פלונית נ' שהנז ואח'

צד שלישי: מרדכי בוחבוט

ע"י ב"כ עוה"ד מ. קלדררו

פסק דין

לפני תביעת התובעת לפסיקת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה, בעקבות פגיעה שארעה במהלך עבודתה.

א. רקע ותמצית טענות הצדדים

1. התובעת ילידת 1.2.72, עבדה בזמנים הרלוונטיים לתובענה, כמוכרת בחנות בגדים בכפר סבא (להלן: "החנות").

2. הנתבעת 1, רבני שהנז, הייתה בכל הזמנים הרלוונטים לתובענה הבעלים ו/או המחזיקה ו/או מפעילת חנות הבגדים ומעבידתה של התובעת (להלן:"שהנז").

3. הנתבעת 2 , הכשרה, חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הכשרה"), הינה חברה לביטוח בע"מ אשר ביטחה בזמן הרלוונטים לתובענה את שהנז בביטוח אחריות כמשמעו בחוק חוזה הביטוח (שהנז והכשרה יכונו להלן: "הנתבעות").

4. על פי הנטען בכתב התביעה המתוקן, ביום 18.3.15, בוצעו בחנות עבודות שיפוץ ועל מנת להמשיך במכירות הורתה שהנז ו/או מי מטעמה להוציא את הבגדים אל מחוץ לחנות על גבי מעמדים, בעוד שהקופה עצמה נשארה בחנות, מצב דברים שחייב כניסה של העובדים מאזור המכירה לחנות עצמה. התובעת שעבדה באזור המעמדים, נכנסה בשלב מסוים לחנות ואז החליקה על לוח פרקט מנוסר, נפלה על הישבן והגב, ניסתה לבלום את נפילתה עם יד שמאל ונחבלה (להלן: "האירוע" או "התאונה"). לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה סבלה מחבלות בגב ושבר בכף יד שמאל, ומאז היא סובלת מכאבים בשורש כף היד, מהגבלה בתפקוד, בהרמת משאות ובפעולות הכרוכות בסיבוב של שורש כף היד. על רקע הכאבים הבלתי פוסקים וקשיי ההחלמה החלה התובעת גם לסבול מהפרעת הסתגלות עם סממנים דיכאוניים. לטענת התובעת, הנטל על הנתבעות להוכיח כי לא באשמתה של שהנז ארעה התאונה ולחלופין טענה, כי התאונה ארעה מחמת הפרת חובות חקוקות ו/או עקב התרשלותה של שהנז.

בהקשר זה יצויין כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי ולתובעת נקבעה דרגת נכות בשיעור של 42% (לאחר הגדלה לפי תקנה 15 במחצית) לצמיתות (עמ' 211 -212 למוצגי התובעת).

5. הנתבעות בכתב הגנתן המתוקן, מכחישות את טענות התובעת וכופרות באחריותן הנטענת וכן מכחישות את הנזקים הנטענים. עוד נטען, כי המקום בו צעדה התובעת היה תקין לחלוטין ולא היה בו כל פגם והוא ואף חלק מחלקיו לא היווה מכשול לצועדים עליו וככל שהתובעת אכן נפלה, הרי זה אך בשל כך שצעדה בחוסר תשומת לב מספקת או בכלל, לא שמה לב לדרך צעידתה, וכשלה מעדה ונפלה מעצמה ואין לה אלא להלין על עצמה ועל חוסר תשומת ליבה שעה שהייתה מודעת לקיומן של עבודות במקום. עוד טענו הנתבעות כי ככל שאכן נפגעה התובעת כנטען על ידה, הרי שהאשמה לכך רובצת לפתחו של מתקין הפרקט, מוטי בוחבוט (להלן: "בוחבוט"). אין להחיל על נסיבות המקרה את הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו ועצם נפילתה של התובעת "מדברת" בעד עצמה. עוד נטען, כי במידה שהתובעת נפלה ונפגעה כטענתה, הרי זאת אך ורק עקב רשלנותה או חוסר זהירותה שלה עצמה.

6. במקביל להגשת כתב ההגנה הגישו הנתבעות הודעה לצד שלישי נגד בוחבוט, מתקין הפרקט, שביצע במועדים הרלוונטים לתובענה עבודות התקנת פרקט בחנות. במסגרת ההודעה נטען, כי ככל שיוכח כי פגיעת התובעת אכן ארעה כנטען על ידה בשל לוח פרקט מנוסר שהונח במקום, דבר המוכחש כשלעצמו, הרי שפגיעה זו ארעה והתרחשה אך ורק כתוצאה מרשלנותו, חוסר זהירותו והיפר חובות חקוקות מטעמו ועל ידו של בוחבוט או מי מטעמו.

7. בכתב ההגנה להודעה המתוקנת לצד שלישי, הכחיש בוחבוט את הטענות שהועלו נגדו במסגרת ההודעה לצד שלישי, לרבות הטענות בדבר אחריותו וכן הטענות הנוגעות לנזקי התובעת. בנוסף ציין בוחבוט כי כתנאי להתחלת העבודה בחנות הוא דרש ממנהל החנות כי החנות תפונה מכל הציוד המצוי בה וכי ישגיח שאיש לא יכנס לחנות מרגע תחילת עבודתו בחנות ועד לסיומה המלא מחשש לפגיעה בהם במהלך העבודה, שכן במהלך עבודתו בחנות אין הצד השלישי מסוגל לדאוג להרחיק אנשים מהחנות ולהשגיח כי איש לא יכנס לחנות. מנהל החנות הסכים לדרישותיו המוקדמות של בוחבוט, דאג כי כל הציוד יוצא מן החנות אל הרחוב בטרם הוחל בעבודות החלפת הפרקט, אך משום מה לא השגיח על התובעת ולא מנע את כניסתה אל החנות במהלך העבודות, שוב ושוב. הצד השלישי התריע בפני מנהל החנות ובפני התובעת מפני סכנת פגיעה בחנות במהלך העבודות בה ולמרות אזהרותיו נכנסה התובעת אל החנות לפחות שלוש פעמים בהן הבחין בוחבוט, ויתכן שאף יותר מכך. בכל אחת מהפעמים בהן נכנסה היא הוזהרה על ידי בוחבוט מפני סכנת הכניסה אך היא התעקשה להיכנס אל החנות ובוחבוט לא היה מוסמך למנוע כניסתה, ובעלי החנות ומנהלה לא מנעו זאת ממנה. בוחבוט לא הבחין בה כשנכנסה בפעם הנוספת, בה נפגעה, בניגוד גמור לאזהרות והתרעות שניתנו לה, שכן הוא היה עסוק בעבודות באזור אחר של החנות כשגבו מופנה אל הכניסה לחנות. בוחבוט טען כי עשה כל שניתן היה לצפות ממתקין פרקטים זהיר וסביר שיעשה בנסיבות המקרה ופגיעתה של התובעת ארעה, אם בכלל, בשל מעשיה או מחדליה שלה עצמה, בהתעלמה מאזהרות, הסברים והתרעות מפורשות שניתנו לה מספר פעמים שלא להיכנס לחנות בשל סכנת הפגיעה ו/או בשל מעשיהם ומחדליהם של בעלת החנות ומנהלה שהתירו לתובעת להיכנס למרות שידעו על האיסור.

8. הצדדים חלוקים הן בסוגיית החבות והן בסוגיית הנזק. בתיק התקיימה ישיבת הוכחות ביום 30.5.21 ולאחר סיום שמיעת הראיות, הגישו הצדדים סיכומיהם, וכעת הגיעה העת למתן פסק דין.

ב. דיון והכרעה בסוגית החבות

בתצהירה טענה התובעת כי ביום 18.3.15 עת עבדה כמוכרת בחנות, בוצעו בחנות עבודות להתקנת רצפת פרקט ועל מנת להמשיך במכירות, הוצאו חלק מהבגדים על גבי מעמדים אל מחוץ לחנות, כאשר בחנות נותרו לא מעט בגדים. היא התחילה את העבודה באותו יום בשעה 15:00 (משמרת שנייה) ויוני רבני, מנהל החנות (להלן:"רבני" או "יוני" או "נתי") היה עימה. למרות שבחנות עצמה בוצעו עבודות, היא הצהירה כי רבני והיא נכנסו אליה מידי פעם. התיק, הארנק והפלאפון שלה וכן בקבוק מי שתיה היו בתוך החנות. כמו כן, הקופה נשארה בתוך החנות. עוד הצהירה התובעת כי: "איש לא הזהיר אותי ולא אמר לי להימנע מכניסה לחנות, גם יוני נכנס מדי פעם וכמובן שנאלצנו לעשות זאת בזהירות, ופילסנו את דרכנו בין לוחות הפרקט, הפסולת, הנסורת וכלי העבודה שהיו על הרצפה." לטענתה, התאונה אירעה כאשר נכנסה לחנות על מנת לקחת לעצמה בקבוק שתיה. בדרכה לצאת מהחנות כשהגיעה קרוב לפתח החנות דרכה על לוח פרקט שהיה על רצפת החנות והוא החליק תחתיה כמו "סקייטבורד" וכתוצאה מכך היא איבדה את שיווי המשקל, נפלה על הישבן ובניסיון לבלום את הנפילה נחבלה בידה השמאלית (סעיפים 6-2). עוד הצהירה התובעת כי נמסר לה על ידי באי כוחה שקבלן השיפוצים טוען, שדרש ממנהל החנות להשגיח כי איש לא ייכנס לחנות במהלך העבודה, היא אינה יודעת להתייחס לכך משום שהיא לא הייתה בחנות בשעות הבוקר כאשר החלו העבודות והיא הגיעה רק לקראת תחילת המשמרת שלה שהחלה בשעה 15:00. "מכל מקום, איש לא אמר לי לא להיכנס לחנות, וכאמור, גם יוני וגם אני נכנסו אליה מידי פעם בפעם."(סעיף 7). לדבריה, איש לא אסר עליה להיכנס לחנות ואף לא היה לה איך להימנע מכך. התיק שלה עם הכסף, הפלאפון ובקבוק השתייה היו בתוך החנות ולא היה מקום אחר לשים אותם, וגם הקופה של החנות נשארה בפנים. בחנות נשארו לא מעט בגדים תלויים והיא הייתה צריכה להיכנס אליה, כאשר לקוחה הגיעה לאסוף בגד שחזר מתיקונים (סעיף 8). עוד הצהירה כי נמסר לה כי בתשובותיה לשאלון טוענת שהנז, בעלת החנות, שהיא בכלל נפגעה במדרכה מחוץ לחנות, אך זה לא נכון. שהנז עצמה לא הייתה במקום באותה עת, והיא מניחה שהתאונה תועדה במצלמות האבטחה שהיו בחנות. נאמר לה ששהנז טוענת שהמצלמות לא פעלו באותו היום בגלל תקלה, אך בעיניה זו מקריות מוזרה. מכל מקום לא ידוע לה שהייתה תקלה במצלמות באותו יום (סעיף 9). לאחר שנפגעה רבני עזר לה לקום והושיב אותה על שרפרף. כאב לה מאד והיא בכתה. הוא אילתר מתלה מבד ושם בו את ידה והזעיק את בעלה שהגיע למקום ופינה אותה לבית החולים מאיר בכפר סבא (סעיף 10).

בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי כאשר הגיעה לעבודה, הסטנדים היו מחוץ לחנות והיא ראתה את בוחבוט מתקין את הפרקט בסוף החנות, ובכניסה הוא ניסר את הפרקטים. המכונה שבאמצעותה הוא ניסר את הפרקטים הייתה בתוך החנות בכניסה. לא הייתה בעיה להיכנס לחנות כי הפתח של החנות גדול "איפה שהוא שם את המכונה היה ממש אחרי הכניסה, בצד והיה אפשר להיכנס לחנות בלי שום בעיה." (עמ' 12). היא נשאלה אודות דברי בוחבוט בתצהירו כי פנה אליה מספר פעמים ואמר לה שמסוכן להיכנס לחנות והשיבה: "לא היה ולא נברא, שקר מוחלט. יכול להיות שהוא אמר את זה לעובדת שעבדה בבוקר. לא היה לי איתו שום שיח ושום דבר." (עמ' 12, שו' 25-20). היא העידה כי נכנסה ויצאה מהחנות מספר פעמים בזמן ביצוע העבודות והיא ראתה את בוחבוט כשנכנסה, מנסר מידי פעם פרקטים (עמ' 12, שו' 31-28). היא נשאלה האם כאישה בוגרת ידוע לה שכאשר מנסרים פרקטים או כל דבר אחר זה מסוכן מטבעו והשיבה כי היא יודעת שכל שיפוץ צריך להזהר ובכל מקום ולכן "עשרות פעמים" נכנסה לחנות ולא קרה כלום ובפעם ההיא קרה. נוכח תשובתה נשאלה אם מדובר בעשרות פעמים והיא השיבה כי הכוונה למספר פעמים (עמ' 13, 12). בכל הנוגע להתרחשות התאונה העידה התובעת כי אינה זוכרת מה היה גודל הלוח שעליו החליקה. זכור לה שהחליקה בצורה מהירה, לא הספיקה להבין מה קרה, ואיבדה שווי משקל, נפלה על הישבן ובלמה עם יד שמאל. היא זוכרת חבטה מאד חזקה (עמ' 13, שו' 11-5). היא אישרה כי בוחבוט ניסר בכניסה לחנות ובכל החנות הייתה נסורת. לטענתה, כשנכנסה לחנות להביא בקבוק שתייה, אותו לוח פרקט לא עמד שם, וכשיצאה היה על הרצפה לוח פרקט ובוחבוט היה בתוך החנות. מדובר בחנות של כ-50 מ"ר. היא לא הסתכלה לראות מי נכנס או הולך, אלא לקחה את הבקבוק ויצאה (עמ' 13, שו' 27-12). החנות הייתה ריקה מלקוחות וכשנכנסה לא הבחינה באף אחד, גם לא בבוחבוט (עמ' 13, שו' 31-28). לטענתה כשנכנסה לחנות לא יצרה קשר עין עם בוחבוט, באה לקחת בקבוק שתיה כי היה יום חם ורצתה לצאת החוצה. זה לקח שניות. כשיצאה לא הבחינה בלוח הפרקט, לא שמה לב כי יצאה תוך דקה (עמ' 14, שו' 7-1). בתחילת המשמרת נכנסה לחנות והניחה את התיק, הטלפון ובקבוק השתייה ליד הקופה. מדובר במרחק של כמה מטרים, כמה צעדים בין הקופה לפתח החנות (עמ' 14, שו' 13-8). היא נשאלה האם כשנכנסה לחנות וראתה את בוחבוט ואת הנסורת התעלמה מכל מה שהיה מסביב והיא השיבה כי לא התעלמה, אך מתקין הפרקטים לא היה בגובה העיניים שלה (עמ' 14, שו' 19-14). בהמשך חקירתה לב"כ צד ג', העידה התובעת כי ביום שבו היא נפצעה, טלי העובדת הנוספת עבדה במשמרת הבוקר, כשהיא הגיעה טלי נכנסה לחנות לקחת את הדברים שלה ואמרה "ביי" ואז התובעת נכנסה לחנות והתחילה משמרת.

היא העידה כי ידעה שרוצים לערוך שיפוץ בחנות אך לא ידעה שזה יהיה באותו היום, כי יום לפני כן לא עבדה. "הגעתי לחנות וזו הייתה הפתעה השיפוץ." היא נשאלה אם היו ימים אחרי שעבדו בצורה כזו כשכל הבגדים על המדרכה והשיבה בשלילה. "תמיד יש סטנד בכניסה לחנות ואנו מוכרים גם ממנו. באותו היום הוציאו את מרבית הסטנדים של הבגדים לבחוץ על המדרכה." (עמ' 21, שו' 21-1). התובעת נשאלה האם כשהגיעה לעבודה לא שאלה את רבני כיצד יעבדו ככה והיא השיבה בשלילה והסבירה כי היא עובדת בתחום 20 שנה, אין לה שום בעיה להשתלב בעבודה, והיא הבינה שצריך לעשות את המכירות מחוץ לחנות, ולהיכנס לחנות לקחת את הכסף ולהוציא תיקונים. בנוסף טענה: "אם הייתי מודעת לסכנה הזו נראה לך שהייתי עובדת ככה? לא הייתי לוקחת ריזיקה בכלל." (עמ' 21, שו' 31-22). נוכח האמור נשאלה התובעת כיצד לא הייתה מודעת לסכנה, כשהיא בעצמה מציינת בתצהירה כי פילסה את דרכה בין פסולת, נסורת וכלי עבודה. היא השיבה כי המכונה הייתה מונחת בצד בכניסה והיה מרווח להיכנס. "זה שהיה נסורת והיה פרקט, אני אשמה? הוא אשם שהוא שם את זה מי ששם את זה." ( עמ' 21, 22). לדבריה, כאשר נכנסה לקחת בקבוק שתייה, זה לקח שניה והיא פנתה לצאת. היא לא ראתה את בוחבוט כי הוא לא היה בגובה העיניים שלה ואינה יודעת מה הוא עשה. היא נכנסה לקחה את הבקבוק ויצאה. לטענתה, כשנכנסה לא היה שם את הלוח שעליו החליקה, היא אינה יודעת איך הוא הגיע לשם. כן הוסיפה שכאשר נכנסה לקופה היא הייתה עם הגב לכניסה. לטענתה "מישהו היה בתוך החנות והשליך את לוח הפרקט שם.", זה לא היה שם קודם. כשנכנסה לוח הפרקט לא היה על הרצפה, אם הייתה רואה אותו הייתה נזהרת. כשיצאה לא ראתה את הלוח, עלתה עליו והחליקה. היא התקשתה לומר כמה זמן בדיוק עבר מרגע שנכנסה ועד שיצאה מהחנות (עמ' 22).

בעלה של התובעת הגיש תצהיר מטעמה בו הצהיר כי הוא לא היה עד לתאונה, אך לאחר שזו התרחשה התקשר אליו מנהל החנות רבני וביקש שיגיע מהר לחנות כי התובעת החליקה ונפלה ונראה לו ששברה את היד. כשהגיע לחנות, ראה את התובעת יושבת על שרפרף מחוץ לחנות ליד סטנדים של בגדים. היא נאנקה מכאבים, ידה הייתה נתונה במתלה מבד ורבני עמד לידה וניסה להרגיע אותה. החנות הייתה בשיפוצים, התקינו שם פרקט בחנות והיה שם בלגן. רבני אמר לו שהתובעת החליקה על פרקט ונפלה. ביחד עזרו לה לקום מהשרפרף והכניסו אותה לרכבו ומשם הם נסעו לבית החולים מאיר בכפר סבא (סעיפים 5-3).

בסוגיה זו של האחריות הוגש גם תצהירו של רבני מטעם הנתבעות. רבני הצהיר כי הוא מנהל החנות בה עבדה התובעת והיה במקום במועד האירוע. לטענתו, בניגוד לנטען, בחנות לא בוצעו עבודות שיפוץ נרחבות וכל שבוצע היה הדבקת פרקט על רצפה קיימת. הקבלן אשר ביצע את העבודה הסביר לו כי מדובר בעבודה פשוטה של הדבקת פרקט על רצפה קיימת אשר לא לוקחת זמן ממושך (סעיפים 4-2). מאחר והוא אינו בעל מקצוע והוסבר לו כי מדובר בפעולה פשוטה, הוא לא חשב שיש צורך בסגירת החנות, וניתן להפעילה. ביום האירוע הוצאה הסחורה מחוץ לחנות והוא והתובעת שרתו את מעט האנשים שרכשו פריטים באותו היום. בטרם תחילת העבודה הוסבר לתובעת שביום זה שיטת העבודה תהיה מעט שונה בשל הדבקת הפרקט והמכירה תתבצע בחוץ אולם הקופה תהיה בתוך החנות (סעיפים 7-5).

בבית המשפט העיד רבני, כי אימו, הנתבעת 1, שהנז, היא בעלת החנות למכירת בגדים והוא מנהל אותה. הוא אישר כי מכנים אותו יוני ונתי. שהנז לא נמצאת בחנות, היא מטפלת בכל נושא התיקונים והתפירות בבית שלה. הוא מנהל את החנות ואת העובדים. ביום התאונה שהנז לא הייתה בחנות ולא הייתה עדה לאירוע. הוא נכח במועד האירוע בחנות. בחנות יש שלוש או ארבע מצלמות אבטחה שלא עבדו במועד התאונה. לטענתו :"ניתקנו את כל המערכת בגלל העבודה בפרקטים." (עמ' 30). רבני אישר כי העבודה בחנות במועד התאונה הייתה במשמרות, משמרת בוקר משעה 15:00-08:00 ומשמרת אחר הצהריים משעה 20:00-15:00. העובדות שמגיעות היו צריכות להעביר כרטיס נוכחות שנמצא בקופה. "העובד צריך להיכנס לחנות ולהגיע לקופה כדי להעביר את הכרטיס." (עמ' 31, שו' 12-5). הוא נשאל מדוע לא הגיעה העובדת השנייה, בחורה בשם טלי למתן עדות והשיב כי היא טלי לא הייתה מעורבת. הוא לא זכר אם טלי עבדה בחנות בבוקר התאונה והשיב כי הוא צריך לבדוק בשעון הנוכחות (עמ' 31, שו' 22-15). רבני אישר כי הוא זה שיצר קשר עם בוחבוט להתקנת הפרקט, ולשהנז לא היה כל קשר עימו. הוא נשאל אם הוא זוכר מה סוכם עם בוחבוט לגבי ההתקנה והשיב כי אמר לו שיוציא את הסטנדים החוצה. נשארו בגדים תלויים בחנות והוא התחיל להתקין (עמ' 31, שו' 31-23). בוחבוט הניח פרקט למינציה על רצפה קיימת. הוא נשאל מה אמר לו בוחבוט על העבודה לפני שהגיע והשיב כי הוא רק אמר לו את הסכום והיה מאד קליל. בתשובה לשאלה אם בוחבוט ידע שיעבדו בחנות ביום ההתקנה הוא טען כי אמר לו שהוא מוציא את כל הסטנדים החוצה, והם לא דיברו על הסוגייה אם ימכרו או לא ימכרו ביום ההתקנה. בוחבוט אמר לו שביצוע העבודה ימשך יום אחד והביא עימו מסור חשמלי וכנראה גם את הפרקטים. את הפרקטים למיטב זכרונו חתך בוחבוט בכניסה לחנות, מחוץ לחנות. רבני אישר כי הגיע אל בוחבוט דרך אחיו שעובד בחברת פרפקט פור יו וכי בוחבוט עשה לבדו את החיתוך וההדבקה (עמ' 32). הוא לא זכר מי ניקה את החנות לאחר ההתקנה (עמ' 33, שו' 1). רבני הופנה לכך שבוחבוט טוען בתצהירו כי מדובר בעבודה שיוצרת מקום מסוכן לסביבה ולכן לא רצה שיכנסו אנשים לחנות. לפיכך הוא נשאל מדוע לא סגר את החנות באותו היום או הזמין אותו לעבוד בשעות הערב. הוא השיב כי התכנית הייתה שהסטנדים יצאו מחוץ לחנות, הוא שם עליהם סדינים ובדים כדי שהשמש לא תפגע בסחורה ועל הדרך הגיעו לקוחות הציצו וביקשו והם מכרו להם. בנוסף, הגיעו לקוחות לקחת הזמנות של תיקונים (עמ' 33 שו' 9-2). הוא אישר כי יש את דלפק המכירה שמתחת לקופה, שם יש מדפים והעובדות מניחות שם את התיקים האישיים והטלפונים שלהן (עמ' 33, שו' 13-10). הוא נשאל אם ביקש מבוחבוט להגיע בשעה יותר מאוחרת והשיב כי אינו זוכר. לטענתו לא הייתה לו מניעה שיעבוד בלילה, יכול להיות שהוא לא יכל (עמ' 33, שו' 17-14). הוא נשאל האם פיקח על עבודתו של בוחבוט והשיב כי פחות פיקח כי הוא לא מבין בזה והוא נתן לו יד חופשית לעשות מה שהוא צריך. הוא העיד כי לרוב הוא זה שנכנס לחנות לקבלת כסף בקופה (עמ' 33, שו' 23-18). הוא אישר כי התובעת הייתה עובדת טובה וממושמעת והוא היה מרוצה ממנה. בהמשך חקירתו נשאל רבני אם בוחבוט אמר לו לא להיכנס ולא להכניס את העובדות לתוך החנות והוא השיב כי: "יכול להיות." (עמ' 33, שו' 29-24).

בחקירתו לב"כ צד שלישי נשאל רבני אם באותו יום גם לקוחות נכנסו לחנות במהלך העבודות והוא השיב שאינו זוכר אך יכול להיות. הוא נשאל האם זה אומר שלא רק שנתן לתובעת להיכנס למקום מסוכן אלא גם ללקוחות והוא השיב כי הוא לא אמר שהוא נתן ללקוחות להיכנס לחנות אבל יכול להיות שהם נכנסו. יש לפעמים מצב שהם צריכים לאסוף פריט מתיקונים שמחכה להם והמיקום של הפריט בחנות קצת יותר פנימה מהקופה ויכול להיות שהלקוחות נכנסו לחנות גם ביום של התקנת הפרקט (עמ' 34, שו' 10-2). הוא נשאל על כך שנטען שהתובעת לא נפלה בכלל בחנות אלא על המדרכה והוא השיב כי הוא זה שכתב את זה. לטענתו, "היא החליקה בסף של הדלת על המדרכה." בהמשך, הוא הופנה לכך ששהנז השיבה בתשובות לשאלון (נספח ד' ונספח ז' למוצגי התובעת) בתשובה 8, כי התובעת נפלה במדרכה לפני הכניסה לחנות והרצפה הייתה עשויה מאבנים משתלבות ונשאל אם האמור נכון. בתשובה לכך, הבהיר, כי יש את הכניסה לחנות ויש מדרגה קטנה בין החוץ לפנים ושם הייתה הנפילה. מחוץ לחנות זה אבנים משתלבות. לדבריו: "אני ראיתי את התובעת אחרי הנפילה שרועה מחוץ לחנות. הרגליים שלה היו לכיוון החנות. מקווה שאני לא טועה." (עמ' 34, שו' 19-11). בהמשך הסביר כי הוא אינו שולל את זה שהיא נפלה כתוצאה מעבודות התקנת הפרקט שנעשו. היא נפלה כנראה בכניסה בין החוץ לפנים. היא החליקה על פרקט. כשניגש אליה ראה שני פרקטים שעפו כשהיא החליקה אבל הוא לא ראה אותה נופלת. הוא הסתובב כמה שניות לאחר הנפילה וראה את הפרקטים אחד על השני (עמ' 34, שו' 33-24, עמ' 35, שו' 1). רבני אישר בחקירתו כי לפני תחילת ההתקנה של הפרקט בחנות מי שהיה בקשר עם בוחבוט זה הוא (עמ' 35, שו' 3-2). הוא נשאל על כך ששהנז כתבה באותן תשובות לשאלון שהקבלן הסביר לה שמדובר בעבודה פשוטה והשיב כי הוא חושב שכל התצהיר שלה זה בעצם מנקודת מבטו. בוחבוט לא דיבר איתה ולא קבע איתה כלום והיא לא מעורבת בשום דבר. הוא הופנה לכך שציין בתצהירו כי חשב שזו עבודה פשוטה והשיב כי הוא עדיין חושב שזו עבודה פשוטה, עבודה של הנחת פרקט. הוא מכיר את התהליך כי אחיו מתעסק בזה וזו לא עבודה מסובכת (עמ' 35, שו' 15-12). הוא שב ונשאל אם שאל את בוחבוט אם זה בסדר להפעיל את החנות והוא אמר לו שזה בסדר והשיב כי אינו זוכר (עמ' 35, שו' 19-18). לטענתו הוא יודע מניסיונו שלהתקין 50 מ"ר של פרקט אורך מספר שעות בודדות. אם כך, הוא נשאל מדוע לא לסגור את החנות, למה לסכן אחרים והוא השיב כי המטרה הייתה להוציא את הסטנדים החוצה ולא למכור באותו היום אבל הם נכנעו ללחץ של לקוחות וכסף שנכנס. הוא נשאל אם התובעת נכנסה לחנות על דעת עצמה והשיב שאם היא נכנסה זה כדי להקליד בקופה קבלת תשלום ופעם אחת הוא זוכר שהיא נכנסה לשתות (עמ' 35, שו' 29-20). בהתאם לגרסתו, הם לא התכוונו למכור ביום של התקנת הפרקט (עמ' 35, שו' 32-30). הוא נשאל מדוע לא נאמר בכתב ההגנה ובתצהיר שהחנות לא הייתה אמורה למכור באותו היום והוא השיב כי זו הייתה החלטה שלו למכור או לא באותו היום, זו לא הוראה מהמתקין והוא לא ראה זאת כמשהו מהותי וחשוב. הוא טען כי הביא עובדת כדי לשמור על הסחורה בחוץ כי הוא היה אמור להיות עסוק עם הפרקט (עמ' 36, שו' 9-1). לגרסתו היו מעט לקוחות באותו היום ומי שנכנס בדרך כלל לחנות זה היה הוא (עמ' 36, שו' 13-10). הוא נשאל אם חשב שזו עבודה פשוטה אבל הגיעה השעה 16:00 וראה שבוחבוט עוד לא סיים מדוע לא סגר את החנות באותו שלב. הוא השיב כי בוחבוט היה בסיום, הוא הגיע כבר לדלת הכניסה של החנות והוא גם לא חשב שהתובעת נפצעה באופן חמור (עמ' 36, שו' 31-27). הוא אישר כי הוציאו סטנדים החוצה אך בחנות נשארו בגדים תלויים לאורך הקירות (עמ' 37, שו' 3-1). הוא שב וטען כי הוא זוכר שניתקו את המצלמות לפני התקנת הפרקט (עמ' 37, שו' 8). הוא נשאל מדוע שהנז השיבה בתשובות לשאלון (נספח ז' למוצגי התובעת) כי המצלמות לא צילמו בשל תקלה במערכת ההפעלה. הוא השיב כי יתכן שסיפר לה שהן לא פעלו, והיא פענחה זאת שהן לא עבדו בשל תקלה (עמ' 37, שו' 12-9). הוא הופנה לכך שבכתב ההגנה נטען כי התובעת נפלה מאחר שהלכה במהירות ובחפזון ולכן לא ראתה לאן היא הולכת. לכן נשאלה שהנז בשאלה 11 בתצהיר התשובות לשאלון (נספח ד' ונספח ז' למוצגי התובעת) מתי זה היה שהיא הלכה במהירות לפני התאונה והיא השיבה שלעיתים החנות הייתה עמוסה והתובעת מיהרה. בתשובה לכך הוא טען כי לא היו לקוחות בחנות בשביל שהתובעת תרוץ לטפל בהם. לשהנז אין קשר לעובדות והיא לא הייתה בחנות ביום התאונה (עמ' 37, שו' 19-13). הוא נשאל אם התובעת ידעה לפני אותו היום שהולכים לעשות שיפוץ ואיך החנות תפעל והוא השיב על כך בחיוב. הוא נשאל אם בזמן שעבדה ביקשה ממנו התובעת שלא להיכנס לחנות, לא לעבוד או לסגור את החנות והשיב: "לא שזכור לי." הוא לא הכריח אותה להמשיך לעבוד (עמ' 37, שו' 26-20).

בחקירתו החוזרת לב"כ הנתבעת, הוא הסביר שאותם פרקטים שראה שעפו אחרי הנפילה עליהם דיבר, היו שאריות של הניסור (עמ' 38, שו' 13-10).

גם בוחבוט הגיש תצהיר בסוגיה זו. בתצהירו טען בוחבוט כי הוא עובד כמתקין פרקטים מזה כ-20 שנים. בחודש מרץ 2015 יצר עימו קשר "נתי" (רבני) וביקש שיבצע בחנות הבגדים שלו התקנה של פרקט חדש. הסיכום שלו עם נתי היה שהעבודה תימשך לכל היותר יום עבודה אחד. הוא דרש מנתי מראש שני דברים שהכרחיים מבחינתו כדי לבצע את העבודה: הראשון, שלא יכנסו אנשים לחנות במהלך העבודה שלו והשני, שכל הסחורה והציוד שנמצאים על הרצפה בחנות יוצאו ממנה כדי שהוא יוכל לעבוד (סעיף 3). ביום 18.3.15 הוא הגיע לחנות בסביבות השעה 09:00 והעבודה נמשכה עד השעה 18:00 לערך. העבודה כללה הנחת פרקט על הרצפה, הדבקת פנלים וספי אלומיניום לדלתות, חיתוך לוחות פרקט ופנלים שהתבצע באמצעות מסורים חשמליים בתוך החנות. בגלל שהחנות נמצאת ברחוב הראשי של כפר סבא-רחוב ויצמן, בו יש תנועה רבה של עוברים ושבים, לא ניתן היה לנסר על המדרכה שהיא שטח עירוני (סעיף 4). החנות הייתה סגורה ללקוחות באותו יום ולקוחות לא נכנסו לחנות. כמו שביקש מראש, כל הסטנדים של הקולבים הוצאו החוצה לרחוב אבל נשארו בחנות בגדים שהיו תלויים על מתלים ב"נישות" ולא עמדו על הרצפה. לכן, המקום היחיד שבו יכל לנסר עם מסורים חשמליים היה ליד הדלת, כדי שהאבק לא יידבק לשמלות שנשארו תלויות בחנות (סעיף 5). לדבריו, הוא ביקש כמה פעמים מנתי שאנשים לא יכנסו לחנות במהלך העבודה שלו לא רק בגלל שהם מפריעים לו לעבוד, אלא בגלל שמסוכן מאד לעבור במקום במהלך העבודה, בגלל כלי עבודה ומכשירים מסוכנים כגון מסור חשמלי וגם בגלל שמטבע הדברים, כשמבצעים חיתוך והרכבה של פרקט מתפזרות בסביבה שאריות של פרקט ונסורת שעלולות לסכן את מי שעובר במקום, כי הן גורמות להחלקה (סעיף 6). במהלך העבודה הוא ראה שהתובעת נכנסה לפחות שלוש פעמים לחנות. הוא פנה אליה והסביר לה שמאד מסוכן להיכנס לחנות בזמן שהוא עובד וביקש ממנה להימנע מלהיכנס לחנות. בגלל שהוא עסוק בעבודה הוא לא יכול להשגיח כל הזמן על הדלת של החנות ולוודא שלא נכנסים אנשים, במיוחד כשבחלק גדול מהזמן הוא עובד עם הגב לכניסה לחנות, על הברכיים, עם הפנים לכיוון הרצפה ולכן בכלל לא יכול לראות מה קורה בחנות סביבו כל הזמן (סעיף 8). בנוסף, הוא אינו בעל החנות ולא הייתה לו סמכות לסלק אנשים מהחנות או בכלל לתת הוראות לתובעת כי הוא אינו המעסיק שלה (סעיף 9). כן הצהיר, כי בזמן שעבד בחלק הפנימי של החנות, באזור תאי ההלבשה, עם הגב לכניסה לחנות, שמע צעקה. הוא קם והסתובב לראות מה קרה וראה את התובעת שוכבת על הרצפה מחוץ לחנות, ליד הדלת ובוכה. נתי אמר לו שהוא יטפל בה ושהוא ימשיך בעבודתו. נתי הושיב אותה על כיסא, ניסה להרגיע אותה ובהמשך הוא ראה שבעלה בא לקחת אותה. אחרי שהתובעת החליקה הוא המשיך בעובדתו ומאותו הרגע, נתי כבר לא אפשר לאף אחד להיכנס לחנות (סעיפים 11-10).

בבית המשפט העיד בוחבוט כי באותו יום שבו ביצע את העבודה, החנות הייתה סגורה ללקוחות ולקוחות לא נכנסו לחנות (עמ' 39, שו' 11-7). הוא אישר כי ראה את התובעת נכנסת שלוש פעמים לפחות לפני הפעם שבה נפלה ובכל פעם ביקש ממנה לא להיכנס בגלל הסכנה, בגלל שהייתה שם עמדת חיתוך לפרקטים עם מסור חשמלי מסוכן, אבק נסורת וחתיכות עץ. העמדה של המסור הייתה בכניסה לחנות בתוכה (עמ' 39 שו' 20-12). הוא הגיע לחנות בשעה 09:30, פרק את הסחורה והכלים והחל בעבודתו. הוא בעצמו הביא את הפרקט וביצע את העבודה כולל הניקיונות (עמ' 39). החנות בגודל של כ-30 מ"ר ומדובר בעבודה מסובכת יותר מבחדר רגיל, כי קיימים ארבעה תאי הלבשה ועוד נישות שתולים בהן בגדים ועדיין די ביום עבודה אחד (עמ' 40, שו' 10-1). את עבודת הניסור של לוחות הפרקט הוא עשה בעמדה קרובה לפתח החנות (עמ' 40, שו' 13-11). הוא לא ראה את התובעת בזמן הכניסה והיציאה עד הנפילה וגם לא ראה אותה נופלת, אלא רק שמע את הבום של הנפילה והבין שקרה משהו (עמ' 40, שו' 18-14). הוא היה באותו זמן באזור תאי ההלבשה בחלק פנימי בחנות שסגור עם קיר גבס, עבד בתוך הריבוע של תא ההלבשה, ולא יכול היה לראות (עמ' 40, שו' 21-19). הוא נשאל מדוע אחרי שהוא רואה שלא מקשיבים לו, התובעת יוצאת ונכנסת מספר פעמים וכך גם מנהל החנות, כאשר הוא אחראי על התקנת הפרקט כולל ניקיונות, למה לא לטאטא מעת לעת, להרים שאריות פרקט במצב הזה, גם אם אמר להם שאסור. בוחבוט השיב כי הוא אחראי לעבודת הפרקט, שהמשמעות שהוא מוביל, פורק ומתקין אותו. הבקשה שלו מרבני הייתה לא להיכנס לחנות כי זה מסוכן. בנוסף טען:

"..אי אפשר שהעיניים שלי יהיו עסוקות גם בריצפה וגם בעבודה הספציפית וגם במי נכנס ויוצא. זו עבודה סיזיפית. צריך ריכוז. אני כן מנקה. אני יכול להגיד שאישית, אני יותר מ 26 שנים במקצוע. כמו שלימדו אותי לעבוד כך אני עובד עד היום. אני עוצר פעם בשעה גם אם זה בחנות או בבית פרטי, כדי לעשות ניקיון. גם במקצוע שלנו על כל דבר שנכנס לי לרגל צריך להימנע מזה. אבל אני לא אחראי על העובדים." (עמ' 40, שו' 33-27- עמ' 41, שו' 5-1).

הוא נשאל על גרסת התובעת שטענה כי נכנסה לחנות ולא היו לוחות פרקט באזור הכניסה ורק כשיצאה עם בקבוק השתייה החליקה על הפרקט, כלומר עניין של כמה שניות, ובהנחה שתתקבל גרסתה הוא היחיד שהשתמש במסור וניסר את הפרקטים ואם היה שם לוח פרקט הוא הגיע ממנו. בתשובה לכך טען בוחבוט כי אם היא נכנסה ולא היה לוח פרקט, אז הוא לא היה צריך להיות גם ביציאה, כי הוא היה צריך לחתוך באותן 4-3 שניות שלקח לה להיכנס ולצאת את אותו לוח פרקט ובאותו הזמן הוא עבד בתא ההלבשה (עמ' 41, שו' 14-6). הוא נשאל מדוע לא ביקש מרבני לסגור את החנות לפחות משעה 16:00 עד סוף היום והשיב, כי היה לו סיכום עם רבני שהלקוחות לא יכנסו לחנות (עמ' 41, שו' 25-18). ואכן הלקוחות לא נכנסו והוא היה שמח אם ההסכם היה תקף גם לגבי הצוות, אבל את זה רבני בחר שלא לבצע. הוא אמר לו שהעובדים יזהרו ושהוא יודע איפה החיתוכים וכך גם אמרה לו התובעת ביום האירוע כשביקש ממנה לא להיכנס, היא ענתה שהציוד האישי שלה בפנים. הוא ביקש ממנה ומרבני להימנע מכניסות, וזו לא החלטה שלו (עמ' 41, שו' 31-26):

"אני לא יכול להגיד לצוות של החנות יותר מדי, הם מודעים לסכנה ... הצוות מודע למה שקורה בחנות, לצוות יש שיקול דעת משלו, אני כן פעלתי על מנת שהמקום יהיה סביבה נקייה למרות שאי אפשר לשלוט בזה כל הזמן. אנחנו מדברים על כמעט 200 חיתוכים במהלך היום, אי אפשר שהסביבה תהיה סטרילית כמו בית מרקחת. המקום נועד לעבודה של התקנת פרקט באותו היום." (עמ' 42, שו' 5-1).

במהלך חקירתו נטען נגד בוחבוט, כי הוא יכול היה למנוע את זה. הוא יכול היה להגיד שהוא מפסיק את העבודה ולא ממשיך כל עוד נכנסים ואם כבר ראה שנכנסים אז להקפיד שלא יהיו על הרצפה שאריות פרקט בכניסה לחנות ולנקות בתדירות גבוהה. בתשובה לכך טען, כי הוא דרש כמה וכמה פעמים מרבני בעל החנות לצמצם את הכניסות לחנות. במקרים שראה את רבני והתובעת נכנסים לחנות עצר את עבודתו ופינה את שאריות הפרקטים (עמ' 42, שו' 14-6). בהמשך הוסיף:

"יכולתי לעשות הרבה דברים, אבל בכורח הנסיבות ובהתאם למה שסוכם עם בעל החנות, לא היה מתפקידי לסגור את הדלת של החנות ולכפות על אף אחד מלהיכנס או לא. יכולתי לנקות יותר זה נכון יכולתי לנקות פחות גם זה נכון. העבודה הייתה צריכה להסתיים באותו היום ונתי לחץ בעניין הזה שתסיים באותו היום. אני באתי ועשיתי את העבודה שלי, אני לא יכול לכפות על אנשים מה לעשות ואני מצידי שמרתי על סביבה נקייה." (עמ' 42, שו' 28-21).

הוא טען כי רבני לחץ עליו לסיים את העבודה באותו היום. לאחר המקרה שקרה עם התובעת, רבני לקח אותו הצידה וביקש לסיים את העבודה, ואמר שהוא מטפל בעניין (עמ' 43, שו' 3-1). הוא עצמו לא ראה לקוחות שנכנסו. יתכן שבאותו רגע יצא לקנות סיגריות או שתייה ונכנס לקוח (עמ' 43, שו' 30-26).הוא העיד כי בבוקר כשהגיע לעבוד, היו בחנות רבני ועובדת נוספת. רבני נכנס ויצא מהחנות אבל לא בתדירות גבוהה, זו החנות שלו. הוא טען כי אמר לכולם כי אזור החיתוכים הוא סכנה, הרבה אבק, נסורת וחתיכות קטנות של עצים. גם לוח מאד קטן של עץ הוא מאד מסוכן. לטענתו:

"לא משנה מי ראיתי באותו היום שהוא חלק מהצוות, כל אחד שהיה חלק מהצוות קיבל את אותה הבהרה שהמקום הוא מסוכן ואם אפשר לקרוא לי שאני אנקה ואסדר לכם סביבה, אין בעיה. זה גם קרה, היה מצב שנתי או ...(התובעת-א.פ) רצו להיכנס ופיניתי להם את הדרך. הרי אני מתחיל מנקודה שהיא באזור הכניסה של החנות וזה נמתח לכיוון פנים החנות. כל עוד ראיתי שיש מישהו מצוות החנות שרוצה להיכנס סייעתי לו. אם לא ראיתי ולא הייתי אז לא יכולתי למנוע את הכניסה." (עמ' 44, שו' 15-1).

בוחבוט הוסיף, כי הכניסות של הצוות לחנות לא היו בתדירות גבוהה כל כך. הם לא נכנסו הרבה לחנות. הציוד שלהם היה בפנים, הטלפונים, הארנקים והשתייה. לטענתו הייתה אופציה לעבודת לילה שהיא יותר יקרה ורבני לא היה מעוניין בכך. מבחינתו לא הייתה בעיה לעבודת לילה כשהחנות סגורה (עמ' 44, שו' 25-16).

בוחבוט נשאל בחקירתו מה השיב לו רבני כאשר הזהיר אותו והוא השיב כי רבני אמר לו שהצוות מודע לסכנה ושהם יעבדו בזהירות בתוך החנות אם הם צריכים להיכנס. הוא נשאל מדוע לא אמר שהוא מהפסיק את העבודות והוא השיב כי הפסיק את העבודה כמה פעמים במשך היום כשאנשים נכנסו, אבל הוא לא יכול לעצור את העבודה, הוא התחייב לסיים אותה (עמ' 44, 45). בוחבוט נשאל בהתחשב בכך שמדובר באירוע שארע לפני כשש שנים האם יתכן שהוא הזהיר את העובדת במשמרת הראשונה ולא את התובעת, והשיב כי הזהיר את כל העובדים וספציפית את התובעת הזהיר שלוש פעמים. ממנה הוא יודע שהשתייה, הארנק הטלפון והמטען שלה היו בפנים, והיא הייתה צריכה להגיע לזה כל פעם. "זה לא עניין של שאלה אלא עובדה שהזהרתי אותה שלוש פעמים מכניסה לחנות." (עמ' 45, שו' 22-17).הוא נשאל היכן בתצהירו כתוב לאיזו מטרה נכנסה התובעת כל פעם והוא טען כי לא חשב שצריך לחדד את זה. לטענתו הוא הזהיר את התובעת באופן אישי. יש לו היכרות מוקדמת איתה, היא שכנה של הוריו. המקרה שלה מאד מצער ואחרי כזו טראומה הוא יכול להבין אם היא שכחה. הוא לא שוכח, וגם אצלו זה טראומתי. לראות בחורה שנפגעה בצורה כזו "יש לי לב וכאב לי עליה מאוד כשראיתי אותה והבנתי לליבה. אני עד היום רואה בתמונה מלאה את השבר שנגרם לה במועד התאונה. גם בשבילי זה היה מאוד טראומתי." (עמ' 45, שו' 31-23- עמ' 46, שו' 2-1).

דיון והכרעה

מהעדויות ומהראיות עולה כי ביום 18.3.15 בוצעה עבודת הנחת פרקט על רצפה קיימת בחנות על ידי בוחבוט. מדובר בעבודה שלא אמורה לקחת זמן ממושך, כאשר בוחבוט נתבקש על ידי רבני לסיים אותה תוך יום. התובעת החלה לעבוד ביום התאונה בשעה 15:00 לאחר שהחליפה את העובדת במשמרת הבוקר, הגב' טלי. בהגיעה לחנות, הסטנדים עם הבגדים היו על המדרכה כשבחנות נותרו לא מעט בגדים תלויים. כשהתובעת הגיעה באותו היום לעבוד בחנות, רבני כבר היה בחנות, ובוחבוט היה בעיצומה של עבודת הנחת הפרקט. לשם ביצוע העבודה כאמור, הוצאו הסטנדים עם הבגדים מחוץ לחנות, אך הקופה נותרה בתוך החנות, כך גם התיק עם הארנק, הטלפון והמים של התובעת.

בוחבוט טען בתצהירו כי טרם התחלת העבודה הוא דרש מרבני מראש שני דברים שהכרחיים מבחינתו כדי לבצע את העבודה: הראשון, שלא יכנסו אנשים לחנות במהלך העבודה שלו והשני, שכל הסחורה והציוד שנמצאים על הרצפה בחנות יוצאו ממנה כדי שהוא יוכל לעבוד. רבני מצידו טען בתצהירו כי בוחבוט הסביר לו שמדובר בעבודה פשוטה ולכן הוא לא חשב שיש צורך בסגירת החנות, וניתן להפעילה. ביום האירוע הוצאה הסחורה מחוץ לחנות, והוא והתובעת שרתו את מעט האנשים שרכשו פריטים באותו היום. בטרם תחילת העבודה הוסבר לתובעת שביום זה שיטת העבודה תהיה מעט שונה בשל הדבקת הפרקט, והמכירה תתבצע בחוץ אולם הקופה תהיה בתוך החנות. בעדותו בבית המשפט העיד רבני תחילה כי סוכם עם בוחבוט שכל הסטנדים יוצאו מחוץ לחנות, אך טען כי לא דיברו על השאלה האם ימכרו סחורה באותו היום, אם לאו. עם זאת, בהמשך, רבני העיד שיכול להיות שבוחבוט אמר לו לא להיכנס לחנות ולא להכניס את העובדות לחנות. עוד הוסיף רבני כי המטרה הייתה להוציא את הסטנדים החוצה ולא למכור באותו היום אבל הם נכנעו ללחץ של לקוחות. הוא נשאל אם התובעת נכנסה לחנות על דעת עצמה והשיב שאם היא נכנסה, היה זה כדי להקליד בקופה קבלת תשלום ופעם אחת הוא זוכר שהיא נכנסה לשתות. לגרסתו, הם לא התכוונו למכור ביום של התקנת הפרקט, אולם הייתה זו החלטה שלו למכור או לא באותו היום, ולא הוראה מהמתקין.

נוכח האמור לעיל, ההתרשמות שלי היא כי עדותו של בוחבוט עדיפה על עדותו של רבני ואני מאמין לראשון כי טרם תחילת העבודה דרש מרבני שלא יכנסו אנשים לחנות במהלך העבודה וכי הוא אמר לו לא להכנס לחנות ולא להכניס את העובדות לחנות. נראה גם, שהכוונה לא למכור סחורה ביום התקנת הפרקט הייתה בעקבות דרישת בוחבוט לא להכנס לחנות במהלך העבודה, ולא החלטה של רבני כפי שטען בעדותו.

כאמור לעיל, מעדותו של רבני עלה כי לא הייתה מלכתחילה כוונה למכור באותו היום סחורה בשל עבודת הנחת הפרקט, אך מאחר שהסחורה הוצאה החוצה, הגיעו לקוחות מידי פעם וביקשו לרכוש סחורה והוא והתובעת מכרו להם בגדים, וגם מסרו להם הזמנות של תיקונים שהוציאו מתוך החנות. במקביל, בכניסה לחנות ניסר בוחבוט מעת לעת את לוחות הפרקט, אך היה מספיק מרווח לעבור בדלת הכניסה. מהעדויות אף עלה, כי התובעת נכנסה מידי פעם לצרכים שונים לתוך החנות, כאשר התאונה ארעה כשבשלב מסוים נכנסה התובעת לחנות על מנת לקחת בקבוק שתיה ובדרכה לצאת מהחנות כשהגיעה קרוב לפתח החנות דרכה על לוח פרקט שהיה מונח על רצפת החנות והחליק תחתיה, וכתוצאה מכך איבדה שווי משקלה ונפלה על הישבן, ובניסיון לבלום את הנפילה נחבלה בידה השמאלית.

מהעדויות של התובעת עצמה וכן של בוחבוט עלה, כי בעת שהתובעת נכנסה לקחת את בקבוק השתייה כאמור, לא היה כל קשר עין בין השניים, כשבוחבוט העיד שבאותו שלב הוא עסק בהנחת הפרקט בחלק הפנימי של החנות בתוך תא הלבשה כשגבו אל הכניסה לחנות.

התובעת טענה בתצהירה ובעדותה כי לא הוזהרה לא על ידי רבני ולא על ידי בוחבוט מפני כניסה לחנות, לא לפני תחילת עבודתה ולא במהלך עבודתה למרות שנכנסה מידי פעם לתוך החנות. ואכן רבני לא טען בתצהירו או בעדותו כי הזהיר את התובעת או אסר עליה את הכניסה לתוך החנות. נהפוך הוא, רבני אישר כי הוסבר לתובעת שעבודת המכירה היא בחוץ, והקופה בתוך החנות. כאשר הוא אף אישר כי כשהגיעה התובעת לעבודה היה עליה להחתים כרטיס נוכחות ליד הקופה, כלומר אין חולק שמבחינת רבני הוא ציפה כי התובעת תיכנס לתוך החנות במקרה שתדרש לכך, על אף העבודות שבוצעו בשטח החנות. רבני נשאל בחקירתו, האם בוחבוט ביקש ממנו לא להיכנס לחנות ולא להכניס את העובדות לתוך החנות בעת ביצוע העבודה והשיב על כך כי "יכול להיות" , כלומר, רבני לא הכחיש כי למרות שאפשר ואף ציפה שהתובעת תיכנס לשטח החנות, יתכן בהחלט שנתבקש על ידי בוחבוט להימנע מכניסה לחנות כמו גם לאסור על העובדות להכנס. רבני כמעביד התיר לתובעת להכנס לחנות והלכה למעשה הסביר לה שכך תתנהל המכירה באותו יום, ובהקשר זה אני מקבל גרסתו של בוחבוט, שהצהיר והעיד כי הוא ביקש הן מרבני והן מהתובעת מספר פעמים שלא להיכנס לתוך שטח החנות בזמן ביצוע העבודה, אף שהתובעת עצמה הכחישה זאת.

בכל הנוגע לטענת התובעת לפיה לוח הפרקט עליו החליקה ביציאתה מהחנות לא היה שם בעת כניסתה לחנות כשנכנסה לקחת את בקבוק המים, והוא ככל הנראה נותר שם במועד מאוחר יותר ולכן לא הבחינה בו והחליקה, נוכח כך שהכניסה והיציאה של התובעת מהחנות ארכו זמן קצר ביותר ושבוחבוט עבד באותו זמן בחלק הפנימי של החנות, לא סביר בעיני שהוא הותיר את לוח הפרקט הנ"ל בכניסה לחנות עליו החליקה התובעת במהלך אותו פרק זמן קצר, ולכן איני מקבל טענה זו.

בהקשר זה אני מקבל את דבריו של בוחבוט שבאותו זמן הוא עבד בחלק הפנימי של החנות, כאשר התובעת כשנכנסה כלל לא הבחינה בו והוא לא הבחין בה, ומשמדובר בזמן קצר ביותר, שניות ספורות ובמרחק של כמה צעדים שעשתה מהכניסה אל הקופה ובחזרה, כך לפי עדותה של התובעת, שטענה כי יצאה מיד חזרה, הרי שלא היה לבוחבוט מספיק זמן להניח בכניסה את אותו לוח פרקט ולחזור חזרה לעבודתו בחלק הפנימי של החנות, המקום בו עבד בעת שהתובעת נפלה. התובעת נכנסה לחנות לקחת את בקבוק המים שלה ולא הבחינה בבוחבוט ובלוח הפרקט, מכאן שאני קובע כי אותו לוח פרקט כבר היה מונח במקום בו החליקה התובעת, כבר בעת כניסתה לחנות, אך היא ככל הנראה לא הבחינה בו באותו מועד, כשבעת יציאתה מהחנות היא החליקה עליו ונפלה.

סעיפים 36-35 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מעגנים את עוולת הרשלנות. על מנת לבסס קיומה של עוולת רשלנות יש להוכיח מספר תנאים: חובת זהירות כלפי הניזוק (מושגית וקונקרטית); הפרת החובה; קיומו של נזק; וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1)113 (1982) (להלן: "פרשת ועקנין"). בענייננו, אין חולק כי אכן היחסים בין שהנז לתובעת הינם יחסי עובד-מעביד וכי שהנז חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובעת וכי עליה מוטלת החובה, בין היתר, לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, להדריך את עובדיה להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. בנסיבות ענייננו אני סבור כי שהנז חבה כלפי התובעת גם חובת זהירות קונקרטית והיה עליה לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הסיכון של נפילת התובעת בעת כניסתה לחנות לצרכי ביצוע עבודתה, בזמן עבודות הנחת הפרקט על רצפת החנות על כל הסכון הכרוך בעבודה זו.

בהתאם לאמור, מוטלת על המעביד בהקשר זה חובה לנקוט באמצעים סבירים להרחיק את הסכנה מהעובדים. בענייננו נוכח החובה המוגברת החלה על מעביד, היה מצופה כי רבני, כמנהל החנות ונציג המעבידה שהנז, יפעל לוודא שאין סיכון בעבודת התובעת, וכי ידאג למנוע כניסתה לחנות בזמן העבודות להנחת הפרקט. אמנם, מהעדויות עלה כי הוציאו את רוב הבגדים החוצה, אך הקופה עדיין נותרה בפנים וכך גם התיקונים והשתייה, כאשר רבני בחר שלא למנוע כניסת עובדיו לחנות למרות דרישתו של בוחבוט. היה מצופה כי כמעסיק ידאג לתובעת ויוודא כי אינה נדרשת להיכנס לחנות שלא לצורך והיה עליו למצוא פתרון חלופי לגביית התשלום מהלקוחות, פתרון שלא יאלץ את התובעת להיכנס לחנות שוב ושוב, לצורך גביית תשלום בקופה או לצורך שתייה.

הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי אין להטיל עליהן אחריות לאירוע, בין היתר, מאחר שהתובעת ציינה בעדותה כי לחנות כניסה גדולה והעבודות לא הפריעו וניתן היה להיכנס לחנות בלי בעיה; מאחר שהתובעת אישרה כי נכנסה ויצאה כמה פעמים ללא בעיה והבחינה בבוחבוט עובד ומנסר; מאחר שהתובעת העידה כי לא הייתה לה בעיה לבצע את העבודה בצורה שבה היא מבצעת מכירות בחוץ ונכנסת פנימה לצורך השימוש בקופה; על אף שידעה כי בחנות מבוצעות עבודות היא נכנסה לקחת את בקבוק השתייה ובדרכה לצאת מהחנות לא בדקה אם חל שינוי ובאם הוזזו קרשים ורק בשל כך נפלה; בנסיבות אלה שעה שהייתה מודעת לכך שבמקום מבוצעות עבודות, ואף ידעה בטרם אלה התחילו, כי מתוכננות כאלה שם, ואף ציינה כי הפתח רחב מספיק להיכנס לחנות מבלי שביצוע העבודות יפריע לכך, אין להטיל אחריות כלשהי על הנתבעות (סעיפים 11-6 לסיכומי הנתבעות).

טענות אלו בניסיון להסיר אחריותן של הנתבעות לאירוע אין לקבל. גם אם לחנות כניסה גדולה ואף אם הייתה התובעת מודעת לכך שמבוצעות בחנות עבודות והרגישה שהיא יכולה לבצע את העבודה בתנאים האמורים, עדיין היה זה תפקידו של המעביד לדאוג לשיטת עבודה שתייתר כניסת העובדת (התובעת) לחנות בעת ביצוע העבודות באותו יום, וזאת בשל הסיכון הכרוך בכניסה לחנות בה בוצעו עבודות הנחת פרקט, שלצער כל גם התממש, ולא עשה כן.

מנהל החנות, רבני, שהוזהר על ידי בוחבוט שלא להכנס לחנות ולא להתיר לעובדות להכנס לחנות, ובחר בכל זאת שלא לסגור את החנות ולמכור את הבגדים כאשר הקופה בתוך החנות, פעל בנגוד לחובתו למנוע את כניסתה של התובעת וכל עובד או אדם אחר לחנות. היה עליו ליתן לתובעת הסברים ברורים לפיהם עליה להישאר מחוץ לחנות ולא להיכנס פנימה בשום שלב ובשום מקרה, וכן לדאוג לכך שכל שנדרש לתובעת יהא מחוץ לחנות ושלא תהא לה סיבה להיכנס לחנות. ניתן היה לצפות כי רבני יפעל לוודא כי אין סיכונים בהמשך ביצוע המכירה מחוץ לחנות, ולא הוכח כי הדבר נעשה. התרשמתי כי רבני הבין שעבודת הנחת הפרקט על הכרוך בה יוצרת סכונים ועדיין הקופה נותרה בפנים ולא ניתנו הוראות ברורות לתובעת להימנע כליל מלהיכנס לחנות.

לטעמי, כל בר דעת מבין כי כאשר עובדים בתוך החנות ומניחים פרקט על רצפה, תוך ניסור חיתוך והרכבה של הפרקט בתוך שטח החנות, מתפזרות שאריות של פרקט ונסורת שעלולות לגרום להחלקה, וכן ישנה אפשרות סבירה כי חלקי הפרקט שונים או כלי עבודה כגון מסור חשמלי יהיו מפוזרים בחנות ויגרמו לסיכון. מעסיק סביר היה צריך לצפות את אפשרות התרחשות הנזק ולפעול למניעתו, באמצעות מניעת כניסה לחנות ובכך התרשלו הנתבעות כלפי התובעת.

היה זה מתפקידו של רבני כמנהל החנות לתת הוראות מתאימות לתובעת כעובדת שלו שלא להיכנס לחנות כאשר מעבר לכך, כאמור לעיל, קיבלתי את גרסתו של בוחבוט שהזהיר הן את התובעת והן את רבני בזמן אמת מפני הסכנה בכניסה לחנות בזמן העבודה. מי שהחליט בכל זאת לפתוח את החנות תוך כדי העבודות ולמרות הסיכון הוא רבני שנכנע כאמור ללחץ לקוחות ולא היה מקום להעדיף שיקולים כלכליים על פני בטיחותם של העובדים, ולא היה ראוי כי יתעלם מהסיכון שתיאר בוחבוט. יצוין גם, כי אף לאחר שארעה התאונה רבני לא סגר את החנות ולחץ על בוחבוט לסיים את העבודה באותו היום.

בכל הנוגע לשאלת הקשר הסיבתי, אני סבור כי לו הייתה נאסרת על התובעת הכניסה לחנות, יש להניח כי הנזק היה נמנע.

בסוגיה זו אציין, כי איני מקבל את הטענה שהעלה רבני בעדותו לפיה התובעת נפלה מחוץ לחנות, בכניסה בין החוץ לפנים, כדבריו, זאת לאחר שאישר כי לא ראה את הנפילה עצמה ולא שלל, כי התובעת נפלה כתוצאה מכך שהחליקה על לוח פרקט.

הנה כי כן, מסקנתי היא שבענייננו מתקיימים יסודות עוולת הרשלנות ולפיכך יש לחייב את הנתבעות כלפי התובעת מכוח עוולה זו ולפיכך איני נדרש לטענותיה הנוספות של התובעת בנוגע להפרת חובות חקוקות שנטענו בסעיף ג.2. לסיכומיה.

אשם תורם 

בכל הנוגע לקיומו של אשם תורם בסיטואציות בהן מדובר בעובד שנפגע בתאונה במהלך עבודתו, המגמה המושרשת בפסיקה היא לדקדק עם המעסיק בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה, ולעומת זאת להכיר במצב העובד ובתנאיו במקום העבודה בכל הנוגע לייחוס אשם תורם. ההצדקה לכך נטועה ביחסי הכוחות בין העובד למעסיק, אשר ככלל נוטים לטובת האחרון. המעסיק הוא ברגיל בעל היכולת המיטבית למנוע או למזער את הסיכון בעבודה, על ידי התווית נהלי בטיחות ומתן הדרכה לעובד. העובד מנגד פועל במסגרת הגבולות שהציב לו המעסיק, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. אין זה אומר כי העובד פטור מדאגה עצמית לביטחונו. כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו. עם זאת, לא בנקל יוטל אשם תורם על עובד, אלא רק כשאשמו לקרות התאונה הוא בולט וברור (ראה ע"א 7096/19 פלוני נ' שטרן ושות' בע"מ (29.12.21)).

התובעת טענה בסיכומיה כי בענייננו אין מקום לייחס לה כל אשם תורם. כעובד סביר היא מילאה את הנדרש ממנה על ידי המעביד וכל עובד שהיה נקלע לסיטואציה האמורה, בה משתנה שיטת העבודה עקב עבודות המבוצעות במקום העבודה היה נוהג כפי שנהגה ואין לצפות ממנה לסרב להוראות מנהלה, כשזה עצמו נכנס לחנות במהלך העבודה וכששיטת העבודה שננקטה חייבה אותה להיכנס לחנות מידי פעם, אף כדי לקחת בקבוק מים מתיקה שהונח בתוך החנות. כך גם הטענה בכתב ההגנה כאילו התובעת נחפזה בדרכה ולכן נפלה נשללה על ידי רבני עצמו בעדותו ואין לתת אמון בגרסת בוחבוט שטען כי אמר לה בכניסותיה הקודמות לא להיכנס לחנות. גם אילו נכונה טענתו, לא היה מקום לצפות מהתובעת לפעול בניגוד להוראות מנהלה ולסכן מקור פרנסתה. (פרק ג' לסיכומי התובעת).

הנתבעות טענו בסיכומיהן כי בנסיבות המקרה יש להשית על התובעת אשם תורם נכבד לקרות האירוע. גם אם נקבל גרסתה לפיה לא הוזהרה על ידי בוחבוט, אין חולק כי התובעת הייתה מודעת היטב לעבודות, שכן ראתה את בוחבוט מתקין את הפרקט בפועל. התובעת העידה כי במועד הנפילה לא הייתה זו הפעם הראשונה בה נכנסה לחנות במהלך העבודות ועשתה כן מספר פעמים במהלך המשמרת בטרם נפלה. בנסיבות המפורטות לעיל, ושעה שהתובעת הייתה מודעת לעבודות המבוצעות בחנות, לנסורת ולחלקי הפרקט המפוזרים בחנות, היה עליה, כעל כל אדם סביר אחר, להיזהר זהירות מוגברת ולפיכך ביקשו הנתבעות להשית על התובעת אשם תורם בשיעור משמעותי שלא יפחת מ- 40% (סעיפים 16-12 לסיכומי הנתבעות), ולשעור דומה טען בסיכומיו הצד השלישי.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבור כי התובעת, כעובדת (ממושמעת וטובה לפי עדות רבני) שהגיעה למשמרת אחר הצהריים למצב נתון ונדרשה על ידי מעבידה לבצע את עבודתה, אומנם במתכונת אחרת, אך עדיין בשלוב כניסה לחנות כדי להעביר את הכרטיס שלה, להגיע לקופה ולחפציה האישיים, וכל זאת למרות עבודת הנחת הפרקט שבוצעה בשטח החנות על כל הסכונים הכרוכים בה, לא הייתה במצב לסרב להנחיותיו של מנהלה רבני באשר לדרך ביצוע העבודה, אף שהוזהרה מלהכנס לחנות על ידי בוחבוט, ולא נותר לה אלא לפעול על פי הנחיותיו של מנהלה רבני ולהישמע להן.

במקרה דנן, רבני שלא הכחיש כי יתכן שהתבקש על ידי בוחבוט שהוא והעובדות לא יכנסו לחנות, הצהיר כי בטרם תחילת העבודה הוא הסביר לתובעת שבאותו יום שיטת העבודה תהיה מעט שונה בשל הנחת הפרקט בחנות וכי המכירה תתבצע בחוץ אולם הקופה תהיה בתוך החנות. כלומר, רבני הנחה את התובעת לשיטת עבודה הכרוכה בכניסה לחנות לצורך קבלת התשלומים בקופה והאחרונה פעלה בהתאם להוראותיו. כאמור לעיל, עדותו של בוחבוט כי התובעת הוזהרה על ידו שכניסתה לחנות מסכנת אותה וזאת מבלי לקבוע כמה פעמים בדיוק הוזהרה על ידו, מהימנה עלי. עדיין, גם אם הוזהרה על ידי בוחבוט, ברור שהתובעת הרגישה מחויבת לציית להוראות המעביד שלה ולתת שירות ללקוחות שכלל גם כניסה לחנות לצרכים שונים. התובעת הסכימה בעדותה כי כאשר נערכות עבודות שיפוץ יש מקום לנקוט בזהירות ובפרט שנכנסה מספר פעמים קודם לכן לחנות טרם ארעה התאונה והייתה מודעת לחלקי הנסורת המפוזרים בחנות וכן לסכנה מעבודות שיפוץ, ואני סבור, כי מצופה היה מהתובעת כאשר היא מודעת ומוזהרת שמדובר באזור עבודה ולאחר שהוזהרה על ידי בוחבוט שלא להיכנס פנימה, כי תשגיח יותר ותהא זהירה יותר, ועדיין במכלול הדברים ובהתחשב בנסיבות המקרה, שעה שהתובעת הוכנסה למצב נתון על פי הנחיית מעבידה כאמור, אני סבור שיש לקבוע לה אשם תורם בשיעור של 5% בלבד.

עולה אפוא עד כה, כי דין התביעה נגד הנתבעות להתקבל, כאשר לתובעת אשם תורם בשיעור 5%.

שאלת אחריותו של בוחבוט

הנתבעות הגישו כאמור הודעה לצד שלישי כנגד מתקין הפרקט בחנות, בוחבוט.

הנתבעות טענו בסיכומיהן כי ככל שקיימת אחריות כלשהי לקרות האירוע זו מוטלת כל כולה, על בוחבוט. ראשית, בוחבוט הוא בעל הידע להמליץ לנתבעת באם ניתן לעבוד במקום בעת ביצוע העבודות, ומשעה שצוין על ידו כי מדובר בעבודה פשוטה הוחלט להפעיל החנות והתנאי היחיד היה שלקוחות לא יכנסו, ולא נאמר דבר לגבי עובדי המקום ו/או איסור לביצוע מכירות באותו היום. על אף שעבד בחנות וידע כי עובדי החנות נכנסים ויוצאים ממנה, בוחבוט לא דאג לניקיון כנדרש ובחנות הייתה מפוזרת נסורת. נוכח האמור, שעה שבוחבוט הוא בעל הידע המקצועי ואפשר הפעלת החנות תוך כדי ביצוע העבודות, והתובעת נפלה כתוצאה מכך שעבודות אלה בוצעו ברשלנות מבלי לשמור על בטחון העובדים במקום בעת ביצוע העבודות, יש להטיל עליו את מלוא האחריות לקרות הנזק (סעיפים 20-17 לסיכומי הנתבעות).

בוחבוט טען בסיכומיו כי התביעה לא הוגשה כנגדו שכן התובעת ידעה שאין לו שום חלק באחריות לפציעתה וגם בסיכומיה לא טענה דבר בעניין אחריותו. הנתבעות לא הביאו ראיה בנוגע לאחריותו הנטענת של בוחבוט ותצהיר העד היחיד מטעמן אינו מתייחס לנושא, וטענותיהן בסיכומיהן הן כלליות וחסרות בסיס ראייתי ויש לדחות את ההודעה לצד שלישי (סעיף 1). הנתבעות לא הציגו שום ראיה לתמיכה בטענותיהן והעד היחיד מטעמן רבני לא טען דבר בעניין אחריותו של בוחבוט, לא בתצהירו ולא בחקירתו בבית המשפט. בנוסף, הנתבעות מייחסות לבוחבוט רשלנות בביצוע עבודות התקנת הפרקט בחנות, אך מדובר בעניין שבמומחיות ספציפית ובידיעה מקצועית, טענות שיש להוכיח על ידי חוות דעת מומחה בתחום, והנתבעות לא הגישו חוות דעת כזו. העובדה כי במהלך העבודה היו בחנות שיירי נסורת וחתיכות פרקט מנוסרת וכן מסור חשמלי אין בה כדי להוכיח רשלנות של בוחבוט, שהעיד כבעל מקצוע בתחום התקנת הפרקטים יותר מ-20 שנה, כי מטבע הדברים בעבודה כאמור מתפזרים שאריות פרקט ונסורת ונדרש נסור לוחות הפרקט והתאמתם למידות הנדרשות. המקום היחיד שבו ניתן היה לנסר את לוחות הפרקט היה בכניסה, כדי שאבק ונסורת לא ידבקו בבגדים הרבים שנותרו תלויים בחנות ולא ניתן לבצע ניסור מחוץ לחנות ולסכן עוברי אורח ברחוב הראשי. לא נטען ולא הוכח כי בוחבוט היה צריך או היה יכול לבצע עבודתו בצורה אחרת ובאופן שהיה מונע את התאונה הנדונה (סעיפים 11-9). כן טען בוחבוט כי הוא דרש וסיכם עם רבני כי אנשים לא יכנסו לחנות במהלך עבודתו בשל הסכנה הטמונה בכך; הוא הסביר בעצמו לכל צוות החנות כי המקום מסוכן במהלך העבודות בשל סכנת החלקה ונסורת; התובעת הוזהרה על ידו שלוש פעמים מפני כניסה לחנות; כאשר הבחין שצוות החנות מבקש להכנס לחנות למרות אזהרתו ובקשתו, הוא הפסיק את עבודתו ופינה להם מעבר בטוח אך לא יכול היה להשגיח על הפתח בכל עת; מטבע הדברים מתפזרים במהלך ההתקנה שאריות פרקט ונסורת הגורמים לסכנת החלקה ועבודה זו מצריכה שימוש בכלי עבודה ובמסור חשמלי מסוכן; בוחבוט ניקה את אזור העבודה אחת לשעה במהלך עבודתו; הוא אינו בעל החנות ואינו המעסיק של המוכרות ולכן לא היה מוסמך לאסור כניסת אנשים לחנות, לנעול את דלת החנות או למנוע כניסה אליה ולתת הוראות למוכרות; בוחבוט התחייב לסיים את העבודה באותו היום ולכן לא יכול היה לעצור אותה לחלוטין משום שעובדים נכנסו לחנות (סעיף 14). הטענה כי בוחבוט היה בעל הידע המקצועי להמליץ לנתבעות אם ניתן לעבוד בחנות במהלך העבודות דינה להידחות, שכן בוחבוט ביקש וסיכם עם רבני שאיש לא יכנס לחנות אך לא הייתה לו סמכות לכפות זאת על איש. ההחלטה להתיר כניסה הייתה של רבני שכל שעניין אותו היה ההכנסות מהמכירות. המשך הפעלת החנות נעשה בהוראתו של רבני למרות שהיה מודע לסכנות ובניגוד לאזהרות של בוחבוט. רבני לא הכחיש כי בוחבוט דרש ממנו ומהעובדות לא להיכנס לחנות במהלך העבודות, וכי ההחלטה להפעיל את החנות הייתה שלו בלבד. הוא חשף את העובדות לסכנה במודע כי סבר שהן יודעות להיזהר, לא עמד בפיתוי והמשיך למכור ויתכן שגם לקוחות נכנסו לחנות. גם הטענה כי בוחבוט לא דאג לניקיון כנדרש והייתה מפוזרת נסורת בחנות היא שקרית. בוחבוט העיד כי ניקה את החנות במהלך העבודה אחת לשעה ובכל פעם שראה את רבני או המוכרות מבקשות להיכנס, השתדל להפסיק עבודות ולפלס להם דרך, לא הובאה ראיה לסתור את האמור ולא נטען כי הייתה דרך נכונה יותר לבצע את העבודה בזמן ובעלות סבירים ולסיים אותה בתוך יום אחד. יש לדחות את הטענה כי בוחבוט עבד בצורה רשלנית מבלי לשמור על בטחון העובדים. בוחבוט אינו המעסיק שחייב לספק סביבת עבודה בטוחה (סעיף 15). בנוסף טען בוחבוט, כי הנתבעות לא הציגו ראיות רלוונטיות שהיו בהישג ידן, הן לא העידו את העובדת טלי שעבדה ביום התאונה במשמרת הבוקר, לא הציגו את סרטי מצלמות האבטחה מהחנות וחזקה כי עדות טלי וסרטי הצילום היו משמשים כנגד הנתבעות אילו הוצגו (סעיף 16).

דיון והכרעה

בענייננו, אני מקבל את גרסתו של בוחבוט כאמור לעיל, לפיה דרש מרבני כי לא יכנסו אנשים לחנות במהלך יום העבודה וכי הסחורה תוצא מרצפת החנות. הסחורה אכן הוצאה מן החנות לבקשת בוחבוט, והסטנדים עם הקולבים והבגדים הועברו מחוץ לחנות. כן אני מקבל את עדותו של בוחבוט כי ביקש מרבני כמה פעמים שאנשים לא יכנסו לחנות בשל הסיכון וגם כי הזהיר את התובעת עצמה מספר פעמים אודות הסיכון בתוך החנות בשל העבודות המבוצעות בה ובקש ממנה להימנע מכניסה לחנות. ברור שאם מדובר בעבודה המסוכנת ללקוחות, היא מסוכנת גם עבור עובדים בחנות וכל אדם אחר, ולכן היה על רבני למנוע כניסה לחנות בעת ביצוע העבודות. עדותו של בוחבוט הייתה עקבית ומהימנה עלי. לעומת זאת, עדותו של רבני לא הייתה משכנעת. רבני הגיש תצהיר קצר בו טען כי בוחבוט הסביר לו שמדובר בעבודה פשוטה של הדבקת פרקט על רצפה קיימת אשר לא לוקחת זמן ממושך ולכן הוא לא חשב שיש צורך בסגירת החנות, וניתן להפעילה בשיטת העבודה שונה במעט באופן שהמכירה תתבצע בחוץ, אולם הקופה תהיה בתוך החנות. הא ותו לא. והנה בעדותו בבית המשפט כשנשאל אם בוחבוט אמר לו לא להיכנס ולא להכניס את העובדות לתוך החנות והוא השיב "יכול להיות.". כלומר, רבני לא שלל את גרסתו של בוחבוט בעניין זה. בנוסף, בעדותו בבית המשפט טען לראשונה כי המטרה הייתה להוציא את הסטנדים החוצה ולא למכור באותו היום אבל הם נכנעו ללחץ של לקוחות וכסף שנכנס, והוסיף כי הם לא התכוונו למכור ביום של התקנת הפרקט. מדובר לטעמי בשינוי מהותי בגרסתו להשתלשלות הדברים, ותשובתו, כאשר נשאל מדוע לא נאמר בכתב ההגנה ובתצהיר שהחנות לא הייתה אמורה למכור באותו היום, כי זו הייתה החלטה שלו למכור או לא באותו היום ולא הוראה מהמתקין וכי הוא לא ראה זאת כמשהו מהותי וחשוב, אינה משכנעת בלשון המעטה.

בוחבוט הבהיר בעדותו כי הזהיר את צוות החנות ובמקרה שראה שרבני או התובעת נכנסים לחנות למרות בקשותיו ואזהרותיו, ככל שיכל, הגיע וניקה על מנת לאפשר כניסה של עובדי החנות. אני מקבל טענתו של בוחבוט כי כבעל מקצוע בעת עבודתו, הוא לא יכול היה להשגיח כל הזמן על הדלת ולוודא שאיש לא נכנס, בפרט כשחלק מהזמן עבד עם הגב לחנות, על הברכיים, עם הפנים לכיוון הרצפה והיה שקוע בעבודתו. אין לצפות ממנו כי בעת עבודתו הוא יסתכל על הכניסה כל הזמן ויבחין בכל מי שנכנס, ולטעמי היה על רבני מנהל החנות לפעול בהתאם לדרישתו של בוחבוט ולוודא שאיש לא נכנס לחנות בעת ביצוע העבודות, גם לא העובדים. בנוסף, מדובר בעבודה מלכלכת, ואף שהלכלוך והשאריות של לוחות הפרקט יוצרים סיכון, לא ניתן לצפות מבוחבוט לוודא בכל רגע נתון בעת עבודתו כי הרצפה נקייה, ושיטת העבודה, עליה העיד, שמידי שעה הוא עצר את העבודה וניקה היא סבירה, ועדותו לא נסתרה.

בוחבוט אינו המעסיק של התובעת ואף אם העיר לה מספר פעמים, אין לו את הסמכות להורות לה כיצד לפעול והיה זה באחריותם של מנהל ובעלי החנות בלבד, שבחרו שלא לכבד את דרישתו של בוחבוט שלא להכנס ולא להכניס את העובדים לחנות. התרשמתי כי בוחבוט ביצע את העבודה בצורה סבירה ועשה ככל יכולתו למנוע ולהפחית את הסיכון ללקוחות ועובדי החנות בעת ביצוע העבודה.

ממילא אני גם סבור, כי לא הוכחה טענת הנתבעות לפיה התקנת הפרקט בוצעה ברשלנות מצד בוחבוט, ולא הוכח ולא הובהר על ידי הנתבעות והעד מטעמן רבני, אילו פעולות ציפה רבני מבוחבוט לבצע שלא בוצעו בעת התקנת הפרקט, ובהקשר זה אף אציין, כי התרשמתי כי בוחבוט ביצע עבודתו כראוי ובהתאם למה שסוכם עימו.

גם אם היה מדובר בעבודה פשוטה, אני מקבל טענתו של בוחבוט כי ביקש ודרש שלא יכנסו אנשים לחנות בעת ביצועה של העבודה, ולהתרשמותי, רבני, שהיה מודע לכך, בהתאם לעדותו, אכן התכוון שלא לאפשר מכירות באותו היום ואף הוציא את הסטנדים החוצה כבקשתו של בוחבוט. בסופו של יום, עקב שיקולים כלכליים, בחר רבני בכל זאת לבצע מכירות באותו היום ואפשר לתובעת להיכנס לחנות לצרכים שונים, לרבות לשם השימוש בקופה.

לפיכך, במכלול הנסיבות, האחריות המלאה לתאונה היא על בעלי החנות הנתבעת 1 ועל רבני כמנהל החנות שפעל מטעמה, שהזמין את העבודה מבוחבוט, לא נענה לדרישתו ולאזהרותיו של האחרון שלא להכנס לחנות ושגם העובדים הכפופים לו, לרבות התובעת, לא יעשו כן, ובחר להמשיך ביום הנחת הפרקט בבצוע המכירות בשיטת עבודה שהייתה כרוכה בכניסת התובעת לחנות לשימוש בקופה ולצרכים שונים, כשבאחת מכניסותיה הבודדות לחנות, לצער כל, ארעה התאונה.

מעבר לנדרש אציין, כי הייתה חוסר עקביות בגרסת הנתבעות בשאלה מדוע המצלמות בחנות לא פעלו ביום התאונה ולא תעדו את השתלשלות הדברים באותו יום לרבות התרחשות התאונה, וכן הייתה חוסר עקביות לגבי טענתן שהתובעת נפלה מאחר שהלכה במהירות ובחפזון כשבסופו של דבר רבני העיד כי התובעת לא הייתה צריכה ללכת מהר מאחר ולא היו לקוחות בחנות שנזקקו לטיפולה.

נוכח כל האמור דין ההודעה לצד שלישי להידחות.

ג. הנזק

הצדדים חלוקים בסוגית היקף הנזק שנגרם לתובעת בתאונה.

בתצהירה התייחסה התובעת לפגיעתה בתאונה, לנזקים שנגרמו לה, לניתוח ולטיפולים השונים שעברה מאז קרות התאונה. התובעת פונתה לאחר התאונה לבית חולים מאיר בכפר סבא, שם אבחנו שבר עם תזוזה וריסוק של שורש כף יד שמאל. למחרת היום היא שוחררה מבית החולים עם יד מגובסת, בהמתנה לניתוח. ביום 29.3.15 אושפזה התובעת על מנת לעבור ניתוח בבית החולים אסותא ברמת החייל. בניתוח קיבעו את השבר ביד עם פלטה ולמחרת היא שוחררה לביתה כשידה מורמת ומגובסת ועם המלצה לחופשת מחלה למשך 3 חודשים. בהמשך, לאחר שהוסר הגבס, השתמשה התובעת במגן לשורש כף היד (סעיפים 12-11 לתצהיר). התובעת הצהירה עוד כי היא המשיכה במעקב אורתופדי, בטיפולי פיזיותרפיה, בטיפולי ריפוי בעיסוק, טיפולי רפואה משלימה, אך כל הטיפולים לא הביאו להטבה במצבה והיא נזקקה לתרופות ומשככי כאבים. התפתחה אצלה תסמונת כאב בגינה טופלה במשך כשבעה חודשים באשפוז יום שיקומי בבית החולים רעות. משך חמישה חודשים טופלה בתדירות של שלוש פעמים בשבוע, ובחודשיים האחרונים בתדירות של כפעם בשבוע. התובעת סיימה את אשפוז היום ברעות באמצע חודש יולי 2017 ולאחריו המשיכה במעקב אורתופדי, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק והידרותרפיה במסגרת קופת החולים. את טיפולי ההידרותרפיה היא סיימה בסוף 2019 ומאז היא נמצא במעקב מרפאת כאב בבית החולים רעות בין פעם לפעמיים בשנה (סעיף 13).

1. שיעור הנכות הרפואית

חוות הדעת בתחום האורתופדיה

בתחום האורתופדיה הגישה התובעת את חוות דעתו של פרופ' אלי שטיינברג מיום 16.7.16, (להלן: "פרופ' שטיינברג"). המומחה מטעם התובעת בתחום האורתופדי ציין בחוות דעתו, בין היתר, כי מדובר בתובעת בת 44 שנים שהייתה מעורבת בתאונת עבודה, במהלכה נפלה במקום עבודתה ונפגעה בידה השמאלית ובגבה התחתון. לאחר התאונה הובהלה לחדר המיון של בית החולים מאיר שם אובחן שבר של שרש כף יד שמאל. בוצע קיבוע ראשוני והיא שוחררה לביתה. בשל עמדת השבר הוחלט על טיפול ניתוחי. הניתוח בוצע בבית החולים אסותא בתל אביב ביום 29.3.15. לאחר הניתוח עברה התובעת טיפול משקם בעזרת פיסיותרפיה וריפוי בעיסוק. בשל הכאב בשורש כף היד היא נמצאת במעקב וטיפול במסגרת מרפאת כאב. בבדיקה הקלינית מצא פרופ' שטיינברג רגישות, הגבלת תנועה, כחלון באצבעות כף היד ושבר מחובר מלווה בשינויים ניוונים במשטח המפרקי של שרש כף יד שמאל. פרופ' שטיינברג הסביר במסגרת חוות דעתו, כי בתאונה סבלה התובעת משבר בשרש כף יד שמאל ובשל אופי השבר נדרשה לעבור ניתוח. השבר קובע בעזרת לוחית מתכת וברגים. במהלך ההחלמה והטיפול השיקומי החלה התובעת סובלת מכאב בשרש כף היד וכף היד. הכאב גרם להגבלה ניכרת בתנועה ובתפקוד היד. לאור ההחלמה האיטית אובחנה התובעת כסובלת מ-CRPS, תסמונת כאב אזורי מורכב.

בהתחשב בכל האמור, קבע פרופ' שטיינברג לתובעת נכויות זמניות בשיעור של 100% לתקופה של חצי שנה ו-50% לחצי שנה נוספת.

פרופ' שטיינברג קבע לתובעת נכות משוקללת רפואית צמיתה בשיעור של כ- 28%: 20% בגין הנזק המפרקי מלווה בהגבלת תנועה ותסמונת כאב אזורית; 10% בגין הנזק העצבי המדיאני בשרש כף היד השמאלית.

ביום 23.2.17 הודיעו הנתבעות כי לאחר בדיקת התובעת אצל פרופ' אנג'ל מטעמן, הן מסכימות לחוות דעתו של המומחה מטעם התובעת, פרופ' שטיינברג, וכי לא יגישו חוות דעת נגדית.

בהמשך, בישיבת 30.5.21 הודיעו הצדדים כי הם מסכימים שהנכות הרפואית שקבע פרופ' שטיינברג מטעם התובעת היא הנכות האורתופדית הצמיתה בשיעור של 28% (עמ' 46, שו' 14-13).

נוכח האמור, משבחרו הצדדים לקבל את חוות דעתו של פרופ' שטיינברג אני מאמץ את חוות דעתו וקובע כי לתובעת נכות רפואית צמיתה בתחום האורתופדיה בשיעור של 28%.

חוות הדעת בתחום הפסיכיאטריה

ד"ר רוני ומוש (להלן: "ד"ר ומוש") המומחה מטעם התובעת בתחום הפסיכיאטריה קבע בחוות דעתו מיום 10.8.16 כי התמונה הקלינית מתאימה להפרעה תגובתית עם סימני דיכאון ממושכים. כל הסיכויים שמכך תתפתח הפרעה דיכאונית אולם לא ניתן לקבוע זאת בוודאות. כן קבע המומחה כי קיים קשר סיבתי בין מצבה הנפשי של התובעת לבין האירוע. את נכותה של התובעת בתחום הנפשי העמיד המומחה על 30%.

ד"ר אהוד רוזיצקי (להלן: "ד"ר רוזיצקי") המומחה מטעם הנתבעות בתחום הפסיכיאטריה קבע בחוות דעתו מיום 18.4.17 כי התובעת סובלת מהפרעה דכאונית תגובתית לתאונה והשלכותיה. לאור התמשכות התסמינים כשנתיים לאחר התאונה ניתן לראות מהלך כרוני ונכות נפשית לצמיתות. ד"ר רוזיצקי מצא כי אין עדות להפרעות נפשיות קודמות או אחרות, ומלוא הנכות הנפשית נזקפת לאבחנה זו. את נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בתחום הנפשי העמיד המומחה בשיעור של 15%.

ד"ר נועה קרת (להלן: "ד"ר קרת") המומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה ציינה בחוות דעתה מיום 12.4.18 כי התובעת מטופלת במשולב בתרופות נוגדות כאב, דיכאון וחרדה ובפסיכותרפיה. כן המליצה ד"ר קרת על המשך טיפול במסגרת בה התובעת מטופלת כיום (קופת חולים מכבי) וציינה בחוות דעתה, כי לאחרונה החלה התובעת לקבל גם קנביס רפואי-בהשפעה חלקית. ד"ר קרת העריכה את נכותה הנפשית של התובעת אשר נגרמה לה בעקבות פציעתה והכאבים שנגרמו לה בשיעור של 20% (סימנים קליניים קלים, קיים צורך בטיפול תרופתי וקיימת הפרעה בינונית בתפקוד).

הצדדים הסכימו כי המומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה לא תיחקר, תוך שמירת טענותיהם על פי חוות הדעת מטעמם (עמ' 46, שו' 15-14). משויתרו הצדדים על חקירתה של ד"ר קרת ולאחר שגם קראה את חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים כאמור לעיל, אזי אני סבור כי יש לאמץ את קביעותיה בחוות הדעת ולפיכך אני קובע כי לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 20% בתחום הפסיכיאטריה בעקבות התאונה.

נוכח האמור לעיל, אני קובע את נכותה הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובעת בשיעור של 42.4% (פסיכיאטריה-20%, אורתופדיה -28%)

2. שיעור הפגיעה התפקודית

התובעת ביקשה לקבוע בסיכומיה כי הלכה למעשה מאז התאונה היא נפלטה ממעגל העבודה, כך שחישוב הפיצויים על בסיס הנכות הרפואית לא ישקף את נזקיה במלואם. לטענתה, יש להביא בחשבון כי היא חסרת השכלה וכל ניסיונה התעסוקתי, מאז נישואיה, היה בעבודה כמוכרת בחנויות בגדים. הסבה מקצועית בגילה של התובעת שהייתה בת 43 במועד התאונה הינה משימה קשה לאדם חסר השכלה או ניסיון תעסוקתי מגוון, גם כשאינו פגוע בגופו ובנפשו. העבודה כמוכרת בגדים היא עבודת כפיים וכרוכה בקיפול בגדים אינטנסיבי, סידור סחורות וכו' וברור שהתובעת לא תוכל לשוב לעבודה דומה. פגיעתה של התובעת היא פגיעה משולבת גופנית ונפשית שמקשה את ההתגברות על תוצאות הפגיעה הגופנית. התובעת נזקקת עד היום לטיפולים במרפאת כאב ולטיפול נפשי ותיזקק להם גם בעתיד. לכך יש להוסיף את הנכות הזמנית הממושכת אשר ניתקה את התובעת ממעגל העבודה למשך תקופה ארוכה ומטבע הדברים, ככל שתהליך של שיקום מתחיל מאוחר יותר, כך פוחתים סיכויי הצלחתו. ואכן, המחלקה לרפואה תעסוקתית קבעה כי התובעת אינה כשירה לשוב למעגל העבודה, ועדת הרשות של מחלקת נפגעי עבודה הפעילה לגביה את תקנה 15 והגדילה את נכותה. נוכח האמור, אין לראות בתובעת כמי שהפרה את חובתה להקטין את נזקיה ומוצע להכיר בכך שהלכה למעשה, איבדה כושר השתכרותה במלואו (סעיף ז לסיכומי התובעת).

הנתבעות טענו בסיכומיהן כי בפרשת התביעה העידו רק התובעת ובעלה שעדותם אחת היא בהיות שניהם מעוניינים בתוצאות ההליך. התובעת לא הביאה עדים אובייקטיבים שיכולים להעיד על תפקודה הלקוי ועל הסיבות בגינן לא חזרה למעגל העבודה. לפיכך יש לראות בעדויות אלה עדות יחידה של בעל דין על כל המשתמע מכך (סעיפים 5-3 לסיכומי הנתבעות). בנוסף טענו הנתבעות, כי במהלך שמיעת הראיות התברר כי נכותה התפקודית של התובעת נמוכה מזו הרפואית ונראה כי הסיבה בגינה לא שבה למעגל העבודה היא שאין בה רצון אמיתי לשוב אליו, לאור העובדה שכיום הכנסתה החודשית הכוללת מביטוח לאומי ומביטוח אובדן כושר עבודה בחברת הביטוח הראל זהה כמעט להכנסתה החודשית הממוצעת מעבודה עובר לתאונה. התובעת לא פעלה לקדם את שיקומה, לא באמצעות פניה מתאימה למוסד לביטוח לאומי ענף שיקום ומנגד על אף טענותיה לפיהן מצבה התפקודי קשה לא פנתה בתביעת החמרה מתאימה לביטוח הלאומי. בניגוד לתמונה אותה מנסה התובעת להציג, לפיה היא אינה יכולה לעשות דבר בביתה, מהתיעוד הרפואי שצורף על ידה עלה כי לאחר הליך שיקום אותו עברה היא מסוגלת לבצע עבודות בית שונות. התובעת לא המציאה כל צידוק רפואי לכך שלא שבה למעגל העבודה והדברים מקבלים משנה תוקף שעה שתקופת אי הכושר המלאה, כפי שנקבעה לה על ידי המומחה מטעמה בתחום האורתופדי עמדה על חצי שנה בלבד. ממועד התאונה ועד היום, למעלה מ-6 שנים לא הראתה התובעת ולו ניסיון אחד לשוב לעבודה ולהשתלב במעגל העבודה וזאת כאמור, על אף שלא נמצא כל צידוק רפואי לכך. טענת התובעת כי אינה יכולה לשוב למעגל העבודה לא נתמכת בתיעוד רפואי מתאים ו/או בחוות דעת תעסוקתית מתאימה ולמצער בעדות עדים אובייקטיבים ביחס לתפקודה. בנסיבות אלה אין לקבל את דרישת התובעת לקבוע את נכותה התפקודית בשיעור של 100%. עבודת התובעת כמוכרת בחנות אינה עבודה פיזית, ואין מניעה כי תשוב למכור בחנות כזו או אחרת או בכל עבודה אחרת המתאימה למגבלותיה הנטענות כתוצאה מהתאונה. לפיכך הציעו הנתבעות להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת בשיעור של 20% לכל היותר (סעיפים 32-24 לסיכומי הנתבעות). עוד טענו הנתבעות בסיכומיהן, כי התובעת לא פעלה להקטנת נזקיה. לא פנתה למוסד לביטוח לאומי בתביעה להחמרה תוך הצגת חוות דעת המומחית בתחום הפסיכיאטריה וכשנשאלה על ידי מומחי הביטוח של חברת הראל מה מונע בעדה מלשוב לעבודה השיבה כי אינה חוזרת לעבוד משום שאינה יכולה לעלות לאוטובוס. התובעת לא השלימה הליך שיקום שהוצע לה על ידי הביטוח הלאומי שנקטע על מנת לאפשר לה להשלים שיקום רפואי ולפיכך יש לקבוע כי חטאה לחובתה להקטנת נזק ולו הייתה משלימה את הליך השיקום כנדרש הייתה שבה למעגל העבודה, כנדרש וכמתחייב בנסיבות פגיעתה (סעיפים 37-33 לסיכומי הנתבעות).

נבחן את העדויות והראיות שהוגשו בסוגיה.

בתצהירה טענה התובעת כי היא סובלת מכאבים בלתי פוסקים ביד. היא מתקשה להשתמש ביד שכן כל הרמת משא עם משקל מינימלי מכאיבה לה מאד ובתנועות סיבוביות של כף היד היא מתקשה במיוחד. מאחר והיד השמאלית היא היד הדומיננטית שלה, היא מנסה לתפקד בעיקר עם היד הימנית החלשה יותר ולכן כל כך קשה לה וכל דבר שהיא מנסה לעשות עם יד ימין לוקח זמן רב. כל פעולה הכי בסיסית כמו צחצוח שיניים, איסוף השיער או חפיפת השיער היא פרוייקט מיוחד עבורה וכך גם רכיסת כפתורים, קשירת שרוכים בנעליים, פריסת לחם בסכין או פתיחת בקבוק או צנצנת. בגלל מצב היד היא אינה לובשת חזייה, כי אין לה אפשרות לפתוח ולהסיר אותה בעצמה והיא לובשת גופייה מתחת לחולצה. קשה לה להשתמש ביד שמאל כדי לאכול ואפילו להתאפר קשה לה והיא צריכה עזרה. היא אינה יכולה לבצע דברים שמחייבים שתי ידיים כמו הרמת סיר אוכל או כל משא כבד, קשה לה לטאטא, לשטוף רצפה ולסחוט סחבה. היא אינה יכולה לשטוף כלים ומשתמשת הרבה במדיח. היא אינה יכולה לגהץ בגדים, לתפור, לסרוג ולחתוך סלט או מזון. התובעת טענה עוד בתצהירה, כי היא לא מסוגלת לאפות ולבשל בעצמה ולכל היותר מכינה ארוחות קלות בליווי בעלה או הילדים.לטענתה, הכאבים מלווים אותה כל הזמן לרבות בלילה ולא נותנים לה מנוח (סעיף 14). כן הצהירה, כי לאחר התאונה היא שכבה בבית ימים שלמים והייתה תלויה באחרים בביצוע הפעולות הבסיסיות. המצב היה קשה עבורה. היא הייתה סגורה לרוב בבית, שכבה שעות ארוכות במיטה כאובה, בכתה המון, התקשתה להירדם, לא הייתה מרוכזת, מצב רוחה ירוד, כעוסה ועצבנית וכל דבר קטן הטריף אותה. היא הרגישה חסרת אונים ושאיש אינו יכול להבין את כאביה. לא היה לה חשק לכלום, ריחמה על עצמה ולא הצליחה לחזור למה שהייתה. המצב פגע במרקם היחסים במשפחה ועקב התדרדרות היחסים בניהם דרש בעלה שתפנה לטיפול נפשי. היא טופלה על ידי פסיכולוגית וגם על ידי פסיכיאטר מקופת החולים מכבי. היא משתמשת בתרופות פסיכיאטריות אותן היא נוטלת עד היום ובמקביל משתמשת בקנביס רפואי. התובעת הצהירה, כי טופלה במרכז לבריאות הנפש בנתניה למשך למעלה מחצי שנה בתדירות של 5 ימים בשבוע. בהמשך ועד היום היא ממשיכה בטיפולים אצל פסיכיאטרית קופת החולים ואצל הפסיכולוגית (סעיף 15). לטענתה, התאונה שברה אותה לגמרי, גם גופנית וגם נפשית. היא מתוסכלת מכך שאינה יכולה לחזור לעצמה. היא לא מצליחה לתפקד במשק הבית. מרגישה מיותרת וחסרת תועלת, הכאבים לא נותנים לה מנוח, היא עצבנית מאד, רגישה לכל רעש וסובלת מהתפרצויות זעם בלתי נשלטות עליהן היא מצטערת בדיעבד. מצבה הגופני והנפשי משליך על כל הסובבים אותה. היא תמיד הייתה אדם חברותי ומאז התאונה כמעט ולא יוצאת. ניתקה קשרים עם מרבית החברות ואפילו התרחקה מהמשפחה. אין לה כבר חשק להתלוות לאירועים משפחתיים או למפגש חברים ותיקים והיא עושה זאת רק כשבעלה מתעקש. אין לה סבלנות לאחרים ולא רוצה שירחמו עליה. התרופות הפסיכיאטריות מייצבות אותה אך לא מחזירות אותה למה שהייתה והכאבים הבלתי פוסקים מוצאים אותה מדעתה. היא לא מצליחה לישון בלילות יותר משלוש-ארבע שעות, בקושי נרדמת, מתעוררת מכאבים ולא מצליחה להירדם מחדש (סעיפים 17-16). כן הצהירה התובעת כי מאז התאונה לא חזרה למעגל העבודה (סעיף 20).התובעת טענה כי העבודה כמוכרת בגדים כרוכה בעבודה רבה עם הידיים שהיא אינה מסוגלת לה כיום. קיפול בגדים נדרש כל הזמן, סידור סחורות על מדפים או על מעמדים, סידור וניקיון חלון הראווה, נקיונות וסדר בחנות, כל אלה מחייבים עבודת ידיים זריזה והיא אינה מסוגלת לכך. אין לה גם כל מקצוע אחר שבו תוכל לנסות ולהשתלב. כמו כן, גם רופא תעסוקתי קבע כי היא לא תוכל לשוב למעגל העבודה. הפסיכולוגית הפנתה אותה למחלקת שיקום של ביטוח לאומי כחלק מהליך השיקום, אך שם בפגישה עם פקידת השיקום התרשמו שמצבה רע. אותה פקידה הסבירה לה שכל אדם זכאי פעם אחת לשיקום במימון מלא של ביטוח לאומי ובמצבה הנוכחי ספק אם הליך השיקום יצלח. היא הציעה לה להמשיך בטיפולים וכשתרגיש הטבה במצב לחזור אליה.

בנוסף ציינה התובעת בתצהירה כי ועדות רפואיות מטעם חברת הביטוח הראל, שם היא חברה בקרן פנסיה באופן פרטי, קבעו לה בעקבות תאונת העבודה אובדן כושר עבודה בשיעור של 100% וזאת מיום 1.6.15, לאחר תקופת המתנה של 3 חודשים ובשלב זה עד ליום 31.5.20. התובעת צרפה לתצהירה תעודות מחלה לנפגע עבודה שקיבלה מרופא בקופת חולים מכבי וכן אישורי מומחה לרפואה תעסוקתית (עמ' 161-150 למוצגי התובעת) ובנוסף, אסמכתאות בדבר הביטוח הפרטי בחברת הביטוח הראל, ההחלטה ופרוטוקולי הועדות הרפואיות בהראל (עמ' 182-162 למוצגי התובעת) (סעיף 21).

בבית המשפט נשאלה התובעת מדוע לא עשתה תהליך שיקום בביטוח הלאומי והיא השיבה כי כאשר הגיעה דרך המלצת הפסיכולוגית שלה לאגף השיקום כדי ללכת לסל השיקום, נאמר לה שבמצבה כרגע הם לא רואים איך תשרוד את ההכשרה, עם הכאבים שיש לה כשהיא לא ישנה בלילות ובמצבה הנפשי. הפקידה בשיקום אמרה לה לשקם את עצמה וכשתרגיש הטבה במצבה שתחזור אליה, כי הזכות לשיקום מהביטוח הלאומי חד פעמית (עמ' 17). היא נשאלה אם יש לה מסמכים כתובים לפיהם פנתה למוסד לביטוח לאומי והגישה תביעה לשיקום שנדחתה כי אמרו לה לחכות להטבה במצבה והשיבה כי בשיחה בעל פה נאמר לה שלא כדאי במצבה להגיע להכשרה בשיקום. השיחה הייתה לפני הרבה זמן ומאז לא פנתה למוסד לביטוח לאומי (עמ' 17, 18). התובעת נשאלה אם עשתה דבר אחר כדי לצאת מהבית, לעבוד עם בעלה או להשתלב בעבודה והשיבה כי לא עשתה כלום והיא אינה יכולה. היא סובלת מכאבי תופת, לא ישנה בלילות, הראש מתפוצץ והיא כבר שש שנים צורכת כדורים וקנביס בלי הפסקה כדי להשכיח את הכאב המר (עמ' 18, שו' 11-7). היא נשאלה מדוע לא צרפה למוצגיה תיעוד רפואי משנת 2018 ועד היום אם היא כל כך סובלת והשיבה כי היא מגיעה פעם או פעמיים בשנה לבית החולים לקבל טיפול או העלאה במינון של קנביס. היא לא רוצה להמשיך להיות מותשת. היא הלכה לטיפולים אינסופיים, זה לא בשבילה, היא רוצה את הבית ואת השקט שלה (עמ' 18, שו' 19-12). בהקשר זה יש לציין, כי בהמשך הופנה בא כוח הנתבעות לכך שעמודים 74-73 ועמוד 110 ואילך הם מסמכים רפואיים של התובעת משנת 2019 (עמ' 18, שו' 22). התובעת נשאלה האם פנתה לביטוח הלאומי לקבל קצבה מיוחדת והשיבה על כך בחיוב אם כי באת כוחה ציינה שהתובעת לא פנתה בעניין זה מאחר ואינה זכאית לקצבה זו במצבה (עמ' 18). בהמשך נשאלה התובעת האם יכול להיות שהסיבה היחידה שהיא לא מנסה למצוא עבודה היא רק על רקע קושי לעלות לאוטובוסים והיא השיבה על כך בשלילה. לפיכך נשאלה מדוע מסרה לרופא המשפחה שהסיבה היחידה שאינה חוזרת לעבודה היא על רקע קושי לעלות על אוטובוסים.

התובעת השיבה לכך:

"בחיים לא. מה שנאמר לרופא זה שאני לא מסוגלת לגשת לטיפולים באוטובוסים כי הנהגים נוסעים כפראי אדם ואין לי מקום לשבת. איזה שטויות הסיבה שבגלל שאני לא עולה לאוטובוסים אני לא הולכת לעבוד. אני לא והלכת לעבוד בגלל המצב ובגלל כאבי התופת שאני סובלת. בגלל שאני לא ישנה בלילה. בגלל שאני בחרדה תמידית מרוב הכאבים האלה, כל הטיפולים שעשיתי כמעט ולא עוזרים." (עמ' 19, שו' 18-9).

התובעת נשאלה גם אם ניסתה למצוא עבודה לכמה שעות במרחק הליכה מביתה והשיבה כי אינה יכולה לעבוד. היא לא ישנה בלילה ולא מתפקדת, עם כאבי תופת, מעשנת ולוקחת כדורים וכך אי אפשר לקום לעבודה. היא צריכה את השקט שלה, החדר שלה, היא לא יכולה להיות עם אנשים (עמ' 19, שו' 24-19). התובעת שבה וטענה שהיא חסרת סבלנות ועם כאבי תופת ואינה יכולה להשתלב בעבודה (עמ' 19, שו' 29-25).

הבעל הצהיר כי מאז התאונה התובעת אינה עובדת. בגלל מצב ידה השמאלית, הכאבים הכרוניים ומצבה הנפשי היא לא מסוגלת לעבוד בשום עבודה (סעיף 10). במסגרת הפוליסה שערכו באופן פרטי בחברת הראל, הכירה חברת הראל בתובעת כבלתי כשירה לעבודה בשיעור של 100% כבר כמעט חמש שנים (סעיף 11). עוד טען בתצהירו כי עד לתאונה הייתה התובעת אישה בריאה בגופה ובנפשה, חברותית, בעלת שמחת חיים ועמוד התווך של הבית. התאונה שינתה אותה וכתוצאה מהמגבלה והכאבים הכרוניים מהם היא סובלת היא הפכה לאדם ממורמר, סובלת ממצב רוח ירוד, עייפות, חוסר חשק, עצבנית מאד, "הפתיל שלה קצר" יש לה התפרצויות זעם בלתי נשלטות והיא בוכה בקלות. היא מאד מתוסכלת ממצבה ומאד פסימית לגבי העתיד. הוא משתדל להתאפק ולהכיל אותה אך המצב הנפשי שלה וההתנהגות שלה פוגעים בו ובילדים. מאישה שהייתה מוקפת חברים ומשפחה, היום היא מעדיפה להיות לבד וכשהוא מצליח לשכנע אותה להצטרף למפגשים משפחתיים או עם חברים ותיקים, היא בקושי משתתפת בשיחות ויושבת בצד בשקט. המולה ורעש משגעים אותה ומוציאם אותה מאיזון. היא כל הזמן מתלוננת על כאבים ואפילו לישון רצוף לא מצליחה, הקנביס עוזר אבל לא פותר את הבעיה (סעיפים 17-15).

הבעל העיד בהקשר זה גם בבית המשפט כי התובעת אינה מסוגלת כיום לעבוד בשום עבודה והוא אישר כי היא לא ניסתה למצוא עבודה (עמ' 26).

דיון והכרעה

התובעת אכן לא זמנה עדים נוספים פרט לבעלה בסוגית תפקודה והנסיבות בגינן לא חזרה לעבודה אולם מהמסמכים הרפואיים וחוות הדעת הרפואיות עולה תמונה מורכבת. התובעת סובלת מאד מכאבים בשורש כף היד ובכף יד שמאל. הכאב גורם להגבלה ניכרת בתנועה ובתפקוד היד והיא אובחנה גם כסובלת מ – CRPS, תסמונת כאב אזורי מורכב. היא מתקשה להשתמש ביד שמאל לפעולות רבות, כאשר יד שמאל היא היד הדומיננטית שלה. בנוסף, כאמור בחוות דעת ד"ר קרת מומחית בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, התובעת סובלת מהפרעה בינונית בתפקוד ומטופלת בטיפול נפשי ותרופתי לרבות בקנביס רפואי. התרשמתי מעדותה של התובעת כי היא כאובה וסובלת מאוד מפגיעתה בתאונה, וכי מצבה הנפשי ירוד והיא סובלת מקשיים בתפקוד בנוסף לכאבים כאמור. נראה שאין זה סביר שהיא תוכל לחזור לעבודה כמוכרת בחנות בגדים, עבודה הדורשת, בין היתר, קיפול בגדים וסידורם באופן תכוף. בנוסף, אין לתובעת תעודת בגרות וסביר להניח שלא יהיה לה קל לעשות הסבה מקצועית, בהתחשב במצבה, בגילה ובמכלול נתוניה.

עם זאת, התובעת לא ניסתה לחזור למעגל העבודה. היא העידה כי פנתה לאגף השיקום במוסד לביטוח לאומי שם נאמר לה לטענתה לחזור כשישתפר מצבה, אך אין לכך כל תיעוד, והתרשמתי כי היא לא מיצתה את האפשרות לשיקום. התובעת ובעלה אף אישרו, כי לא נעשה כל ניסיון מצידה של התובעת לחיפוש עבודה כלשהי.

לאחר שעיינתי בראיות ובחוות הדעת ושקלתי את טענות הצדדים, בהתחשב בקורותיה של התובעת טרם התאונה, גילה בעת התאונה (43), נכותה הרפואית הצמיתה בשיעור של כ-42.4%, שעה שהתובעת סובל מבעיה אורתופדית ביד שמאל ומכאבים, ואף מבעיות נפשיות, כאשר היא מטופלת בתרופות פסיכיאטריות ובקנביס רפואי, אני סבור כי לכלל נכויותיה השפעה תפקודית על כושר עבודתה וכי נכותה משליכה משמעותית על כושרה להשתלב בעבודה.

בענייננו, ברור שנוכח נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בתחום האורתופדיה והפסיכיאטריה וקשייה כאמור לעיל, עומדות בפניה מגבלות שונות ואי נוחות של ממש בתפקודה לרבות בעבודה עתידית והתרשמותי היא שהפגיעה והנכות נותנים השפעתם על מסלול חייה מאז התאונה.

נוכח האמור לעיל, ובמיוחד נוכח הכאבים מהם סובלת התובעת, כפי שאף התרשמתי עת הגיעה להיחקר בבית המשפט, אני סבור כי שיעור פגיעתה התפקודית של התובעת במישור התעסוקתי גבוה משיעור נכותה הרפואית, ואני קובע אותו בשיעור של 55%.

3. הפסדי שכר לעבר

בתצהירה טענה התובעת כי לפני שהתחתנה עבדה כספרית במספרה ברעננה. לאחר נישואיה גידלה את שלושת ילדיה ועבדה כמוכרת בחנויות הלבשה- גולברי ואמריקן טרייד. בשנה האחרונה שקדמה לתאונה היא עבדה אצל שהנז ומאז התאונה לא חזרה למעגל העבודה (סעיף 19). היא הצהירה כי עבדה אצל שהנז במשרה חלקית שכן ביתה הצעירה הייתה אז רק בת 13 ובשל היקף העבודה לא השתכרה שכר גבוה, ומידי שנה הייתה זכאית מרשות המיסים למענק עבודה שהסתכם בכמה אלפי שקלים. מאחר ומאז התאונה היא אינה עובדת, אין לה זכאות למענק עבודה (סעיף 20).

התובעת צרפה לתצהירה תלושי שכר לחודשים מרץ- נובמבר 2014 וכן תלושים לחודשים ינואר-פברואר 2015. כן צורף טופס הודעה על זכאות למענק עבודה בגין שנת המס 2014, ממנו עולה כי התובעת הייתה זכאית למענק בסך של 5,940 ₪ (עמ' 149-138 למוצגי התובעת) (סעיף 20 לתצהיר).

בבית המשפט העידה התובעת כי עבדה בחנות במשמרות, מ-15:00-09:00 או מ- 20:00-15:00 (עמ' 12, שו' 6-5). היא אישרה כי לאורך שנות עבודתה מאז שהתחתנה עבדה בעיקר כמוכרת בחנויות בגדים וכי החליפה מקומות עבודה (עמ' 16, שו' 33-29). היא נשאלה על כך שנכתב על ידי ד"ר קרת המומחית בתחום הפסיכיאטריה מטעם בית המשפט כי היא לא התמידה במקום עבודה למעלה משלוש שנים והיא השיבה שזה נכון ואת רוב זמנה הקדישה למשפחה ולגידול ילדיה. כן נשאלה התובעת האם היא מאשרת, כי הכנסתה לאורך השנים הללו מעבודות הייתה בסביבות 3,600 ₪ לחודש כפי שהייתה אצל שהנז והיא השיבה: "כן. פחות או יותר" (עמ' 17, שו' 7-1). התובעת אישרה כי היא מקבלת כיום מביטוח לאומי קצבה בסך של 1,230 ₪ לחודש וכן מקבלת מחברת הראל סך של 1,600 ₪ (עמ' 17, שו' 19-8). התובעת אישרה כי לא שירתה בצבא מטעמי דת, למדה 12 שנים אך לא למדה מקצוע ואין לה תעודת בגרות. כן אישרה כי מעבר לתלושי השכר שהגישה מעבודתה אצל שהנז לא היו לה עוד זכויות סוציאליות או תשלומים נוספים שהיא קיבלה (עמ' 23, שו' 24-14).

רבני העיד גם הוא, כי השכר בתלושי השכר שהציגה התובעת כולל את כל ההטבות שלה לרבות ההטבות הסוציאליות ולא היו דברים נוספים שקיבלה שאינם מופיעים בתלוש (עמ' 37, שו' 29-27).

התובעת טענה בסיכומיה בהקשר לרכיב זה כי עובר לתאונה השתכרה סך של 4,097 ₪ (בהתאם לנ/9 למוצגי הנתבעות, השכר הרבע שנתי של התובעת שחושב על ידי המוסד לביטוח לאומי עומד על 12,292 ₪, שהם 4,097 ברוטו בממוצע לחודש). בהיותה אם לילדים, עמדה בקריטריונים לקבלת מענק עבודה בסך של 495 ₪ לחודש. שכרה החודשי מסתכם אפוא ב-4,592 ₪ לחודש שערכם המשוערך הוא 4,656 ₪ ובהתאם בקשה התובעת פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר.

הנתבעות טענו בסיכומיהן כי במועדים הרלוונטים לתאונה השתכרה התובעת שכר חודשי ממוצע של 4,100 ₪. התובעת אישרה בעדותה כי לאורך חייה נע שכרה בין 3,600 ₪ ל- 4,000 ₪ (סעיף 38 לסיכומי הנתבעות). הנתבעות הציעו לפצות את התובעת בגין ראש נזק זה לעבר ועתיד בסך של 100,000 ₪ (סעיף 41 לסיכומי הנתבעות).

הנתבעות בסיכומיהן לא חלקו על טענת התובעת כי במועדים הרלוונטיים לתאונה שכרה עמד על סך של 4,100 ₪. הנתבעות לא התייחסו בסיכומיהן למענק העבודה החודשי שהתובעת קבלה בסך של 495 ₪ (קיבלה מענק עבודה בסך של 5,940 ₪ עבור שנת 2014).

בהתחשב במכלול הנתונים וטענות הצדדים כאמור לעיל, השתכרותה של התובעת לאורך השנים, כאשר התובעת עבדה במשרה חלקית במועד התאונה ועם זאת לא שוכנעתי מטענתה כי עשתה כן נוכח הטיפול בביתה הקטנה שהייתה בת 13 באותו מועד, מענק העבודה שקבלה בנוסף לשכרה שלא הוברר עד תום הקריטריונים לקבלתו בשנים לעתיד לבוא, אני קובע את בסיס שכרה החודשי על סך של 4,350 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה עד היום מדובר בסך של 4,540 ₪.

נוכח האמור, ובהתחשב בבסיס השכר של התובעת כאמור לעיל, אני פוסק לתובעת הפסדי שכר לעבר כמפורט להלן:

לתקופה של השנה הראשונה בהתחשב בנכויות הזמניות שקבע המומחה האורתופד מטעם התובעת ושקביעותיו לא היו במחלוקת, אני פוסק לה הפסד שכר מלא ובהתאם פיצוי בסך של 52,200 ש"ח ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה מדובר בסך של 57,300 ₪ (מעוגל).

לתקופה החל מיום 18.3.16 עד ליום 31.1.22 (70.4 חודשים) בהתחשב בשעור הפגיעה התפקודית, אני פוסק לה פיצוי בסך של 168,432 ₪ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה מדובר בסך של 178,400 ₪ (מעוגל).

נוכח האמור, אני פוסק לתובעת פיצוי כולל בגין הפסדי שכר לעבר בסך של 235,700 ₪.

4. אובדן כושר השתכרות לעתיד

לטענת התובעת בסיכומיה היא הייתה במועד התאונה בת 43, בתה הצעירה הייתה אז בת 13 ולכן הסתפקה במשרה חלקית. לדברי המעביד, התובעת הייתה עובדת טובה וממושמעת והניבה מכירות ולכן מוצע לקבוע שכרה הפוטנציאלי על סך של 6,000 ₪ ובהתאם לחשב את אובדן השתכרותה לעתיד עד גיל 67.

הנתבעות טענו מנגד כי הטענה לפיה לאחר גדילת ביתה הקטנה כבת 13 היה בכוונתה של התובעת לצאת לעבוד במשרה מלאה אין בה ממש. ברי כי בגיל זה הבת אינה נזקקת להשגחה של התובעת, ועדיין התובעת בחרה להמשיך ולעבוד במשרה חלקית בלבד. נוכח האמור אין לערוך תחשיב על בסיס שכר גבוה יותר מזה אותו השתכרה עובר לתאונה (סעיפים 40-39). הנתבעות הציעו כאמור לפצות את התובעת בגין ראש נזק זה לעבר ועתיד בסך של 100,000 ₪ (סעיף 41 לסיכומי הנתבעות).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, נוכח גילה, נתוניה והשתכרותה של התובעת לאורך השנים, כאשר לא שוכנעתי לקבל את טענתה כי עבדה במשרה חלקית נוכח הטיפול בביתה הקטנה שהייתה בת 13 באותו מועד שכן נראה שהצדק עם הנתבעות שבגיל זה במצב דברים רגיל (ולא נטען אחרת) הבת אינה נזקקת להשגחה צמודה של התובעת, אני סבור שיש להעמיד את בסיס שכרה החודשי לעתיד בגובה הכנסתה במועד התאונה כאמור לעיל בסך של 4,350 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה עד היום מדובר בשכר חודשי בסך של של 4,540 ₪.

בהתחשב בגילה של התובעת, שכר חודשי בסך של 4,540 ש"ח, פגיעה תפקודית בשיעור של 55%, גיל פרישה 67 ובהיוון של 3%, אני פוסק לתובעת בגין אובדן השתכרות לעתיד פיצוי בסך של 398,600 ₪ (מעוגל).

5. הפסדי פנסיה

בסיכומיה טענה התובעת כי יש לחשב הפסדי הפנסיה לפי 12.5% מהפסד שכר בעבר ואובדן השתכרות בעתיד והתייחסה להלכה הפסוקה ולדין בעניין זה (פרק ח' לסיכומי התובעת תחת הכותרת הפסדי השתכרות).

הנתבעות בסיכומיהן לא התייחסו לרכיב הפסדי פנסיה.

אומנם מתלושי השכר ועדויות רבני והתובעת עולה שהנתבעת 1 לא הפרישה עבור התובעת הפרשות לפנסיה, ועדיין, בהתחשב בכך שעל הנתבעת 1 שחבה באחריות לתאונה, הייתה מוטלת חובה כמעסיקה של התובעת להפריש עבורה את ההפרשות הנ"ל, ושזו הייתה גם חובתו של כל מעביד עתידי אחר של התובעת במהלך הדברים הרגיל, וכאשר הנתבעות בסיכומיהן לא התייחסו לפיצוי בגין רכיב זה, אני סבור שיש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין רכיב הפסדי פנסיה בשיעור של 12.5% מרכיב הפסדי שכר לעבר ואובדן השתכרות לעתיד, וסך הכל מדובר בפיצוי בסך של 79,300 ₪ (במעוגל).

6. ניידות ונסיעות לעבר ולעתיד

בסיכומיה טוענת התובעת כי הגישה קבלות חלקיות בגין נסיעות במוניות בסך כולל של 35,551 ₪, כשמתוך סכום זה קופת החולים החזירה לה סך של 4,412 ₪, כאשר ההחזר חושב לפי עלות נסיעה באמצעי התחבורה הציבורי הזול ביותר (פרק י', סעיף 3 לסיכומי התובעת). עוד טענה התובעת כי אין לה רישיון נהיגה ועד לתאונה התניידה באוטובוסים. מאז פגיעתה הדבר נבצר ממנה משום שלא תמיד מובטח לה מקום ישיבה ובהעדרו אין ביכולתה להיאחז באמצעות ידה הפגועה על מנת לשמור על שיווי משקל. בנסיבות אלה, בני המשפחה הם שמסיעים אותה וכשאינם פנויים היא נזקק למוניות. מבוקש ליתן לתובעת פיצוי בראש נזק זה בסכום גלובלי של 200,000 ₪ לעבר ולעתיד (חישוב המבוסס על הוצאות ניידות מוגברות בסך של 600 ₪ לחודש) (פרק יא' לסיכומי התובעות).

מנגד טוענות הנתבעות בסיכומיהן כי התובעת קיבלה החזר מלא בגין הוצאותיה מהמוסד לביטוח לאומי וממוצג נ/8 למוצגי הנתבעות עולה בניגוד לטענתה כי מלוא דרישותיה בגין החזר נסיעות טופלו ואין בקשות תלויות ועומדות. בהיות התאונה תאונת עבודה, ככל שייגרמו לתובעת הוצאות בגין נסיעות לטיפולים נוספים לעתיד, דבר המוכחש, היא תקבל החזר כפי שקיבלה בעבר. באשר לניידות התובעת בחייה האישיים, לתובעת מעולם לא היה רישיון נהיגה ואין לה גם כיום. למעט אמירות כי אינה יכולה לעשות שימוש בתחבורה ציבורית לא הובאה על ידה כל ראיה כי טרם התאונה עשתה שימוש בתחבורה ציבורית בלבד ולא במוניות או בעזרת בני משפחה. לא הוכח על ידי התובעת גם מה הפער בין הוצאותיה בגין נסיעות עובר לתאונה להיקף הוצאותיה בראש נזק זה כיום. משראש נזק זה לא הוכח כדבעי, אין ראיה שהתובעת אינה יכולה לעשות שימוש בתחבורה ציבורית או במוניות לצרכיה כפי שעשתה עובר לתאונה ולכן אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה (סעיפים 62-58 לסיכומי הנתבעות).

התובעת הצהירה כי אין לה רישיון נהיגה וכי לפני התאונה התניידה לרוב בתחבורה ציבורית. רב קו חודשי עולה כמה מאות שקלים לחודש. מאז התאונה קשה לה לנסוע באוטובוסים משום שלא מובטח לה בהם מקום ישיבה והיא אינה מסוגלת לאחוז את עצמה באמצעות יד שמאל. היא נוסעת במוניות, דבר שמגדיל את ההוצאות שלה. כמו כן בעלה או ביתה הבכורה מסיעים אותה לאן שהיא צריכה (סעיף 26). גם נסיעות לטיפולים, קופת החולים לא מממנת באופן מלא שכן הקופה לא מוכנה לממן נסיעות במוניות ומשלמת לפי תעריף נסיעה באוטובוס בכיוון אחד בלבד (סעיף 27).

התובעת העידה בסוגיה זו כי בקופת חולים מכבי אמרו לה לגבי נסיעות שהיא יכולה לנסוע במוניות בשל מצבה אולם כשהיא הגיעה עם הקבלות, לא אישרו לה. אישרו לה נסיעה אחת של אוטובוס להלוך לכל מקום שהייתה צריכה טיפול (עמ' 16). התובעת הופנתה בעדותה לנ/8, עמ' 43 לתיק מוצגי הנתבעות, שם צויין כי קופת החולים מכבי השתתפה בנסיעות בסך של 4,412 ש"ח לאורתופד, פיזיותרפיה, טיפולי ריפוי בעיסוק, שיקום ברעות ובריאות הנפש וכי אין בידיהם פניות להחזר נסיעות שלא טופלו מעבר לכך. היא נשאלה למה לא פנתה שוב למכבי לקבל החזרים והשיבה כי במשך חמש שנים שהיא מטופלת בטיפולים בת"א, הרצליה, נתניה ורעננה הם לא החזירו לה את מלוא הכסף. זה היה צריך להסתכם בהרבה כסף אך הם החזירו לה פר נסיעה לטיפול. היא נשאלה אם יש לה מסמך שפנתה למכבי וסרבו לממן לה עוד נסיעות או טיפולים, והשיבה שזה ההחזר שלהם לגבי הנסיעות (עמ' 16).

הבעל הצהיר כי לתובעת אין רישיון נהיגה ועד לתאונה התניידה לרוב באמצעות תחבורה ציבורית והיה לה רב קו. היום קשה לה להתנייד באוטובוסים כשהם מלאים ואין מקומות ישיבה. היא לא יכולה להחזיק את עצמה עם יד שמאל ועם יד ימין זה לא קל. הוא והבת הבכורה מסיעים אותה לרוב, וכשהם לא פנויים היא נוסעת במוניות (סעיף 21).

הבעל העיד בבית המשפט כי היו פעמים טרם התאונה שהוא היה נוסע לעבוד במספרה ומוריד את התובעת במקום עבודתה בדרך, אך הוא לא היה מחזיר אותה הביתה למעט מקרים שהיא הייתה מסיימת איתו, שכן היא עבדה במשמרות וברוב המקרים זה לא הסתדר (עמ' 26).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, כאשר מדובר בתאונת עבודה, בהתחשב בפגיעתה של התובעת ביד שמאל שאכן יש בה כדי להקשות עליה בנסיעה באוטובוס אך אין הדבר אומר שאינה יכולה לנסוע באוטובוס כלל, היקף הקבלות החלקיות שהגישה התובעת בגין הוצאות נסיעה לגבי תקופת העבר וכשהנתבעות אומנם לא חלקו על סכום הקבלות בו נקבה התובעת בסיכומיה (ועדיין, התובעת טענה שהגישה קבלות חלקיות בגין נסיעות במוניות בסך של 35,551 ₪ - סעיף 3 לפרק י' לסיכומיה ה"ש 41, מוצגים 382-397, ובסכימה גסה של הקבלות הנ"ל הגעתי לסכום של כ- 6,000 ₪ בלבד), גילה של התובעת, נכותה הרפואית ופגיעתה, אישורה של התובעת כי קיבלה החזרים מסוימים מקופת החולים מכבי בגין נסיעות לטיפולים כאמור במוצג נ/8 למוצגי הנתבעות כאשר באותו נ/8 (בסעיף 8.1) רשום שמקבל השירות יהיה זכאי לקבל מהקופה שרותי הסעה לטיפול רפואי לפי הצורך ולפי התעריף המקובל לגבי אמצעי התחבורה הציבורי הזול ביותר המתאים למצב בריאותו ומקום מגוריו כאשר רופא מהקופה צריך לאשר לו שאינו יכול להיזדקק לאמצעי תחבורה ציבורי ואז הקופה תחזיר לו סכום השווה להוצאות הנסיעה באמצעים אחרים, וכשאשור כזה של רופא הקופה לא הוצג בבית המשפט וגם לא נטען שהתובעת פעלה לקבלו, וכשמוצג נ/8 הוא מיום 29.3.21 ונכתב בו שאין פניות נוספות להחזר הוצאות שלא טופלו, אני פוסק לתובעת פיצוי גלובלי בגין רכיב זה לעבר ולעתיד בסך של 30,000 ש"ח.

7. עזרת הזולת לעבר ולעתיד

בסיכומיה טוענת התובעת כי היא שתפקדה עד לתאונה ללא מגבלות, נזקקה לעזרה סיעודית בכל התפקודים הבסיסיים לרבות רחצה, הלבשה והכנת אוכל, עד לסיום האשפוז בבית החולים רעות באמצע יולי 2017, כלומר 28 חודשים. בני משפחתה הם שסעדו אותה ובעלה אף נאלץ להעדר מעבודתו במספרה לא פעם. גם לאחר תקופה זו נותרה התובעת פגועה ונזקקת לעזרה מרובה. מחמת מגבלות כלכליות נעזרה התובעת בעוזרת בית אחת לשבוע בלבד לצרכי ניקיון הבית. ביתה מבשלת ובעלה עורך קניות ומטפל במטלות השוטפות של משק הבית ואף הוריו התגייסו לעזרה. בתקופת הקורונה חל שיבוש בהעסקת העוזרת ומאחר שהמספרה בה עובד בעלה הייתה סגורה, היה הבעל פנוי לבצע את עבודות הבית. מעבר לעלות עוזרת הבית, עזרת בני המשפחה היא משמעותית ויש לפצות בגינה וברור שהמזיק אינו זכאי לצאת נשכר מהטבה זו. בנסיבות אלה הציעה התובעת להעריך את הפיצוי בתקופה הראשונה שמשכה כ – 28 חודשים בסך של 5,000 ₪ לחודש ובהמשך תקופת עבר ולעתיד בסך של 3,000 ₪ לחודש.

הנתבעות טוענות מנגד בסיכומיהן כי על אף טענות התובעת כי אינה יכולה לבצע דבר ממטלות הבית, מהתיעוד שצורף לראיות התובעת ומחקירתה עלתה תמונה שונה. התובעת אישרה כי היא מסוגלת לבצע בישולים קלים, ומהתיעוד הרפואי שצורף עולה כי היא מסוגלת לשטוף חדר קטן לבד, יכולה להוציא ולהכניס כלים למדיח, לקפל מגבות ופרטי ביגוד קטנים ועוד. באותו מסמך גם נקבע כי קיים שיפור במיומנויות הבישול ועבודות בית קלות. בעדותם ניסו התובעת ובעלה שהינם בעלי דין מעוניינים, לסתור קביעות אלה, בציינם כי מדובר בעבודות זניחות הכרוכות בהפסקות רבות, אלא שמהתיעוד הרפואי שצורף לא עולה כי התובעת נזקקה להפסקות בעת ביצוע המטלות. הנתבעות טוענות כי התיעוד שנערך על ידי הגורמים המטפלים בתובעת הוא תיעוד שנערך על ידי גורמים אובייקטיבים שאין להם עניין בהליך וחזקה כי לו הייתה מתקשה התובעת בביצוע העבודות היה הדבר מוצא ביטוי בתיעוד. לאור שיעור נכות התובעת העומד על 28% בתחום האורתופדי ו-20% בתחום הפסיכיאטרי, אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי חודשי ויש מקום לפסוק לה פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד. נוכח שיעור נכות התובעת במקרה זה מוצע לפצותה בסך גלובלי של 100,000 ₪ (סעיפים 48-42 לסיכומי הנתבעות).

נבחן את הראיות והעדויות.

התובעת הצהירה כי במשך תקופה ארוכה לאחר התאונה היא נזקקה לעזרה בכל פעולות היום יום הבסיסיות. היא הייתה צריכה שיעזרו לה ברחצה, הלבשה, סירוק השיער, צחצוח שיניים, לנעול נעליים ועזרה במעברים. היא לא יכלה להכין לעצמה אוכל והיה צריך לחתוך עבורה את האוכל. אפילו בחדר השירותים היא לא הסתדרה לבד. בני משפחתה סעדו אותה ובעלה נאלץ להעדר מהעבודה במספרה בה הוא עובד כדי לטפל בה.

התובעת הצהירה כי מצבה הוא כזה שהיא סובלת מכאבים בלתי פוסקים ביד. היא מתקשה להשתמש ביד שכן כל הרמת משא עם משקל מינימלי מכאיבה לה מאד ובתנועות סיבוביות של כף היד היא מתקשה במיוחד. מאחר והיד השמאלית היא היד הדומיננטית שלה היא מנסה לתפקד בעיקר עם היד הימנית החלשה יותר ולכן כל כך קשה לה, וכל דבר שהיא מנסה לעשות עם יד ימין אורך זמן רב. כל פעולה הכי בסיסית, כמו צחצוח שיניים, איסוף השיער או חפיפת השיער היא פרוייקט מיוחד עבורה וכך גם רכיסת כפתורים, קשירת שרוכים בנעליים, פריסת לחם בסכין או פתיחת בקבוק או צנצנת. בגלל מצב היד היא אינה לובשת חזייה, כי אין לה אפשרות לפתוח ולסגור אותה בעצמה והיא לובשת גופייה מתחת לחולצה. קשה לה להשתמש ביד שמאל כדי לאכול ואפילו להתאפר קשה לה והיא צריכה עזרה. היא אינה יכולה לבצע דברים שמחייבים שתי ידיים כגון הרמת סיר אוכל או כל משא כבד, קשה לה לטאטא או לשטוף רצפה ולסחוט סחבה. היא אינה יכולה לשטוף כלים ומשתמשת הרבה במדיח. היא אינה יכולה לגהץ בגדים, לתפור או לסרוג. כמו כן, אינה יכולה לחתוך סלט או לחתוך מזון. היא כבר לא מסוגלת לאפות ולבשל בעצמה, לכל היותר מכינה ארוחות קלות בליווי בעלה או הילדים. היא מתקשה בפעולות עדינות. הכאבים מלווים אותה כל הזמן אפילו בלילה ולא נותנים לה מנוח (סעיף 14).

התובעת טענה בתצהירה כי לפני התאונה היה בעלה המפרנס העיקרי והיא גידלה את שלושת ילדיהם וטיפלה בכל ענייני משק הבית-נקיונות, בישולים, כביסות, קניות וטיפול בגינה וכן סידורים שוטפים. הבית היה מצוחצח והגינה הייתה מטופחת והיא עשתה הכל לבד ללא עוזרת וללא גנן. מאז התאונה היא לא מצליחה לתפקד כמו שצריך בבית. היא מעסיקה עוזרות בית דרך חברות ניקיון בתדירות של פעם בשבוע בין ארבע לחמש שעות כל פעם ומשלמת כ-90 ₪ לשעה בתוספת של 50 ₪ עבור נסיעות בכל ביקור. העסקה דרך חברות הנקיון פותרת אותה מלשלם דמי ביטוח לאומי ותנאים סוציאליים נוספים לעוזרת. בתקופה האחרונה בשל מגפת הקורונה לא ביקרה אצלה עוזרת בית וכל ניקיונות הבית נפלו על בעלה והילדים (סעיף 23).

מהקבלות שצרפה התובעת לתצהירה עולה כי משנת 2015 היא מחזיקה מנקה בשכר באמצעות חברת ניקיון, כאשר בשנת 2015 שילמה 70 ₪ לשעה, ביוני 2016 עלה התעריף ל- 75 ₪ לשעה, ינואר 2018 עלה התעריף ל- 79 ₪ לשעה והחל ממאי 2019 היא משלמת 89 ₪ לשעה. בהקשר זה יצויין כי כמות שעות ההעסקה בהתאם לחשבוניות שצורפו השתנתה מידי חודש ולא מדובר בכמות שעות קבועה (עמ' 287-231 למוצגי התובעת).

התובעת הצהירה כי ביתה הבכורה לקחה על עצמה לבשל לבני המשפחה אך בשל עיסוקיה השונים, היא לא תמיד פנויה לכך ובעלה קונה מזון מבושל ומוכן מחוץ לבית. בעלה אחרי יום עבודה שלו, הולך לקניות ומטפל בענייני הבית השונים, כביסה, תליה, קיפול בגדים וכו'. הוא גם מטפל בגינה ולעיתים רחוקות מזמין גנן. לאחר התאונה ההורים של בעלה עזרו לה מאד וגם כיום עוזרת לה חמותה מדי פעם (סעיף 24).מאז התאונה הבית לא מתוחזק באותה רמה שהיא הייתה שומרת עליה. ההוצאות השוטפות גדלו לאחר התאונה ואין להם אפשרות להעסיק עוזרת בית בהיקף נדרש ואף לא להזמין גנן באופן קבוע שיטפל בגינה במקום בעלה (סעיף 25).

בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת מדוע טענה שהיא זקוקה לעזרה במעברים אם היא אינה טוענת כי נפגעה ברגליה. היא השיבה כי הכוונה שיש לה כאבי תופת ביד ואסור שיעברו לידה כי היא פוחדת שיתנו לה מכה ביד שמאל בטעות (עמ' 14). לטענתה היא גם לא יכולה לטאטא את הבית, היא מוגבלת עם יד אחת שמתפקדת. היא יכולה לבשל דברים קטנים, אבל לא יכולה לשטוף רצפה או לקפל כביסה (עמ' 15, שו' 21-10).

נוכח תשובתה הופנתה התובעת לעמ' 54 למוצגיה שם במסגרת מכתב שחרור ריפוי בעיסוק של האגף למרפאות חוץ ואשפוז יום של בית החולים רעות מיום 16.7.17 צויין בין היתר, תחת הכותרת IADL- כך:

"...מטלות משק בית- אחת לשבוע מטאטא ושוטפת חדר קטן בביתה, מכניסה ומוציאה כלים מהמדיח, מקפלת מגבות ופרטי ביגוד קטנים. הכנת ארוחה קלה- מכינה ארוחות קלות מאוד, לרוב בליווי אחד מבני המשפחה...."

התובעת נשאלה מדוע אם כך היא טוענת כי היא לא יכולה לעשות את הדברים האמורים. היא השיבה כי עם שתי ידיים היא לא יכולה. היא למדה לעשות את הדברים האלה עם יד אחת ולשטוף חדר קטן זה לא כל הבית. מדובר בחדר מאד קטן שהיא צריכה בשביל לשטוף אותו 6-5 הפסקות כשהיא מתה מכאבים (עמ' 15, שו' 30-22). כשנתבקשה להסביר את הסתירות בין האמור במסמך בעמ' 54 לטענותיה במסגרת חקירתה, השיבה התובעת כי במשך הטיפול עשתה מעל ומעבר כדי להשתקם כי היו לה כוחות נפשיים אדירים כדי לצאת מהבלגן אליו נכנסה, היא ניסתה בכל כוחה והייתה עושה את זה וממררת בבכי. לדבריה:

"אם אני אומרת לך שחדר פצפון הייתי צריכה 5-6 הפסקות כדי להראות מוטיבציה שאני מסוגלת. זה לא בקטע שאני יכולה לנקות או לעשות את הדברים האלה. הלוואי והייתי יכולה ולא הייתי מגיעה לכאן." (עמ' 16, שו' 7-1).

התובעת טענה עוד כי בעלה הוא שמטפל בכל העניינים של עוזרות הבית (עמ' 19, שו' 8).

הבעל הצהיר כי בשנה הראשונה שלאחר התאונה התובעת נזקקה לעזרה יומיומית בכל תפקודי היומיום (רחצה, הלבשה, לבישת גרביים, נעילת נעליים, סירוק השיער, הכנת האוכל, ליווי לטיפולים, עזרה בשירותים וכו'). הוא הצהיר כי הוא וביתו הבכורה סעדו אותה ועזרו לה בכל. גם הוריו עזרו (סעיף 12). מאחר שיד שמאל אצל התובעת היא הדומיננטית ונותרה מוגבלת מאד, כל תנועה לא נכונה או מאמץ קל גורם לה לכאבי תופת. בשל הכאבים היומיומיים והמגבלה ביד שמאל התובעת מפעילה בעיקר את יד ימין אך זה לא אותו הדבר ולכן כל דבר שהיא צריכה לעשות לוקח לה זמן רב. פעולות שדורשות שתי ידיים קשות עבורה ובמצב הזה היא נמנעת מלבצע פעולות רבות. התובעת לא שוטפת כלים ולכל היותר מכניסה כלים למדיח, מתקשה מאד לטאטא ולשטוף אפילו חדר קטן בבית, לא מגהצת בגדים, לא מבשלת ולא אופה ולכל היותר מכינה ארוחות קלות יחד עם בני המשפחה, לא מרימה סירים, לא מחליפה מצעים, לא מקפלת כביסה (למעט דברים פשוטים), לא תופרת וכו'. בגלל המגבלה ביד היא מתקשה אפילו בסגירת חזייה ובמצב זה לובשת גופייה מתחת לחולצה, היא לא מסוגלת להרים עם היד אפילו משקלים נמוכים וכל פעולה בסיסית עם היד קשה לה מאד (סעיפים 14-13).

הבעל הצהיר עוד כי הם נשואים 26 שנים ויש להם שלושה ילדים. כל השנים הוא היה המפרנס העיקרי והיא עבדה באופן חלקי ובמקביל גידלה את הילדים והייתה אחראית לבדה על משק הבית (ניקיונות, בישולים, קניות, טיפול בגינה) וסידורי החוץ. לאחר התאונה ובשל חוסר התפקוד שלה בבית, החלו להעסיק דרך חברות ניקיון, עוזרות בית. הם מעסיקים עוזרת עד היום (למעט בתקופה האחרונה בשל מגפת הקורונה) בתדירות של פעם בשבוע בין ארבע לחמש שעות כל פעם. היקף זה אינו מספק כי יש להם בית גדול (380 מ"ר כולל גינה) אך זה מה שהם יכולים להרשות לעצמם. הבת הבכורה אחראית על בישולים וכשהיא לא זמינה ופנויה הם קונים אוכל מבושל וזה מגדיל הוצאות חודשיות. הוא דואג לערוך קניות מרוכזות, אחראי לכביסות, מטפל בגינה ולעיתים אימו עוזרת להם. לא קל לו לעבוד וגם לטפל בבית ולא תמיד הילדים פנויים לעזור בבית. לא קל לו לטפל בגינה ולעיתים רחוקות הוא מזמין גנן ומשלם 400 ₪. מאחר ומדובר בהוצאה יקרה ונוכח ההוצאות הרבות לתרופות וטיפולים של התובעת הם לא יכולים להרשות לעצמם להזמין גנן באופן קבוע (סעיפים 20-19).

בחקירתו בבית המשפט העיד הבעל כי יש להם שלושה ילדים, הבכורה בת 26, בן שגילו 25 ובת שגילה 19. כולם בגירים וגרים עימם בבית, כאשר הבת הקטנה בצבא. שני הגדולים עובדים. הבן עובד מהבית והבת עובדת בחוץ. לטענתו, התובעת אינה מסוגלת לטאטא חדר בבית. אם היא תתאמץ ביד אחת היא תוכל לעשות זאת אבל זה תהליך שלוקח שתי דקות ואצלה זה יכול להתארך משמעותית. היא לא יכולה לשטוף רצפה או לקפל כביסה (עמ' 26, שו' 32-18). היא יכולה להכין חביתה, אך לא לחתוך ולהרים סירים. הוא נשאל אם יד שמאל שלה משותקת והשיב: "מבחינתי כן, מבחינת הרפואה לא יודע." (עמ' 27, שו' 7-1). הוא הופנה לכך שבתיעוד הרפואי בעמ' 54 למוצגי התובעת צויין כבר בחודש יולי 2017 כי התובעת אחת לשבוע מטאטאת ושוטפת חדר קטן בבית ומקפלת פרטי לבוש קטנים. הוא טען כי זה לא נקרא לקפל כביסה. מגבת היא יכולה לקפל ביד אחת אבל לא דברים יותר מורכבים (עמ' 27, שו' 12-8). בכל הנוגע להעסקת העוזרות הוא אישר כי הוא טיפל בכל התהליך מול חברת כוח האדם. הוא התקשר עימם באינטרנט לפי המלצה. יתכן שקיבל מסמך חתום, זה היה מזמן והוא לא זכר. הסבירו לו את הנהלים ושלחו עוזרת לבקשתו. יתכן ששלחו מייל או שחתמו על משהו בזמנו. הוא התנהל מול החברה בטלפון לתיאום מועדים שהמנקה באה. הם שלחו חשבוניות שצורפו למוצגי התובעת (עמ' 27, שו' 24-13). הוא אישר כי בהתאם לאמור בחשבוניות שצורפו למוצגי התובעת כל חודש משתנה הסכום לתשלום. יכול להיות 1000 או 1200 או 1400 ₪ לחודש. מדובר בארבעה מפגשים בחודש. הם העלו את המחירים פר שעה ולוקחים לשעה כולל ביטוח והכל סך של 90 ₪. לפני שנתיים עברו לחברה אחרת שהייתה קצת יותר זולה עד הקורונה ומאז הקורונה לא העסיקו עוזרת בית ובשלב זה לא חזרו להעסיק עוזרת בית (עמ' 27, שו' 33-25). הבעל הופנה לכך שיש חשבונית מחודש יולי 2015 בעמ' 231 למוצגי התובעת בסך של 260 ₪ ויש חשבוניות אחרות על סך של 520 ₪ ו-1400 ₪ ולפיכך הוא נשאל האם זה לא ניקיון בהיקף וסכום קבוע ששילמו כל חודש. הוא השיב כי מדובר בסכום קבוע אבל היו חודשים שהתובעת הייתה צריכה לצאת לטיפולים באותו היום שהמנקה הייתה מיועדת להגיע, אז הם ביטלו באותם ימים. אם היא לא מגיעה הם לא משלמים. צריך לתת התראה של 48 שעות קודם. לטענתו, הם לא משפחה מבוססת כלכלית ואם הילדה קיבלה חופש ויכלו לחסוך בעלויות ניסו לעשות זאת כשהתאפשר או כשאמא שלו הגיעה, והן ניקו (עמ' 28, שו' 9-1).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת עדויות התובעת ובעלה, בהתחשב בכך שהתובעת נזקקה לעזרה מוגברת של בני המשפחה בתקופה הסמוכה לאחר התאונה ולעזרה בעבודות ניקיון הבית לאורך כל התקופה כמו גם בחשבוניות בגין העסקת עזרה בשכר שצורפו (עבור חודשים רבים כאשר סכומי התשלום לחודש בגין ניקיון נעו בין 260 ש"ח עד 2,000 ₪ באחד החודשים, סה"כ מדובר בסכום של כ – 58,000 ₪ ששולם בתקופה שבין חודש יוני 2015 לפברואר 2020), אני פוסק לתובעת בגין עזרת הזולת לעבר פיצוי גלובלי בסך של 120,000 ₪.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים, נוכח פגיעתה של התובעת שנזקקת לעזרה בחלק מהפעילות בבית ובמיוחד בעבודות ניקיון, אני פוסק לתובעת בגין עזרת הזולת לעתיד פיצוי חודשי בסך של כ- 1,500 ש"ח ובסך הכל מדובר בפיצוי גלובלי בסך של 375,000 ₪.

8. הוצאות רפואיות

בסיכומיה טוענת התובעת כי היא נשאה בעלות של 8,399 ₪ (השתתפות עצמית) בגין הוצאות הניתוח בבית חולים אסותא ועלות המנתח ד"ר קיש וכן נשאה בהוצאות ייעוץ רפואי אצל ד"ר הגר פטיש בסך של 800 ₪. לדברי התובעת למרות שנאמר לה שתקבל החזר על נסיעות לטיפולים ומוניות, הקבלות שהציגה לא אושרו, וההחזרים בגין טיפולים פסיכולוגיים הופסקו. המשך מימון הטיפולים יכול להעשות במסגרת סל שיקום אך חרף המלצת רופאי בריאות הנפש לא אושרה לתובעת נכות נפשית של 40% שהינה תנאי לזכאות. התובעת נוטלת קנביס רפואי בטיפות ובתפרחת במינון שהוגדל על ידי מרפאת כאב. העלויות החודשיות שהחלו ב-470 ₪ הגיעו במרץ 2020 ל-1,200 ₪ לחודש. עד 12/19 ביצעה קופת החולים לתובעת החזר בגין רכישת קנביס בסך כולל של 11,395 ₪. מעבר לתקופה זו טרם בוצעו החזרים. ממכתב קופת חולים מכבי אותו צרפו הנתבעות (נ/8 למוצגי הנתבעות) אין וודאות כי התובעת תהא זכאית להחזרים חלקיים או מלאים בעתיד. עוד עולה מנ/8 כי קביעות המומחים בתביעה דנן אינן מחייבות את קופת החולים וההחלטה לאשר החזר בגין טיפול נתונה להחלטתו של רופא השירות שבאפשרותו לבחון המלצות הרופאים המטפלים בנפגע ולקבוע קשר סיבתי לטיפולים הנדרשים בעקבות הפגיעה. מצב בו החזרים חלקיים או מלאים אינם וודאיים יכול להותיר את התובעת במצב שיהיה עליה לשאת בעצמה בהוצאות רכישת קנביס רפואי. התובעת כיום בת 49.5 שנים ואם תצטרך לממן מכיסה עלות קנביס רפואי עד תום תוחלת חייה יהיה עליה לשאת בהוצאה של 1200 ₪ X 253.39 (מקדם היוון ל-33.5 שנים, עד תום תוחלת חייה)= 304,068 ₪. סיטואציה לפיה קופת חולים מחליטה ביום בהיר להפסיק לממן עלות טיפולים עלולה להתרחש ואף ארעה במקרה של התובעת. בכל הקשור לתשלומים ששילמה התובעת עבור הטיפול הפסיכולוגי שניתן לה בתקופה 4.8.15 ועד 31.8.19 קיבלה התובעת מקופת החולים החזרים בגין 136 טיפולים פסיכולוגיים ובסך כולל של 17,116 ₪. מעבר לתקופה זו סרבה הקופה לאשר המשך מימון השתתפות עצמית בנימוקים של העדר קשר סיבתי בין הטיפול לתאונה (נ/8 למוצגי הנתבעות, עמ' 43- סעיף 6 ועמ' 46-45 סעיפים 5-4).

הוצאות טיפול כירופרקטיקה- בהתאם לנ/8 למוצגי הנתבעות (עמ' 44, סעיף 9.4) קופת החולים החזירה לתובעת סך של 426 ₪ בשנת 2015 בעוד שהתובעת שילמה 1,155 ₪ עבור טיפולים אלו (עמ' 365 למוצגי התובעת).

הוצאות טיפולי הידרותרפיה – התובעת נשאה בהוצאות טיפולי הידרותרפיה בסך של 3,530 ₪ (עמ 374-366 למוצגי התובעת) וקיבלה בגינם החזרים בשווי כולל של 2,567 ₪ (ההחזרים פורטו במוצגים שפורטו לעיל) בלבד.

החזר הוצאות רכישת תרופות-בהתאם לנ/8 למוצגי הנתבעות אישרה קופת החולים כי התובעת זכאית לפטור השתתפות עצמית להחזר עבור תרופות מסויימות בלבד. בעקבות פניית התובעת לבירור זכויותיה ציינה קופת החולים כי נבדקה בשנית זכאותה להחזר תרופות ויבוצע החזר עבור רכישת עוד 3 תרופות ספציפיות כמפורט שם (עמ' 44-43 בנ/8 למוצגי הנתבעות). לטענת התובעת, עיון ברשימת התרופות שנופקו לה (עמ' 381 למוצגיה) מעלה כי התובעת לא נמצאה זכאית למלוא החזר התרופות שרכשה, כך למשל אין החזר בגין תרופות פסיכיאטריות "ליריקה"(שילמה 747 ₪ השתתפות עצמית) ופלוטין (שילמה 256 ₪ דמי השתתפות עצמית). הוצאותיה הרפואיות של התובעת כנפגעת בעבודה אמורות להיות מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי וקופת חולים, אך הלכה היא שנפגע זכאי לפיצוי גם בעבור טיפולים רפואיים הכלולים בסל השירותים, למקרה בו, מסיבה זו או אחרת לא יקבלו חינם. לטענת התובעת היא לא מקבלת החזרים מלאים בגין הוצאותיה ויש טיפולים שעליה לשאת בעצמה ולפיכך מבוקש ליתן לה פיצוי בראש נזק זה בסכום גלובלי של 300,000 ₪ לעבר ולעתיד (יצויין כי בסכום זה כללה התובעת גם החזר נסיעות במוניות שקופת החולים סירבה להחזיר לה לטענתה, אליו התייחסתי לעיל, בפרק העוסק בנסיעות וניידות (פרק י' סעיף 3 לסיכומי התובעת) (פרק י' לסיכומי התובעת).

הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי פיצוי התובעת בגין ראש נזק זה מוגבל לתביעות המומחים הרפואיים בהליך זה. פרופ' שטיינברג, מומחה התובעת לא המליץ על טיפול תרופתי או רפואי כלשהו בקשר עם פגיעתה של התובעת ולא המליץ על נטילת קנביס או טיפולים שיקומיים. ד"ר קרת גם היא ציינה כי התובעת יכולה להמשיך לקבל טיפול בקופת חולים ולא המליצה על טיפול רפואי נוסף. כמו כן, ממוצג נ/8 למוצגי הנתבעות עולה כי קיבלה החזרים מקופת חולים מכבי בגין הוצאותיה בשלב זה בסך כולל של 34,000 ₪. מהתיעוד עולה כי קיבלה החזר בגין רכישת תרופות, השתתפות בטיפולים פרא רפואיים ועוד. התובעת קיבלה החזר בגין 136 טיפולים פסיכולוגיים והמימון נעצר כי קופת החולים סברה כי המשך הטיפול אינו קשור לפגיעה. זאת בהסתמך על קביעת המוסד לביטוח לאומי שקבע לתובעת נכות נפשית בשיעור של 10%. לא מן הנמנע כי לו פעלה למיצוי זכויותיה במוסד לביטוח לאומי והייתה מציגה את חוות דעתה של ד"ר קרת היה מועלה שיעור נכותה ל-20% ובהתאם גדל היקף הטיפולים הפסיכולוגיים אותם הייתה זכאית לקבל במימון קופת החולים. טענות התובעת לפיהן לא קיבלה את מלוא הסכומים בגינם עתרה לקבל החזר אינן נתמכות בתיעוד כלשהו ואף לא עולות מהתיעוד שהומצא על ידי קופת החולים.

בכל הנוגע לקנביס רפואי טוענות הנתבעות כי אין מקום לפיצוי בגין רכישת קנביס רפואי. ראשית, לא קיימת קביעה של מי מהמומחים בתביעה כי התובעת נזקקת לקנביס רפואי. שנית מהתיעוד שצורף לנ/8 עולה כי קיבלה החזר בגין רכישת קנביס עד 12/19 ולאחר חודש זה לא פנתה לקבל החזרים ומכאן שסביר שלו הייתה פונה היה מאושר לה החזר בגין רכישותיה אלה. שלישית, התובעת לא צרפה מסמך ממנו ניתן ללמוד כי גם כיום היא נזקקת לטיפול בקנביס או כי יש לה רישיון לצרוך קנביס. נוכח כל האמור טוענות הנתבעות כי אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה (סעיפים 57-49 לסיכומי הנתבעות).

התובעת הצהירה כי היא משתמשת בתרופות פסיכיאטריות ויאפקס, בונסרין, ליריקה ומודאל אותן היא נוטלת במקביל לשימוש בקנביס רפואי (סעיף 15).התובעת הצהירה עוד, כי היא נזקקה לכל סוגי משככי הכאבים האפשריים וכלום לא עזר. בסופו של דבר המליצו לה להשתמש בקנביס רפואי והוא קצת עוזר לה. היא משתמשת בטיפות ובתפרחת. בתחילת השנה מרפאת הכאב העלתה לה את המינון של הקנביס הרפואי. היא משתמשת כל יום בין 4 ל-5 פעמים ביום בקנביס רפואי תלוי ברמת הכאב. עלות הקנביס במהלך הזמן השתנתה. בהתחלה שילמה 470 ₪ לחודש, בהמשך העלו את המחיר לכ-600 ₪ לחודש ובסביבות חודש פברואר 2020 המחיר עלה ל-1200 ₪ לחודש (בקשה לרישיון שימוש בקנביס, רישיונות להחזרה ושימוש בקנביס רפואי וקבלות בעמ' 137-113 למוצגי התובעת) (סעיף 18).

בהקשר זה אציין כי ממוצגי התובעת עולה, כי היא החזיקה ברישיונות לשימוש בקנביס, האחרון פג ביום 13.1.21 (עמ' 116 למוצגי התובעת). מהחשבוניות בגין קניית קנביס עולה כי אכן בדצמבר 2017 שילמה התובעת סך של 490 ₪ עבור הקנביס, בהמשך בפברואר-אפריל, יולי-דצמבר 2018 שילמה סך של 470 ₪ (עמ' 117 – 130 למוצגי התובעת). בחודש אוקטובר 2019 צורפה קבלה של בית מרקחת בסך 630 ₪. חודש דצמבר 2019, צורפו חשבוניות בסך של 800 ₪ ו- 240 ₪ וכן חשבונית נוספת בסך של 260 ₪. בגין חודש פברואר 2020 צורפה חשבונית בסך של 1,052 ₪ עבור קניית קנביס, ובגין חודשים מרץ ומאי 2020 צורפו חשבוניות בסך של 1,200 ₪ כל אחת עבור קניית קנביס (עמ' 137-131 למוצגי התובעת).

התובעת טענה בתצהירה כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה בגלל השפעתה הקשה של הפגיעה על כושר העבודה שלה והגדילו לה את הנכות ל-42% לצמיתות. לאחר סיום הטיפולים במסגרת אשפוז יום במרכז לבריאות הנפש בנתניה הסבירו לה שרק אם הביטוח הלאומי יקבע לה נכות נפשית של לפחות 40% היא תוכל להמשיך לקבל סל שיקום והמשך טיפולים במסגרת אשפוז יום. הרופא המטפל בבריאות הנפש הכין מכתב המופנה לביטוח הלאומי המבטא את חומרת מצבה והמליץ להגדיל את אחוזי הנכות שנקבעו לה. היא הגישה לביטוח הלאומי תביעת החמרה במצבה אליה צורפו, בין היתר, חוות הדעת של פרופ' שטיינברג ושל ד"ר נועה קרת והמכתב שהכין הרופא בבריאות הנפש. המסמכים שצרפה לא סיפקו את הביטוח הלאומי והתביעה הוחזרה אליה. במצב זה כדי לקבל את הטיפולים היא צריכה לממן אותם מכיסה אך אינה יכולה להרשות זאת לעצמה מכתב הביטוח הלאומי מיום 26.6.19 שהחזיר לתובעת את תביעתה להחמרת מצב בהעדר אשור רפואי כנדרש והדריך אותה לפנות לסניף קופת חולים על מנת לקבל את אותו אישור רפואי נדרש לצורך הגשת תביעה להחמרת מצב צורף כעמ' 230 למוצגי התובעת (סעיף 22).

התובעת טענה עוד בתצהירה כי בעקבות התאונה נשאה בהוצאות הניתוח באסותא ובהוצאות מרובות עבור טיפולים פסיכולוגיים ועבור רכישת קנביס וטיפולי רפואה משלימה וייעוצים רפואיים שונים, תרופות ועוד. כנפגעת עבודה היא פנתה לקופת החולים כדי לקבל החזרים בגין ההוצאות אך לא קיבלה החזרים מלאים. הם לא מממנים תרופות במלואן והיא נאלצת לשלם השתתפות עצמית. בחודשים האחרונים העלו את התעריף של קנביס רפואי והיא אינה יודעת אם קופת חולים תסכים להחזיר את ההוצאות במלואן (סעיף 27 לתצהיר התובעת).

בחקירתה הנגדית טענה התובעת כי היא סובלת מכאב כרוני והולכת פעם או פעמיים בשנה למומחה בבית החולים רעות. בתשובה לשאלה מדוע אינה מגישה תביעה להחמרת מצב טענה שהיא לא רוצה ללכת לביטוח לאומי אחרי כל מה שעברה, היא ממוטטת ולא צריכה עזרה של עוד 10%. אין לה כוחות (עמ' 15). התובעת נשאלה בחקירתה האם קיבלה החזרים מקופת חולים מכבי על הוצאות שהיו לה והשיבה כי קיבלה החזרים על טיפולים (עמ' 16, שו' 9-8). לטענתה, נתנו לה החזרים כספיים לגבי טיפולי הפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, ולגבי הפסיכולוגית הפסיקו לה את ההחזר ואמרו לה שעברה את המכסה (עמ' 16, שו' 14-11). היא נשאלה מדוע לא ציינה בתצהירה שקיבלה למעלה מ-30,000 ₪ החזרים מקופת החולים והשיבה כי זה ידוע שבתאונות עבודה קופת חולים נותנת החזרים (עמ' 16, שו' 17-15). התובעת נשאלה מדוע המתינה ולא עברה את הניתוח ביד בבית החולים מאיר מיד לאחר התאונה, והיא השיבה כי רצתה ללכת לפרופ' ששמעה עליו המלצות כי הבינה שזה ניתוח מסובך לכן העדיפה להשתחרר בלי ניתוח ולחכות 11 ימים ולעבור ניתוח פרטי אצל רופא שעליו קיבלה המלצות חמות (עמ' 23).

בעלה של התובעת טען בתצהירו כי היד של התובעת הייתה מגובסת מספר שבועות ואחר כך היא השתמשה במגן לשורש כף היד. מאז ועד היום קיבלה הרבה טיפולים אורתופדיים, טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, רפואה משלימה, הידרותרפיה ומרפאת כאב. הטיפולים ניתנו לה במסגרת קופת החולים ובמסגרת בית חולים רעות שם הייתה באשפוז. מבחינה נפשית היא נזקקת לטיפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים ואף קיבלה טיפולים במסגרת אשפוז יום במסגרת בריאות הנפש בנתניה. למרות שחלפו כבר חמש שנים ממועד התאונה הצהיר הבעל כי הטיפולים בתובעת לא הסתיימו והיא נזקקת עד היום למשככי כאבים, לתרופות פסיכיאטריות ובשנים האחרונות גם לקנביס רפואי (סעיפים 9-8).

הבעל העיד בבית המשפט לגבי הניתוח שעברה התובעת, כי לאחר התייעצות כשהבינו שמדובר בניתוח לא פשוט בחרו ללכת לרופא שבדקו והבינו שהוא מומחה בתחום (עמ' 28). הוא אישר כי הוא מודע לכך שהפסיקו לתובעת את הטיפול באשפוז יום במרפאה הפסיכיאטרית כי היא לא הסכימה להחליף תרופות שניתנו לה ולפנות להליך שיקום במוסד לביטוח לאומי. לדבריו היא עברה טראומה קשה והיא רוצה שקט (עמ' 29).

לאחר ששקלתי טענות הצדדים, בהתחשב בעדותה של התובעת, בפגיעתה ובשיעור נכותה, בטיפולים שכבר עברה, בקבלות שצורפו (גם בהנחה שחלקן לא נשמר), בכך שחלק גדול מהטיפולים והתרופות ניתנים במסגרת קופת החולים והתובעת קבלה החזרים בגינם, כפי שאף אישרה התובעת וגם עולה ממוצג נ/8, וכאשר לקחתי בחשבון את קביעת הקופה נכון לשלב זה כי המשך הטיפול הפסיכולוגי מעבר ליום 31.8.19 אינו קשור לתאונה (ועל סוגיה זו ביתר פרוט בהמשך) אזי, אני פוסק לתובעת פיצוי גלובלי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסך של 40,000 ₪.

בהקשר האמור לעיל אוסיף כי שקלתי שתי סוגיות נוספות כמפורט להלן:

בכל הנוגע לצריכת קנביס, אכן חוות הדעת של מומחי בית המשפט לא מתייחסות לצורך של התובעת בקנביס רפואי כתוצאה מהתאונה אם כי ד"ר קרת מציינת בחוות דעתה שהתובעת החלה לאחרונה לקבל גם קנביס רפואי בהשפעה חלקית. בתצהירה אישרה התובעת כי קופת החולים נותנת לה החזר בגין קנביס אף כי העלתה חשש כי אינה יודעת אם הדבר ימשך נוכח העלאת התעריף של הקנביס, טענות שחזרו גם בסיכומיה, אולם לא הוצג בסיס לחשש זה. בנוסף, ממוצג נ/8 עולה כי התובעת קבלה החזרים בסך כולל של 11,395 ₪ עבור רכישת קנביס בתקופה שבין חודש 12/2017 לחודש 12/2019 ונוכח הקבלות שצורפו נראה לכאורה שהתובעת קבלה החזר מלא בגין הוצאותיה עבור רכישת הקנביס בתקופה זו כאשר נכתב באותו נ/8 מיום 29.3.21 כי אין בידי הקופה פניות נוספות להחזרים בגין רכישת קנביס לכאורה. בהתחשב באמור, איני מוצא לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בגין עלות קנביס לעבר ולעתיד.

בכל הנוגע להשבת הוצאות טיפול בתחום בריאות הנפש אכן התובעת קבלה אישור למימון השתתפות עצמית בטיפולי פסיכותרפיה רבים עד ליום 31.8.19 ובעקבות כך קבלה החזר השתתפות עצמית בסך של 17,116 ₪ בגין תשלומי השתתפות עצמית ששלמה עבור 136 טיפולים בתקופה זו. לגבי המשך הטיפול הפסיכולוגי מעבר לתקופה זו נקבע שאינו קשור לתאונה. בהקשר זה אכן קבעה ד"ר קרת שמומלץ המשך טיפול במסגרת קופת חולים. עם זאת, נראה שהתובעת לא פעלה עד תום למיצוי זכויותיה מול המוסד לביטוח לאומי בהקשר תביעתה להחמרת מצב בתחום הנפשי וזאת אני למד ממכתב המוסד לביטוח לאומי מיום 26.6.19 (עמ' 330 לתיק המוצגים) שהחזיר לתובעת טופס תביעה להחמרת מצב כיוון שלא צרפה אישור רפואי כנדרש, והתובעת בהמשך לאמור לא פעלה לפעול להשיג את אותו אישור רפואי נדרש מהקופה ולהגיש תביעתה להחמרת מצב פעם נוספת עם חוות דעתה של ד"ר קרת מומחית בתחום הפסיכיאטרי מטעם בית משפט ועם אותו אישור, וניכר מעדותה שאינה מוכנה להמשיך ולפעול בעניין זה מול המוסד לביטוח לאומי. צודקות הנתבעות שלא מן הנמנע, כי לו פעלה התובעת למיצוי זכויותיה במוסד לביטוח לאומי והייתה מציגה את חוות דעתה של ד"ר קרת היה מועלה שיעור נכותה ל-20% ובהתאם היה גדל היקף הטיפולים הפסיכולוגיים אותם הייתה זכאית לקבל במימון קופת החולים, ובהקשר זה התובעת אינה פועלת במסגרת חובתה למיצוי זכויותיה מול המוסד לביטוח לאומי ובפרט שמדובר בתאונת עבודה ובתביעה נגד מעביד.

לסיכום, התובעת זכאית בגין רכיב הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד לפיצוי גלובלי בסך של 40,000 ₪.

9. כאב וסבל

נוכח גילה של התובעת, שעור נכותה הרפואית, פגיעתה וכאביה לרבות הטיפול הרפואי שקיבלה, אני פוסק לתובעת בגין רכיב זה פיצוי גלובלי בסך של 250,000 ₪.

10. ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי

התובעת טענה בסיכומיה כי התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, התובעת קיבלה דמי פגיעה, בהמשך נבדקה על ידי ועדות רפואיות, אשר העמידו את נכותה על 42% לצמיתות. הנתבעות צרפו שתי חוות דעת אקטואריות עדכניות, האחת מבוססת על הנכויות שנקבעו על ידי המוסד לביטוח לאומי (נ/10 למוצגי הנתבעות) והשנייה מבוססת על נכות רעיונית בשיעור של 54% (נ/11 למוצגי הנתבעות). התובעת מסכימה לניכויי המוסד לביטוח לאומי לפי נ/10 למוצגי הנתבעות למעט סכום של 31,031 ₪ המהווה היוון מענק בגובה 36 קצבאות. לאור סעיף 320(ג)(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה- 1995 (להלן:"חוק הביטוח הלאומי") אין התובעת יכולה לקבל כפל גמלאות, ובהגיעה לגיל זקנה יהיה עליה לבחור בין קצבת הנכות לבין קצבת הזקנה. בחוות הדעת האקטוארית נעשתה הבחירה עבור התובעת ונבחרה קצבת הזקנה. דא עקא, משמעות בחירת קצבת זקנה וקבלת המענק המהוון מותנה בהסכמת התובעת להתנתק מענף נפגעי עבודה ומעבר לענף זקנה בלבד, ובכך מוותרת על זכויות יסוד שלה. כמו כן הבחירה היא בחירה חד פעמית ואם תבחר התובעת בקצבת הזקנה לא תוכל לחזור יותר לאגף נפגעי עבודה. ההתנתקות מענף נפגעי עבודה תמנע מהתובעת לקבל טיפולים רפואיים, החזרים על הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים, שיקום רפואי ומקצועי (ראו סעיף 86(א) לחוק הביטוח הלאומי) ותמנע ממנה האפשרות להגיש תביעה להחמרת מצב לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות מעבודה) תשט"ו-1956 אם בעת זקנתה יוחמר משמעותית מצבה. נוכח המשמעויות כבדות המשקל אין סיבה שהתובעת תסכים לוותר על זכויות אלו בתמורה למענק חד פעמי ספקולטיבי ובנסיבות אלה, ביקשה התובעת כי מחוות הדעת האקטוארית יופחת סכום מענק ההיוון.

בנוסף, התובעת מתנגדת לניכויי תגמולי המוסד לביטוח לאומי בהתאם לחוות הדעת האקטוארית המבוססים על נכות רעיונית של 54% לצמיתות (נ/11 למוצגי הנתבעות). בהקשר זה טוענת התובעת כי לאחר שהתקבלה חוות דעתה של ד"ר קרת שקבעה לה 20% נכות לצמיתות טענו הנתבעות כי על התובעת לשוב למוסד לביטוח לאומי ולהציג את חוות הדעת ולנסות ולהגדיל את הנכות הנפשית שהוערכה על ידי המוסד לביטוח לאומי בשיעור של 10% לצמיתות. מבחינה עובדתית התובעת פעלה בתום לב, בכנות ובסבירות למימוש זכויותיה. עיון בפרוטוקולי המוסד לביטוח לאומי (עמ' 205-199 למוצגי התובעת) מעלה כי שטחה בפני הוועדה בין היתר את תלונותיה בתחום הנפשי ואף הציגה חוות דעתו של ד"ר ומוש שהעריך נכותה בשיעור של 30% לצמיתות (נכות העולה על הנכות שקבעה ד"ר קרת). חרף זאת העמיד המוסד לביטוח לאומי את נכותה הנפשית בשיעור של 10%. התובעת פנתה בתביעה להחמרה בצירוף המלצה חד משמעית של המטפלים בקופת החולים אך המוסד לביטוח לאומי לא היה מוכן להסתפק בזה ותביעתה הוחזרה לה (עמ' 230-216 למוצגי התובעת). שיעור הנכות שקבעה ד"ר קרת אינו מהווה פער משמעותי מקביעת המוסד לביטוח לאומי המצדיק פניה בתביעה להחמרה. עם זאת, במידה ותתקבל עמדת הנתבעות ויקבע כי יש לבצע ניכויים או להקפיא לפי נכות רעיונית של 54% הרי שיש להפחית מחוות הדעת נ/11 למוצגי הנתבעות את סכום היוון מענק 36 קצבאות (סכום של 39,887 ₪) בהתאם לאמור לעיל (פרק יג' לסיכומי התובעת).

הנתבעות טענו מנגד בסיכומיהן כי התאונה היא תאונת עבודה והיה על התובעת לפנות למוסד לביטוח לאומי על מנת שזה יקבע נכותה תוך הצגת חוות דעת המומחים בהליך לרבות חוות דעתה של ד"ר נועה קרת אשר קבעה כי נכותה מהתאונה היא בשיעור של 20%, ב-10% יותר מקביעת המוסד לביטוח לאומי. יתרה מכך, לאור עדות התובעת ממנה נחזה לכאורה כי מצבה חמור משמעותית מזה שנקבע במוסד לביטוח לאומי, היה עליה לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעת החמרה מתאימה ולהציג מלוא טענותיה, אלא שבחרה שלא לעשות כן. על הניזוק מוטלת החובה לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעה למימוש זכותו לקבלת הגמלאות ואם לא עשה כן יש לנכות מהפיצוי המגיע לו את הגמלה לה הוא זכאי. נוכח העובדה כי הנתבעת היא מעסיקתה של התובעת, מיצוי הליכים במוסד לביטוח לאומי הוא בעל משמעות רבה שכן אם בסופו של יום ישום בית המשפט את נזקי התובעת בסכום נמוך ו/או זהה לתגמולי המוסד לביטוח לאומי לא תהיה התובעת זכאית לפיצוי מהנתבעות.

בנוסף, לטענת הנתבעות, בנסיבות יש להורות על ניכוי המענק לו זכאית התובעת בהגיעה לגיל פרישה הן מאחר שקצבת הזקנה לה תהיה זכאית התובעת עולה בשיעורה על הסכום שמקבלת כיום מהמוסד לביטוח לאומי והן מאחר שלפי התנהלות התובעת נכון להיום ועדותה, היא רוצה שיניחו לה ונראה שאין בכוונתה לפנות בתביעת החמרה, ואם לא עשתה כן עד היום לא תעשה זאת.

לפיכך, מבוקש לנכות מסכום הפיצויים את מלוא הסכומים להם הייתה זכאית התובעת לו פעלה למיצוי זכויותיה לרבות המענק בגין היוון 36 גמלאות במועד זכאותה לקבלת קצבת זקנה, סכום המסתכם לסך של 387,676 ₪. ככל שימצא בית המשפט לנכון לפסוק לתובע סכום בגין ניידות והוצאות רפואיות יש לנכות מסכום זה את הסכומים שקיבלה ותקבל התובעת בעתיד. נוכח האמור תביעת התובעת נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי ובהיות הנתבעת 1 מעסיקת התובעת אין היא זכאית לרבע (סעיפים סעיפים 73-64 לסיכומי הנתבעות).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבור שבמחלוקת לגבי ניכוי תגמולי המל"ל בהתאם לנכותה הצמיתה הרפואית של התובעת בשיעור של 42% שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי (נ/10 למוצגי הנתבעות) או בהתאם לנכות רעיונית בשיעור של 54% (נ/11 למוצגי הנתבעות), טענות הנתבעות עדיפות בעיני. ראשית אציין, כי סוגיה זו עלתה עוד במסגרת ההליכים המקדמיים בתיק בישיבת קדם משפט ביום 17.1.19. בהמשך לאותה ישיבת קדם משפט, התובעת אכן פנתה בתביעה להחמרת מצב למוסד לביטוח לאומי שאליה צורפו חוות הדעת של המומחה בתחום האורתופדיה מטעמה שקבע לה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 28% (קביעת המל"ל בתחום זה – 20% כאשר המומחה פרופ' שטיינברג קובע נכות רפואית צמיתה נוספת בשיעור של 10% בגין הנזק העצבי המדיאני בשורש כף היד השמאלית) ושהנתבעות לא חלקו עליה, וכן חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי שקבעה לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 20% (קביעת המל"ל בתחום זה – 10%). כבר ביום 26.6.19 המוסד לביטוח לאומי החזיר לתובעת את טופס התביעה מאחר ולשיטתו היא לא צרפה אישור רפואי כנדרש מרופא שאושר לכך והדריך אותה לפנות לסניף קופת חולים בו היא חברה כדי לקבל את האישור הרפואי הנדרש לצורך הגשת התביעה להחמרת מצב ועוד ציין במכתבו כי היום הקובע לתחילת הנכות הוא היום בו תוגש התביעה כנדרש ולכן רצוי להגיש את התביעה בצירוף האישור הרפואי בהקדם (עמוד 230 למוצגי התובעת). התובעת בחרה מצידה שלא לפעול על פי ההנחייה במכתב הביטוח הלאומי לקבלת האישור הרפואי הנדרש לצורך הגשת התביעה להחמרת מצב כנדרש וזנחה את ההליך. מעדותה גם עלה שאין ברצונה לפנות לביטוח הלאומי פעם נוספת. נוכח כך אני סבור כי התובעת לא קיימה את חובתה למימוש מלוא זכויותיה בביטוח הלאומי ובמיוחד שמדובר בנתבעת שהיא המעבידה של התובעת. המעביד זכאי לכך שהמוסד לביטוח לאומי לא יחזור עליו בגין התגמולים ששולמו לניזוק וזכאותו אינה "פרס" אלא משקפת את תוצאותיו של הביטוח שעבורו שילם המעביד. נוכח האמור לעיל, יש לנכות מהפיצוי המגיע את הגימלה לה זכאית התובעת כאילו היא מקבלת אותה ולכן עסקינן ב"גמלה רעיונית". ניכוי זה משקף את זכאותו של הניזוק לקבלת גמלאות ואת חובתו להקטין את נזקו (ראה ע"א 1617/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סעדה (28.5.08) וגם ע"א 4084/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' סגרון ואח' (5.11.06)). איני מקבל את טענת התובעת כי מאחר ופערי הנכויות בין קביעות המל"ל לחוות דעת המומחים בתיק (חוות דעת המומחה מטעמה בתחום האורתופדי שהנתבעות לא חלקו עליה וחוות הדעת של מומחית בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי) אינם בגדר פער משמעותי אזי אין הצדקה לפניה בתביעה להחמרה. בסופו של יום הפער בין חוות הדעת האקטואריות שהגישה הנתבעת לגבי שני המצבים עומד על עשרות אלפי ₪ והתובעת לא הציגה טעם של ממש לאי קבלת האישור הרפואי הנדרש לצורך מיצוי הליך הגשת התביעה להחמרה ובכך עלולה לגרום למעבידתה היא הנתבעת 1 נזק בגובה הסכום לעיל שלא לצורך. נוכח האמור יש מקום לניכוי תגמולי המל"ל בהתאם לנכות רעיונית בשיעור של 54% (נ/11 למוצגי הנתבעות).

במחלוקת הנוספת לגבי ניכוי (כטענת הנתבעות) או אי ניכוי (כטענת התובעת) של היוון מענק בגובה 36 קצבאות נכות במועד זכאותה של התובעת לקבלת קצבת זקנה, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, טענות התובעת עדיפות בעיני.

אכן, בהתאם לחוות הדעת האקטוארית בעניינה של התובעת קצבת הזקנה לה היא תהיה זכאית גבוהה מקצבת הנכות המשולמת לה, וניתן להניח כטענת הנתבעות שכל אדם בר דעת יבחר לקבל גמלה גבוהה יותר כשיתאפשר לו. עדיין, לאור סעיף 320(ג)(1) לחוק הביטוח הלאומי אין התובעת יכולה לקבל כפל גמלאות, ולכן עליה לבחור בהגיעה לגיל פרישה בחירה חד פעמית בין קצבת זקנה לקצבת נכות מעבודה. היה והתובעת תבחר לעבור לקבל קצבת זקנה היא תקבל מענק חד פעמי בגובה 36 קצבאות כנפגע עבודה תוך התנתקות מענף נפגעי עבודה ומעבר לענף זקנה (ראה נספח 2 לבקשה 26 של התובעת – הנחיות המל"ל לגבי היוון). הנתבעות בסיכומיהן לא חלקו על טענת התובעת בסיכומיה כי התנתקות מענף נפגעי עבודה תמנע ממנה להגיש תביעה בגין החמרת מצב אלא שלטענתן, עדות התובעת מלמדת כי אין בכוונתה לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעות החמרה כאלה ואחרות שכן אם היא לא עשתה כן כיום, מדוע שתעשה כן בעתיד. איני מקבל טענה זו. אכן התובעת בחרה לזנוח את התביעה להחמרת מצב שהגישה בעבר ומעדותה עלה שאין ברצונה לפנות למוסד לביטוח לאומי בפניות נוספות, ועדיין מדובר בתקופה ארוכה עד הגיעה לגיל פרישה ולאחר הגעתה לגיל פרישה, ונוכח כך, אין מקום להניח בשלב זה כי התובעת תבחר בהגיעה לגיל פרישה לקבל קצבת זקנה תוך ויתור על האפשרות לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעה להחמרת מצב מאותו מועד ואילך, על כל המשתמע מכך, גם אם נכון למועד מתן פסק הדין אינה מעוניינת בכך.

כאמור לעיל, בהתחשב בכך שהתובעת צריכה לבחור בגיל פרישה לעבור לקבל קצבת זקנה ושרק אם תעשה כן היא תקבל מענק חד פעמי בגובה 36 קצבאות כנפגע עבודה (אותו מבקשות הנתבעות לנכות) תוך התנתקות מענף נפגעי עבודה (מצב דברים הכרוך בוויתור על האפשרות לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעה להחמרת מצב מאותו מועד ואילך) ומעבר לענף זקנה, לא שוכנעתי שיש מקום לקבוע היום, כי התובעת תבחר במסלול זה בעתיד. בהקשר אחר אבל יכול להיות רלוונטי גם לענייננו, נקבע בע"א 7625/11 אסולין נ' בן ישי (27.3.12) כך:

"7. ניכויי המל"ל נעשים על פי חזקת ההמשכיות, ולפיה אין מקום להתחשב בשינויים צפויים במצבו האישי של התובע או בפרמטרים אחרים העשויים להשפיע על גובה הקצבה, אלא בנסיבות מיוחדות. לצורך קביעת הפיצוי והניכויים, בית המשפט "מצלם" את המצב ביום מתן פסק הדין, תוך הנחה שהמוסד לביטוח לאומי ימשיך לשלם את הגמלה או הקצבה אותה הוא משלם לנפגע כיום, על סמך החלטה שנתקבלה אצלו (ע"א 8673/02 פורמן נ' גיל, פסקאות 7-6 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין, 15.1.2004) (להלן: עניין פורמן); ע"א 9703/10 סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 9 לפסק דיני 12.6.2011))."

נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי סכום הניכוי בגין תגמולי המל"ל יבוצע על פי חוות דעת אקטוארית שסומנה נ/11 למוצגי הנתבעות בהנחה שלתובעת נקבעה נכות בשיעור 54% לצמיתות תוך הפחתת היוון מענק בגובה 36 קצבאות נכות בגיל 62 המצוין באותה חוות דעת והוספת ריבית בגין תשלומי עבר כאמור בה, וסך הכל מדובר בניכוי תגמולי מל"ל בסך של 347,789 ₪.

למעלה מן הצורך אציין, כי איני מקבל את טענת התובעת כי התנתקות מענף נפגעי עבודה תמנע מהתובעת לקבל טיפולים רפואיים, החזרים על הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים, שיקום רפואי ומקצועי על פי סעיף 86 (א) לחוק הביטוח הלאומי שכן מפסק הדין שניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל (ארצי) 9804-09-17 צור נ' המל"ל (4.12.19) סעיפים 26 ו -29 עולה לכאורה לגבי היוון קצבת נכות מעבודה, כי מענק היוון שמשולם במקום קצבה אכן מנתק את הקשר בין הנכה למוסד אולם מודגש ש"ניתוק" זה מתייחס לקצבת הנכות בלבד להבדיל מיתר הגמלאות להן זכאי הנפגע בעבודה, גמלאות בעין או גמלאות מיוחדות, שלגביהן במקרה של היוון קצבה לא חל הניתוק, כשסעיף 26 לפסק הדין מפרט את אותן גמלאות בעין: ריפוי, החלמה, שיקום רפואי ושיקום מקצועי כאמור בסעיף 86(א) לחוק הביטוח הלאומי שהכותרת הרשומה בצידו היא "זכות לגמלאות בעין".

ד.סוף דבר

סיכום הנזקים:

א.הפסדי שכר לעבר- 235,700₪

ב.אובדן כושר השתכרות לעתיד - 398,600₪

ג. הפסדי פנסיה- 79,300₪

ד.ניידות ונסיעות לעבר ולעתיד- 30,000₪

ה.עזרת הזולת לעבר - 120,000₪

ו. עזרת הזולת לעתיד- 375,000 ₪

ז. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד- 40,000₪

ח.נזק שאינו נזק ממון - 250,000 ₪

סה"כ 1,528,600 ₪

ט. לאחר הפחתת אשם תורם של 5% - 1,452,170 ₪

בניכוי:

ט. תגמולי המל"ל-347,789 ₪

לסיכום

התביעה נגד הנתבעות מתקבלת וההודעה לצד שלישי נדחית.

לתובעת נקבע אשם תורם בשיעור 5%.

7נוכח האמור לעיל, הנתבעות ישלמו לתובעת פיצוי בגין נזקיה עקב התאונה ולאחר ניכוי אשם תורם בסך של 1,180,811 ש"ח בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% וכן הוצאות משפט בגין חוות דעת המומחים מטעם התובעת וחלקה בחוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט כנגד קבלות.

כן ישלמו הנתבעות לצד שלישי שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 30,000 ₪.

תשלום אגרה בהתאם לתקנות.

פסק הדין יפורסם ללא פרטים מזהים של התובעת לרבות שמה.

ניתן היום, כ"ד שבט תשפ"ב, 26 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.