אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלוני נ' שירות בתי הסוהר ואח'

פלוני נ' שירות בתי הסוהר ואח'

תאריך פרסום : 30/11/2023 | גרסת הדפסה

ת"א
בית המשפט המחוזי ירושלים
13824-09-14
26/11/2023
בפני השופט:
אריה רומנוב

- נגד -
תובע:
פלוני
עו"ד עידו שטובר ועו"ד יוסי טולדנו
נתבעות:
1. מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר
2. שירותי בריאות כללית – עניינה הסתיים

עו"ד חיים מאיר - בשם הנתבעת 1
פסק דין
 
  1. בתקופה הרלבנטית לענייננו התובע ריצה עונש מאסר בכלא גלבוע בשל עבירות רכוש שעבר. ככזה, התובע היה נתון במשמורת שירות בתי הסוהר ובאחריותו. עניינה של תביעה זו בטענת התובע בדבר האופן הרשלני, לטענתו, שבו טופלה בעיה רפואית שהתגלתה אצלו תוך כדי המאסר. טענת התובע בתמצית היא, שבשל הטיפול הרשלני הנטען אבד זמן יקר שבמהלכו מצבו הבריאותי החמיר, וכתוצאה מאובדן הזמן נגרמה לו נכות שניתן היה למנוע אילו היה מטופל בזמן.

  2. התובע הגיש את תביעתו נגד מדינת ישראל/שירות בתי הסוהר, שבמשמורתה ובאחריותה הוא היה נתון (להלן: "הנתבעת"). בנוסף, התובע הגיש את התביעה נגד שירותי בריאות כללית, נתבעת 2, שמכוח הסכם שנכרת בינה לבין הנתבעת, רופא אורתופד מטעם שירותי בריאות כללית היה בודק ומעניק טיפול לאסירים במרפאה הקיימת בבית סוהר קישון, ובמסגרת זו הוא בדק גם את התובע.

  3. בסמוך לפני ישיבת ההוכחות הראשונה התובע ונתבעת 2 הגיעו להסכם גישור, ובית המשפט נתן להסכם זה תוקף של פסק דין. התביעה המשיכה אפוא להתברר רק נגד הנתבעת, ופסק דין זה ניתן ביחס אליה בלבד.

  4. יש לציין, שעד כה התובע לא הודיע לנתבעת ולבית המשפט מהו סכום הפשרה שאליו הוא הגיע עם נתבעת 2. לאחר חילופי דברים שהתקיימו בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה, התובע והנתבעת הגיעו להסכמה בעניין זה, שתוכנה יובא בהמשך.

  5. במסגרת בירור התביעה העידו מטעם התובע, התובע עצמו וכן מומחה מטעם התובע, פרופ' דניאל רייס. מטעם הנתבעת העידה ד"ר ורה ברסקוב, שהיא רופאה בשירות בתי הסוהר אשר עבדה בתקופה הרלבנטית במרפאת בית הסוהר קישון. בנוסף העיד מומחה מטעם הנתבעת, ד"ר מיכאל לבני.

     

    העובדות

  6. התובע, יליד X.X.62, תושב יהודה ושומרון, ריצה בתקופה הרלבנטית לענייננו עונש מאסר בכלא גלבוע. היה זה מאסרו השישי במספר. באותה עת הוא היה כבן 48-47.

  7. לדברי התובע, בחודש ספטמבר 2009, בהיותו במאסר, הוא החל לסבול מחולשה ברגליים ומזרמים בגפיים העליונות (סעיף 2 לסיכומי התובע).

  8. ממסמכי הנתבעת עולה, כי ביום 8.10.09 התובע נבדק במרפאת בית סוהר קישון על ידי רופאת שב"ס, ד"ר ברסקוב. ד"ר ברסקוב כתבה ברשומה הרפואית הנוגעת לביקור, שהתובע "מתלונן על הרגשת רגל ימין רדומה לפי דבריו כשבועיים". היא הפנתה את התובע לרופא אורתופד המגיע לבית הסוהר, בהתאם להסכם הקיים בין שירות בתי הסוהר לבין נתבעת 2.

  9. ביום 20.10.09 התובע נבדק על ידי רופא אורתופד, ד"ר אבינועם שטרן. ד"ר שטרן כתב ברשומה הרפואית הנוגעת לביקור: "רדימות של רגל ימין – מזה שבועיים. אין כאבים – רק הרגשת רדימות בצורה צירקולארית של הרגל כנראה ממקור גבי". ד"ר שטרן המליץ על טיפול בכדורי אביטרן (להרגעת הכאבים) למשך שבוע, ומעקב.

  10. ביום 25.10.09, היינו 5 ימים לאחר הביקור אצל האורתופד, התובע הגיע שוב לד"ר ברסקוב, שהפנתה אותו שוב לאורתופד. ברשומה הרפואית הנוגעת לביקור זה ד"ר ברסקוב כתבה: "ממשיך להתלונן על הרגשת רגל רדומה, טופל לפי המלצתך ללא הטבה...".

  11. בהתאם להפניה זו התובע נבדק ביום 17.11.09 פעם שנייה על ידי האורתופד, ד"ר שטרן. ברשומה הרפואית הנוגעת לביקור זה הוא כתב: "ממשיך להתלונן על כאבים עם הקרנה לרגל ימין. בבדיקה קיימת חולשה קלה של מיישרי האצבעות של כף הרגל. יתכן בעיה ב-L5 - שרש. יש צורך – יחסית דחוף – תוך מספר ימים - בצילום - CT עש מתני - בשאלת לחץ על שרש -L5 בימין. בינתיים המשך בטיפול תרופתי... לשבוע...".

  12. בהתאם להפניה של ד"ר שטרן לתובע נעשה צילום CT של עמוד השדרה המותני. במסגרת הליך זה לא נמסר מהו המועד המדויק שבו נעשה הצילום. ואולם ניתן לקבוע, שלכל המאוחר הצילום נעשה ותוצאותיו הגיעו למרפאת שירות בתי הסוהר, ביום 20.12.09. בעקבות הגעת תוצאות הצילום ד"ר ברסקוב הפנתה את עניינו של התובע לאורתופד. היא כתבה: "חזר מבדיקת CT עו-ש לבדיקתך".

  13. ביום 22.12.09 התובע נבדק בשלישית על ידי ד"ר שטרן שכתב: "חזר מ- CT- נתן לראות ספונדילו – קל מאד בן L5-S1 – עם פסאודו בלט קל ללא לחץ נכר על הקורד. צורת הליכתו – ביזארית – ולא מתאימה לשום ממצא אוביקטיבי אצלו. כטיפול לכאבים המשך ב-NSAID – באביטרן לעוד 10 ימים. מנוחה ומעקב. בקשר לנימול בידיים אולי לחץ קל על המדיאנוס – שאמור להשתפר עם האביטרן".

  14. ביום 1.2.10, היינו כחודש ו-10 ימים לאחר שהתובע נבדק בשלישית על ידי ד"ר שטרן, התובע הובא לחדר המיון של בית חולים "העמק" בעפולה. לא הוצג רישום בדבר הסיבה המדויקת לכך, אך יש יסוד להניח שהדבר נבע מהחמרה שחלה במצבו. בתעודה הרפואית מבית החולים נרשם: "מזה חודשיים חולשה ברגל ימין ופרסטזיות בידיים". הומלץ על המשך בירור אצל נוירולוג, ונרשם כי יש לתאם תור (ת/1).

  15. ביום 14.2.10 התובע הובא ליחידה הנוירולוגית בבית החולים "העמק", והוא נבדק על ידי רופאה נוירולוגית. נרשם שהתובע סובל מחולשה ברגל ימין ופרסטזיות בשתי הידיים, עם החזרים מוגזמים וקולונוס. הרופאה העלתה חשד לפתולוגיה בצוואר כגורם לשיתוק. היא כתבה כי יש לבצע בדיקת MRI של עמוד השדרה הצווארי בהקדם, ועם התשובות של הבדיקה יש להגיע לנוירולוג.

  16. ככל הידוע ביום 23.3.10 נערכה לתובע בדיקת MRI במכון מור-מאר בכפר סבא, אשר תוצאותיה נשלחו לרופא המטפל בשב"ס במכתב מיום 23.3.10. על פי חותמת המופיעה על גבי המכתב שנשלח על ידי מכון מור-מאר, המכתב הגיע לד"ר ברסקוב ביום 13.4.10. בפענוח הבדיקה נכתב, כי "יש תמונה המתאימה למיאלופתיה ספונדילאטית".

  17. ביום 8.6.10, היינו כחודשיים וחצי לאחר שלתובע נערכה בדיקת MRI, התובע הובא לבית החולים רמב"ם בחיפה ונבדק ידי נוירוכירורג, שכתב: "בן 48 סובל מכאבי צוואר עם חולשה מתקדמת בידיים ורגליים R e L ונימול". הנוירוכירורג קבע, שהתובע "זקוק בהקדם לטיפול בניתוח".

  18. ביום 1.7.10, היינו כשלושה שבועות לאחר מכן, התובע נותח בבית החולים רמב"ם. המומחה מטעם התובע, פרופ' רייס, הסביר במהלך עדותו בבית המשפט מהי הבעיה הרפואית שממנה התובע סבל, והוא הבהיר שהניתוח הצליח לעצור את התקדמות המחלה אך לא לרפא את הנזקים שכבר נגרמו. וכך הוא אמר:

    "היה לו שינוי בעמוד השדרה הצוואר, שינוי בחוליות עצמן בדיסקוסים, השינוי גרם להיצרות התעלה בה עובר חוט השדרה. השינוי הן בחוליות והן בסחוס שבין החוליות הוא תהליך ניווני. השינוי בד"כ בהתחלה אין הרבה לחץ ואחר כך יש לחץ בצד הקדמי של עמוד השדרה. יש את העצבים שיורדים מהמוח לחלק התחתון של הגוף. ובעיקר ישנם בקרבת המקום איפה שהחוליה לוחצת יש את השרירים. כמה שזה יותר לוחץ הפיקוח הוויסות של הפעולה של השרירים מתחילה להיות מופרעת יותר. כבר לא מעבירה את ה.. מהמוח לתא שזה התא של השריר עצמו. זה מה שקרה אצל התובע. זה התחיל אצלו בהרגשה של רדימות ברגל וקצת כאבים בחלק התחתון של הגוף וכעבור שבועות זה התחיל להפריע לו בהליכה והקושי בהליכה התקדם לאט עד שהגיע לניתוח שהצליח לסלק את הלחץ אבל הנזק שנגרם עד לשלב הניתוח היה קבוע. הניתוח לא עזר לרפות אותו אלא רק הצליח להפסיק את התקדמות הנזק" (עמ' 11, ש' 21-12).

     

  19. אשר למצבו הפיזי והתפקודי הנוכחי של התובע, פרופ' רייס אמר במהלך עדותו:

    ת. קשה לו ללכת. הוא הולך ספסטי. אין לו שליטה. הוא יכול ללכת בעזרת ההליכון או קביים אפילו כמה מאות מטרים. הוא צריך תמיד להיזהר כי אין לו שיווי משקל אז הוא חייב תמיכה של הליכון או קביים. יכול אולי להסתדר עם שתי מקלות סקנדינביות. הוא לא יכול לעשות שום דבר גופני, שום עבודה פיזית. עבודה רק בישיבה.

    ש.כ.ה. להתקלח, לטפל בעצמו

    ת. יכול. יכול להתלבש לבד. להתקלח לפי דעתי גם יכול אבל זה מסורבל ולא נוח. לבשל לעצמו אולי הוא יכול" (עמ' 21 ש' 25-19).

     

    שאלת האחריות

     

    תמצית טענות התובע

     

  20. ב"כ התובע עומדים בסיכומיהם על כך, שהתובע היה אסיר ולכן הוא לא היה יכול לפנות בכוחות עצמו לרופא או לבית חולים ולבקש שיטפלו בו בדחיפות. "למעשה הוא תלוי לחלוטין בהיענות והסכמת עובדי הנתבעת שיסכימו שרופא חיצוני יבדוק אותו ויתאם עבורו ניתוח דחוף. משום כך – חלה על הנתבעת חובה מוגברת לבריאותו ושלומו של התובע" (סעיף 10 לסיכומי התובע).

  21. כפי שצוין, הטענה העומדת ביסוד התביעה היא, שבשל הטיפול הרשלני שלו טוען התובע, אבד זמן יקר שבמהלכו מצבו הבריאותי החמיר, וכתוצאה מאובדן הזמן נגרמה לו נכות שניתן היה למנוע אילו היה מטופל בזמן. לטענת התובע, במהלך הזמן עד הניתוח מצבו הנירולוגי התדרדר וניתן היה לעמוד על כך. לדבריו, "בעוד בחודש ספטמבר שנת 2009 הוא סבל רק מרדימות ברגליו מצבו הדרדר ובחודש יולי ע(ר)ב כניסתו לניתוח הוא כבר סבל מחולשה קשה בשתי רגליו, עקב שיתוק ספסטי של שתי רגליו" (סעיף 54 לסיכומי התובע).

  22. לדברי התובע, מעדותו של פרופ' רייס עולה, שהעיכוב שחל בטיפול בתובע נבע משתי סיבות, כמפורט להלן;

  23. הסיבה האחת היא, האבחון הרפואי המוטעה שנעשה על ידי ד"ר שטרן, שסבר בטעות כי מקור הבעיה הקיימת אצל התובע הוא בגב התחתון ולא בצוואר. לטענת התובע, עקב האבחון השגוי "נדחתה האבחנה הנכונה משך חודשיים לפחות" (סעיף 12 לסיכומי התובע). לטענת התובע, האבחון המוטעה נבע מכך שלא נעשתה לתובע הבדיקה הקלינית המתחייבת.

  24. כפי שצוין, ד"ר שטרן אינו עובד של שירות בתי הסוהר אלא עובד של נתבעת 2, שירותי בריאות כללית. התובע טוען, שהנתבעת אחראית כלפיו באחריות שילוחית לרשלנותו הנטענת של ד"ר שטרן (סעיפים 33 ו-52-48 לסיכומי התובע).

  25. הסיבה השנייה היא, הטיפול המנהלי האיטי של הנתבעת, שחרף ההתדרדרות שחלה במצבו הניורולוגי של התובע היא לא דאגה להפנות אותו במידת הדחיפות שהתחייבה בנסיבות העניין, לביצוע הבדיקות והטיפולים שהיה צריך לבצע. לטענת התובע, חל עיכוב של חודש בביצוע צילום CT מהמועד שבו ד"ר שטרן קבע שיש לבצע צילום כזה "תוך מספר ימים" ועד למועד שבו הצילום בוצע; חל עיכוב של חודש וחצי נוסף ממועד הבדיקה האחרונה שנעשתה על ידי ד"ר שטרן ועד הפניית התובע למיון; וחל עיכוב נוסף של כמעט שלושה חודשים מעת פיענוח בדיקת ה-MRI ועד להפניית התובע לנוירוכירורג (סעיפים 23 ו-24 וסעיף 36 לסיכומי התובע). לטענת התובע, "מדובר בעיכוב מצטבר של ששה חודשים – כלומר, ללא עיכובים אלו למצער ניתן היה לנתח את התובע בתחילת או באמצע חודש פברואר, עוד טרם הופעת הפרפלגיה..." (סעיף 25 לסיכומי התובע).

     

    תמצית טענות הנתבעת 

  26. בהסתמך על חוות הדעת והעדות של המומחה מטעמה, ד"ר לבני, הנתבעת טוענת, "שתהליך האיבחון בעניינו של התובע לא רק שלא היה אר(ו)ך מהממוצע אלא שהיה מהיר משמעותית יותר." לטענת הנתבעת, בעוד שמשך הזמן הממוצע לאיבחון עומד על בין שנה לשנתיים, הבעיה הרפואית של התובע אובחנה תוך 8 חודשים (סעיף 4.1 לסיכומי הנתבעת).

  27. לעניין משך האבחון והטיפול בתובע הנתבעת מוסיפה וטוענת, ש"גם מועד ביצוע בדיקת ה- CT היה קצר יותר מהממוצע אף לשיטת מומחה התובע" (סעיף 4.2 לסיכומי הנתבעת).

  28. לטענת הנתבעת, "גם אם נניח שניתן היה לקצר את תהליך האיבחון לא הוכח שקיצור שלו היה מביא לתוצאה אחרת – אדרבה הראיות מלמדות אחרת" (סעיף 5 לסיכומי הנתבעת). בעניין זה הנתבעת מסתמכת בין היתר על דברי המומחה מטעם הנתבעת שכתב בחוות דעתו ש"כיום לא ניתן לדעת מה הייתה נכותו של (התובע – א.ר.) לו היה מנותח באופן מיידי" (עמ' 4 לחוות הדעת). לטענת הנתבעת, גם אילו הניתוח היה מבוצע במועד מוקדם יותר, לא היה בכך כדי למנוע את נכותו של התובע.

  29. הגם שהדברים לא נאמרו על ידי הנתבעת בסיכומיה מצורה מפורשת, נראה שהנתבעת דוחה את טענת התובע שהיא אחראית באחריות שילוחית למעשיו של ד"ר שטרן. לטענת הנתבעת, היא שכרה את שירותיה של נתבעת 2, שירותי בריאות כללית, על מנת שתיתן טיפול רפואי מקצועי לשוהים בכלא, ובכללם לתובע. ב"כ הנתבעת הבהיר עניין זה במהלך הדיונים באומרו: "בתשובה לשאלת ביהמ"ש אני מבקש להבהיר, דר' שטרן הוא רופא של בית חולים העמק. יש הסכם בין שב"ס לבית החולים העמק, שבית החולים העמק מספק שירותים רפואיים למקרי שב"ס. אנחנו כופרים בכל אחריות של שב"ס. הרופא לא מועסק על ידי ולא מקבל כסף משב"ס. במקום שאני אשלח כל פעם את האסיר למרפאה בבית החולים העמק, בית החולים מעמיד את המרפאה שלו אצלי. ביהמ"ש יכל לומר שטעה שב"ס שבחר את בית החולים העמק לטפל" (עמ' 16, ש' 9-5).

  30. לטענת הנתבעת, "אם קיימת אחריות הרי שחלקה של הנתבעת 2 באחריות הוא המרכזי והעיקרי" (סעיף 7 לסיכומי הנתבעת).

     

    שאלת האחריות – דיון והכרעה

  31. ביסודה של המחלוקת הקיימת בין הצדדים בשאלת האחריות נצבת מחלוקת בין המומחים מטעמם. פרופ' רייס מצד אחד וד"ר לבני מצד שני. לאחר שנתתי דעתי לחוות הדעת של המומחים ולעדויותיהם בבית המשפט, וכן לטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שיש להעדיף את דעתו של מומחה התובע, פרופ' רייס.

  32. מחוות דעתו ומעדותו של פרופ' רייס עולה, שהעיכוב הלא מוצדק שחל בטיפול בתובע נבע משתי סיבות: הסיבה האחת היא, האבחון הרפואי המוטעה שנעשה על ידי ד"ר שטרן, שסבר בטעות כי מקור הבעיה הקיימת אצל התובע הוא בגב התחתון ולא בצוואר. הסיבה השנייה היא, הטיפול האיטי שנעשה על ידי הנתבעת. וכך פרופ' רייס כותב בחוות דעתו:

    "תסמונת דרמטית של פראפרזיס ספסטי מסיבת לחץ על חוט השדרה הצווארי קיבל את הטיפול הנכון רק כעבור 10 חודשים (!) מיום פנייתו הראשונה של החולה לרופא. עובדה זו מהווה מחדל שאינו תואם את רמת הטיפול המקובל בארצנו.

    אני מזהה את המחדל העיקרי בסחבת שחלה בין האיבחון הראשוני שנעשה בבי"ח "העמק" ביום 01.02.10 והאיבחון המקצועי והסמכותי של הנוירולוג מיום 14.02.10 ובין הצגת החולה בפני הנירוכירורג ברמב"ם רק ביום 08.06.10 ז.א., איש לא דאג או לא הבין את דחיפות וחומרת המצב במשך 4 חודשים.

    אני קובע שעובדה זו היא במסגרת רשלנות רפואית.

    לגבי הטיפול הראשוני (3 ביקורים אצל האורתופד במסגרת השב"ס), מגלים אי יכולת אבחנתית וחוסר רישום של תוצאות הבדיקות (ה)קליניות, אם נעשו בכלל!? עובדה שגם היא אינה מקובלת עפ"י הפרקטיקה התקינה." 

     

  33. בעדותו בבית המשפט פרופ' רייס הבהיר, שהטענה העיקרית שלו ביחס להתנהלותה של הנתבעת מתייחסת לתקופה שמאז יום 14.2.10, מועד בו התובע נבדק על ידי רופאה נוירולוגית בבית חולים "העמק" שהעלתה חשד לפתולוגיה בצוואר וכתבה שיש לבצע בדיקת MRI של עמוד השדרה הצווארי בהקדם, ועד ליום 8.6.10, מועד בו התובע נבדק על ידי נוירוכירורג בבית חולים רמב"ם. פרופ' רייס אמר, בין היתר בעדותו: "הביקורת העיקרית שבין 14.2 עד יוני הבן אדם לא נותח" (עמ' 17, ש' 20-19).

  34. במהלך עדותו פרופ' רייס התבקש להתייחס לאילוצים הקיימים במציאות בכל הנוגע לזמינות של מתן שירותים רפואיים, וכך הוא אמר:

    ש.כ.ה. עו"ד מאיר אומר שיש רפואה שכפופה לאילוצים כלכליים – למשל אם.אר.איי אי אפשר לעשות כמה שרוצים. במציאות שאנחנו נמצאים –

    ת. אני לא מקבל את הגישה של עו"ד מאיר משום שהדברים האלה טמונים בהבנה של המקרה. עד כמה זה דחוף וכמה יש סכנה של התקדמות של פתולוגיה שיכולה להביא לנכות קשה. הוא נשלח למיון בעפולה וחזר משם עם האבחנה שיש לו שיתוק ספסטי חלקי של שתי הרגליים שלו והוא צריך באופן מיידי לראות נוירולוג. אם זה מגיע לרופא משפחה אני רואה ברופא השב"ס כמו רופא משפחה – הוא היה צריך למחרת היום להרים טלפון לנוירולוג המקומי שם ולהגיד שיש לו מקרה כזה וכזה אצל אדם צעיר ולבקש את הדעה שלו. לא מספיק שלוקחים את המסמך ממיון ושמים בערימה של הזמנות לנוירולוג. אותו דבר אם מקבלים מכתב מנוירולוג שיש נזק בחוט שדרה צווארי לא מחכים לתור של אם.אר.אי. זה מקרה דחוף ואם הוא רופא משפחה שדואג לפציינטים שלו הוא היה צריך להרים טלפון למכון אם.אר.איי ואומר לו שיש מקרה שלא יכול לחכות לתור שיש מקרה רציני וצריך אם.אר.אי כמה שיותר מהר. אני לא רואה שנעשה דבר וחצי דבר כדי לזרז את הטיפול של התובע שכבר מהמיון הגיע אם אבחנה רצינית. לא ייתכן שבין היציאה מחדר מיון ועד למועד הניתוח עברה חצי שנה. אי אפשר להגיד התור ארוך התור ארוך." (עמ' 12, ש' 22-9).  

     

  35. ובהמשך, במסגרת חילופי דברים עם בית המשפט, פרופ' רייס אמר דברים אלה:

    לביהמ"ש:

    ש. אני כשופט, צריך את הניסיון שלך. את חוש האצבעות שלך. אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי. האם מה שקרה פה הוא רשלנות שאף רופא סביר לא יכל... אולי היה אפשר לעשות יותר טוב. מנקודת מבט של מערכת רפואית, משהו שהוא מחוץ לתחום הסבירות.

    ת. אני לא שולל את הקושי להשיג דברים מהר. אני רואה כאן עובדה. אדם בא עם אבחנה רצינית. לוקח חצי שנה לקבל טיפול. אני לא רואה בכל התקופה הזאת, דוקומנט אחד שרופא כללי מנסה לעשות משהו. לא מברר, לא טלפון, לא ניסיון הכי פשוט שרופא כללי מזרז את העניין שלו. אני לא רואה בדיקה שהוא בדק אותו" (עמ' 15, ש' 17-10).

     

  36. פרופ' רייס אמר עוד בעניין זה:

    ש. לפי הרישום של ה- 14.2 מה אתה יודע על מצבו

    ת. אני מוצא שיש לו סימנים של שיתוק ספסטי, שרירים של הרגליים תפוסים ואין לו שליטה על השרירים של הרגליים

    ש. נהיה רגע אופטימיים. ב- 14.2 אתה מבקש אם.אר.אי דחופה. תוך כמה זמן אתה מצפה לקבל את התשובה המהירה?

    ת. לפי הניסיון שלי אפשר לקבל תוך שבוע אם.אר.אי ופיענוח עוד שבוע. זה אם אתה אישית מטפל בזה.

    ש. ועכשיו צריך להזמין תור לניתוח. תוך כמה זמן נגיע לניתוח

    ת. אם זה דחוף תוך 10 ימים

    ש. אז עבר חודש. בתסריט האופטימלי ביותר אחרי חודש אנחנו מגיעים לניתוח

    ת. באמצע מרץ במקום יולי.

    ש. לשיטתך בחודש הזה תהיה החמרה נוספת במצבו שאנחנו במקרה הטוב אם הניתוח מצליח ולא תמיד מצליח

    ת. מצליח לרוב למנוע הרעה

    ש. במקרה הטוב הניתוח מצליח למנוע הרעה נוספת באמצע מרץ

    ת. כן.

    ש. כשהוא כבר סובל מנוקשות

    ת. קושי בהליכה ושיווי משקל

    ש. אז למה אתה כותב בחוות הדעת שלך שאתה מעריך שהוא היה אילו היה טיפול טוב לא היתה נותרת נכות

    ת. אני חושב שאם ד"ר שטרן היה בודק לו בדיקה נוירולוגית ורואה שיש לו סטסטיות כלומר נוקשות, מיד מבין שהוא צריך לבדוק דחוף את מערכת העצבים המרכזית – אם זה ברגליים זה בחוט השדרה ואם היה מרים תוך יומיים טלפון לאם.אר.אי היה מקבל תוך שבועיים לתשובה עם פענוח" (עמ' 20 ש' 17 – עמ' 21 ש' 9).

     

  37. במהלך עדותו בבית המשפט פרופ' רייס התבקש להתייחס לטענה שהועלתה על ידי המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר לבני, והמומחה מטעם נתבעת 2, ד"ר מוני בניפלא (שלא העיד בבית המשפט לנוכח הסכם הפשרה שהושג עם נתבעת 2), בדבר האפשרות לנקוט בדרך של טיפול שמרני ולא באמצעות ניתוח. וכך הוא אמר:

    ש. ד"ר בנפלא הביא גם מאמרים שהראו שאין הבדל בתוצאות בין טיפול שמרני לפולשני.

    ת. טיפול שמרני זה לגיטימי בתנאי שאין התקדמות. המאמר שאתם מציגים לנו על טיפול שמרני ואני הוצאתי את המאמר שלי. ניתן לתת טיפול שמרני בתנאים מסוימים שאתם לא מצטטים את התנאים המסויימים. התנאים – ניתן לתת טיפול שמרני ולא ניתוחי עם אשפוז של הפציינט, עם טיפול מתיחה 8-9 שעות למשך שבועיים וביקורת קפדנית כל 3 חודשים. תנאים כאלה אפשר לנסות. הטיפול השמרני בלי ניתוח אומר שבאותו רגע כשרואים התקדמות של המחלה באותו רגע שרואים את זה צריך לעבור לטיפול ניתוחי. ארבעת הנקודות האלה לא מופיעות במה ששלחתם" (עמ' 17, ש' 27-21).

     

  38. פרופ' רייס התבקש גם להתייחס לקצב התקדמות המחלה, וכפועל יוצא מכך ל"תרומה" בהתקדמות המחלה שיש ליחס לכל אחת משתי התקופות שגרמו לעיכוב באבחון ובטיפול במחלתו של התובע. אביא את דבריו בעניין זה:

    "ש.כ.ה. התקופה הרפואית מאוקטובר עד פברואר 4 חודשים והתקופה השניה מרץ עד יוני בערך גם 4 חודשים. מבחינת התרומה – האם אתה יכול לומר לי מה אחראי או מה אחראי יותר למצב הנוכחי של התובע – התקופה הראשונה, השניה או שתיהן?

    ת. אני לא יכול לענות על השאלה הזאת כי לא ראיתי אותו בתקופות השונות. אני אומר שצריך לקחת מקשה אחת ולעשות חצי חצי כי אנחנו לא יודעים.

    ש.כ.ה. כלומר, הנחת המוצא היא שהמחלה התקדמה בצורה רציפה ואז החצי הראשון דומה פחות או יותר לחצי השני

    ת. נכון. זה תהליך לא בצ'יק."

     

  39. ובהמשך הוא אמר בעניין זה: 

    "אני לא אוהב לנחש. אני חושב שסביר לחשוב על מחלה ניוונית שלאט, לאט מתקדמת שההתקדמות שווה בשתי התקופות" (עמ' 19, ש' 13-12).

     

  40. פרופ' רייס התבקש להתייחס גם לשאלת "האשם" ביחס לכל אחת מהתקופות. וכך הוא אמר:

    "ש. מנקודת מבטך כרופא – האם בתקופה הראשונה יש רשלנות, האם בתקופה השניה יש רשלנות. איפה אתה רואה את הרשלנות היותר גדולה?

    ת. אני רואה חומרה גדולה יותר בתקופה השניה. תקופה א רצופה טעויות, הרופא לא עשה את האבחנה הנכונה.

    ש. אז האם זו טעות או רשלנות

    ת. הוא לא התרשל. לא עשה מ שהו רע. לא עשה ניתוח והזיק לפציינט. אלא האבחנה התארכה. התקופה השניה אני רואה כישלון של הטיפול הרפואי של בית הסוהר במובן שהן אדם שיש לו קושי בהליכה, אני לא רואה שבדקו אותו שניסו לזרז את האם.אר.אי, לזרז את הניתוח. לא רואים שמישהו הרים טלפון לרמב"ם וניסה לזרז את הניתוח. חוסר דאגה אלמנטרית לאדם שיש לו מחלה שצריך לעשות איתה משהו זריז וגם לא נתנו לו טיפול שמרני" (עמ' 18 ש' 26 – עמ' 19 ש' 5).

     

  41. מעדותו של פרופ' רייס עולה, שאצל התובע התחולל תהליך מתמשך של התפתחות המחלה והחמרת מצבו של התובע, וכי כל שבידי הרפואה לעשות הוא למנוע החמרה נוספת, אך לא להשיב את הגלגל לאחור ולרפא נזק שכבר נגרם. בהעדר מידע אחר, פרופ' רייס מעריך שקצב ההתפתחות של המחלה והחמרת מצבו של התובע, הוא קצב קבוע.

  42. פרופ' רייס דיבר כאמור על שתי תקופות, ואולם אני סבור שלצורך ענייננו יש לדבר על שלוש תקופות, כמפורט להלן;

  43. התקופה האחת, היא התקופה שבה מחלתו של התובע התפתחה והחמירה שלא באשמת הנתבעת ולא באשמת נתבעת 2. תקופה זו כוללת את התקופה שראשיתה במועד שבו התובע החל לחוש לראשונה בבעיות, ועד למועד שבו התובע הגיע לראשונה למרפאת שב"ס, היינו עד ליום 8.10.09. בתקופה זו מחלתו של התובע התפתחה שלא "באשמת" איש. לתקופה זו יש להוסיף את התקופה שממילא התובע, ככל אדם, היה צריך להמתין לצורך עריכת הבירור הרפואי, גם אילו הדברים היו מתנהלים בקצב הסביר. שהרי גם במקרה של התנהלות תקינה הבירור הרפואי אורך זמן. כך למשל לגבי ביצוע צילום CT וכך לגבי בדיקת MRI. לשתי תקופות אלה יש להוסיף את התקופה שראשיתה ביום 8.6.10, מועד בו התובע נבדק על ידי נוירוכירורג בבית חולים רמב"ם שקבע שיש לנתח אותו בהקדם, ועד ליום 1.7.10 מועד בו התובע נותח בבית החולים רמב"ם.

  44. ביחס לתקופה זו יש להעיר, שפרופ' רייס כתב בחוות דעתו: "כיום לא ניתן לדעת מה הייתה נכותו של מר ג'מהור לו היה מנותח באופן מיידי. אולם בהחלט ישנה סבירות טובה שהתערבות מיידית אחרי פנייתו הראשונה לרופא לא הייתה מותירה נכות כלשהי, ואם כן – אז הנכות הייתה מזערית ובוודאי לא משמעותית". כאמור, התובע הגיע לראשונה למרפאת שב"ס לאחר שתהליך המחלה כבר החל, וכאמור ההנחה היא שנזק שנגרם לו תוך כדי התהליך הרציף הוא בלתי הפיך. כפי שציינתי, גם אין לזקוף לחובת הנתבעת או לחובת נתבעת 2 את הזמן שהיה חולף ממילא לצורך עריכת הבירור הרפואי גם במצב הדברים הרצוי, וכן את הזמן שהתובע היה מצוי למעשה בטיפול של בית חולים רמב"ם.

  45. במילים אחרות, אני סבור שיש לקבל את טענת הנתבעת, אך רק באופן חלקי, ולקבוע שגם אם אף אחת מהנתבעות לא הייתה מתרשלת, התובע היה נותר עם נכות כלשהי.

  46. התקופה השנייה, היא התקופה שלנוכח סברתו המוטעית של רופא הנתבעת 2, ההנחה הייתה שלתובע יש בעיה בעמוד השדרה המותני ולא בעמוד השדרה הצווארי. ראשיתה של תקופה זו ביום 20.10.09, מועד בו התובע נבדק לראשונה על ידי ד"ר שטרן, וסופה ביום 14.2.10, מועד שבו התובע נבדק בבית החולים "העמק" על ידי רופאה נוירולוגית, שהעלתה חשד שהבעיה היא בצוואר ולא בעמוד השדרה המותני. מדובר בתקופה של כארבעה חודשים, והאחריות לתקופה זו רובצת על נתבעת 2.

  47. ביחס לתקופה השנייה יש להעיר, ובהדגשה רבה מאד, שקביעת האחריות של נתבעת 2 היא במסגרת הליך זה, ולצורך הליך זה בלבד. כפי שצוין, התובע ונתבעת 2 הגיעו להסכם גישור עוד לפני שמיעת הראיות, ולכן נתבעת 2 לא נטלה חלק בבירור ההליך. קולה לא נשמע ודברה לא נאמר. משכך, קביעת האחריות של נתבעת 2 במסגרת הליך זה אינה מחייבת את נתבעת 2 ואין בה כדי להטיל דופי בד"ר שטרן, בשום צורה ודרך.

  48. התקופה השלישית, היא התקופה שמאז יום 14.2.10 ועד ליום 8.6.10. ביחס לתקופה זו מקובלת עליי טענת פרופ' רייס, שהיה על הנתבעת "ללחוץ" ולגרום לזירוז המועד לביצוע בדיקת MRI, וכן מקובלת עליי טענתו, כי לאחר שהתבררו תוצאות בדיקת ה- MRIהיה על הנתבעת "ללחוץ" ולגרום לזירוז בדיקתו של התובע על ידי נוירוכירוג.

  49. לאחר ששקלתי בדברים הגעתי לכלל מסקנה שאת הגורמים למצבו הבריאותי הנוכחי של התובע, כפי שאעמוד עליו להלן, יש לחלק באופן הבא: 30% ממצבו הנוכחי של התובע יש לייחס להתפתחות המחלה ללא קשר למאן דהו; 35% ממצבו הנוכחי של התובע יש לייחס לזמן שחלף בגלל האבחון השגוי של נתבעת 2; ו-35% ממצבו הנוכחי של התובע יש לייחס לזמן שחלף בגלל הטיפול הלקוי של הנתבעת.

  50. כפי שצוין, התובע טוען שיש לייחס לנתבעת אחריות שילוחית למעשיו של ד"ר שטרן. יש לציין, כי במהלך שמיעת הראיות ב"כ התובע הבהיר ואמר: "התביעה שלי כלפי נתבעת 2 בית חולים העמק התמקדה בכך שד"ר שטרן היה רופא של בית החולים העמק (קופת חולים) הם שלחו אותו והוא התרשל באבחון" (עמ' 19- ש' 16-15).

  51. שאלת טיב היחסים שבין הנתבעת לבין נתבעת 2 לא התלבנה כראוי במהלך בירור התביעה, ודי אם אציין כי ההסכם שלפי הטענה נכרת בין הנתבעת לבין נתבעת 2 לא הוגש כראיה. כל שניתן לומר בעניין זה הוא, שהתמונה המונחת לפניי לא מבססת את טענת התובע שיש לייחס לנתבעת אחריות שילוחית למעשיו של ד"ר שטרן. פשיטא, שאם הנתבעת הייתה שולחת את התובע לבית חולים "העמק" והוא היה נבדק שם על ידי ד"ר שטרן, שהוא רופא בבית חולים "העמק", לא היה בכך כדי להטיל על הנתבעת אחריות שילוחית למעשיו של ד"ר שטרן. מעדותה של ד"ר ברסקוב עולה, שרופאים מומחים מבית חולים "העמק", בתחומים שונים, היו מגיעים לבית הסוהר ובודקים אסירים ב"חדר מומחים" (עמ' 40, ש' 10-3). לדבריה, "... זה יותר נוח. כל מיני מומחים היו באים למרפאה" (עמ' 40, ש' 8). אני סבור, כי העובדה שמטעמי נוחות במקרים מסוימים במקום ששירות בתי הסוהר יסיע אסירים לבית החולים, רופאים מומחים של בית החולים היו מגיעים לבית הסוהר, אינה מטילה על שב"ס אחריות שילוחית למעשי הרופאים המומחים.

     

    הנזק

    הנכות הרפואית

  52. הבאתי לעיל את דבריו של פרופ' רייס בבית המשפט באשר למצבו הפיזי והתפקודי הנוכחי של התובע. בחוות דעתו פרופ' רייס כתב: "נכות כה קשה מביאה לכך שמר... (התובע – א.ר.) יזדקק לעזרה מרובה יומיומית, והוא למעשה מוגבל מלעבוד, בוודאי בעבודות שדורשות מאמץ פיזי כלשהו". פרופ' רייס הביע דעתו כי הנכות הצמיתה של התובע עומדת על 50% לפי סעיף 29(2)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

  53. המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר לבני, הביע את דעתו שהנכות הצמיתה של התובע עומדת על 20% לפי סעיף 29(2)(א) לתוספת לתקנות. הוא כתב בחוות דעתו: "... עמיתי מצא בבדיקה שהכוח הגס של שרירי הגפיים התחתונות תקין ואין חסר תחושתי בהן. גם אין חסר בגפיים העליונות. ממצאים כאלה, בהחלט אינם מתיישבים עם נכות בשיעור של 50%!!...".

  54. במענה לדבריו של ד"ר לבני, פרופ' רייס כתב בחוות דעת משלימה שנערכה על ידו, דברים אלה: "בעניין אחוזי הנכות הרי אין קשר בין כוח השרירים וקביעת אחוזי הנכות כאן כפי שד"ר לבני טוען. הנכות כאן היא של שיתוק ספסטי (זאת אומרת אובדן המתח הנכון בשרירים ואובדן הקואורדינציה בהליכה), לכן קובעים כאן את הנכות כפי שכתבתי בחוות דעתי המקורית על פי תקנות המ.ל.ל. עבור פראפרזיס ספסטי סעיף 29(2)(ב). מדובר באטקסיה בגלל קושי בשווי המשקל וקושי בשליטה על הרגליים, לכן גם הצורך להשתמש בזוג קביים. לא מדובר על אובדן כוח שרירי, אלא מדובר בהפרעה תפקודית חמורה בשרירים".

  55. גם בעניין זה מצאתי להעדיף את חוות דעתו של פרופ' רייס, בהיותי סבור שדרגת נכות של 50% משקפת בצורה הולמת יותר את מצבו הפיזי והתפקודי של התובע, כמתואר לעיל, מאשר דרגת נכות של 20%. אני קובע אפוא, שדרגת הנכות הרפואית של התובע היא 50% לצמיתות.

     

    הערה

  56. להלן אדון בראשי הנזק הנטענים על ידי התובע. אקדים ואומר, כי הסכומים שאותם אקבע להלן הם הסכומים שהיה מקום לפסוק לתובע אילו הייתי קובע שמלוא האחריות למצבו הבריאותי והתפקודי הנוכחי מוטלת על הנתבעת. ואולם כמובא לעיל, קבעתי שיש לייחס לנתבעת אחריות רק ל-35% ממצבו הנוכחי של התובע. מכאן, שהפיצוי שעל הנתבעת לשלם לתובע עומד על 35% מהסכומים שאקבע.

     

     

    אובדן השתכרות 

  57. על דרך הכלל ניתן לומר שנכות כמו זו שיש לתובע פוגעת בצורה משמעותית בכושר ההשתכרות של אדם וביכולתו לעבוד. ברם, במקרה שלפנינו ניצב קושי משמעותי לפני התובע והוא, שלא עלה בידו להוכיח שהוא עבד עבודה של ממש, לפחות מאז שנת 1997 כפי שהוא עצמו מודה (עמ' 23, ש' 11-10), דבר שעשוי ללמד על מה שהיה צפוי מבחינה תעסוקתית לאחר שחרורו של התובע מהמאסר שבו היה נתון בעת שהתפתחה אצלו המחלה שבקשר אליה הוגשה תביעה זו.

  58. כאמור, התובע, יליד X.X.62, תושב יהודה ושומרון. הוא מתגורר בכפר ליד בית ענאן. מרישומי שירותי בתי הסוהר עולה, כי המאסר שבקשר אליו הוגשה תביעה זו היה המאסר השישי שלו. אין חולק שלאחר שהתובע שוחרר ממאסר זה הוא לא עבר עבירות נוספות ולא ריצה מאסרים נוספים. בעדותו הוא אמר: "זהו. מספיק. גם המצב שלי וגם הגיל שלי לא מאפשר" (עמ' 25, ש' 25).

  59. ואלה התאריכים שבהם התובע היה נתון במשמורת שב"ס:

    • מיום 11.8.96 ועד ליום 1.10.96.

    • מיום 25.11.97 ועד ליום 29.11.99.

    • מיום 28.9.00 ועד ליום 20.1.03.

    • מיום 5.2.04 ועד ליום 1.9.05.

    • מיום 24.10.06 ועד ליום 19.3.07.

    • מיום 7.1.08 ועד ליום 6.11.12.

       

  60. מנתונים אלה עולה, שהמאסר האחרון שבקשר אליו הוגשה תביעה זו, היה לתקופה של 4 שנים ו-10 חודשים. התובע השתחרר ממאסר זה ביום 6.11.12, היינו בעת שהיה כבן למעלה מ-50. כיום התובע כבן למעלה מ-61.

  61. הנתבעת טוענת, כי "התובע עבריין מועד תושב שטחים ללא היתר לשהייה בישראל וללא סיכוי להיתר עבודה בישראל ואף לא הראה שום נתון ראייתי על השתכרות ו/או על עבודה במקום כלשהו" (סעיף 9 לסיכומי הנתבעת). לטענת הנתבעת, "... בשים לב להיות התובע עבריין מועד הרי הדבר ברור מאליו. לא היה מקום ליתן לו את הפריבילגיה לעבוד בישראל... מכל מקום, הדבר מלמד כי פוטנציאל ההכנסה של התובע נמדד על בסיס הנתונים שברשות הפלסטינאית" (שם).

  62. ב"כ התובע טוענים מנגד, כי "אמנם התובע אינו יכול להראות שעבד בישראל, בשל חלוף הזמן והע(ו)בדה כי מעולם לא עבד עם תלושים, אבל ברור לכולנו, כולל לבית המשפט כי כדי לפרנס את עצמו הוא חייב היה למצוא עבודה וסב(י)ר כי עבד ללא תלושים והשתכר למצער את שכר המינימום" (סעיף 61 לסיכומי התובע). לטענת ב"כ התובע, לולא נכותו של התובע, הרי שלנוכח גילו והעדר עבר בטחוני, לאחר שהוא היה משתחרר מהמאסר הוא היה יכול למצוא עבודה בישראל (סעיף 68 לסיכומי התובע).

  63. כפי שציינתי, לא עלה בידי התובע להוכיח שהוא עבד עבודה של ממש, לכל הפחות מאז שנת 1997, ועובדה זו עשויה ללמד גם על מה שהיה צפוי להיות לאחר שחרורו מהמאסר. עם זאת, אין לשלול לחלוטין את האפשרות שאלמלא נכותו של התובע, לאחר שהוא היה משתחרר מהמאסר האחרון, וזאת כאמור בגיל 50, נוכח גילו וללא קשר לנכותו הוא לא היה חוזר עוד לעולם העברייני, והוא היה מנסה להשתכר בצורה כלשהי. בצד זאת, מקובלת עליי טענת הנתבעת שיש יסוד של ממש לקבוע, שלנוכח העבר הפלילי של התובע לא היה ניתן לו היתר כניסה לישראל, והוא לא היה עובד ומשתכר בישראל. מכאן, שלכל היותר התובע היה יכול לעבוד רק בשטחי הרשות, וגם זה בעבודות מזדמנות, שכן לתובע אין מקצוע, כגון בעבודות בניין.

  64. בפסק דין שניתן ביום 2.3.22 על ידי חברי, כב' השופט ר' וינוגרד, בת"א 14078-04-20 פלוני נ' אגודת אלמקאסד האסלאמית לצדקה בירושלים דן חברי, בין היתר, בפסיקת פיצויים לתושב רשות פלסטינית שניזוק בגופו.

  65. אשר לשכר הממוצע במשק - בסעיף 37 לפסק הדין חברי ציין כי "סוגיית השכר הממוצע במשך הפלסטיני נדונה פעמים מספר בבית המשפט העליון בעשור האחרון, כאשר לאורך שנים חזרה ונשנתה הקביעה לפיה השכר הממוצע בשטחי הרשות עומד על 2,000 ₪ לחודש". חברי הוסיף וציין, כי בפסיקה אחרת מהעת האחרונה נקבע כי השכר הממוצע במשק לתושב הרשות הפלסטינית עומד על כ-2,700 ₪ לחודש.

  66. אשר לגיל הפרישה – חברי ציין בפסק הדין ש"בפסיקה נקבע כי גיל הפרישה במשק הפלסטיני עומד על 60" (סעיף 36 סיפא לפסק הדין).

  67. לאחר ששקלתי בדבר הגעתי לכלל מסקנה שיש לחשב את הפיצוי עבור אבדן השתכרות בגין מלוא נכותו של התובע, לפי בסיס של 750 ₪ לחודש כערכם היום, וזאת ממועד שחרורו של התובע מהמאסר בהיותו כבן 50, ועד הגיעו לגיל 60 (מועד שחלף), היינו למשך 10 שנים. יוצא מכך, שחישוב הפיצוי בגין ראש נזק זה עומד על סכום של 90,000 ₪.

     

    עזרת הזולת בעבר ובעתיד

  68. כזכור, פרופ' רייס אמר במהלך עדותו דברים אלה לגבי מצבו התפקודי של התובע:

    "ת. קשה לו ללכת. הוא הולך ספסטי. אין לו שליטה. הוא יכול ללכת בעזרת ההליכון או קביים אפילו כמה מאות מטרים. הוא צריך תמיד להיזהר כי אין לו שיווי משקל אז הוא חייב תמיכה של הליכון או קביים. יכול אולי להסתדר עם שתי מקלות סקנדינביות. הוא לא יכול לעשות שום דבר גופני, שום עבודה פיזית. עבודה רק בישיבה.

    ש.כ.ה. להתקלח, לטפל בעצמו

    ת. יכול. יכול להתלבש לבד. להתקלח לפי דעתי גם יכול אבל זה מסורבל ולא נוח. לבשל לעצמו אולי הוא יכול" (עמ' 21 ש' 25-19).

     

     

  69. בפסק הדין שניתן בת"א 14078-04-20 שהוזכר לעיל נדון עניינו של תובע שפגיעה בחוט השדרה שלו הותירה אותו משותק בגפיו התחתונות ועל כן הוא מתנייד ממקום למקום בכיסא גלגלים; פגעה בתנועתיות כפות ידיו דבר המקשה עליו לעשות שימוש בידיו גם לצורך ביצוע פעולות פשוטות; וכן והביאה לאובדן השליטה בסוגריו (סעיף 1 וסעיף 44 לפסק הדין). חברי, כב' השופט וינוגרד ציין בפסק דינו, שהכלל שנקבע לגבי עניין זה בפסיקה הוא, שיש לחשב את גובה הפיצוי בגין עזרת הזולת לפי העלויות בשטחי הרשות הפלסטינית (סעיף 45 לפסק הדין). על יסוד הנתונים שהובאו לפניו כמפורט בפסק הדין, פסק חברי לאותו תובע סכום של 5,000 ₪ לחודש, לעבר ולעתיד (סעיף 48 לפסק הדין).

  70. מצבו של התובע בתיק שלפניי פחות חמור מזה של התובע שעניינו נדון בת"א 14078-04-20. הוא גם פחות חמור ממצבו של התובע שעניינו נדון על ידי בת"א 4850-06-14 אנגאף נ' בטאט (20.3.23), שם פסקתי לתובע, אף הוא תושב הרשות הפלסטינית, סכום של 4,000 ₪ לחודש.

  71. לאחר ששקלתי בדבר, אני קובע כי מצבו הבריאותי והתפקודי של התובע מצדיק מתן פיצוי של 3,000 ₪ לחודש עבור עזרת הזולת לעבר ולעתיד.

  72. אשר לעבר – סכום הפיצוי יעמוד על 360,000 ₪.

  73. אשר לעתיד – אמנם לא הובאו לפניי נתונים לגבי תוחלת החיים של תושבי הרשות הפלסטינית ושל התובע בפרט, ואולם יש יסוד להניח כי תוחלת החיים של תושבי הרשות קצרה מזו של תושבי ישראל. לאחר היוון יעמוד סכום הפיצוי לעתיד על 400,000 ₪.

     

    ניידות לעבר ולעתיד

  74. לא נטען לפניי שלתובע הייתה מכונית פרטית בעבר, ואולם יש להניח כי הנכות מגבירה את הצורך שלו להשתמש בתחבורה ציבורית. על דרך האומדן אני קובע כי מצבו הבריאות והתפקודי של התובע מצדיק פיצוי בסכום של 50,000 ₪ בראש נזק זה.

     

    נזק לא ממוני כאב וסבל

  75. בשונה מראשי הנזק האחרים, הערכת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני נעשית על פי המבחנים הנוהגים ביחס לניזוק ישראלי, כך שאומדן הפיצוי בגין כאב וסבל יחושב על פי אמות המידה הישראליות, ללא התחשבות במוצאו ואזרחותו של הנפגע (סעיף 42 סיפא לפסק הדין בת"א 14078-04-20).

  76. בת"א 14078-04-20 פסק חברי, השופט וינוגרד, לתובע שם בראש נזק זה, פיצוי בסך 700,000 ₪ (סעיף 43 לפסק הדין). בפסק הדין שניתן על ידי בת"א 4850-06-14 פסקתי לתובע שם פיצוי בסך 600,000 ש"ח. כאמור, המקרה שלפנינו פחות חמור משני המקרים שאליהם התייחסתי. לאחר ששקלתי בדבר, אני קובע כי מצבו של התובע ונסיבות העניין מצדיקים מתן פיצוי בסך 400,000 ₪ בגין נזק לא ממוני.

    סיכום

  77. התוצאה של צירוף הסכומים שאותם קבעתי לעיל היא, שאילו הייתי קובע שמלוא האחריות למצבו הבריאותי והתפקודי הנוכחי של התובע מוטלת על הנתבעת, היה עליה לשלם לתובע סכום של 1,300,000 ₪ כערכם היום. ואולם כמובא לעיל, קבעתי שיש לייחס לנתבעת אחריות רק ל-35% ממצבו הנוכחי של התובע. מכאן, שחלקה של הנתבעת מתוך סכום זה הוא, 455,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4%.

  78. ציינתי לעיל שהתובע ונתבעת 2 הגיעו להסדר גישור וכי בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה התובע והנתבעת הגיעו להסכמה בעניין זה. וכך הדברים נרשמו בפרוטוקול:

    "ב"כ הצדדים: מוסכם על הצדדים כי במסגרת פסק הדין, וככל שבית המשפט יקבע כי שתי הנתבעות היו אחראיות לנזקיו של התובע, כי אז בית המשפט יתבקש לקבוע את חלוקת האחריות בין שתי הנתבעות. אנו ערים לכך שנתבעת 2 "יצאה מהתמונה" הואיל והגיע להסדר פשרה עם התובע. אנו נבקש כי בית המשפט יקבע את חלוקת האחריות בהתאם לראיות ולטיעונים שיובאו לפניו על ידי התובע ונתבעת 1, מבלי שקביעתו של בית המשפט תחייב את נתבעת 2, שכאמור יצאה מהתמונה. מוסכם על הצדדים, כי לאחר שבית המשפט ייתן את פסק דינו, וככל שהתביעה נגד נתבעת 1 תתקבל, התובע יעביר לנתבעת 1 את סכום הפשרה אליו הגיע עם נתבעת 2. מוסכם כי אם נתבעת 2 שילמה מעבר לחלקה על פי קביעת בית המשפט כי אז הדבר ייגרע מהחיוב של הנתבעת 1 ככל שייגרע."

     

  79. עתה, משניתן פסק הדין, על הצדדים לפעול בהתאם למה שהוסכם על ידם.

     

    ניתן היום, י"ג כסלו תשפ"ד, 26 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.

    Picture 1

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ