פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'

תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975, בגין שתי תאונות שאירעו לתובע, יליד 1979.

התאונה הראשונה, מיום 10.09.2013, הינה תאונת עבודה, שאירעה בעת שהתובע נהג ברכב המעביד. בזמנים הרלבנטיים לתביעה, היה מבוטח הרכב בביטוח חובה ע"י הנתבעת 2 (להלן: "התאונה הראשונה ").

בתאונה השנייה שאירעה ביום 24.10.13, נפצע התובע, לטענתו, כאשר ידו הימנית נמחצה בין טמבון הרכב, לבין הקיר שבסמוך אליו חנה הרכב, בעת שניסה לעצור את הרכב שהחל להתדרדר (להלן: "התאונה השנייה"). במועד התאונה השנייה, היה רכבו של התובע מבוטח בביטוח חובה ע"י הנתבעת 1. ביחס לתאונה השנייה, קיימת מחלוקת גם בשאלת החבות.

דיון והכרעה

חבות (התאונה השנייה)

הנתבעת 1 (להלן, בפרק זה: "הנתבעת") כופרת בחבות. לטענתה, לא ניתן לקבל את גרסת התובע לקרות התאונה לאור קיומן של סתירות רבות בגרסתו באשר לאופן התרחשות התאונה, וכן בשל חוסר היתכנות התאונה, בין היתר לאור אופי הפגיעה ביד.

לטענת הנתבעת, מאחר שעדותו הינה עדות יחידה של בעל דין, לא הרים התובע את נטל השכנוע המוטל עליו, ודין התביעה להידחות.

בתצהירו, תיאר התובע את נסיבות התאונה באופן הבא:

"ביום 24.10.13 בחזרה מקניות בשעות הערב, החניתי את הרכב שבבעלותי, מסוג שברולט אופטרה מ.ר. XX-XXX-XX בחניה שליד הבית (מדובר בחניה מסודרת ומשותפת לרחוב שלנו ולבית הספר הסמוך, ובכביש קצת משופע) והלכתי אחורה לכוון הבגאז' כדי להוציא את הקניות. פתאום הרכב התחיל להתדרדר (שמתי את האוטו על ניוטרל ושכחתי לשים ארמברקס), ואני ניסיתי לעצור את האוטו בידיים שלי. לא הצלחתי, עד שהיד שלי נמחצה בין הטמבון לבין קיר אבנים סמוך. ניסיתי בכל כוחי רק להוציא את היד..." (סע' 14 לתצהיר).

בתעודת חדר המיון מיום התאונה (נספח יג' למוצג ת/4), נרשם: "לדבריו ביום קבלתו נחבל מרכב בכף יד ימין בלבד". במדבקה של גיליון המיון ( ת/5) סווגה סיבת הפנייה והקבלה למיון כ"תאונת דרכים".

כידוע, חשיבות רבה נודעת לתיאור נסיבות התאונה בפני הגורם המטפל במוסד הרפואי מיד לאחר קרות התאונה. העובדה שכבר בחדר המיון, זמן קצר לאחר קרות התאונה, ציין התובע כי פציעתו נגרמה מרכב, תומכת בגרסתו באשר לאופן קרות התאונה.

בהודעה על התאונה, שמסר התובע במשטרה (נספח יב' למוצג ת/4) תיאר את נסיבות פציעתו באופן דומה, כאשר כתב בתיאור המקרה:

"חזר האוטו על היד ולחץ אותו לקיר (נחבל מרכב בכף יד ימין)"

התיאור תואם את גרסתו כפי שנמסרה בתצהירו ובבית המשפט.

התובע העיד כי הרכב חנה במרחק של 4-5 מטרים מקיר האבנים (עמ'20, ש'1-2 לפרוטוקול) וכי אחרי שיצא מהרכב והלך אחורה מספר צעדים כשהוא כבר ב"אמצע האוטו", הבחין כי הרכב החל להתדרדר, ולכן ניסה לעצור אותו בכך ששם את ידו הימנית על הטמבון של הרכב ואת ידו השמאלית על העמוד של השמשה האחורית. התובע הדגים כיצד עמד בצדו של הרכב, מאחור, וניסה לעצור אותו (עמ' 20, בין השורות 9 ועד הסוף).

התובע נשאל מדוע היה צריך להתכופף ולשים את היד על הטמבון והשיב: "כי שם יש מקום לתפוס את היד, מהתא המטען אי אפשר לתפוס" (עמ' 20, ש'34- 35) עוד נשאל התובע מדוע לא הוציא את היד כשראה שהוא לא מצליח לעצור את הרכב והשיב כי: "כי היה לי בטחון עצמי, ממה שאני עובד בחברה עבודות פיזיות, הייתי בטוח שאני מצליח לעצור את הרכב" (עמ'21, ש' 6-7). עוד לפני כן, העיד התובע כי האירוע כולו נמשך "לא יותר מכמה שניות, חצי דקה" (עמ'21, ש' 3-4).

לטענת הנתבעת, לא יתכן כי התאונה אירעה בנסיבות המתוארות. שכן אין זו דרכם של בני אדם לעצור רכבים מתדרדרים באחיזת הרכב מהצד, כשידם הימנית על טמבון הרכב, בפרט כאשר התובע נפגע כחודש וחצי קודם בתאונה קודמת בגבו ובברכו.

לאחר שעיינתי בעדותו של התובע, בתצהירו, במסמכים הרפואיים ובהודעה על התאונה, מצאתי כי עלה בידי התובע להוכיח, במידה הנדרשת על פי מאזן ההסתברות, כי התאונה אירעה כנטען.

אכן, ניסיונו של התובע לעצור את התדרדרות הרכב בגופו, עשוי להיראות, בבחינה שכלתנית בדיעבד, מתוך אולם בית המשפט, פעולה בלתי הגיונית, אולם ניתן להעלות על הדעת אפשרות שאדם, המבחין שרכבו מתחיל להתדרדר, ועליו לקבל החלטה בדבר דרך הפעולה שלו תוך שבריר שניה, יבחר לנסות לעצור את הרכב בגופו, בפרט כאשר יש לו מידה של אמון ביכולת הפיזית שלו לעצור את הרכב, כפי שהעיד התובע.

ביחס למנגנון הפגיעה, העיד התובע כי כף ידו נמחצה בין טמבון הרכב לבין קיר האבנים וכי לאחר שמשך אותה בכוח, היד התנפחה וכאבה. עדותו זו מהימנה בעיני ואף נתמכת בתעודת המיון בה צוין כי בבדיקת כף יד ימין "עיוות צורה הגבלה קשה בתנועות נפיחות.." ובצילום התגלה שבר מרוסק עם תזוזה. אין די בעובדה שלא צוין בתיעוד הרפואי כי כל כף היד נפגעה, כדי לסתור את עדותו של התובע.

איני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה העובדה שהתובע לא הוכיח כי נגרם נזק לרכב, מעידה על חוסר מהימנות. התובע העיד כי לא נגרם לרכב נזק, ובתשובה לשאלה אם לא נשארה אפילו שריטה או שפשוף, השיב כי אולי נשארו סימני פגיעה ברכב שניתן לראות, אך הוא טרם תיקן אף שדיווח לסוכן הביטוח שלו (עמ' 21, ש' 24 ועד הסוף).

תשובתו של התובע באשר לנזק הקל שנגרם לרכב מתקבלת על הדעת.

הדברים נכונים ביתר שאת, לנוכח עדותו של התובע לפיה: "..היה חוקר שלכם, הוא לא צילם את הרכב?" (עמ'21, ש' 27-28 לפרוטוקול). הנתבעת אומנם טענה בסיכומיה כי התובע לא הוכיח כי שוחח עם חוקר מטעמה, אך מאחר שבדיון ביום 15.3.17, ב"כ נתבעת 1 ביקשה פטור מתצהירי חוקרים, יש להניח כי נערכה חקירה מטעמה.

התובע לא זימן לעדות את אשתו, ולטענת הנתבעת יש לזקוף את הדבר לחובתו, לאור ההלכה הברורה לפיה הימנעותו של אדם מלזמן לעדות עד שיכול היה לתמוך בגרסתו, מקימה חזקה כי אותה עדות היתה פועלת לרעתו.

אין ספק כי ראוי היה שעדות אשתו של התובע תישמע (כפי שציינתי בפני ב"כ התובע), ולא ניתנה סיבה מספקת לכך שלא זומנה לעדות מטעם התובע. עם זאת, אשתו של התובע לא היתה עדת ראיה לתאונה הנטענת, ולפיכך גם לו היתה נשמעת עדותה, היתה זו עדות שמיעה, של בעלת עניין, ביחס לנסיבות התאונה.

מכל מקום, משקלן הכולל של הראיות, עליהן עמדתי לעיל, נוטה לזכות התובע, חרף הימנעותו מזימונה של אשתו להעיד.

סעיף 54 לפקודת הראיות, מחייב הנמקה כאשר ביהמ"ש מבקש להסתמך על עדות יחידה, שאין לה סיוע, בין היתר במקרה ש"העדות היא של בעל דין או של בן זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין".

עם זאת, הנמקה מספיקה ניתן לראות גם במתן אמון מלא בגרסת בעל הדין (ע"א 295/89 חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פ"ד מו (1), עמ' 733).

עדותו של התובע, ביחס לנסיבות התאונה, היתה מהימנה בעיני.

מלבד היותה של העדות עקבית ומהימנה היא נתמכת גם בראיות חיצוניות המחזקות אותה, ובפרט במסמך הרפואי הראשון שנערך מיד לאחר התאונה בו גרסה זהה לגרסת התובע כפי שנמסרה בעדותו ובהודעתו למשטרה. שני מסמכים שונים בהם תוארה התאונה באותו אופן.

לפיכך מצאתי לקבל את גרסתו לקרות התאונה, ולבסס עליה את ההכרעה בתביעה, חרף היותה עדות יחידה של בעל דין.

לסיכום, התובע הרים את נטל השכנוע המוטל עליו, על פי מאזן ההסתברויות. אני מקבלת את גרסתו וקובעת כי נפצע בתאונת דרכים.

הנכות הרפואית, חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט וחקירתו

לאחר התאונה הראשונה, פונה התובע לבית החולים רמב"ם בשל תלונות על כאבים בצוואר, גב תחתון וברך. בצילומים לא הודגם נזק חבלתי גרמי, והוא שוחרר למעקב בקופת חולים וטיפולי פיזיותרפיה. בבדיקת us מיום 9.10.13 אובחנה ציסטה ע"ש בקר בברך שמאל ובבדיקת MRI מיום 28.3.14 הודגם קרע במיניסקוס המדיאלי. בבדיקת CT לעמוד שדרה צווארי ומותני מיום 21.12.15 אובחן יישור לורדוזה צווארית ובלט דיסק לטרלי ימני ובדיקת סי.טי נוספת מיום 28.9.17 אובחנו בלטי ופקעי דיסק נוספים. בדיקת CT ע"ש מותני עדכנית משנת 2017 מצביעה, על פי קביעת המומחה, על החמרת מצב.

בתאונה השנייה, ממקום התאונה הועבר התובע לבית החולים גליל מערבי בנהריה, ובמיון אובחן כלוקה בשבר מרוסק של עצם הרדיוס בחלקה הרחיקני. עבר שחזור וקיבוע בגבס ושחרר עם המלצות להמשך מעקב וטיפולי פיזיותרפיה.

פרופ' שטהל, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"), קבע כי בעקבות הפציעה בתאונה השנייה, נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 41(10)ה לתקנות המל"ל, בגין השבר ביד ימין והגבלה בתנועות.

בעקבות הפציעה בתאונה הראשונה, קבע המומחה כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5% לפי סעיף מותאם 35(1)א'-ב' בגין ההפרעות בברך שמאל. בגין ההגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני, קבע המומחה תחילה נכות צמיתה בשיעור של 5% לפי מחצית סעיף 37(5)א', אך בחוות דעתו המשלימה שניתנה בעקבות בדיקת CT ע"ש מותני עדכנית משנת 2017 המצביעה לדעתו, על החמרת מצב, קבע המומחה נכות צמיתה בשיעור 7.5% לפי הפעלה חלקית של סעיף 37(7)א' לתקנות המל"ל.

המומחה זומן, על ידי הנתבעת 2, להיחקר על חוות דעתו.

בחקירתו, נשאל המומחה לגבי תלונת התובע ביום 12.8.13 על כאבים בברך "לאחר תנועה לא נכונה", שנזכרה בחוות דעתו, והשיב כי לא נמצאו ממצאים המצביעים בבירור על נזק קודם לתאונה (עמ' 26, ש' 29 עד הסוף ועמ' 28, ש' 1-3).

המומחה שלל אפשרות לפיה הנזק בברך יכול להיות תוצאה של שינויים ניווניים, לאור גילו של התובע (עמ'28, בין השורות 4-9 לפרוטוקול).

כך גם דחה המומחה טענה דומה ביחס לגב (עמ'28, ש' 30 עד הסוף ועמ' 29, ש' 1-8).

המומחה הופנה לכך שבבדיקת CT עמוד שדרה מיום 21.12.11 נמצא בלט דיסק לטרלי עם הצרות תעלה פורמינלית מימין, אך כפי שמציין ב"כ התובע בסיכומיו, נראה כי מדובר בטעות דפוס ביחס לשנה בה בוצעה הבדיקה, שכן הבדיקה בוצעה ביום 21.12.15 ולא כפי שצוין בטעות בחוות דעתו של המומחה (נספח ח/2 לתצהיר התובע).

המומחה קבע כי בבדיקת ה- CT המעודכנת מיום 28.9.17 נמצאו ממצאים משמעותיים בגבהים שונים בעמוד השדרה, שלא היו קיימים בעת הבדיקה הראשונה, וכי יש בכך החמרה לעומת המצב הקודם (עמ' 30 לפרוטוקול). המומחה גם עומת עם הטענה לפיה הממצאים שהוחמרו בבדיקה משנת 2017 קשורים לתאונה השנייה, אך דחה את הטענה והפנה לכך שאין דיווח שהתובע התלונן בעקבות התאונה השנייה על מיחושים בגב (עמ'30, ש' 23 ועד הסוף).

ב"כ התובע חקר אף הוא את המומחה. לטענתו, שגה המומחה בקביעתו לפיה בבדיקות US לא הודגם קרע במיניסקוס הפנימי בברך, בניגוד לכתוב בפענוח בדיקת MRI ובהיעדר תימוכין בבדיקה הקלינית. לטענתו, יש עדיפות להפעלת סעיף 48(2)(ז)(1) לתקנות המל"ל שהוא סעיף ייעודי של נזק למיניסקוס ומקנה 10% נכות בצורה קלה על פני סעיף סל כללי, סע' 35(1)א'-ב' המתייחס להגבלת כושר הפעולה הכללי. לטענת התובע, אין לקבל את עמדת המומחה, לפיה סעיף 48 מתייחס לנזק קליני בלבד ולא לנזק דימותי, ומכל מקום, המומחה עצמו מצא בבדיקתו ממצאים קליניים המעידים על נזק למיניסקוס (מבחן מקמרי חיובי) וכפי שציין המומחה לבדיקת MRI , עדיפות עליונה על פני בדיקות הדימות. מוסיף התובע כי לו חפץ המחוקק להבהיר שסעיף 48 מתייחס לנזק קליני בלבד, יכול היה לציין זאת עת תוקנו התקנות מספר רב של פעמים מאז חקיקתן בשנת 1956.

על כן, מבקש התובע מבית המשפט להתערב בקביעת המומחה ולעמיד את הנכות ביחס לברך על 10% לפי סעיף 48(2)(ז)(I) לתקנות.

בחקירתו, אישר המומחה כי בשתי בדיקותיו הקליניות של התובע נמצא סימן לפגיעה במיניסקוס, אך הדגיש כי מדובר ב"פגיעה מסוימת בלבד. חלקית מאוד" (עמ'32, ש' 6). עוד אישר המומחה כי בשתי בדיקות MRI הודגם קרע במיניסקוס אך הסביר כי: "..אבל הבדיקה עצמה אין לה נפקות בקביעת נכות זולת אם הממצאים הקליניים תומכים בחומרה המודגמת בבדיקת ה MRI " (עמ'32, ש' 18-19).

המומחה הופנה לסעיף 48(2)(ז)(1) והשיב כי לפי הפירוש שניתן לסעיף על פי הפוסקים משמעות הנזק במיניסקוס היא נזק קליני לא נזק דימותי וכי במקרה זה, הנזק הקליני אצל התובע אינו זהה לנזק שמקנה 10% (עמ' 32, ש' 28-30). המומחה הסביר כך:

"אבל התקנות נכתבו בשנת 52 ובדיקת MRI התחילה להיות שגרתית בשנת 2000. למיטב ידיעתי אין עדכון לתקנות בברך הנהוגות התקנות נכתבו בתקופה שבדיקת MRI לא היתה הליך שגרתי וברור לכולם שההתייחסות כאן היא התפקודית ולא דימותית, אחרת לרוב האוכלוסייה מגיל 50-60 תקבע נכות בברך גם אם אינם סובלים כי סביר להניח שלו היו מבצעים להם בדיקת MRI היו מוצאים בצורה זו או אחרת נזק למיניסקוס" (עמ'33, שורות 1-5 לפרוטוקול).

המומחה חזר על עמדתו זו גם בהמשך החקירה, והשיב:

"אין לקבוע 10% הממצאים הקליניים מראים על נזק מזערי ואם במקום סעיף 35 נוח לך יותר שאשתמש בסעיף 48 אז אני אפעיל אותו הפעלה חלקית קרי 5%" (עמ'33, ש' 6-11 לפרוטוקול).

המומחה התבקש להתייחס לסיכויים ולסיכונים בניתוח בברך והשיב כי: "..טיפול כירורגי עשוי היה אולי במידה מסוימת לשפר את מצבו אבל במידה דומה גם להרע" (עמ'33, ש' 24-25 לפרוטוקול).

חוות דעתו של מומחה רפואי הינה ראיה במסגרת כלל הראיות, ובית המשפט הוא הפוסק האחרון, גם בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של המומחה (ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל פד נח (2) 583). עם זאת, יש ליתן "לחוות דעת מוסמכת את מלוא משקלה בכל הנוגע לצד הרפואי מקצועי" (ראו שם). בדרך כלל בית המשפט לא יתערב בקביעות המומחים מטעמו, אלא אם קיימת סיבה בולטת לעשות כן (ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב (ֽ 24/11/2005); ע"א 3056/99 שטרן נ. המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949; ע"א 3398/05 מכתשים מפעלים כימיים בע"מ נ' מריומה) .

המומחה נחקר על חוות דעתו, והשיב תשובות מנומקות ומפורטות לכל טענות בעלי הדין. בחקירתו הבהיר המומחה, הבהר היטב, את שיקוליו המקצועיים בקביעת שיעור הנכות, בכל אחת מהפגיעות, כך שממצאיו ומסקנותיו המקצועיות, כפי שהופיעו בחוות הדעת, לא נסתרו.

לפיכך, אני מאמצת במלואה את חוות דעתו של פרופ' שטהל, המומחה מטעם בית המשפט ואת הממצאים שקבע ביחס לנכותו הרפואית של התובע, על כל רכיביה.

הנכות התפקודית

הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, נקבעים על ידי בית המשפט, והם תלויים בנסיבות, ובהתרשמותו הבלתי אמצעית מהראיות המוצגות בפניו. (ע"א 9703/10 סאמר נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ ( 12.6.11); ע"א 7871/10 חורי נגד כלל (22.5.11); ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (12.6.2011)).

מדובר בשתי מבטחות שונות, ועל כן, יש לחשב את נזקו של התובע בגין כל אחת מהתאונות בנפרד. עם זאת, נכותו התפקודית של התובע נגזרת מפגיעותיו בשתי התאונות, שאירעו בסמיכות זמנים, ויש לבחון את השלכת הפציעות על תפקודו, בצורה כוללת, כאדם הסובל מנכות רפואית משוקללת של 20.9% בגין מגבלות קלות בשלושה איברים שונים.

בבואי לקבוע את הנכות התפקודית הכוללת של התובע, ואת החלוקה בין התאונות, נתתי את הדעת לכך שמחד גיסא, התאונה השנייה "מצאה את התובע" כשהוא כבר בעל נכות רפואית בשיעור של 12%, ומאידך גיסא, דווקא בשל העובדה שהתובע כבר סבל מנכות מסוימת, בעקבות התאונה הראשונה, לפציעה נוספת, בפרט בכף היד הדומיננטית, עשויה להיות השלכה משמעותית יותר על תפקודו.

איני מקבלת את טענת הנתבעת 2, לפיה ההשלכה התפקודית של הפגיעה בתאונה השנייה, גבוהה יותר, משום שלתובע, כמי שמועסק בעבודה פיזית, מגבלות קלות בע"ש ובברך, בשיעור של 12.1% מהוות מגבלה תפקודית, שאינה פחותה מזו שנגרמה לו בעקבות הפגיעה בכף היד.

בעת קביעת הנכות התפקודית והגריעה מיכולת ההשתכרות נתתי דעתי למכלול השיקולים עליהם עמדתי לעיל.

בהתחשב בסעיפי הליקוי בגינם נקבעו שיעורי הנכות, ובמצבו הכללי של התובע מאז התאונה, על פי מכלול הראיות שהובאו בפניי, אני מעמידה את שיעור הנכות התפקודית שנגרמה לתובע, בעקבות פציעתו בשתי התאונות, על 20%, וקובעת כי "חלקה" של כל אחת מהתאונות בגרימת הנכות, דומה.

הפגיעה בכושר ההשתכרות

התובע בן 39 כיום, חסר השכלה או הכשרה מקצועית כלשהי, עבד ב*** במשך כ-12 שנה והחל מחודש 10/2011 עובד בתפקיד שטח בחברת XXX בע"מ, המתמחה בטיפול בXXX. לטענתו, עבודתו בשטח כוללת XXX. לטענת התובע, עקב מגבלותיו, סיכוייו להתקדם לתפקיד של ראש צוות פחתו וכנראה אבדו, כפי שעלה מעדותו של ראש צוות מחלקת השטח האחראי על התובע, מר נ.א (להלן: נ' ). לטענתו, מאז תחילת עבודתו בחב' XXX ועד היום לא קודם בשכר או בתפקיד.

לטענת הנתבעות, לנכות הרפואית שקבע המומחה, השפעה מזערית על התפקוד. התובע עצמו אישר כי לא חל כל שינוי בעבודתו והשתכרותו ושכרו אף עלה. כך, אישר כי לא נעדר אף יום מעבודתו עד לתאונה השנייה ולא חל כל שינוי בהיקף שעות העבודה. עוד אישר התובע כי לפני התאונה היה עובד כללי, בעיקר משגיח וכך גם לאחר התאונה. השוואת תלושי השכר שלו מהתקופה שקדמה לתאונה, לתקופה שלאחריה, מלמדת על עלייה ובשכר ואין ראייה על היעדרות מהעבודה.

לטענת הנתבעת 2, על פי עדותו, בתאונה השנייה ניסה לעצור רכב, כך שאין לו כל מגבלה גופנית, קל וחומר בעבודתו.

בבוא בית המשפט להעריך מגבלותיו של נפגע, נפסק כי:

"...קורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה זו."

ע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב "הפול" (31.12.89).

התובע שב לעבודתו יום לאחר התאונה הראשונה, ולא נעדר מעבודתו עד לתאונה השנייה, שארעה כחודש וחצי לאחר מכן.

התובע לא הוכיח כל שינוי בהיקף עבודתו או פגיעה בשכרו לאחר התאונה השנייה, למעט מספר ימי מחלה שלקח מיד לאחר התאונה.

טענת התובע, לפיה התקדמותו נבלמה, באופן שנמנע ממנו לקבל תפקיד בכיר יותר, לא הוכחה. בתצהיר נ' שהוגש מטעם התובע, טען נ' כי הוא מעריך שהתובע ללא מגבלותיו היה מתקדם לתפקיד ראש צוות. בעדותו הוסיף, כי מקובל להתמנות לתפקיד ראש צוות אחרי חמש שנים בעבודה, וכי נכון ליום עדותו התפנה תפקיד של ראש צוות (עמ'9, ש' 3-4 לפרוטוקול) אך בהמשך עדותו העיד כי התפקיד נמצא במחלקה אחרת (עמ' 9, ש' 21-22). העד העיד כי יש כוונה להוסיף עובדים ולפתוח עוד צוות במחלקה שלו, וכי ההחלטה להגדיל את כוח העבודה משותפת לו ולמנהל שמעליו (עמ'9, ש' 25 ועד הסוף). העד העיד כי הוא מייעד לתפקיד עובד אחר בשם עלי מטמרה (עמ'10, ש' 9-11). לא שוכנעתי, מעדותו של נידאל, כי אלמלא התאונות היה התובע מקודם לתפקיד ראש צוות. הטענה לא נתמכה בראיה אחרת פרט לעדותו של נ' , שבנקודה זו לא היתה מהימנה בעיני, ואף הוא עצמו נאלץ להודות כי ההחלטה על מינוי ראש צוות אינה החלטה עצמאית שלו.

העובדה שהתובע המשיך לעבוד באותו מקום עבודה, ובאותו תפקיד, לאחר התאונה, ולא הוכח כי נגרם לו הפסד השתכרות בעבר, מלמדת כי הפגיעה בכושר השתכרותו נמוכה משיעור נכותו התפקודית, ועל כן נכון יהיה להעריך את הפסדי ההשתכרות העשויים להיגרם לו בעתיד, באופן גלובאלי, ולא על בסיס חישוב אקטוארי.

בסיס השכר

על פי טופס 106 לשנת 2013 שכרו החודשי הממוצע של התובע, ברוטו, היה כ- 6,563 ₪. טופס רציפות ביטוח לא הוגש. על פי נתון השכר המצטבר בתלוש השכר, עד חודש התאונה (9/13) השכר הממוצע הינו 8,407. עם זאת, לא ניתן לייחס ירידה בשכר בחודשים האחרונים של שנת 2013 באופן מוחלט לתאונה, משום שבגין התאונה הראשונה לא נעדר התובע מעבודתו, ובגין התאונה השנייה ניצל 21 ימי חופשה ומחלה, ושכרו לא נפגע. על פי השכר הרבעוני שנקבע על ידי המל"ל, שכרו החודשי הממוצע של התובע עובר לתאונה היה כ- 7,300 ₪.

בהתחשב במכלול הנתונים הנ"ל, אני קובעת כי שכרו החודשי הממוצע של התובע לפני התאונה, בניכוי מס הכנסה, ובשערוך להיום הינו 7,300 ₪.

על פי טופס 106 לשנת 2014, שכרו החודשי הממוצע של התובע הינו 7,062 ₪. עם זאת, לא ניתן לקבוע שמדובר בירידה בשכר לעומת שנת 2013, משום שכאמור, על פי טופס 106 לשנת 2013 היה השכר החודשי הממוצע נמוך יותר והסתכם ב- 6,563 ₪.

בשנים 2015 – 2017, על פי תלושי השכר שצורפו, עלה שכרו של התובע לשכר ממוצע של כ- 8,200 ₪. גם מעדויותיהם של התובע ונ' , הממונה עליו, לא ניתן היה להתרשם כי היקף עבודתו של התובע פחת, או כי שכרו נפגע.

על כן, איני מקבלת את טענת התובע כי חלה ירידה בשכרו לאחר התאונה.

לצורך קביעת בסיס השכר לעתיד, יש להביא בחשבון את העובדה שהתובע מתמיד במקום עבודתו, וגילו צעיר יחסית, כך ששכרו צפוי היה לעלות בשיעור מסוים, ועל כן אני מעמידה את בסיס השכר של התובע, לצורך חישוב הפסד השכר בעתיד (כסכום גלובאלי) על 9,000 ₪ נטו.

חישוב הנזק:

הפסד שכר בעבר

הפסד שכר בעבר הינו נזק מיוחד, הדרוש הוכחה.

יום לאחר התאונה הראשונה, חזר התובע לעבודתו, והמשיך לעבוד עד קרות התאונה השנייה.

לטענת התובע, לאחר התאונה השנייה, שהה באי כושר למשך 45 יום בהתאם לאישור מחלה שקיבל. לטענתו, לפי תלוש שכר לחודש 10/13 ניצל 8 ימי חופשה ו-3 ימי מחלה ועל פי תלוש 11/13 ניצל 15 ימי מחלה נוספים. לכן, הפסד שכרו בגין אובדן ימי מחלה מסתכם ב- 10,000 ₪. בנוסף, טוען התובע כי לולא התאונה יכול היה להתקדם בתפקיד ובשכר ולכן הפסד שכרו בעבר מינואר 2014 ועד יום החישוב (50 חודש) לפי נכות תפקודית 30% ושכר נטו 9,000 ₪.

לטענת הנתבעת 1, המומחה לא קבע לתובע תקופת אי כושר או נכות זמנית בגין התאונה. אין חולק כי לא נגרמו לתובע בפועל הפסד שכר בעבר אלא שהתובע טוען לניצול ימי מחלה ו/או חופשה. טוענת הנתבעת כי מיום התאונה ועד סוף חודש 10/13 נותרו לכל היותר 5 ימי עבודה ולכן מוזרה טענת התובע כי בחודש 10/13 ניצל 8 ימי חופשה ו-3 ימי מחלה. מוסיפה הנתבעת כי גם אם התובע ניצל ימי מחלה, לא הוכח כי המעביד משלם פדיון ימי מחלה לעובדים. עוד טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח כי היה יכול להתקדם בשכרו ובהיעדר הפסדים בפועל, אין מקום לפיצוי בגין הפסדי השתכרות לעבר.

באשר לניצול ימי המחלה והחופשה, העיד התובע כי נעדר מעבודתו "חודש ועשרה ימים" וחזר לעבוד לאחר שניצל את כל ימי המחלה שלו. עם זאת, התובע לא הצליח להסביר את הפער בין מספר ימי המחלה שניצל בפועל, לבין הנתונים בתלושי השכר (עמ' 23, ש' 15- 30 לפרוטוקול).

מעיון בתלושי השכר לחודשים אוקטובר נובמבר 2013, עולה כי התובע ניצל בפועל 8 ימי חופשה ו- 18 ימי מחלה (מתוכם 3 באוקטובר).

התובע לא הוכיח כי על פי תנאי העסקתו, הוא זכאי למימוש ימי מחלה לא מנוצלים, ועל כן אין לפסוק לו פיצוי בגין ניצול ימי המחלה. עם זאת, יש לפסוק פיצוי בגין ניצול ימי החופשה.

מאחר שהתאונה אירעה בתאריך 24.10.13 נותרו רק 7 ימי עבודה עד סוף החודש, ולכן אני פוסקת לתובע פיצוי בגין 7 ימי היעדרות, בסכום של 2,322 ₪ ובצירוף ריבית – 2,400 ₪.

כאמור לעיל, התובע המשיך לעבוד באותו מקום עבודה בו עבד עובר לתאונה, ולא הוכח כי היתה פגיעה בשכרו, או כי נגרם לו הפסד שכר חלקי בעבר. לא הוכחה גם טענתו בדבר מניעת התקדמות בעבודה מחמת פציעתו בתאונה. על כן אין מקום לפסוק הפסד שכר חלקי לעבר.

לפיכך, מסתכם הפיצוי בגין הפסד שכר לעבר, רק בפיצוי בגין התאונה השנייה, בסכום של

2,400 ₪.

הפסד שכר בעתיד

כאמור, לא הוכח, כי בתקופה שחלפה ממועד התאונה ועד היום נפגעה הכנסתו בעקבות התאונה. על כן, לא נכון יהיה לחשב את הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד על בסיס חישוב אקטוארי, המבוסס על שיעור הנכות התפקודית.

עם זאת, מאחר שהתובע עובד בתפקיד המצריך עבודה פיזית, עלול להיגרם לו בעתיד הפסד שכר בשל הפגיעה האורתופדית, הכוללת מגבלה תפקודית קלה בגב בברך ובכף היד, בין אם יתמיד במקום עבודתו הנוכחי, ובין אם לא יוכל להמשיך לעבוד באותו מקום, ועל כן יש לפסוק לו פיצוי גלובאלי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות.

מאחר שמצאתי לפסוק פיצוי גלובאלי, ולא על פי חישוב אקטוארי, איני מוצאת צורך להכריע בטענת התובע ביחס לשיעור הריבית על פיו יש לחשב את הפסדי השכר בעתיד, נושא המונח לפתחו של בית המשפט העליון בימים אלה בע"א 3571/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני ואשר טרם הוכרע.

בהתחשב במכלול הנתונים, אני מעמידה את הפיצוי לתובע בראש נזק זה על סך 320,000 ₪ ואני קובעת כי יש לייחס לכל אחת מהתאונות מחצית מהנזק, בגין הפסד ההשתכרות בעתיד, כלומר על כל אחת מהנתבעות לפצות את התובע בגין ראש נזק זה, בסכום של 160,000 ₪.

הפסד פנסיה

על-פי צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 החל משנת 2008 קמה חובת ביטוח פנסיוני על שכר מבוטח, בשיעורים המפורטים בסעיף 6 לצו. החל מיום 1.1.2014 שיעור הפרשות המעביד הוא 12% מן השכר המבוטח, והחל מיום 1.1.17 הוגדלו הפרשות המעביד ל- 12.5%. (ת"א 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר, ע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן (27/01/2014)). על בסיס האמור, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין הפסד פנסיה בגין התאונה הראשונה - 20,000 ₪ ובגין התאונה השנייה - 20,288 ₪. 

כאב וסבל

על פי אמות המידה שנקבעו בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין כאב וסבל על בסיס נכות בשיעור 12.1% בצירוף ריבית מיום התאונה, בסך 21,435 ₪, ובגין התאונה השנייה, על בסיס נכות בשיעור 10% בצירוף ריבית מיום התאונה, בסך 17,691 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

התאונה הראשונה היתה תאונת עבודה, והוצאות הריפוי של מי שנפגע בתאונת עבודה מכוסות על ידי המוסד לביטוח הלאומי (פרק ה' סימן ג' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. בנוסף, ככל שידרשו טיפולים בעתיד, הרי שלאור ההלכה כפי שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לבטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 724, התובע זכאי לקבלת טיפול רפואי במסגרת קופת החולים, בהתאם לסל הבריאות.

עם זאת, בהתחשב בקבלות שהוצגו, ומאחר שסביר כי התובע נדרש להוצאות רפואיות מסוימות, לרבות תשלום דמי השתתפות לצורך קבלת טיפול רפואי והוצאות נסיעה לטיפול רפואי, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי עבור הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר ובעתיד,

בסכום של 2,000 ₪ בגין התאונה הראשונה, ו- 4,000 ₪ בגין התאונה השנייה.

עזרת צד ג' 

מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה, והתובע לא הוכיח כי נזקק לעזרת צד ג' בשכר, או בכלל, בעבר או בעתיד.

אין חולק כי יום למחרת התאונה, חזר התובע לעבודתו ומאז ועד שנפגע בתאונה השנייה, לא נזקק לעזרת הזולת.

עם זאת, בהתחשב באופי הפציעה, ובמגבלותיו הקלות בגין התאונה הראשונה, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובאלי מתון, בגין עזרת צד ג' בעתיד, בסכום של 8,000 ₪.

בעקבות התאונה השנייה, טוען התובע כי נזקק לעזרת אשתו בתקופה בו היתה ידו מגובסת (סעיף 57 לסיכומיו), ובתצהירו טען ופירט את מגבלות התפקוד בידו הדומיננטית (סעיף 18 לתצהירו-ת/4).

אשתו של התובע לא העידה, אך ניתן להניח כי בתקופה בה שהה באי כושר (חודש ועשרה ימים כפי שהעיד) וידו היתה מגובסת, הוא נזקק לעזרתה של אשתו.

הלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כ"ח(1) 277).

על אף שנכותו האורתופדית אינה גבוהה, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין עזרת צד ג' גם לעתיד, מאחר וניתן להניח כי התובע יזדקק בעתיד לעזרת צד ג', במידה מועטה, ולא לשם ביצוע פעולות היום יום, כי אם לשם עזרה, מדי פעם, באחזקת משק הבית, במיוחד משום שמדובר ביד הדומיננטית.

לפיכך, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובאלי, בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, בעקבות התאונה השנייה, בסכום של 12,000 ₪.

ניכויים

בשנת 2016 קיבל התובע מהמל"ל מענק נכות חד פעמי בסך של 13,416 ₪. בנוסף אושרו לו דמי פגיעה לתקופה של 20 יום, אך, מאחר ובפועל לא נעדר מעבודה, לא שולמו לו דמי פגיעה (בהתאם למוצג נ/5).

לטענת הנתבעת 2, מאחר ותאונת העבודה אירעה ברכב המעביד, והגמלה המופחתת שקיבל התובע, נבעה משיהוי בהגשת התביעה, מן הדין לנכות את הגמלה התאורטית המלאה לפני סעיף 82 לפקודת הנזיקין, המסתכמת, לטענת הנתבעת ב- 23,042 ש"ח. בנוסף טוענת הנתבעת כי המוסד לביטוח לאומי אישר לתובע 20 ימי דמי פגיעה וחרף העובדה שהתובע לא נעדר מעבודה, אלה היו מזכים אותו בסך של 3,657 ₪.

לטענת התובע, יש לנכות מהסכום בו תחויב נתבעת 2, רק את הסך של 13,416 ₪ בגין המענק החד פעמי שהתקבל מהמוסד לביטוח לאומי.

טענת הנתבעת לפיה יש לבצע ניכוי רעיוני כאשר תובע אינו פועל באופן סביר כדי לקבל מהמל"ל את הגמלאות שלהן הוא זכאי – מעוגנת בפסיקה (ראו ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 81-82 (2004)) "היה והנפגע אינו נוקט בכל האמצעים הסבירים למימוש זכויותיו אלה, רואים אותו כמי שהתנהל בחוסר תום לב והתנהלות כזו מעמידה למבטחת זכות לנכות מן הפיצוי שבו חויבה תגמולים רעיוניים" (ע"א 9099/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פס' 13 (11.5.2006)).

אין חולק כי התאונה בה נפגע התובע, אירעה כאשר נהג ברכב המעביד שלו (ראו: עדותו בעמ' 11, ש' 12-16 לפרוטוקול). היעדר זכות החזרה של המל"ל נגד המעביד לפי הוראת סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין, יפה גם לתביעות שעילתן תאונת דרכים וכשהתביעה מוגשת נגד מבטח הרכב בו עשה העובד שימוש ברשות המעביד (ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מסעודי אלגריסי, פ"ד מד(2) 8).

התובע, כמי שנפגע בעבודה ותובע את המבטחת של רכב המעביד, חייב לפנות למוסד לביטוח לאומי ולמצות את זכויותיו, ואם אינו עושה כן, יש לנכות את הגמלאות שיכול היה לקבל, לו היה פונה, מהפיצוי שנפסק.

התאונה אירעה ביום 10.09.13 בעוד שהתביעה למוסד לביטוח לאומי הוגשה רק ביום 4.04.16.

בהתאם להוראות סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה- 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), היה על התובע להגיש תביעתו לגמלה בתוך 12 חודשים, עד תאריך 10.09.14. בפועל הוגשה התביעה למל"ל ביום 4.4.16, קרי, באיחור של 19 חודשים.

על פי סעיף 296(ב) וסעיף 107 לחוק הביטוח הלאומי, אם הוגשה התביעה למל"ל לאחר שתמו 12 חודשים מהחודש בו נוצרו התנאים המזכים בגמול, יופחת ממנו סכום השווה לקצבה חודשית, כפול מספר חודשי ה"איחור".

סעיף 107 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי מענק נכות למי שדרגת נכותו היא בין 9% לבין פחות מ – 20% היא מכפלה של "קצבה חודשית" ב – 43. המוסד לבטוח לאומי קבע לתובע דרגת נכות בשיעור של 10%. הקצבה החודשית שלו מסתכמת ב- 548.625 ₪ (75% משכר חודשי ממוצע, על פי שכר רבעוני 21,945 ₪ ונכות 10%).

מענק הנכות שקיבל התובע בפועל היא מכפלה של הקצבה החודשית ב-24 חודשים בלבד, קרי, מהמענק נוכה סכום השווה ל-19 חודשי קצבה חודשית, בגין האיחור בהגשת התביעה.

הנתבעת זכאית לכך שינוכה מסכום הפיצוי, מלוא סכום המענק שהיה משולם לתובע, לולא הגיש את תביעתו למל"ל באיחור, ועל כן, הסכום שיש לנכותו בגין המענק הינו 23,042 ₪.

עם זאת, אין לקבל את טענת הנתבעת ביחס לניכוי הרעיוני בגין דמי הפגיעה. כפי שעולה מאישור המל"ל (מוצג נ/5), אף שאושרו לתובע 20 ימי אי כושר מלא, בפועל הוא לא נעדר מעבודה, לא נגרם לו כל הפסד, ולא שולמו לו דמי פגיעה. משלא נגרם נזק בגין הפסד ימי עבודה, והנתבעת ממילא לא תחויב לשלם לתובע בגין הפסד שכר בעבר, ברור כי אין היא זכאית ליהנות מניכוי סכום דמי הפגיעה, שלא שולם.

סיכום

הנתבעות ישלמו לתובע את הסכומים שלהלן:

א. הנתבעת 1 תשלם לתובע 216,379 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 32,911 ש"ח והוצאות האגרה ששולמה עם הגשת התביעה.

ב. הנתבעת 2 תשלם לתובע 188,393 ש"ח (211,435 ₪ בניכוי 23,042 ₪) בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 28,655 ₪ והוצאות האגרה ששולמה עם הגשת התביעה.

ניתן היום, כ"ח סיוון תשע"ח, 11 יוני 2018, בהעדר הצדדים.