם לאירוע התאונה ושבה על טענותיה ומפנה לפסיקה בעניין חביליו שם לא נקבע אשם תורם.

     

  55. אין בידי לקבל את טענת הנתבעות בעניין זה.

     

  56. בפסקי הדין אליהם הפנו הנתבעות דובר בתובעים אשר הכירו את מקום האירוע וידעו על הימצאותו של המחסום. בנוסף, לתובעים הייתה אפשרות לעבור בדרך המיועדת להולכי רגל אולם הם בחרו שלא ללכת בדרך זו ולעבור תחת המחסום. כך למשל בעניין כפר סילבר דובר במורה אשר עבדה בבית הספר כפר סילבר. המחסום מוקם לפני הכניסה לבית הספר ומדובר במחסום אותו עברה התובעת יום ביומו בעת הגעתה לעבודה וחזרתה ממנה. משמאלו של המחסום נמצא שביל להולכי רגל, אשר מוביל בסופו לאזור בית הספר.

     

    בעניין גנקין דובר על עובדת אשר הכירה את המקום היטב והייתה לה אפשרות ללכת בכניסה שיועדה להולכי הרגל, אולם בחרה שלא ללכת בדרך זו בשל צפיפות. באותו עניין בית המשפט שם קבע:

     

    "אין חולק כי קיימת כניסת הולכי רגל, וכי התובעת הכירה אותה היטב, אך בחרה שלא להשתמש בה מחמת הצפיפות.

     

    בעניין רינה מחלוף דובר בנפילת מחסום שאינו אוטומטי על ראשה של עובדת, אשר הכירה את המתחם וביקשה לעשות קיצור דרך במעבר דרך המחסום.

     

  57. בניגוד לפסקי הדין אליהם הפנו הנתבעות, בענייננו כאמור הייתה זו הפעם הראשונה שבה התובעת ביקרה בבניין. התובעת לא ידעה על הימצאותו של המחסום ואף כפי שנקבע לעיל לא יכלה לראות את המחסום מכיוון שהמחסום היה מורם ומוסתר על ידי הביתן של השומר. כאשר הגיעה התובעת לאזור המחסום השומר לא היה שם על מנת להזהיר אותה כי ישנו מחסום וכי אסור לעבור היכן שהיא מבקשת לעבור. לאורך כל הדרך שמדלת היציאה מהבניין ועד למחסום לא היה כל מעבר בטוח להולכי רגל שבו יכלה התובעת להלך.

     

  58. יחד עם זאת, אני סבורה כי גם לתובעת אשם תורם בשיעור נמוך לקרות ההתרחשות.

     

  59. התובעת העידה כי מיהרה לעבודה ולכן יצאה לתוך החניון מבלי שנתנה דעתה לכל מה שהעין יכולה לקלוט.

     

  60. כאשר התובעת יצאה מדלת הבניין היא הבחינה כי היא הגיעה לחניון ופנתה ליציאה ממנו. גם אם לא ראתה בדרכה שלטים האוסרים מעבר מתחת למחסום ואף לא את המחסום, הרי שכאדם סביר צריכה הייתה לנקוט בזהירות ולראות שהדרך פנויה ולא נשקפת לה סכנה.

     

  61. בחפזונה זה של התובעת, כשהיא יוצאת למקום שאינו מוכר לה ויש שילוט שמלמד כי היציאה היא לחניון, מצאתי אשם תורם מצידה.

     

  62. לאור מסקנתי זו אין בידי לקבל את מסקנת בית המשפט השלום בעניין חביליו. עצם העובדה כי בית משפט שם קיבל את גרסת התובעת לא מביא בהכרח לכך שאף לפי אותה גרסה לא ניתן להכיר אשם תורם על התובעת שם. גם אין בידי לקבל את המסקנה כי לא ניתן להכיר בחובת זהירות על עובר אורח בדרך.

     

  63. לאור כל האמור לעיל אני מוצאת לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 10%.

     

    הנזק

     

    הנכות הרפואית

     

  64. כתוצאה מהאירוע החלה התובעת לסבול מכאבים בצוואר, נימול בידיים, החלה לפתח תגובות נפשיות. בסופו של יום אובחנה התובעת כמי שסובלת מפיברומיאלגיה.

     

  65. הצדדים הגיעו להסכמה באשר לנכויותיה הרפואיות של התובעת בתחום הריאומטולוגיה ובתחום הנפשי:

     

    בתחום הריאומטולוגיה בגין הפיברומיאלגיה, נכות בשיעור 16.25% מותאם לפי סעיפים 35(1) ב-ג לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות").

     

    בתחום הנפשי, נכות בשיעור 15% מותאם לסעיפים 34 (א) (2)-(3) לתקנות.

     

  66. בתחום האורתופדיה לא הושגה הסכמה בין הצדדים ומונה ד"ר גד ולן כמומחה רפואי מטעם בית המשפט.

     

  67. ד"ר ולן בבדיקתו את התובעת מצא הגבלת תנועות קלה בטווחי תנועות הצוואר והעריך את נכותה של התובעת בשיעור של 10% לפי סעיף 37(5)(א) לתקנות.

     

    המומחה לא זומן לחקירה על חוות דעתו והצדדים אף לא הלינו על קביעתו. משכך, אני מקבלת את קביעת המומחה ומעמידה את נכותה האורתופדית של התובעת בשיעור של 10%.

     

  68. סה"כ נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת עומדת על 36%.

     

    הנכות התפקודית

     

  69. לטענת התובעת בעקבות התאונה היא אינה יכולה לבצע את מטלות הבית אותן נהגה לבצע ואינה יכולה לשוב למעגל העבודה.

     

    לטענתה יש להעמיד את נכותה התפקודית בשיעור של 50%.

     

  70. לטענת הנתבעות, אופי עבודתה של התובעת כמזכירה רפואית וכמנהלת חשבונות, אינה מצריכה יכולות פיזיות מרובות, מה גם שהתובעת העידה בבית המשפט כי נהגה לבצע את עבודתה כמנהלת חשבונות מביתה על חשבון זמנה החופשי.

     

    נכותה של התובעת בתחום הנפשי אינה מגבילה אותה בביצוע עבודתה כמנהלת חשבונות, עבודה שאינה מצריכה עמידה מול קהל ומפגש עם אנשים.

     

    לחלק הארי מנכותה הרפואית של התובעת אין כל השפעה על תפקודה.

     

    נכותה התפקודית של התובעת אינה מצדיקה את ישיבתה בבית בחוסר מעש.

     

    לטענתן, יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת בשיעור של 25%.

     

  71. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שמעתי את התובעת בפניי, הבאתי בחשבון את נכויותיה הרפואיות ואת עיסוקיה עובר לאירוע, מצאתי להעמיד את נכותה התפקודית בשיעור של 30%. עיסוקיה של התובעת מאפשרים עבודה משרדית גם אם יהיו ימים שיקשה עליה להחזיק ביום עבודה מלא. דווקא העיסוק כמנהלת חשבונות בביתה מאפשר לה לעבוד בהתאם ליכולותיה ועם הפסקות למנוחה. הנכות הנפשית לעצמה אינה בשיעור שמגביל תעסוקה אלא לכל היותר מקשה במקצת על היזימה וההתמדה.

     

     

     

     

    בסיס השכר

     

    טענות התובעת

     

  72. עובר לתאונה עבדה התובעת בשני מקומות עבודה: האחד, במשרה מלאה כמזכירה בבית חולים שיקומי (להלן: "בית החולים"); השני, במשרה חלקית, כמנהלת חשבונות במשרד רו"ח מ.ש (להלן: "משרד רו"ח").

     

  73. לקראת סוף שנת 2012, כשילדי התובעת בגרו וילדה הקטן היה בן 12 שנים, החליטה התובעת לעבוד בנוסף לעבודתה בבית החולים, בהיקף של משרה מלאה גם במשרד רו"ח.

     

     

  74. התובעת תכננה לעבוד כמנהלת חשבונות מספר שעות מדי יום לאחר סיום עבודתה בבית החולים, וכן לעבוד בימי שישי ושבת בביתה. כך תוכל לעבוד בהיקף של משרה מלאה גם כמנהלת חשבונות.

     

  75. בתחילת עבודתה ביום 1.12.12 התובעת חתמה על הסכם עבודה עם משרד רו"ח לפיו שכרה החודשי ברוטו יעמוד על סך של 11,827 ₪ ובנוסף ישולמו לה נסיעות בסך של 200 ₪.

     

     

  76. השכר של התובעת בשני מקומות העבודה עמד על 18,680 ₪.

     

    טענות הנתבעות

     

  77. טענת התובעת, כי יש לחשב את בסיס השכר לפי 18,000 ₪ לחודש, מתבססת על ההנחה כי התובעת עבדה הן בבית החולים והן במשרד רו"ח במשרה מלאה.

     

  78. כפי שעולה מטפסי 106 של התובעת ותלושי השכר שלה ומעדותה בבית המשפט, עבודתה של התובעת במשרד רו"ח הייתה עבודה שאינה קבועה והתובעת עבדה בה מעת לעת בפרויקטים לתקופות קצובות וקצרות.

     

  79. טענת התובעת בתצהירה ובסיכומיה כי ממש בסמוך לתאונה התכוונה לחתום על הסכם העסקה חדש במשרד רו"ח ולהתחיל לעבוד שם בהיקף של משרה מלאה, במקביל לעבודתה במשרה מלאה בבית החולים אינה מבוססת. ראשית, התובעת לא הייתה יכולה פיזית לעבוד בשתי משרות מלאות וסביר שהייתה בוחרת להמשיך לעבוד במשרה מלאה בעבודה אחת ולא בשתיים. שנית, התובעת נמנעה מלזמן את רו"ח אשר הציע לה לעבוד אצלו במשרה מלאה. יש לזקוף לחובתה הימנעותה זו. שלישית, לא ניתן להסתפק בהסכם העסקה שטרם נכנס לתוקף.

     

  80. יש להעמיד את בסיס השכר של התובעת על סך של 9,000 ₪ ברוטו וזאת בהתאם לנתוני המל"ל לפיהם שכרה הרבע שנתי של התובעת עובר לאירוע משני מקומות העבודה עמד על סך של 27,077 ₪.

     

    דיון

     

  81. אין מחלוקת כי עובר לתאונה עבדה התובעת בשני מקומות עבודה: האחד, במשרה מלאה כמזכירה בבית חולים והשני, במשרה חלקית, כמנהלת חשבונות במשרד רו"ח.

     

  82. מתוך עיון בטופס 106 עולה כי בשנת 2012 שכרה החודשי של התובעת מעבודתה בבית החולים עמד על סך של 6,176 ₪ (ראה ת/16). מתוך עיון בטופס 106 מעבודתה במשרד רו"ח עולה כי שכרה החודשי הממוצע של התובעת בשנת 2011 עמד על סך של 3,135 ₪ (ראה ת/18).

     

  83. מתוך עיון במסמכי המל"ל, עולה כי שכרה הרבע שנתי של התובעת בגין עבודתה בשני מקומות העבודה, נקבע בסך של 27,077 ₪, היינו 9,025 ₪ לחודש (ראה ת/30).

     

     

  84. התובעת צירפה לראיותיה את הסכם העבודה שנערך בינה לבין משרד רו"ח ובו נקבע כי התובעת תחל לעבוד בהיקף של משרה מלאה במשרד ביום 1.12.12 ובשכר של 11,827 ₪ (ראה ת/19) לא כולל נסיעות. כמו כן צירפה התובעת גם את תלוש השכר אשר ניתן לה בגין 22 ימי עבודתה באותו החודש ממנו עולה כי שולם לה שכר בסך של 12,027 ₪ (ראה ת/20 ו- ת/21). סכום זה משוערך להיום עומד על סך של 12,698 ₪.

     

  85. אכן לכאורה מתוך הסכם העבודה שצירפה התובעת לראיותיה בסיס השכר שלה משני מקומות העבודה עומד על למעלה מ- 18,000 ₪, אלא שמקובלת עליי טענת הנתבעות כי התובעת לא הייתה מצליחה להחזיק בעבודה בשני מקומות העבודה במשרה מלאה והייתה עוזבת את אחת מהעבודות בשלב כזה או אחר או מקטינה משרה באחת מהן. אף מקובלת עליי טענת הנתבעות כי הימנעותה של התובעת מלזמן את רו"ח מ.ש לעדות נזקפת לחובתה.

     

  86. לאור כל האמור לעיל, ראיתי להעמיד את בסיס השכר של התובעת על סך של 12,700 ₪ במעוגל. זאת מתוך הנחה שהתובעת הייתה מוותרת על משרתה בבית החולים ונותרת עם שכרה הגבוה יותר במשרד רו"ח כפי שכרה בתלוש השכר לחודש הפגיעה.

     

    הפסד השתכרות בעבר

     

  87. לטענת התובעת כתוצאה מהאירוע נגרמה לה ירידה בשכר של 100% בכושר השתכרותה ויש לפסוק לה הפסדי שכר מלאים.

     

    לטענתה, בשלושת החודשים הראשונים שלאחר התאונה, שולמה לה משכורת על ידי בית החולים בסך של 19,959 ₪. לאחר מכן, בעקבות מצבה הרפואי שלא השתפר, היא לא הצליחה לחזור לעבודתה בבית החולים ופוטרה מעבודתה ביום 30.9.14. 4 שנים לאחר האירוע ניסתה התובעת, חרף מצבה הרפואי שלא השתפר, לצאת ולעבוד במשרה חלקית כמנהלת חשבונות, אולם לאחר תקופה בת 4 חודשים בלבד היא פוטרה מעבודתה ולא הצליחה לשוב למעגל העבודה. בתקופה זו השתכרה התובעת סך כולל של 24,461 ₪.

     

    הפסדי השכר שנגרמו לה בעבר לאחר הפחתת שכרה בבית החולים ובהנהלת החשבונות מסתכם בסך של 1,823,580 ₪.

     

  88. לטענת הנתבעות אין מקום לפיצוי התובעת בראש נזק זה שכן נכותה התפקודית של התובעת אינה בשיעור המצדיק ישיבה בבית בחוסר מעש וגם הניסיון שעשתה התובעת לאחר 4 שנים מהאירוע אין בו כדי להוות ניסיון אמיתי להשתלב בעבודה.

     

  89. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, סביר בעיניי כי בשלושת החודשים הראשונים שלאחר האירוע התובעת לא הייתה כשירה להגיע לעבודתה ובתקופה זו יש לפסוק לה פיצוי מלא בסך של : 12,700 X 3 חו'= 38,100 ₪.

     

  90. לאחר תקופה זו מקובלת עליי טענת הנתבעות כי אין כל הצדקה לכך כי התובעת לא שבה למעגל העבודה. בהתאם לקביעתי שלעיל, לפיה מצאתי להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת בשיעור של 30%, יש להעמיד את הפיצוי מיום 1.4.13 ועד היום (6/22) בסך של - 12,700 ₪ X 30%X 110 חו'= 419,100 ₪.

     

  91. מסכום זה יש לקזז את הסכומים אותם השתכרה התובעת הן מבית החולים והן במשרד פזל רודי השקעות בע"מ.

     

  92. סכום הפיצוי בראש נזק זה עומד על סך של 374,680 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע תקופה וסה"כ 392,534 ₪.

     

    הפסד השתכרות לעתיד

     

  93. התובעת בת 54 שנים ושמונה חודשים ונותרו לה עוד 12 שנים וארבעה חודשים עד הגיעה לגיל פרישה.

     

    בהתאם לקביעותיי שלעיל הרי שהפיצוי בראש נזק זה עומד על סך של : 12,700 ₪ X 30% X 122.8876= 468,200 ₪.

     

    הפסדי פנסיה

     

  94. נוכח החובה שבחוק ועל פי הפסיקה שקבעה את שיעור הפסדי התנאים הסוציאליים על 12.5%, הרי שהפיצוי בראש נזק זה עומד על סך – 107,590 ₪.

    עזרת צד ג'

     

  95. לטענת התובעת בעקבות התאונה היא אינה מסוגלת לבצע את עבודות משק הבית והקניות אותן היא ביצעה עובר לתאונה.

     

  96. התובעת עותרת לפיצוי בגין עזרה שניתנה לה בין על ידי בני משפחתה ובין על ידי עוזרת בית בשכר בהיקף של 3 פעמים בשבוע ו- 4 שעות כל פעם.

     

  97. בהתאם להיקף עזרה זו עותרת התובעת לפיצוי בסך של 887,520 ₪ לעבר ולעתיד.

     

  98. לטענת הנתבעות התובעת לא צירפה לראיותיה שום אסמכתא ממנה ניתן ללמוד כי היא קיבלה עזרה אשר חרגה מהעזרה שניתנת ברגיל על ידי בני משפחה.

     

  99. הנתבעות מסכימות לפיצוי התובעת בגין עזרת צד ג' לעתיד בסך של 30,000 ₪.

     

  100. התובעת אכן לא צירפה כל אסמכתא המעידה על העסקת עזרה בשכר. יחד עם זאת, נוכח נכותה הרפואית של התובעת ובעיקר נכותה בתחום הראומטולוגי, ברי כי התובעת נזקקה ותזדקק לעזרת צד ג' כלשהי בעתיד.

     

  101. ראיתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על דרך האומדנה בסך של 270,000 ₪.

     

    הוצאות רפואיות

     

    טענות התובעת

     

  102. הגם כי מדובר בתאונת עבודה, ישנן תרופות וטיפולים רפואיים שאינם כלולים בסל הבריאות ועל התובעת היה לשאת בהוצאות אלה בעצמה.

     

  103. התובעת נטלה תרופות עליהן שילמה מכיסה סך של 200 ₪ לחודש; מדי חודש קנתה התובעת משחות וספריי לשיכוך כאבים שעלותם 100 ₪ לחודש; עקב בריחת השתן ממנה היא סובלת התובעת עושה שימוש בספוגיות מיוחדות או תחתונים חד פעמיים שעלותם החודשית 50 ₪ לחודש; במשך שנתיים לאחר התאונה קיבלה התובעת דיקור סיני פעם בחודש בעלות של 100 ₪ לטיפול.

     

  104. הוצאותיה הרפואיות של התובעת בעבר עומדות על סך של 45,000 ₪. את הפיצוי לעתיד יש להעמיד בסך של 85,400 ₪ בהתאם לחישוב עלות חודשית בסך של 350 ₪.

     

    טענות הנתבעות

     

  105. אין לפסוק פיצוי.

     

  106. התובעת זכאית לכיסוי כל הוצאותיה הרפואיות במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד- 1944.

     

  107. התאונה הינה תאונת עבודה ומשכך התובעת זכאית לקבל את כל הוצאותיה הרפואיות מהמוסד לביטוח לאומי.

     

     

    דיון

     

  108. האירוע הוכר על ידי המל"ל כתאונת עבודה ומשכך התובעת זכאית לקבל את כל התרופות אותן היא נוטלת מהמל"ל ללא תשלום.

     

  109. התובעת צירפה לראיות מטעמה 3 קבלות בלבד בגין רכישת תרופות ותחבושות אשר סכומן אינו עולה על 827 ₪.

     

  110. התובעת לא צירפה ולו קבלה אחת בגין דיקור סיני שניתן לה, לטענתה.

     

  111. בנסיבות העניין ראיתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בסך של 10,000 ₪.

     

    הוצאות נסיעה

     

  112. לטענת התובעת היא אינה מסוגלת ללכת היום יותר מ- 5 דקות, ולאחר 5 דקות היא נדרשת לשבת ולנוח. לטענתה היא אינה מסוגלת לעשות שימוש בתחבורה ציבורית, כך שהיא נדרשת לעשות שימוש מוגבר במכונית. התובעת עותרת להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על בסיס של 250 ₪ לחודש ובסה"כ מעמידה התובעת את הפיצוי על סך של 86,000 ₪.

     

  113. לטענת הנתבעות משמדובר בתאונת עבודה, התובעת זכאית לקבלת החזר בגין הוצאות הנסיעה לטיפולים מהמוסד לביטוח לאומי.

     

  114. משמדובר בתאונת עבודה, התובעת זכאית לקבלת החזר הוצאות הנסיעה לטיפולים הרפואיים מהמל"ל אולם היא אינה זכאית לקבלת החזר בגין נסיעות שאינן לטיפולים. מקובל עלי שבשל נכויותיה בתחום הראומטולוגי והאורתופדי תידרש התובעת לעיתים להוצאות נסיעה מוגברות מחמת הכאבים מהם היא סובלת.

     

  115. בנסיבות העניין מצאתי להעמיד את הפיצוי בסך של 50,000 ₪.

     

    כאב וסבל

     

  116. לטענת התובעת בהתחשב בנכותה, בכאביה, במיחושיה במגבלותיה ובטיפול התרופתי שעליה לקבל, יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 500,000 ₪.

     

  117. לטענת הנתבעות יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 120,000 ₪.

     

  118. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובנסיבות העניין מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל בסך של 300,000 ₪.

     

    סיכום ביניים

     

  119. סך הפיצוי המגיע לתובעת בגין האירוע מיום 23.12.12 עומד על סך של – 1,598,325 ₪.

    ניכויים

     

    אשם תורם

     

  120. מסכום הנזק יש להפחית את האשם התורם מצד התובעת, אותו מצאתי להעמיד על 10%. (ראה סעיף 63 לפסק הדין). סה"כ הנזק לאחר ניכוי אשם תורם עומד על - 1,438,490 ₪.

     

    תגמולי מל"ל

     

  121. לטענת התובעת בהתאם לחוות דעתו האקטוארית של מר דניאל שרון (נספח ה' לתיק המוצגים של הנתבעות) יש לנכות את תגמולי המל"ל בסך של 533,471 ₪.

     

  122. לטענת התובע 2 יש לחשב את ניכוי הגמלאות בהתאם לחוות דעת אקטוארית עדכנית ומדויקת אשר הוגשה על ידי התובע 2 ביום 24.12.20 ולפיה סכום הגמלאות עומד על סך של 613,622 ₪.

     

  123. הנתבעות מסכימות כי יש לנכות מסכום הפיצויים את תגמולי המל"ל בהתאם לחוות הדעת האקטוארית אשר הוגשה על ידי המל"ל ואשר לפיה סכום התגמולים עומד על סך של 613,622 ₪.

     

  124. משהוגשה על ידי המל"ל חוות דעת אקטוארית מעודכנת, ממנה עולה כי סכום התגמולים ששילם וישלם המל"ל עומד על סך של 613,620 ₪ במעוגל, זהו הסכום לניכוי.

     

  125. סה"כ הנזק לאחר ניכוי תגמולי מל"ל עומד על - 824,870 ₪.

     

    סוף דבר

     

    126.ראיתי לחייב את הנתבעות ביחד ולחוד בפיצוי התובעת והמל"ל, לאחר ניכוי אשם תורם.

     

    127.התשלום שיש לשלם לתובעת עומד על סך - 824,870 ₪ לאחר ניכוי אשם תורם וגמלאות מל"ל.

     

    128.התשלום שיש לשלם למל"ל עומד על 90% מסכום הגמלאות וסה"כ - 552,260 ₪ במעוגל.

     

    129.לסכומים אלו יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% וכן הוצאות משפט בהתאם לקבלות כשהן נושאות הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתן ועד התשלום בפועל.

     

    130.משנדחתה ההודעה לצד ג' ראיתי לחייב את הנתבעות בשכר טרחת עו"ד בסך 100,000 ₪ וכן הוצאות משפט על פי קבלות כשהן נושאות הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל.

     

    131.המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, ט"ו סיוון תשפ"ב, 14 יוני 2022, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ