ש' ואח' נ' כלב

לפניי תביעה למתן צווי עשה ומניעה ופיצויים, במסגרת סכסוך שכנים.

הצדדים ועיקר הטענות

1. שתי חלקות (בגוש 7422), ברחוב xx בתל-אביב, עומדות ביסוד המחלוקת שלפניי. על אחת מהן (חלקה 2) עומד בית משותף. התובעת, קשישה בת 87, מתקשה בניידות, היא בעלת זכויות באחת מן הדירות שבבית המשותף. בעלה המנוח של התובעת, אף הוא נמנה על מגישי התביעה, נפטר למרבה הצער במהלך ניהול המשפט. לא דווח על זהות יורשי עיזבונו. ביטוי לכך ייתן בפסקה החותמת את פסק-הדין.

    

2. על החלקה האחרת (חלקה 3) בנוי בית פרטי. אליסף כלב הוא בעל הזכויות בבית. הנתבע, בנו, גר עמו בבית.

    

3. בין הבית המשותף לבית הפרטי עובר שביל גישה מרוצף (להלן – שביל הגישה). רוחבו, ברוב אורכו, כשני מטרים. הגישה היחידה לדירות בבית המשותף ולבית הפרטי היא באמצעות אותו שביל. בשנים האחרונות הפך שביל הגישה מוקד למחלוקות. קביעות על אודותיו נקבעו בפסק-דינו של כב' השופט י' דלוגין בת"א (שלום ת"א) 54397-06-13 כלב נ' גבריאלי (25.6.2017) (התובע בהליך זה היה אביו של הנתבע, אליסף כלב; הוא עתר כנגד שכניו – בעלי דירות בבית המשותף, בהם התובעים בהליך הנוכחי, להריסת מחסן ולהדרת שכניו מהשימוש ב"חלקו" בשביל הגישה) (להלן – פסק-הדין) (יודגש כי הגדרת "שביל הגישה" בפסק דין זה כוללת את אותו אזור שבית המשפט הגדיר בפסק-הדין כ"מבואה", כאמור בסעיף 7 לפסק-הדין).

    

4. התובעים ביקשו להורות לנתבע להימנע באופן קבוע מהנחת מטרדים ומפגעים בשביל הגישה (כגון: סורגים, אופנוע, אדניות וכל דבר אחר), וליתן צו עשה להריסת קיר בלתי חוקי שבנה הנתבע או מי מטעמו בשביל הגישה. כמו כן, הם עתרו בבקשה לחייב את הנתבע לשלם להם פיצוי על סך של 150,000 ₪, בגין מעשים מטרידים (עוגמת נפש, אי-נוחות, אובדן זמן בגין הטיפול אל מול הנתבע וכיוצא באלה).

5. הנתבע טען כי דין התביעה להידחות בהיעדר יריבות בין התובעים לבינו (בהינתן העובדה כי אביו הוא הבעלים של הבית הפרטי), וכן כי הסמכות לדון בתביעה מסורה לבית המשפט המחוזי (לו נתונה הסמכות לדון בנושאי בעלות במקרקעין). הוא הוסיף כי הקטנוע שלו מוצב בתחומי חלקה 3 (החלקה של אביו), וכן טען לחוסר תום לב של התובעים ולדחיית התביעה כולה. הוא הדגיש כי אין במעשיו כדי להגביל את אפשרויות הגישה של התובעים אל דירתם, שהרי עם הריסת מחסן שהיה במקום (מחסן שהוקם לפני עשרות שנים בשביל הגישה, והצר את המעבר בו) – ושנהרס על-פי פסק-הדין – המעבר רחב דיו כדי לאפשר גישה לדירת התובעים, על-אף הקטנוע שהציב הנתבע בשביל הגישה. לגבי הקיר שהתובעים עתרו להריסתו, טען הנתבע כי אביו ולא הוא היה מי שבנה, זאת לפני עשרות שנים, וכן כי השטח המגודר בקיר רשום בלשכת רישום המקרקעין כחלק מחלקת האב.

    

   הקביעות בפסק-הדין הנוגעות לשביל הגישה ולמחלוקת בהליך הנוכחי

   * ההדגשות אינן במקור.

6. בפסק-הדין הורה בית המשפט (כב' השופט י' דלוגין) על הריסת המחסן, והוא אכן נהרס. עתירת אבי הנתבע להגבלת השימוש בשביל הגישה – נדחתה. כך קבע לגביו בית המשפט בפסק-הדין:

    

   "לפני עשרות שנים רבות, שתי החלקות הנ"ל (2 ו-3) היוו מגרש אחד ולאחר מכן נעשה הפיצול. בין שני הבניינים, שכל אחד כאמור עומד על חלקה אחרת ונפרדת, עובר שביל מרוצף, שהכניסה אליו הנה מרח' xx, שרוחב חלק ניכר ממנו הנו כ- 2.03 מטר [...]" (סעיף 6 לפסק-הדין); "לאחר 12.55 מטר מהכניסה לשביל מרח' xx [...] ובחלק העורפי של השביל והבניינים, השביל הופך רחב יותר, בשל המבנה הגיאומטרי של הבניינים, אשר משתנה באותו קטע ואשר כתוצאה מכך, מרחיק את קווי הבניינים אחד מהשני באותו מקום ויוצר בסוף השביל שטח שצורתו דומה יותר למרובע (מאשר מלבן צר, כצורת השביל עד לאותו קטע). השטח המרובע הנ"ל ייקר[א] להלן: "המבואה"" (סעיף 7 לפסק-הדין).

   "שביל הכניסה משמש דרך יחידה לכניסת התובע, מרגלית וש. לדירותיהם" (סעיף 10 לפסק-הדין).

   "[...] קו הגבול עובר בצורה אלכסונית על השביל, באופן שבתחילת השביל, בכניסה מרח' xx, מרבית או חלק ניכר של השביל, מצוי בחלקת התובע וככל שמתקדמים לכיוון העורף של הבניינים וסוף השביל, המרחק בין קו הבניין של חלקת הנתבעים לגבול גדל, כאשר גם בסוף חלק השביל שרוחבו 2 מ' וממש לפני המבואה, המרחק בין קו הבניין של הנתבעים לקו הגבול בין החלקות קטן יותר מהמרחק של קו בניין התובע לקו הגבול [...]" (סעיף 12 לפסק-הדין).

   "משלא נמצא פתרון בעניין המטרדים [...] החליטו התובע ובנו, כי הפתרון למצוקתם יימצא בהקמת גדר לאורכו של הגבול העובר בשביל וכך ייווצר חיץ, בין ביתו של התובע ולבין ביתם של הנתבעים, שם מצוי הבר וכן מחסן המריבה" (סעיף 26 לפסק-הדין); "התובע ובנו אף הקימו גדר חלקית מעין זו, אם כי לא לכל אורך השביל. מכיוון שהגדר הוקמה ללא היתר, ונוכח תלונותיהם של ש., העירייה דרשה את הסרתה והתובע ובנו נאלצו להיענות לכך" (סעיף 27 לפסק-הדין).

   "ביום 29.3.16 ניתנה החלטה סופית של וועדת הערר, אשר ביטלה את החלטתה היא מיום 13.2.14, דחתה את הערר וקבעה כי לא תותר הקמת הגדר, גם לא בכפוף להריסת חריגות הבניה בחלקת התובע וזאת נוכח רוחב השביל וחסימת המעבר לדירת ש." (סעיף 33 לפסק-הדין); "להלן עיקרי ההחלטה: "[...] אין כל הגיון תכנוני בהקמת הגדר המבוקשת [...] לא ניתן להתיר הקמת הגדר, הן מהטעם כי הקמתה תביא לחסימת הדרך אל מהלך המדרגות המוביל אל בית המשיבים, המצוי בעורף החלקה שכן גדר כמבוקש תותיר רווח של כ-20 ס"מ כמעבר בשל בליטת מחסן בקומת הקרקע, והן מאחר ושני שבילי הגישה הצרים שייווצרו כתוצאה מהקמת הגדר, אינם מרווחים הראויים לשמש כשבילי כניסה לבניינים. [...] משלא יוותר מרווח, בוודאי לא מרווח תקני, המאפשר מעבר חופשי אל מהלך המדרגות המוביל אל בית העוררים, אין להתיר את המבוקש" (סעיף 34 לפסק-הדין).

   "דין העתירה למנוע מהנתבעים לעשות שימוש, לצרכי מעבר, בחלק השביל הנמצא בחלקת התובע, להידחות, הן לגבי חלק השביל שרוחבו כ 2 מ' והן בחלק השביל הרחב יותר באזור המבואה" (סעיף 55 לפסק-הדין); "[...] הצדדים ראו את השביל במהלך כל השנים כשביל משותף וכי רק בשנים האחרונות, כאשר החלו המטרדים מבתי העסק הסמוכים, החליט בנו של התובע לסגור את חלק השביל המצוי בחלקת התובע באמצעות גדר [...]" (סעיף 56 לפסק-הדין); "[...] השימוש בשביל כשביל משותף לצרכי מעבר במשך עשרות שנים, יוצר מניעות והשתק מלשנות כיום את אותה הסכמה שקיבלה ביטוי בהתנהגות ארוכת שנים" (סעיף 57 לפסק-הדין); "[...] []הצו המבוקש, בנסיבות העניין, אינו ריאלי, אינו ישים ויתרה מכך, לדידי, דרישתו מצד התובע ובנו הנה, בנסיבות, בלתי סבירה בעליל, שלא לדבר על כך שמתן הצו לא ישיג תכלית כלשהי וזאת שעה שוועדת הערר סתמה את הגולל על כל אפשרות להקמת גדר באמצע השביל ובצדק" (סעיף 58 לפסק-הדין); "מדובר כאמור בשביל שרובו צר ביותר (כ-2 מטר), התחום משני צדיו בקירות הבתים. השביל, אחד הוא ואינו מחולק לשני חלקים. [...] קו הגבול בין החלקות, אינו עובר באמצע השביל ועל כן אינו מחלק אותו שווה בשווה, מטר לכל צד. [...] קו הגבול עובר בצורה אלכסונית [...]" (סעיף 59 לפסק-הדין).

   "מאחר והגבול בין החלקות לא מסומן ולא יסומן, נוכח החלטת ועדת הערר, הרי שחיוב הצדדים לעשות שימוש כל אחד רק בחלק השביל השייך לו, הצר כל כך ממילא בצד הנתבעים ואשר הגבול שלו אינו נראה לעין, הנו בלתי ישים ובלתי אכיף" (סעיף 65 לפסק-הדין); "ואם תאמר כי ניתן לסמן את הגבול על ידי צביעת קו הגבול על גבי מרצפות השביל, נחזור לנימוקים האחרים שהובאו לעיל ועוד יובאו להלן, בדבר העדר תכלית וצורך להגביל את המעבר לשני הצדדים למטר אחד, לא כל שכן לפחות מכך עבור הנתבעים נוכח קו הגבול האלכסוני, מקום שכולם יכולים לעשות במקביל וללא הפרעה או גרימת אי נוחות לאחר, שימוש בשביל כולו" (סעיף 66 לפסק-הדין).

   "גם באזור המבואה אין מקום להגביל את השימוש (לצרכי מעבר) של כל צד בשביל, אך ורק לחלק השביל שנמצא בחלקתו הוא. אמנם, באזור המבואה, השביל רחב יותר ועל אחת כמה וכמה לאחר שייהרס המחסן [...]. עם זאת, גם חלק זה של השביל הנו צר וקטן באופן יחסי ושעה שוועדת הערר לא התירה הקמת גדר גם לא בחלק זה, ממילא לא תצמח תועלת לתובע מהגבלת השימוש לצרכי מעבר כמבוקש ומנגד תגרם אי נוחות מיותרת לש. בעיקר, שהם אף רכשו זיקת הנאה לצרכי מעבר בשביל ולרבות בחלק זה של השביל, כפי שעוד יפורט" (סעיף 67 לפסק-הדין).

   "לצערי, התובע ובנו אינם מפנימים את העובדה כי בסופו של דבר, גם אם השביל בנוי בחלקו על חלקת התובע ובחלקו על חלקת הנתבעים, מדובר בשביל שנוצר משולי החלקות ההדדיות ש"מבצבצות" מעבר לקו הבניינים, שכל מטרתו וקיומו מלכתחילה, נועד לאפשר כניסה לשני הבניינים, לזה המצוי בחלקת התובע מחד ולזה המצוי חלקת הנתבעים מאידך, כשאין כניסה אחרת לבניינים אלה. במובן זה ועל רקע רוחבו של השביל כנזכר לעיל, השביל, מבחינת מהות השימוש בו, הנו, אפוא, שביל משותף לצרכי מעבר לכל דבר ועניין" (סעיף 74 לפסק-הדין); "[...] על המקרה דנא, על נסיבותיו המיוחדות, חל סעיף 14 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 [...]" (סעיף 75 לפסק-הדין).

   "[...] השימוש של הנתבעים בשביל כולו לצרכי מעבר, לרבות בחלק המצוי בחלקת התובע, לא גורם להפרעה כלשהי לשימוש של התובע ובנו בשביל כולו או בחלקו הנמצא בשטח החלקה שלהם, לצרכי מעבר דומה [...]" (סעיף 77 לפסק-הדין); "[...] עצם הבעלות של התובע בחלק מרוחבו של השביל לכל אורכו, אין בה כדי להצדיק גרימת נזק או אי נוחות לנתבעים, על ידי קביעת איסור, בלתי סביר ובלתי דרוש ממילא, על עשיית שימוש במחצית השביל המצוי בחלקת התובע, שביל שהנו מלכתחילה צר ביותר" (סעיף 78 לפסק-הדין).

   "כאן המקום גם להתייחס להתנהלותו של דוד, בנו של התובע, אשר נראה כי על פיו יישק דבר. מחומר הראיות שהוצג, עולה כי הלה נקט במעשים מכוונים, כדי להפריע בצורה ממשית לזוג ש. לעבור בשביל, בקטע שבו נמצא המחסן, כגון על ידי החניית האופנוע שלו דווקא שם ועל ידי בניית כלוב מברזל במקום [...]. כלוב הברזל פורק, אולם חלקיו נותרו במקום והגם שהם מונחים בשטח השביל במבואה המצוי בחלקת התובע, הם מפריעים בבירור למעבר של ש. לביתם, שכן גם האופנוע של דוד מוצב במקום" (סעיף 79 לפסק-הדין); "[...] לכל הפחות לגבי ש., ניתן לקבוע כי גם עומדת להם זיקת הנאה מכוח שנים, המקנה להם את זכות המעבר גם בחלק השביל המצוי בחלקת התובע" (סעיף 83 לפסק-הדין); "לפיכך, הוכחו כל התנאים לקיומה של זיקת הנאה שרכשו ש." (סעיף 86 לפסק-הדין).

   "[...] הנתבעים רשאים לעשות שימוש בשביל כולו, לצרכי מעבר" (סעיף 87 לפסק-הדין); "[...] מסקנתי הנ"ל, שריריה וקיימת, גם אם מצאתי מקום להורות על הריסת המחסן [...]" (סעיף 88 לפסק-הדין).

7. צו מניעה ארעי ולאחריו זמני: בהחלטתו מיום 14.1.2018 נתן בית המשפט (כב' השופט א' צימרמן) צו ארעי האוסר על הנתבע להציב את אופנועו וכן אדניות בשביל הגישה. אשר לכלוב הסורגים: הבקשה ליתן צו ארעי לגביו נדחתה, מאחר ומדובר במצב שהיה קיים מזה ארבע שנים, ועתירה להסרתו אינה יכולה להיות עניין למתן צו זמני אלא להליך העיקרי. בהחלטה מיום 26.3.2018, שניתנה לאחר דיון במעמד הצדדים (להלן – ההחלטה), סקר בית המשפט את ההליכים הרבים הנוגעים לאותו שביל גישה. בסיומה קבע בית המשפט כי הצו הארעי, האוסר על המשיב הצבת אופנוע, אדניות או כל מכשול חדש אחר בשביל הגישה, הופך לזמני, ויעמוד בתוקפו עד להחלטה אחרת בהליך העיקרי.

    

   בהחלטה ציין בית המשפט, בין היתר, כי היה בפסק הדין – שהוא חלוט – לכאורה לייתר כל מחלוקת עתידית. בית המשפט ציין: "[...] לעת הזו פסק הדין חלוט וברור בעינו: זיקת הנאה, זכות מעבר שאין להגבילה, ומשיב שעיסוקו בהצרת צעדיהם של שכניו ללא כל צורך" (פס' 7 להחלטה); וכן:

    

   "כעולה מפסק הדין בהליך האזרחי הקודם, וכמשתקף מן ההחלטות בהליכי ההטרדה המאיימת, הרי שהתנהלות המשיב עד הנה לימדה כי הוא לכאורה תר אחר דרכים להקשות על המבקשים. כך עולה גם מן העובדה שיומיים בלבד לאחר פקיעת הצו האחר שב המשיב להצבת חפצים בשביל הגישה. לכאורה, היות המבקשים בני 85 ו-90, סיעודיים, ונזקקים לצאת לטיפולים רפואיים ללא הפרעות, אינה גורעת מנחישותו של המשיב להדגים את בעלותו (וליתר דיוק, של אביו) בצד "שלו" של המקרקעין, גם אם הדבר כרוך בקושי ניכר למבקשים ובני משפחתם המנסים לסייע בידם. התנהלות זו יוצרת חשש כבד שכל ניסיון ליצור קו הפרדה – שממילא אין לו דבר וחצי דבר עם קו הגבול האמיתי החוצץ בין שתי החלקות – סופו ביצירת מטרדים חדשים ומגוונים מצדו של המשיב. שומה על בית המשפט למנוע זאת, ולסייע לקשישים חולים ולבאים לעזור בידם כי אינם צפויים לכל הפרעה חדשה, מכל מין וסוג, מצדו של המשיב. זכותם של המבקשים לחיות את חייהם ללא הפרעות וטרדות פיזיות או נפשיות מיותרות, ודאי במצבם הבריאותי הרופף" (פס' 8 להחלטה).

   ובהמשך: "לא בה כל הסבר איזה נזק ייגרם למשיב אם יימנע ממנו מלהציב עוד מטרדים מגוונים בשביל המעבר המשותף" (פס' 9 להחלטה); "הסתמכותם (של התובעים – י.נ.) עסקה פחות ברוחב המדויק של המעבר אלא יותר בכך שבידם כבר פסק דין הקובע כי בשביל אמורה להיות זכות מעבר בלתי מוגבלת, ובכך שהמשיב מציב בכל פעם מחדש מטרדים חדשים על מנת להצר את צעדיהם, ועם זאת אין להסכין" (פס' 10 להחלטה).

8. סקרתי בהרחבה את הוראות פסק-הדין – שהוא חלוט, כמו גם את הקביעות הלכאוריות בהחלטה (קביעות שניתן כבר עתה לומר, לאחר שמיעת ההליך כולו – כי הן משקפות באופן מלא את מסקנת בית המשפט ואת ההתרשמות מהנתבע), כדי להבהיר, כי עיקר המחלוקת בין הצדדים הוכרע זה מכבר בפסק-הדין.

    

9. הצדדים הגישו את ראיותיהם בהליך: התובעת – תצהיר מטעם בתה; הנתבע – תצהיר הנתבע, תצהיר אביו ועדות עד מומחה – מהנדס ומודד מוסמך מחמוד מצארוה. המצהירים נחקרו חקירה שכנגד והצדדים הגישו סיכומים בכתב. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי.

   דיון

10. מעשה בית דין: פסק-הדין ניתן בתביעה שהגיש אביו של הנתבע כנגד התובעים בהליך הנוכחי ואחרים. האם הוא מחייב גם את הנתבע, שלא היה צד לאותה התדיינות? לשאלה זו יש להשיב בחיוב. בין התובע בהתדיינות הקודמת לנתבע בהתדיינות הנוכחית קיימת "קרבה משפטית" (privity) (ראו יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 621-596 (2015)). מקורה בקרבה משפחתית: התובע בהתדיינות הקודמת הוא אביו של הנתבע בהתדיינות הנוכחית (שם, בעמ' 599, 617, 620). הנתבע מתגורר בבית (בחלקה 3) ברחוב xx בתל-אביב, עם אביו. הוא מחזיק, עם אביו, באותו הבית. בנוסף, הוא הרוח החיה מאחורי סכסוך השכנים. בית המשפט (כב' השופט י' דלוגין) הגדיר אותו כמי אשר "נראה שעל פיו יישק דבר", "ואשר עולה כי הלה נקט במעשים מכוונים, כדי להפריע בצורה ממשית לזוג ש. לעבור בשביל, בקטע שבו נמצא המחסן, כגון על ידי החניית האופנוע שלו דווקא שם ועל ידי בניית כלוב מברזל במקום" (סעיף 79 לפסק-הדין). כמו כן, הקשר בין ההליכים ברור. הנתבע היה הגורם ששלט בניהול ההתדיינות הקודמת (שם, בעמ' 607-606; "זר ששולט, הלכה למעשה, בניהול ההליך יהיה קשור בתוצאותיו במעשה בית דין, גם אם הוא עצמו לא היה צד פורמלי להליך"), והוא הגורם שלאחר פסק-הדין שהכריע את אותה התדיינות, היה מי שחולל את הצורך בניהול ההתדיינות הנוכחית. כל אותן פעולות בגינן הוגשה התביעה הנוכחית נעשו על-ידו. בכך יש לראות משום "הסכמה משתמעת של זר להיות קשור בהליך שהוא אינו צד לו, הנלמדת מהתנהגותו של הזר ומן הנסיבות" (שם, בעמ' 601). בנוסף, לנתבע היה "אינטרס כספי או רכושי בתוצאותיו" של ההליך הקודם (שם, בעמ' 607; "האינטרס גם יכול להיות עקיף, כגון האפשרות שהזר עתיד לתבוע או צפוי להיתבע בשל נסיבות דומות לאלו שהן נשוא ההתדיינות"). קיימת, אפוא, יריבות ישירה בין התובעים לנתבע – אף שהוא אינו בעלים בחלקה מס' 3 אלא אך מחזיק, והוראות פסק-הדין מחייבות גם אותו, מכוח הקרבה המשפטית בינו לבין התובע בהתדיינות הקודמת. עם זאת, טענת היעדר יריבות שהעלה הנתבע נכונה להיבט אחד: דרישת התובעים להורות על הריסת הקיר. אעמוד על כך בפרק המתייחס לסעד כאמור.

     

11. סמכות עניינית: אין ממש בטענת הנתבע בדבר היעדר סמכות עניינית. עסקינן בתביעה שעניינה שימוש וחזקה, על כל הכרוך והמשתמע מכך (ראו רע"א 4991/03 ג'מיל נ' לוי, נז(5) 556 (2003) ("תביעה שעניינה עוולת המטרד ליחיד, עוולה שהאינטרס המוגן על-ידיה הוא זכות השימוש הסביר של אדם בנכסו, היא תביעה בדבר שימוש במקרקעין. הסמכות לדון בתובענה בגין מטרד ליחיד נתונה לבית-משפט השלום כאשר מתבקש סעד שמטרתו הסרת המטרד").

     

12. התיישנות ושיהוי: התביעה לא התיישנה ולא חל שיהוי בהגשתה. המקרקעין הם מוסדרים. לפיכך, כאשר עתרו התובעים בתביעה לממש את זכותם בשביל הגישה, לא עמדה לנתבע טענת התיישנות, וזאת נוכח הוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. בנוסף, עילת המטרד, שעניינה אי נוחות והפרעה שנגרמו לתובעים לאחר שהנתבע הציב אופנוע וחפצים שונים בשביל הגישה, החלה להתגבש כשנה וחצי לפני הגשת התביעה, היינו בשנת 2016 (ראו סעיף 4 לכתב התביעה). גם מן הטעם הזה דין טענת ההתיישנות להידחות. לעניין טענת שיהוי בעניין שביל הגישה: זהו אינו הליך ראשון שהם נאלצו לנקוט. אין לקבל אפוא את טענת השיהוי. אשר לטענת השיהוי, ככל שהיא מתייחסת לסעד הריסת הקיר, משנדחתה התביעה למתן סעד כאמור (על כך ראו להלן), מתייתר הצורך להוסיף ולהידרש לכך.

    הריסת הקיר

13. בכתב התביעה טענו התובעים, כי "הנתבע או מי מטעמו בנו בשטח המעבר המשותף קיר בלתי חוקי כמפורט לעיל, כך שהנתבע ניכס לעצמו מבלי לקבל את הסכמת הדיירים, כ-40 מ"ר מהשטח המשותף" (סעיף 39 לכתב התביעה); כן נטען כי בנייתו מהווה "הפרה בוטה של החלטת אסיפת בעלי המניות מיום 2.1.1962" (סעיף 43 לכתב התביעה).

     

    ככל שמבוקש להסתמך על פסק-הדין – אין בו כדי לסייע לתובעים. כך קבע בית המשפט בפסק-הדין לעניין "הקיר":

     

    "לפני סיום, אציין כי אני ער לטענות הנתבעים בדבר בנייה בלתי חוקית של התובע בחלקתו אשר כבר הזכרתיה לעיל. טענה זו מגובה לכאורה בדברים שצוינו בהחלטת הועדה המקומית ולרבות ועדת הערר. עם זאת, מהחומר שמונח לפני, עולה כי מדובר בבנייה בלתי חוקית בשטח התובע, אשר נמצא מאחורי הקיר שתוחם את המבואה בצד החלקה של התובע" (סעיף 116 לפסק-הדין); "לא הובאה ראיה ממשית, אם בכלל, לכך שהקיר הנ"ל עצמו, הנו בלתי וחוקי וכי הקמתו צמצמה את שטח המבואה. מעיון בתשריט הבית המשותף ובשאר המפות, נראה לכאורה כי הקיר הנ"ל הנו קיר מקורי" (סעיף 117 לפסק-הדין; ההדגשה אינה במקור).

14. אין מקום להידרש לסעד בדבר הריסה של קיר, כבר מהטעם כי הבעלים הרשום של חלקה 3, אביו של הנתבע, אליסף כלב, ש"הקיר" לכאורה שייך לו, לא צורף כנתבע. בעניין זה – היה הכרח לכלול בתביעה את האב. לבעל הזכויות – לו באופן אישי – זכות להישמע בהליך, בהיותו מי שעשוי להיפגע באופן אישי מתוצאת ההליך, לו היה סעד ההריסה מאושר. היעדרו בהליך של בעל הזכויות נזקף לחובת התובעים, ולמעשה – יש באמור כדי לחרוץ את גורל התביעה להריסת הקיר. אדגיש, כי אין די בעצם העובדה שהאב – בעל הזכויות הרשום – העיד בהליך. נוכחותו בהליך כעד לחוד וכבעל דין לחוד.

     

15. בנוסף, ולמעלה מהדרוש, אבהיר כי לא עלה בידי התובעים להוכיח ולבסס את המסכת העובדתית הנוגעת לקיר: מתי נבנה הקיר (לפני 15 שנה, לטענת התובעת (פרוטוקול מיום 12.3.2018, עמ' 5, ש' 4); או לפני כ-50 שנה, לטענת הנתבע (עמ' 16, ש' 5-4)); מי בנה אותו ("הנתבע או מי מטעמו" (סעיף 39 לכתב התביעה); אביו של הנתבע או מטעם האב (עמ' 15, ש' 23-16; עמ' 16, ש' 9-1)); היכן בדיוק נמצא אותו חלק קיר שמבוקש להרוס – היכן מתחילה אותה בנייה לא חוקית והיכן היא מסתיימת. לכל השאלות הללו לא ניתן מענה ברור, חד והחלטי. השערות, הערכות וכיוצא באלה – אין די בהן כדי להקים עילה לזכות בסעד של הריסת קיר. לעניין זה, לא היה די בעדות יחידה של עדת התביעה.

     

16. בהחלטת וועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה מחוז תל-אביב, מיום 29.3.2016, צוין: "לכך נוסיף עוד כי התוצאה אליה הגענו ראויה אף לאור העובדה כי קיימת בניה לא חוקית בחלקה נשוא הבקשה, כאשר מרבית הבנוי בחלקה האחורי בנוי ללא היתר" (עמ' 5 למעלה; נספח 2 לתצהיר עדת התביעה). האם "הקיר" הנו חלק מאותה בניה לא חוקית? ראיות לא הובאו.

     

17. אשר למסמך אסיפת בעלי המניות מיום 2.1.1962 (ראו האמור בסעיף 7 למסמך; נספח 11 לתצהיר עדת התביעה), אין באמור בו כדי לתרום לעמדת התביעה: לא ברור מיהם כל בעלי המניות, ולא עולה מהמסמך בבירור כי הוא חל גם ביחס לבעלי הזכויות במקרקעין עליהם ממוקם "הקיר" (ולא רק ביחסים הפנימיים שבין התובעים לבעל המניות האחר – מר מנחם גבריאלי). ממילא, לא הובאו ראיות ולא הובא טיעון מקיף המתייחס לתוקפו המשפטי של אותו מסמך גם לאחר השינויים התכנוניים במקרקעין.

     

    אשר לבורות הביוב ומיקומם: אין די בטיעון כללי, שלפיו מיקומם הנטען של פתחי בורות הביוב (לטענת התובעים - מצדו השמאלי של הקיר, היינו – במקום שהגישה אליהם נתונה לנתבע ואביו בלבד), מעיד על כך ש"הקיר" נבנה באופן בלתי חוקי ושהריסתו מתחייבת.

     

18. העתירה להריסת "הקיר" – נדחית.

     

    האופנוע, האדניות וכלוב הסורגים

19. שביל הגישה (כאמור, "המבואה" היא חלק מהשביל) "משמש דרך יחידה לכניסת התובע [אבי הנתבע], מרגלית וש. [התובעים] לדירותיהם" (סעיף 10 לפסק-הדין). רשויות התכנון קבעו כי "לא ניתן להתיר הקמת הגדר, הן מהטעם כי הקמתה תביא לחסימת הדרך אל מהלך המדרגות המוביל אל בית המשיבים [התובעים]" (סעיף 34 לפסק-הדין). נפסק כי "הגבול בין החלקות לא מסומן ולא יסומן" (סעיף 66 לפסק הדין), לתובעים "עומדת להם זיקת הנאה מכוח שנים" (סעיף 83 לפסק הדין) והם "רשאים לעשות שימוש בשביל כולו, לצרכי מעבר" (סעיף 87 לפסק הדין). אשר לאותו חלק רחב יותר בשביל הגישה ("המבואה"), בית המשפט הדגיש כי "גם באזור המבואה אין מקום להגביל את השימוש (לצרכי מעבר)", אף ש"באזור המבואה, השביל רחב יותר ועל אחת כמה וכמה לאחר שייהרס המחסן", שהרי "גם חלק זה של השביל הנו צר וקטן באופן יחסי" (סעיף 67 לפסק הדין). בית המשפט הדגיש: "מסקנתי הנ"ל, שרירה וקיימת, גם אם מצאתי מקום להורות על הריסת המחסן" (סעיף 88 לפסק הדין).

     

20. הקביעה החלוטה, כי התובעים "רשאים לעשות שימוש בשביל כולו, לצרכי מעבר", חורצת את גורל התביעה, בכל הקשור לאופנוע, האדניות, כלוב הסורגים – וכל מפגע ומטרד אחר. "בשביל כולו" נאמר, ולא בחלק הימנו, בחלקו הימני, במרכזו וכיוצא בזאת.

     

    זכות המעבר – שהיא כעת זכות חלוטה – לא סויגה. היא כללית, רחבה וחד משמעית. היא נסמכת על מספר אדנים: (א) דין שמשקף את המצב הייחודי במקום, מבנה שביל הגישה, ההתנהלות במהלך שנים רבות וכיוצא באלה שיקולים שפורטו בפסק הדין; (ב) קיומה של זיקת הנאה; (ג) אופיו, טיבו וטבעו של הנתבע (ראו, לדוגמה, סעיף 79 לפסק-הדין).

     

    גם אם אניח כי לעת הזו ברור לנתבע כי הצבה של אופנוע או אדניות במרכזו של השביל (מתוך ניסיון להציב "גבול" במיקום שהנתבע רואה כקו הגבול שבין החלקות, אף שהאמור עומד בסתירה מוחלטת לפסק-הדין) אינה אפשרית, וכוונתו היא להעמיד את האופנוע בצדו השמאלי של שביל הגישה – בסמוך או בצמוד לקיר ביתו של אביו, הרי שגם את זאת אסר בית המשפט בפסק-הדין. גם חלקו השמאלי ביותר של שביל הגישה הוא חלק בלתי נפרד מהשביל. גם בו זכאים התובעת ובני ביתה לפסוע, בין אם מאחר שזהו רצונם במועד נתון, בין אם קיים צורך במעבר של צוות רפואי עם מיטה או כיסא גלגלים, ובין אם מחמת התקהלות שקיימת במועד המעבר בחלקו הימני של שביל הגישה או במרכזו.

     

    בסיכומיו התייחס הנתבע לרוחבו של שביל הגישה, בחלקים הצרים שבו וגם בחלק הרחב יותר (המבואה), במידותיה של המבואה לאחר הריסת המחסן, בממצאי ומסקנות חוות דעת המודד מטעמו וכן למשמעות הנלווית להיותו של אביו בעלים של הזכויות בחלקה 3. כאמור – לכל אלו ניתנה התייחסות ברורה, מלאה ומפורטת בפסק-הדין. הוראותיו אמורות לייתר כל מחלוקת עתידית (ראו גם הערת כב' השופט א' צימרמן, בעמ' 1 להחלטה). איני רואה מקום לשוב ולהידרש לטענות.

     

    גם אם היה מקום לסייג, בדרך של פרשנות, את הוראותיו של פסק-הדין, ולקבוע, לדוגמה, כי הצבה של פריטים שונים בחלקו השמאלי של שביל הגישה, בצמוד לקיר ביתו של אבי הנתבע, אינה עולה כדי הגבלה על זכות השימוש של התובעת בשביל הגישה כולו, הרי שבנסיבות העניין – לאחר שבית המשפט (כמו גם מותבים קודמים שנדרשו להתנהלות הנפשות הפועלות במקום) התרשם מאופיו, טיבו וטבעו של הנתבע – כמו גם התנהלותו בעבר, שיש בה כדי לחזות את התנהלותו העתידית – אין מקום לעשות כן. ניסיונות שנעשו בדיון לקדם הסכמות (ברוח הדין החל על שימוש סביר ברכוש המשותף, כאמור בהוראת סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין); כל שותף רשאי "להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר"; ראו הגדרת הביטוי "רכוש משותף" בסעיף 52 לחוק האמור) – לא צלחו. שוכנעתי, באופן מובהק וחד משמעי, כי כל פתח שייפתח – ולו צר ביותר – לאפשר שימוש ייחודי כלשהו של הנתבע בשביל הגישה, ישמש אותו להערמת קשיים על התובעת, להכביד עליה, להטריד אותה ולצער אותה, מתוך ניסיון להרחיב את זכות השימוש במקום ולהצר את שביל הגישה, שלא לתכלית ראויה. הוא עשה כן בעבר וקיים חשש ממשי כי הוא יעשה כן גם בעתיד. הוא עשה כן, מאחר והוא לא הפנים את הוראות פסק-הדין והוראת הדין – שבית המשפט אף הפנה אליה בפסק-הדין (בסעיף 75 לפסק-הדין), שלפיה "בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר" ("הגבלת זכויות", סעיף 14 לחוק המקרקעין).

     

    ניתן לעמוד על התנהלות הנתבע וההתנהלות הצפויה ממנו אם לא יינתן צו מניעה בהתאם למבוקש, מעיון בתמונה שבה נראים חלקיו המפורקים של כלוב הסורגים (נספח 3 לתצהיר עדותה של עדת התביעה). אין כל הסבר רציונלי להצבת חלקיו המפורקים של כלוב הסורגים (כשהם שעונים על קיר ביתו של האב, ויוצרים מעין מחסן מאולתר) בשביל הגישה. אין בהם תועלת כלשהי לנתבע – זולת הפרעה לתובעת ובני ביתה. האדניות שהוצבו במקום אף הן הוזנחו. כל תועלת או נוי לא צמחה מהן. עיון בתמונות שהוצגו מעלה כי האופנוע הוצב במקום במרחק מה מקיר ביתו של האב, למעשה – מימין לאותו כלוב סורגים. אף זאת, תוך ניסיון להוסיף ולהצר את שביל הגישה, שהוא ממילא צר.

     

    אין די בטענה כללית כי החניית האופנוע במקום מסייעת לאבי הנתבע, בהינתן מצבו. סיוע לאב לא יוכל להיעשות על חשבון פגיעה באחרים. שביל הגישה אינו כביש, ואין הצדקה להחנות את האופנוע במקום. ממילא, במענה לשאלה האם יש מניעה מהעמדת האופנוע מחוץ לשביל הגישה השיב אביו של הנתבע: "אין לי בעיה של הליכה" (עמ' 17, ש' 6).

     

     

21. לסיכום פרק זה, אשוב ואפנה להוראה בפסק-הדין שדנה באותם מפגעים ומטרדים:

     

    "כאן המקום גם להתייחס להתנהלותו של דוד, בנו של התובע, אשר נראה כי על פיו יישק דבר. מחומר הראיות שהוצג, עולה כי הלה נקט במעשים מכוונים, כדי להפריע בצורה ממשית לזוג ש. לעבור בשביל, בקטע שבו נמצא המחסן, כגון על ידי החניית האופנוע שלו דווקא שם ועל ידי בניית כלוב מברזל במקום [...]. כלוב הברזל פורק, אולם חלקיו נותרו במקום והגם שהם מונחים בשטח השביל במבואה המצוי בחלקת התובע, הם מפריעים בבירור למעבר של ש. לביתם, שכן גם האופנוע של דוד מוצב במקום" (סעיף 79 לפסק-הדין).

22. בנסיבות כאמור, דין התביעה – בכל הקשור לצו המניעה שהתבקש – להתקבל.

     

    תביעה לפיצוי כספי

23. אין ספק, כי התנהלות הנתבע – כפי שבאה לידי ביטוי בציטוטים המובאים מפסק-הדין – וכפי העולה מיתר הוראות פסק-דין זה, הסבה לתובעים עוגמת נפש משמעותית, אי-נוחות ומטרד. התובע הלך למרבה הצער לבית עולמו במהלך ניהול ההליך המשפטי.

     

24. התובע המנוח הלך לבית עולמו בגיל מבוגר, לאחר מחלקה קשה. התובעת היא אישה מבוגרת. קשישה שמתניידת תוך הסתייעות בהליכון. בתה, הגב' לוי, שמצאתי את עדותה מהימנה, מסייעת לה. על רקע נתוניהם האישיים של התובעת והתובע המנוח, שהם אינם במחלוקת – אני מוצא חומרה יתירה בהטרדת התובעים על-ידי שכנם, הנתבע, במטרדים שאופיים וטבעם להוסיף ולהקשות עליהם עוד יותר את הגישה לדירתם – ניסיונות חוזרים ונשנים להציב "גבול" בין החלקות ולהניח מכשולים בשביל הגישה, ולמעשה – להכביד על חופש התנועה שלהם, כמו גם להטריד את שלוותם. נסיבות כאמור עולות כדי "מטרד ליחיד", כאמור בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (ראו גם ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ, פ"ד ל(3) 785, 795 (1976)), והן מצדיקות לחייב את הנתבע בתשלום של פיצוי כספי לתובעת וליורשי עיזבון התובע המנוח.

     

25. לא מצאתי מקום לפסוק פיצוי בגין פגיעה בפרטיות, אגב הצבת מצלמה שמופנית אל עבר דירת התובעים. הנסיבות הקשורות עם הטיעון כאמור (בסעיף 8 לכתב התביעה) לא הוכחו באופן מספק (טיעונים נוספים שבאו בתצהיר עדת התביעה (בסעיפים 14, 16 ו-17 לתצהיר עדת התביעה), ובהמשך – בסיכומים, לא הובאו על-ידי בחשבון, לאחר שהם לא נטענו בכתב התביעה. ממילא, האמור בהם עולה כדי שינוי והרחבה של חזית המחלוקת).

     

26. שיעור הפיצוי נתון לשיקול דעת בית המשפט, והוא נקבע בהתאם לנסיבות. לאחר בחינה של מכלול נסיבות העניין, אני מעמיד את הפיצוי בשיעור כולל של 35,000 ₪ (ראו, לדוגמה, והשוו: ע"א (מחוזי מרכז) 36987-06-18 תורג'מן נ' סוילם (20.2.2019); ת"א (שלום צפת) 39391-10-15 צדוק נ' טרבלסי (11.1.2020); ת"א (שלום אש') 34211-12-12 בזז נ' סרי (22.3.2015)).

     

     

    התייחסות לטענות נוספות

27. האם התובעת ובעלה המנוח היו צריכים להעיד? תצהיר העדות הראשית מטעם התובעים הוגש טרם פטירתו המצערת של התובע. התובעים הגישו תצהיר אחד – תצהיר של בתם, הגב' אורנה לוי. הנתבע מוצא פסול בכך שהתובעת ובעלה המנוח לא העידו בעצמם להוכחת טענותיהם, בעוד שהוא עצמו העיד וכך גם אביו. לא מצאתי ממש בטענה. בעל דין נדרש להוכיח את טענותיו העובדתיות, אך הוא עצמו אינו חייב להעיד במשפטו. ניתן הסבר מדוע לא הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובעים עצמם (סעיף 4 לתצהיר). הנימוק שהובא מניח את הדעת. הוא סביר, הגיוני ומשכנע. עדותם לא הייתה הכרחית. עמדת התובעים נסמכה על הוראות פסק-הדין, ולמעשה – עדות בתם, הגב' לוי, אינה הראיה היחידה מטעמם בהליך. פסק-הדין הוא הראיה העיקרית. עדותה השלימה את שהיה טעון השלמה, תוספת או הבהרה, וממילא – תימוכין נוספים לעמדת התובעים נמצאו בחקירתם הנגדית של הנתבע והעד מטעמו, אביו.

     

28. תום לב: הנתבע טען כנגד תום ליבם של התובעת ובעלה המנוח. לא מצאתי יסוד לטענה כאמור. האמור בפסק דין זה, הסעדים שהתחייבו וניתנו בגדרו, עמדת בית המשפט בהליך הקודם (כב' השופט י' דלוגין) באשר לנתבע ("[...] התובע ובנו [...] רחוקים מלהיות טלית שכולה תכלת" (סעיף 82 לפסק-הדין)) והמסקנה העולה מסקירת ההליכים המשפטיים, כאמור בהחלטת כב' השופט א' צימרמן בהחלטה, כל אלו מעלים כי התנהלות הנתבע היא שנגועה בחוסר תום לב.

     

    סיכום

29. על הנתבע להימנע מלהניח בשביל הגישה (כהגדרתו לעיל) מטרדים ומפגעים – מכל מין וסוג. אבהיר, למען הסר ספק, כי הצבת אופנוע, אדניות, כלוב סורגים (גם סורגים של כלוב כאמור מפורק) מהווים הפרה של צו המניעה. הנתבע יסיר מטרדים ומפגעים קיימים ויסלקם משביל הגישה עד ליום 22.10.2020.

     

30. התביעה למתן צו עשה להריסת "קיר" – נדחית.

     

31. הנתבע ישלם לתובעת וליורשי עיזבון המנוח, לכולם יחד, פיצוי כספי על-סך של 35,000 ₪.

     

32. הנתבע יישא בהוצאות התובעת ויורשי עיזבון המנוח, על סך של 10,000 (אגרת משפט, הוצאות הכרוכות בהתייצבות לשלושה דיונים לפניי) ושכר טרחת עורך-דין, על סך של 30,000 ₪.

     

33. ב"כ התובעת מתבקש למסור לב"כ הנתבע צו ירושה או צו קיום צוואה בעניינו של התובע המנוח (בהיעדרם – אסמכתה המעידה על זהות היורשים הפוטנציאליים של המנוח), וכן ייפוי כוח מטעם היורשים. תשלומים כספיים שעל הנתבע לשלם ישולמו על-ידו בתוך 60 יום מיום פסק הדין (ובכפוף להצגת אסמכתה בעניין יורשי עיזבון המנוח), שאם לא כן הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

     

    המזכירות מתבקשת לשלוח את פסק הדין אל ב"כ הצדדים.

    ניתנה היום, ו' תשרי תשפ"א, 24 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.