פרופ' יעקב לביא, גם הוא מנתח לב וחזה מאז 1988, מרצה מן המניין בפקולטה לרפואה בת"א , ערך את חוות דעתו מטעם ההגנה ביום 10.8.2019.
לשיטת מומחה ההגנה, מבחינת הידוע והמקובל בספרות הרפואית עולות מספר מסקנות:
א.הניתוח לסגירת הקרע במחיצה הבין-חדרית שנוצר עקב אוטם לבבי חריף, כרוךבסכנה גבוהה ביותר לתמותה ניתוחית;
ב.הסיכון הניתוחי עולה באופן משמעותי אם הקרע במחיצה הבין-חדרית הוא במיקום אחורי לעומת קרע במיקום קדמי במחיצה;
ג.הסיכון לתמותה ניתוחית עולה באופן משמעותי בגיל החולה, כאשר הגיל הממוצע בקרב החולים שלא שורדים את הניתוח הוא של כ-70 שנים;
ד.הסיכון לתמותה ניתוחית הוא גבוה ביותר אם הניתוח מבוצע במהלך הימיםהראשונים שלאחר האוטם.
ה.הסיכון הניתוחי גבוה יותר בנשים מאשר בגברים.
לאור נתונים אלו קבע מומחה ההגנה שהמנוחה לקתה בקרע בחלק האחורי של המחיצה הבין חדרית בעקבות אוטם לבבי חריף, ולו הייתה מנותחת במהלך הימים הראשונים שלאחר האירוע הלבבי, היה הסיכון הכולל שלה לתמותה ניתוחית נע בין 60%-100%;
המומחה דחה על הסף את טענת מומחה התביעה כי דרגת הסיכון לאחר היום השביעי הייתה עומדת על 14% בלבד. מאחר ומיקום הקרע במחיצה הבין-חדרית במקרה הנדון היה אחורי, דרגת הסיכון של המנוחה הייתה בצד הגבוה של הסקלה; מאחר והגיל המנוחה היה 83, גיל זה הקנה למנוחה דרגת סיכון ניתוחי מהגבוהות ביותר.
המומחה העיד והסביר כי לאור הממצא האקוקרדיוגרפי ומצבה הקליני היורד, התקיים דיון משותף של הצוות הקרדיולוגי המטפל, נידונו סיכונים וסיכויים של החולה לשרוד ניתוח לב של סגירת הקרע במחיצה הבין חדרית והוחלט ,לאור כל אלו על טיפול שמרני.
זאת ועוד, על פי קביעת המומחה, גם לו רצו המנתחים במקרה הנדון לנתח את המנוחה כעבור מספר ימים, כשדרגת הסיכון הניתוחי היתה מעט מופחתת יותר, הם לא יכלו לעשות זאת במקרה הנדון עקב התפתחות סדרת סיבוכים במצבה של החולה (אי ספיקת כליות, זיהום, מצב נוירולוגי לקוי), שהעלו שוב את דרגת הסיכון הניתוחי לסיכון מקסימלי .
לשיטת מומחה ההגנה, מכל האמור לעיל עולה כי ההחלטה בה נקטו רופאי המנוחה, להימנע מהתערבות ניתוחית לאור דרגת הסיכון הגבוהה ביותר, שהייתה צפויה במקרה הנדון, הייתה בהחלט מעוגנת בעובדות הרפואיות המקובלות בתחום. לדבריו לאור הסיכון הניתוחי שהיה במקרה זה צפוי להיות מעל 70% או 80%, אין לשיטתו לראות בהחלטתם של מנתי הלב בבילינסון במקרה זה להימנע מביצוע הניתוח, משום חריג או יוצא דופן בפרקטיקה הרפואית והם נהגו בהחלט כמו רופא סביר בנסיבות המקרה.
המומחה ביקש לשכנע בעדותו כי באף שלב עד יומה האחרון של המנוחה לא היתה במצב שניתן היה לבצע התערבות ניתוחית כי זו הייתה מסתיימת במותה. מצבה הלבבי וההמודינמי מרגע הגעתה היה כזה שלא היה ניתן להציל את חייה.
המומחה שלל את האופציות שהציג מומחה התביעה בדבר הכנסת בלון שלטענתו ,לא הייתה משנה את הפרוגנוזה של המנוחה לאור מצבה הלבבי הכושל במצורף להתדרדרות במצבה הכללי וקריסת מערכות הגוף כמו כליות וכבד. המומחה גם שלל את קביעת מומחה התביעה בדבר השפעת כמויות המורפיום שהמנוחה קיבלה ולפי קביעתו כמות המורפיום, שהייתה כמות טרפויטית נועדה להקל על סבלה ולא תרמה להחמרת מצבה וזו לא סיכנה את חייה ולא פגעה בתפקוד ליבה.
דיון
ההתרשלות
המישור המשפטי
23.עילת התביעה מבוססת על עוולת הרשלנות לרבות רשלנות רפואית, ובכל מקרה הנטל להוכחתה חל על התובעת בהתייחס לכל רכיביה והם קיומה של חובת זהירות, הפרתה, הקשר הסיבתי וגרם הנזק.
אין חולק בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית ביחסי רופא-חולה, ואילו קיומה של זהירות קונקרטית נבחנת על פי מבחן הציפיות.
[ראה ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופ' יובל הרישנו (28.11.07)]
כשעסקינן ברשלנות פרופסיונאלית בכלל ורפואית בפרט, חובת הזהירות המחייבת את הרופא היא לנקוט אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין. בגדר אלו תבוא שאלת הדאגה להבטחת שלומו של המטופל, היקף ורמת הטיפול בו.
[ראה ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול פ"ד נ(3) 784 (1996)]
יחד עם זאת נקבע כלל חזק על פיו יש להבחין בין טעות לרשלנות, ואין הרופא נבחן עפ"י מבחן החכמה לאחר מעשה. כך הובהר כי רשלנות איננה מבחן של תוצאה בלבד, אלא מבחנו של הרופא הסביר בשעת מעשה. רופא עשוי לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות.
[ראה ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י, פ"ד מה(2) 142(1991)]
למעשה אמת המידה היא זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה.
אכן, נתבע יכול להוכיח כי התנהגותו לא הייתה עוולתית וכי פעל בסבירות ראויה שאינה בבחינת רשלנות, וגם אם אין בידו להוכיח את הסיבה המדויקת לקרות הנזק יכול לשכנע כי נהג בזהירות סבירה כדי למנעו.
כאשר ההחלטה מעוגנת בשיקולים מקצועיים סבירים אין בכך כדי לקבע כי היא נגועה ברשלנות.
[ראה ע"א 2714/02 פלונית נ' מרכז בני ציון חיפה, פ"ד נח(1) 516 (2003)]
בע"א 916/05 הנ"ל הוסבר כי:
"רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות. כך גם באשר בעניין בו ההחלטה הרפואית הנדרשת היא אם לאשר עקרונית טיפול רפואי או תרופתי."
מן הכלל אל הפרט
24.ראינו כי פערי המחלוקת בין המומחים אינם גדולים ומתמקדים בנוגע למהותם של הסיכונים בנתוניה של המנוחה והשפעתם על ההחלטה לנתחה במצבה.
בעוד שד"ר אוביל בחר לגמד את הסיכון בנוגע למהות הפגיעה עקב האוטם מצא פרופ' לביא ליתן משקל נכבד לסיכון המתבטא בירידה בתפקוד החדר הימני, שלשיטתו מהווה סיכון משמעותי בהצלחתו או בכישלונו של הניתוח ויכול לנבא את סיכויי ההצלחה. כך גם לדידו מצב ההכרה של מטופל טרם כניסתו לניתוח לב פתוח.
פרופ' לביא לא התעלם מתוצאת שתי בדיקות ראשונות שהצביעו על תפקוד חדר ימני תקין אך לדבריו לבדיקות אלו מצטרפות תוצאות בדיקות נוספות שדיברו על תפקוד לקוי של חדר שמאל, קרע במחיצה הבינחדרית ואי ספיקה הולכת וגוברת של המסתם המיטראלי המנבא את סיכויי הצלחת או כישלון הניתוח.
המומחה פסל את הנחת המוצא של התובעת על פיה ההימנעות מהתערבות ניתוחית באה על רקע המסקנה כי אבדו סיכויי המנוחה לחיות ולכן ניתן לה מורפיום. לדבריו (עמ' 104 לפר'):
"חלק מטיפול כוללני בכל חולה הוא לא רק בנקיטה באמצעים (שובשו בהקלדה) שנועדו לרפא אותו, אלא לא פחות חשוב האמצעים שנועדו להקל על הסבל שלו. נקיטה באמצעים כאלה במקרה הזה מורפיום, אין משמעותה לכשעצמה שויתרו על הסיכויים של החולה הזה, אלא כחלק מהטיפול כדי למנע את הסבל..."
שני המומחים הפנו במסגרת חוות הדעת מטעמם למחקר הגדול ביותר בנושא חולים שפתחו VSD לאחר אוטם שריר הלב, אשר סקר 2,876 מקרים ובו גיל החולים היה 68 + 11, אולם כל אחד מהמומחים התייחס לאותו מחקר באופן שונה.
בעוד שד"ר אוביל התמקד בתוצאות המחקר בלא לתת משקל לנתוניה החריגים של המנוחה בהשוואה לגיל המטופלים, הסביר פרופ' לביא בחוות דעתו כי היות וגיל המנוחה היה מבוגר ודרגת הסיכון הניתוחי גבוהה ביותר, בהינתן שגילם הממוצע של המטופלים על פי המחקר שלא שרדו את הניתוח, היה נמוך מגילה ולאור כל גורמי הסיכון שמנה ,הרי ההימנעות מההתערבות הניתוחית הייתה מעוגנת בעובדות הרפואיות.
25.לאחר חקירת המומחים ומבלי להתעלם מניסיונם הרפואי השונה, נראה כי בנתוני המנוחה מעת הגעתה לביה"ח, במהלך האשפוז ועד לפטירתה המצערת המסקנה היא שהחלטת הצוות הרפואי הייתה סבירה בנסיבות ולא נגועה באבק רשלנות.
לאור מסקנתו של מומחה התביעה, נראה שאין צורך להידרש לטענות הפתיח של ב"כ התובעת בדבר ההכרח לנתח מטופל שסיכוייו לשרוד ניתוח שכזה הוא נמוך. שכן גם ד"ר אוביל הסביר כי לא היה מקום לנתח את החולה מיד עם הגעתה לאור סיכויי התמותה של 54%. ניסיונו לשנות את התיזה בחקירתו לחובת ניתוח בכל מקרה של ודאות מוות ללא ניתוח, עמדה בסתירה לחוות דעתו.
יתר על כן, עסקינן בבחינת אמצעים סבירים שננקטו ולא נמצא בראיות התביעה מסד עובדתי להצביע כי אלו לא ננקטו ברמת הזהירות הסבירה. ההחלטות ברובן התקבלו בהתייעצות מומחים, נערך מעקב יומי אחר מצבה של המנוחה, ובהתאם להתפתחות במצבה נשקלה אופציה ניתוחית ונשללה. מעבר לכל האמור באם היה מדובר בטעות בשיקול הדעת, והדבר לא הוכח, לא קמה תחולה לעוולת הרשלנות.
יוטעם כי מומחה ההגנה פרופ' לביא לא התחמק בחוות דעתו מהשאלה והגדיר אותה בתחומי האתיקה הרפואית כדבריו:
"ישאל השואל: והלא ברור היה לרופאיה כי ללא התערבות ניתוחית סיכוייה של החולה לשרוד הינם אפסיים, ומדוע, אם כך, לא הציעו לה את הניתוח הנדרש גם בהינתן סיכוייו המועטים ביותר להצלחה ? שאלה זו החוזרת ונשנית כמעט מידי יום ביומו בכל מוסד רפואי ברחבי העולם ובתחומים רבים ומגוונים ברפואה, הינה שאלת מפתח בתחום האתיקה הרפואית: היכן ראוי ומוצדק לתחום את הגבול הסביר בין סיכון ניתוחי מחד גיסא לסיכוי הצלחה מאידך גיסא?. .......מהי דרגת הסיכון הניתוחי, אם בכלל קיימת דרגה שכזו, ממנה ומעלה יהא זה בלתי מוצדק בעליל לסכן את החולה בניתוח, בהינתן שללא הניתוח סיכוייו של החולה לשרוד אפסיים ? האמת חייבת להאמר שאין לשאלת מפתח אתית זו תשובה אחת נכונה."
לכן המומחה קובע כי השאלה תלויה בנסיבות המקרה ובדרגת הסיכון העומדת לפני המנתח וקובע:
"כל אחוז סיכון ניתוחי בין 50% ל-99% יכול להיחשב כאחוז סיכון לגיטימי בעטיו המנתח יכול שלא להמליץ על התערבות ניתוחית. "
ב"כ התובעת טען בסיכומי התשובה שאין במענה זה כדי לפטור את הנתבעים מביצוע הניתוח גם במצבה של המנוחה.
אני סבורה כי בהימצא סיכון ניתוחי של 100% (כפי שהעיד מומחה ההגנה) או 70-80% (כפי שציין בחוות דעתו) למצער, לא היתה בהחלטת הצוות הרפואי משום חריגה מהחלטת מנתח סביר.
זאת ועוד, לא רק שלא נמצא יסוד לטענת התובעת על פיה הנתבעים ויתרו על סיכויים להציל את המנוחה. הנתבע 2 בעדותו, שלא נסתרה, העיד כי הצוות הרפואי ניסה למרות גילה של המנוחה ומצבה הרפואי להצילה ולכן בוצע הצנתור שכלל גם הוא בחובו סיכון.
כדבריו (עמ' 107):
"בצנתור ראינו מחלה קשה ביותר בעורקי הלב. מחלה ב2 העורקים אבל מספר החסימות היה גבוה יותר משניים ואנחנו למעשה פתחנו 2 עורקים מתוך ניסיון לעשות טיפול שהוא טיפול קראטיבי. טיפול מרפא ולנסות לעזור לה עד כמה שניתן, למרות שהיה ברור כבר באותו שלב שמצבה הוא לא טוב."
מעבר לכל האמור, הסביר פרופ' ערבות כי מעת קבלת ההחלטה על פי דעת כל הרופאים שבדקו את המנוחה ודנו בעניינה ,המשיכו הקרדיולוגים לטפל בה ולו היה קורה "נס" חלף התדרדרות במצבה של המנוחה והוא היה משתפר, הייתה האופציה הניתוחית עולה לדיון מחדש למרות גילה המופלג.
ולראיה המפורט ברשומה הרפואית מיום 1.5.17.
26.נתתי דעתי לעדותה הנרגשת של התובעת אשר עשתה לילות כימים לצד מיטתה של אמה בעת שהייתה מאושפזת ולדאגתה הכנה. למעשה הודתה שקיבלה הסברים יומיומיים מיום האשפוז הראשון על אודות מצבה של אמה, אך הביעה את רצונה העז לראותה חוזרת למצב שלפני האשפוז, כפי שהיא הכירה אותה. כמו כן לא ניתן היה להתעלם מרצונה של התובעת ללמד לקח את הנתבעים שלא התייחסו אליה כיאות לשיטתה.
ברם, ביהמ"ש נותן דעתו לשאלות מקצועיות שברפואה ועד כמה הוכח כי הנתבעים חרגו מהתנהלות סבירה של רופא סביר למרות התוצאה המצערת של מות המנוחה.
משהוכח כי התנהלותם הייתה סבירה בנסיבות יפים לכאן דברי בית המשפט בע"א 4152/03 חסונה נ' בי"ח ביקור חולים פ"ד נט' (4) 727 (2005) (המצטט ממקור אחר):
"לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית."
לאור כל האמור התביעה בגין עילת הרשלנות נדחית.
הסכמה מדעת או פגיעה באוטונומיה
27.לטענת התובעת, הנתבעים מודים שהטיפול במורפיום היה ללא הסכמת המשפחה ולפיכך טוענים כי די באירוע זה בכדי לפצות את התובעת בגין פגיעה באוטונומיה.
עוד טוענת התובעת שבמקרה דנן, לא התקבלה הסכמת המנוחה או בני משפחתה לאי ביצוע החייאה, לא בכתב ולא בעל פה ולפיכך נטען כי גם באירוע זה די כדי לפצות את התובעת בגין פגיעה באוטונומיה.
המישור המשפטי
28. סעיף 13 לחוק זכויות החולה תשנ"ו – 1996 קובע :
"(א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.
(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע.."
(ג)המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.
(ד) על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאי המטפל להימנע ממסירת מידע רפואי מסויים למטופל, הנוגע למצבו הרפואי, אם אישרה ועדת אתיקה כי מסירתו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל".
סעיף 15 לחוק כולל חריגים למתן טיפול רפואי ללא הסכמה, אולם הנתבעים לא טענו להגנה מכוחו או להתרחשותו של מצב חירום שלגביו התקיימו תנאי החוק.
הלכות רבות פרטו את חובת הרופא לספק מידע רפואי דרוש למטופל באורח סביר כדי שיוכל להגיע להחלטה בנוגע לטיפול הרפואי. במסגרת המידע הרפואי נכללים הצגת הסיכונים האפשריים כתוצאה מהטיפול או ההחלטה בדבר אי הטיפול והשלכותיה.
[ראה בין היתר ע"א 8126/07 עזבון המנוחה ברוריה צבי נ' בי"ח ביקור חולים (3.1.2010)]
29.דומה כי הוכח במקרה דנן, ולמעשה ב"כ התובעת הודה, כי הנתבעים מסרו לתובעת הסברים ומידע רפואי יומיומיים במהלך כל תקופת האשפוז, באשר למצבה של המנוחה ואף באשר להחלטה בדבר העדר נתיחתה לגביה נקבע כאמור לעיל כי אינה נגועה בהתרשלות. המידע שנמסר כלל את האבחנה והפרוגנוזה של המנוחה, ותיאור ההליך הצפוי.
יוטעם כי הרשומה הרפואית באשר למסירת המידע ככל שהתעדכן מידי יום מוכיחה את האמור מפורשות.
על כן יש לדחות את התביעה בעילה זו.
ב"כ התובעת צמצם טיעוניו בעילה הנ"ל בדבר העדר הסכמה מדעת ולא בכדי, באשר היה ער לדרישה המקדמית של סיבתיות ההחלטה, קרי, קיומו של קשר סיבתי בין העדר ההסכמה לנזק ולכן טען למקרה שלא תתקבל הטענה, כי יש לפסוק לתובעת פיצוי על פי ראש נזק חלופי של פגיעה באוטונומיה.
30.בפסק הדין המנחה ע"א 2781/93 דעקה נ' בי"ח כרמל, פ"ד נג(4) 526 (1999) שבו הוכר ראש הנזק בדבר פגיעה באוטונומיה חזר ביהמ"ש העליון על עיקרון מובהק לפיו לכל מטופל יש זכות שלא יפגע גופו בלא הסכמתו והוא בעל הזכות לבחור אם יקבל טיפול רפואי, ואיזה טיפול ינתן לו. לפיכך הפרת חובתו של הרופא לספק הסבר סביר גורמת לפגיעה באוטונומיה.
הפגיעה באוטונומיה מסבה לנפגע נזק בלתי ממוני סובייקטיבי, שמתבטא בתחושות שליליות של כעס ותסכול כתוצאה משלילת כח הבחירה שהמזיק גרם.
[ראה רע"א 1519/20 פלונית נ' רעות שירות נשים סוציאלי ואח' (11.8.20)]
הזכות לאוטונומיה הוגדרה לא אחת כזכות של אדם לשלוט על סיפור חייו וזכותו זו כוללת
את הבחירה החופשית לצורך קבלת החלטה משוכלת מה ייעשה בגופו. פן נוסף של הזכות הנ"ל היא שלא להתערב בגופו ללא הסכמתו.
[ראה יצחק עמית, סוס הפרא של הפגיעה באוטונומיה, ספר שטרסברג כהן (2017) עמ 465]
עוד הוטעם כי הפגיעה באוטונומיה שלובה בנורמת ההסכמה מדעת ורק כשהעדרה הוכחה יכולה להקים את הטענה לפגיעה באוטונומיה.
[ראה ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים, פ"ד סה(3)164 (2012)]
משכך תפיסתו הערכית של הרופא לא יכולה להכתיב את ביצוע ההחלטה בנוגע לטיפול הרפואי ויש להתייעץ עם המטופל באשר לדרך הטיפול הרצויה לו.
[ראה ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' יעקב שדה, פ"ד נו(4) 746 (2002)]
זאת ועוד, ההלכה הדגישה כי הפגיעה צריכה להיות בליבת זכותו של המטופל בניגוד לפגיעה בשוליה.
השופט עמית במאמרו (שם בעמ' 482) מסביר את קו ההבחנה בנוגע לקשר סיבתי נדרש להוכחת ראש הנזק הנ"ל. בתוך כך אין צורך בהוכחת קשר סיבתי בין אי מתן הסבר ראוי לבין החלטת המטופל להסכים לטיפול והתובע אינו נדרש להוכיח שאילו היה ניתן ההסבר היה מסרב לקבל את הטיפול. עם זאת אין בכך לייתר את הצורך בקשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק.
בפסק הדין ברע"א 1081/21 פלונית נ' שירותי בריאות כללית (1.9.21) הבהיר כב' השופט עמית כי אין לפסוק פיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה בנוסף לפיצוי בגין נזק לא ממוני בעילות של הסכמה שלא מדעת או רשלנות ולכן יש מקום לדון במקרה זה בראש הנזק הנדון.
31.לטענת ב"כ התובעת שלשה אירועים חמורים של פגיעה באוטונומיה העומדים בליבת הזכות מזכים את התובעת בפיצוי, ואלו ידונו בנפרד.
-
העדר הצעת אפשרות להינתח-
באשר העדר הצעת ניתוח אין חולק כי הוסבר למשפחה שלא ניתן לנתח את המנוחה. לפיכך לאור המסקנה דלעיל באשר לסבירות החלטת הנתבעים באשר להימנעות מניתוח המנוחה אין מקום לקבע כי אי הצעת ניתוח הוא בבחינת פגיעה באוטונומיה.
(2)מתן מורפיום
ברשומה הרפואית מיום 28.4.17 נרשם:
"דווח למשפחה על האירוע והוסבר מצבה הקשה.. להקלה והרגעה קיבלה תוך ורידי 1 מ"ג הורמיקום והוחל במתן DRIP של מורפין בהשפעה טובה נרגעה."
כאמור לעיל, הוכח כי התובעת הובאה בסוד מצבה הרפואי של המנוחה. גרסת הנתבע 2 בדבר דיווח לתובעת על מתן מורפיום למנוחה לצורך שיכוך כאבים והרגעה לא נסתרה ואף הצורך בכך, לאחר אירוע הנפילה לא נסתר.
אמת, אין מחלוקת שהמשך הטיפול במורפיום נועד לאותה מטרה אולם כטיפול פליאטיבי, קרי טיפול מקל כהגדרתו בחוק החולה הנוטה למות ,תשס"ו -2005.
טענת התובעת למתן המורפיום ללא הסכמת המשפחה במסגרת טיפול כנ"ל מבוססת על הודאה כביכול של הנתבעים בדבר ניסיון למתן מורפיום למנוחה, שלא התקבל בהסכמת המשפחה. ברם, הטענה כוללת סתירה פנימית, שהרי אם הנתבעים גילו גם קשב לבקשתה להפסיק את הטיפול במורפיום, משמע הודע לתובעת על מתן המורפיום.
הנתבעים ציינו כי נענו לבקשת התובעת לאחר שהציגה את צו האפוטרופסות ואילו הם הניחו כי הדבר נועד להקל על סבלה של המנוחה במצבה.
ראינו ,כי בראש הנזק של פגיעה באוטונומיה יש להראות קשר סיבתי לנזק להבדיל מקשר סיבתי לסיבתיות ההחלטה.
ודוק לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין כמות המורפין שניתנה למנוחה להתדרדרות במצבה. נהפוך הוא ד"ר אוביל בחר לציין כי כמות של 30 מ"ג היא גדולה ותו לא. לעומתו הסביר פרופ' הנתבע 2 כי הכמות נבחנת על פי פרק הזמן של ההזלפה למטופל ,אם ל 24 שעות או 30 שעות. עוד יצוין כי המנוחה נפטרה לאחר שהטיפול בו הופסק לנוכח מצבה.
(3)ההחלטה שלא להחיות את התובעת
לטענת התובעת ההחלטה שלא לבצע החייאה במנוחה במקרה שבו יידום ליבה מחייבת הסכמה של המנוחה או של בני משפחתה.
ב"כ התובעת טען לקיומו של טופס רלבנטי (DNR) שהיה על הנתבעים לקבל מהמנוחה ואילו ב"כ הנתבעים הפנתה לעדותו של הנתבע 2 בדבר הנוהל הקיים במרכז הרפואי.
אמנם על פי עדותו של הנתבע 2 הקביעה בדבר העדר החייאה נעשתה מול ובהתייעצות עם המשפחה לאחר שתואר בפניה מצבה הקשה של המטופלת.
התיעוד היחיד ברשומה הרפואית מופיע כבר ביום ב- 29.4.17 עת נרשם:
"במהלך האשפוז אובחן VSD גדול שהוחלט עם צוות קרדיולוגי – ניתוחי חזה כ- Inoperable. דווח למשפחה והוסבר להם על מצבה הקשה והסופני.בהתייעצות עם פרופ' קורונובסקי –החלתה היא – לא לאחיה...."
לא ניתן להתעלם מהציטוט של ב"כ התובעת את הודאת הנתבע 2 בשאלון כי ההחלטה שלא להחיות את המנוחה לא התקבלה בהסכמת המשפחה. ודוק, הרשומה הרפואית מצביעה על החלטה שהתקבלה כ- 10 ימים לפני שהמנוחה נפטרה.
בעדותו בחר הנתבע לחזור על הרישום ברשומה הרפואית ולטעון כי היה ברור למשפחה שמצבה של המנוחה היה קשה והחייאה לא תוכל להאריך את חייה. עוד טען כי אין נוהל בביה"ח בדבר קבלת הסכמה להחייאה.
32.עיקרון קדושת החיים ורצונו של אדם להמשיך לחיות הם עקרונות יסוד בשיטה המשפטית ואף נקבעו כחזקה בחוק החולה הנוטה למות. לכן החובה לא מתמצית בהחתמה על טופס כזה או אחר, אלא בקבלת ההסכמה בפועל וככל שזו לא התקבלה מדובר בפגיעה באוטונומיה.
באשר לגובה הפיצוי, הגם שאין דרישה לסיבתיות ההחלטה נקבע כי יש טעם לאבחנה בין המקרה שבו הייתה ניתנת ההסכמה בסופו של דבר למקרה שבו לא הייתה ניתנת.
[ראה ע"א 8126/07 הנ"ל]
התובעת הביעה בעדותה את מורת רוחה עת אחות המחלקה הודיעה לה, לדבריה, לומר לאמה כי היא "הולכת למות". היא אף הוכיחה כי עמדה על הפסקת מתן מורפיום לאמה, בניגוד לדעת הרופאים שבחרו להקל על סבלה, וזאת בהנחה סובייקטיבית שמצבה של האם יוכל לחזור למצבה הקודם טרם ההתדרדרות במצבה.
33. מקובל עלי העיקרון אליו הפנה ב"כ התובעת ושנפסק בע"א 1303/09 הנ"ל, על פיו הפיצוי צריך להלום את נסיבות המקרה.
כשאני נותנת דעתי למסכת הראיות כלה ולעובדה שמחד, סופה הוודאי של המנוחה היה ידוע לתובעת (על פי הודאתה) ומאידך לפגיעה בניהול מהלך סיום חייה כמתואר, אני מעריכה את הפיצוי בראש נזק זה בנסיבות, בסך של 100,000 ₪.
34.לאור כל האמור אני מחייבת את הנתבעים באמצעות הנתבעת 1לשלם לתובעת סך של 100,000 ₪ בתוך 30 יום. לסכום זה יתווספו הוצאות בגין אגרה וכן שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.
ניתן היום, י"א סיוון תשפ"ג, 31 מאי 2023, בהעדר הצדדים.
