רקע
בפניי תביעתה של הגב' ל.ג. ילידת שנת 1951 (להלן: "התובעת") אשר נפגעה לטענתה ביום 19.03.08 במהלך עיסוקה כמרכזת קשישים במועדון הממוקם בבית הספר "תחיה" (להלן: "בית הספר") אשר בבעלותה של עריית בת ים (להלן: "הנתבעת 1"). לטענתה במהלך הפעלת הקשישים החלו עבודות בנייה בסמוך למתחם והתובעת לבקשת המשתתפים נאלצה לבקש את הפסקת העבודות עד לסיום ההפעלה. בשובה חזרה למועדון מעדה התובעת על פסולת בנין אשר הונחה בדרכה ולא הייתה מצויה שם קודם לכן. התביעה הוגשה אף כנגד איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת 2") בהיותה החברה המבטחת של הנתבעת 1.
הנתבעות שלחו הודעת צד ג' כלפי חברת פוליטן ספורט בע"מ (להלן: "המקבלת 1") בטענה כי היא החברה אשר הייתה אמונה על עבודות הבנייה במקום ובמועדים המצוינים בתביעה, וכן כנגד כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המקבלת 2") החברה המבטחת של המקבלת 1.
דיון והכרעה בטענות הצדדים
שאלת החבות
העוולה הרלוונטית לענייננו כפי שנטענה ע"י התביעה היא עוולת הרשלנות. על מנת להקימה נדרשת התביעה להוכיח כי מתקיימות חובת הזהירות המושגית והקונקרטית בין המזיק לניזוק, כמוכן נדרשת התביעה להוכיח כי חובה זו הופרה על ידי המזיק, ובשלב אחרון עליה להוכיח כי הפרה זו היא שגרמה לנזק הנטען (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, 122).
חובת הזהירות המושגית
במסגרת בחינת חובת הזהירות המושגית נבחן האם מתקיימת החובה להיזהר בין סוג המזיק לסוג הניזוק, כאשר הבחינה היא אבסטרקטית ונערכת בלא להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של העניין שבפנינו. לענייננו אין חולק כי קמה חובת זהירות מושגית בין עריית בת ים- תופסת המקרקעין שבשטחו ממוקם בית הספר, לבין התובעת ומבקרי המועדון. סע' 37 לפקודת הנזיקין התשכ"ח- 1968 (להלן: "פקנ"ז") קובע באומרו:
"האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 של בעל מקרקעין או של תופשם, בשל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תיקונם, לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה".
מהסעיף עולה כי כל עוד והנכנס למקרקעין אינו נכנס בתורת "מסיג גבול" הרי שקמה כלפיו אחריותם של בעל המקרקעין והתופש אותן, נמצא כי בענייננו מאחר והתובעת שהתה ברחבת בית הספר כדין, אזי קמה אחריותן של הנתבעות כלפיה.
חובת זהירות קונקרטית
חובה זו בניגוד לקודמתה, נבחנת בנסיבותיו הספציפיות של הנדון שלפנינו, כאשר המבחן שנערך הוא דו שלבי, תחילה אנו בוחנים האם לאדם הסביר הייתה היכולת לצפות את קרות הנזק, ובשלב שני אנו בוחנים האם לא קיימים שיקולים שבכוחם לפטור את המזיק מלנקוט באמצעים על מנת לאיין את פוטנציאל הנזק.
מן הכלל אל הפרט, בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לנסיבות נפילתה של התובעת: התביעה טענה כי פסולת הבניין הונחה בסמוך לשער הברזל המוביל למדרגות בכניסה לבית הספר. מאידך טענה ההגנה כי גרסת התובעת נסתרה מספר פעמים, כאשר בס' 9 לכתב התביעה גרסתה הייתה כי היא נפלה בסמוך לשער הברזל, ובטופס התביעה לדמי פגיעה מהמל"ל מסרה כי נפלה במדרגות המועדון (עמ' 8 ש' 14 לפ'), ולמומחה הרפואי מטעם בית המשפט ד"ר נחשון רנד, מסרה כי הפסולת הייתה מונחת בחדר, בהמשך החקירה אישרה התובעת כי הפסולת הייתה מונחת ברחבה (עמ' 10 ש' 32 לפ'), משכך טען ב"כ ההגנה המלומד כי לא ניתן לתת כל אמון בגירסת התביעה ומשכך לא הוכח שהיה כל קשר בין העבודות שבוצעו באותה העת לנפילת התובעת.
בעניין זה אציין כי, עדותה של התובעת הותירה בי רושם חיובי והייתה מהימנה בעיניי. הסתירות שנטענו ניתנות להתיישב בשים לב לסמיכות בין שער הברזל והמדרגות הנזכרות, סבורני כי מאחר והוכח שהתובעת נפלה (עמ' 29 ש'30 לפ') והוכח כי באזור הנפילה נערכו עבודות אשר מטבע הדברים מלוות בפסולת בנייה ולעניין זה אינני מקבל את עדותו של עד צד ג', מר ביטון פרוספר שכן לדידי, באם רצה להוכיח את גרסתו, היה עליו להביא לעדות את השומר שהוא הציב במקום(ראה עמ' 25 שורות 6-7 לפר') או את נהג שהביא בטון במיקסר או מי מהעובדים האחרים שעבדו איתו שכן הוא השתמש בלשון רבים "עבדנו"( ראו עמ' 26, שורה 17).
לדידי, מתיישבת בליבי יותר המסקנה כי התובעת נפלה כתוצאה מאותה הפסולת שנקרתה בדרכה מאשר התוצאה כי התובעת החליקה בהליכתה מבלי סיבה הנראית לעין. למסקנה זו מתווסף דו"ח התאונה שנכתב ונחתם ע"י הנתבעת, במסגרתו מצוינים פרטי התאונה ונסיבותיה, ואף שמותיהם של עדים שהיו נוכחים במועד התאונה.
לאור האמור אני סבור כי ניתן היה לצפות במישור הטכני כי הנחת פסולת בנין במקום מעבר עלולה לגרום להיתקלותם של העוברים ושבים, ומשניתן היה לצפות את הנזק במישור הטכני אזי חזקת הצפיות קובעת כי הדבר נדרש היה להיצפות אף במישור הנורמטיבי, בענייננו לא נטען לקיומם של שיקולים נורמטיביים אשר בכוחם להצדיק את שלילתה של חובת הזהירות בין המחזיקה בחצרים לבאים בתוכם, ומשכך אני סבור כי אף חובה זו מתקיימת בין הצדדים.
הפרתה של חובת הזהירות
בשלב זה עלינו לבחון האם מעשיה או מחדליה של הנתבעת עולים כדי הפרתה של החובה הנזכרת. הדין אינו מחייב את החב חובת זהירות לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת שלא ייגרם נזק, אלא באמצעים הסבירים למניעתו בנסיבות העניין (ראו ע"א 559/77 חיים למפרט נ' מדינת ישראל, , לג (3) 649, בעמ' 652).
מששוכנעתי כי הונחה פסולת בנין באזור בו נכנסים ויוצאים באי המועדון, הרי שעל מחזיקה במקרקעין סבירה לדאוג לתקינות המקרקעין שבבעלותה למען לא ייפגעו הבאים לתוכם. על הנתבעת היה לדאוג לפינוי הפסולת למקום מגודר או לחילופין להציב שלט בסמוך לפסולת כי אין מעבר בשלב זה. לא הוכח כי הנתבעת נקטה בפעולה מהפעולות הנ"ל או כיוצא בהן ומשכך אני סבור כי הנתבעת חרגה מסטנדרט הפעולה המצופה ממחזיק בחצרים סביר, ובכך הפרה למעשה את חובת הזהירות כלפי התובעת.
אשם תורם
הנתבעת טענה בתחשיב הנזק מטעמה כי אף אם יוכח שהנתבעת נפלה כתוצאה מפסולת בנין שהונחה באופן רשלני מכול מקום יש לייחס לתובעת אשם תורם בכך שלא הבחינה בפסולת במהלך הליכתה.
טענתה לא נתמכה בראיות כי הפסולת ניתנת הייתה להיצפות מבעוד מועד או לחילופין כי התובעת הבחינה בה עובר לנפילתה, משכך לא מצאתי מקום להטיל אשם אף על כתפי התובעת בגין מחדליה שלא הוכחו.
שאלת הנזק
הנכות
כתוצאה מהתאונה נחבלה התובעת בפלג גופה הימני, הובהלה לבית החולים וולפסון ואובחנה כסובלת משבר בצלעות.
התובעת נבדקה ע"י ד"ר דרור רובינסון מומחה אורתופדי מטעם התביעה אשר בדק את התובעת ביום 18.12.09 וקבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלת תנועה של ע"ש צווארי בהתאם לת' 37(5)א לתקנות המל"ל ו10% נוספים בגין קרע בכתף ימין בגיד הסופראספינטוס בהתאם לת' 42(1)ד1 וכן 5% כתוצאה מפגיעת סחוס בברך ימין לפי ת' 35(1)א-ב, ובסך הכל נכות משוקללת בשיעור 23.05%.
כמוכן נבדקה התובעת ע"י ד"ר ישראל קליר מומחה אורתופדי מטעם ההגנה, אשר קבע בחוו"ד מיום 18.01.11 כי חל שיפור ניכר בטווחים ממועד בדיקתו של מומחה התביעה ולתובעת לא נותרה כל נכות צמיתה אותה ניתן לייחס לתאונה דנא.
בעקבות הפערים הקוטביים שנתגלעו בין מומחי הצדדים לא היה מנוס מלמנות מומחה מטעמי. בהתאם להחלטתי מיום 08.03.11 מונה ד"ר נחשון רנד כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הכירורגיה האורתופדית. ד"ר רנד בדק את התובעת וקבע כי לתובעת נותרה נכות זמנית בשיעור 100% לתקופה של 3 חודשים, 30% לתקופה של 3 חודשים נוספים ונכות צמיתה בשיעור 5% בגין הפרעה קלה לתנועה בכתף ימין לפי ת' 35(1)(א-ב), ו1% נוסף בגין הגבלה מזערית ביותר בטווח תנועות ע"ש צווארי.
מומחה בית המשפט לא נחקר, ומשכך לא מצאתי לסטות מחוו"ד הנ"ל, שהיתה מקצועית, ראויה ואובייקטיבית.
בהעדר ראיות שיוכיחו אחרת (ראה ע"א 50/62 צבי קליין נ' ברוך רוזנברג, טז,1572 בעמ' 1577 ) יש לייחס לנכות התפקודית את אותם אחוזי הנכות הרפואיים.
הפסד השתכרות לעבר ולעתיד
התביעה טענה כי ממוצע שכרה של התובעת עובר לתאונה עמד על סך 3,420 ₪. התובעת פסקה מלעבוד בסמוך לתאונה והמשיכה להשתכר על חשבון ימי מחלה שנצברו לזכותה עד ל07.09, ומחודש זה ועד 12.11 התובעת לא קיבלה משכורת אלא יצאה לחופשה שנתית, כאשר לאחריה יצאה לגמלאות באופן יזום.
ההגנה טענה כי לא הייתה כל משמעות לצבירת ימי המחלה שנצברו לטובת התובעת מאחר ולא ניתן היה לפדותם בכסף בתום תקופת התעסוקה, כמוכן נטען כי החלטת התובעת להפסיק את עיסוקה איננה קשורה לאירוע התאונה ואין לייחס את נזקיה לכך.
משעיינתי בטענות הצדדים ובתלושי השכר של התובעת אני סבור שהוכח כי התובעת השתכרה בשכר מלא בתקופת אי הכושר הזמנית שקבע לה המומחה ולמעביד שולמו דמי פגיעה בגין כך, יחד עם זאת אני סבור כי על אף שלא ניתן לייחס את מלוא הפסקת תעסוקתה של התובעת לאירוע התאונה, מכל מקום הסימולטניות שבין הפסקת ההשתכרות לאירוע התאונה מלמדים כי האירוע היווה גורם משמעותי להחלטתה, ועל אף שמחוו"ד המומחה ניכר כי הגבלות התנועה מהן סובלת התובעת אינן מצדיקות את ההפסקה התעסוקתית, מכול מקום בהתחשב בגילה של התובעת ובאופי התפקיד אני סבור כי יש לייחס לכך משקל מה. משכך בענייננו נכון יהיה להעריך את פיצוי התובעת בגין ראש נזק זה באופן גלובאלי סביר והוגן בסך 18,000 ₪.
הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה
התובעת טענה כי כתוצאה מהתאונה היא נזקקה להוציא הוצאות עבור טיפולים ותכשירים רפואיים, אולם לא השכילה לשמור קבלות על כך.
מאחר ובראש נזק מיוחד עסקינן היה על התובעת לבסס טענתה על סמך ראיות שיש עמן ממש, לזאת תצטרף העובדה כי בהיות התאונה תאונת עבודה, זכאית הייתה למימון המל"ל עבור הוצאות רפואיות וטיפולים, מכל מקום אני סבור כי על דרך האומדן ומשהוכח כי התובעת נזקקה לטיפולים וביקורים רפואיים, יש לפסוק לתובעת סך 1,500 ₪ בגין ראש נזק זה.
עזרת הזולת
התביעה טענה להוצאות עבור ביצוע עבודות משק בית אשר התובעת הייתה מסוגלת לבצע בכוחות עצמה עובר לתאונה.
ההגנה טענה מנגד כי התובעת לא הוכיחה היזקקותה לעזרת אחר, ואף אם קבלה עזרה כזו בפועל הרי שהיא לא חרגה מעזרה רגילה המקובלת בין בני משפחה.
סבורני כי בהינתן הנכויות הזמניות שנקבעו לתובעת ע"י המומחה, הרי שהתובעת נזקקה לעזרתם של בני משפחתה למצער בחודשים הסמוכים לתאונה, וכבר נפסק לא אחת כי אין בעובדה שבסופו של יום הסועד את התובעת הינו בן משפחה, והתובעת לא שילמה לו עבור פועלו, על מנת לאיין את הפיצוי המגיע לה מכוח ראש נזק זה, במקום בו עזרת בן הבית עודפת על העזרה המקובלת בין בני משפחה, בית המשפט איננו מחלק בין עזרת בן הבית לעזרתו של אחר, לעניין ראש נזק זה (ראה למשל ע"א 5774/95 יצחק שכטר נ' אלה כץ, תק-על 97(3) 919, בעמ' 922).
לאור האמור אני פוסק לתובעת פיצוי גלובאלי בסך 4,000 ₪ בגין ראש נזק זה. באשר לעתיד בהתחשב במוגבלויות הנמוכות שנקבעו לתובעת לא מצאתי לפסוק עבור כך.
כאב וסבל
משלקחתי בחשבון את הנכויות שנקבעו לתובעת והעובדה כי התאונה היוותה למעשה גורם משמעותי בהחלטת התובעת להפסיק את תעסוקתה אצל הנתבעת ולזרז את יציאתה לגמלאות אני פוסק לתובעת סך 20,000 ₪ בגין ראש הנזק דנא.
ניכויים
מאחר ודמי הפגיעה ששולמו ע"י המל"ל הועברו למעסיקת התובעת, לא מצאתי לנכותם בשנית. עם זאת, הוכח כי התובעת קבלה קצבת נכות בסך 12,000 ₪ אשר ינוכו מהסכומים הנ"ל, כשהוא נושא ריבית והצמדה כחוק ממועד קבלתו.
הודעת צד ג'
ב"כ הנתבעות טען כי גם אם יתברר שלנתבעות אחריות בגין התאונה הרי שהאחריות רובצת לפתחן של המקבלות 1-2 בהיותן החברה הקבלנית אשר הייתה אמונה על ביצוע עבודות הבנייה במועד ובמקום הנטען. אחריות המקבלת 1 בגין כל נזק עוגן בס' 4 לחוזה העסקה בין הצדדים (צורף כנספח ב' לתצהיר הנתבעת) המטיל כל אחריות כלפי צדדי ג' על כתפי החברה המבצעת, בקובעו:
"היצרן אחראי לכל נזק שייגרם עקב שירותיו, הן נזקים שייגרמו לרכוש הערייה או לרכוש צד ג' או נזקים לכל אדם."
נטען כי הנתבעת קיבלה את הצעת המחיר מאת המקבלת ביום 16.03.08, ביום 17.03.08 נחתם ונשלח טופס הזמנת עבודה, והנתבעת החלה לבצע את עבודות הבנייה ביום 19.03.08 היינו מועד קרות התאונה.
מאידך טענה המקבלת כי נטל ההוכחה בדבר הודעת צד ג' מוטל על כתפי השולחת ונטל זה לא הורם. נטען כי על אף שאין חולק שהמקבלת אכן פעלה במקום בהזמנת הנתבעת אולם לא במועדים הנ"ל. המקבלת החלה בביצוע העבודות רק לאחר קבלת אישור בכתב מהנתבעת היינו לאחר 27.03.08.
עוד נטען כי עבודת המקבלת מתבצעת בשטח סטרילי והמעון היה סגור בתקופת העבודה.
משעיינתי במסמכים שצורפו ע"י הצדדים ושמעתי את עדויות הנוגעים בדבר אני סבור כי דין ההודעה להתקבל ולמקבלת קמה אחריות חוזית לשפות את הנתבעות בכול סכום שהתחייבו בגין התאונה דנא.
במסגרת הסכם ההזמנה שנחתם ע"י הצדדים בס' 10 הוסכם כי התשלום בגין השירות ישולם 90 ימים לאחר אישור החשבון. טענת המקבלת כי את ביצוע העבודות החלה רק בחודש אפריל איננה מתיישבת עם העובדה כי הנתבעת שילמה את חובה ביום 19.06.08 שהם 90 ימים ממועד התאונה. מקובלנו כי "אין אדם פורע חוב תוך זמנו" (ראו תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא ה.) והקדמת תשלום באופן מעורר תמיהה זה אינו נראה סביר בעיניי. כמוכן בגוף ההסכם מוסכם כי העבודות יחלו לא יאוחר מיום 30.03.08 הסכמה המתיישבת יותר עם טענת הנתבעת. לזאת תתווסף עדותו של מר ארז פודמסקי אשר הייתה מהימנה בעיניי בטענו כי בהסתמך על בדיקותיו לא בוצעו עבודות נוספות במקום אירוע התאונה באותה עת (עמ' 20 ש' 10), ואין זה מתיישב כי בוצעו עבודות בניה נוספות שלא מידיעתו ושלא בהזמנת הנתבעת.
לאור האמור אני סבור כי הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח את חובתה החוזית של הנתבעת בהתאם לס' 4 הנ"ל לשיפוי חיוביה כלפי צדדים שלישיים.
סיכומם של דברים
מאחר והכרעתי כי בין הנתבעת לתובעת התקיימה חובת זהירות, והכרעתי כי חובה זו הופרה על ידי הנתבעת, וכתוצאה מכך נגרמו לתובעת נזקי גוף, על הנתבעת החובה להיטיב את נזקי התובעת בסכומים הנזכרים בגוף פס"ד ובתוספת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 24%.
המקבלת תשפה את הנתבעת בכול סכום ששולם על ידה על פי פסק דין זה ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח.
כל הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן יישאו בהפרשי ריבית והצמדה כחוק החל ממועד מתן פסק הדין.
המזכירות תשלח פק דין זה בדואר רשום לצדדים.
ניתן היום, ט' אדר תשע"ה, 28 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.
