בת 83 הגיעה לבית החולים עם אוטם חריף בלב ונפטרה לאחר כמה ימים. ביהמ"ש קבע שלא הייתה רשלנות בעצם ההחלטה לא לנתח אותה אך פסק פיצוי על פגיעה באוטונומיה מאחר שלא ביקשו את הסכמת המשפחה שלא לבצע החייאה
השופטת הבכירה רחל קרלינסקי קיבלה לאחרונה חלקית תביעה שהגישה בתה של מטופלת שנפטרה בבית החולים בילינסון (שבבעלות שירותי בריאות כללית) ב-2017. אמה של התובעת הגיעה לבית החולים עם התקף לב חריף והוחלט שלא לנתחה עקב מצבה הקשה. טענת התובעת כי מדובר ברשלנות נדחתה. עם זאת, טענתה כי הצוות היה צריך לקבל את הסכמתה לאי ביצוע החייאה התקבלה.
המנוחה, ילידת 1934, אושפזה בבית החולים באבחנה של אוטם שריר הלב ובמהלך אשפוזה בוצע צנתור עקב אוטם חריף תחתון. לאחר בדיקת אקו לב נמצא כי כתוצאה מהאוטם נגרם חור אחורי במחיצה בין חדרית בלב המנוחה.
הצוות בבית החולים החליט שלא לנתח את המנוחה מהנימוק שסיכויי ההצלחה נמוכים. המשך הטיפול היה שמרני ובהתייעצות בין הרופאים הוחלט לתת למנוחה מורפיום ולא להחיות אותה במקרה בו לבה יידום. מספר ימים לאחר מכן לאחר דום לב של המנוחה לא בוצעה החייאה והמנוחה נפטרה.
בתביעה שהגישה בתה נגד שירותי בריאות כללית ונגד שני הרופאים שטיפלו במנוחה היא טענה כי הרופאים התרשלו כשהחליטו לא לנתח את האם, וכי היה סיכוי סביר להציל אותה. לטענתה, הנתבעים הסתפקו בטיפול תומך שמשמעו היה לשלוח את המנוחה למותה הוודאי.
עוד היא טענה לפגיעה באוטונומיה מאחר שהצוות לא קיבל את הסכמתה לאי ביצוע החייאה וקיבל את ההחלטה על דעת עצמו.
הנתבעים טענו כי הרופאים פעלו על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת וכי מצבה הסופני של המנוחה הוסבר לה ולבני משפחתה ואף תועד מספר פעמים בגיליון המטופלת. הם הסבירו כי ניתוח לא עמד על הפרק לאור המצב הקליני הקשה בו נמצאה המנוחה, שלא היה לה סיכוי לעבור את הניתוח בשלום שכן הניתוח לא היה מאריך את חייה ואף היה עלול להאריך את סבלה.
החלטה סבירה
השופטת רחל קרלינסקי קבעה שלא הייתה התרשלות בעצם ההחלטה לא לנתח. "נראה כי בנתוני המנוחה מעת הגעתה לביה"ח, במהלך האשפוז ועד לפטירתה המצערת המסקנה היא שהחלטת הצוות הרפואי הייתה סבירה בנסיבות ולא נגועה באבק רשלנות", כתבה.
בנוגע להחלטה שלא להחיות את המנוחה ציינה השופטת כי אחד הנתבעים הודה שההחלטה לא התקבלה בהסכמת המשפחה. זאת ועוד, הרשומה הרפואית מצביעה על כך שההחלטה התקבלה כ-10 ימים לפני שהמנוחה נפטרה.
השופטת הדגישה שעקרון קדושת החיים ורצונו של אדם להמשיך לחיות הם עקרונות יסוד בשיטה המשפטית ואף נקבעו כחזקה בחוק החולה הנוטה למות. לכן החובה לא מתמצית בהחתמה על טופס כזה או אחר אלא בקבלת ההסכמה בפועל. ככל שזו לא התקבלה מדובר בפגיעה באוטונומיה.
לעניין גובה הפיצוי השופטת שקלה מצד אחד את העובדה שסופה הוודאי של המנוחה היה ידוע לתובעת ומאידך את הפגיעה בניהול מהלך סיום חייה.
בסיכומו של דבר חויבו הנתבעים לפצות את התובעת בסך של 100,000 שקל בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות בסך 25,000 שקל.
עו"ד אורן דטל
עוסק/ת ב-
רשלנות רפואית
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין