ת"א 14102-08-14 אקרמן ואח' נ' צולר שהם

בפני תביעה בסדר דין מקוצר על סך 79,650 ₪ שהגישו התובעים נגד הנתבעת.

התובעים, מרדכי אקרמן (להלן: "אקרמן") ועופר ישראלי (להלן: "ישראלי") הם מתווכי נדל"ן במקצועם. לטענתם, הנתבעת התקשרה עמם בהסכם תיווך מקרקעין והתחייבה בכתב לשלם להם דמי תיווך בשיעור של 2% + מע"מ משווי העסקה בנכס שברחוב טבנקין 39 (להלן: "הדירה"). העתק מההזמנה מיום 6/2/14 בקשר לדירה צורף כנספח ג' לכתב התביעה. כמו-כן עולה מכתב התביעה כי הנתבעת סירבה לשלם את דמי התיווך בעקבות חתימה על הסכם לרכישת הדירה תמורת 3,375,000 ₪ מיום 15/6/14.

הנתבעת הגישה בר"ל בצירוף תצהיר ומשניתנה לנתבעת רשות להתגונן תצהירה משמש כתב ההגנה בתיק. בתצהירה זה הצהירה הנתבעת, בין היתר, כי ביקרה בדירה לראשונה ביום 2/5/14 (צ"ל – 5/2) יחד עם בעלה, ובאותה עת ישראלי ממשרד אקרמן ביקש להחתים אותה על הזמנה לביצוע עבודות תיווך במקרקעין, אך היא ובעלה התנגדו לחתום משום שצוין בהזמנה כי דמי התיווך יעמדו על 2% מהתמורה. כן הוצהר כי הובטחה להם הנחה, כך שישלמו רק 1% מהעסקה בגין דמי תיווך אם הדירה תימצא מתאימה לצרכיהם. עוד עולה מההתצהיר כי למחרת הביקור הופיע ישראלי במקום עבודתה של הנתבעת, ביקש להחתים אותה על ההזמנה והודיע לה כי סיכם את גובה דמי התיווך עם בעלה. הנתבעת הצהירה כי חתמה על ההזמנה, וזאת כשהיה ברור לה כי מדובר בדמי תיווך בשיעור של 1% בלבד.

בדיון בבר"ל העידה הנתבעת בחקירתה הנגדית כי לא קראה את ההזמנה לפני שחתמה עליה. במהלך החקירה הוצגו בפני הנתבעת הזמנות נוספות בגין דירות אחרות שבהן הוסכם על דמי תיווך בשיעור של 2% בתוספת מע"מ.

משהעידה הנתבעת כי אין לה ספק שמגיע לתובעים 1% בגין דמי תיווך, ניתן פסק דין חלקי שחייב את הנתבעת לשלם סך של 39,825 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף לכך נפסק שכר טקחת עו"ד חלקי בסך של 4,000 ₪ וכן נקבע כי סכום ההוצאות ייפסק בתום הדיון בתובענה.

שני התובעים הגישו תצהירי עדות ראשית לתיק. מתצהיריהם עולה כי יש להם רישיונות תיווך במקרקעין וכי הנתבעת התקשרה עם אקרמן בהסכם תיווך והתחייבה לשלם 2% + מע"מ משווי העיסקה בקשר לדירה. כמו-כן עולה מתצהירי התובעים כי הנתבעת ובעלה חתמו על הזמנות אחרות שגם בהן הסכימו לשלם 2% + מע"מ. התובעים הצהירו כי הם היו הגורם היעיל ובלעדיהם הנתבעת לא הייתה מבצעת את העיסקה, ואף הוסיפו וציינו כי מוכרת הדירה ביקשה תמורתה 3.9 מיליון ₪ ובזכותם הופחת המחיר ל- 3.375 מיליון ₪. בסוף נטען כי מששולמו 39,825 ₪ יש לקזז סכום זה ממלוא סכום התביעה.

הנתבעת ובעלה, מר ניר שהם (להלן: "ניר"), ערכו תצהירי עדות ראשית. הנתבעת חזרה בתצהיר עדותה הראשית על גרסתה בבר"ל הנ"ל והוסיפה כי למחרת הביקור בדירה, ביום 6/2/14, הפציר בה ישראלי לחתום על ההזמנה, וכשאמרה לו שהיא ובעלה ניר לא מסכימים לדמי תיווך בשיעור של 2% מהעסקה, אמר לה "... אני יודע..., הכל סגור עם ניר, אל תדאגי... תחתמי ואני כבר אסתדר עם ניר..." ולכן חתמה על ההזמנה. כן הוצהר כי רק לאחר רכישת הדירה נודע לניר כי אקרמן דורש תשלום דמי תיווך בשיעור של 2% מהתמורה.

ניר הצהיר כי בעת שביקרו לראשונה בדירה, נעשה ניסיון להחתים אותם על הזמנה ובה דרישה לשלם 2%, והוא עמד על כך שישראלי יימחק את ה-2% ויכתוב 1%, אך ישראלי אמר לו שזה הסכם סטנדרטי והוא לא יכול למחוק זאת. כן הוצהר כי לאור זאת החליטו הנתבעת ובעלה לעזוב את המקום מידית מבלי לראות את הדירה, אך ישראל הפציר בהם לראות אותה ואמר ש"אם היא תמצא חן בעינכם "נדבר" על דמי התיווך ונסתדר". ניר הוסיף והצהיר כי מאותו רגע סבר שלא נחתם כל הסכם וכי דמי התיווך יעמדו ע"ס 1% בלבד. ניר המשיך ותיאר בתצהירו כיצד התברר לו כי הכיר לקוחות אחרים של אקרמן שעמדו לרכוש את הדירה ונסוגו, ולאחר שניהל מו"מ חדש עם המוכרת רכשו את הדירה.

המצהירים נחקרו על תצהיריהם והוגשו סיכומים מטעם הצדדים בכתב.

דיון 

אין חולק כי הנתבעת חתמה על טופס הזמנה לביצוע פעולת תיווך במקרקעין מס' 1769 מיום 6/2/14 (להלן: "ההסכם") שבו אישרה בחתימתה כי היא מתחייבת לשלם דמי תיווך עבור "קניה: 2% מהסכום הכולל של העסקה + מע"מ" (ס"ק 1.1) ואם הושכר הנכס, "סכום השווה לחודש דמי שכירות + מע"מ" (ס"ק 1.2).

מדובר בהסכם קצר בן עמוד אחד ו- 11 סעיפים בלבד. המילים המודגשות היחידות בהסכם הן אלה שנוגעות לגובה דמי התיווך כנ"ל וכן המילים "עקב סיבות התלויות בי" שבסעיף 6 להסכם.

המילים המודגשות "קניה: 2% מהסכום הכולל של העסקה + מע"מ" מופיעות בתחילת ההסכם ומתחת למקום שבו מולא מספר תעודת הזהות של הנתבעת.

מעבר לכך, הנתבעת ובעלה חתמו על הזמנות נוספות בכתב שבהן התחייבו לשלם לתובעים 2% + מע"מ בגין דמי תיווך. הנתבעת חתומה על הזמנות נוספות מימים 9/7/13 ו- 26/7/13 ובעלה ניר חתום על הזמנות מימים 22/2/13, 17/9/13 ו- 15/9/13 (שבה נקבעו תנאים שונים - דמי תיווך בהתאם למחיר המכירה).

ב"כ הנתבעת העלה טענה שלפיה בניגוד להצהרת התובעים, הם אינם גובים דמי תיווך בשיעור של 2% בכל עסקה. בהקשר זה הוצגה הזמנה נ/5 שממנו עולה כי עם לקוח אחר הוסכם על דמי תיווך בשיעור של 1% בלבד, אולם אין בכך כדי לבסס כי התובעים הסכימו שהנתבעת ובעלה ישלמו דמי תיווך נמוכים יותר מאלה שנקבעו בהסכם עמם – 2%. התובעים העידו כי נ/5 היא הזמנה חריגה, מאושרת וניתנה בה הנחה בשל היקפי העבודה עבור אותו לקוח. על כן, אין בהזמנה זו של לקוח אחר כדי לתמוך בטענות הנתבעת.

לכן, יש לבחון את גרסת הנתבעת שלפיה הטעו אותה לחשוב כי התובעים "סגרו" עם בעלה את תנאי העיסקה. הנתבעת הצהירה שחתמה על ההסכם משום שישראלי אמר לה "תחתמי, תחתמי. סגרתי הכל עם ניר". כן הצהירה כי עמדה על כך שישלמו 1% בלבד, וישראלי אמר לה "...אני יודע... הכל סגור עם ניר. אל תדאגי... תחתמי ואני כבר אסתדר עם ניר".

בחקירה הנגדית על תצהירה בבר"ל העידה הנתבעת לעניין זה כי היא יודעת לקרוא וחתמה על ההסכם, אולם לא קראה אותו לפני שחתמה עליו. הנתבעת הוסיפה כי "בד"כ אני קוראת. בנושא הזה לא קראתי". הנתבעת נשאלה מדוע, אם היא מאשרת שחתמה על הזמנות רבות עם התובעים שלפיהן יש לשלם דמי התיווך בשיעור של 2%, פתאום הגיעו להסכמה לשלם 1% בלבד, 50% מהסכום שמופיע בהזמנות, והשיבה כי אז הם לא היו בשלים לקנייה ולכן לא הסכימו, ורק ברגע שהיו בשלים יותר כעבור שנה הבינו שהם צריכים לשאת בעלות גבוהה יותר. כן העידה כי היו שאמרו שכשהתובעים אומרים 2% הם מתכוונים ל-1% והוסיפה כי גם אקרמן וגם ישראלי אמרו לה שיהיה בסדר "זה לא מה שישבור את העיסקה". לשאלה מתי ישראלי אמר לה שהוא לא דורש 2% התחמקה מלהשיב על השאלה ישירות והעידה: "אני לא אישה קטנה או משהו כזה, כל ההתנהלות של התיווך של עופר, היה מול בעלי". הנתבעת הוסיפה בהקשר זה כי לא היו לה שיחות עם עופר כמה להוריד או לא להוריד.

מעדותה של הנתבעת בבר"ל הנ"ל עולה כי הייתה אדישה לגבי מה שכתוב בהזמנות השונות, ולמעשה לא היה אכפת לה על מה היא חותמת. כמו-כן עולה כי הנתבעת לא סיכמה עם התובעים בעל-פה על שיעור דמי תיווך נמוך מזה שכתוב בהסכם, וחשבה כי ישראלי סיכם זאת עם בעלה. אוסיף ואציין בהקשר זה כי יש סתירה בין עדותה זו של הנתבעת שלפיה כל ההתנהלות הקשורה לתיווך של ישראלי הייתה מול בעלה, לבין עדותה שלפיה ישראלי הגיע למקום עבודתה וביקש ממנה לחתום על הסכם התיווך.

שני התובעים הצהירו כי הנתבעת התחייבה בכתב לשלם להם 2% בתוספת מע"מ.

אקרמן העיד בחקירתו הנגדית על תצהירו, בין היתר, כי סוכני התיווך ישראלי ופלדה מהמשרד מעולם לא דיברו עם ניר לגבי הנחה. לשאלה האם נכון שהוא לא יודע מה נסגר ישירות בין ניר לבין נווה, ישראלי או פלדה השיב כי בהיותו מנהל המשרד כל מי שמבקש הנחה צריך לעבור דרכו, ובמקרה זה לא נאמר לו דבר לגבי הנחה לניר. אקרמן נשאל האם היה נוכח במעמד החתימה על ההסכם והשיב כי היה במשרד בעת שהנתבעת הגיעה וישראלי החתים אותה על ההסכם. לגבי ההזמנה שבה נקבעו דמי תיווך בשיעור של 1% העיד אקרמן כי ההזמנה בכתב ידו, וכי מדובר במקרה שבו קנו דרכו וגם מכרו דרכו, ובנסיבות אלה אישר בעצמו את ההנחה. אקרמן הוסיף והעיד כי בפגישה שלו עם ניר בבית קפה לאחר החתימה על הסכם המכר, אמר ניר שהוא מוכן לשלם דמי תיווך בשיעור של 1.25%, וכן הציע "לעשות עסקה בדרך אחרת, חלק עם חשבונית, חלק בלי חשבונית להתחמק ממס" אך אקרמן לא הסכים לכך.

ישראלי נשאל אף הוא לגבי הזמנה נ/5 וההנחה שניתנה שם והשיב כי הלקוח הזה השאיר הרבה כסף במשרד. ישראלי כלל לא נשאל בחקירתו הנגדית האם הבטיח לתת לניר או לנתבעת הנחה של 1%, אלא רק נשאל האם נתן אי פעם הנחות. בתשובה לכך העיד ישראלי כי טיפל פעם באישה נכה מפעולת איבה ונתן לה שירות ללא כל תמורה.

הנתבעת העידה במהלך דיון ההוכחות כי הסתמכה על ישראלי שאמר לה לחתום על ההסכם והיא חתמה עליו. מעדותה עולה כי היא חתמה על ההסכם במקום עבודתה, ובעת שחזרה הביתה היא לא סיפרה לבעלה דבר על כך. הנתבעת הוסיפה כי בעלה טיפל בעניין זה והיא לא התעסקה בכך. הנתבעת נשאלה האם הסכימה לשלם דמי תיווך בשיעור של 2% כשחתמה על ההסכם שבו נקבעו דמי תיווך בשיעור זה והשיבה: "זה סתם מבחינתי מספר. זה היה ברור שלא נחתום... עבדתי בשוק ההון". לאחר מכן הוסיפה שזה היה ברור שהמספר הוא משהו פורמלי ו- "אנחנו לא נשלם 2% זה היה לי ברור". בהקשר זה העידה שכאשר עבדה כמשווקת השקעות ייועץ פנסיוני החתימה אנשים על טפסים שלפיהם דמי הניהול בקופת הגמל עומדים על 2%, אך בפועל נתנו הנחות, ולכן חשבה שאין חשיבות לאחוז שנקבע בהסכם. כן עלה מחקירתה של הנתבעת כי היא ובעלה ניר נהגו לחתום על הזמנות שונות שלפיהן דמי התיווך עומדים על 2% מהעסקה, ולא סיפרו על כך זה לזה.

מכאן שכאשר הנתבעת חתמה על ההסכם היא ידעה שיש בו הסכמה לתשלום 2% + מע"מ בגין דמי תיווך, אך חשבה שהתובעים לא יעמדו על שיעור דמי התיווך הנ"ל ויעשו להם הנחה. נוסף על כך, גרסתה של הנתבעת שלפיה בעלה טיפל בהכל והיא לא התעסקה בכך, אינה מתיישבת עם עדותה כי חתמה בעצמה על חלק מהזמנות התיווך, לרבות ההזמנה המתייחסת לדירה מושא תביעה זו, ולא אמרה על כך דבר לבעלה לפני החתימה או מיד לאחר מכן.

בהמשך הופנתה הנתבעת לחוזה המכר של הדירה מיום 15.6.14 ונשאלה "תסכימי איתי שמהמועד שמוטי הראה לכם את הנכס עד ליום שבאת אלי למשרד וחתמת, התנהל מו"מ ארוך?" בתשובה לכך העידה: "כן. לא כל כך ארוך כי זה נפל באמצע. לא היה כזה ארוך". בהמשך העידה כי חתמה על ההסכם כיוון שישראלי אמר לה שהוא כבר סגר הכל עם ניר.

הנתבעת נשאלה מדוע אמרה לישראלי שתשלם 1% בלבד והשיבה: "כי העיסקה נעשתה, כל החברים וכל מי שאני מכירה, משלם בסוף 1% למתווך. קנינו מאקרמן אז מגיע אחוז לאקרמן". הנתבעת נשאלה האם לאחר ש"קיבלה את הסחורה" מותר להם לנהל מו"מ לגבי דמי התיווך והשיבה: "אני כשאני מחליטה לקנות את הדירה, רק כשאני מחליטה יש לי מה לדבר עם המתווכים". הנתבעת אף הוסיפה לאחר מכן - "לא חשבתי להתחיל דיון על תיווך לפני שקונים דירה". עדות זו מחזקת את הקביעה כי הנתבעת הייתה מודעת לתוכן ההזמנות שחתמתה עליהן ולכל הפחות הייתה אדישה לתוכנן, ורק אם הייתה מעוניינת לקנות נכס מסוים או קנתה אותו ניהלה מו"מ או שהיא חשבה לנהל מו"מ בקשר לדמי התיווך שעליה לשלם.

ניר נשאל האם חתם על הזמנה שבה התחייב לשלם לתובעים 2% מעסקה לרכישת דירה אחרת ברחוב וולמן 13 והשיב בחיוב. לאחר מכן נשאל האם ביקש לתקן את ההזמנה הזאת בכתב והשיב שלא, משום שהדירה לא מצאה חן בעיניהם. ניר נשאל לגבי הזמנה ג/5 שעליה חתם ולא הכחיש כי תיקן את תוכן ההזמנה בכתב ידו. כמו-כן העיד כי הסכם זה לא דומה להסכמים האחרים עם התובעים כיוון שהוא מתייחס לדירה שלו שהועמדה למכירה.

ניר הוסיף והעיד כי נודע לו על ההזמנה לראשונה רק כשפגש את אקרמן בבית הקפה. בהמשך נשאל ניר האם הציע לשלם לתובעים 1.25% "בשחור" ללא חשבונית והשיב בשלילה. לאחר מכן הוסיף כי "אמרתי למוטי שאני יכול לשלם סכום של כ- 50,000 ₪ שלי אישית אין מה לעשות עם חשבונית. אם רוצה שיוציא. אם לא רוצה. שלא יוציא". ניר נשאל כיצד ניהל מו"מ לגבי דמי התיווך כחמישה חודשים אחרי שאשתו הנתבעת חתמה על ההסכם וחשב שאין הסכם. לכך השיב כי לא ידע שהנתבעת חתמה על הסכם בעת שהציע את ההצעה הנ"ל. לאחר מכן עלה כי חשב לתת 1.25% עבור הדירה וכן תוספת של 10,000 ₪ עבור הדירה שלהם שנמכרה. ב"כ התובעים חישב את הסכומים הנ"ל – 1.25% מהמכירה בתוספת 10,000 ₪, הגיע לסך של 60,000 ₪. כששאל את ניר האם הסכים לשלם סכום זה, השיב: "לא התחייבתי בשום מקום". לאחר מכן שינה ניר את גרסתו והעיד כי התכוון לשלם רק 1% עבור הדירה בתוספת 10,000 ₪ נוספים בלבד, ובסה"כ 50,000 ₪. בהמשך נשאל האם נכון שאמר כי 50,000 ₪ בשחור זה כמו 80,000 ₪ עם מע"מ, ולאחר מכן היה שיבוש ברישום התשובה, כעולה מהפרוטוקול, ולבסוף הסכימו באי כוח הצדדים שיירשם בפרוטוקול כי ניר העיד - "אמרתי למוטי 50 אלף ₪ בלי חשבונית זה כמו 80".

עדויות אלה של ניר לא פורטו בתצהירו, ולא בכדי. ניר הציג כמה גירסאות סותרות, שלפי אחת מהן הציע לשלם כ- 60,000 ₪ - סכום שהוא למעשה כ-2% מהעסקה ללא מע"מ, ולפי גרסה אחרת הציע לשלם סכום של 50,000 ₪ שהוא לטענתו כמו 80,000 ₪ בלי חשבונית וזהו סכום התביעה. למרות זאת, ניר העיד שכאשר העלה את הצעותיו הנ"ל לא ידע שאשתו חתמה כמה חודשים קודם לכן על ההסכם שבו התחייבה לשלם לתובעים דמי תיווך בשיעור של 2%.

ב"כ הנתבעת הקדיש פרק ארוך ומפורט בסיכומיו לכך שהתובעים לא התייחסו בתצהיריהם לטענת הנתבעת כי ההסכם נחתם במקום עבודתה למחרת הביקור בדירה. בהקשר זה נטען כי עדותו של אקרמן שלפיה הנתבעת חתמה על ההסכם במשרדם היא עדות שקר, ולמעשה ישראלי הגיע למשרדה של הנתבעת למחרת יום הביקור בנכס. שני התובעים הצהירו כי ההסכם נחתם בנוכחות ישראלי. כשנשאל אקרמן האם גם הוא נכח במעמד החתימה השיב: "אנסה לענות למיטב זכרוני", ולאחר מכן העיד כי "מיה נכנסה למשרד כמו שאני זוכר פעמים רבות ועופר החתים אותם. אני לא ישבתי איתם ומילאתי את הפרטים אבל כן נכנסתי להגיד שלום" (עמ' 8 ש' 22-13). הנתבעת אישרה בחקירתה הנגדית כי חתמה גם על טפסי הזמנה נוספים של התובעים, ולכן משהעיד אקרמן כי לא ראה את פרטי הטופס שעליו חתמה הנתבעת, אין לשלול כי למעשה ראה אותה חותמת על הזמנה אחרת, וסבר בטעות כי מדובר בהזמנה מושא תביעה זו. נוסף על כך, מכלל העדויות בתיק עולה כי ישראלי הוא זה שנפגש עם הנתבעת והחתים אותה על ההסכם, ולמרות זאת, ב"כ הנתבעת לא שאל את ישראלי בחקירתו הנגדית לגבי מקום החתימה על ההסכם, נסיבות החתימה וחילופי הדברים בינו לבין הנתבעת באותו מעמד. לפיכך, בנסיבות העניין אינני מייחס משקל משמעותי לסתירה בין הגרסאות לגבי מקום החתימה על ההסכם.

ככלל, התרשמתי כי עדויותיהם של התובעים היו מהימנות יותר מאלה של הנתבעת ובעלה ניר. כפי שפורט בפסק דין זה לעיל, נתגלו סתירות רבות בעדויותיהם של הנתבעת וניר והם אף העלו גרסאות כבושות, וביניהן גרסה שלפיה הציעו לשלם לתובעים 50,000 ₪ בשחור ללא חשבונית במקום מלוא הסכום בתוספת מע"מ.

השאלה המרכזית שיש לבחון בתיק דנן היא האם הנתבעת הוכיחה את טענתה כי התובעים הטעו אותה בעת שחתמה על ההסכם. הנתבעת חזרה והעידה כי ישראלי אמר לה ש"הכל סגור עם ניר" אך גם הוסיף ואמר לה "תחתמי ואני כבר אסתדר עם ניר", ולכן לא ברור האם לטענת הנתבעת הבינה מישראלי שדמי התיווך כבר סוכמו בינו לבין ניר או שיסוכמו לאחר החתימה. על כל פנים, הצהרתה של הנתבעת כי היה לה ברור שדמי התיווך יעמדו על 1% בלבד איננה מתיישבת עם העובדה שחתמה על ההסכם ובו התחייבות מפורשת לשלם דמי תיווך בשיעור של 2% + מע"מ, וזאת לגרסתה מבלי להתייעץ עם בעלה, מבלי לשאול אותו מה סיכם עם ישראלי לגבי דמי התיווך ומבלי לבקש לשנות את שיעור דמי התיווך בהסכם או להוסיף סייג שלפיו גובה דמי התיווך ייקבע בהמשך בתיאום עם ניר. לפיכך, אין לקבל את טענותיה של הנתבעת שהועלו בעל פה וללא ראיות תומכות כלשהן כנגד מסמך בכתב.

בסיכומים מטעם הנתבעת נטען כי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני - שלפיו אין לקבל טענה בעל נגד מסמך בכתב - הוא ארכאי ובמקרה דנן הוראותיו מתבטלות ממילא, שכן הרצון החופשי הנדרש לכניסתו של ההסכם לתוקף חסר, ולכן ה"ההסכם" הוא כאין וכאפס בבחינת non est factum (לא נעשה דבר). בהקשר זה הפנה ב"כ הנתבעת לע"א 413/79 אדלר נ' מנצור, פ"ד לד(4)29, אלא שבפסק הדין בתיק הנ"ל נקבע לאמור:

"לא ניתן להישען על הטענה הנ"ל [non est factum] אם החותם הבין כי מדובר על מסמך המתייחס, למשל, לעסקה בקשר לנכס פלוני, אך שגה באשר לתוצאותיה המשפטיות של העסקה או באשר להוראות המפורטות הכלולות במסמך. אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית-המשפט נכון להסיק כי החתימה – והמסמך עליו היא מובאת – הם בטלים".

לפיכך, בין אם הנתבעת לא קראה את ההסכם כפי שהעידה בחקירתה הנגדית בבר"ל, ובין אם קראה אותו וידעה שהוא כולל התחייבות לתשלום דמי תיווך בשיעור של 2% + מע"מ, אך חשבה שמדובר בעניין פורמלי בלבד ושיוכלו לנהל על כך מו"מ בהמשך, כפי שהעידה בחקירתה הנגדית בדיון ההוכחות – אין לקבל במקרה דנן טענת "לא נעשה דבר".

אוסיף ואציין כי בע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית ואח', מיום 6.8.07 נקבע כי מי שמעלה טענה זו כי החוזה לא בא לעולם ודינו בטלות נדרש לבסס שני תנאים: (1) קיומו של שוני קיצוני בין המסמך שהחותם האמין שחתם עליו לבין המסמך שעליו חתם למעשה; ו- (2) העדר רשלנות מצדו של טוען הטענה. במקרה דנן, הנתבעת לא ביססה אף אחד מהתנאים הנ"ל. מעדותה של הנתבעת בדיון ההוכחות עלה כאמור כי ידעה שנכתב בהסכם שחתמה עליו כי עליה לשלם לתובעים דמי תיווך בשיעור של 2%, אך לא ייחסה לכך חשיבות. נוסף על כך, הנתבעת לכל הפחות התרשלה כאשר חתמה על הסכם שבו צוין בבירור ובהדגשה כי עליה לשלם דמי תיווך בשיעור של 2% אף שלטענתה היא ובעלה לא הסכימו לכך.

לפיכך, טענת non est factum נדחית.

בשולי הדברים יצוין כי הנתבעת ובעלה טוענים כי מעולם לא חלקו על כך שהתובעים זכאים לדמי תיווך בגין העסקה, וזאת לטענתם בשיעור של 1% + מע"מ. אין חולק כי הנתבעת ובעלה רכשו את הדירה ביום 15/6/14 תמורת סך של 3,375,000 ₪, ומכאן שלגרסתם, התובעים היו זכאים לדמי תיווך בסך של 33,750 ₪ + מע"מ, אך גם סכום זה לא שולם לתובעים לפני מתן פסק הדין החלקי.

לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה במלואה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את מלוא סכום התביעה פחות הסכום ששולם, אם שולם, בעקבות פסק הדין החלקי, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

משחויבה הנתבעת בפסק הדין החלקי לשלם לתובעים סך של 4,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד, ובעקבות קבלת יתרת סכום התביעה, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סכום נוסף של 7,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד, וכן סך של 2,500 ₪ בגין הוצאות - שניהם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

אפשר להגיש פסיקתה לחתימה.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ‏כ"ט סיון תשע"ו, 5 ביולי 2016, בהעדר הצדדים.