פלונית נ' שירותי בריאות כללית (בית חולים העמק)

לפניי תביעה לנזקי גוף בגין תאונת נפילה, שארעה לתובעת עת הייתה מאושפזת במחלקת נשים, בבית חולים העמק בעפולה, לאחר ביצוע פרוצדורה רפואית, של גרידה עקב היריון לא תקין.

במוקד המחלוקת השאלה האם ניתנו לתובעת אזהרות והנחיות נאותות לאחר אותה פרוצדורה, אשר מטרתן מניעת נפילות; האם הצוות הפרא-רפואי התרשל, עת על פי הנטען לא נענה לקריאה של התובעת, לסייע לה לקום מהמיטה לשירותים?

פסק הדין שלהלן ידון בשאלת האחריות וכן בשאלת גובה הנזק.

רקע וטענות הצדדים

1.התובעת, ילידת 4.2.1979, מעצבת גרפית בהכשרתה ועיסוקה. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 24.3.2014 עברה התובעת בבית חולים העמק, שבבעלות הנתבעת קופת חולים כללית (להלן: בית החולים ו/או הנתבעת), טיפול גרידה בהרדמה כללית, עקב היריון לא תקין, זאת לאחר שחוותה דימום בתחילת ההיריון. לאחר שהתובעת עברה את הליך הגרידה, היא הושארה להשגחה במחלקת נשים, כשהיא אמורה להיות בהגדרה סיעודית כ-"חולה בסיכון לנפילה", דבר המחייב נקיטת מספר פעולות, לרבות השגחה צמודה.

על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת עברה הדרכה קצרה ביותר על ידי מי מהאחיות, וזאת בזמן שהיא עודנה מטושטשת מהגרידה. בנוסף, היא הוצבה בחדר מרוחק משולחן האחיות, ללא שהוצב ליד מיטתה שלט של חולה בסיכון, ואף לא הועלו דפנות המיטה, עליה הושארה להשגחה במנוחה, על אף הנחיה מפורשת לכך. בהקשר זה מסתמכת התובעת על סיכום תיק שנערך על ידי בית החולים ביום 24.3.2014, העוסק בהערכת הסיכון הנשקף לתובעת, כתוצאה מהפרוצדורה שעברה וההנחיות שניתנו בעקבות כך, וצורף לכתב התביעה.

עוד נטען בכתב התביעה, כי ביום 25.3.2014 לפנות בוקר, ובעת ששהתה התובעת במחלקת נשים בבית החולים, ניגשה התובעת לבדה לחדר השירותים, וזאת לאור חוסר היענות מצד הצוות הרפואי לקריאותיה בשעת לילה, ותוך כדי חזרתה חשה חולשה וסחרחורת, וכתוצאה מכך נפלה ונחבלה עד כדי אובדן הכרה זמני (להלן: התאונה).

בעקבות כך, התובעת קיבלה טיפול רפואי, ועברה בדיקת סי.טי ראש, שגילתה שהתובעת סבלה משברים בעצמות הפנים משמאל, בלסת העליונה ובלחי. ביום 27.3.2014 הועברה התובעת להמשך אשפוז במחלקת פה ולסת בבית חולים פוריה, לצורך טיפול וקיבוע של השברים בלסת ובלחי משמאל. התובעת שהתה באשפוז עד ליום 31.3.2014.

2.התובעת תמכה את תביעתה בחוות דעת של ד"ר דן ניר, מומחה למחלות א.א.ג, אשר מצא כי התובעת סובלת מאירועים של סחרחורות ואי יציבות, הפרעה וכאב בלעיסה והפרעת תחושה בחצי הפנים משמאל. לכן קבע מומחה התביעה, את הנכויות כדלקמן: 10% בגין אירועי סחרחורת לפי תקנה 72(4)ב1, 10% בגין הפרעה בלעיסה וכאב בפרק הלסת לפי תקנה 73(2)א2, 10% בגין הפרעת תחושה בלחי שמאל לפי תקנה 29(5)א1. התובעת לא הביאה חוות דעת בנושא ההתרשלות ועל כך אעמוד בהמשך.

כתב התביעה נסמך על עוולת הרשלנות ומפרט שורה ארוכה של התרשלויות נטענות שלא כולן רלבנטיות בענייננו, ולכן אתמקד בהמשך בטענות הרלבנטיות בלבד. כמו כן, נטען כי יש לפצות את התובעת בגין ראשי הנזק של הפסדי שכר לעבר ולעתיד, כאב וסבל, הוצאות ועזרה והפסד תנאים סוציאליים.

3.הנתבעת הגישה כתב הגנה במסגרתו טענה כי יש לסלק את התביעה על הסף בהעדר יריבות או עילה, שכן הטיפול הרפואי שניתן לתובעת היה מקיף, מסור ומקצועי ומלוא נזקי התובעת מקורם אינו בטיפול שניתן אצל הנתבעת. עוד טענה, שאין לשעות לכל טענה שברפואה, אשר אינה נתמכת בחוות דעת רפואית ערוכה כדין, ככל שנמנעה התובעת מלצרף חוות דעת רפואית בתימוכין לכך, דין טענות אלה להידחות.

בנוסף מכחישה הנתבעת כל טענה בדבר רשלנות, או העדר הדרכה ראויה, או שהסיכונים לא פורטו בפני התובעת, או העדר השגחה, או שלא ננקטו כל פעולות מתאימות, או העדר היענות של הצוות הרפואי לקריאות התובעת. בנוסף מכחישה הנתבעת את התיאור העובדתי שהובא לעיל בכתב התביעה, ולטענתה אם אכן ארעה תאונה, היא ארעה בנסיבות אחרות ושונות.

מבלי לגרוע מהכחשותיה הכלליות של הנתבעת, היא טוענת בכתב הגנתה, שהתובעת הודרכה בצורה מלאה, בעת קבלתה לבית החולים בדבר סיכון לנפילות, וקיבלה הדרכה נוספת בדבר סיכון לנפילות לאחר הפרוצדורה. עוד נטען, שהתובעת הועברה למחלקה במיטה עם דפנות סגורות, כשהמיטה במצב נמוך, וצוידה בפעמון כאמצעי לקריאת האחות, כאשר התובעת הודרכה לצלצל בטרם תחפוץ לרדת ממיטתה, כדי שאחות תגיע לעזור לה בפעולה זו. אולם התובעת בחרה לעשות דין לעצמה, עת לא צלצלה בפעמון וירדה ממיטתה לבדה, בניגוד להנחיות שניתנו לה, ותוך סיכון עצמי. לכן הגורם לאירוע מקורו ברשלנות או בזלזול התובעת כפי שפורט לעיל. לחילופין, יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 100% לאירוע התאונה. לבסוף מכחישה הנתבעת באופן גורף את כלל הטענות שהועלו בכתב התביעה הן לעניין החבות והן לעניין הנזק.

4.הנתבעת הגישה שתי חוות דעת נגדיות: האחת בתחום א.א.ג של ד"ר יהושע דנינו, לפיה גם אם הייתה סחרחורת לאחר הנפילה, זו הייתה זמנית וחלפה, לאור הטיפול שניתן והזמן שעבר. עוד הוסיף, שמדובר בתלונות שלא קשורות למערכת הוסטיבולארית, הקשורה לאוזן הפנימית, ולכן לא מגיעה בגינה נכות. באשר לנכויות האחרות המומלצות על ידי ד"ר דן מטעם התביעה, אלה אינן בתחום א.א.ג ויש לדון בהן עם מומחה בתחום המתאים. חוות דעת נוספת נערכה על ידי ד"ר שי דורי בתחום פה ולסת. ד"ר דורי קבע, כי לתובעת נותרה תחושה מופחתת באזור תת עיני משמאל, דבר המקנה נכות בשיעור 5% לפי תקנה 29(5)א1. מאידך, ד"ר דורי לא מצא הפרעה פונקציונלית, בתפקוד פרקי הלסת ומערכת הלעיסה, ולכן אין מקום לקבוע נכות בגין עניין זה.

הכרעה ודיון

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, כפי שבאו לידי ביטוי בכתבי הטענות ובסיכומים, ועיינתי בראיות שהובאו על ידם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. תחילה אדון בשאלת האחריות ולאחר מכן אדון בשאלת גובה הנזק.

חובת הזהירות של בית החולים

6.ההלכה הפסוקה קבעה מושכלות יסוד, לפיהן אין מקום לקבוע התרשלות מקום שאין חובת זהירות. הרשלנות אינה יכולה להוות בסיס להטלת חבות מקום שאין חובת זהירות (ראו: ע"א 224/51 פריצקר נ' פרידמן, פ"ד ז 674 (1953)). אין מחלוקת כיום, כי קיימת חובת זהירות מושגית, בין צוות הרפואי והפרא-רפואי המועסק על ידו, לבין מטופל שמקבל טיפול רפואי בין כותלי בית החולים (ראו לדוגמא : ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר יעקב קרול ואח', פ"ד נ(3) 784, 789).

יתרה מכך, ההלכה הפסוקה קבעה כי קיימת חובת זהירות קונקרטית במקרה בו מטופל לאחר פרוצדורה רפואית חשוף לסכנה של נפילה. חובה זו מחייבת את בית החולים לנקוט במגוון אמצעי זהירות, כאשר בראשם החובה להזהיר מפני נפילות, מתן הסברים על אמצעי הזהירות שיש לנקוט, כגון הסתייעות באיש צוות או בן משפחה לצורך קימה מהמיטה והליכה לשירותים, ולבסוף נקיטת אמצעי זהירות פיזיים, כגון הרמת דפנות המיטה על מנת לא לאפשר לחולה לרדת ממנה, או הנמכת המיטה למקרה והחולה יקום ויפול, שהנזק יהיה מזערי ככל שניתן (ראו: ת"א (תל אביב-יפו) 59768-07-20פלונים נ'המרכז הרפואי ע"ש "שיבא" תל השומר [פורסם בנבו, 6.1.2023]).

בת.א. (מחוזי חיפה) 1207/92 הרמן יצחק נ' בית חולים "בני ציון" [פורסם בנבו, 14.3.1995) התובע היה בן 67 שסבל בעבר מאירוע מוחי, אשר בעקבותיו נותר משותק באופן חלקי בפלג ימין של גופו, והיה מסוגל להתהלך בעזרת מקל ארבע רגליים ועם סד פיני, למניעת כף רגל צנוחה מימין. התובע אושפז בבית חולים "בני ציון" לצורך ביצוע ניתוח לכריתת בלוטת הערמונית. לאחר הניתוח הועברהתובע למחלקה האורולוגית בבית החולים, שם שכב בחדר הסמוך לתחנת האחיות במחלקה. למחרת הניתוח הורד התובע ממיטתו על-ידי האחות האחראית במחלקה, לכורסה בסמוך למיטה. זמן מה, לאחר שהורד מן המיטה לכורסה, קם התובע והחל מתהלך במסדרון המחלקה האורולוגית כשהוא נעזר בהליכון. תוך כדי הליכה נפל התובע. בית משפט (כבוד השופט אריאל ז"ל) מצא להטיל אחריות על בית החולים מהנימוק הבא, זאת לאחר שמצא כי לא ניתנו אזהרות מספקות:

"מן האמור לעיל עולה, במידה רבה של בהירות, כי הנתבעת לא מילאה אחר חובתה לנקוט אמצעי זהירות סבירים, למניעת התאונה, שלא לדבר על נקיטת האמצעי המינימלי, היינו שניתנו ההנחיות המתאימות ושהן נקלטו על-ידי התובע. הוכח, למעשה, היפוכו של דבר."(ההדגש שלי – א.כ.)

7.החובה לנקוט אמצעי זהירות, אף עולה מחוברת ההדרכה, שהוצאה על ידי הנתבעת ומיועדת למטופלים והעתקה סומן ת/6 למוצגי התביעה. שם נאמר: "בבית - החולים כמו בבית או ברחוב, קיים סיכון לנפילות." בהמשך, חוברת ההדרכה מדגישה את הסכנה של הנפילה לאחר פרוצדורה רפואית:

"אשפוז בבית חולים, מטבע הדברים, הינו בדרך כלל עקב מחלה, ניתוח או טיפולים רפואיים אחרים, אשר יכולים להשפיע על רמת ההכרה והניידות של המאושפז."

האחות קחתא, שהעידה מטעם הנתבעת, אישרה בעדותה כי נפילות אינו עניין חריג (עמ' 61 ש' 34 – 35). לכן נראה שאין חולק כיום שמוטלת על בית חולים, במקרים המתאימים, החובה להשגיח על מטופל שעבר פרוצדורה רפואית, ולמנוע באמצעים סבירים את הסכנה של נפילה כתוצאה מהמצב הבריאותי, לאחר אותה פרוצדורה. על פי הסיכומים הנתבעת אינה חולקת באופן ממשי על עניין זה והמחלוקת בין הצדדים היא במישור העובדתי; האם ניתנו הדרכות, מה טיבן, האם התובעת הייתה מודעת להן והבינה תוכנן, והאם פעלה על פיהן או התעלמה מהן. לא נראה גם שיש מחלוקת על אופי אמצעי הזהירות הנדרשים והם: מתן הסברים ואזהרות למטופל, הרמת דפנות המיטה, הנמכת המיטה, וציוד המטופל בפעמון לקריאה לעזרה. המחלוקת בעניינו מתמקשת סביב ההדרכות שניתנו תוכנן והאם היו ברורות וממצות.

החובה לצרף חוות דעת

8.בטרם אגש למחלוקת העובדתית, אתעכב על טענה מקדימה שמעלה הנתבעת בסיכומיה, ולפיה היה על התובעת לתמוך את תביעתה בחוות דעת, בכל הקשור לשאלת ההתרשלות. ברמה העקרונית, אכן בתביעות לרשלנות רפואית, יש הכרח לתמוך את התביעה בחוות דעת של מומחה, שיצביע על סטנדרט ההתנהגות הרפואי בעת מתן הטיפול, ויראה שהייתה סטייה מסטנדרט זה (יסוד ההתרשלות), וכי סטייה זו גרמה לנזק (יסוד הקשר הסיבתי). אולם לא בכל המקרים נדרשת חוות דעת. ישנם עניינים פשוטים שאינם מורכבים הטמונים בשכל הישר, ואינם מצריכים הבאת חוות דעת. יתרה מכך, לעיתים סטנדרט ההתנהגות אינו שנוי במחלוקת והמחלוקת היא האם הייתה הפרה של אותו סטנדרט התנהגות, כפי שנטען בענייננו.

בענייננו הנתבעת אינה חולקת בכתב הגנתה ובסיכומיה, כי מצבה של התובעת חייב מתן אזהרות ונקיטת אמצעי זהירות, והיא טוענת אף שאלו ניתנו. היא אינה חולקת גם מה טיבם של אותם אמצעי זהירות שיש לנקוט וטוענת כי אלו קוימו במלואם. לכן, אין מקום לבחון את סטנדרט ההתנהגות, על ידי הבאת חוות דעת. טענת הנתבעת היא במישור העובדתי ולא במישור המקצועי: היא טוענת שאזהרות והנחיות מתאימות ניתנו, והתובעת הייתה מודעת להן ופעלה בניגוד להן. ברי שבסוג זה של טענות, אין כל צורך להגיש חוות דעת רפואית, שתסביר ותאיר את הסוגיה של ההתרשלות. יוצא אם כך, שההכרעה העובדתית במקרה זה היא פשוטה, היא תיעשה על סמך העדים העובדתיים, ואינה מצריכה שמיעת עדים מומחים.

נסיבות האירוע

9.בכתב התביעה טענה התובעת, כי לאחר שעברה את הגרידה "היא הושארה להשגחה במחלקת נשים בהגדרתה הסיעודית הייתה צריכה להיות מוגדרת כחולה בסיכון לנפילה, המחייב נקיטת מס' פעולות והשגחה צמודה." עוד הוסיפה וטענה "התובעת עברה הדרכה קצרה ביותר ע"י מי מהאחיות, וזאת בזמן שהיא עודנה מטושטשת מהגרידה, והוצבה בחדר מרוחק משולחן האחיות, ללא שליד מיטתה הוצב שלט של חולה בסיכון, ואף לא הועלו דפנות המיטה עליה הושארה להשגחה במנוחה, על אף הנחיה מפורשת לכך." (ראו: סעיפים 10 ב. ו- ג.)

בכתב התביעה כאמור, נטען כי הייתה הדרכה קצרה אך לא הוסבר בו מה טיבה. לעומת זאת, בתצהיר עדות ראשית של התובעת טענה בסעיפים 6 – 8 ופירטה את טיב ההנחיות שניתנו לה כדלקמן:

"5.לא זכור לי בשום שלב כי ניגשה אלי אחות מהמחלקה והסבירה לי כי אסור לי לרדת לבד מהמיטה על אף שהייתי מטושטשת מההליך, ואף לא נמסר או לצורי או לאימי כל מסמך המפרט זאת ו/או לא הוחתמתי על טופס כלשהו.

6.זכור לי כי האחות שהייתה במחלקה אמרה לי כי עלי לרדת איתה בפעם הראשונה כדי לתת שתן ראשון, ואימי שהייתה ליד אמרה שהיא רוצה ללוות אותי אך האחות ביקשה ללוות אותי וכך נעשה שהגעתי למחלקה בשעות הערב המוקדמות.

7.בפעם הראשונה נכנסתי בליווי אחות לשירותים כמו שאמרו לי, לא נאמר לי בשום שלב לא לרדת מהמיטה ולא קיבלתי שום מסמך המפרט על זה. ולא זכור לי כלל כי אחות דיברה איתי בכלל על סכנת נפילה או שאני צריכה להיזהר והייתי מאד חלשה ומטושטשת."

10.בעדותה לפניי, התובעת הייתה עקבית בנושא ההדרכה הראשונה שניתנה לה. כך בעמ' 26 ש' 24 – 39 מעידה כי ההנחיה הייתה, שרק בירידה הראשונה ממיטת האשפוז היא צריכה ליווי של אחות. בעמ' 27 ש' 1 – 2 ובש' 22 – 25 שוב חזרה התובעת על אותה עדות. בהמשך העידה כי היו ירידות נוספות, לפני אירוע הנפילה, בהן נעזרה באימה (עמ' 28 ש' 19 – 38).

התובעת מסרה בתשובה לשאלה, מדוע צלצלה בפעמון בפעם האחרונה לפני הנפילה, והאם חשה לא טוב או סברה כי היא צריכה עזרה (עמ' 38 ש' 31 – 32):

"למשנה זהירות. רק בגלל שגם אימא שלי כל הזמן חופרת לי מהדאגות שלה 'אל תרדי לבד, בכל זאת תשאלי, תבקשי...'"

בתשובה לשאלה איך הרגישה בזמן שצלצלה בפעמון השיבה (עמ' 38 ש' 35):

"אני האמת שהרגשתי יחסית נורמלי, אז הלכתי."

משעדותה של התובעת הייתה עקבית בנושא ההדרכה – ולפיה נאמר לה לא לרדת לבד מהמיטה בפעם הראשונה ללא ליווי – אני נותן אמון בעדותה. לא רק מסיבה זו אני נותן אמון בעדותה, אלא למעשה ועל פי עדות האחות קחתא והאחות רוזנטל לפני, הן תמכו לבסוף באפשרות זו כפי שאפרט להלן.

11.גרסת הנתבעת, בכתב ההגנה ובתצהירי עדות הראשית, היא שהתובעת הונחתה שלא לרדת מהמיטה ללא עזרה של אחות. בסעיף 20 לכתב ההגנה נטען:

"...התובעת הועברה למחלקה במיטה עם דפנות סגורות כשהמיטה במצב נמוך, וצוידה בפעמון כאמצעי לקריאת האחות והודרכה לצלצל בטרם תרצה לרדת ממיטתה כדי שאחות תגיע לעזור לה לרדת. אולם התובעת בחרה לעשות דין לעצמה ובחרה שלא לצלצל וירדה ממיטתה לבדה בניגוד להנחיות שניתנו לה ותוך סיכון עצמי."

בתצהירה טענה האחות קחתא כדלקמן:

"7.בקבלתה למחלקה ביצענו הערכה ואומדן של סכנת נפילה והודבקה מדבקה ייעודית על הידון.

8.בשעה 20:00 לערך נכנסתי לחדרה של התובעת ולמיטב זכרוני נכח שם בעלה. הדרכתי אותה בדבר מניעת נפילות והסברתי לה לגבי הסיכון לנפילות בייחוד לאחר הרדמה.

9.הדרכתי אותה שבמידת הצורך היא יכולה לקרוא לעזרה באמצעות פעמון, ולרבות בכל פעם היא מבקשת לרדת מהמיטה. התובעת הבינה את שהסברתי לה וכך מתועד ברשומה."

ובהמשך בסעיף 19 טענה:

"19.היא מסרה לי ואישרה שאני הדרכתי אותה לא לרדת לבד מהמיטה ואישרה שגם האחיות במחלקה הסבירו לה." (ההדגשה שלי – א.כ.)

מהאמור בכתב ההגנה ובתצהיר עולה כי, ההנחיה לשיטתה הייתה, שבכל פעם שהתובעת מבקשת לרדת מהמיטה עליה לקרוא לעזרה, וכי התובעת הפרה הנחיה זו. נטען שהאיסור היה איסור קטגורי, ולא רק בפעם הראשונה בה מבקשת התובעת לרדת מהמיטה לאחר הפרוצדורה של הגרידה. כך גם בתחילת עדותה דבקה האחות קחתא בגרסה זו. וכך העידה (בעמ' 61 ש' 25 – 27) על דברים שאמרה העדה לתובעת למחרת האירוע:

"אז אמרתי לה 'מה קרה? למה נפלת? הסברתי לך אתמול שאת לא יכולה לרדת לבד' אז היא אמרה לי 'כן חשבתי שזה רק בירידה הראשונה אני צריכה עזרה'" (ההדגשה שלי – א.כ.)

ובעמ' 61 ש' 14 – 19:

"...ואז ניגשתי אליה ואמרתי לה ' מה קרה? אבל הסברת לך שצריך..."

ובעמ' 62 ש' 38 – עמ' 63 ש' 4:

"הדבר שהכי זכור לי מהמקרה, כי אני לא יכולה לזכור 8 שנים אחורה, זה שלמחרת בבוקר באתי לבחורה....ואני זוכרת שאמרתי לה שלא יורדים ואני זוכרת שלמחרת בבוקר מיד רצתי אליה ושאלתי אותה 'מה קרה? והיא באמת אמרה לי 'אני...זוכרת שהדרכת אותי אבל אני חשבתי זה רק לירידה ראשונה.'" (ההדגשה שלי – א.כ.)

מעדות האחות קחתא, בתחילת חקירתה הנגדית עולה שההנחיה לתובעת הייתה שלא יורדים מהמיטה, ללא קריאה לעזרה. עוד עולה מעדותה של האחות קחתא, כי התובעת טענה שהיא הבינה שההנחיה הייתה, שרק בירידה הראשונה קוראים לעזרה, דבר המחזק את גרסת התובעת.

ההנחיות, כפי שנטען בכתב ההגנה בתצהיר האחות קחתא ובתחילת חקירתה הנגדית, והבנת התובעת להנחיות, באו לידי ביטוי אף ברשומה הרפואית (עמ' 37 למוצגי הנתבעת):

"המטופלת הודרכה לא לרדת מהמיטה לבד. לדבריה הבינה שרק ירידה ראשונה מהמיטה היא בליווי אחות."

12. דא עקא, בהמשך עדותה של האחות קחתא חלה תפנית בגרסתה, כאשר היא זנחה את גרסתה הראשונה, אותה גרסה שהועלתה בכתב ההגנה לפיה אסור לתובעת בשום שלב לרדת לבד, , והועלתה גרסה חדשה לפיה לאחר הירידה הראשונה בסיוע אחות עליה להפעיל בהמשך ובירידות הבאות שיקול דעת, ורק אם היא חשה לא טוב ואינה מסוגלת לקום לבדה מהמיטה, עליה להזעיק עזרה.

ניצנים לשינוי הגרסה ניתן לראות בעמ' 65 ש' 20 – 24:

"ואתה מסביר כשהיא יורדת, שהיא רוצה לרדת מהמיטה, היא מצלצלת בפעמון ואחות צריכה ללוות אותה, במיוחד בפעם הראשונה שהיא יורדת מהמיטה, כדי לבדוק שאין סחרחורת, שהיא לא מתעלפת." (ההדגשה שלי – א.כ.)

בהמשך עדותה הייתה האחות קחתא יותר נחרצת. בעמ' 65 ש' 27 – 30 נשאלה והשיבה:

"ש.במכתב שאת כתבת ב 25 אמרתם שהיא חייבת קטגורית כל פעם לרדת עם אחות, אז תסבירי את הסתירה הזאת.

ת.לא, לא, לא. אני לא חושבת ש...זה היה...לא כל פעם היו צריכים לרדת עם אחות." (ההדגשה שלי – א.כ.)

בעמ' 69 ש' 12 – 13 חזרה האחות קחתא על אותם דברים, כשנשאלה שלא כתוב ברשומה קטגורית שאסור לה לרדת מהמיטה:

"אנחנו אף פעם לא כותבים ולא אמרנו לה שאסור לרדת בפעם השניה ללא עזרת אחות."

לבסוף התייצבה עדות האחות קחתא על גרסתה הסופית בעמ' 69 ש' 17 – 20:

"אני אומרת שבפעם הראשונה אנחנו אומרות למטופלת לא לרדת לבד מהמיטה אלא לקרוא לאחות. אם היא רוצה לרדת שוב והיא לא מרגישה טוב, היא מצלצלת ואנחנו מגיעות מיידית. זו ההדרכה. אני לא יכולה לעמוד ליד כל מטופלת שהיא רוצה לרדת... ולהיות לידה." (ההדגשה שלי – א.כ.)

בהמשך טענה האחות קחתא כי הנוהל, בדרך כלל, שבודקים את האישה לאחר שעתיים מביצוע פעולת הגרידה. אם הבדיקה תקינה, האישה משתחררת מבית החולים. מאידך, אם מבחינים שהאישה עדיין מסוחררת, מכנסים אותה למחלקה לצורך השגחה. אולם משעדות זו אינה מסתדרת עם גרסתה החדשה, לפיה אין איסור קטגורי על האישה לרדת מהמיטה ללא סיוע, ועם העובדה שהתובעת לא שוחררה אלא נשארה לאשפוז במחלקת נשים, ניסתה באופן מתחמק לזרוע ערפל לגבי מצבה של התובעת:

"עכשיו אני לא זוכרת מה היה המקרה למה היא נשארה עד הבוקר, יכול להיות היא הייתה חלשה, יכול להיות היא דיממה, זה אני לא יכולה לזכור מה היה לפני 8 שנים." (עמ' 66 ש' 1 – 11)

גם בנקודה זו עדותה של האחות קחתא הייתה הפכפכה. בשלב מסוים בחקירה הנגדית טען לפניה בא כוח התובעת כי התובעת הייתה חלשה. וכך נרשמו הדברים בעמ' 75 ש' 24 – 32:

"ש.ברור שהיא אישה מאוד חלשה, שעברה הליך גרידה...

  ת.כן, אבל היא...

ש.שכל האזור כואב באזור....

ת.לא, לא, לא...אני שוב אומרת לך, כל מה שאתה מתאר הוא לא נכון, כי בגרידה אחרי שעתיים הולכים הביתה, אז כל הקטע לתאר את זה...

ש.היא נשארה להשגחת לילה.

ת.בסדר, בגלל זה הרימו את הדפנות, בגלל זה נתנו את הפעמון. זה לא שלא התייחסו לזה בכלל או שחשבו שזה בסדר. הרימו את הדפנות כדי למנוע את הירידה שלה לבד, נתנו את הפעמון, הצמידו אליה כדי שתצלצל."

אולם לפני כן, בעמ' 66, טענה שבודקים את המטופלת בשעתיים הראשונות, אם היא מסוחררת מכניסים אותה למחלקה להשגחה. לכן ניסיונה של עדה זו להתכחש לעובדה שהתובעת הייתה חלשה לאחר אותו הליך הוא ניסיון נואל שדינו להיכשל.

13.האחות רוזנטל גם היא שינתה מעדותה וסטתה מהאמור בכתב ההגנה ובתצהירה. בדיוק כפי שהצהירה האחות קחתא, גם האחות רוזנטל טענה בתצהירה כי ההדרכה הייתה שלא לרדת מהמיטה ללא קבלת סיוע. אולם בחקירתה הנגדית טענה לפתע כי לא הייתה הנחיה גורפת שלא לרדת מהמיטה ללא סיוע, אלא בהתאם לנסיבות וכפי שהמטופלת מרגישה באותה עת (עמ' 81). שינוי זה בגרסאות שתי עדות ההגנה, ובתיאום מפליא, מעלה בליבי את החשש כי הן תיאמו את עדויותיהן, דבר הפוגע במהימנותן.

תמיהה נוספת העולה, משינוי הגרסה והחזית שנעשה במהלך המשפט על ידי עדי ההגנה, היא איזה הוראה או הנחיה, הפרה התובעת כפי שהואשמה על ידי הנתבעת, אם לאחר הירידה הראשונה מהמיטה, ובירידות הבאות היא אינה חייבת להזעיק עזרה אלא אם כן היא חשה ברע? כשעומתה האחות קחתא עם תמיהה זו השיבה שהתובעת ירדה מעבר לדפנות שהיו מורמות, ובכך זנחה את הטענה שהתובעת הפרה את ההנחיות שניתנו לה עת ירדה מהמיטה מבלי לצלצל בפעמון או הזעיקה עזרה (על מהימנות הגרסה שהתובעת דלגה מעל המעקות עוד נעמוד בהמשך להלן). גם גרסתה החדשה בעניין זה מעלה תמיהה. אם מותר לה היה לרדת מהימטה, כאשר הזעקת העזרה היא לפי שיקול דעתה והרגשתה באותו רגע, מדוע דילוג מעל המעקות הוא מעשה פסול בנסיבות העניין? לנתבעת הפתרונים!!

14.הנתבעת צירפה לתיק המוצגים מטעמה, מזכר שנערך על ידי האחות קחתא, וחתום בחותמת נתקבל על ידי מחלקת ניהול סיכונים. באותו מכתב (עמ' 42 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת) רשמה כדלקמן:

"25/3/14 8:00

התקשרתי לשאלו לשלומה.

מדווחת שישנו שבר בארובת העין.

והסינוסים שנאמר לה בא.א.ג. שאין

מה לעשות יחלים מעצמו

מטופלת באוגמנטין X 2

אמרה שאני הדרכתי אותה לא לרדת

לבד מהמיטה וגם האחיות במחלקה הסבירו

לה. ירדה בפעם הראשונה בעזרת אחות

לשירותים ולפנות בוקר חשבה שהיא

כבר יכולה לרדת לבד ואז נפלה.

מצטערת שלא הקשיבה לאחיות.

ביקשתי ממנה שאם היא צריכה משהו או

ישנה איזו בעיה ליצור קשר איתנו."

לא אוכל ליחס משקל ממשי למזכר זה הן בשל טעמים פרוצדוראליים והן בשל טעמים מהותיים לגופו. כפי שעלה מפרוטוקול הדיון, כאשר בא כוח הנתבעת חקר את התובעת על האמור במסמך זה, ובמיוחד בשאלה מדוע לא התייחסה בתצהירה לאותו מסמך, התנגד בא כוח התובעת בטענה, כי מסמך זה לא גולה במסגרת גילוי המסמכים ולא נמסר עיון בו כאשר פעם ראשונה הוא צורף למוצגי הנתבעת, לאחר שהתובעת כבר מסרה את תצהירה. בא כוח הנתבעת באותו שלב לא חלק על הטענה (עמ' 40). לכן משבחרה הנתבעת לנהוג בדרך דיונית זו, לא לגלות את המסמך ולמסור עיון בשלבים המקדמיים, אין לאפשר לה להסתמך על אותו מסמך במסגרת ראיותיה, ולקצור את פירות התנהגותה.

15.יתרה מכך, מסמך זה אינו חלק מהרשומה הרפואית, כפי שהנתבעת מנסה לשכנעני. הוא לא נערך אגב הטיפול השוטף בתובעת. הוא נערך לאחר פניה יזומה של האחות קחתא לתובעת, שלא לצורכי טיפול רפואי, אלא לצורכים משפטיים ויש להתייחס אליו בזהירות המתבקשת. תמוהה שהאחות קחתא טענה שמסמך זה, לא נערך לצורך ניהול סיכונים (עמ' 73 ש' 17 – 18), כאשר מאידך האחות רוזנטל טענה כי היא בטוחה שמחלקת ניהול סיכונים הייתה מעורבת (עמ' 83 ש' 9). עדותה של רוזנטל סבירה יותר בעיני, ועל כן הכחשתה של האחות קחתא פוגעת במהימנותה. עוד עולה שלא בכל הרשומה הרפואית מטבעת חותמת נתקבל של סיכונים רפואיים אלא רק לגבי מסמך זה, דבר האומר דרשני.

אם לא די בכך, אינני נותן אמון בעדות האחות קחתא גם מסיבות נוספות. כך טענה בעדותה לפני כי התובעת נפלה בדרך לשירותים (עמ' 67 ש' 11), בעוד שהתאונה אירעה בעת שהתובעת חזרה מהשירותים, כפי שעולה משלל מסמכים בהם מסרה אותה גרסה, דבר התומך בעדותה (ראו לדוגמא חוות דעת המומחה מטעם הנתבעת בתחום א.א.ג). לאחות קחתא לא הייתה בעיה להעיד בתצהיר כי התובעת דלגה מעל מעקות המיטה שהיו מורמים. למרות עדות זו אין זכר ברשומה הרפואית לעובדה זו. לטענתה "זה אני יודעת מהבנות בבוקר"; או לטענתה "הרבה מטופלות עוברות מעבר לדפנות" (עמ' 68). גם האחות רוזנטל הצהירה כי התובעת דלגה מעל המעקות מבלי שהיה בידיה כל ראיה המוכיחה את טענתה ומדובר בעדות שמיעה. כאשר נשאלה מניין לה מידע זה גם היא השיבה, בהתאמה מוחלטת לאחות קחתא, מהרישומים או אולי מעדויות האחיות (עמ' 82 ש' 12 – 13). כשהתבקשה להצביע ברישומים היכן מופיע שהתובעת דילגה על המעקות השיבה: "אין לי תשובה כרגע" (עמ' 83 ש' 6). אולם הנתבעת לא טרחה להביא לעדות מי מהאחיות שהיו במשמרת לילה, ולשאלה מדוע הן לא הובאו לעדות השיבה "לא יודעת" (עמ' 75 ש' 4). בניגוד לטענת הנתבעת בסיכומים שאין צורך להביא את אותן אחיות לעדות, עדותן הכרחית ויש לפעול בהתאם לחזקה שאילו הובאו הן היו מעידות לחובת הנתבעת (ראו: ע"א 548/78 אלמונית נ. פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 ;  ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ. טלקאר בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 602 – 603)).

16.בנוסף, הרישום בדו"ח הוא חד צדדי, אינו מביא גרסאות של יתר המעורבים כגון האחיות שנתנו את ההדרכה. לא מדובר בתחקיר מקיף על מה שאירע שמטרתו להפיק לקחים, אלא הוא נועד להציל מפי התובעת הודאה באשמה. המסמך נערך על ידי עדה מעוניינת, שניתן גם להפנות אליה חצי אשמה, ולכן יש להתייחס למסמך בזהירות גם מסיבה זו.

לא ייתכן עוד, כי התובעת שמסרה מיד לאחר התאונה גרסה המתועדת ברשומה, ולפיה ההנחיה הייתה שרק בירידה הראשונה מהמיטה היא צריכה להסתייע בעזרה, לפתע ולאחר מספר שעות תשנה מגרסתה, באותה שיחה בודדת עם האחות קחתא, ולאחר מכן תשוב לגרסתה המקורית. לכן נראה לי כי הרישום באותו מזכר אינו משקף את מלוא השיחה אלא הוא סילוף של דברים שנאמרו על ידי התובעת לאחות קחתא. לכן מכל הטעמים שהובאו לעיל אינני נותן אמון ברישום באותו דו"ח ומשקל האמור בו אפסי. מה עוד, שצירפו באיחור ואי גילויו בפני התביעה, מהווה חוסר תום לב ואין לאפשר לנתבעת "להנות" מהתוצאות המשפטיות שהיא מבקשת להשיג באמצעותו.

17.האנדרלמוסיה בעדות האחות קחתא בכל הקשור לנושא ההדרכה, והסתירות שנפלו בין עדותה לעדות האחות רוזנטל אינם מאפשרים לי לתת אמון בעדותן, או בגרסאות שהובאו על ידן, במיוחד כאשר עדות זו סותרת את הרשומה הרפואית. הם אף מהוות הוכחה לכך שההנחיות לא היו ברורות וחדות.

האחות קחתא טענה לפני כי נתנה לתובעת הדרכה בנושא נפילות. אולם ברשומה הרפואית מצוין כי הדרכה לעניין נפילות ניתנה אך ורק על ידי האחות רוזנטל. לטענתה כשמוציאים את המטופלת מחדר פעולות היא נותנת בדרך כלל הדרכה בעל פה, וכי מדובר בעניין שהוא מוטמע בסדרי עבודתה. יחד עם זאת, כשהתבקשה לציין האם ההדרכה שביצעה לתובעת מתועדת ברשומה השיבה בצורה מתחמקת "אין לי מושג אם זה מתועד." (עמ' 62 ש' 29 – 36). היעלה על הדעת שמשנת 2014 ועד מועד מתן העדות ובמשך 8 שנים תמימות, האחות קחתא "אין לה מושג" ואינה יודעת עדין אם ההדרכה שביצעה מתועדת ברשומה? ברי עדותה היא עדות מתחמקת ונועדה לזרות חול בעיני בית המשפט.

למרות מה שהוצהר על ידה עיון ברשומה מעלה כי לא ניתנה על ידי האחות קחתא הדרכה בנושא נפילות. ניתנה על ידה הדרכה אחרת בנושא "דימום, כאבי עירוי" ביום 24.3.2014 בשעה 20:19 (ראו: עמ' 35 למוצגי הנתבעת). לכן עדות האחות קחתא כי ניתנה על ידה הדרכה היא תמוהה, במיוחד כאשר היא בעצמה העידה ש- "בגלל זה תמיד אומרים לנו לכתוב את הכל, כי מה שלא כתוב, לא נעשה" (עמ' 62 ש' 6 - 7). בתגובה לחוסר ברישום טענה האחות קחתא כי "אם לא כתבתי את זה, אז צריך להאמין לי שאמרתי, כי זכרתי את המקרה." (עמ' 63 ש' 28 – 29). אולם אין הסבר מדוע מצאה לנכון לתעד הדרכה אחת בנושא דימום וכאב בעוד שהדרכה בנושא נפילות לא מתועדת. מה עוד שאיננו נותן אמון בעדותה כאמור לעיל.

סתירה אחרת בעדות האחות קחתא התגלעה, עת טענה כי בדרך כלל היא מבצעת אומדן מפני נפילות ביחד עם מתן ההדרכה. אך טענה זו אינה מתיישב עם הרשומה והאמור בתצהירה (ראו עמ' 65; האומדן נקרא בשם מורס והוא מעניק ניקוד למטופלת לצורך הערכת סיכון מפני נפילות, עודת האחות קחתא עמ' 64 ש' 9 -10). על פי הרשומה האחות קחתא היא שביצעה את האומדן בשעה 19:03 (ראו עמ' 34 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת בתחתית העמוד מצד ימין). בניגוד לעדותה – לפיה ההדרכה מבוצעת ביחד עם האומדן – היא טוענת בתצהיר שאת ההדרכה נתנה בשעה 20:00. כשנשאלה על פער זה טענה שאין לה הסבר, ולבסוף היא נסוגה וטענה שיכול להיות שיש פער זמנים בין האומדן לבין ההדרכה (עמ' 65). לבסוף מצאה לה האחות קחתא פתח מילוט נוסף וטענה שמאחר שהרשומה היא ממוחשבת זה גורם לתסכול גדול מאחר שהרישום גוזל הרבה זמן (עמ' 64 ש' 24 – 27).

סיכום ביניים

18.לסיכום האמור עד כה, עולה כי התובעת התקבלה לבית חולים לצורך ביצוע פעולת גרידה. עוד אני קובע כי לאחר סיום הפעולה, ולאחר שהתובעת הייתה בחדר ההתאוששות, הוחלט להמשיך לאשפזה בבית החולים, במחלקת נשים, לצורך השגחה. עוד אני מקבל את הגרסה העובדתית של התובעת לפיה, מה שהוסבר לה בהדרכות הוא, שרק בירידה הראשונה מהמיטה היא התבקשה להסתייע באחות. גרסה זו כאמור נתמכה לבסוף על ידי עדות ההגנה, תוך שהן זונחות את גרסתן הראשונית ואת קו ההגנה הכללי.

בנוסף, אני קובע כי בפועל מצבה הרפואי של התובעת היה, שאסור לה לרדת ללא סיוע של אחות, עד לקביעה רפואית אחרת, ועל כן ההנחיה שקיבלה לא תאמה את מצבה הרפואי. קביעה זו אף נתמכת בעניין נוסף שציינה האחות קחתא בעדותה. לפי עדותה נערך למטופלת עם קבלתה אומדן בפני סיכוני נפילה ובהתחלה אם הניקוד הוא 35 המטופלת היא בסטטוס של סכנת נפילה. עוד טענה כי במהלך האשפוז הצוות נדרש לבצע אומדן לפחות שלוש פעמים ורק לאחר מכן אם הניקוד יורד משנים את הסטטוס של המטופלת "ללא סכנת נפילה" (עמ' 77 ש' 19 – 36). לא ראיתי ברשומה שהסטטוס של התובעת שונה לפני מקרה הנפילה. לכן קביעה זו תומכת בקביעתי כי מצבה היה מחייב עזרה וסיוע בכל פעם שביקשה לרדת מהמיטה.

משגרסת התובעת אמינה עליי אני מקבל את האמור בה לפיה, בסמוך לשעה 1:50 ביום 25.3.2014 היא צלצלה בפעמון ליתר זהירות, ולא בגלל שחשה ברע, אך משלא היה מענה היא החליטה לקום לבד לשירותים, ובדרך חזרה היא נפלה ונחבלה. קביעה זו נתמכת בעדות האחות קחתא לפיה:

"אנחנו שתי אחיות במשמרת לילה ושתי אחיות במשמרת ערב ויש 20 מטופלות. אז אתה לא יכול לעמוד דום ליד מטופלת ולחכות שהיא תרצה."

במאמר מוסגר אציין כי, במקום להטיל את האשמה רק על התובעת, במסמך חד צדדי שמיועד למחלקת ניהול סיכונים, הייתי מצפה ממחלקת סיכונים שתתמקד גם בטענה זו ותברר את הדברים לעומקם.

על בסיס קביעות עובדתיות אלו אדון בשאלה האם יש להטיל אחריות על הנתבעת.

הנתבעת התרשלה

19.בבואי ליישם את המצב המשפטי על העובדות שקבעתי אני סבור כי הנתבעת התרשלה כלפי התובעת. להלן אנמק.

כפי שקבעתי, ההדרכה שניתנה לתובעת הייתה שגויה, לא תאמה את מצבה הרפואי, והדבר גרם לה להבין, בניגוד למצבה הרפואי, שהיא צריכה עזרה בירידה מהמיטה רק בפעם הראשונה. אי הטמעת ההוראות באופן חד וברור הוביל לכך שהתובעת תרד ממיטתה באותה פעם, ותוביל לנפילתה המצערת.

אי הטמעת ההוראות כדבעי אף עולה מהרשומה הרפואית. באותה רשומה נכתב כי ההדרכה ניתנה בעל פה על יד האחות רוזנטל, בעוד שלגבי הדרכות אחרות ההדרכה ניתנה בכתב ובעל פה. האחות קחתא מסרה בחקירתה הנגדית כי קיימת הדרכה בכתב מפני הסיכון של נפילות והדרכה זו הייתה קיימת גם בעת בתקופה בה אירעה התאונה (עמ' 71 – עמ' 72). גם האחות רוזנטל מאשרת כי קיימת הדרכה בכתב (עמ' 80 ש' 23 – 24). האחות רוזנטל נשאלה למה ההדרכה לגבי נפילות לא הייתה בכתב וטענה כי מדובר "בלבול בסעיף, אני לא יודעת לענות" (שם). אולם קשה לסמוך על זכרונה של עדה זו, שכן בפתח עדותה נשאלה האחות רוזנטל לגבי זיכרונה בנוגע לאירוע זה וענתה: "ככה, כאילו עברו 8 שנים" (עמ' 79 ש' 7).

ההדרכת בכתב לא הובאו כראיות מטעם הנתבעת. כמו כן, לא סומנה האפשרות שההדרכה לגבי נפילות ניתנה בכתב. התובעת אף לא נשאלה על כך בחקירתה הנגדית. לכן אני מסיק שלא נעשתה הדרכה בכתב ועל כן הנתבעת התרשלה באי עריכת הדרכה כיאות.

התובעת טוענת עוד כי אמה לא הורשתה להישאר במחלקה באותו לילה, ואילו הותר לה להישאר עימה התאונה לא הייתה מתרחשת. אינני מוצא צורך להכריע בשאלה זו משהגעתי למסקנה כפי שקבעתי לעיל.

20.הנתבעת טוענת בסיכומיה כי טענת התובעת לפיה היא תודרכה להסתייע באחות רק בירידה הראשונה מהמיטה, מובילה לדחיית התביעה, שכן בפועל זה מה שאירע ובירידה הראשונה מהמיטה אכן התובעת הסתייעה באחות. מכאן שאין לתובעת עילת תביעה. אולם טענה זו אינה מדויקת בלשון המעטה והיא מסלפת את הנטען בכתב התביעה. כפי שסקרנו את טענות הצדדים בפתח פסק הדין, נטען בסעיף 10 כי התובעת הייתה צריכה להיות מוגדרת בסיכון לנפילה, והיא לא תודרכה כראוי. לכן הטענה כי לתובעת ניתנה הדרכה שגויה (הסתייעות באחות בעת הירידה הראשונה) בניגוד למצבה הרפואי (הסתייעות באחות גם ביתר הפעמים) אכן נופלת לגדרי הנטען בכתב התביעה.

התובעת הביאה לעדות מטעמה את בן זוגה ואימה. עדים אלו לא היו עדים לנפילה, אלא שהו עימה לסירוגין לאחר ביצוע פעולת הגרידה. אימה של התובעת טוענת כי שהתהה עימה חלק מהזמן שכן בשלב כלשהו היא עזבה והלכה לביתה של התובעת על מנת לטפל בילדים ולאחר מכן חזרה. היא לא מתייחסת בתצהיריה לנושא ההדרכות, אך טוענת כי בעת ששהתה היא סייעה לתובעת לקום ממיטתה, וכשביקשה ללכת פנתה לאחיות וביקשה מהן להשגיח על התובעת מאחר והיא חלשה. האחיות מסרו לה שלא לדאוג וכי יש פעמון. לא מו הנהנמע כי ההדרכות ניתנו בעת שלא הייתה נוכחת.

בן זוגה של התובעת טען בתצהירו כי היה עימה לאחר הגרידה ועד שעזב, ולטענתו במהלך כל אותו זמן הוא לא ראה שמי מהאחיות נכנסה ודיברה עם התובעת. בחקירתו הנגדית מסר כי בחלק שהאחות באה לא היה נוכח וכלשונו: "באחות אני לא הייתי." (עמ' 56 ש' 21). לכן לא הייתה בונה מסקנות בנושא ההדרכות על עדים אלו.

בשולי שאלת האחריות, אינני מוצא לנכון לחייב את התובעת באשם תורם. סיכום המצב העובדתי מראה כי התובת קיבלה הנחיה להיעזר באחות רק בפעם הראשונה. התובעת פעלה בהתאם להנחיה זו. התובעת הייתה זהירה וצלצלה בפעמון אך לבסוף משלא היה מענה היא קמה לבדה, כאשר אינה מודעת שההנחיה צריכה להיות שאסור לה קטכורית לקום מהמיטה ללא עזרה. לכן לא ניתן לבוא בטענות לתובעת ולא יהיה זה הוגן ליחס לה אשם תורם.

קשר סיבתי

21.בעניינו מתקיים קשר סיבתי משפטי עובדתי ומשפטי בין ההתרשלות לבין הנפילה ונזקיה. אם ההדרכה הייתה הדרכה נכונה אזי סביר להניח כי התובעת לא הייתה קמה ממיטתה לבדה והייתה ממתינה כי אחות תגיע לסייע לה.

נפילתה של התובעת במצבה במידה ולא תקבל עזרה היא צפויה. גם מבחן הסיכון מתקיים בענייננו, במובן זה שנפילת התובעת נופל למסגרת הסיכון שהנתבעת יצרה כאשר לא ניתנה הדרכה נכונה.

גובה הנזק

22.התובעת סבלה כתוצאה מהתאונה מחבלה בראש ובפנים. לאחר האירוע התלוננה על כאבים באזור לחי שמאל, נבדקה על ידי רופאה תורנית שאבחנה המטומה מתחת לעין שמאל. לאחר בדיקת סי.טי ראש ופנים, נשללה פגיעת ראש מוחית, אך אובחן שבר בזיגומה משמאל עם תזוזה ושבר בקיר הצדדי של גת הלסת משמאל ושבר ברצפת ארובת עין שמאל. בדיקה על ידי רופא עיניים שללה לחץ על עצב הראייה והמליץ לתובעת לקבל טיפול אנטיביוטי. התובעת השתחררה לביתה עם המלצה לבדיקת רופא עיניים והפניה לרופא פה ולסת לטיפול. למחרת חזרה התובעת לחדר מיון עקב סחרחורות, שם אובחנה כסובלת מורטיגו ושוחררה עם המלצה לפנייה לטיפול כירורג פה ולסת.

בעקבות התאונה התלוננה התובעת על נימול בלחי שמאל באזור סעיפי עצב האורביטלי בחלק התחתון והומלץ לה על ניתוח. ביום 27.3.2014 אושפזה התובעת במחלקת פה ולסת בבית חולים פוריה, שם עברה תיקון של השבר של הזיגומה וקיבוע על ידי פלטה בהרדמה כללית. התובעת שוחררה ביום 31.3.2014 והמשיכה במעקב במרפאות חוץ פה ולסת. במסגרת ביקוריה במרפאות חוץ, הופנתה התובעת לטיפולי פיזיותרפיה עקב תלונה של כאבים וקושי בפתיחת הפה. לאחר הניתוח דיווחה התובעת על שיפור בנימול בלחי שמאל.

לאחר מכן התלוננה התובעת בפני רופאת המשפחה על סחרחורות קשות מלוות בבחילות, חולשה, כאבי ראש ולפעמים רדימות בפנים. התובעת תיארה גם סחרחורת תנוחתית בשכיבה על הגב ללא ירידה בשמיעה. ביום 12.5.2014 נבדקה התובעת על ידי רופא א.א.ג, בפניו תיארה סחרחורת סיבובית המתגברת בשכיבה ובשינוי תנוחה. בעקבות כך עברה התובעת מניפולציה על שם אפלי בחדר המיון בבית חולים העמק וטיפול נוסף במיון של בית חולים פוריה. התובעת מסרה כי מאז יש שיפור הדרגתי בסחרחורת, אם כי היא נמנעת מפעולות הגורמות לסחרחורות. בבדיקת רופא א.א.ג לא הודגם ניד, אך נמצאה מגבלה בפתיחת הפה בשל כאב בשרירי הלעיסה משמאל והומלץ להפנותה למרפאה אוטונוירולוגית במידה והסחרחורת לא חולפת.

22.מטעם בית המשפט מונו שני מומחים: ד"ר אמיר גורי בתחום א.א.ג, אשר קבע שלא נותרה לתובעת נכות צמיתה בגין התאונה. לצד זאת קבע לתובעת נכויות זמניות בשיעור של 20% למשך חודש מיום החבלה ו-10% למשך חודש נוסף. בתחום פה ולסת מונה פרופ' סאמר סרוג'י, אשר קבע לתובעת נכות בשיעור 10% בגין קושי בפתיחת הלסת ו-5% בגין פגיעה תחושתית בעצב הפריפרי של לחי שמאל. הנתבעת ביקשה לחקור את פרופ' סרוג'י על חוות דעתו, וביום שמיעת הראיות הוא נחקר על ידה, אך לבסוף אף אחד מהצדדים לא חלק עוד על קביעותיו של פרופ' סרוג'י.

הנכות התפקודית

23.התובעת טוענת בצהיריה כי היא מעצבת גרפית במקוצעה והכשרתה. בסעיפים 20 – 21 לתהירה טוענת כי נעדרה תקופת מה מעבודה, מבלי לציין מה משך אותה תקופה, וכי בעקבות התאונה איבדה את יכולהת לחיות ולהשתכר כבעבר, והיא מוגבלת מביצוע פעולות במסגרת עבודתה כבעבר. לתצהירה נטען כי צורפו מסמכי השתכרות ת/9 אך בפועל אלא לו צורפו, אלא בשלב מאוחר יותר במסגרת בקשה מס' 40. אולם שומות מס הכנסה שצורפו מפרטים את הכנסתה החל משנת 2016 ועד שנת 2020. לכן התובעת לא הוכיחה כדבעי כי עבדה לפני התאונה.

נכותה של התובעת גורמת לה להפרעה תפקודית בשל הקושי בפתיחה של הפה. על פי הנטען בתצהירה היא סובלת מכאבים בפרק הלסת וכאבי ראש. סובלת מחריקות שיניים ומוגבלת בפתיחת הפה. פרופ' סרוג'י ציין בבדיקתו כי פתיחת הפה מלווה בכאב של פרק הלסת מצד שמאל. בהמשך קובע פרופ' סרוג'י כי ההגבלה בפתיחת הפה המלווה בכאבים יכול ליחסה לפגיעה לא ישירה לאזור פרק שמאל מה שגרם להתפתחות מאוחר של דלקת פרק לסת שמאל. מבחן העמסה שביצע אף תומך במקנה זו. לכן אין לי ספק כי אותו כאב יכול להגביל את התובעת בביצוע עבודתה, שכן הכאבים גורמים לפגיעה בתפקודה.

מצד שני לא הובאו נתונים השוואתיים לפני התאונה על מנת שבית משפט יעמוד על דרגת הפגיעה בהכנסות אם בכלל. עוד יושם לב כי הפגיעה בתחושה אינה נושא בחובה פאן תפקודי ולכן כל אלה מובילים אותי למסקנה כי יש לחשב את הפסדי השכר על דרך האומדנא.

כאב וסבל

24.בהתשחב באופי הפגיעה, שיעור הנכות, הטיפולים והניתוח שעברה התובעת, תקופת האשפוז אני פוסק סך של 75,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.

עזרה והוצאות

25.התובעת העידה בתצהירה כי נזקקה לעזרת הזולת בתקופת ההחלמה. התובעת טוענת כי היית מרותקת למיטתה לתקופה של שלושה חודשים, במהלכ הייתה אוכלת אוכל רך ושותה משקאות קלים. בן זוגה של התובעת העידה כי בתקופה זו המעמסה של הטיפול בבית והילדים נפלה עליו. כמו כן, נגרמו לתובעת הוצאות בגין נסיעה לקבלת טיפול רפואי, וכן רכישת תרופות ומשככי כאבים.

העזרה שקיבלה התובעת אינה עזרה בשכר והיא עזרה היוצאת מגדר הרגיל. כמו כן, לא צורפו קבלות על מלוא ההוצאות, והתובעת צירפה לתצהירה שלוש קבלות. לכן התובעת זכאית בשל כך לפיצוי על דרך האומדנא. אני פוסק בגין עזרה והוצאות לעבר סך של 15,000 ₪.

לעתיד אינני סבור כי התובעת צריכה עזרה בביצוע עבודות משק ביתה בשל נכותה.

הפסדי שכר לעבר

26.כאמור התובעת לא הוכיחה כי עבדה לפני התאונה. התובעת צירפה שומות מס הכנסה, מהם עולה כי בעיקר עבדה כעצמאית וחלק קטן מהכנסתה נבע מקבלת משכורת. לפי השומות הכנסתה השנתית לשנת 2016 היא בסך של 103,851 ₪ ברוטו. ההכנסה החודשית הממוצעת היא בסך של 8,652 ₪. בשנת 2017 השתכרה התובעת בממוצע סך של 142,741 ₪. הכנסה חודשים ממוצעת היא בסך של 11,895 ₪. לשנת 2018 ההכנסה השנתית היא בסך של 127,472 ₪ וההכנסה החודשית הממוצעת היא בסך של 10,622 ₪. לשנת 2019 ההכנסה השנתית הייתה 124,022 ₪ וההכנסה החודשית הממוצעת בסך של 10,335 ₪. בשנת 2020 ההכנסה השנתית הייתה בסך של 98,446 ₪ והחודשים הממוצעת בסך של 8,203 ₪. בשים לב לכך אני סבור כי יהיה זה סביר והוגן לחשב את הנזקים לפי בסיס שכר של 10,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.

לעבר לא ניתן להצביע באופן קונקריטי על הפסדי שכר שכן אינני יודע כמה בדיוק היא הייתה משתכרתה אלמלא נכותה. לכן אני פוסק על דרך האומדנא סך של 30,000 ₪.

הפסד כושר השתכרות לעתיד

27.על בסיס כל האמור לעיל אני פוסק לעתיד בגין הפסד כושר השתכרות, לפי בסיס שכר של 10,000 ₪ ובגיל פרישה 70, על דרך האומדנא סך של 150,000 ₪.

הפסד תנאים סוציאליים

28.הרכב הכנסת התובעת היה במרביתו מעסק וחלק קטן היה ממשכורת. ההלכה הפסוקה קבעה כי הפסד תנאים סוציאליים לא יפסקו לעצמאי (ראו: ע"א 4816/20 יאן לסקוב נ' פלונית [פורסם בנבו] (10.3.2021)). לכן, רק על מרכיב הפסד ההכנסה ממשכורת זכאית התובעת להפסד תנאים סוציאליים. לכן אני פוסק על דרך האומדנא בגין הפסד תנאים סוציאליים סך של 4,500 ₪.

סיכום

29.לסיכום אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 274,500 ₪. לסכום זה יתווסף שכר

טרחת עו"ד בשיעור 20% + מע"מ. כן יתווספו הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, י"ג סיוון תשפ"ג, 02 יוני 2023, בהעדר הצדדים.