תביעת פיצויים בגין תקיפה והתעמרות של בן זוג.
1. הנתבע שהיה בן זוגה של התובעת, תקף אותה וגרם לה לשבר בצלע. הוא הועמד לדין פלילי, הורשע בתקיפה ושילם לתובעת על פי גזר הדין פיצוי בסך 5,000 ₪. לטענת התובעת, ההליך הפלילי אינו ממצה את עוולותיו של הנתבע כלפיה, הפיצוי הפלילי אינו משקף את מלוא נזקיה ומכאן תביעתה.
2. לתיק הוגשו תצהירים של התובעת, הנתבע ואמו ומוצגים. כמו כן הוגשה חוות דעת מטעם מומחה בית המשפט בתחום האורתופדי, אשר קבעה לתובעת נכות זמנית בלבד.
3. עובר לישיבת ההוכחות, הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו יסכמו בכתב על יסוד החומר בתיק, ללא צורך בחקירות מצהירים ובית המשפט ייתן פסק דין מנומק. וכך עשו.
4. המחלוקות נסבות על השאלות הבאות: במישור החבות - האם רשאית התובעת לטעון לעובדות החורגות מממצאי ההרשעה והאם הוכיחה שהנתבע התעמר בה. במישור הנזק – מהות הנזק ושיעור הפיצוי.
5. לאחר עיון בתיק, בראיות ובטענות, הגעתי למסקנה שהתובעת אינה מוגבלת בטענותיה אך לא עלה בידה להוכיח שהנתבע התעמר בה. מסקנה נוספת היא שהפיצוי הפלילי אינו משקף את מלוא הנזק ועל הנתבע לשלם לתובעת פיצוי נוסף.
החבות
עובדות שאינן במחלוקת וההליך הפלילי
6. התובעת ילידת 1977, אם חד הורית, הייתה מטופלת בשלושה ילדים קטינים כאשר הכירה את הנתבע. השניים ניהלו מערכת יחסים זוגית במשך כתשעה חודשים, כאשר בחמשת החודשים האחרונים ועד לתקיפה, התגורר הנתבע עם התובעת וילדיה בדירתה.
ביום 27.3.11, בהיותם בדירה, העיף הנתבע טוסטר לתוך הכיור והפיל מכשיר DVD עם רמקול לעבר הרצפה. באותן נסיבות, הלם בתובעת מספר פעמים באגרופים באזור הצלעות וכתוצאה מכך נחבלה התובעת ונגרם לה שבר בצלע מספר 7. ביום 30.3.11, החל משעה 11:00 בבוקר, התקשר הנתבע לטלפון הנייד של התובעת כ - 20 פעמים, ולא נענה.
7. התובעת הגישה תלונה במשטרה. לאחר חקירה, הוגש נגד הנתבע כתב אישום המייחס לו עבירות של היזק לרכוש במזיד, תקיפה הגורמת חבלה של ממש – בן זוג והטרדה באמצעות מתקן בזק (ת"פ (שלום ת"א) 3227-04-11). במסגרת הסדר טיעון, תוקן כתב האישום על ידי מחיקת שתי עבירות, הנתבע הודה והורשע בתקיפה הגורמת חבלה של ממש – בן זוג, עבירה לפי סעיפים 380 ו – 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.
השופט שגיא, סגן הנשיאה (כתוארו אז) אימץ את המלצת שירות המבחן, נמנע מהטלת מאסר בפועל וגזר על הנתבע 6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס כספי כמפורט שם ופיצוי בסך 1,000 ₪ לתובעת.
8. התביעה ערערה על קולת העונש (עפ"ג (מח' – ת"א) 27787-04-12). בית המשפט המחוזי התערב ברכיבי המאסר והפיצוי לתובעת. בנימוקיו ציין כי האירוע מבטא תהליך אלים שיש בו משום הסלמה, רף אלימות גבוה ותוצאות קשות במיוחד. בהמשך התנהגותו של הנתבע, שלא חדל להתקשר אל התובעת, ראה נסיבה לחומרא, המעידה על אובססיביות. משקל רב יוחס להרשעה קודמת של הנתבע בהתנהגות דומה כלפי בת זוג אחרת. בית המשפט ציין כי מזלה של התובעת שיחק לה בכך שהתוצאה הקשה התבטאה "רק" בשבירת צלע. וכן: "לכך אנו מוסיפים גם את תצהירה של נפגעת העבירה. מדובר בתצהיר קשה, שמשקף מסכת של התנהגות אלימה, פיזית ומילולית". סוף דבר, על הנתבע הוטלו 8 חודשי מאסר בפועל והפיצוי לתובעת הוגדל ל - 5,000 ₪.
9. הנתבע לא אמר נואש ופנה לבית המשפט העליון אך בקשתו נדחתה (רע"פ 8323/12).
התובעת אינה כבולה לממצאי ההרשעה
10. טוען הנתבע כי התובעת אינה רשאית להעלות טענות החורגות ממסגרת כתב האישום ומכוון להכתרת התביעה כ"נגררת לפלילים". מעיון פרטני בכל הבקשות והתגובות בתיק ובהליך הפלילי, מתברר שפני הדברים שונים.
11. התובעת הסתבכה בניהול התביעה מראשית הדרך: בכתב התביעה נפרשה יריעה עובדתית רחבה, מעבר לעובדות המהוות את עבירת התקיפה בה הורשע הנתבע. לפיכך התביעה לא הייתה כשירה להתברר במסגרת הסמכות הנגררת כאמור בסעיף 77(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984. במקום לסווג את התביעה כתביעה לנזקי גוף ולשלם אגרה צנועה, קצבה באת כוחה את סכום התביעה וכתוצאה מכך, חויבה התובעת לשלם אגרה בסכום גבוה, המיועד לתביעה כספית. (תקלה זו אותרה על ידי בית המשפט, כאשר התובעת הגישה בקשה לפטור מתשלום מחצית שנייה של אגרה. התקלה תוקנה ביוזמת בית המשפט והתובעת זוכתה בהפרש).
12. תוך כדי ניסיונה לקבל פטור מאגרה, ניסיון שנכשל, הגישה באת כוחה תביעה זהה בתיק הפלילי, מבלי לגלות על התביעה שלפניי. בדיון שהתקיים בפני השופט שגיא ביום 21.5.13, הסכימו הצדדים שהתביעה תימחק תוך שמירה על טענותיהם "בתביעה הנזיקית אשר תוגש". ביום 22.12.14 ביקשה באת כוח התובעת לשנות את כותרת התביעה שלפניי עקב טעות והודיעה כי התביעה מוגשת כ"כספית נזיקית ששולמה עליה אגרה" (להלן: בקשת התובעת). באותו יום הורתה הרשמת להמציא העתק הבקשה / הודעה לידיעת נתבע.
13. בעקבות פרשיה דיונית נוספת, שתחילתה בקבלת פסק דין בהיעדר הגנה, וסופה בביטול פסק הדין מחובת הצדק, הגיש הנתבע כתב הגנה. בין היתר, טען שיש למחוק את התביעה כ"נגררת" ולחילופין, לבררה כתביעה רגילה.
14. אני סבורה שאותו פגם שנפל בהכתרת התביעה כ"נגררת", הוא פגם בעל אופי טכני ותוקן בבקשת התובעת. אמנם לא ניתנה החלטה מפורשת בבקשה, אולם הנתבע מנוע מהיצמדות לכותרת השגויה, מפני שלא התנגד לבקשה (ובצדק, נוכח הסכמתו בדיון בפני השופט שגיא).
לעובדה שלפניי תביעה רגילה, נודעות שתי השלכות. אחת, התובעת אינה כבולה לממצאי ההרשעה. השנייה, הממצאים והמסקנות בגזר הדין, להבדיל ממצאי ההרשעה, אינם מהווים ראיה לכאורה ולא ניתן לראות אותם כאילו נקבעו בתביעה (סעיף 42א(ב)(2) ולהבדיל, סעיף 42ד לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 (להלן: פקודת הראיות).
מערכת היחסים של התובעת והנתבע לפני התקיפה
15. התובעת שטחה את טענותיה בתצהירה, המבוסס בעיקרו על תצהיר נפגעת עבירה: הנתבע לחץ עליה להיכנס להריון ממנו ולעשות טיפולי הפריה מלאכותית. משסירבה, כפה עליה יחסי מין באלימות קשה. כאשר הייתה צועקת לעזרה, הייתה מקבלת מכות חזקות יותר. הנתבע השליט עליה טרור, היה מכריח אותה לבשל לו מאכלים מיוחדים, מתקשר מהדרך לוודא שהאוכל מוכן ואם לא היה מוכן, היה צועק ומאיים עליה שהוא בדרך אליה. כאשר היה יוצא, היה נועל אותה בבית. בתקופה שהתגוררו יחד, דרש ממנה לשלם עבור קניות, הוצאות הבית ושכירות, היה לוקח את כרטיס האשראי שלה, מבזבז את כספה ומכניס אותה לחובות.
הנתבע נהג באלימות כלפי ילדיה הקטנים. באחד מהתקפי הזעם שלו, ריסק להם מחשב, מערכת וכל דבר שהיה להם. הוא נהג לקרוא להם בשמות גנאי ולקלל, לזרוק עליהם חפצים ולפצוע אותם. הוא נהג לכלוא אותה בחדר ולמנוע מהילדים להיכנס לשם.
היו לנתבע התפרצויות זעם, היה משתמש בסמים לידה וליד הילדים ומכריח אותה להשתמש אתו.
הנתבע סירב לבקשותיה לעזוב את הבית, טען שאין לו לאן ללכת, הפעיל עליה מניפולציות ואיים שאם תוציא אותו מהבית, יישן על ספסל בתחנה מרכזית או יתאבד.
16. הנתבע הצהיר שטענות התובעת אינן נכונות.
17. לפנינו אם כן גרסה מול גרסה. התובעת נושאת בנטל השכנוע ואימוצה ללא ראייה מסייעת מצריך הנמקה מיוחדת (סעיף 54[2] לפקודת הראיות).
התובעת הפנתה לפסק הדין בבית המשפט המחוזי, אולם ממצאי ומסקנות פסק הדין עניינם בגזר הדין ואינם מהווים ראיה לכאורה בתביעה שאינה נגררת. פסק הדין אמנם נסמך על תצהיר נפגעת עבירה וכך עושה גם התובעת בתצהירה, אך מדובר בראיה שבאה מאותו מקור – התובעת. הנתבע לא הורשע בעבר בהשלטת טרור ובהתעמרות, כך שהתובעת אינה יכולה להיבנות מהרשעתו בתקיפת בת זוג קודמת. העובדה שהנתבע הכחיש את כל טענותיה במשפט אחד אינה מוסיפה להן משקל. אוסיף שהתובעת יכולה הייתה לספק ראיה לפחות לחלק מטענותיה, כגון ניצול כרטיס האשראי שלה, קבלות או אסמכתאות לגבי היזק לרכוש אך נמנעה מכך.
לסיכום, לא שוכנעתי שגרסת התובעת עדיפה על גרסת הנתבע.
הנזק
הנכות הרפואית והנכות התפקודית
18. התובעת לא צירפה לתביעתה חוות דעת רפואיות. בקשתה למינוי פסיכיאטר מטעם בית המשפט נדחתה, משלא נמצאה ראשית ראיה לנכות (החלטת 29.5.17). בהיעדר חוות דעת, אין ביכולתה להוכיח עניין שברפואה ולכן, יש לדחות את טענותיה על תגובה פוסט טראומטית המעלות עניין ברפואה. ממילא איני נדרשת לטענות על החמרת מצב קודם ועל קיומו של מצב קודם.
19. להבדיל, התקבלה בקשתה למינוי אורתופד מטעם בית המשפט. האורתופד פרופ' מושיוב (להלן: המומחה) שמע את תלונות התובעת על התמשכות כאבים בחזה, בדק אותה ועיין בתיעוד רפואי. בהסתמך על עדותה ועל התיעוד הרפואי, העריך שסבלה מכאבים עזים לאחר האירוע וסביר לקבוע שנכותה התפקודית הזמנית הייתה בגובה 100% במשך כשלושה חודשים. עוד קבע כי לא נגרמה לה נכות צמיתה. במענה לשאלות התובעת הבהיר שתלונותיה אינן מבוססות על ממצאים קליניים והיא לא הופנתה לאורתופד או לפיזיותרפיסט.
20. אמו של הנתבע הצהירה כי כאשר הגיעה לדירתם המשותפת מספר ימים לאחר התקיפה, ראתה את התובעת שוטפת רצפות ולהתרשמותה היה מצבה הרפואי רגיל לחלוטין. הקביעה בעניינים שברפואה נתונה לבר סמכא אובייקטיבי, הוא מומחה בית המשפט. אין בהתרשמותה של האם לסתור את קביעת המומחה.
מצאתי לאמץ את קביעות המומחה המבוססות על ידע מקצועי וניסיון.
21. לתובעת לא נגרמה נכות צמיתה. בהיעדר נכות צמיתה, סביר להניח שלא נותרה נכות תפקודית. התובעת לא הגישה ראיות לסתירת ההנחה.
נזק לא ממוני
22. לאור הממצאים העובדתיים, יש לפצות את התובעת על הנזק הלא ממוני שנגרם לה כתוצאה מאירוע תקיפה אחד, המהווה עוולת תקיפה לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. עוולה זו אינה כוללת יסוד של נזק ודי בעצם התקיפה כדי לזכות את התובעת בפיצוי על נזק לא ממוני.
23. לא נדרשת מומחיות מיוחדת על מנת לחוש ולהבין את עוללות הפגיעה הפיזית במישור הרגשי כאשר הפגיעה באה מידיו של בן זוג:
"בין רכיבי ראש הנזק הלא - ממוני של אישה מוכה, ניתן למנות: כאב פיזי בגין התקיפה, תחושת פחד היוצרת תשישות רגשית, בושה בשל היחס שהאישה מקבלת מבן - זוגה, תחושת בידוד, דיכאון ותחושת אובדן ופגיעה בהערכה העצמית (השופט גייפמן בתמ"ש (ת"א) 64901/96 דורית פולק נ' אריאל פולק, פורסם בנבו (2001)).
24. בקביעת הפיצוי במקרים של אלימות במשפחה, התגייסה הפסיקה והכניסה לשימוש את הפיצויים המוגברים:
"בתי המשפט רשאים לעשות שימוש בפיצויים מוגברים גם ככלי במלחמה הכוללת לביעור תופעה חברתית נפסדת של אלימות; ברי – ויוטעם – כי כל מקרה לגופו, אך בן זוג מכה צריך שיידע כי ככל שיוכח הדבר, לא יינקה מפיצוי משמעותי, ונזכור כי הכוונה הנדרשת בעוולת התקיפה "אינה יסוד נפשי של רצון להזיק ולפגוע אלא כוונה במובן הצר של מודעות לשימוש בכוח נגד גופו של אדם אחר" (גלעד, חלק ב', בעמ' 1201). ראו עוד לפסיקה ולדברי מלומדים למשל תמ"ש (משפחה ת"א) 64901/96 פולק נ' פולק (2001); ע"מ (מחוזי-ת"א) 1014/05 פלוני נ' אלמונית (2006); יובל סיני ובנימין שמואלי "'הגיעו מים עד נפש', דרכי התמודדות עם התעללות בבן-זוג בדיני הנזיקין, בדין הפלילי, ובדיני המשפחה: הצעת מודל חדש וישן" מאזני משפט ו 274, 298-278 (2007); יפעת ביטון "ההגנה על עקרון השויון בדיני הנזיקין והאחריות ברשלנות במסגרת יחסי כוח" משפטים לח 145 (2007). הרכיבים שראוי להביאם בחשבון במקרים כאלה הם אורך תקופת ההתעללות, מאפייניה הספציפיים ועוצמתה." (השופט רובינשטיין בבע"מ 7073/13 פלוני נ' פלונית, פורסם בנבו (2013)).
25. רמת הפיצוי בגין תקיפה חד פעמית משתנה ממקרה למקרה. קשה לאתר "מתחם" פיצוי אך דומה שהסכומים עשויים להגיע לעשרות אלפי ₪. במקרה של עיקום אצבעותיה של בת זוג לשעבר, נפסקו 20,000 ₪ (השופטת נחמיאס בתמ"ש (טב') 3355-02-15 פלונית נ' אלמוני, פורסם בנבו (2017)). במקרה של מכת אגרוף לפניה של בת הזוג וסגירת דלת הרכב על רגלה, אשר גרמו לדימומים ולנפיחות, נפסק סכום גבוה יחסית - 100,000 ₪ (סגן נשיא השופט פלקס בתמ"ש (י-ם) 56762-03-18 ט.ש נ' א.ש, פורסם בנבו (2018)). במקרה של איומים, הפלה ובעיטה בבת הזוג על רקע רגשי סבוך עם נכות של 50% שחלקה אינו קשור לתקיפה, נפסקו 100,000 ₪ (השופט ויצמן בעמ"ש (מרכז) 56871-01-16 מ.ז.כ. נ' ע. ז.כ, פורסם בנבו (2017) והאסמכתאות שם, בהן נפסקו גם 33,000 ₪, 40,000 ₪ ועוד).
26. התובעת הרחיבה בסיכומיה על "נזקים מתמשכים ארוכי שנים" ובהם אובדן אמון בגברים, כאבים בהריון עם ילדה הרביעי, חוסר יכולת להתפרנס באופן סדיר ועוד. לא שוכנעתי שכל אלה, אפילו היו להם תימוכין חיצוניים, נובעים מהתקיפה.
התובעת זנחה בסיכומיה את הצהרתה כי אמו של הנתבע איימה עליה, וטוב שכך, מפני שאינה מייחסת לנתבע אחריות למעשי האם. למען הסר ספק, האם הצהירה שמעולם לא איימה על התובעת ואיני רואה מדוע תיסוג גרסתה מפני גרסת התובעת.
27. משנאמרו הדברים, יש לפסוק לתובעת פיצוי הולם בהינתן הפגיעה הרגשית כתוצאה מתקיפה על ידי בן זוגה החי עמה, בין כתלי ביתה, ובהינתן הכאב והסבל הממשיים שחוותה בעת התקיפה ומאז ועד להחלמה, משך שלושה חודשים. מצאתי להעמיד את הפיצוי על 50,000 ₪.
28. התובעת לא פירטה בסיכומיה ואף לא הוכיחה ראשי נזק נוספים, לרבות הפסדי ממון.
קיזוז למעשה
29. הנתבע ואמו הצהירו שהוא נתן לתובעת באמצעות האם טלוויזיה, כלי בית, מצעים וקסדות אופנוע. נתינה זו התבצעה על ידי השארתם בדירת התובעת לאחר עזיבתו. עוד הצהירו שהאם ביצעה תשלומים ורכשה מזון עבור התובעת. כל אלה מצטברים לסכום כ – 15,000 ₪.
30. דין הטענה להידחות וטוב היה אם לא הייתה מועלית. הנתבע לא הזכיר את המילה המפורשת "קיזוז" אך זו מהות טענתו. חיובה הנטען של התובעת אינו קצוב, אינו נובע מעסקה אחת ואינו בר-קיזוז במישור המהותי (סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973). לתוצאה זהה מגיעים במישור הדיוני, בהיעדר ראיה כלשהי לביסוס הסכום.
סוף דבר
הנתבע ישלם לתובעת 45,000 ₪ ( 50,000 ₪ בניכוי הפיצוי הפלילי בסך 5,000 ₪).
לסכום זה מתווספים שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 8,000 ₪ וכן אגרת משפט.
ניהול התיק התאפיין בריבוי בקשות, חלקן בקשות סרק מצד התובעת. בקשתה האחרונה לחייב את הנתבע בהוצאות בגין אחור בהגשת סיכומיו נמנית על הבקשות מהסוג האחרון. הנתבע הגיש את סיכומיו ביום 4.3.19, שבוע לאחר הגשת סיכומי התובעת, ובהתאם להסדר הדיוני.
ניתן היום, ו' אדר ב' תשע"ט, 13 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.
