שיתוף הספציפי ובחינת היקף שיתוף - התפתחות ההלכה (תמש 27693-08-14)

1. הצדדים נישאו זל"ז בחו"ק כדמו"י ביום 21/3/06 ומנישואיהם נולדו להם 2 ילדים קטינים ילידי ___ ו-____ בהתאמה.

2. חיי הנישואין של הצדדים עלו על שרטון, כשאין חולק על כך כי מאמצע אוגוסט 2014 גרים הצדדים בנפרד זמ"ז, אגב הסכמה לשמר הפרדה זו במסגרת תיק ה"ט שנוהל בפני. הצדדים פתחו הליכי מזונות, רכוש ומשמורת. כן הגיש אבי האב תביעה להחזר סך של 75,000 ₪ מהנתבעת, סכום המהווה מחצית מהלוואה שלטענתו נתן לצדדים ביום 31/3/14 לשם רכישת דירת מגורים. לא למותר לציין כי לא נערך כל הסכם הלוואה כתוב.

3. ב-23/9/14 ניתנה החלטתי למזונות זמניים, בה חייבתי האב לשאת במזונות הקטינים בסך של 2000 ₪ לכל קטין וסה"כ 4,000 ₪  החל מ- 1/9/14  וכל ראשון לחודש, וכן בהוצאות הרפואיות של הקטינים בשיעור 70%, ובנוסף במחצית עלות המוסד החינוכי בו שוהים הקטינים.

4. במסגרת המחלוקות הרכושיות טענה האישה כי הינה זכאית למחצית הזכויות בדירה ברחוב XXX, על אף שזו הייתה בבעלותו הבלעדית של הבעל עוד טרם לנישואי הצדדים. לדבריה, התעתדו הצדדים למכור דירה זו ולהשתמש בדמי תמורה לשם מימון דירת המגורים שרכשו יחד (בעלות 1,380,000 ₪), אף היא ברחוב XXX.

5. לטענת האישה השיתוף בדירת הבעל נובע גם מן העובדה כי הצדדים התגוררו בדירה זו למן נישואיהם, ובה הולידו וגידלו את ילדיהם הקטינים במשך כ-8 שנים; מן העובדה כי הצדדים השביחו את הדירה והשקיעו בה מהונם המשותף; ומן העובדה כי קיימו ביניהם משטר של שיתוף במסגרתו ניהלו חשבון בנק משותף, אליו הכניסה האישה עם נישואיהם סך של 150,000 ₪.

6. הנתבע טען מנגד כי הדירה המשותפת נרכשה מהון עצמי משמעותי של מעל 800,000 ₪, כשלרשות הצדדים עומדים עוד מעל ל-300,000 ₪ כספים נזילים, כך שיתרת התמורה בסך של 238,000 ₪ הייתה אמורה להיות ממומנת באמצעות משכנתא. כן לטענתו אין היגיון במכר דירתו ששוויה כ-1,000,000 ₪, לשם מימון יתרת חוב של 238,000 ₪. משום כך, לדבריו, גם לא פורסמה הדירה שבבעלותו למכירה, ולא נעשה כל ניסיון למכור אותה. עוד לטענתו לא התבצעה כל השבחה משמעותית בדירה שבבעלותו, אשר נרכשה כ-3 שנים לפני נישואי הצדדים, ואף שולמה במלואה טרם נישואי הצדדים.

7. ביום 25/3/15 הוגשה חוו"ד האקטואר מטעם בית המשפט, וזה קבע כי לאיזון סופי ומלא של זכויות הצדדים על הבעל לשלם לאישה סך של 85,952 ₪. במקביל ניתנה אפשרות שניה על בסיס מימוש בפועל והתשלום המידי הועמד ע"ס 23,038 ₪ כמפורט בס' 2 ואילך לחווה"ד. המומחה אף פירט איזון כלי הרכב ובחן משיכות הצדדים מהחשבון המשותף.

הוכחות:

8. בדיון ההוכחות שהתקיים העידו הצדדים. עדות התובעת הותירה רושם קשה. התובעת נמנעה מלתת תשובות ענייניות לשאלות שהופנו אליה, על אף שהובהר לה פעמים מספר מהלך הדיון כי היא התובעת בהליך, וכי נטל ההוכחה רובץ לפתחה. תשובותיה הפגינו לעיתים זלזול בהליך והיעדר הפנמה של המעמד ושל נטל ההוכחה הרובץ על כתפיה.

9. ראה למשל תשובתה "לא זוכרת" במספר מקומות (עמ' 12 ש' 23, 25, 28; עמ' 13 ש' 15; עמ' 15 ש' 18; ועוד).

          כך, משנשאלה האם יש לה אסמכתאות להבאת סכום הגבוה מ-118,000 ₪ לנישואין, השיבה: "עכשיו לא. לא התעניינתי בזה, ואני לא מתעניינת" (עמ' 16, ש' 7). ועוד.

10. מכל מקום, מהראיות עלה כי בני הזוג הצליחו לחסוך סכומים ניכרים מדי חודש, מהכנסות משותפות של כ-18,000 ₪, כשמתוך הצריכה הנ"ל, סך של כ-3,500 ₪ שולם עבור גנים (עמ' 13 לפר'). משנתבקשה התובעת להצביע על סיטואציה במהלכה אמר לה הנתבע כי דירתו מלפני הנישואין שייכת גם לה, טענה כי היה זה לאחר שהנתבע הציע לה לערוך ביניהם הסכם ממון כדי להבטיח את סכום הכסף שהביאה עמה לנישואין, כשבאותה נשימה אמר לה כי אינו מאמין בכך וכי הוא דוגל בשיתוף מלא בין בני זוג (עמ' 16 ש' 17-23).

11. אשר להשקעות בדירה הנ"ל, ציינה התובעת התקנת סורגים בסכום של 5,000 ₪ והחלפת שולחן (עמ' 17 ש' 18-19). בהמשך נתבקשה התובעת להבהיר הכיצד ייתכן כי תכננו למכור דירה לשם מימון יתרה של 570,000 ₪, כשהיו להם כספים נזילים בתוכניות חיסכון ובקרנות השתלמות בסך שלמעלה מ-430,000 ₪, ועל כך השיבה התובעת כי אכן לא היו חייבים למכור את הדירה (עמ' 18 ש' 19), אך העדיפו למכור נכס על מנת שיישארו להם כספים בבנק.

12. התובעת הודתה כי לא פרסמו עדיין את הדירה למכירה ולא פנו למתווך לשם כך (עמ' 19 לפר' ש' 13-18).

13. הנתבע טען בעדותו כי צריכת המשפחה הסתכמה בעלות של 10,000 ₪ לחודש (עמ' 24 ש' 20-21). עוד העיד כי בירר אפשרות נטילת משכנתא בסך 600,000 ₪ כחצי שנה לפני רכישת הדירה המשותפת. לטענתו, הצהיר על כוונתו למכור את דירתו הראשונה רק במטרה "להרוויח זמן" לתשלום מס הרכישה, וכי מכירת דירתו עלתה כאחת האפשרויות אך "זה ירד מהפרק מבר מאוד" (עמ' 26 ש' 27-31).

14. אשר לסכום הכסף שהעביר לו אביו לרכישת הדירה המשותפת, התנהלה החקירה כך:

          ש.      אז ב-6 ימים האלה ביקשת, באת ל-XXX אמרת אבי מעמיד לנו הלוואה.

          ת.      במקום להוציא קרן השתלמות, נכון.

          ש.      ב-6 ימים האלה XXX פגשה באביך.

          ת.      לא. זה היה ביני ובין אבי, סגרנו. יידעתי את XXX ובזה נגמר העניין.

          ש.      XXX לא היתה נוכחת, ולא היה לה קשר לעניין הכל אתה מול אבא שלך.

          ת.      נכון.

          ש.      למה בכתב תביעה של אבא שלך, הוא כתב נתנו הבטחה בלחיצת יד.

          ת.      כשהוא לחץ לי, הוא הבין שהוא לוחץ לה ולי יחד את היד (עמ' 25 ש' 20-27).

15. אבי הנתבע העיד אף הוא כי "לחיצת היד" לפני העברת הכספים לא היתה עם התובעת אלא רק עם בנו, וכי התובעת "לא היתה צד" לעניין (עמ' 33 ש' 2-6). עוד העיד כי היחסים בין בני הזוג היו טובים בעבר ולא היו ביניהם בעיות, וכי בתקופה זו עזר להם בכסף (עמ' 32 ש' 7-10).

16. כן העיד כי לא סוכם על מועד להחזר ההלוואה הנטענת על ידו (עמ' 33 ש' 24), כי הנתבע הוא בנו היחיד (עמ' 32 ש' 2), וכן יורשו על פי צוואה שערך (עמ' 33 ש' 28). חקירתו הנגדית של אבי הנתבע לעניין מהות הכספים שהועברו התנהלה לקראת סיומה כך:

          ש.      למה היא צריכה להגיד תודה על הלוואה.

          ת.      כי הם הולכים לקנות דירה חדשה. אני אחליט אח"כ אם לתת להם כמתנה.

          ש.      היתה אופציה שאולי זה יהיה מתנה.

          ת.      אולי, נכון.

          ש.      זה תלוי ביחסים.

          ת.      כן, תלוי ביחסים.

          ש.      אם היו מתגרשים עוד 5 שנים היית אומר אני רוצה את ה-150,000 ₪ חזרה.

          ת.      אז ה-150,000 ₪ הלכו לכפרה.

          ש.      אתה פה בגלל שזה זמן קצר אחרי שנתת את ה-150,000 ₪. אם זה היה קורה עוד 15 שנים היינו מקבלים תביעה כזו לדון בה.

          ת.      אולי כן אולי לא.  יכול להיות שהייתי מעביר את זה לנכדים.

          ש.      הייתה אופציה שיכול להיות שהייתי אומר מוותר לכם על הכסף.

          ת.      מעביר ישר לילדים שלהם, לחשבון של הילדים שלהם. פותחים איזה חשבון (עמ' 34 ש' 3-14).

תביעת אבי האב – הלוואה או מתנה:

17. כאמור טען אבי הבעל כי הלווה לבני הזוג סך של 150,000 ₪ ביום 31/3/14 לשם רכישת דירת המגורים המשותפת, תוך שהוסכם "בלחיצת יד" כי הסך הנ"ל יושב לידיו, בלא שנערך כל הסכם הלוואה כתוב. הנתבעת מודה בקבלת הסכום אך טוענת כי זה ניתן כמתנה לצדדים, בין היתר על רקע היות הבעל בן יחיד להוריו.

18. להווי ידוע כי משעסקינן ביחסי משפחה קרובים, ובכספים המועברים מאב לבן (ואשתו), חלה "חזקת המתנה" אשר פותחה בפסיקת בתי המשפט, וזו מביאה להיפוך נטל ההוכחה ולהטלתו על נותן הכספים הטוען לקיומו של הסכם הלוואה.

19. המחלוקת אם עסקינן בהלוואה או במתנה חזרה וצפה בפסיקת בתי המשפט, חדשות לבקרים. לא אחת במסגרת סכסוך בין צדדים אשר הינם בני משפחה, מתעוררות טענות ומענות לגבי כספים שניתנו ע"י משפחות המוצא.

20. בהלכת ע.א. 3829/91 וואלאס נ' גת פ"ד מ"ח (1) 801, נקבע הכלל העקרוני, לפיו "כאשר מדובר ביחסי משפחה – קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה... יחד עם זאת, יש להדגיש כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל כאשר מדובר ביחסים שבהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר".

21. הלכה זו נותחה ארוכות בפסיקה ונדונה בין היתר בע.א. 4396/90 רוזנמן נ' קרגר פ"ד מ"ו (3) 254 (העברת כספים בין בן להורים), תמ"ש (כ"ס) 7630/06 י.פ. נ' ה.פ; תמ"ש 58950/05 ק.ש. נ' ב.א.; תמ"ש 46850/01 נ.ג. נ' מ.א..

22. כלל הגישות, הנטלים והיישום העקרוני של הכרעה במחלוקת כאמור, נותחו בהרחבה בתמ"ש (ת"א) 87606/99 ל.ח. נ' ל.מ. מיום 5/4/09 כב' השופטת גליק. הפניה להלכה זו נעשתה גם בתמ"ש (י-ם) 14165/06 מיום 10/6/09 ובתמ"ש (ת"א) 11150/07 מיום 24/6/09. החזקה הורחבה ליחסים אחרים בתוך המשפחה, מעבר ליחסי הורה- ילד, אך אין לי צורך לדוש בכך; אין חולק כי הנתבעת לצורך הדיון התם, בלתי נפרדת מבעלה, בן התובע; משכך, די לי בחזקה לגבי יחסי הורה- ילד, לתיק זה.

23. נקודת המוצא לפיכך הינה, כי כספים המועברים מהורה של אחד מבני הזוג, אל בני הזוג או מי מהם הינם בגדר כספי מתנה. על הטוען אחרת להרים הנטל ולהראות כי מדובר בהלוואה.

24. לאחר שבחנתי העדויות והראיות בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא הרים הנטל להוכיח כי מדובר בכספי ההלוואה, וחזקת המתנה בהתאם להלכת וואלס נגד גת, לא נסתרה.

25. כאמור, לא נערך כל מסמך בכתב שילמד כי מדובר בהלוואה על מנת לסתור החזקה. אי עריכת מסמך אף היא נותנת כי מדובר במתנה.

26. עדויות התביעה לימדו כי מדובר בתובע אשר נהג לתמוך בבני הזוג. נוהג של מתת מלמד כי העברת כספים ניתנת שלא על מנת להשיב.

27. הן התובע והן הבעל העידו כי הנתבעת כלל לא הייתה "צד" להסכם ההלוואה. התובע לא ידע לומר מה היה התאריך שהוסכם לפירעון ההלוואה, והרושם הכללי העולה מעדות הבעל ואביו הוא כי טענת "ההלוואה" נולדה רק לעת פירוק הקשר הזוגי בין הצדדים, ול"צמצום נזקי האיזון הרכושי". על מנת להוכיח קיומה של חובת השבה יש להוכיח גמירות דעת כלל הצדדים לקיומו של הסכם הלוואה ולתנאיו. איש מהצדדים לא ידע להצביע על תנאי ההלוואה הנטענת, מועדי הפירעון, וקיומם של תנאים נלווים כהפרשי הצמדה וכיוצ"ב.

28. הרושם העולה כי מדובר היה בסיוע של אב לבנו לצורך רכישת דירה, בדומה לסיוע שוטף שניתן לצדדים ע"י אבי הנתבע, אליבא דעדותו. סיוע זה לא הותנה בדבר, וחובת השבה בגינו לא עוגנה בשום צורה. משכך, אני מורה על דחיית תביעת אבי הבעל.

איזון משאבים ופירוק שיתוף:

29. א. במסגרת כלל המחלוקות בין הצדדים, ניתן להבחין בין נכסים שונים.

          ב.       לגבי הדירה אותה רכשו הצדדים מהקבלן, הרשומה על שם שניהם, אין מחלוקות של ממש. הצדדים ביקשו למכרה וב"כ ביקשו לשמש ככונסים לצורך המכירה.

          ג.       לגבי הזכויות הכספיות והסוציאליות – מונה מומחה אקטוארי כאמור לעיל, אשר נתן חוות דעתו. המומחה לא נחקר על חוות דעתו, ולמעשה בכך אישררו שני הצדדים, את תקינות חווה"ד.

          ד.       שתי נקודות המחלוקת המרכזיות בין הצדדים הינן הדירה אשר היתה לנתבע עובר לנישואי הצדדים, וטענות התובעת להחלת שיתוף ספציפי בזכויות בה. טענה נוספת עוסקת בהוראות סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון, ביחס לחלוקה לא שוויונית בין הצדדים. עוד טוענת התובעת כי יש לכפות על הנתבע יישום של האפשרות הראשונה בחוו"ד המומחה – היוון.

30. אפתח בדיון בסוגיה המרכזית, הדירה אשר היתה לנתבע עובר לנישואיו עם התובעת.

31. הצדדים נישאו בשנת 2006, כך שההסדר הרכושי אשר היה אמור לחול על יחסי הממון ביניהם הינו חוק יחסי ממון בין בני זוג. לשונו של החוק, כאמור בסעיף 5 בו, פשוטה – נכסים אשר היו למי מהצדדים טרם הנישואים, יוצאו מכלל האיזון. הפסיקה נהגה להגדיר נכסים אלו כ"נכסים חיצוניים".

32. אלא שכבתחומים רבים בעולם עניני המשפחה, הוודאות הלכאורית אשר היתה גלומה בהוראות חוק יחסי ממון, הלכה והתעמעמה ברבות השנים והפסיקה.

33. שני מסלולים התרחשו במקביל – מחד, הרחבת תחולת הוראות החוק באופן שיביא בחשבון נכסים חיצוניים. כלומר, אם אחד הצדדים ישאר עם נכס "חיצוני", יתכן ויהיה עליו לחלוק בשיעור נרחב יותר את יתר הנכסים, מכוח הוראות סעיף 8 לחוק יחסי ממון.

34. המסלול המרכזי אשר עסק בנכסים חיצוניים – מקורו בענף שהתפתח בפסיקה, אשר נולד מאמרת אגב של כב' השופטת שטרסברג-כהן בפרשת אבו-רומי (רע"א 8672/00). בעוד שחדשות לבקרים קבע כב' ביהמ"ש העליון כי לא תיתכן תחולה סימולטנית של הלכת השיתוף בצידו של חוק יחסי ממון, הורה כב' ביהמ"ש העליון כי עדיין אפשר ובני זוג יסכימו להתייחס לנכס חיצוני כהגדרתו על פי חוק יחסי ממון, כנכס המשותף לשניהם.

35. וכהרגלם של דברים – קונסטרוקציה משפטית אשר פתחה כחודו של מחט, התרחבה אט אט לפתחו של אולם.

36. אם בהלכת אבו-רומי הזהירה כב' השופטת שטרסברג-כהן מפתיחת הדלתות בהרחבה, והנסיבות העובדתיות שם לימדו על נישואין ארוכי שנים, הרי המשך הפסיקה הביא להנמכת הרף כשניתן לומר ש"קפיצת המדרגה" ארעה בהלכת בן-גיאת – רע"א 7750/10. שם היה מדובר בתחרות כלפי צדדי ג', וביהמ"ש העליון פתח שער נרחב לטענה בדבר שיתוף ספציפי, במיוחד למול צדדי ג' אשר ביקשו לרדת לנכסי בני זוג.

37. פרשת בן-גיאת נותחה בהרחבה בעמ"ש (ת"א) 1037/09 ומאז הלכה הפסיקה, כאמור לעיל, והתרחבה. בתמ"ש 11193-09-11 נקבע כי שאלת השיתוף הינה שאלה שבעובדה. הקלה תחול באופן יחסי כשמדובר בדירת מגורים. בפרשת תמ"ש 4120/10 ארעה הרחבה נוספת עת השופט פלקס הבהיר כי ההקלה לא תתייחס רק לדירה ששימשה למגורים, אלא תתייחס גם לנכס שלא שימש למגורים אך מיועד לשימוש עתידי למגורי הצדדים.

38. קיצורה של הלכה הובא בפסק דינו של חברי סגן הנשיא שילה – תמ"ש 41732-10-11. שם הובאו גם ההלכות המרכזיות שיצאו מבית מדרשו של כב' ביהמ"ש העליון – בע"מ 5939/04; בע"מ 4951/06; בע"מ 2948/07; בע"מ 10734/09 ועוד.

39. הלכה מרכזית נוספת נדונה בבע"מ 1398/11. כב' ביהמ"ש העליון קיבל ברוב דעות ערעור ומהלכו ניתח הפרמטרים הראויים לבחינה, עת עסקינן בטענה לשיתוף בדירת מגורים אשר נרכשה ע"י אחד מבני הזוג טרם הנישואים. כב' ביהמ"ש העליון מדגיש את אופיו ויחודו של נכס חיצוני שהינו דירת מגורים וקובע כי יש להקל נטל ההוכחה במקרה זה.

          ייחודו של פסה"ד הינו בניתוחו של כב' השופט עמית הקובע פרמטרים כמפורט בפסק –:

          האם הדירה הובאה ע"י אחד מבני הזוג או נרכשה ע"י אחד מבני הזוג לפני הנישואין.

          האם הדירה נתקבלה מכוח ירושה או מתנה בתקופת הנישואין (וראה המשמעות שיש לייחס לכוונת מעניק המתנה).

          האם גם לבן הזוג השני דירת מגורים או נכס חיצוני אחר.

          אורך התקופה בה הדירה היתה רשומה ע"ש אחד מבני הזוג ומספר השנים בהן התגוררו בני הזוג בדירה.

          אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין.

          האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון על הדירה אשר שולם ע"י בני הזוג.

          שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה ע"י בני הזוג.

          התנהגות הצדדים – אווירה כללית של שיתוף ומאמץ משותף.

          נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.

40. פרמטרים אלו, שימשו כאבן בוחן לפסיקות העתידיות לקביעת שיתוף ספציפי. חברי, כב' השופט בר-יוסף, אף הגדיר בחינת הפרמטרים כהצטברות מסה קריטית של נסיבות בנוגע לנכס נשוא המחלוקת. הצטברות כאמור תביא להכרעה כי מקבילית הכוחות תיטה לכיוון שיתוף, תמ"ש 53315-03-14.

41. אלא שאם חשבנו שבכך תמה הפרשה של התפתחות הפסיקה, הדברים רחוקים מהמציאות. בשני מקרים אשר הגיעו לדיון בפני כב' ביהמ"ש העליון הוברר כי גם שיתוף אינו בינארי, ואינו חייב להיעשות ע"י הצהרה כי כלל הנכס משותף. יכול והשיתוף יהיה "מוחלש", ולחילופין יכול ביהמ"ש לקבוע כי השיתוף יחול, אך לא בחלקים שווים. ראה לעניין זה תמ"ש 38559-05-11; בע"מ 8206/14.

42. שתי פרשות מרכזיות אשר נדונו לאחרונה בפני כב' ביהמ"ש העליון הרחיבו את תחומי קביעת השיתוף. בבע"מ 2991/13 נדון ערעור על פסיקת כב' ביהמ"ש המחוזי בירושלים, אשר הורה כי בנסיבות חיי הצדדים יש לזקוף לזכות המבקשת 10% משוויה של דירה. אמנם ההנמקה בבית המשפט העליון כללה טיעון "מכוח הסמכות לפי סעיף 8 לחוק" אך ההכרעה עסקה בקביעת שיתוף ספציפי (ראה סעיף ח' לפסה"ד) תוך שכב' השופט רובינשטיין מפנה לשלל הפסיקות העוסקות בשיתוף ספציפי.

43. פרשה נוספת הביאה לקביעה, כי אורח חיי הצדדים מצדיק כאמור לעיל שיתופיות מוחלשת ובבע"מ 2045/15 איחד כב' השופט רובינשטיין הסוגיות. כב' ביהמ"ש העליון מחיל את סעיף 8 (3) אך מפנה בסופו של יום גם להכרעות בנוגע לשיתוף ספציפי. כב' ביהמ"ש העליון מפנה לעיקרון השיתופיות המוחלשת, או לשיעורין, כסעיפי סל, המאפשרים עשיית צדק שאינה בגדר הצהרה של שיתוף מלא או העדר הצהרה כליל, כפי שכותב כב' השופט רובינשטיין: "עיקר העיקרים – עשיית צדק בנסיבות מיוחדות המהוות חריג".

44. עולה, כי לא רק ששאלת קיום השיתוף הספציפי היא שעומדת על המדוכה בתיקים העוסקים בסוגיות רכושיות בין בני זוג, אלא גם היקף השיתוף. אותם "דצ"ך עד"ש באח"ב" שהורה כב' השופט עמית כפרמטרים לקביעת שיתוף, לא יכריעו אך בגורלו של השיתוף, אלא גם לגבי היקפו של השיתוף.

יישום ההלכות בדבר השיתוף הספציפי

45. כעת יש ליישם המבחנים למקרה הנדון בפנינו. בנוגע לדירה המשותפת –אין כל מחלוקת. אולם מה דינה של דירתו "החיצונית" של הנתבע, זו שנרכשה על ידו טרם נישואיו לתובעת.

          מחד, נהנה הנתבע מן החזקה כי מדובר בדירה אשר לא נרכשה במאמץ משותף ולכאורה מוחרגת מן הנכסים המשותפים עפ"י חוק יחסי ממון.  מנגד, מעלה התובעת טענות לשיתוף ספציפי מכוח העובדה כי הדירה הנ"ל שימשה כדירת מגורי הצדדים במהלך 8 שנות נישואיהם, ובה גידלו את ילדיהם.

46. עוד לטענתה של התובעת, יש ללמוד כוונת שיתוף ספציפי מצד הבעל בעצם הכוונה לממן חלק מתמורת הדירה המשותפת שרכשו באמצעות מכירת הדירה "החיצונית". לראיה מפנה התובעת להצהרת הרוכשים בה צוין כי בכוונת הרוכשים למכור את דירת הנתבע על מנת לזכות בפטור ממס הניתן לבעלי דירה יחידה.

47. מעדויות הצדדים עלה כי לצדדים היה הון עצמי של כ-1,100,000 ₪ (חלקו בקרנות), וכי עלות הדירה המשותפת עמדה על 1,380,000 ₪, כך שחסרו להם לשם השלמת המימון סך של 238,000 ₪ לערך. לטענת האישה כאמור התכוונו הצדדים "להשלים" המימון מתמורת מכירת הדירה "החיצונית". הבעל טוען כי אפשרות זו אמנם עלתה אך נפסלה מהר; לטענתו אין היגיון במכירת דירה השווה 1,000,000 ₪ כדי להשלים סך של כרבע מיליון ₪, שהצדדים יכלו ליטול במסגרת הלוואת משכנתא; וכן כי הרישום בהצהרת הרוכשים בנוגע לכוונה למכור הדירה הקיימת נועד אך כדי "להרוויח זמן" עד לתשלום מס הרכישה.

48. הנה כי כן, קיימים שיקולים לכאן ולכאן. מחד, מגורים משותפים ממושכים בדירה; תקופת נישואין לא מבוטלת אם גם לא ארוכה; כוונה אפשרית למימוש הנכס החיצוני ושיתוף האישה בתמורה אשר מכל מקום לא יצאה אל הפועל (ואין לדעת אם הייתה יוצאת); נכונות מצד האישה לחלוק בהון בסך 150,000 ₪ שהביאה עמה לתא המשפחתי.

49. מנגד, שימור הדירה עד למועד הקובע כנכס מובדל מהנכסים המשותפים; קיומה של זכות לדירת מגורים נוספת (שאין חולק בדבר השותפות בה) כך שאין מדובר במצב בו האישה יוצאת ו"ידיה על ראשה", אלא היא זכאית למחצית דירת מגורים ששוויה אף עולה על שווי הנכס החיצוני; קבלת סיוע כספי משמעותי (150,000 ₪) מאבי הבעל לרכישת הדירה המשותפת המתחלקת בין הצדדים (כך שבפועל שני הצדדים השקיעו סכומים חיצוניים דומים, מעבר לדירת המחלוקת).

50. סבורני כי התוצאה הראויה במקרה שבפנינו אינה בינארית, לחיוב או לשלילה, שיתוף מוחלט או היעדר שיתוף. מורכבות החיים ונסיבותיו הייחודיות של כל מקרה מחייבות הפעלת גמישות ביישום כללי השיתוף הספציפי, וברוח זו אכן פסעה הפסיקה עד הלום, כפי שפירטתי בהרחבה לעיל. בפרפרזה על המאמר הנודע – "לא כל המשפחות דומות זו לזו".

51. יש מקרים בהם ראוי וניתן לקבוע שיתוף מוחלט של בן הזוג ברכוש חיצוני (בהתקיים התנאים שנמנו בפסיקה שהובאה לעיל). יש מקרים בהם ראוי להחריג באופן מוחלט רכוש חיצוני. אולם יש גם מקרים בהם קיימת הצדקה לשיתוף ולהחרגה גם יחד. דהיינו, שיתוף חלקי. מציאת נקודת האיזון ודאי אינה מלאכה קלה והיא תוצאה של יישום הכללים שהתפתחו בפסיקה והפעלת שיקולי צדק. אולם בבית המשפט לענייני משפחה מלאכה זו היא דבר יום ביומו.

52. עוד רואה אני לאבחן את נסיבות המקרה בפנינו מאלו אשר נדונו בבע"מ 1398/11 אשר נסיבותיו דומות. ראשית, בעוד שם מדובר היה ב-15 שנות נישואין, הרי בענייננו מדובר בכ-8 שנים בלבד עד הקרע. שנית, בעוד ששם מדובר היה ברכישה שנעשתה סמוך לנישואין, הרי במקרה בפנינו, מדובר בדירה אשר הינה "גלגול" של דירה קודמת, אשר נרכשה זמן רב לפני הנישואין. שלישית, כעולה מעובדות פסה"ד שם, הצדדים השקיעו בשיפוץ הדירה. במקרה בפנינו, אין למעשה השקעות כלל בדירת המחלוקת, ואיני מייחס כל משקל שהוא לרכישת שולחן או התקנת סורגים.

53. זאת ועוד – בבע"מ 1398/11 – הובאו עדים חיצוניים אשר לימדו על מצג פוזיטיבי של התחייבות לשיתוף בדירה, ואף על היות השיתוף תנאי להמשך המחיה המשותפת, תנאי שנראה שהתקבל. במקרה שבפנינו הדברים רחוקים מכך. מדובר בצדדים אשר ידעו לחסוך כספים במשותף מצד אחד, ועדיין שמרו על הפרדה מצד שני. מדובר בצדדים אשר באירוע הראשון של השבר גמרו אומר כי תיפרד דרכם. פרט לכוונה המקורית לגביה שוכנעתי, של שימוש בדירה כאמצעי מימון אפשרי, לא ניתן מצג של שיתוף מוחלט. כאמור, מצג חלקי יש, אך בין כך ובין שיתוף מלא, המרחק רב. פרק הנישואין הקצר, הרושם בדבר יחסי הצדדים, העדר עדויות תומכות כלל, והאבחונים ביחס לבע"מ 1398/11, מצדיקים סעד מתון בלבד.

התוצאה:

54. בהתחשב בסכומים שהביאה התובעת ופרק הנישואין, במצג החלקי, ובאספקלריה של דחיית תביעת האב, אני קובע כי התובעת תהיה זכאית ל-15% מהזכויות בדירה ב-XXX אשר הייתה לנתבע לפני נישואי הצדדים. היקף שיתוף זה לטעמי מאזן בין הטענות ובין מכלול השיקולים לעיל. לגישה דומה ראה בע"מ 2991/13.

55. אני מורה על פירוק השיתוף ב-2 הנכסים באופן כדלקמן-:

          א.      אני ממנה את ב"כ הצדדים ככונסי נכסים על זכויות הצדדים בשתי הדירות ויפעלו לביצוע מכר הזכויות בדירת הקבלן בין בשוק החופשי ובין בין הצדדים.

          ב.       ב"כ הצדדים יפעלו להבטחת זכויות התובעת בדירה הרשומה על שם הנתבע באופן שמחלק הנתבע בדירת הקבלן, יובטח חלקה של התובעת כפי שנקבע לעיל. תוך 30 ימים מהפקדת החלק הנ"ל בידי הכונסים, תפנה התובעת את הדירה הרשומה על שם הנתבע. לתובעת תהיה זכות להפקיד חלק הנתבע, או להודיע על רצונה בכך, ואז יוכלו הצדדים להתמחר ביחס לדירה זו.

          ג.       מתוך כספי התמורה ידאגו הכונסים לסלק גם החיובים המידיים לתשלום עפ"י חוו"ד האקטואר. התובעת תוכל לפעול על פי חוק חלוקת זכויות פנסיה על מנת להבטיח הזכויות שאינן למימוש מידי.

          ד.       הכונסים יפעלו גם לחלוקת התכולה בין הצדדים, באספקלריה של בידוד מטלטלי הקטינים לקטינים, וחלוקת יתר התכולה בהתאם לעיקרון 2 רשימות כמקובל.

          ה.      בכלל איזון המיטלטלין, יובאו בחשבון הרכבים של הצדדים.

          ו.       הכונסים יוכלו לרשום פסיקתא בדבר המינוי ובמידת הצורך יוכלו לפנות לקבלת הוראות. הכונסים יפעלו תוך 60 ימים מקבלת הפסק לביצוע האמור ולגמר ההתמחרות. אם יוברר כי אין שיתוף פעולה בין הכונסים, ימונה באופן מידי כונס חיצוני.

האיזון האקטוארי

56. כפי שהבהרתי לא אחת בעבר, לגישתי אין מקום לכפיית היוון, אלא במקרים נדירים, של פער תוחלות חיים קיצוני, קירבה למועד יציאת פנסיה, פערים לא מהותיים בין 2 האפשרויות, וכיוב'. אף אחד מהמקרים הנ"ל אינו חל במקרה בפנינו.

57. הפער בין הסכומים לתשלום מידי ובין תשלום במימוש מהותי. ממילא הטעמים אשר עמדו ביסוד גישות ההיוון, ובין היתר סיכון לגבי אי-תשלום, פחתו וקהה עוקצם עם חקיקת חוק זכויות פנסיה בין בני זוג.

58. לגישת הפסיקה בנושא זה ראה תמ"ש 7801-11-08 כב' השופט ג'יוסי סארי.

59. מטעמים אלה, אני דוחה את טענות התובעת בדבר חיוב באופציה הראשונה לחוו"ד האקטואר.

סעיף 8 לחוק יחסי ממון

60. התובעת טענה כי יש לאזן נכסי הצדדים בצורה שאינה שוויונית ומשכך ביקשה כי איזון הזכויות לא יבוצע בחלקים שווים.

61. הפסיקה חזרה וקבעה פעמים רבות כי השימוש בסעיף 8 יעשה רק במקרים חריגים ובמשורה (ע"מ 638/04; ע"מ (חי') 614/07). ההלכה לגבי שימוש בסעיף 8, מקום בו נטען לפערי השתכרות, קבעה תנאי בסיס וביניהם-: בן זוג ביתי מול קרייריסטי, פער דרמטי ביכולות, נישואין לאורך זמן (תמ"ש 52231/09; תמ"ש 47769-01-12). יש לציין כי בין היתר בתמ"ש 47769-01-12 ניתנה רשימה של פרמטרים.

62. יישום הוראות הפסיקה מביא למסקנה כי אין זה המקום להחיל הלכות בדבר נכסי קריירה. אין מדובר בצד אשר נמנע קידומו, מדובר בנישואין קצרים באופן יחסי. גיל הצדדים מאפשר קידום בשוק העבודה גם בעתיד. נטל גידול הילדים ותשלום המזונות כבר שוקללו.

63. מטעמים אלו, אני דוחה את עתירת התובעת לעשיית שימוש בסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון.

אחרית דבר - רכושית

64. לכאורה, מדובר בהליכים ביניהם אין קורלציה – תביעה למזונות, תביעה של אב להלוואה, תביעה לשיתוף ספציפי ואיזון. לדעתי, הכול שלוב. כפי שהגדיר כב' השופט רובינשטיין, הלכות השיתוף הספציפי, סעיף 8 לחוק יחסי ממון, יונקים חיותם מתחושת צדק.

65. זהו הטעם בגינו מחד ראיתי לשתף ומאידך שיתוף מתון. לא ניתן להתעלם מהעובדה כי אישה הביאה כספים לחיי הנישואין. לא ניתן להתעלם מהגורם המאזן של כספי האב, בשיעור זהה הלכה למעשה, שהוכנסו אף הם לתא המשפחתי.

66. האיזון הכולל מביא אלו גם אלו בחשבון, ומשכך התוצאה לעיל.

משמורת והסדרי ראיה

67. בתסקיר מיום 25/11/14 עמדה פקה"ס על הקושי בקביעת הסדרי ראיה קבועים עם האב, לנוכח עבודתו במשמרות. בסיפא תסקירה המליצה פקה"ס על הותרת משמורת הקטינים בידי האם, ועל הסדרי ראיה עם האב: פעמיים בשבוע באמצ"ש בין השעות 16:00-19:30;

          לקיחת הילדים אחת לשבוע ב-6:50 והסעתם למסגרות החינוך;  סופ"ש אחת לשבועיים מיום שישי אחה"צ ועד ליום שבת אחה"צ, ושבועיים לאחר מכן – שהיה עם הקטינים ביום שישי או ביום שבת, בהתאם לתוכנית עבודתו של האב. שיחות טלפון בין הקטינים לאב בימים בהם לא מתקיימים הסדרי ראיה.

68. כמו כן, הומלץ על מתן הדרכה הורית לשני ההורים. ההמלצות קיבלו תוקף החלטה זמנית.

69. האב בתגובתו לתסקיר ניאות להמלצות בנוגע למפגש עם הקטינים פעמיים בשבוע באמצ"ש בין השעות 16:00 ל-19:30. אשר לסופ"ש עתר האב כי אחת לחודש ייקח את הקטינים ביום שישי בשעה 16:00, וישיב את הבן XXX ביום שישי בשעה 19:30, ואת הבן XXX במוצ"ש; אחת לחודש ייקח את הקטינים ביום שישי או שבת בין השעות 13:00 ל-19:30; כמו כן ייקח את הקטינים לגן אחת לשבוע בשעה 07:15 בבוקר.

70. האם טענה בתגובתה לתסקיר כי עליה לצאת לעבודתה כאחות בשעה 06:50, ומשכך על האב לקחת את הקטינים לגן מדירתה בשעה זו ולא לאחר מכן, וכי לאב 4 בקרים פנויים בהם יכול לסייע לה, ויש לחייבו במתן סיוע זה לפחות 3 בקרים בשבוע, ולחלופין בוקר אחד בשבוע תוך נשיאה בשכר מטפלת שתיקח הקטינים לגן בשני בקרים נוספים; אשר להחזרת הקטינים באמצ"ש הטעימה האם כי על האב להחזירם לאחר ארוחת ערב בשעה 20:00, וכן עתרה כי ביום שבת ייקח את הקטינים מ-10 בבוקר ועד 20:00; כן עתרה לקבלת סיוע מהאב או באמצעות מטפלת בעת מחלת ילד ובחופשות הקיץ והחגים.

71. דומה כי הפערים בין הצדדים אינם דרמטיים, וכי המלצות התסקיר מאזנות אף הפערים הקיימים, ומשכך, איני רואה לסטות באופן משמעותי מהמלצות פקה"ס.

72. אשר על האמור אני קובע כי הסדרי הראיה באמצ"ש יתקיימו פעמיים בשבוע בתיאום של שלושה ימים מראש לפחות, בין השעות 16:00 ל-19:30, כשהקטינים יוחזרו לבית האם לאחר ארוחת ערב.

73. אחת לחודש יקח האב את הקטינים לסופ"ש ביום שישי בשעה 16:00, וישיב את הבן XXXביום שישי בשעה 19:30, ואת הבן XXX במוצ"ש. עם הגיע הקטין XXX לגיל שלוש יחזיר האב את שני הקטינים במוצ"ש; בסופ"ש העוקב שבועיים לאחר מכן, ייקח האב את הקטינים ביום שישי או שבת בין השעות 11:00 ל-19:30 במתן הודעה מוקדמת על היום הנבחר בת שלושה ימים; האב ייקח את הקטינים לגן פעמיים בשבוע ויאסוף את הקטינים בשעה 6:50 בבוקר לצורך כך. האב יהא רשאי לדאוג כי לקיחת הקטינים לגן תיעשה באמצעות צד ג' מוסכם, והוא יישא בעלות זאת.

74. האם תדאג לקיום שיחת טלפון יומית בין הקטינים לאב בימים בהם לא מתקיימים הסדרי ראיה.

75. פקה"ס תערוך לוח חופשות וחגים עבור הצדדים, בתיאום עימם, ותהיה מוסמכת להרחיב ולשנות את הסדרי הביקור בהתאם לסעיפים 19 ו- 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. תוקף ההסמכה הינו לחצי שנה מהיום.

מזונות:

76. מדובר בצדדים יהודים עליהם חל הדין האישי; דין זה פורט בהרחבה בע"מ (י-ם) 1102/06; אין חולק כי צרכיהם ההכרחיים של הקטינים חלים אבסולוטית על האב; מדובר בקטינים רכים מקטני קטינים, המטילים גם עול טיפול מהותי מעבר לצריכה עצמה.

77. הכנסת האם מעבודתה כאחות בית חולים הנה כ- 4,700 ₪ נטו לחודש; הכנסת האב מעבודתו בבתי הזיקוק הנה כ- 13,500 ₪ נטו לחודש; אמנם לשני הצדדים קיימים תלושי שכר גבוהים יותר, אך קיימת גם תנודתיות הפוכה.

78. כאמור, ההחלטה למזונות זמניים העמידה את חיוב האב ע"ס ב 2,000 ₪ לכל קטין וסה"כ 4,000 ₪ , וכן בהוצאות הרפואיות של הקטינים בשיעור 70%, ובנוסף במחצית עלות המוסד החינוכי בו שוהים הקטינים.

79. אין חולק כי הכנסת האב מאפשרת לו לזון הקטינים ב"רווח ולא בצמצום". מנגד יש להביא בחשבון כי הצדדים מימשו ועתידים לממש נכסיהם ולחלוק אף איזון הזכויות, כאמור לעיל.

80. אשר לרכיבי המזונות, איני סבור כי ניתן לבודד הרכיבים בהתעלם מהתוצאה הכוללת. לא ניתן לבצע פסיקה על דרך קביעת "סך מינימום" ועל כך להוסיף הוצאות חינוך, הוצאות מדור, מבלי לבדוק עד אנה מגיעה התוצאה.

          יש לבדוק המכלול הכולל. ראה רמ"ש 42761-06-11 ובע"מ 1078/11.

81. יש לזכור כי מחד, מזונות קטינים נפסקים לפי צרכיהם של הקטינים ולאו דווקא עושר ההורים (תמ"ש 7272-03-10) ומנגד יש להביא בחשבון גם הנטל הטיפולי, במיוחד נוכח עבודת האב במשמרות.

82. סבורני כי עם ביצוע פירוק השיתוף יהיה נכון להוסיף עבור כל קטין חיוב של 200 ₪ כהשתתפות נוספת במדור וזאת ממועד פינוי הנכס בפועל. אשר לחיובי ההוצאות שאינם קצובים – רואה אני להבהיר כי הוצאות חינוך כוללות בחובן גם הוצאות עבור קייטנות וחוגים.

83. למען הסר ספק – חלוקת ההוצאות החריגות תהיה כקבוע סעיף 8 להחלטה הזמנית (שורות 13 ביחס לרפואה ו-15 ביחס לחינוך).

84. החיוב יהיה עד גמור תיכון או גיל 18 לפי המאוחר. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויתעדכנו אחת לשלושה חודשים. קצבת המל"ל עבור הילדים תשולם לידי האם בנוסף. בתקופת השירות הצבאי חובה/שירות לאומי ישולם שליש ולידי האם.

85. ב"כ התובעת יוכל ליטול פסיקתא.

התביעה לשכר ראוי

השכר הראוי- המסגרת הנורמטיבית

86. ההלכה המנחה בנושא זה, אשר ריכזה את מבחני הפסיקה, ושיקולי בית המשפט, הנה הלכת ע"מ (חי') 356/06 מיום 2/9/07. בפס"ד מאלף נסקרו ההלכות, על בורין, והוצבו הקווים המנחים; אנסה להביא הדברים כפי שנמסרו, וליישם ההלכות.

87. באשר לשימוש בדירת בני זוג, ההלכה השאירה שיקול דעת לשופט, על פי הנסיבות שלפניו, לקבוע מתי יהיה זכאי בן הזוג שאינו מתגורר בדירה לדמי שכירות ראויים.

88. בפס"ד זרקא נקבע כי כל עוד לא נמנע משותף להשתמש בנכס המשותף איננו זכאי לקבלת דמי שימוש ראויים. כך גם אם בפועל לא השתמש השותף בנכס המשותף. בע"מ (ירושלים) 320/02 ורדה עפל-רפאלי נ' עמיחי עפל (לא פורסם) נכתב לעניין זה:

         "אמת נכון הדבר, כאשר אחד מבני הזוג מואס בקשר הנישואין אין לחייבו להמשיך לגור עם בן זוגו תחת קורת גג אחת, אולם אין פירושו של דבר שבן הזוג הנשאר בדירה הופך באחת לשוכר בעל כורחו" (וראו גם בע"א 14920/90 זרקא נ' פארס (לא פורסם) ואח').

89. ככלל, דמי שימוש ראויים ייפסקו כאשר בן הזוג השוהה בדירה, השתמש בה באופן בלעדי, ומנע, או נמנע כתוצאה משימושו מבן הזוג השני להשתמש אף הוא בנכס (ספרו של נ' שלם, בעמ' 199). עם זאת, קיימים מקרים בהם לא ייפסקו דמי שימוש ראויים. כך, אם בן הזוג מורחק מדירת המגורים עקב צו שיפוטי, אין הוא זכאי לדמי שימוש ראויים בתקופת ההרחקה (בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלוני (פורסם באתר נבו, ניתן ביום 9/4/06); ע"מ (ת"א) 1054/04 פלונית נ' פלוני (לא פורסם)).

90. מצב נוסף בו לא יישמע בן זוג בטענת דמי שימוש ראויים, הוא כאשר אותו בן זוג מערים קשיים בכוונה, ומסכל את ביצוע פירוק השיתוף (שם, פסקה ט).

          עם זאת, העובדה כי בן זוג עזב את הבית מרצונו בעת משבר בחיים המשותפים, אין בה, כשלעצמה, כדי למנוע דמי שימוש מאותו בן זוג, ובוודאי לא לתקופה של "מעתה ועד עולם". בית המשפט יקבע את המועד ממנו ואילך יוכל לקבל בן הזוג שעזב, דמי שימוש ראויים על פי הנסיבות שלפניו (שם, פסקה 5). 

91. כמו בתחומים רבים בעולם המשפט בכלל, ובעולם המשפחה בפרט, מתמצה הלכה זו בציווי המקראי – "צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז, כ'). בין אם מקור שיקול הדעת הינו חוק עשיית עושר ולא במשפט, בין אם מקור שיקול הדעת הינו סמכותו הטבועה של ביהמ"ש, סופו של יום, שיקולי צדק הם אשר יכתיבו את שאלת החיוב בשכר ראוי. כך, הגדרת "מניעה" לעשות שימוש בנכס, או הגדרת צד כזה או אחר כמונע שימוש בנכס, תביא לכדי ביטוי את תחושות הצדק של היושב בדין.

92. בענייננו, לנוכח ההלכות כמפורט לעיל ובנסיבות התיק, סבורני כי לא קמה הצדקה לחיוב התובעת בתשלום דמי שימוש ראויים. בחלק מן התקופה היה הנתבע מורחק בצו בעקבות טענות לאלימות, וביתרת התקופה לא הוכח קיומה של מניעה מצד הנתבע להתגורר בדירה.

93. יחד עם זאת- מדובר במציאות בה מזה שנה עושה התובעת שימוש בחלקו של הנתבע; משכך- הוראה זו בדבר אי קיום מניעה מצד הנתבע לשוב לביתו, ואי מניעת פירוק השיתוף בנכסים, תעמוד על כנה למשך 4 חודשים ממתן פסה"ד; החל ממועד זה, והיה ולא יבוצע המכר בהליך הכינוס עליו הוריתי- יחול חיוב בשכר ראוי, בהיקף 70% משווי דמי שימוש בנכס.

94. משחלק מתביעות הנתבע התקבלו וחלק מתביעות התובעת- אין צו להוצאות. הכונסים יהיו רשאים ליטול פסיקתא בדבר הכינוס ויעדכנו קידומו גם בתיק הסגור; היעדר שיתוף פעולה בין הכונסים יביא למינוי חיצוני

95. המזכירות תסגור התיקים ותשגר לצדדים.

 ניתן היום,  כ"ו אב תשע"ה, 11 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.

ניתן לפרסום בהשמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים