פלוני נ' מדינת ישראל ואח'

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שלטענת התובעות נגרמו לאביהן המנוח בעת אשפוזו, כתוצאה מרשלנות רפואית וכן לפיצוי בגין פגיעה נטענת באוטונומיה.

בנוסף עותרות התובעות לחיוב הנתבעים על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה–1965, ביחס לאמרות שנכתבו לגביהן ברשומה הרפואית של המנוח.

מאחר וב"כ הנתבעים הודיע כי הנתבעת 1 אינה מתנערת מאחריות ביחס לאיזה מן הנתבעים, ומאחר והנתבעים 3 ו-4 העידו כי ההחלטה בדבר ביצוע הביופסיה הייתה החלטה משותפת, לא תיערך הבחנה בדיון ובפסק הדין בין הנתבעים.

רקע וגדר המחלוקת

1. המנוח, יליד 1929, אובחן בשנת 2015 כחולה בסרטן כליות גרורתי מסוג Renal cell carcinoma (דרגה 4), שהתייצג בצורה אגרסיבית מתקדמת ומפושטת כבר בשלב האבחון. המנוח טופל במחלקה האונקולוגית ובהמשך גם במרפאת אי ספיקת לב, שנגרמה, כפי הנראה, נוכח תופעות הלוואי כתוצאה מהטיפול האימונולוגי.

2. ביום 27.6.2016, לאחר שגם לאחר ניקוזים מילעוריים שנעשו במהלך חודש יוני 2016 המשיכו להצטבר בחלל בית החזה הימני של המנוח נוזלים בכמות משמעותית ובאופן מהיר, ועל רקע מצוקה נשימתית שהתפתחה עקב הצטברות הנוזל הפלאורלי בחלל הריאות, אושפז המנוח במחלקה לניתוחי חזה לצורך ביצוע פלוירודוזיס (להלן: "פלוירודוזיס" "טלקאז'" או: "הפרוצדורה").

   הפעולה האמורה, אליה הופנה המנוח ע"י המחלקה האונקולוגית, נועדה להקל על המצוקה הנשימתית של המנוח, ובמסגרת ביצועה לאחר ניקוז הנוזלים שהצטברו, מוחדר לחלל הפלאורלי חומר מטרש, בדרך כלל טלק, במטרה להביא להידבקות של קרומי הריאה לדופן בית החזה, ולהיעלמות החלל הפלאורלי, ולמנוע על ידי כך, הצטברות נוזל פלאורלי נוסף.

3. ביום 28.6.2016 בוצעה הפרוצדורה על ידי הנתבעים 3 ו-4, בגישה טורקוסקופית. במהלך ביצועה, נטלו הנתבעים מהמנוח ביופסיות מנגעים בקרומי הריאה,, ובעקבות נטילתן החל דימום שחייב פתיחה של בית החזה לצורך עצירתו. לפי דו"ח הניתוח נשאבו 3,000 סמ"ק נוזל פלאורלי צלול ונמדדה כמות משוערת של 500 סמ"ק אובדן דם. נוכח האמור, ובשל הצורך לייצב את מצב החירום, לא ניתן היה להשלים את ביצוע הטלקאז'.

   במהלך האשפוז, שוב הצטברו נוזלים בריאותיו של המנוח וביום 12.7.2016 בוצע לו ניקור פלאורלי, במחלקה על מנת להקל על המצוקה הנשימתית.

   ביום 14.7.2016 המנוח שוחרר לביתו, בהמשך הוא הובא לבית החולים על רקע מצוקה נשימתית פעמיים נוספות, בימים 22.7.2016 ו-24.7.201, ולאחר שחרורו האחרון, גסס בביתו עד לפטירתו ביום 20.08.2016.

4. לטענת התובעות, בנותיו ויורשותיו של המנוח, התרשלו הנתבעים בעצם ההחלטה על נטילת ביופסיות ובכך שלא הסתפקו בביצוע הליך הטלקאז', שלשמו הופנה המנוח. על פי הטענה, אף שבעת ביצוע הפעולה, על פי חוות דעת מומחה מטעמן (עמ' 14 לחוות הדעת), עמדה תוחלת החיים של המנוח, לאחר ששני קווי טיפול בו כשלו, על בין שבועות ספורים ועד 2-3 חודשים, הפרוצדורה שבוצעה בו ביום 28.6.2016, שנועדה אך ורק לתת לו איכות חיים מספקת, ולהקל על מצוקתו הנשימתית עם ביצוע הטלקאז', לא בוצעה בסופו של יום בשל הדימום שנגרם עם לקיחת הביופסיות המיותרות, היא גרמה לו לסבל רב, והפכה אותו לסיעודי, עד למותו בייסורים ביום 10.8.2016. לטענתן, ביצוע הביופסיות היה מיותר, חסר תכלית וסיכן את המנוח.

5. בנוסף, התובעות טוענות לפגיעה כפולה באוטונומיה של המנוח. ראשית- בכך שלא הוסבר להן ולמנוח, כי בכוונת הנתבעים לבצע ביופסיה במנוח, תוך כדי פעולת הטלקאז', וממילא לטענתן, לא הוסברו להם הסיכונים הכרוכים בביצוע הביופסיה; ופעם נוספת- בביצוע ניקור פלואורלי למנוח, לניקוז נוזלים שהצטברו בריאותיו ביום 12.7.2016, במהלך אשפוזו, כשלטענתן, הפעולה נעשתה בניגוד לרצונו, בשעת לילה, תוך מודעות לסירוב המפורש של הבת לאשר את ביצוע הפעולה, תוך ניצול העובדה שבתו לא שהתה לצידו ותוך פגיעה באוטונומיה שלו.

6. טענה שלישית שבפי התובעות עילתה בעוולת לשון הרע, שלטענתן עוולו כלפיהם הנתבעים או מי מהם, בכתיבת אמרות שנכתבו ברשומה הרפואית של המנוח, ביחס אליהן, לפיהן הן "מאד חרדתיות" "בעלות קשיים רגשיים" "ומבצעות מניפולציות" (מוצגים 10,32,ו-19 למוצגי התובעות), כפי שיפורט להלן.

7. הנתבעים מנגד, מכחישים כל אחת ואחת מן הטענות. לטענתם, פעולת ביצוע הביופסיה במהלך הטלקאז' היא פרקטיקה רפואית מקובלת בפעולות מסוג זה, והיא נעשית בהתאם למדיניות המחלקה; הם פעלו בדיוק על פיה, ולא הייתה כל הוריית נגד לביצועה; מדובר לטענתם בפעולה בעלת סיכון נמוך מחד ומאידך היא יכולה לדייק את האבחון לאותה עת, לבדוק אם מקור הנוזל הפלואורלי הוא מהגידול או מאי ספיקת לב, ולאפשר בחינת טיפולים תרופתיים חדשים בהתאם לאבחנה המדויקת שתתקבל, שעשויים להתגלות בעתיד ולהאריך חיים.

8. אשר לטענה לפגיעה באוטונומיה, הנתבעים טוענים, כי ככל שהדבר נוגע לביופסיה, כפי שעולה מטופס ההסכמה לביצוע הניתוח, לא רק שעצם הכוונה לבצע הביופסיה הוסבר למנוח ולבתו, ובכלל זה הוסברו כל הסיכונים הכרוכים בכך, המנוח גם חתם על טופס ההסכמה שכלל במפורש את פעולת הביופסיה נוסף על הפלורודזיס, ונתן את הסכמתו, לאחר שפורטו בו כל הסיכונים האפשריים, כולל הסיכון שהתממש- דימום.

   אשר לניקור שהתבצע בהמשך במהלך האשפוז, הנתבעים טוענים כי מדובר בפעולה הדומה לבדיקת דם, במובן זה שאין מחתימים את המטופל על טופס הסכמה לצורך ביצועה, מכל מקום, הפעולה בוצעה בהסכמה מלאה של המנוח, כי לא ניתן לבצע פעולה מעין זו, בהיעדר הסכמה מלאה של המטופל, שכן ניקור פלאורלי דורש שיתוף פעולה מלא מצדו, ולא הייתה כל פגיעה באוטונומיה של המנוח. בכל מקרה, הנתבעים מדגישים, כי מאחר שעובר לביצועה סבל המנוח ממצוקה נשימתית ותחושת חנק, הפעולה באה אך ורק להקל עליו והעלאת הטענה, כמו גם הטענות האחרות הן בגדר "בריונות משפטית" כלפי הנתבעים.

9. ככל שהדבר נוגע לתביעת לשון הרע, הנתבעים עומדים על כך כי האמרות שנרשמו ברשומות הרפואיות, אינן בגדר לשון הרע, אין מדובר בפרסום, ולחילופין, כי קיימות להן ההגנות הקבועות בחוק.

   דיון והכרעה

   נטילת הביופסיה

10. לטענת התובעות, לא רק שלא היה צורך רפואי ליטול את הביופסיות, אלא שאף אסור היה מבחינה רפואית, לבצע פעולה זו במנוח במהלך פרוצדורת הטלקאז' שבוצעה ביום 28.6.2016; כי הדבר בוצע ללא קבלת הסכמה כדין וללא התייעצות עם אונקולוגים; כי הביופסיה כלל לא נדרשה, שכן האבחנה בדבר מחלת המנוח ומצבו, היו ידועים וברורים באותה עת, ולא נותר עוד אופק טיפולי מלבד טיפול סימפטומטי תומך, כפי שנרשם במפורש ע"י האונקולוגים המטפלים שבועיים קודם לכן.

    ביחס לטופס ההסכמה שנחתם על ידי המנוח עובר לביצוע הפרוצדורה, התובעות מאשרות שאמנם במסמך מצוינת בכתב יד המילה "Biopsy", אולם לטענתן, בשיחה ממושכת שהתקיימה בין פרופ' נשר לבין המנוח ובנותיו במעמד החתימה על טופס ההסכמה, דובר על פעולת הטלקאז' בלבד, כלל לא הוזכרה הביופסיה וממילא לא הוסברו הסיכונים. למיטב זיכרונן של התובעות, בשעה שהמנוח הוחתם על המסמך, לא היה עליו כיתוב בכתב יד, אשר הוסף רק בדיעבד.

    טענה נוספת שבפי התובעות, היא כי למעשה קיימים שני דו"חות ניתוח כאשר בראשון שבהם, שמסומן כטיוטה, לא אוזכר משלוח הביופסיה למעבדה, ואילו בדו"ח השני, הדבר נזכר. לטענתן, הדו"ח השני זויף, לאחר שב"כ התובעות פנה לנתבעים לקבלת המסמכים הרפואיים הנוגעים למנוח, שכן היה ברור באותו שלב לנתבעים כי התובעות מודעות לביצוע הביופסיות, וניתן ללמוד זאת מאחר שהדו"ח הסופי נחתם רק ביום 25.12.2017.

11. הנתבעים טוענים מנגד, שהטיפול ונטילת הביופסיות במהלך ביצוע הפרוצדורה, נעשו בהתאם לפרקטיקה הרפואית; כי הייתה הצדקה רפואית לביצוע הביופסיות, והיא מתבצעת בהתאם לנוהל והפרקטיקה על מנת לנסות למצוא טיפול רפואי שיאריך את חיי המנוח ולאבחן טעויות בזיהוי הפתולוגי ושינויים מבניים, כמו גם לבחון אם הנוזל הפלואורלי מצטבר בשל המחלה האונקולוגית, או בשל אי ספיקת הלב, וסיבות אלו הוסברו למנוח ובני משפחתו.

    אשר לטענה הנובעת לפגיעה באוטונומיה ואי הסכמה לביופסיה, הנתבעים עומדים על כך כי פרופ' נשר הסביר למנוח ולבתו את כל ההסברים הנדרשים ביחס לפרוצדורה ולביופסיה, לרבות הסיבוכים האפשריים והצורך בפתיחת בית החזה במקרה של דימום, וכי מאחר שהבת הצהירה כי היא אינה רוצה "לקרוא דברים מפחידים" ומתוקף חובתו לוודא שקיימת הסכמה מדעת לאחר מתן כל ההסברים, אף מקום שהמטופל מבקש שלא לקרוא, הוא עמד על מתן הסברים בעל פה, בתו של המנוח תרגמה את הדברים לשפה הרוסית והמנוח חתם על טופס ההסכמה מתוך הבנה מלאה.

    חוות דעת המומחים מטעם הצדדים

12. הצדדים תמכו את טענותיהם בעניין הביופסיה, בחוות דעת מומחים מטעמם. מטעם התובעות הוגשו חוות דעת וחוות דעת משלימה, שהוגשה לאחר חוות דעת מטעם הנתבעים. המומחים נחקרו על חוות הדעת.

    אציין כבר עתה, כי ככל שהדבר נוגע לפגיעה באוטונומיה, אין חולק כי מומחה התובעת ניזון מדברי התובעות ביחס להסברים שנתנו או לא נתנו להם, טופס ההסכמה הוגש כראייה, אין מדובר בעניין שבמומחיות, אלא בשאלה עובדתית, וממילא לא ראיתי לתת משקל לחוות הדעת בעניין זה.

13. חוות הדעת של פרופ' (משני) (בגמלאות) שטיין, מומחה לאונקולוגיה ורדיותרפיה, מטעם התובעות, וחוות דעתו המשלימה:

    המומחה מציין בחוות דעתו, כי על פי הספרות הרפואית, מוכח מעל לכל ספק, כי קיימת סכנת דימום מסכן חיים בביצוע פעולה ניתוחית בחולים הסובלים מקרצינומה של הכליה, ראשוני או גרורתי (עקב מבנהו הווסקולרי); כי במספר עבודות אפילו לא בוצעו ביופסיות לאבחון ראשוני עקב סכנת הדימום, אלא בוצעו פרוצדורות אחרות כאמבוליזציה ואחריה ניתוח או ניתוח ישיר.

    לדעתו, הסיכון לדימום, התממש במקרה של התובע (דימום מסכן חיים שגרם למצב Hemorrhagic Shock), ונשאלת השאלה מדוע בוצעה הפרוצדורה המיותרת, בשעה שהמנוח הופנה ע"י האונקולוגים לביצוע פלוירודוזיס בלבד, על מנת לאפשר לו איכות חיים בתקופה הקצרה שנותרה לו.

    המומחה מדגיש, כי לא היה צורך לברר את סוג המחלה, שכן לאחר ששני קווי טיפול כשלו, ממילא לא היה מקום לטיפול; כי מבירור שערך עם מחלקות לכירורגית חזה בארץ, פרקטיקה של נטילת ביופסיה בזמן פלוירודוזיס אינה מוכרת בהם; כי הסיבה היחידה שהוא מעלה בדעתו, היא נטילת פתולוגיה למחקר אקדמאי-מעבדתי על מנת לבדוק את השפעת התרופות החדשניות שטופל בהן בעבר, על המבנה המולקולרי גנטי של פתולוגית הגידול.

    על פי חוות הדעת, המנוח הופנה ע"י המחלקה האונקולוגית שטיפלה בו, אך ורק לביצוע פלוירודוזיס על מנת שבתקופת החיים שנותרה לו, בין שבועות ספורים ועד 2־3 חודשים, תינתן לו איכות חיים מספקת ונשימה נוחה ותייתר את הצורך בניקוזים נוספים; לא היה צורך לברר אם המנוח סובל ממחלה ממארת או את סוג המחלה וממילא לא היה מקום לביופסיה ולא ברור מדוע היא נלקחה למרות הסיכונים; כי התשובה הפתולוגית אכן הראתה את אותו הגידול ממנו סבל המנוח; המנוח היה חולה סופני שתוכנן עבורו טיפול סימפטומטי תומך בלבד; לא קיימת פרקטיקה שבכל חולה שמבצעים טלקאז' תילקח גם ביופסיה.

    על פי חוות הדעת, במנוח בוצעו ביופסיות רבות שגרמו למצב של הלם ועקב כך נמנע ממנו ביצוע הטלקאז'. הפרוצדורה המיותרת גרמה ל ולהצטברות הנוזל בריאות. ולכך שבשני חודשי חייו האחרונים של המנוח הידרדרה איכות חייו באופן משמעותי עד לפטירתו.

    המומחה מסכם כי בביצוע הפעולה עברו הרופאים על הכלל הבסיסי של "אל תזיק".

14. חוות הדעת של ד"ר רון גלילי, מומחה לניתוחי חזה ולב, מטעם הנתבעים

    על פי חוות הדעת, המנוח אובחן ב-5/15 כלוקה בממאירות כליה מסוג Rena cell carcinoma, בצורה אגרסיבית, מתקדמת ומפושטת מאוד; למרות טיפולים, חלה החמרה מהירה במצבו, לרבות הופעה של נוזל פלאורלי בחלל בית החזה שגרם להפרעה נשימתית. לאור הישנות הנוזל בכמות משמעותית למרות ניקוזים מילעוריים חוזרים, הופנה לביצוע פעולה ניתוחית לניקוז ומניעה (פלאורודזיס) בחודש 6/16. מס' חודשים טרם אשפוזו, מצבו התפקודי הוגדר כסיעודי הנזקק לסיוע ביתי בשל מחלתו המתקדמת, מצב לאחר ניתוח בשל שבר פתולוגי בעצם הירך ואי ספיקת לב פעילה עם צבירת בצקות; יצירת וצבירת נוזל פלאורלי ממאיר הינה סיבוך ידוע במחלות ממאירות מפושטות עם מעורבות גרורות בקרומי הראיה. הטיפול בנוזל נחלק לשני מאמצים- טיפול במחלת היסוד הממאירה וטיפול פליאטיבי שמטרתו ניקוז. פרקטיקה מקובלת היא לבצע 1-2 ניקוזים מילעוריים ליצירת הקלה סימפטומטית, ובמידה ויש הישנות, מקובל להתקדם לביצוע פעולה ניקוזית משולבת. הגישה המקובלת היא גישה ניתוחית זעיר פולשנית. פרקטיקה מקובלת בשלב זה היא נטילת ביופסיות מהנגעים המערבים את קרומי הריאה בדופן בית החזה הפנימי. בד"כ 2-3 דגימות בגודל של עד 2 ס"מ. בניתוח שנערך למנוח נוקז נוזל פלוארלי צלול, המעיד כי לא הייתה נטייה לדמם מהנגעים הגרורתיים. במהלך הניתוח הופיע דמם שהינו סיכון אפשרי אך נמוך בניתוח מעין זה. הביופסיות שנלקחו היו מס' פירורי רקמה כשהגדול מביניהם היה בקוטר 2 ס"מ בלבד. המומחה מציין כי לא מצא בספרות דיווח על דמם ניתוחי כתוצאה מביופסיה של קרום ריאה עם מעורבות תאי ממאירות כלייתית מהסוג של המנוח; כי לא נתקל באירועי דמם גם בכריתת מקטעי דופן בית חזה בשל גרורות קרצינומה שביצע. על פי חוות הדעת, לא הייתה הוריית נגד לביצוע הביופסיות ואין לראות בהן פעולה חריגה והיא נתונה לשיקול דעת המנתח לאחר שהוסבר למטופל ובהתאם להסכמתו. המומחה הסביר שביצוע ביופסיות פלאורליות, כפי שנלקחו במקרה זה, הן הליך מקובל במהלך פעולות תורקוסקופיות בהן יש נגעים פלאורליים והן אינן כרוכות בסיכון יוצא דופן לדימום. למנוח בוצעו בעבר ביופסיות קודמות מהכליה והכבד ולא היו אירועי דמם. צוות המחלקה לכירורגית חזה פעל באמות המידה המקצועיות המקובלות. הדמם שהופיע, שהוא סיכון אפשרי אך נמוך, טופל במהרה והערכת אובדן הדם הייתה נמוכה. את ההתדרדרות במצבו הכללי של המנוח ניתן ליחס להמשך החמרה והתקדמות מחלתו הסופנית.

    דיון

15. כאמור, ליבת המחלוקת היא, אם בעניינו של המנוח, על אף ההפניה האונקולוגית לביצוע טלקאז' בלבד, ההחלטה הכירורגית שהתקבלה עם קבלת המנוח למחלקת לב חזה לביצוע הפעולה, על כך שיינטלו ביופסיות במהלך ביצוע פעולת הטלקאז', היא החלטה רשלנית.

    בתוך כך, מחלוקת משנית היא, אם קיימת נטייה מוגברת לדמם בחולה הסובל מסרטן כליות גרורתי, ועצם ביצוע הביופסיות בחולה זו מסוכנת יותר, כאשר על פי מומחה התובעות, על פי הספרות הרפואית, היה מקום לצפות דימום במהלך נטילת הביופסיה נוכח אופי הגידול ממנו סבל המנוח, ואילו על פי עדות המומחה מטעם הנתבעים והנתבעים עצמם, סיכון כזה אינו מוכר ולא היה מוגבר בעניינו של המנוח, עברו הרפואי של המנוח שכלל נטילת ביופסיות וניתוח, לא הצביע על נטייה לדמם בגרורות, וגם בפרקטיקה, לא נתקל המומחה בדימום במקרים דומים, על אף היותו מנתח בעל ניסיון רב ועשיר כמנתח. כך גם העידו הנתבעים.

    ובמילים אחרות: לעמדת מומחה התובעות, הסיכון הטמון בביצוע הפעולה במנוח, למול היעדר התוחלת שבביצועה, מעמידים את ההחלטה על נטילת הביופסיות באור רשלני מובהק שאין בו כדי להועיל למנוח כלל וטמון בו סיכון להזיק, כפי שקרה בפועל, ומנגד, לעמדת מומחה הנתבעים, היעדר הסיכון, נוכח עברו הרפואי של המנוח שלא הדגים נטייה לדמם, וחוסר ההכרה בעמדת המומחה מטעם התובעות ביחס לסיכון מוגבר בנטילת ביופסיה במטופל, למול סיכוי ולו קלוש כי יהיה בפעולה תועלת כלשהי ולו גם מינימלית, הצדיקו לבצעה בהתאם למדיניות הכללית של המחלקה ולפרקטיקה המקובלת, לפיה ביופסיה תינטל בחולה אונקולוגי על דרך השגרה, בהיעדר הוריית נגד.

16. לאחר ששמעתי את העדים והמומחים, ובחנתי את חומר הראיות, אני סבורה כי התובעות עמדו בנטל הנדרש להוכיח, כי הנתבעים לא פעלו כפי שמצופה היה מהם לפעול באופן סביר, בהחלטה שקבלו על נטילת ביופסיות בעניינו של המנוח אגב ביצוע הטלקאז', וזאת ללא שהמנוח הופנה ע"י האונקולוגים לביצוע הפעולה, וכי לא הוכח שנשקלו מלוא השיקולים הרלבנטיים, שהיו צריכים להישקל בעניינו.

    העובדה שנטילת ביופסיות ממטופל במהלך ביצוע טלקאז' היא פרקטיקה מקובלת התואמת את מדיניות המחלקה, והעובדה כי למנתח נתון שיקול דעת, הנוגע בעיקרו לאופן ביצוע הפעולה, או לאי ביצועה כאשר הדבר אינו מתאפשר, בין היתר, בשל מצב המודינאמי, אינה פוטרת את הנתבעים משיקול דעת פרטני בכל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבות המטופל ולמצבו הרפואי באותה עת.

    המנוח לא הופנה לביצוע ביופסיה, הוכח כי הנתבעים לא פנו לאונקולוגים בשום שלב עובר לביצוע הביופסיות לבירור אם קיים צורך בביצוע הפעולה, גם הנתבעים והמומחה מטעמם אישרו כי נטילת ביופסיה, פולשנית יותר מפעולת הטלקאז' (שהיא פעולה פשוטה), ובעלת פוטנציאל לדימום מעצם טיבה וטבעה, בנבדל מטלקאז' בלבד. ממילא גם הטענה כי לא קיימת הוריית נגד, אינה יכולה להישמע, שכן לא מן הנמנע כי לו היו הנתבעים פונים לברר מול האונקולוגים כמצופה וכנדרש, כפי שיפורט להלן, אם יש מקום בכלל לנטילת ביופסיה או אם קיים סיכון מוגבר אצל המנוח, הייתה ניתנת להם הורייה נגד ביצוע הפעולה.

    להלן יפורטו הנימוקים העומדים בבסיס המסקנה האמורה:

17. אין חולק כי המנוח הופנה לביצוע הטלקאז' ע"י האונקולוגים שטיפלו בו, עקב מצוקה נשימתית ממנה סבל, במסגרת טיפול סימפטומטי פליאטיבי בלבד, וכי לא התבקש בגדר ההפניה האונקולוגית ליטול ביופסיה.

    ראו ההפניה נספח 4 לראיות התובעות, שם נרשם ע"י ד"ר דותן מהמערך האונקולוגי "מופנה לכירורגיית חזה בבקשה לפלרודסיס". ראו גם נספח 3, ממנו עולה כי כבר ביום 14.6.2016, כשבועיים קודם לכן, נרשם ע"י האונקולוג, כי נוכח התקדמות המחלה לאחר שני קווי ריפוי, המטופל אינו מועמד לקווי טיפול נוספים.

18. אין גם חולק כי ההחלטה על ביצוע ביופסיות, שנרשמה עם הקבלה למחלקה, הייתה החלטה של פרופ' נשר.

    וראו מסמך הקבלה למחלקה, מוצג 8 למוצגי התובעות שם נרשם על ידי פרופ' נשר, כי המנוח התקבל למחלקה לצורך ביצוע ביופסיה פלאורלית ופלורדוסיס; עדות ד"ר נשר בעמ' 23 ש' 12-16 לפרוטוקול וכן בסעיף 3 לסיכומי הנתבעים: "בתאריך 27.6.2016 אושפז במחלקה לניתוחי חזה. במסמך הקבלה צוין כי התקבל לצורך ביצוע ביופסיה פלאורלית ופלאורודוזיס כימית מימין. הביופסיה הוספה על ידי ד"ר נשר כחלק מרצונו למצוא טיפול אפשרי" ......

19. אשר לטעמים שעמדו בבסיס ההחלטה, ד"ר פז העיד בתצהירו שההחלטה על נטילת ביופסיה הייתה החלטה משותפת עם פרופ' נשר, כחלק מהרוטינה הטיפולית בחולים אונקולוגים שמטרתה, בין היתר, לבדוק אם קיים טיפול חדשני מאריך חיים עבור המנוח וחזר על כך כאמור, בחקירתו הנגדית.

    פרופ' נשר העיד שקיימות סיבות רבות לנטילת ביופסיה, שהיא פעולה בסיכון נמוך אל מול התועלת שיכולה להיות למטופל (סעיף 6 לתצהירו) ושהפעולה היא בשיקול הדעת של הכירורגים ולא של האונקולוגים. בחקירתו הוסיף פרופ' נשר, שזוהי גם מדיניות המחלקה והמקרה של המנוח לא היה מקרה חריג לנטילת ביופסיה (עמוד 24 שורות 6־14 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.24):

    "ש. ההחלטה לקחת ביופסיה הייתה שלך.

    ת. ההחלטה לקחת ביופסיה היא מדיניות שאני ושותפי ד"ר פז שיעיד מאוחר יותר חושבים שהיא לטובתם של הפציינטים והיא נעשית למעט מקרים יוצאי דופן באופן רוטיני ולפני המקרה הזה וללא קשר למקרה הזה גם לאחריו ועד עצם היום הזה.

    ש. אשאל שוב, ההחלטה במקרה הזה לקחת ביופסיה כמו שאתה אומר שצריך לבדוק אלא במקרים חריגים ובמילים אחרות, ההחלטה שזה לא מקרה חריג היתה שלך.

    ת. ההחלטה נובעת ממדיניות מחלקתית ואם המדיניות המחלקתית אומרת לעשות אני עושה, אני מסביר שזה לא המקרה החריג וההחלטה אם מדובר במקרה חריג היא שלי ושל שותפי ד"ר פז אנו ביחד מקבלים את ההחלטות."

     

    ובעמודים 24־25 שורות 28־2 לפרוטוקול:

    "ש. לא בחנת בשלב זה בשום צורה אם באמת יש כאן מקום שלא לקחת ביופסיה

    ת. אנו חוזרים לאותו מעגל, זו המדיניות. המדיניות היא מדיניות והיא זו שמנחה את הפעולה. אתה עשוי או עלול לשנות את דעתך במהלך הפרוצדורה או מיד לפני הפרוצדורה באופן שהוא יוצא מן הכלל, למשל, חולה שמגיע לחדר הניתוח והוא אינו יציב המודינאמית ואתה מעונין שהפרוצדורה תהיה כמה שיותר קצרה, או כשהחולה חס וחלילה קורס במיטת הניתוחים זה קרה, לא במקרה הזה, אלו מקרים קשים, אני מסביר לך מה הכוונה בחריגים, כאשר אתה מתייחס לרוטינה ולמדיניות אתה הולך בקו מסוים שאתה מאמין שהוא הקו הנכון."

     

20. אין מחלוקת כי לא נערך כל דיון בין מי מהמחלקה האונקולוגית שטיפל במנוח, לבין מי מהנתבעים, אם יש מקום או צורך לבצע ביופסיות במנוח באותו שלב, אף שהדבר לא נדרש בהפניה. וראו עדותו של ד"ר פז בעמודים 59־60 שורות 27־7 לפרוטוקול):

    "ת. לא זוכר שדיברתי עם איזה אונקולוג. ככלל, אנו עושים ביופסיה פלוראלית בחולים עם ממאירות, למעט כשהכלי שדרכו אנו עובדים לא מגיע לאזור של הגידול, לא נרחיב את הניתוח בשביל זה או כשהחלל נראה תקין ולא רואים שום ממצא לקחת ממנו למעט במקרים אלו ניקח ביופסיה תמיד, יש שני מצבים שלא לוקחים שהם זניחים סה"כ.

    ש. תיקחו ביופסיה למטופל כשאין שום תועלת

    ת. אנו לוקחים לכולם כי לא יודעים להעריך בצורה מדויקת כמה זמן נשאר לו לחיות, חודשיים, חצי שנה, 9 חודשים, לא יכולים להעריך, הרפואה מתקדמת, עשינו מאות אם לא אלפים והיה דימום אחד ולכן אני זוכר את המקרה, המקרה למרבה הצער קרה במקרה הזה. אם היינו חושבים שזה פרוצדורה המסכנת חיים היינו מפסיקים, לא היינו עושים את זה, אף אונקולוג שקיבל את התשובות לא אמר לנו מעולם שאנו עושים פרוצדורה מיותרת. אם אונקולוג כבר היה מתקשר לפני הפרוצדורה והיינו אומרים לו שזה מה שמתכוונים לעשות הוא היה אומר לנו ללכת על זה אני יודע את זה בוודאות. אם אני רק צריך טלק לא צריך מצלמה בכלל, אני יכול לעשות את זה בכל מקום. לשאלת בית משפט באונקולוגיה לא כ"כ עושים דברים כאלה, הם לא מכניסים נקז אם יש נוזלים הם רק דוקרים עם מחט."

     

    וראו גם עדותו של פרופ' נשר בעמוד 36 שורות 8־ 15 לפרוטוקול מיום 15.1.24, שם העיד כי שיקול הדעת הוא של הכירורגים ושלא הייתה התנגדות מצד האונקולוגים שטיפלו במנוח:

    "ש. אני חוזר על דבריך שאין משמעות להיבט האונקולוגי אם היו או לא טעויות באבחנה?

    ת. אני חושב שדבריי בהקשר הזה נוסחו או הובנו שלא כהלכה ואסביר. אני ניסחתי, הובן על ידך לא נכון ואסביר, ברור לגמרי שהטיפול במנוח הוא טיפול אונקולוגי ולכן חלק מהצוות המטפל חלק בכיר בצוות המטפל הם אונקולוגי, השיקול האם לקחת ביופסיה או לא לקחת ביופסיה הוא שיקול מקצועי של הכירורג. לא זכור לי מקרה שבו אונקולוג הביע התנגדות כלשהי על לקיחת ביופסיה מעולם. אילו היתה מובעת התנגדות כזו, הייתי שוקל עם ד"ר פז ועם האונקולוגים הבכירים יותר האם יש או אין נחיצות, אבל לא הובעה התנגדות ולכן זו פרורגטיבה של הכירורג המבצע בעיניי, זו הכוונה למה שאמרתי"

     

     

    וכן בהמשך עדותו של פרופ' נשר בעמ' ש' 41 –עמ' 42 ש' 31 לפרוטוקול מיום 15.1.24:

    "בית משפט: דיברנו על ממשק אונקולוגי, כאשר אתה מבצע ניתוח לפי בקשה של מח' אונקולוגית, מה קורה, אתה פונה אליהם, לא פונה, איך זה מתבצע?

    ת. בד"כ תרשים זרימה הוא אבחון אונקולוגיה ואם צריכים מאיתנו הם פונים אלינו, אנו לא הולכים לחפש חולים אצל האונקולוגים, אם מבקשים מאיתנו משהו אנו באופן עקרוני מבצעים, מרגע שהחולה מגיע אלינו אנו לומדים את התיק הרפואי שלו ואת מחלתו, אנו אחראיים על ביצוע פרוצדורה בדרך הטובה ביותר שאנו חושבים שהיא הטובה ביותר לחולה. לעיתים יש חילוקי דעות, כמו בכל חילוקי דעות ברפואה אנו ניגשים להיררכיה גבוהה יותר, אם זה מנהל המח' האונקולוגית, אם זה פורום חיצוני ע"מ שיפסוק. בד"כ זה לא המצב. ברגע שהופנה אלינו חולה באותו רגע ועד הרגע שמחזירים אותו להמשך טיפול או המשך מעקב אונקולוגי הוא בטיפולינו.

    ש. שמענו שבוע שעבר אונקולוג שאמר שסוג הסרטן עם גרורות הוא סרטן שמועד לדימומים. אתה יודע על כך.

    ת. כן, בהחלט.

    ב"כ התובעים: אני מבקש להעיר. מדובר בשאלה שהיא לחלוטין לטעמי בתחום מומחיות עד.

    ת. כן, RCC הוא גידול וסקולרי שמלא בכלי דם. לצורך הסבר של השאלה הזו אני רוצה להראות לבית משפט את המכשיר שאיתו אנו עושים ביופסיה. זה 5 מילימטר, בתוכו יש סכין קטן אפשר לראות אותו ודרכו אנו חודרים אל דופן בית החזה (מדגים בעזרת מכשיר), דרך הצינורית הזו מכניסים מחט מאוד עדינה ולוקחים פירור קטן שהוא הביופסיה, הסיכון גם כאשר מדובר בגידולים שיש להם נטיה לדמם הוא מינימלי. עשינו ביופסיות בעשרות חולים עם RCC במהלך 20 שנות הקריירה שלנו, ומעולם לא חווינו דמם כזה לא לפני ולא אחרי."

     

     

    וראו מנגד, עדות התובעת 2 שלא נסתרה, בסעיף 16 לתצהירה:

     

    "חשוב לי להדגיש שאני יודעת שהכירורגים לא התייעצו עם האונקולוגים של אבא, מהסיבה הפשוטה שאחרי האירוע שאלתי את האונקולוגים שטיפלו באבא במחלקה האונקולוגית, והם אמרו לי שלא התייעצו איתם. האחד היה ד"ר אריה המתמחה של ד"ר עינת דותן, שטיפל באבא באופן שוטף במחלקת אשפוז יום אונקולוגי, היה מעורב בכל הטיפולים שאבא קיבל במחלקה האונקולוגית, וגם ביצע בעצמו בעבר ניקור לאבא (וכאמור אף היה גם נוכח לצד ד"ר דותן כשאבא הופנה לטלקאז'). הוא אמר לי שאף אחד ממחלקת כירורגיה לא דיבר איתם, ושהם לא שלחו את אבא לביופסיה (וכמו שאמרתי קודם, עוד לפני כן הוא וד"ר דותן הסבירו לי שאין צורך אפילו בבדיקה היסטולוגית של הנוזלים). בנוסף, דיברתי אחרי שגיליתי על הביופסיה גם עם ד"ר יגאל קושניר, שהיה הרופא של אבא במרפאה האונקולוגית, וכשסיפרתי לו שלקחו לאבא ביופסיה הוא אמר לי במילים האלה (אני ממש זוכרת את המילים עד היום). איזה ביופסיה? לשם מה? מה פתאום ביופסיה? גם הוא אמר לי שאף אחד מחלקת כירורגיה לא דיבר איתו ובכל מקרה מהתגובה שלו היה נראה שהוא שומע ממני לראשונה על הביופסיה"

    ובהמשך חזרה על האמור גם בסעיפים 28 ו-29 לתצהירה, וראו גם עדותה בעמ' 10 ש' 12-13 לפרוטוקול.

21. אשר למשמעות של החלטה על נטילת ביופסיה בהיעדר הפנייה והיעדר היוועצות עובר לקבלת ההחלטה, ראו עדות המומחה מטעם הנתבעות ד"ר גלילי בעמ' 37 ש' 15 -22 לפרוטוקול מיום מיום 8.1.24:

    "ש: אתה אומר מי צריך להכריע בשאלה האם יש מקום לקחת ביופסיה או לא. פרופ' שטיין סבור שזו ההחלטה של האונקולוגית. עמדתך, שזו היא החלטה של הכירורג, והאם יש לאונקולוגים אמירה לשיטתך, כשאתה קובע שאין הוריית נגד. האם לדעתך, אמירה של אונקולוג או דעתו היא בגדר התווית נגד?

    ת: מעבודה משותפת עם אונקולוגים לא מכיר שאונקולוג קובע התווית נגד. יחד עם זאת, אני מסכים לאמירה, שקיים דיון רב תחומי בין אונקולוגים לבין כירורגים או בעלי מקצוע רלבנטיים והדיון בהחלט במקומו לעניין הסכמה על אופן הפעולה, זה לא חוקי זה דיון מקצועי. לעיתים מוותרים על הביופסיה ולפעמים לא, לפעמים משארים את זה בידי המבצע"

     

    ובהמשך חקירתו של ד"ר גלילי בעמ' 44 ש' 22 -28:

     

    "לשאלת בית משפט:

    ש: פרופ' שטיין ציין שצריך להתייעץ עם האונקולוג ששלח לעשות את הפעולה הזו לפני שאתה מבצע ביופסיה, מה יש לך לומר על זה?

    ת: מקובל היום בעולם הכירורגיה האונקולוגית לעבוד בצוות רב תחומי, אני מדבר על העשורים האחרונים. הרבה פעמים קיים שיח בין אונקולוג לבין הכירורג בכל התחומים זה מקובל שיש שיח, בסוף יש החלטה סוברנית של הכירורג שיכול לקחת החלטה, אם כי מקובל השיח הרב תחומי ואני סומך על כך. לשאלת בית המשפט האם אני סבור שאי קיום שיח כזה הוא בגדר רשלנות אני עונה שלדעתי שזה לא, אפשר לדון זה נכנס לעולם שיקול הדעת"

     

    ומנגד ראו עדות המומחה ד"ר שטיין מטעם התובעות בעמ' 25 ש' 16-19:

    "במקרה הזה הפרוצדורה לא הייתה מקובלת. לשאלת בית המשפט אני חולק עליו בקיצוניות (על ד"ר גלילי א.א.). היה גם כאן משהו לא נכון מבחינה אתית. כשרופאים חושבים שיש משהו שלא הפנו אליו והם מבקשים לעשות אותו, אין מצב שהם לא מגיעים לדיון צוות או מתייעצים בדרך אחרת עם אונקולוגים ומגיעים למסקנה משותפת אל כאן לא הייתה התייעצות עם אונקולוג"

     

    ובעמ' 23 ש' 26-30:

    "ש. אני מניח שתוכל להסכים שכמו שלאונקולוגים יש את שיקול דעתם גם לרופאים בתחום רפואיים אחרים יש שיקול דעת משלהם.

    ת. כן, אבל בהסתייגות, אם לפי הכללים בבי"ח חולה מופנה ממח' שמטפלת בו כבר שנים למח' אחרת לבקשת ביצוע פרוצדורה מסוימת, הרופאים האונקולוגיים שלהם האחריות לכך מסבירים לרופאים שמבצעים את הפעולה לכירורגיים מסבירים למה צריכים את הדבר הזה."

     

    ובהמשך חקירתו בעמ' 25 ש' 8-10:

    " ת. אם ד"ר נשר הפנה אותו לביופסיה שהייתה סופר מיותרת ומסוכנת הוא עשה את זה כנראה בלי להתייעץ עם אונקולוג שהם היו בוודאות אומרים לו שאין צורך בביופסיה. האדם סימפטומטי ויש להקל על ייסוריו באמצעות טלקז' שזה הדבקה של קרומי הריאה על מנת למנוע הצטברות נוזל."

     

22. לא הובאה עדות ישירה מטעם מי מהמחלקה האונקולוגית אצל הנתבעת, בדבר הצורך מחד ובדבר הסיכונים בביצוע הפעולה מנגד במנוח, וכאשר מדובר בעדים שהם בשליטת הנתבעים או מי מהם, בפרט כאשר התובעת 2 מעידה במפורש, כי האונקולוגים הספציפיים שבשמותיהם נקבה, הבהירו כי לא התבקש לערוך ביופסיה וכי לא היה תכלית לעריכתה, פועלת הימנעות זו שיכולה הייתה לסתור את עדות התובעת, לחובת הנתבעים ומפעילה את החזקה לפיה, אם היו מובאים האונקולוגים לעדות, הייתה עדותם פועלת לחובת הנתבעים.

23. יתרה מזו, אף שהתובעות הגישו חוות דעת של מומחה בתחום האונקולוגי, שהיה נחרץ בחוות דעתו ובעדותו, כי לא רק שלא היה מקום לנטילת הביופסיה אלא שהדבר היווה סיכון בהיות המנוח חולה RCC, לא מצאו הנתבעים להגיש חוות דעת נגדית בתחום זה והסתפקו בחוות דעת של מומחה בתחום כירורגיית החזה, הנוגעת בעיקרה לשיקול הדעת ולסוברניות של המנתח בעת ביצוע הפרוצדורה, ובכך שעם אירוע הדמם, פעלו הכירורגים כנדרש וכמצופה והשתלטו על הדמם עם פתיחת בית החזה, עובדה שאינה במחלוקת, שהרי לא נטען לרשלנות באופן ביצוע הפעולה, אלא ביחס להחלטה על הביצוע.

24. ד"ר פז אמנם העיד שהנתבעים נערכו להתמודד עם הסיכון, אלא שכאמור, התביעה אינה מכוונת כנגד אופן ההתמודדות עם הסיכון שהתממש, אלא כנגד ההחלטה יוצרת הסיכון וראו עדותו של ד"ר פז בעמ' 60 ש' 14-20:

    "לשאלות בית משפט:

    ש. העיד בפניי ד"ר שטיין שסוג הסרטן הזה כלייתי עם גרורות נוטה לדימום ובמקרים כאלה ובשיחה עם אונקולוג היה צריך לצפות את הדימום הזה

     

    ב"כ התובעים: מבקש לציין שד"ר פז נכח באולם בעת מתן תשובת פרופ' נשר.

     

    ת. הוא וסקולרי, בד"כ הדימומים האלה יש לנו את כל הציוד לעצור את הדימום לצרוב אותו בעזרת חשמל או לחץ אנו ערוכים בוודאות למקרים של דימום, במקרה הזה זה לא הצליח. הסיבה שעושים ניתוחים אנדוסקופיים בלוויית מצלמה היא אחת להסב פחות כאב לחולה. בד"כ יש לנו 3 חורים הרעיון שהעיניים שלנו זה החור האמצעי ושני החורים הנוספים מהצדדים הם כמו ידיים, יש לנו את כל הציוד לעצור את הדימום ובמקרה הזה לא הצלחתי את הדימום אנדוסקופיים ולכן הייתי צריך לפתוח את החזה להכניס את היד ואז השתלטנו על הדימום והשתמשנו בדבק ביולוגי"

25. אשר לטענה כי הסיכון לדמם, שאכן התממש במהלך ביצוע הביופסיה קיים, לעומת פרוצדורת הטלקאז', שאין בה סיכון ממשי לדמם, ראו בחקירתו של ד"ר גלילי המומחה מטעם הנתבעים בעמ' 39 ש' 31-עמ' 40 ש' 2 לפרוטוקול מיום 8.1.24:

    "ש: האם נכון שדימום מטלקאז' לא סיכון מוכר בספרות?

    ת: הטלקאז' לכשעצמו לא אמור לדמם ביזור פיזור הטלק.

    ש:ההליך הכולל של ביצוע טלקאז' בפני עצמו אם לא עושים ביופסיה האם נכון שאין בספרות סיכון של דימום כסיכון מוכר של הליך כזה?

    ת: להערכתי נדיר מאד."

     

26. בראי האמור, מצאתי להעדיף את עמדת מומחה התובעות, כי בעניינו של המנוח לא היה מקום לחשוף את המנוח לסיכון הכרוך בנטילת הביופסיות, בהיעדר עדות או חוות דעת של מומחה בתחום האונקולוגי, להיעדר סיכון מוגבר או לצורך או תכלית בביצוע הפעולה.

    מסקנה זו מתחזקת כאמור, עם הימנעות הנתבעים מלהביא לעדות את האונקולוגים שטפלו במנוח, שיאשרו את השערת פרופ' נשר כי היו מאשרים את הפעולה, או שיסתרו את עדותה של התובעת כי מדבריהם עלה במפורש ההיפך. בהתאם, אני קובעת כי התובעות הרימו את הנטל הראשוני להוכיח כי הנתבעים נהגו ברשלנות עם קבלת ההחלטה על נטילת הביופסיה ללא הפניה או התייעצות עם גורם אונקולוגי וכי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח, כי עמדו בחובת הזהירות המוטלת על רופא סביר בנסיבות.

27. לאור האמור, אני סבורה גם, כי לא ניתן לתת משקל למסקנת מומחה הנתבעות ד"ר גלילי, כי לא הייתה הוריית נגד לביצוע הפעולה, שכן שעה שלא היה כל ממשק בין האונקולוגים שטיפלו במנוח לנתבעים הכירורגים שבצעו את הפעולה על דעת עצמם, ולא הוכח כי למי מהאונקולוגים שטיפלו במנוח הייתה ידיעה כי בכוונת הכירורגים לבצע ביופסיה במהלך הטלקאז', ולהיפך, מעדות בתו של התובע כאמור, עולה כי הם אכן הביעו תמיהה על כך, הנתבעים אינם יכולים להיאחז בהיעדר הוריית נגד, שייתכן שהייתה ניתנת לו התייעצו עם הגוף המתאים.

    אני ערה לעמדתו של ד"ר גלילי לפיה הספרות הרפואית עליה נסמכת חוות דעתו האונקולוגית של פרופ' שטיין לעניין הסיכון הטמון בפעולה נוכח אופי הגידול, מתייחסת לניתוחים שמבוצעים בחולי סרטן כליות גרורתי ולא מתייחסת לביופסיה, וכי הספרות מדברת על כך שבתאי הגידול עצמם או בגרורות יש נטייה לדמם, אלא שגם פרופ' נשר אישר שהביופסיה ניטלה מגרורות ונגעים על קרום הריאה (עמ' 29 ש'28-עמ' 30 ש' 7) והם אלו שגרמו לדמם (עמ' 23 ש' 2). בהקשר זה מקובלת עלי גם עמדת מומחה התובעות לעניין הסיכון המוגבר, מאחר שגם הביופסיה היא פעולה ניתוחית, אין מחלוקת כי מדובר בפעולה פולשנית, גם הנתבעים אשרו כי קיים בה סיכון גבוה יותר לדמם מאשר בטלקאז', והסיכון למנוח קיים גם ללא קשר לגודל המכשיר או לגודל הביופסיה שניטלה, בהעדר עדות או קביעה אונקולוגית אחרת.

28. אני מקבלת גם את קביעת מומחה התובעות, כי אף אחת מהתכליות האמורות עליהן העידו הנתבעים, העומדות בבסיס נטילת ביופסיות לא התקיימה בעניינו של המנוח, שכן מחלתו הייתה מאובחנת וידועה באותו שלב, שני קווי טיפול כשלו ומן הרשומות הרפואיות בבית החולים היה ברור שהמנוח אינו מועמד לקווי טיפול נוספים, ומטרת הטלקאז' הייתה פליאטיבית בלבד, על מנת להקל על סבלו בתוחלת חייו הקצרה של עד חודשיים שנותרה לו, וכי במטוטלת שבין היעדר תוחלת ממשית למידת סיכון, אפילו אם סברו הכירורגים כי יצליחו להשתלט על הדימום, אין מדובר בשיקול דעת סביר.

29. לא למותר לציין שגם מומחה הנתבעות אישר שאם מדובר בפעולה שאינה מקדמת גם הוא לא היה נוטל ביופסיה, וראו עדותו בעמ' 33 ש' 15-21 לפרוטוקול מיום 8.1.24:

     

    "אני לא יכול לענות על זה, זה לשיקול דעת המנתח. אני מפעיל שיקול אישי בכל מקרה. לבקשת בית משפט במקרה הזה מה השיקולים האישיים שלי שהייתי לוקח הם אם אין אבחנה בממצאים של קרום הריאה, או שיש משמעות לביופסיות חוזרות ולאפיון מחדש של תאי הגידול לפעמים משנים את האופי ומתבקשות ביופסיות חוזרות שאז הייתי לוקח ללא ספק, זה האינדיקציות העיקריות. אין תשובה מתי לא. אם אני לא חושב שזה יקדם משהו לא אקח. במאמר מוסגר אם אקח את זה לאנלוגיה הרבה פעמים מבקשים לקחת ביופסיות ולשלוח לתרבית שחפת כשהסבירות היא אפסית, אבל זה רוטינה מקובלת אצל רופאי ריאות שמפנים אלינו כשיש פרוצדורות נוספות לכן למרות שהסבירות מאוד נמוכה כן אעשה ביופסיה."

     

30. בהקשר זה יצוין, כי גם פרופ' קרמר ראש המחלקה בעת הרלבנטית, חזר בו מדברים שאמר לתובעות קודם לכן, לפיהן הייתה הפניה של המחלקה האונקולוגית לביצוע הביופסיה; ד"ר פז וד"ר נשר העידו על שתי המטרות האמורות בדבר אבחנה או אופציה לטיפול חדשני בעתיד, אלא שאילו היה ספק באבחנה או היה מקום לשקול תרופות או קווי טיפול חדשים, מן הסתם הייתה מתבקשת ביופסיה ע"י האונקולוגים, דבר שלא נעשה בענייננו.

31. לסיכום, נכון לקבוע שתפקידו של האונקולוג לנסח את ההפניה לכירורג, ולקבוע איזו פעולה מתבקשת, דהיינו האם נחוצה ביופסיה, ומכאן ואילך נתון לכירורג שיקול הדעת אם ניתן לבצע את הפרוצדורה במטופל, איך לבצע אותה, לכירורג מוקנה שיקול הדעת אם לצמצם את הפרוצדורה, אך לא להרחיב אותה, אלא אם במהלך ביצועה נוצר צורך לא צפוי, ו על הכירורגים לשקול הוריית נגד לביצוע פעולה שהתבקשה, ואין רלוונטיות לשקול הוריית נגד לביצוע פעולה שלא התבקשה.

32. בוודאי שעל הרופא הסביר שמחליט על דעת עצמו להרחיב את הפעולה המתבקשת, ושלשמה הופנה המטופל, לשקול את מלוא השיקולים הרלבנטיים, ובכלל זה את מצבו המדויק והספציפי של המטופל, את מטרת הפעולה לשמה התקבל המטופל במחלקה, להיוועץ ברופאים האונקולוגים במקרה של ספק, לבחון את הסיכון הקיים למנוח נוכח מחלתו ומצבו, לבחון אם סכנת דימום שקיימת בביצוע פעולת הביופסיה, כפי שגם מופיע בטופס ההסכמה, שהקריא והחתים פרופ' נשר את המנוח, עלולה לסכל את ביצוע הפעולה הפליאטיבית, שלא לדבר על סיכון חיי המטופל, בפרט בהינתן העובדה שד"ר גלילי, מומחה הנתבעים, אישר כי קיים סיכון רב יותר בביצוע הביופסיה לעומת סיכונים מינימליים הכרוכים בביצוע פלורודוזיס פשוט.

33. גם אם עצם ההחלטה אם ליטול ביופסיה במהלך ביצוע פעולה כירורגית היא בגדר הפררוגטיבה הנתונה למנתח ובגדר שיקול הדעת המוקנה לו כמנתח, מוטלת בצד האמור, חובה על הכירורג לבחון את הנתונים הספציפיים של המטופל, אם קיים צורך בביצוע הפעולה עליה הוא מחליט, במיוחד שעה שזו לא נדרשה במסגרת ההפניה ולהתייעץ במידת הצורך, עם מי ששלח את המטופל עובר לקבלת החלטה בדבר ביצוע פעולה כזו ולא הוכח כי הדבר נעשה בעניינו של המנוח.

34. ויודגש, מסקנתי אינה נובעת מכך שהסיכון של דימום התממש, גם מומחה התובעות אישר כי מרגע שהתחיל המנוח לדמם נעשו כל הפעולות הנדרשות להתגבר על הדימום ובמקצועיות הראויה, אלא מכך, שמראש היה צורך לשקול את הסיכון, אפילו מדובר בסיכון קטן כפי שטוענים הנתבעים, אך מאשרים כי הוא גבוה יותר מבפעולת הטלקאז' עצמה, למול תוחלת הטיפול המיותר.

35. לאור האמור, אני קובעת שלא הוכח כי נשקלו השיקולים הרלבנטיים טרם לקבלת ההחלטה על ביצוע הביופסיה ואף אם הנתבעים הוכיחו, באמצעות המומחה מטעמם ובאמצעות הרופאים, שזוהי מדיניות המחלקה, או אם מדובר בהחלטה שהיא בגדר שיקול הדעת של הכירורג, אשר סוברני לקבל החלטה, הדבר נוגע לאופן ביצוע הפרוצדורה, או לנסיבות שיתגלו בעת הפרוצדורה או לפניה שימנעו את ביצועה, אך אין הוא גורע מחובתו לבחון את מצבו של המנוח ולא הוכח בפי כי כך נעשה.

36. התובעות מוסיפות וטוענות כי העובדה שקיימים שני דו"חות ניתוח: האחד, דו"ח שנחתם באיחור ולא בזמן אמת, רק יומיים לאחר הניתוח, מוצג 14 למוצגי התובעות, והשני, מוצג 15 כשנה וחצי לאחר מכן, וכי גם לא ברור אלו וכמה ביופסיות נלקחו, מוכיחה כי הנתבעים ניסו לכסות על מחדליהם ולהסתיר את העובדה כי בצעו ביופסיות במנוח, נוכח ההסתבכות שארעה במהלכו של הניתוח, וכי מדובר בפעולת זיוף.

37. אני דוחה טענה זו לזיוף הדו"חות ומקבלת את עדותו של ד"ר פז שהסביר בתצהירו ובחקירתו כי אין מדובר בשני דו"חות ניתוח אלא בנוסח לא סופי של הדו"ח, שנכתב בסמוך לביצוע הניתוח, ובדו"ח סופי שנחתם לאחר מכן (סעיף 3 לתצהיר), כאשר התברר במערכת, כפי הנראה עם פניית ב"כ התובעים, כי הדו"ח שמלא פרופ' נשר לא נחתם. וראו בחקירתו עמוד 56 שורות 18־26 לפרוטוקול:

    "ש. אתה אומר בתצהירך בפסקה שניה לסעיף 3 אציין כי לא קיימים שני דוחות ניתוח כפי שנטען על ידם אלא יש נוסח לא סופי של דוח ניתוח ודוח סופי שנחתם לאחר מכן אם הנוסח הלא סופי נכתב לאחר הניתוח מדוע הוא לא סופי?

    ת. בד"כ הדוח הראשון שנכתב הוא הדוח הסופי, צריך לציין שכל שינוי שעושים בדוח השני אינו מבטל במערכת המחשוב את הקודם אלא הוא מודפס כדוח חדש ואין מצב שניתן להעלים את הדוח הראשון. מה שאני חושב שהיה שבדוח הראשון היה כתוב נדמה לי טיוטה ואז במערכת פיקוח רואים שאין דוח ניתוח וזה מגיע אלי כמנהל התחום ואז אני מסתכל מה היה ועובר על מה שכתוב ומאשר או מוסיף או גורע ואז יש דוח סופי, איני זוכר במקרה הזה מה עשיתי, ניתן להשוות בין שני הדוחות לבדוק מה עשיתי."

     

    אשר לטענה המתייחסת להבדל בין הדו"חות, בכל הנוגע להיעדר רישום על שליחת הביופסיה לפתולוגיה בדו"ח הראשון, וראו עדות ד"ר פז בעמודים 56־57 שורות 31־3 ועמוד 57 שורות 13־17 לפרוטוקול:

    "ש. אם אומר לך שהדוח הראשון עמ' 130 נכתב בו שלא נשלחו דגימות לפתולוגיה אתה יודע לומר למה נרשם שלא נשלחו דגימות לפתולוגיה

    ת. זה לא דבר שמקלידים, זה דבר שממלאים נשלח לא נשלח כשיושבים וממלאים את הטופס, אני יודע בוודאות שנשלח בשלב הראשון לפתולוגיה, אישית לקחתי את הדגימות ואני יצרתי את הדימום וגם עצרתי";

    "ש. לטענתך העובדה שנכתבו שלא נשלחו דגימות לפתולוגיה זה צירוף מקרים

    ת. לא אמרתי לך את זה, תדייק במה שאמרתי לך, אמרתי לך שהייתה טעות בהדפסה כי זה מחשוב.

    ש. מה זה טעות מחשוב שלחצו

    ת. יש לך טבלה 1,2,3,4 כן נשלח לא נשלח, מישהו לחץ בטעות, אתה חושב שמישהו מעלה בדעתו לכתוב משהו לא נכון? "

     

    ובהמשך בש' 29-30:

    "ש:שזה לא סתם בסמוך לאחר הניתוח אלא יומיים לאחר הניתוח

    ת. זה לא בסדר שלא נחתם מיד, נשר חשב שאני אחתום ואני חשבתי שהוא וזה כנראה נפל בין הכיסאות אני מניח שזה כך. כשיש סיבוך אתה יותר נרגש ויותר עצבני ולא שמים לב לדברים"

    ובהמשך בעמ' 58 ש' 1-30:

    "ש. מפנה לדוח השני עמ' 133 התאריך שמופיע כאן הוא 25.12.17, אני אומר לך שבתאריך הזה המנוח כבר שנה ורבע בקבר. אתה יודע להסביר למה שנה ורבע לאחר מכן זה נחתם

    ת. אני רוצה להסביר לך מדוע אתה הולך לכיוון הלא נכון, כשאנו שולחים בדיקה פתולוגית היא הולכת לפתולוגיה, אין לנו שליטה על הבדיקה הזו, היא נרשמת, היא נרשמה ע"י אחיות שרשומות את זה, היא נרשמת ע"י הצוות ששולח וגם שולח תשובה, זה לא משהו שאפשר להעלים, אי אפשר להעלים את זה, זה תשובה שנכנסת לתיק הרפואי.

    ש. רק בדצמבר 2017 הגיעה התוצאה של הפתולוגיה?

    ת. התשובה של הפתולוגיה נשלחת וברגע שזה נשלח אין דרך לסלק את זה מהרשומה הרפואית אפילו אם אני רוצה. לשאלתך מדוע זה רק תוקן והוצא שוב ביום 25.12.17 אני מניח שרק אז מישהו עלה על זה וזה תוקן." 

    ובהמשך בעמ' 59 ש' 12-16:

    "ש: אני מציע לך תזה שאתה כשזייפת את הדוח וכתבת שנלקחו 2 ביופסיות ולא זכרת שבמקרה הזה לקחתם ביופסיות מרובות בד"כ אתם לוקחים 2

    ת. אני אומר לך שזה לא נכון, עמד מולי הדוח ניתוח של הטיוטה ואמרתי לך בתחילת הדרך שזה נשמר לעולם, ואני יודע את זה, איזה אינטרס יש לי לזייף את הדוח מה גם שאני יודע שלקחתי דגימות, כמו שאתה רואה יש תשובה פתולוגית ואי אפשר לברוח מזה."

     

    וראו גם לעניין הוכחת טענת זיוף רשומה רפואית והנטל המוגבר הנדרש תא (חי') 14897־09־11‏‏ מ.ח נ' מדינת ישראל.

    טענת התובעות לגבי תאריכי חתימת המסמכים אכן מעוררות שאלות, אך הסברו של ד"ר פז כי כפי הנראה רק עם פניית ב"כ התובעים כעבור כשנה ורבע, התברר כי הדו"ח הסופי לא נחתם ואז הוא נחתם על ידו בתוקף תפקידו, הוא הסבר סביר, בפרט נוכח העובדה שכפי שהעיד ד"ר פז, אין שינוי בין הדו"חות למעט השינוי לעניין נטילת דגימת הביופסיה; לא מדובר בהבדל מהותי שכן אין מחלוקת בין הצדדים שאכן נלקחה ביופסיה מהמנוח, הדו"ח הראשון אינו נמחק לעולם, ולא ניתן היה להסתיר את משלוח הדגימות.

    אוסיף, כי אין הגיון בטענת הזיוף בענייננו, שכן כפי שהעיד ד"ר פז, הביופסיות נשלחו לבדיקה פתולוגית, אין ולא הייתה מחלוקת בכך, שהרי בהמשך גם התקבלו תשובות, ואפילו הייתי מקבלת את טענת הזיוף, הדבר היה גורם לכל היותר, להיפוך הנטל בעניין השאלה אם ניטלו הביופסיות, ואין בענייננו כאמור מחלוקת, כי ניטלו ביופסיות; כי הן אלו שגרמו לדמם ולמצב החירום שהצריך פתיחה של בית החזה ומנעו את המשך ביצוע פעולת הטלקאז' אליה הופנה המנוח.

    וראו דיון נרחב בהקשר לטענה לעניין מילוי דו"ח ניתוח באיחור ולמשמעות הטענה בפסקה 35 לפסק הדין בת"א (מרכז) 22126-01-20 פלוני נ. המרכז הרפואי ע"ש א. סורסקי (מיום 8.5.2025), שצורף לאחרונה ע"י התובעות.

    הסכמה לביצוע הביופסיה

38. כאמור, התובעות טוענות שלא ניתן להן ולאביהן הסבר לגבי הכוונה לבצע ביופסיה, כי נושא הביופסיות כלל לא עלה במהלך הפגישה עם פרופ' נשר,כי לו היה הנושא עולה היו מבקשות להתייעץ, שכן הן אינן נוהגות לבצע דברים כלאחר יד, ובנוסף העלו טענות לגבי אותנטיות טופס ההסכמה לטלקאז'. יצוין, כי אין הכחשה של החתימה, אלא שהטענה היא כי לא מן הנמנע שהמילה ביופסיה באנגלית שהוספה בכתב יד, הוספה לאחר החתימה.

39. מעיון בטופס ההסכמה לפעולה, נספח 6 לראיות התובעות, נראה שטופס ההסכמה נחתם על ידי המנוח ביום 27.6.2016, כאשר הפעולות לגביהם ניתנה ההסכמה הן "RT pleural biopsy+ chemical pleurodesis" בסדר הזה, ובאותה שורה כשפעולת הביופסיה מופיעה ראשונה, בטופס סומנו בעיגולים הסיבוכים האפשריים לרבות דימום ופתיחת בית החזה כתוצאה מדימום. בטופס המובנה נרשם כי הטופס נחתם לאחר קבלת הסבר מפורט בעל פה. בתחתית הטופס מופיע אישור של ד"ר נשר (כתוארו בעת חתימת הטופס), כי הסביר בעל פה לחולה את כל האמור לעיל בפירוט הדרוש וכי הוא חתם על הסכמה בפניו לאחר שהוא, ד"ר נשר, שוכנע כי הבין את הסבריו במלואם. כמו כן הוספה ע"י ד"ר נשר תוספת בכתב יד, לפיה "הוסבר לחולה על הסיכון הכרוך לניתוח בתרגומה של בתו־ פלונית (השם מופיע במקור א.א.)" אני מקבלת את עדותו של פרופ' נשר שהעיד כי הסביר למנוח ולבתו שיש אפשרות ליטול ביופסיה במהלך הטלקאז', את מטרת הביופסיה והמליץ לבצע את הביופסיה על מנת לבדוק אם קיים טיפול מאריך חיים או לאבחן טעויות בזיהוי פתולוגי אונקולוגי, ושלאחר ההסבר על הסיכונים הכרוכים בביצוע הפעולה, בתו של המנוח תרגמה לו את הנאמר והתקבלה הסכמתו המלאה של המנוח והוא חתם על טופס ההסכמה (סעיף 3 לתצהירו של פרופ' נשר).

    פרופ' נשר בחקירתו חזר על האמור (עמוד 31 שורות 10־19 לפרוטוקול מיום 15.1.24):

    "ש. מפנה אותך לטופס ההסכמה שעליו החתמת את המנוח, כתב היד שבטופס הזה זה כתב ידך

    ת. כן

    ש. מתי מילאת את הטופס הזה

    ת. כפי שאמרתי במרפאה במעמד ההיכרות

    ש. באיזה שלב של הפגישה בהתחלה, אמצע, סוף

    ת. בסוף, בד"כ בסוף הפגישה, לא אומר לך שאני זוכר את הסיטואציה, אבל הסדר הכרונולוגי של הדברים, רגע לפני שעוזבים ועוברים למח' אני מחתים אותם אחרי שהוסבר להם אני ממלא את הטופס בפניהם ואני עובר על כל סעיף וסעיף לפניהם, כל סעיף שהסברתי להם אני מסמן בעיגול ולבסוף אני מגיש להם לחתימה, הוספתי מאחר והוא לא דובר עברית, זה הוסבר בתרגומה של בתו גליה".

     

40. פרופ' נשר הוסיף בסעיף 6 לתצהירו שהסביר את הסיכונים הבולטים בגלל שבתו של המנוח לא רצתה לקרוא את הסיכונים בטופס ההסכמה. וראו עמוד 31 שורות 24־32 לפרוטוקול:

    "ש. למה אתה מציין זאת בתצהירך 6 . כי זו ראיה למה שהיה בפגישה לדעתך.

    ת. אני מסביר כאן שהיות והיא אמרה שהיא לא רוצה לקרוא דברים מפחידים חייבתי אותה לשמוע את זה ממני, אנשים מסוימים לוקחים ומעדיפים שלא לקרוא, אני לא יכול לדעת אם הם אכן קראו מה שהוסבר להם או לא, אבל מאחר והיא הדגישה שלא רוצה לקרוא דברים מפחידים מצאתי לעצמי לנכון לומר לה את הדברים.

    ש. באותו מקום שאתה מפנה אליו שלא רוצה לקרוא דברים מפחידים מיד אחרי שהיא אמרה שלא רוצה לקרוא כי זה מפחיד היא משלימה ואומרת שאתה אמרת נכון, לא צריך לקרוא, התמלול הזה כמו שאתה אומר לנו משקף מה שהיה בפגישה

    ת. נכון, היא לא חייבת לקרוא, אבל אני חייב להסביר."

     

41. התובעות צירפו לכתב התביעה תמליל של הקלטות של שיחות שביצעו עם פרופ' נשר בדיעבד, ביום 9.7.2016 ועם ד"ר פז וד"ר קרמר, סגן מנהל המחלקה הכירורגית מספר ימים לאחר ביצוע הביופסיה, על מנת להוכיח כי ד"ר קרמר אמר בשלב הראשון שהביופסיה נעשתה בהפניית המחלקה האונקולוגית, ובהמשך הודה שלא בדק זאת וכי יש "לשכוח מהדברים", ועל מנת להוכיח אמירות שונות של פרופ' נשר.

    ככלל, אני סבורה כי כל ההקלטות שנערכו בתיק לאחר מעשה ובדיעבד, הן ראיות שמשקלן נמוך.

    ההקלטות בוצעו מבלי שהצוות הרפואי ידע מכך, במטרה לחלץ מהם הודאות לטענותיהן סביב נושא הביופסיה לאחר האירוע (ראו מקרה דומה בתא (קריות) 38674־08־15‏ עזבון המנוחה פלונית ז"ל נ' מדינת ישראל ־ משרד הבריאות)‏. פרופ' נשר הסביר כי הבין את מצוקת התובעת כבת לאב שהסתבך בניתוח וכי לא רצה להתעמת עמה, אלא ללבן ולפרק כעסים ומתחים ולרכך את האוירה ועל כן לא האריך בדיון סביב פרטי ההסבר שניתנו לה (עמ' 29 ש' 15-19, עמ' 30 ש' 21-24). אני מקבלת את עדותו גם לנוכח רוח הדברים בהקלטות, לפיהן ההקלטות בוצעו במהלך "שיחות יצריות וקשות כשהוא מנסה להדוף האשמות קשות לרופא לשמוע מבן משפחה, וכי ייתכן שבצוק העיתים נשמטו דברים חשובים שניתן לחשוב עליהם אילו השיחה הייתה מתבצעת בבית משפט, בבית קפה או בכל מקום אחר, כשבאותו שלב הוא אינו מודע להקלטה וזה לא רפרנס אמין ביחס למידת הנרחבות והדיון ביחס להסברים שניתנו עובר לביצוע הביופסיה" (עמ' 3 ש' 31 –עמ' 37 ש' 2).

    גם מקריאת תמלולי ההקלטות, נראה כי אין בנאמר כדי לקדם את טענות התובעות, חלקן אף מחזקות את טענות הנתבעים ביחס למעמד ההחתמה, לפיהן התובעת 2 בקשה שלא לקרוא את הנאמר, נראה מהן כי השיחות נעשו תחת לחץ מצד התובעות תוך התעקשות לקבל פרטים מסוימים (ראו עמוד 29 שורות 14־23 לפרוטוקול, עמוד 30 שורות 21־26 ועמודים 36־37 שורות 31־4).

42. העובדה היא שבטופס הניתוח גם נרשם הסיכון לדמם, וגם לפתיחת חזה כתוצאה מהדמם, מדברת בעד עצמה, התרשמתי כי מדובר בתובעות אינטליגנטיות ובעלות דעה [התובעות 2 העידה כי היא שמשה יועצת פנסיונית בבנק דיסקונט בתל אביב עד יציאתה לגמלאות (עמ' 9 ש' 26), וגם התובעת 1 אישרה כי היא הרבה שנים בארץ ועבדה במספר עבודות עד יציאתה לגמלאות (עמ' 15 ש' 29-30)], שלא היו חותמות או מאשרות לאביהן לחתום "על החלק", מבלי להבין על מה הן חותמות, בין אם הן קוראות אנגלית באופן שוטף, או בין אם הן חתמו לאחר ההסברים, מאחר שבקשו לא לקרוא.

    יצוין, כי ממבנה הטופס החתום, נראה שלא נעשו כל תוספות לאחר החתימה, בולט לעין אפילו מהכיתוב "+" כי מדובר בשתי פעולות, דווקא הפעולה הראשונה שנרשמה בכתב יד היא פעולת הביופסיה ולפיכך לא ניתן היה להוסיפה לאחר החתימה, ומעצם העלאת הטענה כי לא נרשמה כלל הביופסיה, אין מקום להסתמך על זיכרון של התובעות מהאירוע.

43. העובדה כי בכלל הופיע הסיכון של דמם או פתיחת חזה בעקבותיו בין הסיכונים והסיבוכים שפורטו בטופס, מחזקת אף היא את המסקנה כי עניין הביופסיה הוסבר, כפי שהעיד פרופ' נשר, שכן כפי שהוכח ע"י כלל העדים סיכון כזה אינו סביר בביצוע טלקאז' בלבד.

44. אני מקבלת את עדותו של פרופ' נשר כי הוסברו למנוח באמצעות בנותיו ובתו שתרגמו לו על האפשרות ליטול ביופסיה ועל הסיכונים הכרוכים בפעולה והמנוח נתן את הסכמתו המלאה לכך, שכן לולא כן, לא היה מופיע הכיתוב בכתב יד לאחר האישור על מתן הסברים בעברית, ולא נטען כי התובעות אינן קוראות עברית.

    וראו רעא 1519/20‏ פלונית נ' רעות- שרות נשים סוציאלי , ע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים, (5.3.2012) וכן כב' הנשיא עמית על משמעות הפגיעה באוטונומיה בהקשר הרפואי במאמרו "סוס הפרא של הפגיעה באוטונומיה" ספר שטרסברג-כהן 465 (2017).

45. לא נעלם מעיניי, כי לכאורה, נוכח הקביעה כי ההחלטה על ביצוע הביופסיות התקבלה ברשלנות, ללא בחינת הסיכון המוגבר, או הצורך בביצוע הפעולה, יש להניח כי לא נאמר לתובעות או למנוח, כי מדובר בפעולה בעלת סיכון מוגבר, או נעדרת תוחלת, או כי לא נערכה התייעצות עם האונקולוגים, אלא שמדובר בביצה ובתרנגולת, ולא ניתן לחייב את הנתבעים בחיוב כפול בגין אותו מחדל, פעם ברשלנות פעם בפגיעה באוטונומיה ואני קובעת כי הנתבעים הסבירו את הסיכונים התועלת והתוחלת בביצוע הביופסיה כפי שנראו להם באותה עת ושקפו את מלוא המידע הרלבנטי בהתאם לדעתם המקצועית, לתובעות.

46. אני דוחה את הטענה שעלתה כהשערה מצד מומחה התובעות, כי הפעולה נעשתה לצורכי מחקר, שלא בהתאם לוועדת הלסינקי, השערה זו הוכחשה על ידי הנתבעים, והיא לא הוכחה מעבר להשערה. 

47. אשר על כן, אני קובעת כי ההסכמה לביצוע הביופסיה ניתנה מדעת ושלא נגרמה למנוח פגיעה באוטונומיה.

    פגיעה נטענת באוטונומיה בהליך הניקור הפלאורלי 

48. ביום 12.7.2016 בוצע ניקור פלאורלי במנוח. המחלוקת בין הצדדים היא האם ההליך בוצע בהסכמה.

49. התובעות טוענות שהליך הניקור שבוצע במנוח נעשה ללא הסכמתו. לטענתן ביום 10.7.2016 הודיע הצוות הרפואי לתובעת 2 ששוב הצטברו נוזלים בריאותיו של המנוח וכי בכוונת הצוות לבצע ניקור פלאורלי. התובעת 2 הודיעה לצוות שלאחר התייעצות עם המנוח ובני המשפחה הם מסרבים להליך, לאור מצבו הקשה של המנוח ולאור הסיכונים הכרוכים בהליך וסירוב נוסף הובע ביום 11.7.2016. נטען כי למרות הסירובים שתועדו ברשומה הרפואית ביצעו את הניקור במנוח בשעה מאוחרת, בזמן שבני משפחת המנוח לא נכחו, ובמעשה זה פגעו באוטונומיה של המנוח.

    התובעות עתרו לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, בנפרד מהפיצוי בגין הרשלנות הנטענת בנטילת הביופסיה, על ביצוע הניקור שבוצע בניגוד לרצון המנוח ולפיצויים עונשיים במטרה להביע את הסלידה החברתית מהתנהלות הנתבעים במיוחד כאשר מדובר בגוף ציבורי ועל כך שהניקור בוצע ללא תיעוד.

50. הנתבעים טוענים שהמנוח עבר ניקורים חוזרים בשל הצטברות נוזלים בקרום הריאה שהקשו על הנשימה ואי ביצוע ניקור גורם לקוצר נשימה עד לחנק ומוות בייסורים ולכן אי הסכמה לביצוע הניקור מנוגדת לכל היגיון אנושי; כי במדינת ישראל לא קיים טופס הסכמה לביצוע ניקור והפרקטיקה מחייבת הסכמת המטופל בעל פה בלבד, לאחר שהוסברו הסיכונים והסיכויים. בהתחלה אכן המנוח ומשפחתו התנגדו לניקור, אך בהמשך שינו את דעתם ובפועל הניקור בוצע בהסכמה וניתן ללמוד זאת מהרשומה הרפואית, שבה מתועדות ההסכמות, ומעצם ביצוע הפעולה שמחייבת שיתוף פעולה מצד המטופל שלא ניתן לבצעה בכפייה.

51. אשר לטענה לפגיעה באוטונומיה באי ההסכמה לטיפול, לפי סעיף 13(א) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו־1996: "לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה". פגיעה באוטונומיה מהווה נזק בר פיצוי כאשר בוצע טיפול רפואי בהעדר הסכמה מדעת של המטופל (ראו ע"א 2781־93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4) 526). התובעות אינן טוענות בהקשר לניקור האמור, שלא סופק להם כל המידע הנדרש על מנת לגבש החלטה בדבר הסכמה או אי הסכמה לניקור, אלא נטען שבוצע ניקור לאחר שהובעה אי הסכמה מפורשת. טענה מעין זו מתאימה יותר לעילה של תקיפה, ואינה עונה להגדרה של פגיעה באוטונומיה, אשר שמורה כאמור לעיל, למקרים בהם נטען כי לא נמסר מלוא המידע הרלוונטי שפוגע בהסכמה מדעת.

52. זאת ועוד, התובעות לא הוכיחו שנגרם נזק תוצאתי למנוח מעבר לפגיעה בזכות הבחירה ובהתאם להלכה הפסוקה, אין פוסקים פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה רק על שלילת האוטונומיה של הרצון, ויש להוכיח נזק סובייקטיבי תוצאתי (ראו ע"א 887-19 מלכה שמול נ' שירותי בריאות כללית). בעניינו, התובעות אינן טוענות ומכל מקום לא הוכח, כי נגרם נזק כלשהו מביצוע הליך הניקור, אלא רק כי הפעולה בוצעה ללא הסכמה ולפיכך, אפילו הייתי מגיעה למסקנה כי הניקור בוצע ללא הסכמה, לא היה מקום לפסיקת פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה אפילו אם רק נגרמה למנוח הקלה זמנית במצוקה הנשימתית.

53. למעלה מן הצורך, אדון בטענה לגופא.

    מעיון בדו"חות הרפואיים עולה, כי בגיליון מהלך המחלה מיום 10.7.16, נספח 16 לראיות התובעות נרשם: "הבת מסרבת בכל תוקף לביצוע הניקור או ביצוע של בדיקות דם. הוסבר על החשיבות של הפעולה, על התועלת הצפויה אל מול הסיכון האפשרי. מוחלט כי בשלב זה לא תבוצע שום התערבות (כנגד עמדת מדיניות המחלקה)".

    למחרת, ביום 11.7.16, נרשם בגיליון נספח 17: "החולה ומשפחתו (בת) עדיין מסרבים בכל תוקף לביצוע ניקור פלאורלי ו/או למעקב [לא ברור] בדיקות דם. זאת למרות עמדת המחלקה בצורך הקיים.".

    בגליון הסיעודי מיום 12.7.2016 נספח 18 מופיע, בשעה 21:40 "החולה בהכרה מלאה משתף פעולה... נוזל פליאורלי בכמות גדולה מימין מעשה ניקור, 1,200....שיפור"

54. בגליון מהלך המחלה מתאריכים 13-14.7.16 נרשם על ידי ד"ר רביב ב-13.7:

    " ....אתמול עבר ניקור מימין וב- 14.7. נרשם-"הוחלט בתחילת השבוע לבצע ניקור [...] אך ביתו סירבה, ורק לאחר יומיים התרצתה."

    בעדותו נשאל ד"ר רביב לגבי רישום זה (עמוד 43 שורות 15־26 לפרוטוקול מיום 15.1.24):

    "ש. מתי התקיימה השיחה הזו שלאחר יומיים התרצתה?

    ת. זו לא שיחה אני כותב דוח.

    ש. ולאחר יומיים התרצתה, זה לא בפניך ההתרצות?

    ת. ממש לא. אין לי מושג אני מתאר מצב". 

    הנתבעים הפנו גם ל"סיכום ייעוץ שירות סוציאלי" שבו נרשם "בשיחה עם בתו של המטופל אמרה שקיבלו החלטה משפחתית יחד עם המטופל להחזירו לביתו לאחר שיבוצעו הטיפולים הרפואיים (ניקור, מתן דם וכד') " ובהמשך בעמוד 44 שורות 20־26 לפרוטוקול:

    "ש. האם לא חשבת אתה שצריך לתעד את ההסכמה לניקור בזמן אמת?

    ת. אני מאשר לך שהניקור עליו החלטנו בתחילת השבוע זה הניקור שלגביו הבת התרצתה ובוצע. אחרי הניתוח שהחולה עבר הוחלט שעליו לעבור את הניקור עקב הצטברות של נוזלים כנראה וכתוב גם פיסי שזה כדוריות דם אדומות כנראה בעקבות ירידה שהתגלתה בביקור רופאים שנעשה בעקבות הניתוח."

     

    ולשאלת בית המשפט לגבי ההסכמה בעמוד 54 שורות 2־10 לפרוטוקול:

    "ש. בנוכחותך היא אמרה שאפשר לעשות ניקור אחרי יומיים

    ת. או שזה היה ד"ר נשר או רופא אחר, לגבי המשפט הזה לא זוכר אם היא אמרה את זה, אני יודע שזה היה, האם היא אמרה לי את זה.

    ש. אם אתה אומר לי מה שאמרת קודם זה תשובה אחת אני מניח מעצם ביצוע הפעולה

    ת. אם זה נאמר לי אני יודע ושומע ומבין, אם זה נאמר לרופא אחר זה עובר בין הרופאים

    ש. אנו בשלב העובדתי, אני צריכה להחליט אם היתה הסכמה, אם אתה אומר היתה הסכמה ושמעתי

    ת. אני ממש לא יודע לומר אם זה נאמר לי או לרופא אחר במח'

    ש. איך אתה מסיק

    ת. ידעתי שיש הסכמה אבל לא יודע לומר מאיזה מקור ידעתי"

     

    ד"ר רביב בתצהירו הסביר שעל פי נוהל בית החולים פעולת הניקור מבוצעת ללא החתמה על טופס הסכמה, וראו בעמ' 48 ש' 31 –עמ' 49 ש' 4:

    "אין דבר כזה הסכמה להרדמה מקומית, אתה מדבר איתי על טופס שאני צריך להחתים את החולה שהוא הולך להרדמה מקומית, כאשר אני בא לתפור במיון לילד שנחתך אני מסביר לו מה אני הולך לעשות ושזה יהיה תחת הרדמה אבל אני לא מחתים אותו על טופס להרדמה מקומית. בניתוח רגיל שיש הרדמה כללית מרדים מחתים את החולה להרדמה והכירורג מחתים את החולה עבור הפרוצדורה הניתוחית. במקרה כזה כשצריך ניקור לא היה שום טופס, באותה תקופה במסגרת בי"ח איכילוב שמחייב הסכמה של החולה כמו שצריך כמו בניתוח או בדברים אחרים לא לפרוצדורה של הניקור ולא להרדמה שזה חלק של אותו ענין....."

     

55. גם המומחה מטעם התובעות אישר שלא ידוע לו אם יש צורך בהסכמה כתובה בביצוע פעולה מעין זו פעולה מעין זו, ובזמנו, כשהוא עבד בבית חולים לא נדרשה הסכמה כתובה ופעולות מעין אלו בוצעו באופן "חופשי על הגג". וראו בעמ' 28 ש' 15-20 לפרוטוקול מיום 8.1.24:

    "אני מניח שפעולות ניקוז נוזלים השתתפת בניקורים כאלה

    ת. מאות פעמים, זה פשוט, עושים את זה במח'

    ש. הפרוצדורה אם החולה בהכרה מחייבת שיתוף פעולה איתו

    ת. כן, בהחלט. מישהו מסביר לו את זה. לשאלת בית משפט אם זה דורש חתימה של הסכמה לפני ניתוח לא זוכר. בזמני חופשי על הגג, אולי היום צריך חתימה. אני חושב שהחתמנו את המשפחות, אבל לא זוכר"

     

     

56. לאור האמור, אני קובעת כי העובדה שלא נמצא טופס הסכמה כתוב, לביצוע הפעולה אינה מוכיחה דבר בדבר היעדר הסכמה של המנוח לביצוע הפעולה.

57. ד"ר רביב העיד בנוסף, כי ביצוע ניקור פלאורלי הוא פעולה שאינה יכולה להיעשות שלא בהסכמה, משום שהיא דורשת שיתוף פעולה מצד המטופל. וראו עדותו בעמ' 48־47 שורות 30־5 לפרוטוקול מיום 15.1.24:

    "ש. בלי הכרה אפשר לעשות ניקור.

    ת. אפשר, אבל אז אם הוא לא בהכרה צריך הסכמה של מישהו אחר או הסכמת הרופאים אבל זה לא המקרה הזה, כאן הוא היה בהכרה. יש רחצה של המקום יש שכיבה מסוימת שאני לא יכול לעשות את זה במקום החולה, זה שכיבה על הצד בצד הנכון בדיקה עם CT סימון אזור הפתולוגי של הצטברות הנוזלים וסימון על העור עם סיכה או עם עט מה המקום הכי מדויק להכניס את הנזק וליצור את האפקט המקסימלי לעזור לו בניקוז הנוזלים, יש רחצה, יש כיסוי סטרילי, החולה מוסבר לו שצריך להישאר ללא תנועה, בזמן ההכנסה בשלב מסוים אנו מבקשים ממנו לעצור שניה את הנשימה או להוציא אוויר, כל אחד בדרכו הוא, כל זה נעשה בהרדמה מקומית העברת תפר לקיבוע הנקז כדי שלא יצא כי זה נקז קבוע, כל הדברים האלה נעשים בשיתוף פעולה עם החולה כי בלתי אפשרי לעשות את זה בלי זה.

    ש. אם החולה רוצה להתנגד

    ת. אם זה לא הצלת חיים או חירום אף אחד לא יכפה עליו"

    ובעמ' 48 ש' 8-10:

    אתה מדבר כמעט על אונס. משדהו שאני עושה שהוא לא מסכים לשתף פעולה , אין דבר כזה."

    ובעמוד 47 שורות 18־21 לפרוטוקול):

    "החלק השני של התשובה להכניס נזק (צ"ל נקז א.א.) לא יודע אם עקב המקרה הזה הלכת לבדוק מה קורה בהכנסת נזק (נקז א.א), איך זה מתנהל וכל מה שקשור בזה אי אפשר להכניס נזק (נקז א.א.) לחולה ואף אחד לא יעז לעשות את הפעולה הזו ללא הסכמתו ועזרת החולה כל זמן שהוא בהכרה. נדרש ממנו לשתף פעולה בזמן הכנתו"

    עדות להכרה ולשיתוף הפעולה ניתן לראות גם בטופס "הוראות רפואיות ודווח סיעודי" שהובא לעיל, בו מתואר כי המנוח עבר את הניקור ביום 12.7.16 בשעה 21:40, כשבתוך כך נרשם:

    "החולה בהכרה מלאה, משתף פעולה. נושם ספונטני".

58. עדותו של ד"ר רביב לפיה הפעולה לא הייתה מבוצעת בהיעדר הסכמה, מהימנה בעיני, כך גם עדותו כי לא ניתן לבצע את פעולת הניקור ללא שיתוף פעולה מצד המטופל, דבר שמעיד על הסכמה לטיפול, שכן בהתאם להלכה הפסוקה, הסכמה יכולה להיות גם במשתמע לאור מכלול נסיבותיו של המקרה (ראו ע"א 3108-91 נועם רייבי נ' ד"ר קורט וייגל , מז(2) 497).

59. יצוין, כי גם לאחר השחרור מבית החולים, המנוח הובא פעם נוספת ע"י בנותיו לאשפוז לאחר מצוקה נשימתית בביתו ובוצע בו ניקור פלאורלי בהסכמה מלאה שלו ושל בנותיו וראו נספח 22. אמנם התובעת 3 העידה בסעיפים 43-46 לתצהירה כי באותו שלב הסכימו לניקור מאחר שמצבו הנשימתי היה קשה יותר מאשר ב-12.7 ורק לאחר שהבינו שזו תקוותו האחרונה, אך הסבר זה תומך בטענת ההתרצות של המנוח, ואפילו של בנותיו, גם קודם לכן, שכן נראה כי גם עובר לניקור מיום 12.7.2016, ובפרט נוכח כמות הנוזל שהוצאה, נראה כי גם באותו שלב לא הייתה דרך להקל על מצוקתו שלא באמצעות ניקור.

60. גם עדותו של ד"ר רביב, כי כיום, אין הוא יכול לזכור לאיזה רופא ניתנה ההסכמה והסכמה יכול שתעבור בין הרופאים ואין זה משנה אם היא ניתנה אישית לד"ר רביב שתיעד אותה או שהוא תיעד את ההסכמה שהועברה אליו מגורם אחר, וקובעת כי עצם הרישום כי הבת התרצתה, מוכיח כי בזמן אמת כך היה, שכן אם לא כן, מדוע לא נעשה הניקור כבר ביום 10.7.2016, כאשר ברור מנספח 16 כי הצורך בביצוע הפעולה ועמדת המחלקה הייתה קיימת כבר באותו יום.

61. עוד בבחינת למעלה מן הצורך, אדגיש, כי אפילו הייתי מגיעה למסקנה כי הניקור בוצע שלא בהסכמה, לא היה מקום לפסוק פיצויים עונשיים להם עתרו התובעות. פיצויים עונשיים שמורים למקרים חריגים ולא יפסקו בהליכים אזרחיים, אלא במקרים יוצאים מן הכלל (ראו רעא 9670/07 פלונית נ' פלוני). לא מצאתי שמקרה זה נכלל בגדר מקרים אלו אשר שמורים למקרים חמורים במיוחד או בפגיעה קשה בזכות חוקתית או במקרים מקוממים במיוחד שיש בהם מעין כוונה (ראו ע"א 9656-03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר יהורם). פיצוים אלה באים להעניש את המזיק על התנהגותו ואין מקום להעניש את הנתבעים על שטיפלו במנוח וביצעו פעולה והוצאת נוזל בכמות גדולה של 1,200 סמ"ק שמנע ממנו סבל (על פי עדות המומחה מטעם התובעות כאמור, מצוקה נשימתית גורמת ל קשה במיוחד), חנק ומוות למנוח.

    לשון הרע

62. התובעות עותרות לקבלת פיצוי בגין לשון הרע בסך 100,000 ₪ על אמרות שנכתבו ברשומה הרפואית של המנוח, כדלהלן:

    הפרסום הראשון הנטען, מתייחס לאמרה שנכתבה בדו"ח השחרור הסיעודי נספח 10 בפרק "סיכום המלצות והתערבות" "

    "חולה לאחר ניתוח של פלאורודזיס/טלקג' [...] מזה זמן רב המתין לשיקום אך עקב סירוב המשפחה הוחלט על שיחרור הביתה. משפחה-_בנות־מאוד חרדתיות עם תגובה לא תואמת למאייפנים אובייקטיבים במצבו הקליני של החולה. החולה מסוגל ליותר ממה שהמשפחה מאפשרת לו. [...] משתחרר בליווי הבת עם אמבולנס לביתו." (הטעויות במקור).

     

    הפרסום השני הנטען מתייחס לסיכום יעוץ־שירות סוציאלי מיום 14.7.2016 שצורף כנספח 32 בו נרשם:

    "המשך יעוץ,

    הבעיה להתערבות: תכנון שחרור מיצוי זכויות

    תוכן ההתערבות: שיחה עם בתו של המטופל והמטופל, קשיים רגשיים של הבת סביב שחרור [המ]טופל הביתה. מתן מסמכים-יפוי כוח רפואי משולב. מעוניינת שימלא את המסמכים בהמשך, אינה רוצה לדבר איתו על הנושא ביום השחרור. המלצות לצוות המטפל: אין המלצות."

     

    הפרסום השלישי בגינו עותרות התובעות לפיצוי הוא ביחס לפרסום נטען בגיליון מהלך מחלה מיום 14.7.2016 שנכתב על ידי ד"ר רביב, ושצורף כנספח 19 שבו נרשם:

    "אתמול נערכה שיחה ממושכת ביני ובין בתו של החולה־ הוסבר לביתו בפעם הרביעית או החמישית במשך אשפוזו לגבי מצבו הרפואי לגבי פרוגנוזה והטיפול המיטבי שהוא אמור לקבל־ היה סידור משלשום לגבי שיקום רפואי ראוי שהבת סירבה־ והודיעה [לא ברור] שתקח את אביה הביתה כרצונו, אני הבהרתי לה שרצונו=כבודו ואין מניעה מבחינתנו־ לאחר חצי שעה חזרה אלי וטענה שהוא אינו מתאים ואין לה סידור בביתה [...] כמו כן הוחלט בתחילת השבוע לבצע ניקור [...] אך ביתו סירבה, ורק לאחר יומיים התרצתה. ישנן תלונות מבחינת האחיות לגבי כל מיני מניפולציות של הבת. לפני יומיים קיבלנו אישור להעברה לשיקום/סיעודי רפואי והבת סירבה!!!! ודורשת להעבירו לביתם" (ההדגשות במקור)."

     

63. התובעות טוענות ביחס לדו"ח הסיעודי, שהמילים "מאוד חרדתיות" וביחס לסיכום הסוציאלי בו מתוארת הבת כסובלת מ"קשיים רגשיים", הן קביעה רפואית מתחום בריאות הנפש שנעשו שלא בידי בעל מקצוע וללא הסכמתן להיבדק בידי עורכות המסמכים, וכי נדרש היה להגיש חוות דעת בתחום כדי לטעון אמת בפרסום. התובעות מוסיפות כי כאשר מדובר באיש מקצוע שרושם אמרות כאלו ברשומה רפואית, שומע סביר מבין שמדובר בקביעה מקצועית.

    ביחס לגיליון מהלך המחלה, התובעות טוענות שהמונח "מניפולציות" הוא פוגעני ולא ניתן לטעון שמדובר באמת, שכן טיעון לפיו התובעות חרדתיות, בעלות קשיים רגשיים ומניפולטיביות, אינו מתיישב יחד ולכן לכל הפחות אחד מהפרסומים אינו אמת, כי מדובר במניעים שונים. התובעות מוסיפות, כי גם אם מדובר במניפולציה רק ביחס לשחרור המנוח, הנתבעים לא הסבירו היכן יש מניפולציה במטופל שמשנה את דעתו ונוסף על כך, גם אם כך קרה, התובעות רק תירגמו את דברי המנוח ורצונו, ולכן לא מדובר במניפולציה שלהן.

    ביחס לכלל האמירות התובעות טוענות ששמן הטוב נפגע אצל צוות בית החולים ונגרמו להן כאב וסבל ועוגמת נפש, וזאת בשעה בה היו צריכות להתמודד עם מצבו הקשה של אביהן והן מבקשות לפסוק להן פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע.

64. הנתבעים מכחישים כי מדובר בלשון הרע, מכחישים כי בוצע פרסום, ולחילופין טוענים לקיום הגנות החוק.

    הנתבעים טוענים כי קורא סביר לא ימצא במילים אלו לשון הרע ולא אבחנה פסיכיאטרית ובוודאי שאין צורך בחוות דעת כלשהי לתמיכה בטענותיהם.

    באשר לדו"ח השחרור הסיעודי, טוענים הנתבעים כי יחוס חרדתיות בכלל ובפרט על רקע אשפוז של בן משפחה קרוב, אין בה משום הטלת דופי בהקשר הנתון, ובוודאי שאין בה משום הוצאת לשון הרע וקורא סביר לא ימצא בדברים דבר שנועד להשפילן או לבזותם, כנדרש בהתאם לסעיף 1 לחוק.

    באשר לסיכום הסוציאלי, טוענים הנתבעים, כי לא נרשם שהתובעות בעלות קשיים רגשיים אלא קשיים רגשיים עקב שחרור המטופל. גם כאן אדם סביר לא היה מבין את הדברים כאבחנה רפואית או כקביעה רפואית מתחום בריאות הנפש; ברישום אין התייחסות למחלת נפש אלא מדובר על קושי רגשי נקודתי סביב שחרור האב לביתו לאחר אשפוז; כי אין בדברים אלו שום דבר משפיל, מבזה וכד'. מטרתו של הסיכום הסוציאלי הוא להתייחס גם אל בני משפחת המטופל, כך שלא נפל בדברים שנכתבו פסול כלשהו. הנתבעים הוסיפו שבכל מקרה, על פי ההלכה הפסוקה, לא בכל מקרה שלפלוני מיוחסת מחלה פסיכיאטרית, הדבר מצדיק חיוב באחריות לפי חוק איסור לשון הרע.

     

65. אשר למסמך השלישי, הנתבעים טוענים כי אדם במצוקה רגשית, עשוי להיות מניפולטיבי ומניפולציה היא אמצעי־התנהגותי ואינה מניע, והנתבעים נקטו בביטוי ניטרלי שהתייחס למעשים נקודתיים כפי שעלו והובאו בפני ד"ר רביב ולא נכתבו כדי לאפיין את אישיות התובעות.

    הנתבעים טוענים שבעיני האדם הסביר שלושת האמירות אינן מהוות לשון הרע, ואם יקבע אחרת, האמור ברשומות חסין לפי סעיף 13(9) לחוק והנתבעים זכאים להגנות שבסעיפים 14 ו־15 לחוק. לא מתקיים יסוד הפרסום כי מדובר במסמכים בעלי חסיון רפואי ובמיוחד כאשר המטופל הלך לעולמו וחשיפתו לצד שלישי מוגבלת ביותר ושלא נגרם נזק לתובעות שמצדיק את סכום הפיצוי.

66. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה־1965 (להלן: החוק), מגדיר לשון הרע:

    "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

    (1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

    (2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

    (3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

    (4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

67. בהתאם להלכה הפסוקה, בתביעות לשון הרע יש לערוך בחינה לפי תרשים זרימה (עא 751/10 ‏פלוני נ' ד"ר אילנה דיין־אורבך, פ''ד סה(3) 369):

    "תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות ־ דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה ־ אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או־אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים."

68. נקבע שהמבחן אם אמרה היא לשון הרע הוא המבחן האובייקטיבי, לפיו הפרסום יהווה לשון הרע אם הקורא הסביר היה רואה אותו כך (עא 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, רעא 10520/03‏‏ איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר).

69. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי "חרדתיות" ו"קשיים רגשיים סביב שחרור המטופל" נרשמו באופן ברור בכל הקשור למנוח ולטיפול בו ואינם מהווים כלל לשון הרע בהתאם לחוק. כפי שטענו הנתבעים, נקבע בהקשר מסוים, כי אפילו ביטוי של "חולה נפש" אינו מהווה לשון הרע ואין בו כדי להעיד על מחלת נפש כלשהי, ועל אחת כמה וכמה בענייננו הביטויים נכתבו במסגרת דו"חות סיעודים סוציאליים הקשורים במנוח. מטרת הדו"חות הסוציאליים, היא להתייחס למנוח ולסביבתו, ולבחון את הנתונים הרלבנטיים אך ורק בקשר למנוח, וכך מבין כל קורא סביר.

70. עולה בבירור מהדו"חות, כי אין מדובר באבחנה פסיכיאטרית שנעשתה לאחר בדיקת פסיכיאטר וכד'. והקורא הסביר מבין כי אין מדובר באבחנה רפואית של התובעות, ראו עא (ת"א) 9606־10־22 אמיר חצרוני נ' שידורי קשת בע"מ:

    "הפרסום החמישי הוא ראיון המשיבה 2 אצל גיא פינס ובו כינתה את המערער "איש חשוך, נאלח ועלוב", "חולה נפש". לא ניתן להתעלם מכך שהם נאמרו בעקבות תחושת העלבון אותה חשה המשיבה 2 לאחר דברי המערער כנגדה. לעניין הביטויים "חשוך, נאלח ועלוב", מדובר בגידופים שאינם מהווים לשון הרע וזהו הדין גם לביטוי "חולה נפש". על אף שיש להצר על השימוש הקלקול במונח זה, האדם הסביר יבינו כגידוף המובא כדעתה של המשיבה 2 ולא כאבחון רפואי על מצבו הנפשי של המערער."

71. בענייננו, אפילו אין מדובר בגידוף, אלא בהתרשמות הנוגעת לטיפול במנוח נוכח סביבתו הקרובה, ולא ניתן להבין אחרת. יצוין, כי ככל שהדבר נוגע לפרסום השני הנטען, הקושי הרגשי סביב השחרור אינו מופיע אפילו כדעה אלא כסיבת הפנייה, וממילא בוודאי שאין הוא בגדר לשון הרע, מה גם שמדובר בקושי טבעי ואפילו מתבקש נוכח מצבו הרפואי החמור של אב הנוטה למות.

72. אשר לביטוי "מניפולציות" בגיליון מהלך המחלה ברשומה הרפואית, ד"ר רביב העיד בתצהירו כי הכוונה ברישום הייתה, שבני המשפחה התנהלו לאורך האשפוז במחלקה בצורה מניפולטיבית, כאשר בהתחלה ביקשו להאריך את האשפוז ולאחר מכן ציינו שאינם מעוניינים בהמשך אשפוז וכי לא מדובר בהתנהלות סטנדרטית. בעדותו בבית המשפט הוסיף, שהכוונה באמרה הייתה על מכלול של דברים וההתנהלות, ולא רק על מה שפירט בתצהירו (עמוד 50 שורות 15־16 לפרוטוקול) והסביר שבתור אחראי מחלקה, הוא ראה לנכון לציין את תלונות האחיות (עמוד 50 שורה 2 לפרוטוקול) ושזה מתפקידו לציין זאת במעקב הרפואי וכך נהוג במקרים חריגים ראו עמוד 52 שורות 4־9 לפרוטוקול ועמודים 43־44 שורות 27־5 לפרוטוקול מיום 15.1.24:

    "ש. למה עשית את התיעוד הזה שאתה חושב שהבת עושה מניפולציה

    ת. מכיוון שהאירוע הזה היה מאוד מאוד חריג כל התנהלות המשפחה מי שהיה מעורב בזה או הבת היא היתה התנהלות מאוד חריגה שבא צוות שלם של אחיות ורופאים שעובדים בבוקר ובאו להתלונן בפניי שהבת אומרת ככה ונעשה ככה והוחלט ככה וכל הזמן יש את העניין הזה, כיוון שראיתי שזה לא משהו רגיל ולא התנהלות רגילה ולא נכונה לא מבחינת המשפחה ולא מבחינת הצוות מתפקידי היה לציין את זה במעקב הרפואי";

    "ש. בעמוד 141 בתחילת הרשומה אתה מזכיר שיחה בינך לבין ...הבת שיחה ממושכת. אם אני מבין ממך מטרת הרשומה הזו היא בכלל לא לדבר על הניקור אלא לתעד את השיחה המוזכרת קודם?

    ת. ממש לא. אסביר, אני אחרי 40 שנה פעם שניה בחיי המקצועיים שאני כותב פולואפ זה לא דבר רגיל. מה שהיה שבמשך יום, יומיים או שלושה אני לא זוכר כמה זמן, עקב ההתנהגות של אחת הבנות שעברה בין האחיות וכל הזמן שינתה תשובות של רופאים שאמרו לה. אני הייתי באותו זמן אחראי במחלקה לא בהכרח הרופא המטפל אך הייתי בין הרופאים המטפלים ועצם זה שבאו אליי והתלוננו אנשי הצוות על ההתנהלות של הבת במסגרת תפקידי כאחראי במחלקה. אז דובר שאנחנו יחד עם המשפחה נחליט, אף אחד לא יחליט לבד לאן החולה ימשיך וכתבתי שההתנהגות הזו, התלוננו בפניי על התנהגות של אחת הבנות לא זוכר אם היו יותר. ראיתי לנכון לציין את זה בדף המעקב של המחלקה מכיוון שכך נהוג במקרים חריגים או לא חריגים או בכלל כהתנהלות של מחלקה. כשאני אומר שזו פעם ראשונה בחיי המקצועיים שאני נדרש לתעד זאת אני מתכוון לכך שפעם שנייה שיש התנהגות שהרגשתי צורך לציין את זה במעקב של מהלך המחלה."

     

73. אני מקבלת את עדותו של ד"ר רביב כי הדברים שנכתבו לא נועדו כדי לבזות או להשפיל את מי מהתובעות אלא נרשמו כחלק מהטיפול במנוח, ועל מנת שהצוות יפעל בהתאם, אני סבורה שבהקשר האמור, ועל פי המבחן האובייקטיבי, הקורא הסביר לא יראה ברשומה לשון הרע בנסיבות העניין, ולפיכך גם בכך אין לראות לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק.

74. גם אלמלא מסקנתי האמורה, ספק אם יסוד הפרסום הקבוע בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מתקיים בעניינו, ויש ממש בטענת הנתבעים כי אין מדובר בפרסום משעה שמדובר ברשומה רפואית חסויה ובמיוחד ברשומה של נפטר שחשיפתה בפני צד שלישי מוגבלת ביותר, אם בכלל. וראו והשוו תא (ת"א) 34548/07 וינקלר עופר נ' ד"ר ינוס משה:

    "בנסיבות דלעיל, לא מתקיים יסוד הפרסום הקבוע בסעיף 2 דנן לחוק הקובע כי על מנת להוכיח את קיום עוולת לשון הרע יש צורך כי הפרסום יגיע לאדם אחר זולת הנפגע, וזאת כיוון שמדובר בדברים הרשומים ברשומה רפואית אשר ייתכן ויגיעו לרופאים עתידיים אשר זהותם עת התברר התביעה דהיום אינה ידועה, וטמונה בחיק העתיד, אם בכלל יהא עיון שכזה.

    ועוד, כאמור, המנוחה נפטרה ועל כן לא ברור אילו עוד רופאים עתידיים עלולים להיחשף לאותו הפרסום." 

75. אפילו אם שגיתי במסקנתי ומדובר בביטויים שיוכרו כלשון הרע ובפרסום, אני קובעת כי מדובר בפרסומים שנעשו בתום לב, במסגרת ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק, בגדר פרסומים שהמפרסמים, העו"ס וד"ר רביב כאחראי על המחלקה, רשאים לעשות על פי דין, שכן מדובר ברישומים שנעשו במהלך האשפוז, לצורך הטיפול במטופל.

76. לא נעלמה מעיני טענת התובעות כי הפרסום השלישי נעשה ביום השחרור ממש ולפיכך, הוא לא נעשה לצורך הטיפול במנוח, שממילא שוחרר, אלא שעה שמדובר בחולה סופני, שיוצא ובא בשערי בית החולים, ואכן בהמשך הובא המנוח פעמיים נוספות בסמוך לאחר מכן לבית החולים, סביר היה כי ד"ר רביב כאחראי מחלקה, ראה צורך לרשום את הדברים לתשומת לב הצוות המטפל, באשפוז חוזר.

77. לסיכום שאלת החבות, אני קובעת כי יש לקבל את עילת התביעה הנוגעת להחלטה על נטילת הביופסיה, ולקבוע כי הנתבעים חבים ברשלנות בגין כך, ויש לדחות את חלקי התובענה הנוגעים לפגיעה נטענת באוטונומיה וללשון הרע.

    הנזק 

    הנזק הלא ממוני

78. כאמור, בעת ביצוע הפרוצדורה ונטילת הביופסיות, היה התובע בן 86 שנה, תוחלת חייו כתוצאה מהמחלה ממנה סבל, עמדה על בין מספר שבועות לחודשיים שלושה בהתאם לחוות דעתו של פרופ' שטיין, המומחה מטעם התובעות.

79. כמו כן, באותה עת היה התובע במצב סיעודי אבל לא סיעודי לחלוטין. וראו עדות מומחה התובעות בעמ' 22 ש' 30-עמ' 23 ש' 5 מיום 8.1.24:

    "מקודם נשאלת על מה אתה מבסס את זה ואמרת כנראה על המסמכים הרפואיים, בפתח אותה פסקה אתה מפנה למכתב הקבלה לאשפוז כי אתה מצטט ממכתב הקבלה התקבל למח' לביצוע ביופסיה מה שאתה לא מצטט באותו הקשר מה שנרשם במכתב הקבלה ברקע הסוציאלי שמדובר בבן 86... מתגורר עם אשתו, צלול, כעת סיעודי, נעזר במטפלת 24/7 של אשתו ובנוסף נעזר במס' שעות שבועיות של המל"ל. אני מציג לך את המסמך. עמ' 17 לתיק המוצגים של הנתבעים. כשאתה כותב שהוא בעל יכולת תפקודית עצמאית ומצב סיעודי תקין וזקוק למטפלת 24/7 וזקוק לעוד שעות, ההגדרה שלי ואני לא רופא היא לא יכולת תפקודית עצמאית, לא מצב יחסית תקין אלא חולה סיעודי.

    ת. אבל לא סיעודי לחלוטין.

    ש. אין מחלוקת שהוא היה צלול והיה במצב קוגניטיבי תקין

    ת. עם שליטה בסוגרים".

    וכן ראו עדות התובעת 2 בעמ' 14 ש' 11-28."

    וראו נספח 3 מסמך רפואי מהמחלקה האונקולוגית מיום 14.6.16:בעמ' 50:"

     "סיכום: בן 86,צלול, סיעודי באופן חלקי" 

    ומסמך קבלה רפואית למחלקת לב חזה מיום 27.6.2016נספח 8 בעמ' 63 למוצגי התובעות:

    " ..... מתגורר עם אשתו. צלול, כעת סיעודי, ונעזר במטפלת 24/7 של אשתו שעל פי המסמכים סובלת מדמנציה ומצב סיעודי ובנוסף נעזר במספר שעות שבועיות של ביטוח לאומי.

     

    כן ראו במסמך השחרור הסיעודי מיום 14.7.2016 נספח 10, שם נרשם כי המנוח בהכרה מלאה, תזונה עצמאית, ובסוג השינוע , נרשם: "כסא גלגלים+חמצן".

80. עם זאת, על פי הראיות, נראה כי עובר לפעולה, התנייד התובע באמצעות הליכון באמצעות עזרה ולאחריה היה מרותק למיטתו, דבר שכפי הנראה גרם לפצעי לחץ, התקשה בנשימה, חש תחושת חנק, בין היתר כתוצאה מהדבק הביולוגי בו השתמשו הנתבעים, על מנת לעצור את הדימום שפרץ עם נטילת הביופסיה ובמטרה לייצב את מצבו. עוד נראה, כי סבל זה היה נמנע , לפחות בחלקו, לו היה מבוצע הטלקאז' המתוכנן אליו הופנה ושבסופו של יום נמנע, נוכח התפתחות הדמם המאסיבי במהלך הפרוצדורה. עוד עולה, כי המנוח הובא פעמיים נוספת לבית החולים בימים 22.7.2016 וב-24.7.2016, אך באותה עת החליט הצוות הרפואי כי לא ניתן לבצע בו יותר ניקורים מלעוריים שעשויים היו להקל על המצוקה הנשימתית, הגורמת סבל רב, וראו עדות פרופ' שטיין בעמ' 24 ש' 30 לפרוטוקול מיום 8.1.24:

    ".... לשאלת בית המשפט האם זה גם גורם לסבל התשובה בטח. קשיי נשימה זה הסבל הכי נורא שיש חוץ מכאבים". 

    מנגד, כך או אחרת, גם על פי עדות המומחה מטעם התובעות, נוכח מצבו של המנוח בשל המחלה המפושטת, תהליך הגסיסה היה אורך כשבועיים במהלכם היה המנוח סובל מאד ללא קשר לביופסיה. וראו בעמ' בעמ' 30 ש' 27- עמ2 31 ש' 14:

    "לשאלות בית משפט:

    ש. כתבת בחו"ד שבאותה עת תוחלת חיי המנוח היתה מס' שבועות עד חודשיים שלושה, אני מבקשת ממך כאונקולוג לדמות לי את המוות של המנוח הצפוי בהנחה שלא היו עושים את הפעולה של הביופסיה

    ת. מדובר באדם בן 86 מאוד שביר, שכל סטיה משיווי משקל קטן ביותר מפילה אותו עד הפרוצדורה, אם היו עושים את הפרוצדורה והיה עובר בשלום יכול היה לחיות אולי מס' חודשים.

    ש. איך היה נראה, זה לא שהיה מת בשלווה יום אחד, איך נראית התדרדרות של חולה אונקולוגי שאובחן בשלב 4 עם גרורות כשטיפלו קו ראשון ושני לא עזרו לו וגם ניקורים כבר לא עושים את העבודה.

    ת. אם הפלוירודזיס היו עושים אותה כמו שצריך הנוזל לא היה חוזר, היתה לו איכות חיים פחות או יותר, הוא לא היה מרותק למיטה ולא היו לו פצעי לחץ, הניתוח פתיחת בית חזה לאיש כמוהו זה לא נורמאלי. לא אמרתי שהוא היה מת בשלווה במיטתו, אבל היה לו איכות חיים סבירה. חולה אונקולוגי נפטר בסופו של דבר ממשהו חיצוני או התמוטטות המערכות או זיהום וזה צריך להיות תוך כמה ימים

    ש. אין לך דרך לומר שחולה במצבו לא היה סובל עד המוות

    ת. הוא היה סובל כנראה שבועיים עד המוות. 

    ש. חודש וחצי אתה מעריך שהיה מיותר. אם היה שבועיים סובל גם ככה אז חודש וחצי של סבל מיותר.

    ת. כן.

81. בהינתן העובדה כי הפרוצדורה בוצעה ביום 28.6.2016; המנוח נפטר ביום 20.8.2016, לאחר הפחתת שבועיים צפויים של גסיסה שאינה שלווה, יש לקחת בחשבון כאב וסבל לתקופה של כ-40 יום.

82. לאור האמור, אני סבורה כי יש לפסוק לתובעות, כיורשות המנוח פיצוי בסך של 120,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני שנגרם למנוח כתוצאה מהרשלנות שנקבעה לעיל, בהיותו בעל קשר סיבתי ישיר לאירוע, וכי לולא ניטלה הביופסיה והיה מבוצע הטלקאז' בלבד היה הכאב והסבל העודף, במהלך התקופה, נמנע.

83. אפילו שגיתי במסקנתי לגבי הפגיעה באוטונומיה, כך או אחרת, לא היה מקום לקבוע נזק כפול, בהיות הפיצוי ברכיב זה חלק מהנזק הלא ממוני. וראו ברע"א 1081/21‏ פלונית נ' שרותי בריאות כללית: 

    "עוד נקבע כי הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה הוא חלק מהנזק הלא ממוני. לכן, למעט במצבים של הולדה בעוולה, אין לפסוק פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בנוסף לפיצוי שנפסק בגין נזק לא ממוני בעילה של הסכמה שלא מדעת או התרשלות בטיפול (עניין איבי, בפסקה 10 לפסק דיני; ע"א 2600/09 מכבי שירותי בריאות נ' נ' ס' [פורסם בנבו] (10.11.2013); ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (12.3.2018); סוס הפרא, עמ' 490-477)."

     

     

    עזרה והוצאות

84. על פי עדות התובעות, מרגע שחרורו של המנוח מבית החולים הוא היה מרותק למיטתו נזקק לבלון חמצן, כולל להתהפך במיטה ולעבור ממצב ישיבה לשכיבה ולהתקלח; כי הן היו לצדו משך כל שעות היום, והוא נזקק לעזרה צמודה שלהן גם בבית החולים שכן האחיות מיעטו לגשת אליו בסיטואציה שנוצרה; כי ממילא בהיעדר שליטה בשפה העברית התובע לא יכול היה לתקשר עם האחיות והוא נדרש להן לצורך תרגום; כי בבית נזקק המנוח לעזרת המטפלת שטיפלה באם הסיעודית תמורת תוספת של 500 ₪; כי נוכח הקושי שנוצר עם הצורך לטפל בשני חולים סיעודיים בבית ההורים, נשכרה מטפלת נוספת שקיבלה במזומן סכום של 3,753 ₪ עבור הטיפול בחודש יולי, ו-2,950 ₪ עבור הטיפול בחודש אוגוסט עד לפטירת המנוח.

    בנוסף עותרות התובעות להחזר אגרת תשלום למשרד הפנים בסך 300 ₪ בהתאם לקבלה נספח 23, לתשלום לעורכת דין בסך 500 ₪ בגין מילוי הטפסים לצורך הוצאת אשרה לעובד זר למנוח נספח 24. כמו כן התבקשו דמי ניידות עבור הצורך בנסיעות באמבולנס לבית החולים בשל קשיי הניידות, תחבושות בשל הצורך בחבישה בשל פצעי הלחץ, החזר הוצאות בגין נטילת אופיאטים לשחרור כאבים, קבלות עבור רכישת אנשור נוכח הקושי באכילה, הוצאות עבור סידור הלוויה, העברת גופת המנוח מהבית לבית החולים ולאחר מכן לבית העלמין, עלות המצבה, הדפסת ופרסום מודעות אבל, הוצאות מזון ואירוח בשבעה ובאזכרה וצורפו קבלות חלקיות נספחים 26-28.

    אשר להוצאות שהוצאו לצורך המשפט, עותרות התובעות לכיסוי הוצאות התמלול של הקלטות שבצעו בבית החולים בהתאם למוצג 29, להוצאות חוות הדעת (2) של המומחה מטעמן ולהוצאות בהתאם לקבלות, בגין איסוף חומר רפואי בהתאם לנספחים 29-31.

85. ככל שהדבר נוגע לעזרה, נוכח העובדה כי נראה שגם קודם לניתוח נראה כי המנוח לא יכול היה להיוותר בעצמו במהלך היום בבית החולים שכן על פי עדות התובעת הוא נאלץ כי ישהו לצידו בהיעדר שליטה בשפה העברית, ומאחר שבתוך בית החולים לא מצאתי כי לא ניתן היה להיעזר באחיות, על אף תחושות התובעות, ורצונן לעשות פעולות נוספות במסירות לאביהן ובהינתן העובדה כי שתי התובעות פנסיונריות, לא מצאתי כי יש לפסוק סכומים ברכיב זה ביחס לתקופת האשפוז.

    מעבר לתקופת האשפוז, יש לפצות את התובעות בעלות הסכומים ששלמו למטפלת הנוספת וכתוספת למטפלת שטיפלה באם בסכום כולל של 6,500 ₪, הלוקח בחשבון, כי המנוח היה זקוק לעזרה ממילא בשבועות חייו האחרונים.

86. אשר להוצאות, אין מקום לפסוק לתובעות איזה מהסכומים שנדרשו, ככל שהדבר נוגע להוצאות שאינן לצורך המשפט, שכן לא הוכח כל קשר סיבתי בינם למצבו של המנוח כתוצאה ממצבו אחרי הביופסיה. בהינתן העובדה כי המנוח היה במצב סופני ללא קשר לפרוצדורה, והיה צפוי לסיים את חייו בהתאם לתוחלת החיים שצפה לו המומחה מטעם התובעות, בוודאי שאין מקום לפסוק סכומים הקשורים בפטירה ובהוצאות סביב כך.

87. אשר להוצאות שהוציאו התובעות לצורך המשפט, לא מצאתי כי יש להורות על החזר הוצאות התמלול, שעה שההקלטות ותמלולן לא נדרשו לצורך המשפט ולא הועילו במאום לקידומו או להוכחת איזו מהטענות שנדרשו התובעות להוכיח.

     

    סוף דבר

88. התביעה מתקבלת כאמור בחלקה ביחס לרכיב הרשלנות בהחלטה על ביצע הביופסיה, ונדחית ביחס לרכיבי הפגיעה באוטונומיה וללשון הרע.

89. לאור האמור, הנתבעים ישלמו לתובעות את הסכומים הבאים:

    נזק לא ממוני- 120,000 ₪.

    עזרה- 6,500 ₪.

    הוצאות - נוכח העובדה כי התביעה התקבלה בכל הנוגע לעילת הרשלנות, זכאי התובע להחזר הוצאות חוות הדעת של פרופ' שטיין, חוות הדעת המשלימה, והוצאות שכר עדותו, כמו גם להוצאות בגין איסוף החומר הרפואי בהתאם לקבלות. כן זכאיות התובעות להחזר האגרה ששולמה בגין רכיב נזק הגוף והנתבעים יישאו ביתרת האגרה ביחס לרכיב זה.

    הסכומים שיושבו לתובעות ברכיב ההוצאות, יישאו ריבית שקלית מיום הוצאתם ועד לתשלום בפועל.

    שכר טרחת עורך דין- בהינתן העובדה שהתביעה בעילת הרשלנות התקבלה והתביעות הנוגעות לפגיעה באוטונומיה וללשון הרע נדחו, יישאו הנתבעים בשכר טרחת התובעות בסכום כולל של 22,000 ₪.

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, ט' סיוון תשפ"ה, 05 יוני 2025, בהעדר הצדדים.