פס"ד על כשירות לערוך צוואה, השפעה בלתי הוגנת ונטילת חלק בעריכת צוואה

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקוה (כב' השופטת ע. בן-דב ג'וליאן) מיום 19.5.2022 בת"ע 32910-02-19 במסגרתו נדחתה התנגדות המערער לקיום צוואתו האחרונה של אביהם המנוח של המערער והמשיבה מיום 29.1.2018.

בפסק הדין דחה בית המשפט קמא את טענות המערער לפגמים מהותיים בצוואה, להעדר כשירותו של המנוח, השפעה בלתי הוגנת עליו מצד המשיבה ומעורבותה בעריכת הצוואה.

הנדרש לנדון

1. הצדדים הם ילדי המנוח. המנוח נפטר ביום 2.9.18 בהיותו כבן 103 שנים.

    

2. המנוח ערך בחייו שתי צוואות; צוואה ראשונה ביום 7.6.17, בה ציווה את כל רכושו מכל סוג, בשלמות, למשיבה (להלן: הצוואה הראשונה), וצוואה שנייה, מיום 29.1.18, היא הצוואה נושא הערעור כאן, אשר גם בה הוריש את מלוא רכושו ונכסיו למשיבה (להלן: הצוואה השנייה). בשתי ציין המנוח כסיבה מדוע בחר שלא לצוות דבר למערער את אי יושרו והעדר הגינותו של המערער. שתי הצוואות נחתמו בפני עדים - עוה"ד מרים הוזיאס, אשר ערכה את שתי הצוואות, ובעלה, עו"ד יעקב הוזיאס.

    

3. ההבדל בין שתי הצוואות מתמקד בהיקף עזבונו של המנוח (שכאמור אין חולק כי כולו צוּוָה למשיבה) ובעיקר לשאלת הבעלות במניות בחברה בשם *** (להלן: החברה) המאוגדת בארה"ב ואשר לצדדים (למערער ולמשיבה) סכסוך משפטי המתנהל בארה"ב באשר לבעלות במניותיה. בצוואה הראשונה התייחס המנוח למניות בחברה וציין, כי למערער 35.65% בחברה ואילו למשיבה 29.85% בחברה, ועוד ציין כי על אף שמניות המשיבה רשומות על שם המערער יש לרשמן על שם המשיבה, שכן הן שייכות לה ובבעלותה. בצוואה השנייה ציין המנוח, כי אותם 35.65% הרשומים על שם המערער מורכבים מ- 16.8% השייכים למערער ו- 18.85% השייכים לו וכי אף חלקה של המשיבה (שאף הוא רשום עדיין על שם המערער) בשיעור של 29.85% מורכב מ- 11% ששייך היה למשיבה במקור ו- 18.85% השייכים לו. משמעות הדברים היא כי המנוח אשר ציווה את מלוא רכושו למשיבה, הורה למעשה, כי המערער זכאי להיות רשום כבעלים של 16.8% ממניות החברה ואילו את כלל מניותיו של המנוח, בשיעור של 37.7% יש לרשום על שם המשיבה (וזאת בנוסף ל- 11% השייכים לה).

    

4. הצדדים לא חלוקים על העובדה, כי התביעה שהוגשה על ידי המשיבה לעניין מניות החברה עמדה ברקע החתימה על הצוואה השנייה, כי הצוואה השנייה נערכה, בין היתר, על יסוד מסמכים ונתונים שהובאו למנוח על ידי המשיבה, וכי המשיבה ידעה באופן כללי על תכנה של הצוואה השנייה (שתאמה את תצהיר העברת מניות המנוח על שמה, תצהיר אשר נחתם ביום עריכת הצוואה; ראו פרוטוקול מיום 22.2.21, עמ' 51).

    

5. לטענת המערער, עובדות אלה העומדות בבסיס נסיבות עריכת הצוואה השנייה, פוגמות בה, וזאת בהתייחס להוראות סעיף 35 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965. עוד טען המערער כי עולות תמיהות באשר להגיונה של הצוואה השנייה, זאת לאור העובדה כי תכנה שונה באופן מהותי מהצוואה הראשונה והעובדה כי במסגרת הצוואה השנייה הוא נושל מכל רכוש וזאת על אף שהוא דאג לשלומו ורווחתו של המנוח, שהקפיד לציין בחייו כי רכושו יחולק לשני ילדיו בחלקים שווים. כן טען המערער כי המנוח לא היה כשיר לצוות במועד עריכת הצוואה השנייה וזאת על יסוד מסמכים רפואיים שנערכו במספר אשפוזים במועד סמוך למועד עריכת הצוואה השנייה בהם צוין כי המנוח "מבולבל" ו-"דמנטי". כן טען המערער להשפעה בלתי הוגנת של המשיבה על המערער, בין היתר לאור המבחנים שנקבעו בפסק הדין בעניין מרום (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה (1995) – להלן: ענין מרום) בהיות המנוח תלוי כליל במשיבה ובמטפלת שטיפלה בו שהייתה "עושת דברה" של המשיבה.

    

6. בפני בית המשפט קמא העלה המערער טענה נוספת לפיה חתימתו של המנוח על גבי הצוואה השנייה זויפה. לבקשת המערער נבדקה חתימת המנוח על ידי מומחה להשוואת כתבי יד שמונה על ידי בית המשפט קמא (מכון נפתלי) אשר מצא כי: "קיימת אפשרות סבירה למדי שחתימות המחלוקת אמיתיות". המערער לא חזר על טענה זו במסגרת הודעת הערעור ולפיכך לא נרחיב בעניינה.

    

7. המשיבה טענה, מאידך, כי הצוואה השנייה נערכה על פי רצונו של המנוח, הוא זה שיזם את עריכתה והוא שיצר קשר עם עוה"ד מרים הוזיאס לצורך כך, הצוואה נערכה בביתו לאחר שהוא הסביר לעוה"ד הוזיאס את חלוקת המניות כפי שתיאר בצוואה ואף פירט לעוה"ד הוזיאס את הגילויים האחרונים שנחשפו בפניו בשלהי שנת 2017 בדבר התנהלותו של המערער, אשר הובילו אותו להחלטה בדבר עריכת הצוואה, וכי כל אלו פורטו לבקשת המנוח בתוכן צוואה השנייה.

    

8. עוד טענה המשיבה, כי טרם עריכת הצוואה השנייה, ביום 28.1.2018, הופנה המנוח על ידי עו"ד הוזיאס לד"ר ויגדר, המתמחה בגריאטריה ופסיכוגריאטריה אשר בדקה אותו בעבר, עובר לעריכת הצוואה הראשונה, על מנת לקבל חוות דעת בדבר מצבו הקוגניטיבי. על פי אותה בדיקה התרשמה הרופאה כי המנוח מעוניין לערוך עדכון בצוואתו וכי הוא כשיר לעשות כן. המערער לא ביקש להביא מומחה מטעמו לבסס את טענת היעדר כשירותו של המנוח והסתפק במסמכים הרפואיים שהוגשו לבית המשפט קמא ובכך אין די שעה שהנטל לבסס היעדר כשירות מוטל על כתפי המערער.

    

   פסק דינו של בית המשפט קמא

    

9. בית המשפט קמא דחה את טענות המערער במלואן.

    

10. בית המשפט דחה את טענת הזיוף לאור חוות דעתו של מכון נפתלי (כאמור, לא נתעכב על נימוקי פסק הדין בעניין זה לאור העובדה כי המערער זנח טענה זו בערעור בפנינו).

     

11. בית המשפט קמא דחה אף את הטענה כי המנוח לא היה כשיר לחתום על הצוואה השנייה במועד עריכתה. בית המשפט התרשם ממסמכים רפואיים רבים מהשנים 2017-2018 שהוגשו לעיונו, לאור מעקב רפואי תכוף ואשפוזים של המערער בבית חולים נוכח מחלת עור אוטואימונית ממנה סבל, וקבע כי לא עולה מתוכנם אינדיקציה להעדר כשירות (סקירת המסמכים והתרשמות הצוות הרפואי מצלילותו של המנוח מפורטת בסעיף 13 לפסק דינו של בית המשפט קמא).

     

    בית המשפט קמא התייחס לשני המסמכים אליהם הפנה המערער - דו"ח ביקור רופא מיום 3.12.17 - נרשם כי לדברי הבת הוא מבולבל, סובל מליקויים בשינה, צעקות בלילה ואי שקט מוטורי, ודו"ח ביקור רופא מיום 2.1.18 (סמוך לפני עריכת הצוואה) נרשם "דמנטי, ירידה משמעותית בתפקודי יום יום". אלא, שבית המשפט קמא קבע, כי הוא מקבל כמהימנה את עדות המשיבה, לפיה, מדובר באירועים ספוראדיים בהם סבל המנוח מהזיות בשל תרופות מסוימות שנטל, וכי אירועים אלו פסקו מיד עם הפסקת נטילת התרופות (פרוטוקול 22.2.21, עמ' 44 שורות 6-18). בית המשפט קמא אף נתן אמון בעדותה של המשיבה לפיהם המנוח היה כשיר עם תפקוד נוירולוגי ומנטאלי תקין עד יום מותו (פרוטוקול שם, עמ' 44-46 וכן סעיף 13 לפסק דינו של בית המשפט קמא).

     

12. בית המשפט קמא נתן משקל ראייתי לעובדה, כי בעוד שהנטל להוכיח העדר כשירות קוגניטיבית לערוך צוואה הוטל על כתפי המערער, המערער בחר שלא לבקש מינוי מומחה, הסתמך על מסמכים רפואיים שאינם מעלים כל אינדיקציה להעדר צלילות או כשירות לערוך צוואה, ומשצורפה תעודת רופאה מומחית שקבעה, לאחר בדיקה שנערכה על ידה יום לפני עריכת הצוואה השנייה, כי המנוח מודע למשמעות עריכת הצוואה והביע באופן ברור את רצונו וכי הוא כשיר לעריכת צוואה, בחר המערער שלא לחקור אותה על חוות דעתה זו. לאור כל אלה קבע בית המשפט קמא כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו לביסוס טענת אי הכשירות.

13. בית המשפט קמא דחה את טענת המערער להשפעה בלתי הוגנת של המשיבה על המנוח לערוך צוואה. בית המשפט בחן את ארבעת מבחני העזר שנקבעו בעניין מרום וקבע כי אלה אינם מתקיימים בנדון.

     

14. בית המשפט התרשם מתוך עדות עוה"ד מרים הוזיאס, כי המנוח הוא שפנה אליה לצורך עריכת הצוואה מיוזמתו (פרוטוקול עמ' 11 שורה 30) הוא זה שהתקשר אליה, הסביר לה את רצונו וככל שהדברים לא היו ברורים היא שאלה שאלות וקיבלה ממנו תשובות מדויקות (פרוטוקול עמ' 13 שורות 1-6, עמ' 14). המנוח הוא שנתן לה את מלוא הפרטים המופיעים בצוואה השנייה, לרבות מסמכים הנוגעים לאופן חלוקת הכספים במקור, לגבי אחוזי החזקת המניות בחברה, ואף הציג בפניה מסמכים וסיפק הסברים לגבי ההפרשים שלא רשומים במסמכים (פרוטוקול עמ' 14). במעמד חתימת הצוואה הקריאה לו עוה"ד הוזיאס את מלוא סעיפי הצוואה.

     

    עוד קבע בית המשפט קמא, כי מהפן העובדתי לא הייתה המשיבה מעורבת בעריכת הצוואה, על אף שידעה הן על כוונתו לערוך צוואה והן על תוכנה של הצוואה באופן כללי.

     

15. בית המשפט התייחס לטענות המערער לעניין חוסר הגיונה של הצוואה וקבע, כי קיום רצון המת הינו הערך המנחה בדיני צוואות וכי אין זה מתפקידו וסמכותו של בית המשפט לבחון את צדקתה של הצוואה וכי לא קיימת בחוק עילה לפסילת צוואה מחמת "חוסר צדק" או "חוסר הגינות". לצד זאת, קבע בית המשפט, כי נוכח העובדה שהמנוח ראה חשיבות בפירוט הפגיעה האישית הקשה שנפגע מהמערער ואכזבתו מהתנהגותו, לא ניתן לקבוע כי הצוואה אינה הגיונית.

     

16. לאחר כל אלה, דחה בית המשפט את כלל טענות המערער ומשכך אף את התנגדותו לקיומה של הצוואה השנייה.

     

    מכאן הערעור.

     

     

     

     

    תמצית טענות המערער

     

17. שגה בית המשפט משלא בחן את הצוואה השנייה כמכלול והתעלם מהעובדה, בה לא כפרה המשיבה, לפיה, המנוח כל חייו הצהיר כי בכוונתו לחלק את מלוא רכושו לילדיו בחלקים שווים.

     

18. בית המשפט קמא התעלם מחוסר הגיונה של הצוואה; בית המשפט אמנם התייחס לדברים בפסקה אחת קצרה בסעיף 24 לפסק הדין, ברם אין התייחסות בפסק הדין לחיבה ששררה בין המנוח למערער, מרצונו של המנוח לדאוג לרווחתו של המערער ומהצהרותיו עד למועד פטירתו, לפיהן הוא מבקש שרכושו יחולק בחלקים שווים בין ילדיו. לעניין זה הוסיף המערער, כי המנוח היה בקשרים הדוקים עם ילדיו ואין היגיון בכך שיבקש לנשל אף אותם מצוואתו.

     

19. לעניין הגיונה של הצוואה הוסיף המערער, כי אוצר המלים של המנוח בעברית היה מוגבל ולא סביר כי הוא זה שניסח את הצוואה ללא צורך בתרגום או הסבר וכי משך כל שנות חייו לא ניסה המנוח לפשר בין ילדיו או לפתור את המחלוקת לעניין המניות ואין היגיון כי יעשה כן באופן חד צדדי ובוטה דווקא בצוואתו.

     

20. שגה בית המשפט בכך שלא התייחס לעובדה, כי הפירוט בו נקט המנוח בצוואה השנייה בנוגע לחלוקת המניות זהה באופן מחשיד לתביעת המשיבה בארה"ב, דבר המעיד על מעורבותה העמוקה של המשיבה בהכנת ובהחתמת המנוח על הצוואה השנייה. המערער הטיל את מרבית משקל ערעורו על טיעון זה, לפיו מדובר בפירוט הנוגע לשברירי אחוזים במניות, כאשר ברי כי אדם בן 103 לא יכול לזכור פירוט זה. לכך נוספה העובדה כי באותו יום בו נחתמה הצוואה נחתם אף תצהיר מתנה, שלא היה חולק כי נערך על ידי באי כוחה של המשיבה בארה"ב, ומשכך, לטענת המערער, ברי, כי כלל פרטי חלוקת המניות כפי שעולה מהצוואה השנייה, נמסרו למנוח על ידי המשיבה לדרישת עורכי דינה בארה"ב ולצורך ביסוס ההליך המשפטי שם. המערער הוסיף כי הצוואה השנייה סותרת את הצוואה הראשונה, שנחתמה חצי שנה קודם לכן ואף עובדה זו מבססת את טענתו, לפיה, עריכתה הוכתבה במלואה על ידי המשיבה.

     

21. המערער טען לעניין זה כי המשיבה ידעה מהו מועד החתימה של הצוואה ומהו תכנה, וכן טען, כי לא ניתן היה לבסס ממצאי עובדה ומהימנות על עדות עוה"ד הוזיאס, מקום בו הם לא שאלו שאלות מתבקשות בנוגע לסתירה בין הצוואה הראשונה לצוואה השנייה, וזאת על אף העובדה שמדובר באדם בן 103, מטופל על ידי מטפלת ולא עצמאי פיסית, עובדות שחייבו חקירה ובדיקה בנוגע לסתירה האמורה. המערער הוסיף וטען כי העובדה שמעמד עריכת הצוואה לא תועד, צולם והוקלט, פוגם באמינות עדותם של עורכי הדין הוזיאס.

     

22. שגה בית המשפט בקביעתו כי המנוח כשיר היה לחתום על הצוואה נוכח מסמכים רפואיים מהם עלה כי המנוח היה "מבולבל" וב- "מצב נפשי ושכלי דמנטי" ולאור פסיקה שהובאה על ידי המערער לפיה לא ניתן להתבסס על חוות דעתה של הרופאה הגריאטרית שבדקה את המנוח טרם עריכת הצוואה, מקום בו היא לא פירטה את המניע שהוביל את המנוח לערוך את הצוואה השנייה.

     

23. שגה בית המשפט קמא בקבעו כי לא הייתה השפעה בלתי הוגנת על המנוח. לטענת המערער שומה היה על בית המשפט לבחון את טענת ההשפעה הבלתי הוגנת במנותק מכשירותו המנטלית של המנוח, שכן לאור מצבו הבריאותי ברי כי היה תלוי במשיבה, בלתי עצמאי ומטופל משך כל שעות היממה על ידי המטפלת.

     

24. שגה בית המשפט קמא משייחס משקל ראייתי לחובת המערער בכך שבחר שלא לזמן את מטפלת המנוח לעדות כבסיס לטענת התלות וזאת מקום בו אין חולק כי המנוח היה מטופל בכל עת ומשכך, על מנת לשלול את טענת התלות שומה היה דווקא על המשיבה לזמן את המטפלת לעדות, קל וחומר מקום בו לא היה חולק כי כל המידע שהובא לידי המנוח הובא על ידי המשיבה.

     

    טענות המשיבה

     

25. המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא. לטענתה, בדין קבע בית המשפט כי אין בסיס לטענת העדר כשרות המנוח לצוות. המערער ויתר על מינוי מומחה מטעמו, צורפה תעודת רופאה אשר בדקה את המנוח סמוך לפני עריכת כל אחת מהצוואות ומצאה כי המנוח צלול וכשיר לערוך צוואות, וכדין קבע בית המשפט כי קביעה זו עולה בקנה אחד עם כלל הראיות בתיק.

     

26. המנוח פרט ונימק במסגרת צוואתו כיצד פגע בו המערער ומדוע החליט כפי שהחליט וכי עשה כן זאת על רגע גילויים חדשים שהתגלו בשלהי שנת 2017. המערער הונה את המנוח בחייו והעובדה כי המשיבה מנהלת נגדו הליכים בערכאות המשפטיות בארה"ב, נעשתה על דעתו של המנוח שהיה שותף עוד בחייו להליכים אלו. מערכת היחסים בין המנוח למערער לא הייתה חמה כתיאורו של המערער, המערער לא טרח להגיע להלוויית אביו המנוח אפילו שהיה בארץ באותה עת באצטלה של כאבי גב וברכיים וזאת על אף שנראה רכוב על אופניו מספר ימים לאחר מכן.

     

27. בדין אימץ בית המשפט קמא את עדות עוה"ד מרים הוזיאס עורכת הצוואה ועדות בעלה, עוה"ד יעקב הוזיאס, העד לצוואה וכי בית המשפט של ערעור אינו מתערב בממצאי עובדה ומהימנות העומדים בבסיס פסק הדין. מכל מקום, גם בצוואה הראשונה בחר המנוח שלא להוריש למערער דבר, כי עוה"ד הוזיאס ערכו אף את הצוואה הראשונה, הם הכירו את המנוח היטב משך שנים ובית המשפט קמא נתן אמון רב בעדותם.

     

28. בדין נדחתה הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת. המערער העיד עדות יחידה בפני בית המשפט קמא, לא טרח להביא ולו עד יחיד לתמוך בטענתו בדבר השפעה בלתי הוגנת. איש מלבד עוה"ד הוזיאס לא דיבר עם המנוח בנוגע לצוואה והמערער לא הביא כל עדות לסתור עדותה זו. אין כל בסיס לטענה לפיה המנוח היה תלוי במשיבה, מקום בו על אף שהמשיבה הייתה בת מסורה ואוהבת, לא נסתרה עדותה כי המנוח עד יומו האחרון, טייל באופן עצמאי עם המטפלת, ניהל את ענייניו הכספיים בכוחות עצמו, ביצע קניות בסופר, חתם על צ'קים, שילם חשבונות והכל כשרק המטפלת לצדו וללא כל מעורבות של המשיבה. אין בסיס עובדתי הנתמך בראיות לטענת המערער בערעור לפיה כל המידע שהיה בידי המנוח הגיע מהמשיבה.

     

29. בית המשפט קמא בחן ויישם כדין את ארבעת המבחנים שנקבעו בעניין מרום, וקבע כי המערער לא הוכיח השפעה בלתי הוגנת; הוכח כי המערער היה צלול עצמאי ובלתי תלוי והיה בתקשורת קבועה עם סביבתו.

     

30. בכל הנוגע לנסיבות עריכת הצוואה מפנה המשיבה לעדותה של עוה"ד הוזיאס לפיה המשיבה לא הייתה מעורבת בעריכת הצוואה או בתכנה וכי המנוח התנהל מולה באופן עצמאי, ישיר ובלתי אמצעי (עמ' 11 שור' 30 עמ' 18 שור' 2-3). פירוט אחוזי המניות בצוואה השנייה נעשה על בסיס מסמכים שהציג המנוח לעוה"ד הוזיאס מהם היא עצמה העתיקה את האחוזים במניות וכי היא עצמה שאלה את המנוח שאלות והוא הסביר ופירט בפניה את הדברים. תצהיר המתנה הדומה בתוכנו לצוואה אך מבסס את רצונו של המנוח לתמוך במשיבה במסגרת התביעה המתנהלת בארה"ב ואין בכך בכדי להעיד על שליטתה בו.

     

31. טענת המערער בדבר הגיונה של הצוואה "מדהימה באופן מיוחד" מקום בו המערער התנהג לאביו באופן מחפיר, הונה אותו ולא טרח להגיע להלווייתו ולא יכול להלין על חוסר ההיגיון של הצוואה.

     

    ****

32. לאחר שסקרנו באריכות את פסק דינו של בית המשפט קמא ואת טענות הצדדים, ומתוך עיון בכתבי בי דין ובראיות שהונחו לפני בית משפט קמא מצאנו כי דין הערעור להידחות. להלן נימוקינו -

     

33. שלוש מחלוקות עיקריות עומדות בבסיס הערעור כאן; האחת כשירותו של המנוח לצוות, השנייה קיומה של השפעה בלתי הוגנת של המשיבה על המנוח והשלישית מעורבות בעריכת הצוואה (סעיף 35 לחוק הירושה). שלוש שאלות אלה הן שאלות המערבות עובדה ומשפט.

     

34. כלל ידוע הוא, כי בית המשפט של ערעור אינו מתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי בית המשפט ששמע והתרשם מעדויות הצדדים וכי בית המשפט של ערעור יבחן האם הממצאים שנקבעו בפסק דינה של הערכאה הדיונית מעוגנים בחומר הראיות, האם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההיגיון ומכלול הנסיבות והאם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין. הגיונו של כלל זה נעוץ בכך שהערכאה הדיונית היא ששמעה את העדים, התרשמה מהם באופן ישיר ובלתי אמצעי ובחנה את כלל הראיות (ראו, בין רבים: ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, פסקה 11 (2010); ע"א 1581/92 ולנטין נ. ולנטין (1995); ע"א 5630/90 תדמור נ. ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ (1993)).

     

35. בנסיבות אלו, בהן קבע בית המשפט קמא ממצאי עובדה ומהימנות על יסוד התרשמות בלתי אמצעית, שאף נומקה והתבססה בראיות נוספות, לא מצאנו כי מקרה זה נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו.

     

    נראה כי ניתן היה לחתום כאן את פסק דיננו, אך מצאנו להתייחס אף לטענותיו המשפטיות של המערער לגופן על מנת שלא ימצא הדף חסר.

     

    האם היה המנוח כשיר לערוך צוואה בעת עריכת הצוואה השנייה

     

36. לביסוס כשרותו של המנוח לערוך את הצוואה השנייה הובאה תעודת רופא של ד"ר ויגדר, רופאה פסיכוגריאטרית שאף בדקה את המנוח טרם עריכת הצוואה הראשונה, אשר קבעה, כי במועד בדיקתה, יום לפני חתימתו על הצוואה השנייה, היה המערער כשיר לערוך את הצוואה:

    "מצוי בדעה צלולה ומבין היטב את משמעות החלטתו לגבי מינוי מיופה כח לבתו גב' ר.מ. ולגבי איזון הזכויות בין ילדיו אם בחייו ואם בצוואה אחרי מותו. הוא כשיר לחתום על מסמכים אלו".

    המערער לא ביקש לחקור את ד"ר ויגדר ולא ביקש להביא חוות דעת נגדית מטעמו, כשם שלא עתר למינוי מומחה מטעם בית המשפט.

     

37. משמעותה של אי חקירת עד בעניין מהותי או אי הבאת ראיה בעניין מהותי מקימה חזקה, לפיה, חקירת העד או הבאת הראיה היו מחזקות דווקא את ראיותיו של הצד שכנגד (ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (2008); ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית בע"מ נ. טלקר (1990); ע"א 2275/90 בנין דור בע"מ נ. רוזנברג, (1993)).

    העובדה שהמערער בחר שלא לחקור את ד"ר ויגדר ובחר שלא להביא חוות דעת מטעמו מקימה חזקה ראיתיית לפיה אילו היתה נחקרת ד"ר ויגדר או היתה מובאת חוות דעת מטעם המערער היו אלו תומכות בטענת המשיבה כי המנוח היה כשיר לערוך את הצוואה השנייה.

     

38. התבססות המערער על שניים מתוך כלל המסמכים הרפואיים בהם צוין כי המנוח "מבולבל" או "במצב נפשי ושכלי דמנטי" אינה יכולה לבסס קביעה כי המנוח לא היה כשיר לערוך את הצוואה השנייה, הן לאור העובדה כי אין הם יכולים לאיין את חוות דעתה של ד"ר ויגדר והן לאור העובדה, כי המשיבה נתנה הסבר לשני מסמכים אלו (בטענה כי באותה עת נטל המנוח תרופה שגרמה לבלבול זה) ובית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי כי הוא מקבל גרסתה זו של המשיבה (שהמנוח אף לא סתר אותה), והן בהתבסס עלתיעוד רפואי עשיר באשר לכשירותו וצלילותו של המנוח בסמוך למועד חתימתו על הצוואה השנייה.

     

    מכלל האמור, יש לדחות את טענת המערער לפיה המנוח לא היה כשיר לערוך את הצוואה השנייה.

     

    האם היה המנוח נתון להשפעה בלתי הוגנת בעת עריכת הצוואה השנייה

     

39. שתי טענות העלה המערער בעניין זה, הן טענה להשפעה בלתי הוגנת של המשיבה על המנוח במנותק ממצבו הקוגניטיבי והן טענה למעורבות המשיבה בעריכת הצוואה. נדון בשתי הטענות – ראשון ראשון ואחרון אחרון.

     

40. סע' 30 (א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, מורה:

    "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

    הנחת המוצא של חוק הירושה היא כי צוואה שאין פגמים בצורתה היא צוואה כשרה. הנטל להוכיח שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. כידוע, נקבעו בפסיקה ארבעה מבחני עזר מובילים לביסוס טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת אשר פורטו בעניין מרום והם - מבחן העצמאות; מבחן הסיוע; מבחן הקשר עם בני-אדם אחרים ומבחן נסיבות עריכת הצוואה.

     

41. בית המשפט קמא בחן את ארבעת המבחנים וקבע כי אף לא אחד מהם התקיים בעניינו של המנוח ועריכת צוואתו וזאת מהפן העובדתי וכאמור, לא מצאנו להתערב בממצאי עובדה אלו.

     

42. לא עלה בידי המערער לבסס טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת הן בבחינת מבחן העצמאות (הוכח כממצא עובדתי כי המנוח עצמו יצר קשר עם עוה"ד הוזיאס, כי הוא עצמו מסר לה את פרטי המידע שרצה שיופיעו בצוואתו, מסר לה מהו הטעם לעריכת הצוואה השנייה כחצי שנה לאחר עריכת הצוואה הראשונה והסביר לה אף את חלוקת המניות כפי שמופיעה בצוואה). בבחינת מבחן הסיוע ומבחן הקשר עם בני אדם אחרים הוכח, ובית המשפט קבע כממצא עובדתי, כי המנוח נעזר אמנם במטפלת, אך ניהל ענייניו באופן עצמאי, ועמד בקשר עם המערער וילדיו ולא היה כל נסיון למנוע ממנו יצירת קשר זו.

     

43. העובדה כי המערער שלא התגורר דרך קבע בארץ, בחר שלא להביא אף עד על מנת לנסות לבסס טענותיו (לא את ילדיו ולא את המטפלת שסעדה את המנוח), עומדת לו לרועץ. הנטל על המערער להוכיח טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת, ומקום בו המערער לא שהה עם המנוח לעיתים קרובות ורצה להוכיח השפעה בלתי הוגנת שומה היה עליו לבסס טענתו זו בראיות אותן בחר לא להביא. אף בעניין זה נחזור ונפנה לכלל אותו פירטנו לעיל, בדבר אי הבאת ראיה שיש בה בכדי לבסס את טענות הצד שכנגד.

     

    הטענה לפיה המטפלת לא הייתה בשליטתו של המערער ומשכך לא יכול היה להביאה דינה להדחות, מקום בו כלל פרטיה היו ידועים לו ולא הובאה כל ראיה לפיה לא ניתן היה לזמנה לעדות על ידו אילו היה מבקש לעשות כן. יתירה מזו, ילדיו של המערער הם בוודאי עדים המצויים בשליטתו ואילו היו מתרשמים משליטתה ללא מיצרים של המשיבה במנוח יכולים היו להעיד על כך. בחירת המערער שלא להביאם לעדות בעניין זה מדברת בעד עצמה.

     

44. עיקר טענות המערער הופנו למבחן נסיבות עריכת הצוואה ותכנה של הצוואה ונתייחס אליהן להלן.

     

    מעורבות המשיבה בעריכת הצוואה

     

45. הוראת סעיף 35 לחוק הירושה קובעת חזקה חלוטה לפיה מעת שנהנה ערך את הצוואה בה הוא נהנה או היה מעורב בדרך אחרת בעריכתה הרי שמתקיימת השפעה בלתי הוגנת על המצווה (ע"א 433/77 הררי נ. הררי (1979), ע"א 99/86 זיידה נ. זיידה (1986), ע"א 2098/97 בוסקילה נ. בוסקילה (2001) ועוד רבים אחרים). ודוק, ההוראה מניחה ללא כל אפשרות ערעור את קיומה של השפעה בלתי הוגנת ולפיכך, גם אם הוכח, הלכה למעשה, כי לא הייתה השפעה בלתי הוגנת אין בכך ולא כלום (עניין הררי הנ"ל, ע"א 234/86 אמונה תנועת האישה דתית לאומית נ. בלר (1988), בע"מ 6349/08 פלוני נ. פלוני (2009)).

     

46. נקבע לא אחת, כי יש לדקדק בעת יישומו של סע' 35 לחוק ומשכך, העניקו בתי המשפט לסעיף פירוש מצמצם, והחילו אותו מקום בו אכן התרשם בית המשפט קמא, עובדתית, מן הנעשה וסבר כי היתה השפעה בלתי הוגנת (ע"א 5869/09 חרמון נ. גולוב (2004); בע"מ 7049/15 פלוני נ' פלוני (2015)).

     

47. הובהר בפסיקה כי עורך הצוואה הוא מי שעסק בניסוחה של ה"צוואה" או בכתיבתה. העריכה היא הפעולה הלשונית של הכנת המסמך, יצירתו מבחינת התוכן או הצורה, ובפרט ניסוחו המילולי והלשוני (עניין זיידה הנ"ל, עניין אמונה הנ"ל, ע"א 576/72 שפיר נ. שפיר (1973)). נוכח נוקשותו של הסעיף ופרשנותו באופן מצמצם, נקבע, כי שיחות מקדימות אינן חלק מעריכת הצוואה ובדומה גם ביצוע שליחות מטעם המצווה אשר ביקש כי עורך הדין יסור אליו לשם עשיית צוואה (ע"א 6496/98 בוטו נ. בוטו (2000)).

     

48. בכל הנוגע לסיפת הסעיף "לקח חלק בעריכתה" קבעו בית המשפט פרשנות גמישה יותר, ונקבע, כי תוכנן של תיבת המילים "לקח חלק בעריכתה" יקבע בהתאם לנסיבות המקרה ובהתאם למבחן השכל הישר (ע"א 851/79 בנדל נ. בנדל (1981), ע"א 1099/90 שרוני נ. שרוני (1991) , ע"א 1079/92 גדליה נ. אלי (1993(. בדומה נקבע כי סיפת הסעיף "לקח חלק בעריכתה" הינה למעשה עילה שיורית, היינו כזו שאינה נופלת לגידרו של מי שערך את הצוואה או היה עד לה (ע"א 148/96 בקשי נ. סלמן (1998)).

     

49. בענייננו, מהפן העובדתי, הוכח, כי המשיבה לא היתה מעורבת בעריכת הצוואה ולא בניסוחה. המשיבה לא היתה נוכחת בעת השיחה המקדימה שנערכה בין המנוח לעוה"ד הוזיאס בה תיאר המנוח את תוכן הצוואה, היא לא היתה נוכחת במועד עריכת הצוואה או חתימתה. המשיבה לא יצרה קשר עם עוה"ד הוזיאס ולא ליוותה את המנוח לצורך החתימה. העידה על כך עוה"ד הזיאס, עדות שנמצאה מהימנה על בית המשפט קמא ואף המערער לא הביא כל ראיה לסתור אותה, כי המנוח הוא שפנה אל עוה"ד הוזיאס מיוזמתו ובאופן עצמאי, כי היא הגיעה לביתו, הוא הסביר לה מה רצונו ועל בסיס אלו היא ניסחה את הצוואה וכי לאחר ניסוח הצוואה היא הגיעה אליו פעם נוספת על מנת להחתימו עליה, תוך שהיא מקריאה לו את תוכנה. עוה"ד הוזיאס פירטה את הסבריו של המנוח אשר עמדו ברקע להחלטה לחתום על צוואתו השנייה של המנוח וכי אלו היו גילויים של עובדות חדשות בנוגע למעשיו של המערער וכי הייתה זו דרישתו של המנוח כי הדברים יפורטו בסעיף 16 לצוואה השנייה:

     

    "בני י.ו., גרם לי לאכזבה רבתי, פגע בי באופן אישי קשות, כאשר למרות שחונך, וזו אף דרכי כל חיי, כי הבטחה שניתנה בעל פה, כמות שנהוג בעסקאות שנעשו בחיי בענף היהלומים, בתקיעת כף ואמירה "במזל וברכה", ללא חוזים או מסמכים כתובים, יש לכבדם ולקיימם, בדיוק כמו חוזה כתוב, אך הוא לא נהג כך. הינו מבטיח, אולם בדרך של שגרה לא מקיים, ולא רק זאת אלא אף את התחייבויותיו בכתב, הוא אינו מקיים."

     

50. אכן, אין חולק, כי נתונים מסויימים הובאו לידיעת המנוח על ידי המשיבה וכאמור, לא היתה מחלוקת כי הצוואה נערכה בד בבד עם תצהיר מתנה שתוכנו דומה ושנערך על ידי עורכי הדין האמריקאים של המשיבה המנהלים עבורה את תביעתה בארה"ב. אך בכך אין בכדי לקבוע כי המשיבה היתה מעורבת בעריכת הצוואה. הנתונים שעמדו בבסיס הצוואה (בדבר שיעורי המניות בחברה), מבוססים על מסמכים נושנים המשקפים את האמור בה. את העובדות החדשות בשלן ביקש המנוח לערוך צוואה חדשה הביאה לידיעתו המשיבה ואולם המנוח באופן עצמאי על בסיס מידע זה ביקש לעדכן ולחדד את צוואתו – זו זכותו ונראה כי זכות זו הורתה ברצון עצמאי שלו ולא בהשפעה בלתי הוגנת שלא הוכחה. כאמור, המנוח ידע להסביר את תוכן המסמכים העומדים בבסיס הצוואה לעוה"ד הואזיאס ועל בסיסם ובהתייחס להסבריו, נערכה על ידה הצוואה.

     

51. כאמור, המנוח אף הסביר לעוה"ד הוזיאס מה הביא אותו לחתימה על הצוואה השנייה ואף מסר לה כי הוא תומך במשיבה בתביעתה כנגד המערער. כל אלה מעידים על רצון עצמאי לערוך צוואה ותיאור הדברים מעיד על הבנה בדבר תוכנה של הצוואה על בסיס מסמכים שהיו בידי המנוח. העובדה כי המנוח רצה לסייע למשיבה בתביעתה אינה שוללת את רצונו ואינה מעידה על השפעה בלתי הוגנת. העובדה כי המנוח רצה לסייע לבתו מעידה, אף היא, על רצון עצמאי ולא על השפעה של המשיבה השוללת את רצון המנוח.

     

    משכך, אין באלה בכדי לקבוע כי המשיבה היתה מעורבת בעריכת הצוואה באופן כל שהוא ובוודאי לא באופן שיש בו בכדי לפגום בתקפה.

     

    אין "שזירת חוטים"

     

52. מצאנו אף לדחות את טענת המערער לפיה לא בחן בית המשפט קמא את "מכלול העובדות" מהן היה מקום לקבוע כי המנוח ביקש לחלק את רכושו באופן שוויוני בין ילדיו ואת הטענה בדבר "הגיונה של הצוואה". בחינת מכלול העובדות מעלה תמונה לפיה המנוח התאכזב מהתנהלות המערער אשר משך שנים לא נהג בהגינות כלפי המנוח וכלפי המשיבה. אכזבתו של המנוח באה לידי ביטוי הן בצוואה הראשונה והן בצוואה השניה, בשתיהן בחר שלא לחלק את רכושו באופן שוויוני בין ילדיו. אכזבתו של המנוח באה לידי ביטוי אף בתמליל השיחה שצורף על ידי המערער עצמו בה אומר לו המנוח "הֱיֵה ישר".

     

53. בשונה מטענת המנוח לפיה יחסיו עם אביו היו חמים וכי תמיד דאגו זה לזה, בחר המערער שלא להגיע להלווית אביו, על אף ששהה בארץ באותה עת.

    מכלול העובדות שהונח לפתחנו מעיד כי המנוח, על אף שהיה בן 103 בסמוך לעריכת צוואתו השנייה, היה צלול, ניהל את ענייניו באופן עצמאי ולא היה תלוי במשיבה אלא ביקש לסייע לה. רצונו של המנוח לתמוך בבתו אין בו בכדי להעיד על השפעה בלתי הוגנת או על השפעה כלל, אלא על רצון עצמאי, המבוסס על עצמאות והיעדר תלות.

     

54. כך גם ממכלול העובדות ניתן ללמוד כי המשיבה לא היתה מעורבת בהחלטת המנוח לערוך צוואה ולא השפיעה עליו לעורכה. בהחלטתו לערוך את הצוואה השנייה נסמך המנוח על נתונים ומידע שהובאו לידיעתו על ידי המשיבה, לא לצורך עריכת הצוואה, אלא לאור מערכת היחסים הכספית שהתנהלה משך שנים בין המנוח ושני ילדיו, אך ניכר כי הנתונים העומדים בבסיס הצוואה, אינם נתונים העולים מאותם גילויים חדשים שהובאו לידיעת המנוח מהמשיבה, אלא ממסמכים נושנים שנערכו בין המנוח ושני ילדיו בעבר.

     

55. לאור כל האמור לעיל מצאנו לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות המשיבה בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

     

    הערובה שהופקדה על ידי המערער תועבר למשיבה באמצעות בא כוחה על חשבון הוצאות המשפט.

     

56. ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים.

     

    ניתן היום, ח' שבט תשפ"ג, 30 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.

     

    צבי ויצמן, שופט אב"ד	יעל מושקוביץ, שופטת	צבייה גרדשטיין פפקין, שופטת