פסק דין בעניין גורלן של זכויות במשק חקלאי אשר לא נערך מסמך בכתב לגביהן

"רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם עומד: על האמת, על הדין ועל השלום, שנאמר: 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם'" (מסכת אבות)

פתח דבר

ביום 1.11.2012 הלכה גב' .... ז"ל לבית עולמה והותירה אחריה משפחה ענפה ומשק במושב ....

בלכתה לא הניחה אחריה צוואה.

מבין שבעת ילדיה, אשר לדאבון הלב שניים מהם הסתלקו מן העולם לפניה, בן אחד מעולם לא עזב את המשק, ונותר להתגורר בו, גם לאחר שנשא אישה והקים משפחה, והוא מתגורר בו עד עצם היום הזה.

לאחר פטירתה התגלעו, למרבה הצער, מחלוקות בין צאצאיה בעניין הזכויות במשק, עת בנה המתגורר בו טוען, כי הוענק לו ע"י האם עוד בחייה בעוד האחרים מכחישים זאת בתוקף.  

כל הניסיונות להביא את הצדדים לפשרה עלו בתוהו, חרף אופי הקרבה המשפחתית ביניהם וחרף הנסיבות האופפות פרשה זו, אשר במישור האנושי-הומני אינן פשוטות כלל ועיקר.

לפיכך, ומשהפניה אל השלום לא צלחה בידינו, אין לנו אלא לפנות אל הדין והאמת ולהכריע על פיהם.   

מה יעלה, אפוא, בגורל הזכויות במשק – זוהי השאלה שבלב פסק הדין שלפנינו.

רקע כללי והשתלשלות העניינים

1. בלב ההליכים שלפניי הזכויות במשק מס' ... במושב ... (להלן: "המשק") אשר רשומות על שם המנוחה, גב' .... ז"ל (להלן: "המנוחה"), כבת רשות.

1. התובע והנתבעים 1, 12, 13, 14 הם אחים וילדי המנוחה;

הנתבעים 2-4 הם ילדיה של בת המנוחה אשר נפטרה לפניה, גב' ... ז"ל;

והנתבעים 6-11 הם ילדיו של בן המנוחה אשר הלך אף הוא לבית עולמו לפניה, מר ... ז"ל.

1. שלושה הליכים התנהלו לפניי בעניינם של הצדדים, וליתר דיוק בעניין המשק:

 א- תמ"ש 30140-12-13 - תביעה לפירוק השיתוף במשק אשר הוגשה ע"י הנתבעים 1-11

     כנגד הנתבעים 12-14 וכנגד התובע.

ב- תמ"ש 64398-09-14 - תביעה שהוגשה ע"י התובע לסעד הצהרתי לפיו הזכויות במשק הוענקו לו במתנה ע"י המנוחה עוד בחייה.  

ג-  תמ"ש 4764-06-16 - תובענה לפי פקודת ביזיון בית משפט אשר הוגשה ע"י הנתבעים

     1-14 כנגד התובע.

1. לית מאן דפליג, כי התובע הוא היחיד מבין ילדי המנוחה אשר מתגורר במשק, הוא ובני ביתו.

1. הישיבה הראשונה בעניין התובענה לפירוק שיתוף (אשר הוגשה תחילה) התקיימה ביום 11.03.2014. במסגרתה טען התובע שבכותרת (שהוא, כאמור, אחד הנתבעים בהליך פירוק השיתוף), כי  הוראות הסכם המשבצת המשולש ותקנון האגודה אינן מתירות פירוק השיתוף במשק. כן טען לקיומו של הסכם שנכרת בעל-פה במסגרתו העניקה לו המנוחה את הזכויות במשק במתנה. התובע אישר, כי אין כל מסמך בכתב המעגן את הסכם המתנה כנטען על ידו, ואף אישר, כי המנוחה לא הניחה אחריה צוואה.

לפיכך ניתן צו מותנה לפירוק השיתוף בהתאם לצו הירושה בכפוף לקבלת עמדתם של המוסדות המיישבים: רמ"י, הסוכנות היהודית ואגודת מושב .....

1. ביום 29.03.2014 הגיש התובע בקשה לביטול צו פירוק השיתוף ולסילוק התובענה על הסף.

1. ביום 27.04.2014 הוריתי על צירוף רמ"י כצד להליך.

1. ביום 29.09.2014 התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת במסגרתה הוברר, כי עמדתן של  רמ"י, הסוכנות היהודית והאגודה השיתופית היא, שמשעה שלא מונה בן ממשיך לקיום המשק והגם שעפ"י הוראות הסכם המשבצת המשולש אין הזכויות במשק חלק מעיזבון המנוחה, אין מניעה לפרק השיתוף בהן, ובלבד שהדבר ייעשה  בהתאם להוראות סעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") ובכפוף לכך שהמשק לא יפוצל ויוותר כמקשה אחת.

במסגרת הישיבה הודיע ב"כ התובע, כי הגיש בבוקר הדיון תובענה חדשה לסעד הצהרתי בעניין הזכויות במשק, כאמור, הנשענת על הסכם המתנה שנכרת בעל-פה, ובמסגרתו הוענקו לתובע, כאמור, הזכויות במשק ע"י המנוחה. במסגרת הדיון הוריתי על מינוי שמאי והובהר עוד לתובע כי ככל שתביעתו תידחה, הוא יחויב בדמי שימוש ראויים (עמ' 19 ש' 8-12 לפרוטוקול הדיון מיום 29.09.2014). כן ניתן צו האוסר על ביצוע דיספוזיציה בזכויות במשק ו/או בבית המשמש למגורי התובע.

1. ביום 12.11.2014 הוגשה לתיק בית המשפט חוות דעת השמאי לפיה הועמד שווי המשק בניכוי תשלומי החובה (ככל שהזכויות בו תימכרנה לצד ג') על 2.25 מיליון ₪ ודמי השימוש החודשיים בגין בית המגורים המשמש את התובע ובני משפחתו הועמדו על 3,500 ₪ (להלן: "חוות הדעת").

1. ביום 14.05.2015 התקיים דיון נוסף בהליכים שלפניי ובמסגרתו נקבע לאמור: "בשים לב לעובדה כי תוך כדי בירור התובענה שבכותרת הוגשה תביעה לפסק דין הצהרתי ועל מנת שלא לקפח מי מהצדדים וכפי שהסברתי במהלך הדיון, כל נזק אשר יפסק כי נגרם בשל ההתנהלות של מי מהצדדים ניתן לרפא בדרך של פסיקת הוצאות ו/או חיוב בדמי שימוש או בכל סעד אחר, בהתאם לתוצאות ההליך, אני קובעת כי בשלב זה, יושעה (צ"ל: יושהה – פ.ג.כ) פירוק השיתוף בזכויות שבמשק והתובענה הנוספת תקבע להוכחות בהתאם לטענות הצדדים".

משכך, בשים לב למהות ההליכים שלפניי ומשעה שנקבע, כי יש לברר תחילה את התובענה לסעד הצהרתי, ולמען הנוחות, יקרא להלן מר ....: "התובע" ואילו יתר יורשי המנוחה יקראו להלן: "הנתבעים".

כן ונוכח טענות התובע בעניין מצבו האישי והכלכלי והיותו מוכר לשירותי הרווחה, התבקשה, במסגרת אותה החלטה, עו"ס מאגף הרווחה במועצה האזורית .... להגיש תסקיר אודות מצבו ומצב בני משפחתו.

1. ביום 11.10.2015 הוגש התסקיר שנתבקש, ממנו עולה, כי התובע ובני משפחתו מוכרים לשירותי הרווחה זה שנים הרבה, לאורכן נחשפו לבעיות הכלכליות בהן הם נתונים ולחייהם בתנאי דיור ירודים.  כן עולה ממנו, כי לאחר פטירת המנוחה שופץ בית המגורים המשמש את התובע ובני משפחתו (להלן: "תסקיר העו"ס").

1. ביום 02.06.2016 הגישו הנתבעים בקשה עפ"י פקודת בזיון בית משפט במסגרתה טענו, כי התובע ו/או מי מטעמו הפר את הצו שניתן בבית משפט זה האוסר על ביצוע דיספוזיציה במשק, והציב קרוואן בשטחו. כן נטען, כי התובע אינו נושא במיסי האגודה חרף מגוריו במשק.

1. ארבע ישיבות הוכחות התקיימו בהליכים שעניינם העתירה לסעד ההצהרתי ופירוק השיתוף במשק, וישיבת הוכחות נפרדת בעניין הבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט.

יצוין, כי אל הדיון האחרון שנקבע לשמיעת הראיות  לא התייצבו מר .... (בנה של המנוחה), גב' .... (נכדתה של המנוחה) ומר ... (בן זוגה של  הנתבעת 1), ולכן הוריתי על גריעת תצהיריהם מתיק בית המשפט.

הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב, וביום 10.12.2018 הודיע ב"כ הנתבעים 1-11 בעקבות החלטה שניתנה בעניין ביוזמת בית המשפט, כי הוא מצטרף לסיכומי הנתבעים 12-14.

ביום 25.02.2019 הוגש כתב הסיכומים האחרון.

דיון והכרעה              

התביעות לסעד הצהרתי ולפירוק השיתוף

1. בשים לב לאופי ההליכים שלפניי, נהיר, כי יש להידרש תחילה לתובענה לסעד ההצהרתי ובהתאם להכרעה בה תיגזר ההכרעה בשני ההליכים הנוספים.

1. ואלה העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת:

א-         צו הירושה בעניין עזבון האם המנוחה שריר וקיים ומעולם לא בוטל.

ב-         המשק שוכן במשבצת הקרקע של מושב ..., כאמור, וחלות עליו הוראותיו של הסכם המשבצת התלת צדדי, המסדיר, בין השאר, את עבירותן של הזכויות (בר רשות) בו.

ג-          התובע לא מונה כבן ממשיך במשק ולא נעשו פעולות מצד המנוחה למנותו ככזה.

ד-         התובע והמנוחה לא פנו למוסדות המיישבים לצורך קבלת האישור להענקת הזכויות במשק במתנה ו/או להכרה בה כנטען על ידו, והוא לא נרשם כבר הרשות במשק תחתיה.

1. הצדדים חלוקים בשאלה האם בחיי המנוחה נכרת הסכם פנים משפחתי בעל-פה בינה ובין התובע לפיו מעבירה היא לו את מלוא זכויותיה במשק ללא תמורה, וככל שנכרת הסכם כזה, האם תקף הוא, אם לאו.

1. לדידו של התובע, מדובר בהסכם פנים משפחתי, התקף מבחינה משפטית ומכוחו הוענקו לו מלוא הזכויות במשק במתנה. לדידם של הנתבעים, לא נכרת כלל הסכם בין התובע והמנוחה, וממילא ואפילו נכרת הסכם כזה כטענת התובע, הרי שאין המדובר בהסכם פנים משפחתי, וממילא הוא נעדר כל תוקף נוכח הוראותיו של הסכם המשבצת.

1. מושב ... מאוגד כאגודה שיתופית (להלן: "האגודה"), המעניקה לחבריה זכות שימוש בקרקע המכונה נחלה או משק, ומעמד החבר בנחלה/במשק הוא של בר רשות. זכויות בר הרשות יונקות חיותן מהסכם המשבצת אשר על פיו ומכוחו שוכרת, במקרה דנא, הסוכנות היהודית לישראל (להלן: "הסוכנות היהודית") את משבצת הקרקע של המושב מבעליה, רשות מקרקעי ישראל, ומעמידה אותה לרשות האגודה השיתופית, אשר מעניקה לחבריה את זכות השימוש בה כשהיא מחולקת לנחלות.      

1. בית המשפט העליון התייחס לאופייה של זכות בר הרשות ב-ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6)295: "ההלכה הפסוקה הגדירה זכות זו כזכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון...אף שרשות השימוש היא זכות אישית, היא עבירה בכפוף לתנאי ההסכמה בין מעניק הזכות למקבל זכות השימוש. יוצא מכך, כי בר-רשות רשאי לעשות דיספוזיציה בזכותו – הכל בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרישיון...".

ראו עמ' 314 לפסק הדין וכן: ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1)477, 481.

1. הנה כי כן, וחרף אופייה של הזכות, אשר אינה זכות קניינית, המוגדרת, כאמור, כזכות אישית, היא ניתנת עקרונית להעברה, הכל בהתאם להוראות הסכם המשבצת מכוחו נוצרה ובמסגרתו עוגנו זכויות וחובות הצדדים לו.

1. ודוק, העברתה של זכות זו ע"י חבר האגודה לאחר בחייו כפופה להסכמת בעלת הקרקע, רשות מקרקעי ישראל ויתר ההוראות שבהסכם המשבצת.

1. עפ"י הנוהג הקיים מתחדשים הסכמי המשבצת מעת לעת. בעניינו, ההסכם האחרון הנוגע למשבצת הקרקע של מושב ... הוא הסכם תלת צדדי  אשר נחתם ביום 12.01.2003 בין רשות מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והאגודה השיתופית ..., כאשר לית מאן דפליג, כי על אף שטרם חודש מאז הסתיימה התקופה הנקובה בו, הוראותיו עודן חלות ומחייבות את הצדדים לו ואת חברי האגודה, אשר יש לראותם כבני רשות של בת הרשות, הלא היא האגודה.

1. על מנת לדון בטענות התובע לפיהן הוענקו לו הזכויות במשק במתנה ע"י המנוחה עוד בחייה,  יש לפנות למקור הראשון במדרג הנורמטיבי בכגון דא - הסכם המשבצת.

1. משעה שעסקינן בהענקת זכות בר הרשות בחייו של חבר האגודה (ובמקרה דנא – חברה), עלינו להפנות מבטנו אל עבר סעיף 20(ד) להסכם המשבצת: "אסור לחבר האגודה להעביר ו/או למסור לאחר את זכויות השימוש שלו במשקו לרבות בבית המגורים, אלא אם קיבל לכך הסכמת המשכיר בכתב ומראש, ובתנאי נוסף שהמציא גם את הסכמת המיישבת שתינתן, אם תינתן, לאחר שהאגודה תודיע בכתב למיישבת את עמדתה. העברה ו/או מסירה של זכות השימוש כאמור, דינה כדין העברת זכות חכירה לעניין חובת תשלום דמי הסכמה למשכיר".

1. לפיכך ועפ"י הוראות ההסכם המשולש, חבר האגודה השיתופית רשאי אמנם להעביר זכויותיו במשק החקלאי עוד בחייו, ובלבד שנתקבלה מראש ובכתב הסכמה לכך מאת רמ"י ובתנאי נוסף שנתקבלה גם הסכמת הסוכנות היהודית לאחר שנמסרה לה בכתב עמדת האגודה בעניין. משמעות הדבר היא, אפוא, כי העברת זכויות במשק חקלאי בדרך הקבועה בסעיף 20ד בהסכם המשולש היא העברה על תנאי, המותנית בקבלת הסכמה מראש של רמ"י ושל הסוכנות היהודית.

1. הוראה דומה קיימת בנוהל מס' 21.26  של רמ"י שכותרתו "העברת זכויות בנחלות", אשר צורף לכתב ההגנה מטעמה, ולפיו: "1.1 חוכר שמבקש להעביר זכויותיו לאחר, חייב לקבל לכך את הסכמת המינהל. הסכמת המינהל תינתן רק לאחר השלמת כל הפעולות שנדרשות על פי הנוהל לרבות תשלום דמי הסכמה".

1. אין חולק, כי המנוחה לא פעלה בהתאם להוראות סעיף 20ד להסכם המשבצת, ובשום שלב שהוא לא הוגשו על ידה ו/או ע"י מי מטעמה לרמ"י המסמכים הדרושים או בקשה לאשר העברת הזכויות במשק לתובע ו/או למי מצאצאיה בימי חייה וממילא לא ניתן אישור של רמ"י להעברת הזכויות. משכך ומשלא נתקיימו התנאים הקבועים בדין, אין מקום לדון בטענות התובע באספקלריה של הסכם המשבצת.

ראו והשוו: ע"א 2836/90 אריה בצר נ' נחמה צילביץ ואח', פ"ד מו(5)184.

1.  אין חולק גם, כי לא נערך הסכם בכתב בין המנוחה והתובע לפיו מעניקה היא לו את הזכויות במשק במתנה, וכעולה מכתבי ההגנה שהוגשו ע"י רמ"י וע"י הסוכנות היהודית, לא הוגשו להן ע"י המנוחה ו/או ע"י התובע מסמכים כלשהם, אשר יש בהם להעיד כי נחתם הסכם כזה.

1. יוסף, כי לטענת התובע, המנוחה הצהירה על העברת הזכויות במשק לידיו במתנה בפני עדים רבים, גם כאלה שהחזיקו בתפקידים בכירים באגודה. עם זאת, אף התובע עצמו אינו טוען, כי הצהרותיה של המנוחה ניתנו במסגרת בקשה לקבלת הסכמתם של המוסדות המיישבים להעברת הזכויות כאמור, ולכל היותר מדובר בהצהרות ספונטניות של המנוחה בפני מכרים ו/או בני משפחה.

1. הנה כי כן, העברת הזכויות הנטענת לא הייתה בהתאם להוראותיו של הסכם המשבצת, ושעה שזכויות בר הרשות יונקות, כאמור, חיותן ממנו, ונוכח אופיין המיוחד, הרי שהעברת הזכויות הנטענת אינה תקפה מבחינת המוסדות המיישבים.

1. בעניין זה אין לקבל טענות התובע לפיהן הוא לא פעל לעיגון ההסכם הנטען בכתב ו/או לקבלת ההסכמה הנדרשת מן המוסדות המיישבים בהיותו הדיוט ועקב נסיבות חייו הקשות, ושעה שלא ידע כלל על הצורך בכך. מושכלות יסוד הן, כי אי ידיעת הדין, אינה פוטרת מן החובה לקיימו ולעמוד בדרישותיו, ואין צורך להכביר מילים בעניין זה.

1. משדנו במישור החיצוני אשר עניינו מערכת היחסים המשפטית שבין חבר האגודה ובין המוסדות המיישבים, נפנה עתה למישור הפנימי אשר עניינו מערכת היחסים המשפטית בין בני המשפחה.

1. לטענת התובע, משך כל שנות מגוריו במשק בעוד המנוחה הייתה בין החיים, הוא טיפל בה, דאג לכל מחסורה והיה לה למשענת, וכאמור נכרת בינו ובינה הסכם בע"פ, אשר יש לראות בו הסכם פנים- משפחתי במסגרתו הוענקו לו מלוא הזכויות במשק במתנה וללא כל תמורה. לדידו, נכרת ההסכם בדרך של הצהרות והתחייבויות המנוחה כלפיו, אשר ניתנו בפניו ובפני עדים רבים ובהם בני ביתו, בני משפחה נוספים, נציגי האגודה ויו"ר וועד האגודה. כן טוען התובע, כי הוא ובני ביתו הסתמכו על ההסכם, ועל יסוד אותה הסתמכות בנה במשק את ביתו, הקים בו משפחה וקבע בו את מרכז חייו. בנסיבות אלו יש, לדידו, ליתן תוקף מחייב להסכם, חרף העדרם של האישורים הדרושים מהמוסדות המיישבים וחרף העדרו של מסמך בכתב.

1. מנגד, מכחישים הנתבעים מכל וכל קיומו של הסכם פנים-משפחתי, ולו מן הטעם שגם אם יש ממש בטענות התובע, הרי שההסכם נכרת בין המנוחה ובינו בלבד, והם כלל לא היו צד לו. הנתבעים מכחישים גם טענות התובע בדבר רצונה של המנוחה להעניק לו הזכויות במשק במתנה. לטענתם, בין המנוחה והתובע שררה מערכת יחסים עכורה והייתה ביניהם יריבות קשה ועמוקה, אשר שלחה פארותיה גם לעבר מערכת היחסים שהייתה בין המנוחה ובין בני ביתו של התובע. לטענתם, המנוחה הלינה בפניהם, כי התובע גונב ממנה ומנצל אותה, ואף הוגשה על ידה תלונה במשטרה כנגדו עקב התנהגותו כלפיה. כן טוענים הנתבעים, כי הגם שהתגורר במשק, סירב התובע להטות שכם לאם המנוחה ולסייע לה בעניינים שונים בהם נזקקה לכך (תחילה משום שלטענתו לא החזיק ברכב, אך גם כאשר רכש רכב, סירב לסייע לה), עד כי ילדיה האחרים נאלצו להנהיג ביניהם תורנות להענקת הסיוע הדרוש לה. כן נטען על ידם, כי הסכימו למגורי התובע במשק מתוך רצון לסייע לו כלכלית.

1. ייאמר כבר כעת, כי אמנם, וכפי שיפורט בהמשך, במסגרת ניהול ההליך ומשמיעת העדויות השונות שבפניי שוכנעתי, כי המנוחה נהגה להצהיר בפני התובע ולהבטיח לו, בהזדמנויות שונות, כי המשק שייך לו, אולם וכפי שיפורט בהמשך, לא מצאתי, כי הצהרות אלו התגבשו לכדי הסכם מחייב, ומובן, כי שעה שהתחייבויות אלו שייכות, לכאורה, לזירת היחסים שבין המנוחה והתובע בלבד, לא ניתן לראות בהן הסכם פנים-משפחתי, אשר הפסיקה מדברת בו בהקשר בו עסקינן, ואשר יש ליתן לו תוקף מחייב במישור היחסים שבין הצדדים שלפניי.

כאמור, מן התשתית הראייתית המונחת לפניי עולה, כי המנוחה נהגה להצהיר בפני התובע ובני ביתו ובפני אנשים נוספים, כי המשק שייך לתובע, ואף נהגה להפנות אליו גורמים שונים אשר פנו אליה בנוגע לענייני המשק:

1. התובע זימן לעדות את בן דודו ואחיינה של המנוחה, מר ... (להלן: "מר ע."),  אשר התגורר ומתגורר בשכנות למנוחה ולתובע, במשק שברשותו, הסמוך למשק נושא דיוננו. מר ע. אף מכהן כיו"ר וועד ההנהלה של האגודה. מעדותו עולה, כי לא אחת הצהירה בפניו המנוחה שהזכויות במשק הוענקו על ידה לתובע, וכי מבחינתה הוא בעליהן לכל דבר ועניין, גם ביחס לחובות שנצברו ורובצים עליו (ההדגשות דלהלן אינן במקור - פ.ג.כ): "ש. הדודה המנוחה אמרה לך באחת ההזדמנויות ששוחחתם, שהיא מעבירה ל... את המשק.   ת. היא אמרה נתתי לו את המשק. למה למשל הוא לא מנקה את החצר, נתתי לו זה שלו, למה הוא לא מנקה את החצר. זו דוגמא אחת למשל" (עמ' 59 לפרוטוקול ש' 1-4).

...

"ש. היא התייעצה אתך בנושא שלנו.   ת. לא.  אמרתי ונתתי דוגמא קודם. בגלל שזה גם

משפחה שלי, וגם רב הזמן הייתי יו"ר ההנהלה נמנעתי בכוונה מהדברים שהיא אמרה.

יש עוד דוגמא שאני רוצה לתת לך, למשל כשהגיע הודעה על החוב למנהלת הסדרים, היא

אמרה .... צריך לשלם, זה משק שאני נתתי לו. אבל הוא אין לו כסף, אני משלמת. חצי

טענה וחצי פתרון. כמו שאמרתי היא אישה נקיה, חשוב לה הסביבה שיהיה נקי בחוץ,

כשהייתה רואה שהוא לא מרסס, היא הייתה אומרת" (עמ' 63 לפרוטוקול ש' 2-8).

מר ע. אף העיד, כי ידע על כוונת המנוחה להעביר לתובע את הזכויות במשק משך תקופה ארוכה אשר השתרעה על פני שש-שבע שנים טרם פטירתה (עמ' 66 לפרוטוקול ש' 1-2), וכי שיתפה אותו בכך פעמים מספר: "ש. שאל אותך עו"ד מאור ואתה ענית שהמנוחה אמרה לך ולא פעם אחת מספר פעמים ולאורך שנים, שהיא נתנה את המשק ל... והמשק של .... כמה פעמים היא אמרה לך את הדבר הזה ובאיזה נסיבות.  ת. מספר פעמים, ונתתי שתי דוגמאות" (עמ' 67 לפרוטוקול ש' 1-5).

1. עדותו של מר ע. מהימנה עליי. התרשמתי מעדותו ומאמינותו של העד, וכתמיכה לכך יצוין, למשל, ומבלי למצות העניין, שהלה הסביר בכנות בעדותו, כי לאורך השנים דווקא הנתבע 12, מר ..., סייע בידו ועשה למענו הרבה יותר מן התובע, ולמרות זאת העיד כשם שהעיד. הדעת נותנת, אפוא, כי לו בוחר היה לשקר בעדותו, סביר יותר שהיה עושה כן למען  הנתבע 12 ולא למען התובע: "...תאמין לי יושב פה ... שעזר לי בחיים, ש... לא עזר לי עשירית ממה ש.... עזר לי. ..." (עמ' 64 לפרוטוקול ש' 20-21).

לא מצאתי לקבל את טענות הנתבעים בעניין האינטרס הכספי שהיה למר ע. במסירת עדותו, זאת נוכח עדותו של מר ב., שניתנה כעדות הזמה והובהר במסגרתה, כי אין מאחורי עדותו של מר ע. כל אינטרס כספי שהוא.

יוער, כי כפי שאף נקבע בהחלטה מיום 17.03.2016, ענייניו האישיים של מר ע. אינם רלוונטיים לנושא התובענה, ומשכך לא מצאתי כי יש בהם להשפיע על מהימנות עדותו בהליכים שלפניי.

1. עוד מצאתי להבהיר, כי דבריו של מר ע. לפיהם נוכח תפקידו כיו"ר האגודה ויחסיו הקרובים עם כלל בני המשפחה, הוא נמנע מלחוות דעה, לייעץ או להדריך את המנוחה בכל הנוגע להצהרותיה בעניין העברת הזכויות במשק לתובע, נמצאו מהימנים עליי: "ש. אתה אומר שמצד אחד הייתה מערכת יחסים מאוד טובה בינך לבין הדודה המנוחה ובין ... שיבדל לחיים ארוכים. מערכת יחסים טובה עם כל הנתבעים שיושבים כאן, אתה אומר שאתה יודע שהמנוחה אמרה לך שהיא מעבירה או העבירה את המשק ל..., אך אתה לא מדבר על זה עם אף אחד.   ת. כשהדודה הייתה אומרת לא הייתי מגיב בנושא הזה, או שלא יכולתי להיכנס לזה כי הייתי יו"ר ועד המושב, וגם בגלל שמדובר במשפחה ואני מכיר את כולם.  זה דם שלי. זה לא אנשים שאני מכיר מהרחוב". (עמ' 65 לפרוטוקול ש' 10-16).

1. עד נוסף אשר זומן מטעם התובע הוא בן דודו ואחיין נוסף של המנוחה, מר ... (להלן: "מר ח.'"). מעדותו עולה, כי כאשר היה מגיע לבית המנוחה ובידו טובין שנשלחו לה ע"י אמו (אחות המנוחה) והיה משתף אותה במשאלתו, כי אמו תעביר לו ולא לאחיו את המשק שברשותה, הייתה משיבה לו, ועשתה כן פעמים מספר, כי היא כבר דאגה לכך, וכי המשק  כבר שייך לתובע  (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ):  "ש. בסעיף 6 לתצהירך אתה כותב שהיית משוחח עם הדודה על המשק.  ת. לא בדיוק שיחות על המשק. זה יותר הייתי אמא שלי היא אחותה, הייתי מביא לה הזמן דברים שאמא שלי מכינה,  אז הייתי מתעניין דברים שתדבר עם אמא שלי שתסדר לי את העניינים. והיא אמרה שאצלה הכל מסודר וש... פה, הוא קרוב אליה, וזה כבר שלו (עמ' 67 לפרוטוקול ש' 20 עד עמ' 68 ש' 2).

.....

"ש. שאל אותך עו"ד מאור לגבי זה שביקרת את המנוחה, את הדודה,  ואמרה לך שהיא העבירה את המשק ל...  ת. כן.  ש. כמה פעמים היא אמרה לך את הדבר הזה.  3 – 4 פעמים. לא זוכר בדיוק" (עמ' 72 לפרוטוקול ש' 1-6).

1. עדות נוספת שהובאה מטעם התובע נמסרה מפי מר ..., אשר כיהן לאורך השנים בתפקידים ציבוריים שונים במושב. בתצהירו ציין מר ..., כי אין לו קשרים אישיים כלשהם עם בני משפחת ..., וכי הוא הכיר את המנוחה מפגישות שקיים עמה מתוקף תפקידיו הציבוריים.  מר ... הצהיר, כי בשיחות שקיים עמה דיברה המנוחה על התובע כבעל הזכויות במשק וכמען לפניות בנוגע לכל ענייני המשק (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ): "ש. היא אמרה לך שהיא מעבירה לו את המשק. ת. היא אומרת לא מעבירה, המשק של .... זו אישה סגורה ממש סגורה בבית, כמעט ולא הייתה יוצאת. אלא אם כן הייתי צריך משהו או מישהו מההנהלה צריך הייתי ניגש אליה. הייתי ניגש לפני בחירות הייתי רוצה את תמיכתה, היא הייתה אומרת לי יוולדי, לך ל... נתתי לו את המשק, כל בעיה תפתור איתו. אגיד לך את האמת מהשנים לא שנה לא חמש ולא עשר שניהלתי, כל מיני בעיות של תשלום, היינו פונים כל מיני ארנונה ומתנ"ס, ל..., אשתו לילדים" (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 19 עד עמ' 9 ש' 2).

...

"ת. ... שאלת אותי ואמרתי לך שכל פעם בשיחה, היא אומרת המשק של ..., כל הזמן. אנו כבר התנהגנו גם באגודה, לא רק אני, כל חברי ההנהלה ראיתי את הבעלים כ..., לא היה עם מי לדבר שם. היו עוד ילדים לא במשק, במשק היה רק .... היה ... ז"ל זה הבכור במשפחה, כל בעיה שהייתה לא בעיה שלנו, אלא של ..., ושל אמא. שום דבר. היו בעיות. היו די הרבה בעיות" (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 1-5).

....

"ש. אמרת לא היה עם מי לדבר, למה לא דיברת עם האמא.

ת. האמא מנותקת, כל דבר ..., תפנו ל..... במיוחד אם זה חובות" (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 8-9)

...

"ש. בתצהיר שלך אתה טוען שעוד משנת 2008, כשכיהנת כיו"ר האגודה היא אמרה לך שהיא מעבירה את המשק ל.... נכון.  ת. כן" (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 4-6).

....

"ש. בשנת 2008 אמרת בתצהיר שכבר אז אמרה לך שהיא מעבירה את המשק ל..., נכון.

ת. עוד פעם, אני הגעתי אליה, איני זוכר אם זו שנת 2008, לא זוכר. אמרתי לך שמחקתי את החובות באגודה, קיבלתי כסף קרוב לעשר מיליון ₪.  בשנת 2008, היא אמרה לי שהכל של ..., לא אמרה שמעבירה.  כל בעיה תלך ל...

ש. אני מקריא לך את התצהיר שלך, בסעיף 6. מקריא את הסעיף. 'זכור לי היטב עוד בשנת 2008 כשכיהנת כמזכיר האגודה והוטל עלי לחלק פידיון לחברי האגודה'... כלומר כבר בשנת 2008 ידעת שהיא מעבירה את המשק ל.... כך אמרת בתצהיר.  ת. כן " (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 13-20).

1. שלושת העדים המוזכרים לעיל, אשר זומנו להעיד מטעם התובע הם עדים אובייקטיבים אשר עדותם מהימנה עליי, ועולה ממנה בבירור, כי המנוחה אכן נהגה להצהיר בע"פ בפני אנשים שונים, כי מבחינתה המשק שייך לתובע, וזהו המסר שהועבר על ידה עת פנו אליה בעניינים שונים הנוגעים למשק.

1. התובע זימן לעדות גם את בנו ..., אשר ניתן לראותו כבעל עניין, אך עדותו בעניין הצהרות המנוחה, סבתו,  והתחייבויותיה לא נסתרו: "הסבתא שלי חייתי איתה בבית איתה והיא אמרה תמיד, הבית  הזה שלך, המשק יהיה של אבא הבית הגדול יהיה שלך  במילים האלה" (עמ' 183 לפרוטוקול ש' 7-9).

...

"אני יודע שהשטח עצמו, המשק, הסבתא הורישה אותו לאבא שלי במתנה, הסבתא אמרה לי יש שכנים שיעידו" (עמ' 183 לפרוטוקול ש' 11-13).

...

אני יודע שזה הבית של אבא שלי שקיבל במתנה מאימא שלו, עבור היחס שנתנו לה וטיפלנו בה, אני הייתי לוקח חופש מהעבודה שלי לקחת אותה לבנק ולסופר" (עמ' 184 לפרוטוקול ש' 12-13).

1. עוד יובהר, כי הוכח לפניי שהתובע התקבל כחבר אגודה, התגורר במשק כל ימי חייו, והקים בו משפחה (ראו אישור האגודה שצורף כנספח ב' לכתב התביעה). יש בעובדה זו, לטעמי, משום חיזוק לעדויות המוזכרות לעיל לפיהן המנוחה ראתה בתובע בעליהן הבא של הזכויות במשק.

1. משהגענו הלום, עלינו לבחון מהו כוחן של הצהרות המנוחה והתחייבויותיה, והאם יש בהן להקנות הזכויות במשק לתובע ללא תמורה.

1. כאמור, לשיטת התובע הצהרות המנוחה מגיעות כדי הסכם פנים-משפחתי לפיו הועברו לו זכויותיה במשק עוד בחייה.  התובע עותר, כי בית משפט זה יצעד בדרך אותה התווה בית המשפט העליון בפרשת חיים אשר גם בית המשפט לענייני משפחה בירושלים הלך בה,  ולפיה יש ליתן תוקף להסכם הפנים-משפחתי, גם אם ייקבע שהוא נעדר תוקף כלפי המוסדות המיישבים.

1. אכן, בפרשת חיים קובע בית המשפט העליון בדעת רוב (כנגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה), כי יש ליצור הבחנה בין המישור החיצוני והמישור הפנימי, דהיינו בין מערכת היחסים המשפטית של הצדדים והמוסדות המיישבים לזו שבין בני המשפחה ובין עצמם. עפ"י דעת הרוב (השופטים שטרסברג-כהן וברק) נקבע שם, כי שעה שבהסכם המשבצת נקבעו התנאים להעברת הזכויות במשק, ככל שבוצעה בניגוד לקבוע בו ובהעדר הסכמה של המוסדות המיישבים, אזי היא נעדרת תוקף כלפיהם, ברם בהיבט החוזי, ובמישור הפנים משפחתי, החיובים תקפים ואי עמידה בהוראות הסכם המשבצת אינו מוביל בהכרח לבטלות ההסכם הפנים-משפחתי. בית המשפט ביסס הכרעתו בעיקר על דוקטרינות מתחום דיני החוזים ובהן תום לב, השתק ומניעות.  

דא עקא, שהעובדות במקרה זה שלפנינו שונות מהותית מן העובדות בפרשת חיים, וכל כך למה? שם דובר בהסכם פנים משפחתי בין שלושת בני המשפחה הרלוונטיים: האם שהייתה בת הרשות במשק ושני בניה הניצים (האחד, אשר הזכויות במשק הועברו לו והשני, אשר הוענקה לו זכות מגורים במשק עד אחרית ימיו) וההסכם המדובר היה בכתב (תצהירי האם וילדיה), בעוד במקרה זה שלפנינו, כאמור, אין כל התחייבות בכתב, וככל שנכרת הסכם, הרי לא היה הוא בין כל בני המשפחה הנוגעים בדבר, כי אם לכל היותר בין המנוחה והתובע.

ודוק, הרציונל שבבסיס הכרעת הרוב בפרשת חיים נשען, כאמור, על דוקטרינות חוזיות, לפיהן לא ניתן להכשיר את התנהגות האח, אשר התחייב בכתב כלפי אמו (ועת הגיש בקשה לצו ירושה אחר עזבון האם המנוחה הצהיר, בעקבות אותה התחייבות, כי אחיו והוא הם יורשיה – הוא בקבלת הזכויות במשק והאח בקבלת זכות המגורים בו עד אחרית ימיו), אך לימים ולאחר פטירת האם ביקש להשליך יהבו על אי העמידה בתנאי הסכם המשבצת כדי להתנער מהתחייבותו.          

התנהגות זו נגועה, אפוא, בחוסר תום לב, וגם על יסוד כללי ההשתק (לרבות השתק שיפוטי) והמניעות אין ליתן לה גושפנקא.   

(ראו האמור בהרחבה בפסק דינם של כב' השופטים שטרסברג- כהן וברק - ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6)295).

1. באשר לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים אליו מפנה ב"כ התובע שוב ושוב בסיכומיו, הרי ששם  מצא בית המשפט ליתן תוקף להסכם שנכרת בעל-פה בין כלל הצדדים להליך, הגם שלא עמדו בתנאים הקבועים בהסכם המשבצת. בית המשפט קובע שם, כי מששוכנע  שהנתבעת ידעה אודות ההסכם הפנים- משפחתי ואף הייתה צד לו, יש להכיר בו וליתן לו תוקף במישור היחסים שבין הצדדים לבין עצמם (במובחן ממתן תוקף להסכם זה כלפי המוסדות המיישבים). יוער, כי גם שם לא היה הסכם בכתב בין בני המשפחה (אולם שהיו מסמכים נוספים אשר היה בהם להעיד על כוונת המנוח להעברת הזכויות במשק לתובע כדוגמת ייפוי כוח וצוואה), אך בית המשפט מצא, כי נוכח העדר תום הלב של הנתבעת, ובפרט שעה שהכחישה ההסכם אשר הייתה צד לו ועשתה כן לאחר שהתובע קיים מלוא התחייבויותיו על פיו,  ניתן לרכך את דרישת הכתב הקבועה בדין.

ראו: תמ"ש (י-ם) 2991-01-14 י' ח' נ' א' נ' ח', פורסם במאגרים האלקטרוניים.

1. עם זאת, נסיבות המקרה דנא שונות מהותית, כאמור, מן הנסיבות שברקע פסקי הדין עליהם מבוססים טיעוני התובע.

1.  ההסכמים הפנים-משפחתיים אשר הפסיקה המוזכרת לעיל מדברת בהם נכרתו, כאמור, בין כל בני המשפחה הנוגעים בדבר, והם טומנים בחובם התחייבויות הדדיות שלהם האחד כלפי רעהו, ובנוסף ערוכים הם בכתב, ולמצער קיימת אינדיקציה בכתב ממנה ניתן ללמוד על תכנם או על כוונת הצדדים להם. 

בעוד בנסיבות המקרה שלפניי התובע עצמו טוען לכל אורך הדרך, כי מדובר בהסכם בינו ובין המנוחה בלבד. בכל כתבי הטענות שלו שב התובע וטוען, כי המנוחה הצהירה על העברת הזכויות המשק לידיו בפניו ובפני רבים אחרים וחלקם אף זומנו על ידו, כאמור, להעיד על כך בבית משפט זה. עם זאת, התובע לא טען, ולו פעם אחת, כי הצהרות המנוחה נעשו בפני יתר הצדדים להליכים שלפניי, שהם יורשיה על פי דין.  

1. שעה שלהסכם הנטען השלכות על יתר הצדדים להליך שהרי יש בו פגיעה בזכויותיהם שבדין, והם מכחישים עצם קיומו, וודאי לא ניתן לקבוע כי הם כפופים לו וכי הוא מחייבם.  מובן עוד, כי בנסיבות אלו לא ניתן לקבוע, כי הנתבעים או מי מהם מושתקים או מנועים מלטעון כנגד קיומו של הסכם זה, ככל שנכרת, משלא היו צדדים לו, ו-וודאי לא ניתן לקבוע, כי טענתם בעניין היותו חסר תוקף משעה שאינו עומד בתנאי הסכם המשבצת עולה כדי חוסר תום לב.

1. יתר על כן, לא נטען וממילא לא הוכח, כי הנתבעים נהנו מזכות זו או אחרת כתוצאה מן ההסכם או כי התובע מילא התחייבות כזו או אחרת כלפיהם בהתאם להסכם, ועל כן מנועים הם כעת מלחזור בהם  מהתחייבויות שנטלו על עצמם מכוח ההסכם. כאמור, אף לדידו של התובע, מדובר בהסכם מתנה לפיו מועברות לו מלוא הזכויות במשק תוך הדרה מוחלטת של יתר יורשי המנוחה עפ"י דין מהן, ולא נצמחת להם כל טובת הנאה שהיא כתוצאה מכריתתו.

1. דברים אלו מקבלים משנה תוקף, שעה שמדובר בהסכם אשר עפ"י הנטען נכרת בין התובע והמנוחה, ומטבע הדברים, לא מונחת לפנינו גרסתה בעניין.

1. נוכח האמור באתי לכלל מסקנה, כי לא נכרת במקרה דנא הסכם פנים-משפחתי, על פיו הוקנו הזכויות במשק לתובע ללא תמורה. 

1. ובאספקלריה של דיני המתנה  - נוסף על האמור לעיל, לא מצאתי גם בהיבט זה לקבל את טענות התובע לפיהן הזכויות במשק הוקנו לו במתנה ע"י המנוחה בדרך של התחייבות והצהרות בעל-פה. הגם שעסקינן בזכות אובליגטורית ולא  בזכות במקרקעין, דרישת הכתב בעינה עומדת, כפי שיפורט להלן.

1. הקניית מתנה משמעה העברת הבעלות בנכס מן הנותן למקבל (ראו ע"א 3780/94 פלוני נ' לינדבאום, פ"ד נג(5)529). מתנה הוכרה בפסיקה ובספרות כחוזה. על מתנה חלות הוראותיו של חוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה"), ובמצבים בהם אין חוק זה דן במישרין, יחולו עליה דיני החוזים הכלליים.

1. נהיר, כי גם התחייבות ליתן  מתנה היא חוזה, ואף היא חוסה בצלם של חוק המתנה ושל דיני החוזים.

1. הלכה פסוקה היא, כי בכל הנוגע להעברת זכויות במשק חקלאי ללא תמורה (הכפופה, מסתמא, אף היא לדיני המתנה), מקום בו לא מתקיימים התנאים הקבועים בהסכם המשבצת ו/או בהוראות הדין, לא רואים בה מתנה שהקנייתה הושלמה, כי אם התחייבות ליתן מתנה, ומשכך עליה לעמוד בתנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק המתנה.

(ראו הלכת בצר המוזכרת לעיל – ע"א 2836/90).

1. בסעיף 5 לחוק המתנה קובע המחוקק, כי התחייבות ליתן מתנה טעונה מסמך בכתב, ובסעיף 6, אשר עניינו דרכי הקנייתה של מתנה נקבע, בין השאר, כי הבעלות בדבר המתנה עוברת במסירתו למקבל או במסירת מסמך המזכה אותו לקבלו.   

1. דרישת הכתב בכל הנוגע להתחייבות ליתן מתנה היא מהותית ובבחינת תנאי בלתו אין. ראו: א' מ' ראבילו, חוק המתנה, התשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים (ג' טדסקי עורך), (מהדורה שנייה, תשנ"ז-1996), עמ' 341.

1. משכך נהיר, כי התחייבות המנוחה להעניק הזכויות במשק לתובע במתנה, ללא קשר לטיבן של הזכויות, טעונה מסמך בכתב, ובהעדרו, לא ניתן להכיר בה. על אחת כמה וכמה נכון הדבר עת כטענת התובע מדובר במתנה שהקנייתה הושלמה, אשר, כזכור, נדחתה על ידי.

1. לית מאן דפליג, כאמור, כי במקרה דנא לא נערך ע"י המנוחה והתובע כל מסמך שהוא בכתב המעגן את כוונתה או רצונה להקנות לו הזכויות במשק; כי לא התבקשו וממילא לא התקבלו האישורים הנדרשים מהמוסדות המיישבים וכי לא נמסר לידי התובע מסמך כלשהו המזכה אותו בקבלת הזכויות במשק ללא תמורה.

לפיכך ומכל היבט משפטי שהוא, לא ניתן לקבל את טענות התובע ולקבוע, כי בימי חייה של המנוחה הועברו לו הזכויות במשק ללא תמורה ו/או הוענקו לו במתנה ו/או ניתנה לו התחייבות, כי יועברו אליו במתנה.

1. כפי שפורט לעיל, אף כי שוכנעתי שהמנוחה נהגה להצהיר, כי המשק שייך לתובע, אין די בכך, ולא ניתן לדלג מעל המשוכות הרבות שמציב הדין ולהסתפק בהצהרות אלו כדי לקבל תביעתו.

1. למותר לציין, כי הגם שעפ"י ההלכה הפסוקה ניתן, במקרים המתאימים לכך, לרכך את דרישת הכתב (ומובן, לדעתי, כי ניתן להקיש מן הפסיקה בעניין דרישת הכתב במקרקעין לדרישת הכתב הסטטוטורית הקבועה בהוראות דין שונות), הרי שמשיקולים ברורים וידועים, יש לעשות כן בזהירות ובמשורה, ולכשהתשתית הראייתית (כשיש מסמכים אחרים מהם ניתן ללמוד על כוונת הצדדים למשל) ושיקולי צדק והגינות מחייבים זאת, שמא בשל העדרו של המסמך בכתב יצא חוטא נשכר (צד להסכם אשר נוהג בחוסר תום לב מובהק, למשל).     

דא עקא, שמקרה זה שלפנינו אינו נופל בגדרם.

64. גם פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת מדעי אין בו לסייע בידי התובע. שם דובר בהליך של מינוי בן ממשיך, אשר לא הושלם, עת הסוכנות היהודית נתנה האישור למינויו של הבן כבן ממשיך, אך התנתה זאת בהגשת מסמכים שונים ע"י ההורים. ההורים והבן מילאו רק חלק מדרישות הסוכנות היהודית ולאחר פטירת האב חזרה בה האם (החורגת) מן ההסכמה למנותו כבן ממשיך. בית המשפט העליון נדרש לשאלה האם הקניית המתנה הושלמה אם לא, והשיב על כך בחיוב, תוך שנקבע על ידו, כי די היה באישור הסוכנות היהודית למינוי הבן כבן ממשיך גם אם האישור ניתן לביטול (ע"א 1108/98 מדעי נ' מדעי, פ"ד נד(4) 385).

65. דא עקא, שלא ניתן להחיל את הלכת מדעי על המקרה דנא, שעה שכמפורט לעיל בהרחבה, לא הייתה כל פניה שהיא מצד המנוחה ו/או התובע למוסדות המיישבים או מי מהם, וממילא לא נמצא כל תיעוד שהוא למהלך זה של העברת הזכויות במשק לתובע, ולא ניתן כל אישור שהוא, חלקי, מלא, אוטונומי או מותנה להעברתן.

1. כיצד, אם כן, יוכרע גורלן של הזכויות במשק?

1. רמ"י והסוכנות היהודית טענו בכתב ההגנה שהוגש מטעמן, כי בנסיבות העניין, יש להכריע במחלוקת שלפנינו בהתאם להוראת סעיף 114 לחוק הירושה.

1. הנתבעים עותרים להחלת סעיף 114 לחוק הירושה בדרך של מכירת הזכויות במשק לצד ג' בתנאי שוק חופשי וחלוקת התמורה שתתקבל בניכוי תשלומי החובה שיחולו על העסקה ויתר הוצאות המכר בין יורשי המנוחה עפ"י צו הירושה. כן עותרים הם, כי התובע יחויב בדמי שימוש ראויים מיום הגשת התביעה, אשר ינוכו מחלקו בתמורה.

1. מנגד טוען התובע, כי בתביעה לפירוק שיתוף לא עתרו הנתבעים כלל להחלת סעיף 114 לחוק הירושה. כן נטען על ידו, כי המשק אינו חלק מעיזבון המנוחה, ועל כן אין להורות על פירוק השיתוף וחלוקת הזכויות בו עפ"י דיני הירושה. עוד נטען על ידו, כי רק בעליו של נכס רשאי לעתור לפירוק השיתוף בו, ומשכך אין לנתבעים זכות לתבוע סעד זה.

1. נוכח הממצאים שנקבעו לעיל, יש לשוב אל המקור הראשון במדרג הנורמטיבי - הסכם המשבצת ולקבוע, עפ"י הוראותיו, את גורל הזכויות במשק, נוכח פטירת בעליהן, המנוחה.

1. סעיף 20 ה להסכם המשבצת הרלוונטי לענייננו עוסק בהעברת הזכויות במשק אגב פטירת בר הרשות בו: "במקרה של פטירת חבר האגודה או מתיישב ביישוב תחולנה ההוראות הבאות בדבר מסירת זכויות השימוש בנחלה ו/או במשק העזר שבשימושו. למען הסר ספק, מוצהר ומוסכם בזאת כי אין באמור בסעיף זה לשנות את מהות זכויותיו של חבר אגודה כזכויות בר רשות בלבד שאינן חלק מעיזבונו ואין באמור בסעיף זה כדי לשנות את מעמדו של חבר האגודה כבר רשות לכל דבר ועניין; (1) במקרה של פטירת חבר אגודה או מתיישב ביישוב יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן/ בת זוג שנותר בחיים. באין בן/ בת הזוג לחבר האגודה או למתיישב ביישוב שנפטר יועברו כל זכויותיו לנחלה לבן ממשיך שנקבע על ידי ההורים ושאושר על ידי המיישבת. באין בן ממשיך כאמור יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה"

1. הנה כי כן, במקרה דנא בהעדר בן זוג שנותר בחיים ושעה שלא מונה ע"י ההורים בן ממשיך למשק, יועברו הזכויות בו בהתאם להוראות סעיף 114 לחוק הירושה.

1. לא מצאתי ממש בטענות התובע לפיהן אין להחיל על נסיבות המקרה דנא את הוראת סעיף 114 לחוק הירושה, שעה שהנתבעים בתביעתם לא עתרו לסעד זה. משעה שהנתבעים עתרו לפירוק השיתוף במשק, ובית המשפט מצא, כי בשעת פטירתה הייתה המנוחה בעלת הזכויות במשק, אזי מצווה הוא לפעול בהתאם להוראות הדין בעניין האופן בו יונחלו הזכויות בו ליורשיה, ובמקרה דנא ייחד המחוקק הוראה קונקרטית בדבר העברת זכויות במשק בירושה, נוכח אופיין הייחודי, הלא היא הוראת סעיף 114 לחוק הירושה.

1. סעיף 114 לחוק הירושה קובע כדלקמן:

"114.    (א)משק חקלאי שהוא יחידה שחלוקתה היתה פוגעת בכושר קיומה כמשק חקלאי העשוי לפרנס משפחה חקלאית - יימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העזבון.

(ב)באין הסכמה בין היורשים בשאלה מי מהם מוכן ומסוגל לקיים את המשק החקלאי, מה הם הנכסים המהווים את המשק החקלאי, מהו שווי המשק לצורך החישוב בין היורשים ובדבר צורת הפיצוי ליורשים האחרים, זמני סילוקו והבטחתו - יחליט בית המשפט לפי הנסיבות".

1. גם טענות התובע לפיהן המשק אינו חלק מעיזבון המנוחה ומשכך אין נפקות לצו הירושה אשר ניתן אחר עיזבונה - דינן להידחות. מן הראוי להבהיר, כי אין באמור בהסכם המשבצת לפיו זכויות בר הרשות אינן חלק מעיזבון החבר כדי לשלול העברתן בירושה (ראו למשל: הלכת אזולאי הנזכרת לעיל – ע"א 103/89). משמעותה של אמירה זו היא, אפוא, כי בהעדר מגבלה או איסור על העברת זכויותיו של בר הרשות במשק חקלאי בהסכם מכוחו נוצרה הזכות (דהיינו הסכם המשבצת), בין בחייו ובין לאחר פטירתו, ניתן להעבירן, ובלבד שהדבר ייעשה בכפוף להוראות ההסכם.

צא ולמד, כי משעה שעסקינן בזכות שאינה קניינית, אזי אין בעליה בן חורין להורישה ככל העולה על רוחו, ובמובן זה היא אינה חלק מעיזבונו. עם זאת, וככל שההסכם היוצר אותה אינו אוסר על העברתה בירושה, כך ייעשה ועל פי הכללים הקבועים בו.

1. משבאנו הלום, עלינו לקבוע זהות היורש אשר מוכן ומסוגל לקיים המשק. במקרה דנא, אין חולק, כאמור, כי התובע הוא היחיד מבין ילדי המנוחה, אשר נותר להתגורר במשק. הוא היחיד גם שנטע בו יתדות, והקים בו בית ומשפחה, ומעולם לא עזבו.

בית המשפט בתוך עמו יושב, ולא נעלם מעיניי, כי המשק נושא דיוננו, כמו משקים רבים ברחבי הארץ, אינו מתפקד כמשק חקלאי. לצד זאת, לא נטען וממילא לא הוכח, כי המשק משמש את התובע לצרכים מסחריים או עסקיים. מבחינת התובע מאז ומעולם היה המשק ביתו, הוא ולא אחר.

יתר על כן, איש מבין יורשי המנוחה אינו עותר לקבלת המשק לידיו ולהמשך קיומו ככזה.

להיפך, למעט התובע, עותרים כלל יורשיה, כאמור, למכירת הזכויות בו לצד שלישי ולניתוק הזיקה בינם ובינו.

לפיכך, מצאתי לאמץ קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה בטבריה (כב' השופטת ורד ריקנטי-רוסהר), לפיה באין פעילות חקלאית ממשית במשק או שאין יתרון מובהק למי מבין ילדי בר הרשות על פי "השיקולים הקלאסיים" של הטיפול והעיבוד החקלאי של המשק, יש מקום להפעלת שיקולים של תום לב, יושר וצדק הנוגעים למערכת היחסים הפנים משפחתית וקביעה ערכית של בית המשפט ביחס לשאלה מיהו הבן "המוכן ומסוגל" לקיים את המשק. ראו: תמ"ש (טב') 34958-12-13 פלונים נ' אלמונים (פורסם במאגרים האלקטרוניים).

וראו גם פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב (כב' השופטת שפרה גליק): תמ"ש (ת"א) 1498-05-13 מ.ג נ' א.ח ואח' (פורסם במאגרים האלקטרוניים).

בנסיבות שלפנינו, אשר איני רואה צורך לשוב ולפרטן, מצאתי, אם כן, לקבוע גם משיקולים של צדק, הגינות ויושר, כי מבין יורשי המנוחה, התובע הוא היורש המוכן ומסוגל לקיים המשק, בכפוף לפיצוי יתר היורשים, כפי שיפורט להלן.   

1. באשר לפיצוי יתר היורשים – ראשית ייאמר, כי עפ"י הלשון הנקוטה בסעיף 114 לחוק הירושה, מוענק לבית המשפט שיקול דעת נרחב בעניין הפיצוי ליתר היורשים, לרבות בשאלת גובהו.

גם בפסיקה לא נקבעו אמות המידה או אבני הבוחן לקביעת גובה הפיצוי, ברם נהיר, כפי שגם הוזכר לעיל, כי שיקולי צדק לעולם ינחו את בית המשפט בהיותם אבני יסוד בכל הליך שיפוטי שהוא.

1. מצאתי, אפוא, כי בנסיבות המקרה דנא, יש להביא בחשבון את העובדות הבאות: מצבו הכלכלי הקשה של התובע, גילו ומצבו הנפשי, כעולה מתסקיר העו"ס, הסתמכותו על הצהרות המנוחה לפיהן המשק שייך לו, נטיעת היתדות במשק, השתקעותו במקום והקמת משפחה בו, קשיי התפקוד שלו, יכולותיו המוגבלות ומצבו הכללי, כשם שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי וכעולה גם מעדות אחותו, הנתבעת 1 (עמ' 138 לפרוטוקול ש' 8-20), הפערים הבולטים בינו ובין אחיו ומציבים אותו בעמדה נחותה מהם, לפחות מבחינת האפשרויות העומדות לרשותו לניהול חייו באופן סביר, והצורך להבטיח בגילו וברמת התפקוד שלו,  יציבות, וודאות וקורת גג לראשו.

ודוק, כעולה מתסקיר העו"ס, השתכרות התובע ורעייתו נמוכה מאד, וכפי הנראה (שעה שהתובע אינו עובד מאז שנת 1994) הם נעדרי עתודה כלכלית.   

1. כאמור, עפ"י חוות דעת השמאי מיום 12.11.2014 שווי המשק בניכוי תשלומי החובה שיחולו על העסקה אם יימכר לצד שלישי עומד על 2,250,000 ₪.  חוות הדעת מתייחסת, כאמור, לשווי המשק נכון לשלהי שנת 2014, קרי לפני למעלה מארבע שנים וחצי.

1. לאחר ששבתי ושקלתי בדבר, ואף כי עסקינן במשק ולא בדירת מגורים, אשר טיב הזכויות בו ידוע והובהר שוב ושוב לאורך פסק דין זה, שעה שמהווה הוא ביתו של התובע מאז ומעולם, ותוך התחשבות בגילו, במצבו הבריאותי, הכלכלי והתפקודי, והיות ששוכנעתי בבירור, כי דאגתה של המנוחה, אמו, נתונה הייתה לו ולעתידו ועתיד משפחתו, ובימי חייה גם אחיו ואחיותיו, שלמרבה הצער הם יריביו בהליכים שלפניי הסכימו למגוריו במשק, מצאתי כי לצורך קביעת גובהו של הפיצוי, יש לראות במשק נכס תפוס.

בעניין זה והגם שעסקינן, לכאורה, בשעטנז או בעירוב מין בשאינו מינו, מצאתי, בפן הרעיוני בלבד, להקיש דווקא מסוגיית ההגנה שיש לבן זוגו של חייב מפני פירוק השיתוף בדירת המגורים שלהם כלפי נושיו בדרך של מימושה כתפוסה (רע"א 8233/08 מרגלית כובשי נ' עו"ד אייל שוורץ, פ"ד סד(2)207). 

ויובהר שוב, כי לא נעלמה מעיניי ההבחנה המתחייבת בעניין אופי הזכות וטיב הנכס ובעניין הזיקה המשפחתית השונה (בני זוג אל מול אחים ואחיות), אופן הקניית הזכות ועוד, אך מנגד מצאתי, כי משבית המשפט העליון מצא להטות הכף אל עבר הזכות לקיום בכבוד ואל עבר הבטחתה של קורת גג והעדיפה על פני זכותם של נושים לפרוע חובם הפסוק, אזי ובכל הענווה, מצווה גם בית משפט זה לפסוק ברוח דומה, ולמצוא האיזון הראוי, ההוגן והצודק בנסיבות העניין, על אחת כמה וכמה עת שיקול הדעת המסור בידו רחב הוא, כאמור.    

1. בנסיבות העניין נוכח המפורט לעיל בהרחבה, והיות שעל פסיקת בית המשפט לענייני משפחה לחתור לעשיית הצדק (סעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995),   מצאתי כי חרף חלוף הזמן, והאפשרות הסבירה ששווי המשק עלה מאז, אין להורות על עדכון חוות הדעת, ויש לחייב את התובע בפיצוי יתר היורשים בהתאם לשווי (נטו) שנקבע בחוות הדעת (ראו פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת מפי סגן הנשיא, כב' השופט אסף זגורי: ת"ע (נצ') 69253-05-18 א.פ. ואח' נ' י.פ, פורסם במאגרים האלקטרוניים) ובהפחתה נוספת של 20% משוויו האמור (2.25 מיליון ₪) כאילו נמכר המשק כתפוס (תוך התחשבות, בדרך האומדנא, בעליית שוויו של המשק מאז הוגשה חוות הדעת ועד כה). לפיכך זכאי כל אחד מיורשי המנוחה לפיצוי מידי התובע כפי חלקו בעיזבונה (עפ"י צו הירושה) ובניכוי חלקו של התובע (1/7)  מן השווי האמור, המגיע כדי 321,000 ₪ וסך של 450,000 ₪ נוספים המגיעים כדי 20% כאמור משווי הזכויות במשק נטו נכון למועד עריכתה של חוות הדעת. דהיינו: פיצוי בסך כולל של 1,479,000 ₪.

1. הסך האמור ישולם ע"י התובע תוך 12 חודשים מהיום, שאם לא כן תימכרנה הזכויות במשק בתנאי שוק חופשי, והתמורה בניכוי הוצאות המכר ותשלומי החובה תחולק בין יתר יורשי המנוחה בהתאם לצו הירושה.

1. בעניין זה מצאתי עוד להורות, כי אם וככל שמי מילדיו הבגירים של התובע יבקש לסייע בידו בגיוס ההון הדרוש לשם תשלום הפיצוי שנקבע, ויהא צורך בשעבוד הזכויות במשק – בהסכמת הבנק המלווה, יותר הדבר, אפילו יהא כרוך ברישום הזכויות במשק על שם הילד, ובלבד שתובטח זכות המגורים של התובע ושל רעייתו במשק עד אחרית ימיהם ובכפוף לכך שהסכום אשר יגויס ישולם במישרין ליורשי המנוחה כקבוע בפסק דין זה.

1.  באשר לעתירה לחיוב התובע בדמי שימוש מצאתי לדחותה, שעה שלא הוגשה תובענה לדמי שימוש והסעד האמור לא נתבע על ידי הנתבעים. יובהר, כי לא נעלם מעיניי כי בראשית ההליך נקבע אחרת.

ודוק, לאחר בירור התובענות שבכותרת מצאתי, גם בעניין זה, לסמוך ידיי על השיקולים המפורטים לעיל, אשר הנחוני בהכרעה במחלוקת בין הצדדים דנא, ובפרט בעניין מצבו האישי והכלכלי של התובע, ומגוריו ומגורי בני ביתו במשק משך כל ימי חייו עפ"י הרשאה שניתנה לו ע"י המנוחה והסתמכותו על הצהרותיה והבטחותיה כלפיו והסכמה של אחיו ואחיותיו כנטען על ידם (לפחות עד נקיטת ההליך על ידם).

דומני, כי לא אטעה אם אומר, שעמידת יתר צאצאיה על קבלת דמי שימוש מידי התובע בגין מגוריו (בלבד) במשק שהזכויות בו שלה, אינה עולה בקנה אחד עם כוונת המנוחה, עם רצונותיה ועם דאגתה לו.

התובענה לפי פקודת בזיון בית משפט

1. כאמור, ביום 02.06.2016 הגישו הנתבעים בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט (להלן גם: "הפקודה") במסגרתה עתרו כי בית המשפט יכפה על התובע לקיים החלטתו מיום 29.09.2014 אשר זוהי לשונה: "אני אוסרת על הנתבע 1 ו/או מי מטעמו המתגוררים במשק, לבצע כל דיספוזיציה שהיא בזכויות במשק ו/או בבית המגורים, אשר יש בו כדי לשנות את המצב הקיים" והחלטתו מיום 28.02.2015 ובה נקבע: "נאסר בזאת על המשיב ו/או על מי מטעמו לבצע כל שינוי שהוא במשק נושא התובענה ובכלל זה נאסר עליו להציב כל מבנה שהוא ארעי ו/או קבוע בשטחי המשק, וככל שעשה כן, מחויב הוא להסירו ולהשיב המצב לקדמותו עד למתן הכרעה בדבר הזכויות במשק ו/או עד למתן החלטה אחרת".

1. לטענת הנתבעים במסגרת ניהול ההליך הוכח, כי הנתבע ביזה וממשיך לבזות החלטות בית המשפט, ולא זו בלבד שלא פינה הקרוואן שהציב בשטח המשק אלא הוא ו/או מי מטעמו ממשיכים להתגורר בו, חרף החלטות בית המשפט בעניין זה. כן טוענים הנתבעים, כי התובע ובנו הודו בעדותם שהקרוואן הוצב לאחר שניתנה החלטת בית המשפט ולא קודם לכן, כנטען על ידם, ואף עותרים לחיובו בהוצאות משמעותיות עקב הצורך בקיום דיון לצורך הפרכת טענותיו האמורות. לדידם, יש לדחות גם הטענה לפיה הקרוואן הוצב ע"י בנו של התובע והוא ביקש ממנו לפנות, היות שעפ"י הפסיקה, מוטלת האחריות בכגון דא על האדם שאליו מופנה הצו. לפיכך עתרו הנתבעים, כי ייאכף על התובע קיומן של החלטות בית המשפט, והטלת קנס על התובע בגין כל יום של איחור בפינוי הקרוואן.  

1. מנגד טוען התובע, כי בתביעתם לא ציינו הנתבעים הסעד המבוקש על ידם מכוח הפקודה, ומכאן שאינם עותרים לסעד על פיה. לדידו, לא עמדו הנתבעים בנטל ההוכחה המוטל עליהם כבהליך פלילי. במסגרת ניהול ההליך הוכח, כי הקרוואן כלל לא הוצב על ידו אלא ע"י בנו ...., וכי איש מן הנתבעים לא הביא לידיעת ... דבר קיומן של ההחלטות האוסרות על הצבתו. בנוסף, לא התבקש על ידם צירופו של ... כצד להליך. מעדותו של הבן ... עולה, כי במועד הצבת הקרוואן לא היה צו האוסר על ביצוע דיספוזיציה במשק. לטענתו, הצבת הקרוואן בשטח המשק ע"י בנו ... הייתה על יסוד ההבטחות שניתנו לו ע"י המנוחה, סבתו, בעניין הזכות להתגורר במשק, והוא עשה כן בלא שפנה אליו לקבל אישורו לכך. עוד מוסיף התובע, כי משעה שניתן הצו, פנה הוא לבן ..., והביא לידיעתו דבר קיומו, אך היה זה מאוחר מדי ולאחר שהקרוואן כבר הוצב במקום. לדידו, במסגרת ניהול ההליך הוכח, כי הצו לא הופר כלל.  עוד ובנוסף נטען על ידו, כי אין חולק שהוא בעל מוגבלות ומידת ההבנה שלו את הליכי המשפט לקויה מאד.   

1. "ביזיון עקב אי ציות לצו בית משפט מכונה 'ביזיון אזרחי' ומוסדר בסעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט... דוגמאות של צווים, אשר סירוב לקיימם עלול לגרום הליכי ביזיון בית משפט: צו עשה, צו מניעה...".

ראו: מ' קשת, בזיון בית משפט – דיני אכיפת צווים שיפוטיים, הוצאת לשכת עורכי הדין (תשס"ב – 2000).

1. סעיף 6 (1) לפקודה קובע כהאי לישנא:

"בית המשפט העליון, בית המשפט לפשעים חמורים, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י), 1922, בית המשפט המחוזי, בית המשפט לקרקעות ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה".

1. על המבקש סעד לפי הפקודה לעבור מספר משוכות- ראו בש"א 13177/05 GIANI VERSACE S.P.A נגד ורסצ'ה 83 בע"מ ואח' (פורסם במאגרים האלקטרוניים):

א. מבחן המסוימות או "המובן החד משמעי" – הוכחה כי הוראות בית המשפט, אשר בגין הפרתן הוגשה התובענה, ברורות על פניהן במידה המצדיקה אכיפתן באמצעים הקיצוניים שבפקודה. ראו: ע"פ 514/66 חסיד נגד הוצאת ספרים פרדס, פ"ד כא(1), 607; ע"א 6523/98 אלוני נגד גולה (גאולה) נחום, תק-על 99(1), 321.

בנסיבות בהן קיימים חילוקי דעות לגבי הסכם או יותר מפרשנות אחת ו/או כאשר יש סימני שאלה וספק לגבי ביצוע הסעדים לא תחול הפקודה.  ראו: בג"צ 10478/03 התאחדות הקבלנים בישראל והבונים בישראל ואח' נגד עיריית מודיעין ואח' (החלטה מיום 3.8.2005, התפרסמה באתר בית המשפט העליון); רע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נגד שלום שרבט ואח', תק-על 2004 (4) 2440.

ב. משקלן המצטבר של הראיות – האם עלה בידי המבקש להוכיח כי המשיב הפר את ההחלטה השיפוטית בגינה הוגשה התובענה.

לעניין זה די במודעות להפרה על מנת להוכיח ביזיון בית משפט ואין צורך להוכיח כוונה שלא לציית לצו, רשלנות או חוסר תום לב מצד המפר. ראו: ע"פ 2351/95 "מובי" בירנבאום נגד הניה שמעוני, פ"ד נא(1), 661.

ג. תכלית האכיפה – "צופה פני עתיד":

הקנס או המאסר לא יינתנו כענישה אלא כאמצעי צופה פני עתיד שנועד לכוף אדם לציית בעתיד לצו בית משפט. ראו: רע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נגד שלום שרבט ואח', תק-על 2004 (4) 2440.

בנסיבות מתאימות יכול בית המשפט להטיל קנס בפועל על אתר מבלי להמתין להפרה שתבוא לאחר הטלתו, ובלבד שמטרת הקנס אינה הענשה על התנהגות בעבר אלא הרתעה כנגד הפרות נוספות לעתיד. ראו: פסק דינו של הנשיא ברק ב-ע"פ 5177/03 שמואל מור נגד דנציגר, פ"ד נח(4), 184.

1. על פי ההלכה הפסוקה, הליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט הם הליכים מעין פליליים נוכח הסנקציה הכרוכה בהם. על כן, מתאימים הליכים אלה למקרים בהם מדובר בהפרת צווים שחיוביהם חדים וברורים, או שמשמעותם מתבררת בלא טרחה יתירה. ראו למשל: ע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות (1985) בע"מ נ' מכ"ש מפסקי כרם שלום, פ"ד מה(1)617. עצם העובדה שמדובר בהסכם, אין בה כדי למנוע נקיטת הליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט (בג"צ 10478/03 התאחדות הקבלנים בישראל והבונים בישראל נ' עיריית מודיעין, פורסם במאגרים האלקטרוניים), אולם הכלל הוא, שלשם נקיטה בהליכים אלה, בית המשפט לא יידרש לפרשנותו הנכונה של ההסכם על-מנת לקבוע אם אכן מופר הוא, אם לאו (רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3)337, 348).

1. יתר על כן, ההלכה הפסוקה קובעת עוד, כי נקיטה בהליכי ביזיון בית משפט תיעשה כצעד אחרון, לאחר שכלו כל הקצין, נוכח הסנקציה החריפה המוטלת במסגרתם. וכך, בין השאר, קובע בית המשפט העליון: "הליך הביזיון נחשב הליך אכיפה קיצוני מאחר שהסנקציה בעקבותיו – קנס או מאסר – עשויה להיות קשה ופוגעת ולכן מקובל לראות בו הליך שיורי, לאחר שההליכים האחרים האפשריים נבחנו או מוצו. פסיקתו של בית משפט זה חזרה והדגישה כי השימוש בכלי אכיפתי זה שפגיעתו עשויה להיות קשה צריך להיות מוגבל רק למקרים מתאימים, וכי אין להיזקק להליכי ביזיון בית המשפט כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית" (רע"א 3888/04 שרבט נגד שרבט, פ"ד נט(4), 49).

1. גם בספרו של עו"ד מ' קשת הנזכר לעיל, מציין הוא כי: "על פי הפסיקה כפי שהתפרשה בפסקי דין המהווים תקדים מחייב, לא כל הפגיעות האפשרויות בתפקוד בית המשפט נכנסות למסגרת הביזיון". שם, בעמ' 7.

1. צא ולמד, כי אכיפה על פי הפקודה היא בדרך כלל סעד שיורי במובן זה שבתי המשפט לרוב לא יתירו נקיטת הליכים על פיו, אלא אם חסומה הדרך בפני הזוכה בדין לזכות במבוקשו באמצעים אחרים, אותם מעמיד לרשותו הדין.

1. מן התשתית הראייתית שהונחה לפניי עולה, כי הקרוואן הוצב במשק ע"י בנו של התובע ... (להלן: "צ.") ולא ע"י התובע עצמו, ואכן היה על הנתבעים לצרף את צ. כצד להליך משנטען ע"י התובע כי הקרוואן הוצב על ידו.

1. עם זאת, אין לקבל טענות התובע לפיהן דין הבקשה להידחות בשל כך.

יסוד מוסד הוא, כי על סעדים הנתבעים בהליך משפטי להיות מופנים כנגד צד לו ולא כנגד אדם שהוא זר להליך, ברם, כפי שיפורט להלן, בעניין בו עסקינן, הוכרה האפשרות לנקוט בצעדים עפ"י סעיף 6 לפקודה, גם כנגד צד שהוא זר להליך. 

1. בנסיבות המקרה שלפניי, הצדק עם הנתבעים, ויש לראות בצ. שלוחו של התובע, אשר הציב הקרוואן בשטח המשק לצורך קידום האינטרסים של התובע, על רקע הסכסוך בינו ובין יתר יורשי המנוחה, נושא ההליכים שלפניי, ונוכח המחלוקת הנטושה ביניהם בעניין הזכויות במשק.

1. בעניין זה ראו את שנקבע בעניין כפיית ציות על אדם שהוא זר להליך ע"י בית המשפט העליון: "על כן תהא זו תוצאה רצויה, מבחינת המדיניות המשפטית, כי תורחב המסגרת של סעיף 6 לפקודה, באופן שייכללו בו גם הזרים, ובכך ישורת הן האינטרס של הפרט והן האינטרס של הכלל. ענין זה חשוב במיוחד לאור המציאות העגומה שבה אנו חיים ושבה צווים שיפוטיים רבים אינם מבוצעים ותביעות פליליות בגין ביזיון "פלילי" אינן בראש סולם העדיפויות של התביעה הכללית. אם לא תינתן לפרט האפשרות לעמוד על אכיפתם המלאה של פסקי-דין, כלפי החייבים וכלפי זרים כאחד, קיים חשש סביר כי דבר לא ייעשה. גישתנו העקרונית, כי אף "זר" לצו המניעה עשוי במקרים מתאימים להתחייב באחריות על-פי סעיף 6 לפקודה, מעוררת את השאלה מיהו אותו "זר". נראה לי כי בענין זה אין זה אפשרי ואף אין זה רצוי, לקבוע מבחנים נוקשים. רשימת "הזרים" אינה רשימה סגורה, והיא כוללת בחובה את כל אלה אשר על-פי הפירוש הנכון של הצו השיפוטי נכללים במסגרת אלה אשר התנהגותם תביא לידי המרית צו בית-המשפט בעתיד" (ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון, פ"ד לד(4)232).

1. זאת ועוד, טענות התובע ו-צ. לפיהן התובע לא ידע אודות הצבת הקרוואן בשטח המשק היות שהיה אותה עת בבדיקות, אינן מהימנות עליי.

לטענת צ., התובע לא ראה את המנוף באמצעותו הובא הקרוואן והונח בשטח המשק, היות שהיה אותה עת  בבדיקות (עמ' 185 לפרוטוקול ש' 9-11). צ. העיד, כי טרם הנחת  הקרוואן היה עליו לבצע פעולות מקדימות ולהכין התשתית לכך, וכי ביצוען של פעולות אלו נמשך כשלושה שבועות (עמ' 185 לפרוטוקול ש' 16-18). נהיר, אפוא, כי גם לו היה התובע בבדיקות במועד הצבתו של הקרוואן בשטח המשק, ידע הוא שהתכנית להצבתו קורמת עור וגידים בניצוחו של בנו, המתגורר עמו. הנה כי כן, טענות צ. לפיהן התובע לא הבין הסיבה שבגינה הוא מבצע פעולות בשטח המשק, וסבר כי הוא עוסק בניקיונו בלבד, אינן מהימנות עליי (עמ' 185 לפרוטוקול ש' 22-23).

100. לא מצאתי לקבל גם הטענה לפיה דין הבקשה להידחות, שעה שלא הודע לצ. ע"י הנתבעים דבר קיומה של ההחלטה והוא לא ידע אודותיה. כאמור, שעה שצ. אינו צד להליך והתובע חויב עפ"י צו המניעה, מוטלת עליו החובה ליידע אותו ובכך למנוע ממנו הפרה של הצו.

101. יתר על כן, צ., התובע ובן נוסף שלו, מ., העידו, כי בשלב מסוים הובאה לידיעת צ.  החלטת בית המשפט, ולמרות זאת הוא בחר להותיר הקרוואן בשטח המשק.

102. לא מצאתי ממש גם בטענת התובע לפיה עקב מגבלותיו, מידת ההבנה שלו בהליכי המשפט לקויה, בהינתן שהוא מיוצג, וחזקה על בא כוחו כי הבהיר לו משמעותן של החלטות בית המשפט.

103. באשר למועד הצבת הקרוואן בשטח המשק – כאמור, ההחלטה האוסרת ביצוע דיספוזיציה בזכויות במשק ו/או בבית המגורים של התובע ניתנה ביום 29.09.2014 וכחמישה חודשים מאוחר יותר ניתנה ההחלטה האוסרת הצבת מבנים בשטח המשק ומורה על הסרתם ככל שהוצבו במקום. לטענת התובע הוצב הקרוואן בשטח המשק טרם מתן ההחלטה הראשונה מבין השתיים, ועל כן הצבתו אינה מהווה הפרה או ביזוי של ההחלטה. מנגד טוענים הנתבעים, כי הקרוואן הוצב לאחר שניתנה.

104. במסגרת הדיון מיום 14.07.2015 טען ב"כ התובע, כי הקרוואן הוצב בשטח המשק במהלך החורף האחרון (עמ' 27 לפרוטוקול ש' 14), דהיינו סביב שלהי שנת 2014 וראשית שנת 2015. עם זאת, במסגרת הדיון מיום 28.02.2018 נטען על ידו, כי לאחר שבחן העניין, התברר לו שהקרוואן הוצב במקום כבר בחודש יולי 2014 (עמ' 176 לפרוטוקול ש' 13-15). למרות זאת, טען צ. בעדותו, כי הציב הקרוואן בחורף שבשלהי שנת 2014 ובראשית שנת 2015 : "אני מתגורר בקרוואן. מי שרכש את הקרוואן זה אני לפני חורף 2014, משהו כזה. יולי אוגוסט 2014, לפני חורף 2014. אני מתכוון לחורף שבסוף 2014 תחילת 2015" (עמ' 183 לפרוטוקול ש' 3-4).  לעדות זו נמצא חיזוק בעדות בן התובע, מ., לפיה הוצב הקרוואן במקום בשלהי שנת 2014:  "לש. בימ"ש הקרוואן הוצב בחורף 2014 אני חושב, אני חושב נובמבר דצמבר משהו כזה. בסוף שנת 2014" (עמ' 186 לפרוטוקול ש' 21 עד עמ' 187 ש' 1). מ. שב על הדברים גם במסגרת החקירה החוזרת של ב"כ התובע: "ש. שאל אותך עוה"ד מאור לגבי שנת 2014 הצבת הקרוואן, אמרת שאתה לא זוכר, תנסה לזכור האם ומתי פחות או יותר שראית את הקרוואן באיזה חודש במהלך שנת 2014? ת. אני זוכר שזה היה בחורף. דצמבר משהו כזה.  ש. אתה חושב או שאתה בטוח?  ת. חושב" (עמ' 189 לפרוטוקול ש' 6-10).

105. בנסיבות אלו והיות שעסקינן בעתירה לסעד מכוח הפקודה, ונדרשת הפרה ברורה וחד משמעית של ההחלטה מושא הבקשה, מצאתי לקבוע, כי אמנם ההחלטה הראשונה עניינה איסור על ביצוע דיספוזיציה בזכויות במשק ו/או בבית המגורים של התובע, אשר יש בה משום שינוי המצב הקיים, אך רק בהחלטה המאוחרת מחודש פברואר 2015 נאסרה באופן מפורש הצבת מבנים בשטח המשק וניתנה הוראה לפינויים ככל שהוצבו במקום. ומכאן שהספק לגבי פרשות ההחלטה הראשונה פועל לטובת התובע. עם זאת, אין ספק שהוא ו/או מי מטעמו הפרו את ההחלטה השנייה.

106. לא מצאתי לקבל גם את טענות התובע בסיכומיו לפיהן התובע יצא חובתו עם פנייתו ל-צ. על מנת שיפנה הקרוואן משטח המשק, אך הוא סרב.

107. כן לא מצאתי לקבל את טענות התובע לפיהן צ. טוען לזכות עצמאית העומדת לו למגורים במשק באשר הוענקה לו ע"י המנוחה וללא קשר אליו, היות שאינן ממינם של ההליכים שלפניי, מה עוד שיש לתמוה על החלטת צ. לממש זכותו דווקא בשעה שתלויים ועומדים הליכים בעניין הזכויות במשק ועל הצבת הקרוואן, כפי הנראה, בהעדר היתר לכך מבעלת הקרקע, רשות מקרקעי ישראל.

108. ייאמר עוד, כי חרף טענותיו בעניין זכות המגורים במשק, בחר צ. שלא לפנות לבית המשפט בעניין זה ולהגן עליה הזכות, ואף לא פנה בבקשה להצטרף להליכים בעניין הזכויות במשק, הגם שהם מתנהלים משך שנים ארוכות – עובדות המטילות צל כבד על רצינות טענותיו.

כך או כך, נהיר כי צ. אינו רשאי לעשות דין לעצמו, וודאי לא בשעה שתלוי ועומד צו שיפוטי האוסר על ביצוע שינויים במשק.

109. העולה מן המקובץ הוא, אפוא, כי לכל הפחות אי פינוי הקרוואן משטח המשק, מהווה הפרה של החלטת בית המשפט.

110. עם זאת, ושעה שכאמור, תכלית ההליך עפ"י הפקודה אינה ענישה כי אם מניעה במבט צופה פני עתיד, והחלתה תהא רק מקום בו לא ניתן לאכוף קיום ההחלטה בדרך אחרת קיצונית פחות ובראי כלל הנסיבות שהונחו לפניי בהליך זה, לרבות העובדה כי שוכנעתי שהמנוחה התכוונה להעניק לתובע את הזכויות במשק, אך לא פעלה בהתאם להוראות הדין, וכוונותיה לא התגבשו לכדי אקט משפטי מחייב, כך שאין זה בלתי סביר להאמין שמעשי התובע ו/או מי מטעמו נבעו מן הידיעה, כי הוא בעליו של המשק, אני מורה בזאת לתובע ו/או למי מטעמו לפנות הקרוואן משטח המשק תוך 120 יום מהיום, וככל שלא יעשה כן, יחויב בקנה כספי לטובת אוצר המדינה בסך 300 ₪ בגין כל יום של איחור/פיגור בפינויו.

סוף דבר

111. טרם נעילה מצאתי להביא מדבריו של דוד המלך בספר תהילים: "חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו" (מזמור פ"ה, יא'). המתח בין האמת והחסד, בין הצדק והשלום מלווה תמיד את חיינו, וודאי בעת הכרעה במחלוקת בין אדם לחברו, ועל אחת כמה וכמה בין איש לאחיו.

המדרש (בראשית רבה, ח) תיאר את המתח הזה כחלק מסיפור בריאת האדם על פני האדמה:

"בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא וזהו שכתוב (תהלים פ"ה יא-יב): 'חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו, אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף'.

חסד אומר: יברא [אדם], שהוא גומל חסדים;

אמת אומר: אל יברא, שכולו שקרים;

צדק אומר: יברא, שהוא עושה צדקות;

שלום אומר: אל יברא, שכולו קטטה;

מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ..."

112. אין ספק בלבי, כי המנוחה לא פיללה לכך שיפרצו מחלוקות בין צאצאיה סביב גורל זכויותיה במשק, וכי היריבות המרה ביניהם, כמשתקף מן ההליכים המשפטיים שנוהלו בפניי, וודאי לא הייתה מסבה לה קורת רוח לו הייתה בין החיים. לפיכך, לא נותר לנו אלא לקוות, כי לאחר הכרעה זו ישכילו הצדדים למזג בין ערכי היסוד הללו שהם אדניה של חברה בריאה ו-וודאי של בני משפחה אחת, והשלום ישוב לשכון ביניהם.

113. התוצאה היא אפוא:

א-       בהתאם להוראת סעיף 114 לחוק הירושה, תעבורנה הזכויות במשק לתובע  בכפוף לתשלום פיצוי ליתר יורשי המנוחה כמפורט בסעיף 81 לעיל.

ב-        על התובע לשלם הפיצוי האמור תוך 12 חודשים מהיום, שאם לא כן, תוצענה הזכויות במשק למכירה בתנאי שוק חופשי והתמורה שתתקבל בגינן תחולק בין יורשי המנוחה בהתאם לצו הירושה.

ג-        התובע ו/או מי מטעמו יפנה הקרוואן שהוצב ע"י צ. משטח המשק תוך 120 יום, שאם לא כן, יחויב בקנס לטובת אוצר המדינה בסך 300 ₪ בגין כל יום של איחור/עיכוב בפינויו.

ד-        בנסיבותיו המיוחדות של הליך זה, לא מצאתי להורות על חיוב בהוצאות משפט וכל צד יישא בהוצאותיו.

114. פסק הדין ניתן לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.

115. בזאת מסתיימים ההליכים והמזכירות תסגור את שלושת התיקים שבכותרת.

116. פסק הדין יומצא לצדדים באמצעות באי כוחם.

ניתן היום,  כ"ג תמוז תשע"ט, 26 יולי 2019, בהעדר הצדדים.