אשרף ואח' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח'

צד ג' 1  יוסף ורדה ע"י ב"כ עו"ד מ. תאיה

צד ג' 2 מנורה מבטחים לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד א. סביון

רקע

לפניי תביעה בסך 120,511 ₪, בגין אי תשלום תגמולי ביטוח עקב נזקי תאונה, על אף שרכב התובע היה מבוטח בפוליסת ביטוח מקיף אצל הנתבעת.

הנתבעת כופרת בחבות, בשל טענה למסירת פרטים כוזבים בכוונת מרמה. הנתבעת הגישה הודעת צד ג' כנגד מבטחת הרכב הפוגע (להלן: "מנורה") וכנגד נהגו (להלן: "וורדה"). וורדה אינו כופר בתאונה, אך טוען שעל מנורה לשאת בנזק, משום שרכבו היה מבוטח בביטוח מקיף. מנורה מצטרפת לטענת הנתבעת כי נמסרו פרטים כוזבים ע"י שני הנהגים.

טענות הצדדים

1. ביום 1.8.18 פגע רכבו של ורדה (ג'יפ) המבוטח על ידי מנורה, ברכב התובע (מסוג BMW). התובע פנה לנתבעת על מנת לקבל את תגמולי הביטוח במסגרת פוליסת ביטוח מקיף בה רכבו היה מבוטח. הוא מילא אחר הוראותיה: מילא טופס תביעה, ניגש למוסך, הרכב עבר בדיקת שמאי ונקבע נזק בשיעור של 117,361 ₪, בתוספת ירידת ערך של חצי אחוז מערך הרכב שהם 3,150 ₪, ובסך הכל נאמד הנזק על סך 120,511 ₪. התובע תיקן את רכבו בהתאם להוראות השמאי, מסר למוסך שיק בסך 117,361 ₪ וקיבל חשבונית מס.

    

2. התובע הגיש לנתבעת תביעה לתגמולי ביטוח ומסר לה את כל המסמכים הנ"ל. לאחר זמן לא מבוטל, ולאחר פניות חוזרות שלא נענו, הנתבעת הודיעה כי היא דוחה את התביעה מהטעמים הבאים: נמסרו לה פרטים כוזבים; זהות הנהג ברכב הפוגע אינה ברורה; התובע נהג ללא רישיון נהיגה תקף.

    

3. לשיטת התובע, הנתבעת דחתה תביעתו לתגמולי ביטוח שלא כדין, תוך ניצול מעמדה העדיף, ובהתעלם מהפוליסה. עוד טען כי הפרטים שמסר לנתבעת הם אמת, וכי לא ידע על שלילת הרישיון. לטענתו הנתבעת פועלת שלא בתום לב. הוא שילם את כל הפרמיה בסך 32,541 ₪ ולפיכך הוא בעל זכות מוקנית בדין לפנות אל הנתבעת לצורך קבלת תגמולי ביטוח, כיוון והפוליסה שרכש מכסה את כל הנזקים הנטענים. לטענתו הנתבעת מתנערת מאחריותה, וכתוצאה מכך נאלץ להוציא מכיסו ולשלם עבור מלוא הנזקים. על כן, הוא עותר לחיוב הנתבעת בסכום הנזק, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

    

4. הנתבעת אישרה את עצם קיומה של פוליסת הביטוח על הרכב, אך הכחישה את קרות מקרה הביטוח וטענה כי הכיסוי הביטוחי במקרה דנן אינו חל. לטענתה אין לה כל חבות ודחתה את דרישת התובע כדין, מאחר שלא ארעה תאונה כנטען, וכן עקב העדר רישיון בר תוקף לתובע.

   לחילופין נטען, שככל וייקבע כי התאונה אירעה כנטען, אזי וורדה הוא האחראי לתאונה, עת פגע ברכב התובע, מודה בכך ועליו לפצות ו/או לשפות את הנתבעת בגין כל סכום שייפסק לחובתה. בנוסף, גם מנורה אחראית לפצותה, בהיותה מבטחת הרכב הפוגע.

   יוער כי בדיון מיום 23.11.20, זנחה הנתבעת טענתה לעניין שלילת הרישיון, לאחר שהוכח כי הודעת הפסילה לא הגיעה לידי התובע.

    

5. תחילה, הוגש כתב ההגנה ע"י מנורה בשמה ובשם וורדה כאחד. לאחר הבהרה שוחררה מייצוג וורדה, וביום 18.8.20 הגיש כתב הגנה מטעמו.

   מנורה טענה שלאחר חקירה, קיים חשש כבד שאירוע התאונה בוים, וכי הרכב שנטען כי היה מעורב בתאונה, כלל לא היה מעורב בה. לטענתה, נמסר לה עובדות כוזבות, על מנת להוציא מכיסה תגמולי ביטוח שלא כדין. מנורה מדגישה כי הנתבעת עצמה טוענת כי לא ארעה תאונה כפי שדווח.

    

6. ורדה הודה בעצם קרות התאונה והוסיף שהרכב בו נהג היה מבוטח באותה עת על ידי מנורה. יחד עם זאת, כפר בגובה הנזק וטען כי אין ביכולתו להעריך את הנזק הריאלי לרכב התובע. לשיטתו, על מנורה לעמוד אחרי הפוליסה שרכש, להעמיד לו כיסוי ביטוחי, ובגדר זה לשאת בנזק שיוכח.

   הראיות ומשקלן

    

   עדות התובע

    

7. בתחילת עדותו העיד התובע על נסיבות קרות התאונה כדלהלן (עמ' 11, שו' 27-30) –

   "ת. ביום האירוע הייתי בדרך יציאה מקלנסווה, בנתיב שלי, נסעתי ממש 20 קמ"ש בערך, הייתי בדרך יציאה לכיוון נתניה לכביש 57. נסעתי לאט ופתאום אני רואה ג'יפ קאיה סוטה מהנתיב שלו ומגיע לנתיב שלי ופוגע לי בטמבון של הרכב מהצד השמאלי של הטמבון. לא יודע מה הפריע לו הוא סטה מהנתיב שלו".

   לטענתו, לאחר התאונה, דיבר עם וורדה והבין ממנו כי רכב כלשהו יצא מחניה, מה שגרם לוורדה לסטות מהנתיב ולפגוע ברכב התובע (עמ' 12, שו' 1-7). הוא אישר כי סיפר לחוקר על רכב נוסף שנסע לאחור ויצא מחניה והפריע, אך בשאלון, עליו השיב במסגרת ההליכים המקדמיים, לא ציין זאת (עמ' 16, שו' 31-32, עמ' 17, שו' 1-3). כשנשאל פעם נוספת על נסיבות התאונה טען כי ראה את הרכב שיצא מהחניה, בניגוד למה שהעיד בתחילה (עמ' 19, שו' 1-6). לאור הסתירה בין הדברים, התובע נשאל במפורש מה ראה, וענה: "כן. ראיתי שרכב הפריע לו" (עמ' 19, שו' 13-14).

    

8. סתירה נוספת לנסיבות התאונה עולה לגבי מצב רכבו של התובע בזמן הפגיעה: התובע טען כי היה בנסיעה, הבחין ברכבו של וורדה סוטה מהנתיב ועצר מיד, כאשר התאונה קרתה עת היה בעצירה מלאה (עמ' 16, שו' 19-24). כשעומת עם גרסתו הראשונה של וורדה, לפיה היה במצב חניה, ואף עם גרסתו השנייה של וורדה לחוקר מנורה, לפיה עמד באמצע הכביש ושוחח עם עובר אורח, חזר וטען כי היה ברכב בעת התאונה ולא שוחח עם איש (עמ' 14, שו' 21-22).

    

9. בטופס הדיווח שהגיש התובע, נספח ב' לכתב התביעה (להלן: "טופס הדיווח"), נכתב כי התאונה ארעה כאשר רכבו של התובע היה בחניה, ורכב צד ג' נסע לאחור ופגע בו. מדובר בסתירה מהותית לעדות התובע בבית המשפט. התובע לא ידע להשיב מדוע הגרסה בטופס הדיווח שונה (עמ' 14, שו' 19-20). זו אינה המחלוקת היחידה העולה מטופס הדיווח: התובע עיין בטופס התביעה בעת העדות וטען כי אינו מזהה את כתב ידו, וכלל לא זכור לו שחתם על הטופס (עמ' 13, שו' 2-3, 11-12). יתרה מכך, בעמוד השני של הטופס, במקום המיועד לחתימת התובע, חתום לכאורה אדם בשם מחמוד. התובע העיד שמחמוד הוא הבעלים של הרכב וכי אינו מכיר אדם בשם זה, אך גם כאן לא הייתה בפיו תשובה כיצד השתרבב השם מחמוד לטופס הדיווח (עמ' 13, שו' 18-26).

    

   ברם, אין חולק כי הג'יפ בו נהג יוסף וורדה, רשום על שמו של מחמוד בנו (להלן: "מחמוד"). עיון בטופס הדיווח מטעם התובע מעלה, כי בעמוד הראשון, במקום המיועד לרישום שמו של בעל הרכב הפוגע נרשם "מחמוד" ובמקום המיועד לרישום שמו של נהג הרכב הפוגע נרשם "יוסף".

    

10. התובע העיד, כי מיד אחרי התאונה התקשר אל סוכן הביטוח ויום למחרת הגיע למשרדו (עמ' 12, שו' 9-10, 26-27). טענה זו אינה מתיישבת עם פלט השיחות שהוגש לבית המשפט, סומן נ/3 (להלן: "פלט השיחות"), לפיו התובע התקשר אל סוכן הביטוח לראשונה יום למחרת התאונה בשעה 08:22 (מספר הטלפון של הסוכן אומת במוצג נ/4).

     

11. התובע לא ידע לומר אם דיבר עם וורדה אחרי התאונה (עמ' 24, שו' 21-26) ומסר לחוקר שאין לו את מספר הטלפון של וורדה. אותו החוקר הודה כי חלה טעות בנוגע למספרי הטלפון של ורדה ובנו, וציין כי מספר הטלפון שצוין כמספרו של יוסף, הוא בעצם המספר של מחמוד. מעיון בפלט השיחות עולה כי התובע כלל לא דיבר עם יוסף אלא עם מחמוד, יום למחרת התאונה בשעה 09:01 בבוקר.

     

     

12. כאמור, הנזק לרכב התובע, לפי חוות הדעת שצירף לכתב התביעה (נספח ג' לכתב התביעה, להלן: "חוות הדעת"), הוא בסך 117,361 ₪. התובע השיב בעדותו כי אינו יודע מה קרה לרכבו של וורדה, אישר שהסתכל עליו, אך הסביר: "עניין אותי רק הנזק שלי" (עמ' 20, שו' 3-9). טענה זו סותרת את גרסתו לחוקר הנתבעת (מוצג נ/5, להלן: "דו"ח הנתבעת") על פיה לרכבו של ורדה נגרמה שריטה. כשנשאל על כך ענה כי אינו זוכר מה אמר לחוקר (עמ' 20, שו' 19-20).

     

    התובע נשאל איך יכול להיות שלרכבו נגרם נזק של למעלה ממאה אלף ₪, ואילו לרכב הפוגע נגרמה שריטה בלבד. הוא השיב כי רכבו של ורדה הוא ג'יפ בעוד רכבו פרייבט. לטענתו לעיתים כאשר ישנה תאונה בין ג'יפ, שהוא רכב גבוה, לבין רכב פרייבט, לג'יפ לא נגרם נזק ואילו לפרייבט נגרם נזק משמעותי (עמ' 20, שו' 21-24). עוד השיב לעניין זה כי רכבו הוא רכב BMW שחלקיו יקרים מאוד (עמ' 24, שו' 1-2), לכן סביר כי גם נזק "קל" יגרור עלויות גבוהות.

     

    עדותו של סוכן הביטוח

     

13. מטעם התובע העיד ווליד חאג' יחיא (להלן: "הסוכן"). בתצהירו טען כי התובע דיווח לו טלפונית על התאונה ביום המקרה, ובאותו מעמד מילא את טופס הדיווח. כמו כן, יום למחרת התאונה הגיע התובע אל משרדו וחתם על טופס ההודעה. הסוכן הצהיר כי השמיט פרטים ברישום נסיבות התאונה, והנסיבות המלאות הן כפי שסיפר התובע בעדותו, דהיינו – רכב שיצא ברוורס מחניה, חסם את הכביש וגרם לרכבו של וורדה לסטות אל הנתיב של רכב התובע ולפגוע בו.

     

14. סוכן הביטוח נשאל בעיקר על נסיבות עריכת טופס הדיווח, כמי שערך אותו. בין היתר עומת עם הכחשת התובע את חתימתו. הסוכן דבק באמור בתצהירו, כי התובע התקשר אליו ביום התאונה, בתוך כך מילא את הטופס ויום למחרת הגיע התובע למשרדו וחתם על הטופס (עמ' 26, שו' 2-7). כפי שצוין, טענה זו אינה מתיישבת הן עם האמור בסעיף 4 לעיל, לפיו נמצא כי התובע התקשר אל הסוכן רק יום למחרת התאונה בשעות הבוקר, וכן עם טענת התובע כי הוא כלל לא זוכר שחתם על טופס כל שהוא (עמ' 13, שו' 11-12).

     

15. לעניין הבדל הגרסאות, בין הנכתב בטופס הדיווח, לבין הנטען על ידי התובע, השיב הסוכן שככל הנראה הבין לא נכון את שנמסר לו על ידי התובע בטלפון, ולא מדובר באירוע נדיר שסוכן ביטוח יטעה טעות מעין זו (עמ' 26, שו' 11-15).

     

16. עוד נשאל הסוכן על זהותו של אותו "מחמוד" החתום לכאורה על טופס הדיווח. לטענתו יכול ושולחנו היה עמוס והיה בלבול בין טפסים שונים מתיקים שונים, מה שגרם לטעות (עמ' 27, שו' 12-16).

     

    עדותו של יוסף וורדה

     

17. וורדה הגיש תצהיר מטעמו של התובע ובו תמך בגרסת התובע לאופן קרות התאונה. הוא נשאל על נסיבות חתימת התצהיר, טען כי אינו זוכר מתי חתם, העריך כי אולי חודש אחרי התאונה, אך לא ידע לתת תשובה מדויקת (עמ' 35, שו' 24-36). מעיון בתצהיר שהוגש (סומן ת\1, להלן: "תצהיר ורדה") עולה שהתצהיר נחתם ביום 14.6.19, כעשרה חודשים לאחר התאונה.

     

18. בתצהירו הודה שנהג בג'יפ בכניסה לקלנסווה, רכב שיצא ברוורס מחניה, נכנס אל הנתיב שלו וחסם אותו. על מנת שלא לפגוע ברכב שהתפרץ לנתיב, סטה בלית ברירה אל הנתיב הנגדי, שם היה רכב התובע במצב עצירה, ופגע בו. בבית המשפט העיד שפגע ברכב חונה (עמ' 36, שו' 19-20), אולם ב"כ התובע ציינה לפרוטוקול, כי שמעה שהעד אמר כי פגע ברכב, ולא אמר פגע ברכב חונה (עמ' 36, שו' 24). בהמשך עדותו, ולאחר שעומת עם גרסתו לחוקר, לפיה התובע עמד מחוץ לרכב ושוחח עם אדם אחר, טען כי היה חשוך והוא לא ראה את רכבו של התובע עד שפגע בו (עמ' 37, שו' 21-24).

     

    מאוחר יותר בעדותו הדגים וענה (עמ' 39, שו' 3-19) –

     

    "ש. תדגים איך קרתה התאונה.

    ת. מדגים. מצד שמאל היה רכב של אשרף. הייתי בנסיעה.

    ש. מימין לרכב של אשרף היו חניות?

    ת. לא. אין חניות. אני מדגים. נסעתי ויצא רכב מימיני באופן פתאומי, סטיתי שמאלה ופגעתי ברכב של אשרף כאשר מחצית מהחזית של הרכב שלי פוגעת במחצית מהרכב שלו. שתי מכוניות יכולות להיות בכביש.

    ש. אם הרכב של אשרף במסלול הימני ואתה בנגדי, איך הרכב השלישי ברח? יש מקום ל-3 מכוניות?

    ת. הוא חזר רברס.

    ש. לך יש פגיעה בפינה, אתה נוסע במסלול אחד ואשרף במסלול שני.

    ת. אני נכנסתי בו עד אמצע החזית של הרכב שלי.

    ש. הרכב שיוצא בפתאומיות פנה ימינה או שמאלה?

    ת. שמאל. חזר רברס והמשיך לנסוע שמאלה, לא שמתי לב כ"כ איך הוא נסע.

    ש. אבל לרכב שנסע רברס, יש לו שדה ראיה, לא ראה אותך בכלל?

    ת. אני לא יודע.

    ש. באיזה מהירות נסעת?

    ת. לא זוכר".

     

    עולה שככלל וורדה שמר על גרסה עקבית, בין האמור בתצהירו לבין עדותו בבית המשפט. יחד עם זאת, עולה שקיים פער בתיאור מצב רכב התובע בעת הפגיעה, כאשר מצד אחד נטען שהרכב היה בעצירה ומאידך נטען כי הרכב חנה.

     

19. וורדה נחקר על הנזק לכלי הרכב. לשיטתו, הטמבון של הג'יפ והפנס נפגע. לדבריו לא צילם את הנזקים, אך למחרת התאונה תיקן אותם במוסך בשטחים בעלות של 3,000 -3,500 ₪ (עמ' 38, שו' 24-27, עמ' 39, שו' 22-23). וורדה טען שכלל לא הסתכל על נזקו של התובע כיוון שהיה המום לאחר התאונה, ורק ביקש להחליף פרטים (עמ' 38, שו' 30-34). מנגד, כעולה מדו"ח החקירה של מנורה סיפר לחוקר כי לרכבו נגרמה שריטה בלבד, כפי שסיפר התובע. וורדה לא קיבל זאת וחזר וענה כי נפל לו הטמבון וכי הרכב קיבל מכה (עמ' 40, שו' 5-10). גם וורדה התבקש להתייחס לפער הגדול בין הנזקים לשני הרכבים, וענה כי אינו יודע להעריך נזקים, ואין לו תשובה לעניין זה (עמ' 40, שו' 11-15).

     

20. ב"כ הצדדים ביקשו להתייחס למעורבותו של מחמוד, בנו של ורדה, בהשתלשלות האירועים לאחר התאונה. ראשית, נדרש ורדה לאמת את מספר הטלפון שלו ואת מספר הטלפון של מחמוד, אך לא זיהה את מספרו של מחמוד (עמ' 35, שו' 5-11). ורדה לא ידע להסביר מדוע בטופס הדיווח של התובע נכלל מספרו של מחמוד, ולא זכר אם בעת החלפת הפרטים, מסר לתובע מספר טלפון (עמ' 35, שו' 15-23). בנוסף לא ידע להתייחס לשיחה של התובע אל מספרו של מחמוד יום לאחר התאונה (עמ' 36, שו' 6-8).

     

21. אין מחלוקת שוורדה לא דיווח למנורה על התאונה והדיווח נעשה ע"י מחמוד. הוא עמד על כך שלמחמוד אין קשר לתאונה ולא היה מעורב בה, אולם לא ידע להסביר מדוע מחמוד לקח אחריות, והוסיף שמחמוד כלל לא דיווח לו על כך (עמ' 39, שו' 24-27).

     

    עדות החוקר מטעם הנתבעת 

     

22. החוקר מטעם הנתבעת, עזיז אבו רג'ב (להלן: "עזיז") שערך את דו"ח הנתבעת (נ/5) שוחח עם התובע ביום 4.12.18, כארבעה חודשים לאחר התאונה, ולאחר שהתובע היה נתון במעצר, וסבר כי האחרון מסר לו פרטים כוזבים.

    לגרסתו הסיק כי מדובר במרמת ביטוח משום שדווח כי רכב התובע נפגע עת היה במצב חניה, בעוד שהתובע העיד שנסע ועצר. כמו כן טען, שהתובע לא החזיק רישיון כדין (כאמור, הנתבעת זנחה טענה זו), ומנורה דחתה את התביעה בחשד שהנזקים שאירעו לרכב לא נגרמו כתוצאה מהתאונה. נוסף על אלה, סבר עזיז, על יסוד תמונות שצילם שמאי התובע, כי ברכב סימני שפשוף המתאימים לפגיעה בקיר ולא להתנגשות עם רכב. הוא סיכם כי יש לדחות את תביעת המבוטח עקב החשד כי הנזקים לא נגרמו כתוצאה מהתאונה ו/או האירוע אינו אותנטי, נוכח הגרסאות השונות שנמסרו לעניין נסיבותיו.

     

23. עזיז הודה בחקירתו הנגדית במספר טעויות שנפלו בדו"ח, לרבות מס' הטלפון שיוחס ליוסף וורדה, בעוד המספר שייך למחמוד. כן הודה, כי בשיחה עם מחמוד טען האחרון שהנהג במועד התאונה הינו אביו יוסף, ואף מסר את מספרו (עמ' 31, שו' 4-21). בשים לב לטענה כי קיים חשד שנהג הרכב הפוגע הוא מחמוד ולא יוסף, נשאל החוקר מדוע לא בדק את עניין החתימה על גבי טופס הדיווח מטעם התובע, הנושא את שמו של מחמוד, ועל כך השיב שככל הנראה כלל לא שם לב לעניין זה (עמ' 31, שו' 22-29).

     

24. עזיז התבקש להתייחס לבדיקת פרטים שמסר התובע בטופס הדיווח ולמצב הרכב (עמ' 32, שו' 22-36, עמ' 33, שו' 1-8) –

     

    "ש. אתה כותב בעמ' 3 שהתובע מסר לכם גרסה שהוא נהג ברכב תוצרת ב.מ.ו וכו'. בדקת ומה שהוא אמר זה נכון?

    ת. כן, בהתחלה זה תקציר של העדות שאני מקצר.

    ש. אבל המידע לגבי סוג הרכב ושנת ייצור וכו' זה מידע נכון ולא מצאת סתירה בין רישיון הרכב למה שאמר לך.

    ת. נכון. לא מצאתי סתירה.

    ש. אותו דבר לגבי רכישת הרכב ומחיר הרכב. האם מצאת סתירה בין מה שהוא אמר לבין מה שכתוב.

    ת. לא בדקתי את גרסתו לגבי רכישת הרכב.

    ש. לגבי מערכת מיגון פויינטר – בדקת שהמידע הוא נכון?

    ת. לא בדקתי.

    ש. בדקת אם הוא היה נהג יחיד ברכב בזמן הפוליסה?

    ת. לא בדקתי אם הוא נהג יחיד.

    ת. הרכב של המבוטח בוטח באמצעות סוכן ביטוח וליד, בדקת את הגרסה?

    ת. לא בדקתי.

    ש. הוא אמר גם שאת הטיפולים ביצע רק במוסך היבואן.

    ת. זו גרסתו, ולא בדקתי. אני בודק את מה שרלוונטי לגבי התאונה. כל מה שקשור לגובה הנזק לא בדקתי.

    ש. לא מעניין אותך לבדוק אם הוא נהג יחיד או לא?

    ת. זה מה שהוא מסר, לא בדקתי.

    ש. הוא גם טען שהוא לא היה מעורב בתאונות קודמות וזה רלוונטי, גם את זה לא בדקת.

    ת. עשיתי שאילתא לחב' הביטוח שלא היו לו תאונות קודמות. לא צירפתי לדוח שלי. זה שאילתא שקיבלתי מחב' הביטוח. לא צירפתי ואין לי את זה".

     

    התמונה העולה מעדותו זו היא של ביצוע חקירה לא יסודית ובלתי מעמיקה. ניתן להתרשם, גם מן האמור לעיל וגם מעיון בדו"ח גופו, כי החוקר עשה מלאכתו קלה והתבסס בעיקר על פרטים שקיבל מאחרים, בפרט מנורה, מהם דלה את הפרטים הנוחים למסקנתו כי עסקינן בדיווח כוזב, בתאונה שלא ארעה, או בנזקים שאינם פרי תאונה זו. על כן משקלו של דו"ח הנתבעת נמוך לעניין ההכרעה בשאלה אם התאונה בוימה, אם לאו.

     

25. כאמור, עזיז טען שהנזק הנשקף מתמונות השמאי, מעיד יותר על פגיעה כתוצאה מהתנגשות בקיר ולא מהתנגשות ברכב. עזיז לא הגיש חוות דעת של שמאי רכב או פחח לעניין זה, אלא קבע את הדבר על דעת עצמו. כשנשאל על סמך מה הסיק את האמור, טען כי למד מכונאות רכב וצבר ניסיון בשנים רבות של חקירת תאונות דרכים, וכן למד את המקצוע בבית הספר (עמ' 33, שו' 14-18). כשנשאל מדוע לא שוחח עם שמאי מטעם הנתבעת, על מנת שיחווה דעה על הנזקים ברכב התובע, הסביר שתפקידו מתמצה בהעברת הדו"ח לנתבעת, לה שיקול הדעת האם להעביר את הדו"ח לשמאי בקר (עמ' 33, שו' 23-30). הנתבעת לא מצאה לנכון להגיש חוות דעת של מומחה בתחום, לתמוך את הטענה כי הנזק לרכב התובע אינו מתאים להתנגשות ברכב אחר. עזיז אינו מומחה בתחום ולא ניתן לקבל את קביעתו שהנזק לרכב התובע לא נובע מתאונה בה מעורב רכב נוסף.

     

26. עזיז אישר שקיבל את מסמכי מנורה, לרבות נימוקי סירובה להכיר בתביעת התובע (אין חולק שקודם לפנייתו אל הנתבעת, פנה התובע למנורה כחברת הביטוח של הרכב הפוגע). הוא השיב שמבחינתו, נימוקי הדחייה של מנורה רלוונטיים לחקירתו. לא זו אף זו, לשיטתו שוחח עם מנהל מחלקת חקירות במנורה, הגם שהשמיט זאת מהדו"ח. למרות שממצאי מנורה שימשו אותו בחקירתו, ולמרות שידע היטב את נימוקי סירובה להכיר בתאונה, הבהיר שהמסקנה כי מתקיים חשד לביום התאונה, היא מסקנה שלו בלבד, אותה הוא מבסס על הסתירה בין טופס הדיווח לבין גרסת התובע בפניו (עמ' 34, שו' 1-5).

     

27. ניכר כי עזיז ביסס את הדו"ח על ממצאים נסיבתיים, בדגש על מסקנה סופית מוכוונת. מדובר בהכרעה כבדת משקל ביחס לסכום אותו הוציא התובע עבור תיקון רכבו, והסקת מסקנות כזו, ללא תימוכין בחוות דעת מקצועיות ומבלי לברר הפרטים על דיוקם, יש בה טעם לפגם, אם לא למעלה מכך.

    עדותו של החוקר מטעם מנורה

     

28. מטעם מנורה העיד החוקר ישראל שריקי (להלן: "ישראל") שמסקנותיו דומות למסקנות חוקר הנתבעת, לרבות כי הנזק לרכב התובע תואם לפגיעה בקיר או חומה. העד העיר כי מחמוד ואביו טענו שניהם שרכבם לא ניזוק באירוע, פרט לקליפס שיצא ממקומו, וכי הנזקים אינם עולים בקנה אחד עם הנזקים שנגרמו לרכב התובע.

     

29. לשיטתו, בטופס ההודעה שנמסר למנורה, ומשום מה לא צורף ע"י איש מהצדדים לתיק בית משפט, צוין כי הנהג הוא מחמוד, בעוד בטופס הדיווח מטעם התובע צוין כי הנהג הוא יוסף. יחד עם זאת, מהדו"ח שערך עולה, כי ההודעה למנורה נמסרה ע"י מחמוד לגב' ניצה מסוכנות הביטוח גל אלמגור. השיחה עם ניצה לא תועדה והיא לא הוזמנה למסור עדות בבית המשפט. ישראל ראה לנכון לציין בדו"ח: "במהלך השיחה לא שללה אפשרות של אי הבנה בקבלת פרטים מהמבוטח מאחר והעברית שלו אינה מושלמת" (סע' 8.6 לדו"ח מנורה). דומני כי ראוי היה שישראל לא יקפוץ לכלל מסקנה שקיימת סתירה בין הדיווחים לחברות הביטוח, שעה שעולה מעדות ניצה כי יתכן ולא הבינה נכון את מחמוד, בפרט כאשר מחמוד עצמו מסר שאביו נהג ברכב בזמן התאונה, והכחיש שמסר לפקידת הביטוח כי הוא הנהג.

     

30. אליבא ישראל, וורדה סירב לאשר או להכחיש את הנזקים שנגרמו לרכב התובע וציין כי אינו אחראי, במידה והתובע הגדיל את נזקיו. כן הדגיש בדו"ח שוורדה הביע בפניו את תחושתו כי התובע מנסה להונות את חברת הביטוח שלו, מאחר ולדידו לא סביר כי נזקיו יגיעו לסכום של 110,000 ₪, בעוד לרכבו שלו לא נגרמו נזקים. בהסתמך על כך ועל הגרסה השונה של התובע בטופס הדיווח על נסיבות התאונה, ובשים לב לכך ששמע מהשמאי אלי בן שבת מטעם מנורה, כי האחרון בדק את רכב התובע בפ"ת, לשם הובא ע"י אחרים, בעוד שלפי הפוליסה התובע הוא המורשה היחיד לנהוג ברכב, קבע ישראל כי עסקינן במסירת פרטים כוזבים.

     

31. ישראל העלה בדו"ח את ההשערה כי התאונה נגרמה באשמת התובע, כאשר ברכבו נהג גורם לא מורשה, שאינו מכוסה בפוליסה, ולכן וורדה לקח על עצמו את האחריות לתאונה. לשיטתו, אין זה מן הנמנע כי נזקיו של וורדה תוקנו על ידי אחיו, העובד במוסך מורשה של קיה. לא ברור מהו הבסיס להשערות הנ"ל, שנכתבו לצד אמירה ברורה של ישראל כי שני כלי הרכב היו מבוטחים בביטוח מקיף ולא הייתה מניעה מבחינת בעלי הפוליסות לדווח על כל נזק. מכל מקום, לא מצאתי בראיות שהובאו לפני בסיס כלשהו המאפשר לקבוע ממצא עובדתי, לפיו נהג ברכב התובע אדם אחר. נוסף לכך, אין כל יסוד לקבוע, כי ליוסף וורדה היה מניע לשתף פעולה עם התובע במסירת גרסה כוזבת.

     

32. בחקירתו הנגדית הודה ישראל שאינו זוכר אם בדק את נכונות הפרטים שמסר לו התובע, ביחס לרכב ולרכישתו. פרטים מסוימים, למשל עובדת היות הרכב מטופל במוסך מורשה של ב.מ.וו לא נבדקו על ידו. ישראל אישר כי לו היה בודק את אמיתות הפרטים, היה מציין זאת בדו"ח (עמ' 47, שו' 32-36, עמ' 48, שו' 1-4), אך לא סיפק הסבר מניח את הדעת למחדלים אלה.

     

33. לא זו אף זו, התברר מהחקירה הנגדית של ישראל, כי טעה במספר מקומות בדו"ח ובלבל בין רכב התובע לרכב וורדה. כך, בסעיף 3 לדו"ח, היכן שנכתב "רכב המבוטח" הכוונה היא לרכבו של התובע (עמ' 44, שו' 36). לאחר מכן ציין כי אותה טעות קיימת גם סעיף 3.2 לדו"ח (עמ' 45, שו' 14-15).

     

34. ישראל הודה בחקירתו הנגדית שלא תיעד את שיחתו עם השמאי אלי בן שבת, שמסר לו פרטים על בדיקת רכב התובע וחיווה דעתו, לכאורה, כי לא סביר שהנזק לרכב התובע מקורו בהתנגשות עם רכב אחר. (עמ' 45, שו' 21-22, 25-31). לא היה בפי ישראל הסבר להיעדר התיעוד ולהשמטת פרטים רלבנטיים מהדו"ח שערך. בין היתר, לא היה לו מענה משביע רצון לשאלה מדוע לא גבה ממחמוד עדות בחס למחלוקת בשאלה מי נהג ברכב וורדה (עמ' 49, שו' 33-36, עמ' 50, שו' 1-5).

     

35. כאן המקום לציין, כי צורפו לדו"ח שערך ישראל תמלילי שיחות שערך עם התובע ועם וורדה, אולם ללא תצהיר עורך התמלילים. ב"כ התובע טענה בסיכומיה כי אין לקבל התמלילים כראיה, בהיעדר התצהיר האמור וגם משום שלא צורפו התמלילים של מלוא ההקלטות שבוצעו. דומני כי דין טענתה להתקבל. לצד זאת, אף אם הייתי מוצאת לקבל את התמלילים כחלק מהדו"ח, הרי העיון בהם מעלה כי אין בתמלילים כדי לחדש דבר מה או לשנות ממשקלו הנמוך של דו"ח החקירה שערך ישראל, נוכח כל האמור לעיל.

     

36. גם במקרה זה, קיימת עדות ברורה לכך שהחקירה לא נעשתה באופן מעמיק. נקודות מהותיות שדרשו בדיקה לא נבדקו. לעומת זאת, פרטים שהובאו לידיעתו של ישראל לא נלקחו בחשבון בקביעת המסקנה, כגון דברי ניצה כי מי שמסר לה את הדיווח על התאונה אינו שולט בשפה והיא אינה יכולה לשלול טעות שבחוסר הבנה.

     

    דיון והכרעה

     

    מרמת ביטוח – נטל השכנוע ורמת ההוכחה הנדרשת

     

37. סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 (להלן: "החוק") קובע –

    "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה – פטור המבטח מחבותו".

     

38. בספרו "דיני ביטוח" (מהדורה שניה,2009, עמ' 981-982) מגדיר אליאס את יסודות המרמה, כפי שבאות לידי ביטוי בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח –

    "הנדבך המרכזי של הוראת סעיף 25 לחוק הוא המושג "כוונת מרמה". יסודותיו של מושג זה נבחנו על ידי בית המשפט בעניין הפניקס נ' נסרה. בית המשפט העליון הבהיר כי המושג "כוונת מרמה", כמשמעו בהוראת סעיף 25 לחוק, כולל שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות המבוטח לאי-הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העבודות הבלתי נכונות או הכוזבות".

     

39. בהמשך, הוא דן בשאלת נטל ההוכחה ורף ההוכחה (עמ' 1000-1001) –

    "על פי הכללים הרגילים של תביעת הביטוח, על המבוטח, התובע תגמולי ביטוח, רובץ הנטל להוכיח את התרחשותו של מקרה הביטוח, בעוד שעל המבטח, הטוען לפטור אחריות, הנטל להוכיח כי מקרה הביטוח נכנס בגדרו של אותו פטור. הנטל להוכיח את כוונת המרמה מוטל אפוא על המבטח. נטל זה אינו דומה לנטל הכרוך בהוכחת טענת פטור רגילה. כלל יסוד הוא בשיטתנו המשפטית כי טענת תרמית, הנטענת במסגרת תביעה אזרחית, מחייבת רמת הוכחה גבוהה מן הנדרש בהליך אזרחי רגיל. מטרתו של כלל זה היא למנוע פגיעות בלתי מבוססות כדבעי בשמו הטוב של אדם. בעניין חניפס נ' סהר למשל, טען המבטח כי מקרה הביטוח בוים על ידי המבוטח. בית המשפט דחה את הטענה, בקבעו כי המבטח לא תמך טענתו זו בראיות המתחייבות ממידת חומרתה".

     

40. גם בית המשפט העליון נדרש לסוגיה בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, סא(3) 18, פסקאות 32-33 (2006) (להלן: "פס"ד המגן") -

    "32. ... חזקת החפות קיימת בדין הפלילי, והיא נובעת לא רק מכוחה העדיף של המדינה, אלא גם מההנחה המבוססת על ניסיון החיים שרוב האנשים שומרי חוק ואינם מבצעים עבירות (ראו: דן ביין "נטל השכנוע וחובת הראיה בדיני המסים" משפט וממשל ג 277, 289 (1995) (להלן: ביין); ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ב 364 (1987)). הנחה זו תקפה גם במישור האזרחי. ניתן להניח כי רוב המבוטחים הם שומרי חוק, ואינם מעורבים במרמות ביטוח. לפיכך, יש טעם לפגם בעיניי שבכל מקרה בו מבוטח פונה למבטח ודורש את התגמולים עם קרות מקרה הביטוח, ירחף מעל ראשו צל של חשד כי הוא עצמו ביים שוד או הצית את רכושו שלו. משמעות הדבר היא כי די יהא בטענתה הסתמית של חברת הביטוח כי יד המבוטח היתה במעל, על מנת להביא לכך שאנשים תמימים ללא עבר פלילי, שאינם קשורים למעגל העברייני, יאלצו לעלות לדוכן העדים ולשכנע את בית המשפט שייתן בהם את אמונו. חברת הביטוח לא תצטרך להביא ראיה כלשהי על מנת להוכיח את טענתה, והמבוטח יהיה חשוף לשאלות כגון היכן היה בעת המקרה והאם יש מישהו שראהו, ויהיה עליו לשלול או להפריך חשדות המרחפים כצל מעליו. סבורה אני כי חזקת החפות משמעה שהמבוטח אינו צריך לשלול מראש את מעורבותו במעשים פליליים בכל מקרה בו הוא דורש את תגמולי הביטוח, רק בשל טענתה הסתמית של חברת הביטוח כי ידו היתה במעל. ערה אני לכך שגם כאשר המבוטח נדרש להוכיח רק את האירוע המוגדר, הוא עלול להידרש להוכיח כי לא עשה מעשים בעלי אופי פלילי, למשל להראות כי לא הוציא את הרכוש מהבית לפני שנשרף. כאשר מדובר בהוכחת האירוע המוגדר עצמו, זוהי תוצאה בלתי נמנעת של הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", לפיו על התובע רובץ נטל השכנוע ביחס לעילת תביעתו. עם זאת, מרגע שהוכיח המבוטח כי התרחש האירוע המוגדר, אין להדביק לו תווית של עבריין, ואם חברת הביטוח מעוניינת להוכיח היפוכו של דבר, שתתכבד ותביא ראיות לכך.

    33 . במסגרת טעם זה לא למותר להזכיר כי עסקינן בטענה של חברת הביטוח המאשימה את המבוטח בביצוע עבירה פלילית (קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 חוק העונשין, תשל"ז – 1977). באשר להוכחת עבירה פלילית בהליך אזרחי, קיימות מדינות שבהן דורשים רף הוכחה גבוה יותר ממאזן ההסתברויות. על אף שגישה זו נדחתה אצלנו, נפסק כי מידת ההוכחה תהא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיו, היינו כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר (ראו דעת הרוב בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 606-607 (1986); ע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184 (1989))."

     

41. לצד זאת, נקבע בפסיקה שדי למבטחת להוכיח את שני היסודות הראשונים, משמע הכזב בעובדות שנמסרו ומודעות המבוטח לכך שהעובדות אינן נכונות, על מנת שתוקם החזקה (ולמעשה הוכח לכאורה) כי הדבר נעשה בכוונת מרמה, והנטל יחזור אל כתפי המבוטח לסתור את החזקה, ולהציע נימוק אחר למסירת הפרטים הכוזבים. בעניין זה ניתן להזכיר את הפסיקה אליה הפנה ב"כ מנורה בסיכומיו (סע' 5 לסיכומים).

    .

42. מסקירה זו עולה סדר הדברים אותם יש לבחון בבואי לפסוק בתביעה זו: ראשית על התובע להוכיח את מקרה הביטוח ברף הוכחה רגיל של מאזן הסתברויות. שנית על הנתבעת להוכיח את טענתה למרמת ביטוח ברמת הוכחה גבוהה יותר, אולם אם תעמוד בהוכחת שני היסודות הראשונים כאמור לעיל, יחזור הנטל אל התובע להציג מניע כשר למסירת פרטים בלתי נכונים. היה ובסופו של יום, בהתאם לנטלים אלה, לא יעלה בידי הנתבעת לעמוד בהוכחת מרמת ביטוח, אדרש לשאלת חבות צדדי ג', או מי מהם.

    מן הכלל אל הפרט

43. טיעוני הנתבעת ומנורה, כפי שמשתקף מסיכומיהן, שובות את העין במבט ראשון. הנתבעת טרחה לפרט, ברחל בתך הקטנה, את כל הסתירות, התמיהות, אי הדיוקים והכשלים בגרסאותיהם של התובע, הסוכן וורדה. בהינתן מכלול הנסיבות הנ"ל היא מבקשת להביא למסקנה כי יש להחיל על המקרה את סעיף 25 הנ"ל ולפטור אותה כליל מחבות. כאמור, מנורה הצטרפה לאמור בסיכומי הנתבעת וטענה, אף היא, כי יש לקבוע שעסקינן במקרה מובהק של מרמת ביטוח. דא עקא, לטעמי עיון בוחן ומעמיק מוליד את המסקנה שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח את כוונת המרמה. זאת ועוד, אף אחת מהמבטחות לא הצליחה להתמודד עם מניע מרמה לכאורה, כאשר כל אחד מכלי הרכב המעורבים היה מבוטח בעת התאונה בפוליסת ביטוח מקיף.

    קרות מקרה הביטוח 

     

44. לטעמי התובע הצליח להוכיח כי אירעה תאונה.

    ראשית, התובע מסר תוך זמן קצר דיווח על האירוע לסוכן הביטוח. לטעמי, הניסיון לייחס לתובע עדות שקר, כאשר העיד כי דיווח לסוכן ביום האירוע בניגוד לתדפיס השיחות לפיו התקשר לסוכן ביום המחרת, אין בו ממש. אין מחלוקת כי מדובר באירוע שהתרחש בשעות הערב המאוחרות ולכן מסירת הדיווח הטלפוני לסוכן בשעותה בוקר של יום המחרת הוא אך טבעי. כמו כן, ההתייחסות לאותו היום בנסיבות אלה, יכול להתפרש כהתייחסות לאותה יממה, משום שלא חלפו 24 שעות ממועד האירוע ועד לדיווח. עוד יצוין, כי ממועד האירוע ועד למסירת עדות התובע חלף זמן ניכר. כל אלה מובילים למסקנה כי לא ניתן לזקוף לחובת התובע סתירה בין עדותו לבין תדפיס השיחות. יצוין, כי הדיווח למנורה גם הוא בוצע תוך זמן סביר ממועד התאונה, ולכל הפחות לא נטען ולא הוכח אחרת.

     

45. שנית, שני המעורבים מודים ומאשרים שרכב וורדה פגע ברכב התובע. שניהם מסרו דיווח זהה ביחס לתאריך האירוע ולמקום האירוע. וורדה התבקש ע"י התובע ליתן תצהיר מטעמו והסכים לכך. לא נטענה טענת מניפולציה על וורדה בהקשר זה מצד התובע, ולא נטען, קל וחומר לא הוכח, כי לוורדה אינטרס נסתר לגבות את גרסת התובע. ההיפך הוא הנכון, כמי שנתבע לשלם בעד מלוא הנזק, לצד מנורה, סביר היה שוורדה יימנע מלתמוך בגרסת התובע.

     

46. שלישית, אין חולק כי לרכב התובע נגרם נזק ורכבו נבדק ע"י השמאי יום לאחר האירוע הנטען. הנתבעת וצדדי ג' לא ביקשו לזמן את שמאי התובע לחקירה על האמור בחוות דעתו ולכן לא נסתר היקף הנזק שאמד השמאי, ולא נסתר מועד הבדיקה של הרכב. כפי שציינתי לעיל, ישראל העלה את האפשרות כי רכב התובע לא נפגע בהתנגשות עם רכב אחר ועזיז החרה החזיק אחריו. ברם, שני אלה אינם מומחים לחקר תאונות ואף לא שמאי רכב, כך שעסקינן בהשערות גרידא. מאידך, השמאי שהציע את האפשרות הזו, לאחר שבדק את רכב התובע, לא זומן להעיד על מנת לתמוך בהשערת החוקרים, ולא ניתן כל הסבר להימנעות מהעדתו.

     

47. אין חולק כי לתובע ביטוח מקיף אצל הנתבעת. על פי הפוליסה (נספח א' לכתב התביעה), התובע ביטח את רכבו בביטוח מקיף המכסה, בין היתר, נזקים שנגרמו עקב התנגשות מקרית, התהפכות ותאונה מכל סוג שהוא. מאחר והתובע מצא לנכון לרכוש פוליסה לכיסוי נזק שמקורו בכל אירוע, ואף שילם עבורה פרמיה בסכום לא מבוטל, נראה כי אין לו כל אינטרס לדווח על תאונה שלא ארעה. כך, אף אם הייתי סבורה שהנזק נגרם בשל התנגשות בקיר או חומה, יכול היה התובע לדווח בנקל על תאונה כזו שכן הפוליסה מכסה ממילא אירוע ביטוחי כזה. הנתבעת ומנורה ביקשו להציע את האפשרות כי אדם אחר נהג ברכב התובע, בניגוד לתנאי הפוליסה, ומשום כך התקיים אינטרס למסור פרטים כוזבים על נסיבות התאונה. אינני מקבלת אפשרות זו, באין בסיס, ולו מינימאלי, לתמוך בהשערה זו.

     

48. בהתאם להלכת פס"ד המגן, לפיו אין להפוך כל אדם המגיש תביעת ביטוח לעבריין פוטנציאלי, אשר מנסה לרמות את חברת הביטוח, ובשים לב לרף ההוכחה המוטל על התובע בשלב הראשון, האמור לעיל מספיק בעיניי לצורך הוכחת קרות התאונה.

    האם הוכחה מרמת ביטוח

     

49. לשיטת הנתבעת התובע מסר פרטים כוזבים ביחס לתאונה. יש לבחון טענה זו לפרטיה, תוך התייחסות כללית לשאלה – מהן נסיבותיה של תאונה. ככלל, כאשר מדברים על התרחשותו של אירוע, נסיבותיו הן, בין היתר: המועד, המקום, המעורבים, השתלשלות וכרונולוגיה.

     

50. הנתבעת איננה חולקת על מועד התאונה ועל מיקום התאונה.

     

51. הן הנתבעת והן מנורה טענו לסתירה, בין דיווח התובע על זהות הנהג בג'יפ, לבין דיווח וורדה על זהותו. ברם, משום מה, שתיהן נמנעו מלהגיש את טופס הדיווח של וורדה (שמולא ע"י הפקידה ניצה לאחר קבלת דיווח טלפוני), נמנעו מלזמן את ניצה לעדות, ולא ביקשו להעיד את מחמוד.

     

    הנתבעת ומנורה בחרו להתעלם מן האמור בדו"ח החקירה של מנורה, לפיו מחמוד הכחיש שמסר לניצה כי הוא הנהג, אלא תמך בגרסת התובע כי אביו נהג בג'יפ. עוד בחרו להתעלם מדברי ניצה לחוקר, כי לא ניתן לשלול "קצר בתקשורת" בשל היעדר שליטה של מחמוד בשפה העברית. מנגד, כבר בטופס הדיווח שלו לנתבעת, ציין התובע כי בעל הג'יפ הוא מחמוד (נתון מדויק) והנהג הוא יוסף. הוא אף זיהה את יוסף באופן וודאי באולם בית המשפט כמי שנהג ברכב הפוגע. כאמור, יוסף מחזק את גרסת התובע, כי הוא זה שנהג בג'יפ.

     

52. ודוק, הנתבעת ביקשה להיתלות על השם "מחמוד" שהופיע לצד החתימה על טופס הדיווח. התובע לא ידע להסביר רישום זה, והדבר טבעי בנסיבות בהן לא מילא את הטופס בעצמו ושלל את חתימתו עליו. גם הסוכן לא ידע להסביר את השם מחמוד בעמ' 2 של טופס הדיווח. מאחר והשם מחמוד מופיע בעמ' 2 במקום המיועד לשם "בעל הרכב", הרי ניתן להניח כי השם נלקח מעמוד 1 של הטופס, שם מופיע, לצד "בעל הרכב" השם מחמוד (בחלק בו יש למלא את פרטי הצד המעורב בתאונה).

     

53. לאור כל האמור, אני מסיקה כי מבחינת המועד, המקום והמעורבים – לא הוכח כי נמסרו פרטים כוזבים.

     

54. נשאלת השאלה אם נמסרו על ידי התובע, פרטים כוזבים בקשר לתיאור התאונה. לטעמי, הדגש הוא על מסירת פרטים כוזבים ע"י התובע בלבד. סע' 25 לחוק קובע מפורשות, כי הפטור למבטחת נולד רק מקום בו המבוטח או המוטב מסרו לה פרטים כוזבים. הווה אומר – שבכל הנוגע לתביעה העיקרית, רשאית הנתבעת להתייחס רק לפרטים שמסר התובע ("מוטב" אינו רלוונטי לתיק דנא) עצמו, והיא איננה יכולה לסמוך את טענת הפטור על פרטים כוזבים שנמסרו לה על ידי אחרים. באותה מידה, מסירת פרטים, שלמבוטח לא הייתה מודעות למסירתם או להיותם כוזבים, אינה יכולה להקים לנתבעת פטור מחבות. דהיינו, במקרה דנא, היה על הנתבעת להוכיח שהפרטים הכוזבים (לשיטתה) נמסרו מפי התובע, תוך שהייתה לו מודעות לכזב שבהם ולמסירתם.

     

55. כאמור, הצהיר הסוכן שטעה ברישום הפרטים בטופס הדיווח. לשיטתו, התובע מסר לו כי רכב שיצא מחנייה הפריע לרכב שנסע בנתיב הנגדי. האחרון סטה אל נתיב התובע ופגע ברכבו. הסוכן ציין בטופס כי בעת שהרכב היה בחנייה נפגע מרכב אחר. ברור שתיאור התאונה שונה באופן מהותי בין האמור בטופס הדיווח לבין גרסתו של התובע בכתב התביעה, אך בתיאור שונה אין די. הנתבעת נדרשת להוכיח כי הדיווח הוא של התובע, או שהייתה לו מודעות למסירתו כמות שנמסר.

     

56. לעניין הסתירות בתיאור נסיבות התאונה, סוכן הביטוח הסביר כי לאור ריבוי לקוחות ומקרים בהם הוא מטפל, קורה ומתערבבים מסמכים וקורה כי לעיתים הוא מבין את נסיבות התאונה באופן שגוי. לשיטתו לא מדובר באירוע נדיר שקורה לסוכן ביטוח (עמ' 26, שו' 9-15). טענה זו סבירה בעיניי, ויכול ומשיחת הטלפון שנערכה בין התובע לבין הסוכן, הבין הסוכן בטעות כי רכבו של ורדה פגע ברכב התובע כאשר יצא מחניה. טענה זו מקבלת חיזוק מדברי נציגת מנורה, כמפורט בדו"ח החקירה מטעמה, על פיהם יכול והבינה שלא כראוי את מה שהמבוטח (מחמוד) מסר לה בטלפון.

     

57. על פי הראיות שהונחו לפני, לא ניתן לקבוע ממצא עובדתי פוזיטיבי ולפיו התובע ידע את הנוסח בטופס הדיווח. אין חולק שהסוכן מילא את הטופס וקיימת מחלוקת אם התובע חתם עליו. ודוק, התובע לא הכחיש שחתם אצל הסוכן על מסמכים, ואכן צורפו לכתבי הטענות מספר מסמכים הנוגעים לתביעת התובע. ברם, גם בעין בלתי מקצועית ניתן להבחין בהבדל בין החתימה על טופס הדיווח לבין החתימה על יתר המסמכים. אין להתעלם מן העובדה כי סוכן הביטוח הוא שלוח של הנתבעת ולכן טעות שטעה או היעדר היכולת להסביר את החתימה על הטופס עומדים לנתבעת לרועץ. מכל מקום, לטעמי, בנסיבות בהן לא ניתן לקבוע כי התובע חתם על טופס הדיווח, לא ניתן לייחס לו מודעות לאמור בטופס, קל וחומר שלא ניתן לייחס לו מסירת פרטים כוזבים. משעה שסוכן הביטוח העיד כי התובע מסר לו מלכתחילה, בשיחה הטלפונית, את פרטי התאונה המלאים, יש לראות את התובע כמי שמסר אותם לנתבעת. תיאור ראשוני זה הוא התיאור בו דבק התובע והוא התיאור שמסר גם וורדה בעדותו. אשר על כן, דומני כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שהתובע עצמו מסר לה פרטים כוזבים על התאונה, גם מבחינת אופן התרחשותה. לכל היותר, גם לו הייתי מקבלת את הטענה שנמסרו בטופס הדיווח פרטים כוזבים, אני מוצאת כי התובע לא היה ער לדבר.

     

58. הנתבעת ניסתה להיבנות מהסתירה לכאורה שנפלה בין התובע לבין וורדה בשאלת מצבו של רכב התובע עובר לפגיעה. לטענת הנתבעת, נמסרו גרסאות רבות בנקודה זו, החל ממצב של חנייה מלאה, עובר לחנייה כאשר התובע מחוץ לרכב, חנייה כאשר התובע בתוך הרכב, ועד עצירה. לעניות דעתי אין מדובר בסתירה. ראשית, טענת החנייה אינה רלבנטית שעה שהסוכן העיד כי טעה כשציין עובדה זו. שנית, התובע העיד מספר פעמים, וחזר על גרסתו, לפיה נסע בכביש וכאשר הבחין בסטיית הג'יפ עצר את רכבו. וורדה חיזק את גרסת התובע כשהעיד, לרבות בפני חוקר הנתבעת, כי רכב התובע עמד. זאת ועוד, מתוך עיון בעדויות הנהגים, גם לחוקרים וגם בבית המשפט, ניתן להתרשם כי אינם דקים פורתא במונחים (בעברית): עמידה, לעצירה ולחנייה. כאמור, ככל וורדה כשל במסירת גרסאות שונות למצבו של רכב התובע עובר לפגיעה, הרי התובע עמד איתן על גרסתו, שנמסרה מתחילת הדרך, ולפיה רכבו היה העצירה עת נפגע. לטעמי, הנתבעת לא הצליחה להרים את נטל השכנוע שעובדה זו אינה אמת.

     

59. בסיכומיה פרטה הנתבעת את שלל הסתירות המוכיחות, לשיטתה, כי מדובר בעניינו במרמת ביטוח ואלו יפורטו להלן:

     

    • סתירה בתיאור נסיבות המקרה כפי שהעיד התובע אל מול הנכתב בטופס התביעה: בטופס התביעה שהגיש התובע לנתבעת, באמצעות סוכן הביטוח, נכתב כי התאונה אירעה עת רכב התובע היה במצב חניה ואילו התובע וורדה העידו הן בחקירתם על ידי החוקרים מטעם חברות הביטוח והן בעדויותיהם, כי התאונה אירעה עת רכב שאינו ידוע יצא מחניה, גרם לורדה לסטות לנתיב הנגדי ופגע ברכב התובע שהיה בנתיב זה. סתירה זו הוסברה באמצעות הסוכן כמפורט לעיל.

       

    • סתירות בתיאור נסיבות המקרה: האם התובע הבחין ברכב שיצא מהחניה או לא? בתחילת עדותו טען כי לא ראה מה גרם לורדה לסטות לנתיבו (עמ' 11,שו' 27-30) אך לאחר מכן הודה במפורש כי ראה שמדובר ברכב שהפריע לורדה (עמ' 19,שו' 13-14). בנוסף בדו"ח החקירה של הנתבעת סיפר התובע כי רכב שיצא מחניה הוא זה שגרם לורדה לסטות מהנתיב ולפגוע ברכבו.

      לעניין זה, ראוי להפנות לכך שלחוקרי חברות הביטוח מסר התובע כי מה שגרם לורדה לסטות היה רכב שיצא מחניה. בעדותו בבית המשפט העיד תחילה כי לא הבחין מה גרם לוורדה לסטות, אך לאחר מכן חזר לגרסתו המקורית. לא מדובר בעיניי בסתירה מהותית המוכיחה כי מדובר במרמת ביטוח. חקירתו הנגדית של התובע נערכה למעלה מ-3 שנים מיום התאונה ויכול ובתחילת העדות התקשה לזכור את פרטי הפרטים. גם טענת חוקר מנורה לפיה הסוכן היה מתואם עם התובע, נטענה ללא הוכחה ממשית, אלא מהתרשמות גרידא של החוקר, שלא ברור הבסיס לה. איני יכולה לקבל זאת כעמידה ברף ההוכחה הנדרש.

       

    • סתירות בגרסאות התובע וורדה: ורדה טען בפני חוקר מנורה כי רכב התובע עמד במרכז הכביש, והתובע שוחח עם אדם אחר. למרות זאת בחקירתו טען שאינו זוכר שאמר כך (עמ' 37, שו' 14-15). התובע טען כי הבחין ברכבו של ורדה סוטה לנתיבו ולכן עצר את הרכב ואז ורדה פגע בו.

      כמבואר לעיל, איני סבורה כי מדובר בסתירות מהותיות היורדות לשורש העניין כפי שהוסבר לעיל. בין אם מדובר בעצירה ובין אם מדובר בעמידה, בין אם התובע היה ברכב ובין אם לאו, בסופו של דבר מדובר ברכב אחד שסטה מנתיבו ופגע ברכב אחר שלא היה במצב נסיעה. עובדה זו נותרה על כנה ממועד האירוע ועד עתה. כך או אחרת, כפי שציינתי, לא ניתן לזקוף לחובתו של התובע את גרסאותיו המשתנות (לא במידה מהותית) של וורדה בנקודה זו.

       

    • מעורבותו של מחמוד בתאונה: הנתבעת טענה בסיכומיה לעניין זה כי לא ברור מי היה הנהג הפוגע – ורדה או בנו מחמוד. כמו כן, שמו של מחמוד הופיע על טופס התביעה שהגיש התובע, כאשר הן התובע והן סוכן הביטוח לא ידעו להסביר מיהו אותו מחמוד אלמוני החתום על גבי הטופס. זאת ועוד, על פי דו"ח החקירה של מנורה, מחמוד זה שדיווח לה על התאונה וטען בתחילה כי היה הנהג בתאונה. בנוסף, מעיון בפלט השיחות נראה כי לאחר התאונה התקשר התובע אל מחמוד ולא אל ורדה, כאשר התובע לא ידע להסביר עניין זה.

       

      כאמור לעיל, לטעמי לא הוכח שהנהג ברכב וורדה הוא מחמוד ולא יוסף.

       

    • הנזק: מחד, התובע טוען כי נגרם לרכבו נזק בגובה 117,361 ₪, וגיבה טענה זו בחוות הדעת שצירף. לעומת זאת, לרכבו של ורדה לא נגרם נזק כלל, פרט לכמה קליפסים שנפלו והושבו למקומם. הנתבעת טענה כי לא ברור הפער בין הנזקים שנגרמו לשני הרכבים. לצד זאת, כאמור, לא מצאה לנכון להביא חוו"ד מומחה מטעמה לביסוס הטענה כי הנזק לרכב התובע אינו אפשרי. יש לזכור שעסקינן בפגיעת ג'יפ ברכב פרטי, כאשר הג'יפ בנסיעה והפרטית בעמידה.

       

    • עניינים נוספים: מעיון בפלט השיחות נראה כי התובע התקשר לסוכן הביטוח רק יום למחרת התאונה, בעוד הן התובע והן הסוכן טענו כי התובע התקשר אליו מיד אחרי התאונה. סתירה נוספת היא לעניין פגישת הצדדים לתאונה לאחריה ונסיעתם יחד לחתום על תצהיר: מחד הצדדים טענו כי החליפו פרטים ולא יצרו קשר לאחר התאונה, מאידך התצהיר שהגיש ורדה היה מטעמו של התובע וטען כי חתם על התצהיר כחודש לאחר התאונה, אולם מעיון בתאריך החתימה על התצהיר עולה כי התצהיר נחתם לאחר כמעט שנה מאירוע התאונה.

       

60. כאמור, לטעמי, הנתבעת לא צלחה בהוכחת האלמנטים הראשונים המבססים כוונת מרמה. לגבי חלק מנסיבות התאונה אין מחלוקת. לגבי חלק אחר, ניתנו הסברים מניחים את הדעת (בפרט עדות הסוכן כי טעה בטופס הדיווח). אף אם נמסרו פרטים כוזבים, הרי אלה שעליהם מתבססת הנתבעת נמסרו ע"י אחרים ולא ע"י התובע בעצמו, ומכל מקום לא הוכח שהייתה לו מודעות לכך שנמסרים פרטים כוזבים. על כן, אני סבורה כי אין בכל ההפניות שפירטה הנתבעת די על מנת להוכיח כי ענייננו במרמת ביטוח. כאמור, בהתאם לפסיקה, על מנת להרים את נטל ההוכחה אין די בכמות ואיכות ראיות רגילה עפ"י מאזן ההסתברויות, אלא יש להביא ראיות ממשיות ומוצקות, הן בכמותן והן באיכותן, כדי לעמוד בנטל להוכחת המרמה הנטענת.

     

61. נסיבה נוספת המצטרפת ליתר הנסיבות כמפורט לעיל, היא כי לתובע אין אינטרס במרמת ביטוח. הנתבעת זנחה את הטענה כי לתובע לא היה רישיון בתוקף בעת התאונה כיוון שהוכח כי לא ידע על שלילת הרישיון. נעשה ניסיון להציג את התובע כמי שנותן לאחרים לעשות שימוש ברכב, דרך קבע, בניגוד לתנאי הפוליסה (התובע הוא נהג יחיד נקוב בשם), ולכן ייתכן ובמועד התאונה נהג אדם אחר שאינו מבוטח. הניסיון זה כשל. העובדה כי לכאורה הרכב הובא ע"י אחרים לבדיקתו של השמאי בן שבת לא הוכחה (המדובר בעדות שמועה כיון שבן שבת לא הוזמן להעיד). גם חוקר מנורה העיד מפורשות שלא מצא אינטרס כלשהו לתובע לשקר בנוגע לנסיבות התאונה, פרט לעובדת שלילת הרישיון. ודוק, באותה מידה לא הוכח ניסיון של וורדה להונות את מנורה, שהרי לא דרש ממנה תגמולי ביטוח בגין הנזק לרכבו, ואף לא הוכח שמחמוד נהג ברכב, או שלמחמוד אין רישיון נהיגה בתוקף, או שהפוליסה אינה מתירה את נהיגתו.

     

62. בהינתן כל הנאמר לעיל, במצטבר, באתי לכלל מסקנה כי התובע הוכיח תביעתו במלואה.

    מכאן, להודעת צד ג'.

     

63. לדידה של מנורה, יש להשית את מלוא החיוב בתביעת התובע (ככל ותתקבל) על וורדה, שהודה באחריותו לתאונה. לשיטתה, וורדה אינו זכאי ליהנות מכיסוי ביטוחי, בשל מסירת פרטים כוזבים שמסר לה.

     

64. בדומה לאמור בתביעה העיקרית, נטען כי וורדה מסר גרסאות סותרות ביחס לאופן התרחשות התאונה, אך כפי שפירטתי לעיל, איני סבורה כי מדובר בסתירות מהותיות היורדות לשורשו של ענין.

     

65. עוד טענה כי נמצאו סתירות לעניין הנזק לרכבו: תחילה מסר לחוקר כי לרכבו לא נגרמו נזקים כלל מלבד קליפס הטמבון שיצא ממקומו, שהחזיר למקומו ולא נדרש לתיקון (סעיף 5.13 לדו"ח החקירה). כך גם מסר מחמוד בנו. ברם, בבית המשפט העיד לראשונה כי יום למחרת התאונה תיקן את רכבו בשטחים בעלות של 3,500 ₪. לטענת מנורה אין תיעוד לנזק ולא הוצגו קבלות בגין התיקון או חוות דעת שמאי.

     

66. מנורה טוענת כי עלו סתירות ביחס לזהות נהג הג'יפ. איני מקבלת טענתה זו. במלוא הכבוד וכפי שהבהרתי לעיל, הטוען למסירת פרטים כוזבים חייב בנטל הבאת הראיות ובנטל השכנוע. איני מקבלת את גישתה של מנורה, לפיה עצם העובדה כי שמו של מחמוד צוין בעמ' השני של טופס הדיווח של התובע, משמע כי נמסר שהוא הנהג. הדבר אינו נכון – פשוטו כמשמעו. בטופס הדיווח צוין השם מחמוד כשם הבעלים של הרכב ושמו של יוסף כשמו של הנהג. אשר לדיווח למנורה – הערתי לעיל כי מנורה לא טרחה להגיש את טופס ההודעה. נראה כי לא בכדי, שכן מדובר בהודעה טלפונית לסוכנות הביטוח. היה מקום להביא את הקלטת השיחה עם הנציגה, או לכל הפחות להעיד אותה על מה שנאמר לה מפי מחמוד. אך טבעי הוא כי מחמוד, בעל הג'יפ ובעל הפוליסה, יהיה זה שידווח לחברת הביטוח שלו על התאונה ובכך לא מצאתי פסול. השאלה אם אמר לנציגה או לא אמר לה שהוא הנהג, לא נפתרה בהליך זה. עפ"י דו"ח החקירה, מחמוד הכחיש שאמר לנציגה כי היה הנהג והאחרונה לא יכלה לשלול כי הבינה אותו בצורה לא נכונה. די באלה, על מנת לקבוע שמנורה כשלה בהוכחת הטענה כי הנהג הוא מחמוד ולא יוסף. לא ברור מדוע טענה מנורה כי היה על וורדה להביא את בנו לעדות, ומשלא עשה כן פועל הדבר לחובתו. שכחה המבטחת כי הנטל להוכחת מרמה עליה, ולא על המבוטח.

     

67. אוסיף, כי מצאתי את טענתו של ורדה, לפיה מנורה הטילה צל על זהות הנהג ללא הוכחה ממשית, מוצדקת. כאמור, ורדה הודה כי הוא נהג ברכב הפוגע, התובע זיהה אותו כנהג, פוליסת הביטוח המקיף הייתה בתוקף בעת התאונה, וחלה הן על ורדה והן על מחמוד. כך האינטרס היחיד של ורדה לבצע מרמת ביטוח היא באם מחמוד אכן היה הנהג ובעת התאונה לא היה לו רישיון בתוקף. אלא, שכאמור טענה זו לא נטענה במפורש ולא הובאו כל ראיות לגביה. בהעדר אלה, הרי שמנורה לא הוכיחה כי אדם אחר ולא יוסף נהג בג'יפ בעת התאונה.

     

68. לאור האמור לעיל, אני סבורה כי על מנורה לכבד את פוליסת הביטוח המקיף של וורדה ולשאת בנזקו של התובע.

     

    סיכום

     

69. התביעה העיקרית מתקבלת במלואה. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע 120,511 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כמו כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט, לרבות אגרות בית משפט, ועליהן להוסיף שכ"ט עו"ד בסך 28,000 ₪.

     

70. הודעת צד ג' כנגד צד ג' 1 מתקבלת במלואה. אני מחייבת את צד ג' 1 לשפות את הנתבעת (המודיעה) בכל הסכומים בהם חויבה הנתבעת כלפי התובע, כאמור בסע' 69 לעיל. כמו כן, תישא צד ג' 1 בהוצאות המשפט של הנתבעת (המודיעה) ובשכ"ט עו"ד בסך 14,000 ₪.

     

71. הודעת צד ג' כנגד צד ג' 2 נדחית. הנתבעת (המודיעה) תשלם לצד ג' 2 הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 14,000 ₪.

     

     

     

    ניתן היום, כ"ח טבת תשפ"ב, 01 ינואר 2022, בהעדר.