פס"ד העוסק בתביעה לביטול הסכם מתנה בין בני זוג

עניינו של פסק דין זה, תביעה לביטול הסכם מתנה עליו חתם התובע ביום 15/*/**, ובו העביר לנתבעת את מלוא זכויותיו במגרש מס' * בשטח של 597 מ"ר, הידוע כחלק מחלקה * בגוש **** בכפר **.

1. הצדדים נישאו ביום 1997/*/** ולהם זוג תאומים כבני **. בין הצדדים נוצר קרע, וביום 2018/*/* בני הזוג התגרשו.

    

2. המקרקעין נשוא התובענה, הם ****/597 חלקים מכלל הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה * בגוש **** ביישוב *** בשטח כולל של **** מ"ר, הרשומים בפנקסי המקרקעין ע"ש המנוח *** סבו של התובע. הסב העביר את זכויותיו לילדיו ובהם אביו של התובע ***.

    

   טענות התובע בתמצית:

    

3. ביום 2014/**/** העניק האב לילדיו חלקים שונים מזכויותיו, כאשר התובע קיבל במתנה את מגרש מס' * בשטח של 597 מ"ר, וכן שטח של 300 מ"ר בחלקה X בגוש ****. התובע תפס חזקה במגרש והחל בהקמת דירת מגורים [להלן: "בית המגורים"], זאת לאחר שמימש חלק מהזכויות שהיו בבעלותו בחלקה X בגוש ****.

    

4. בשלב מאוחר של בניית הדירה, ניהלו הצדדים משק בית משותף, כאשר הכנסות התובע מעבודתו הופקדו בחשבון הנתבעת המתנהל בבנק ** ח-ן מס' ***, לשם הופקדה לעתים רחוקות גם משכורתה של הנתבעת ממספרה בה עבדה בעיר ***.

    

5. בשנת 2014 התגלעה מחלוקת בחיי בני הזוג, וכחלק ממאמצי התובע לשמור על התא המשפחתי, ולדרישת הנתבעת, שוכנע התובע לחתום על הסכם מתנה, אשר נחתם ביום 2015/*/**, ובמסגרתו העביר התובע את כלל זכויותיו בשטח של 597 מ"ר במגרש מס' * לנתבעת [להלן: "הסכם המתנה"]. הסכם המתנה דווח לרשויות המס אך לא נרשם בפנקסי המקרקעין.

    

6. למרות האמור, הנתבעת המשיכה להתעמר בתובע, ופגעה בו פעם אחר פעם, עד אשר בחודש נובמבר 2017 עברו הצדדים להתגורר בבית המגורים כאשר כל אחד מהם לן בחדר נפרד. בהמשך, יזם התובע את הליכי הגירושין, כאשר הנתבעת מסרבת לחזור לשלום בית ואף הוציאה כנגדו צווי הרחקה. כתוצאה מהליכי הגירושין, איבד התובע את מקום עבודתו, נותר מובטל ומצבו הכלכלי התדרדר שכן הוא חסר הכשרה מקצועית ואינו צעיר בגיל.

    

7. לטענת התובע, הוא הוטעה על ידי הנתבעת לחתום על הסכם המתנה מבלי שקיבל הסבר על כך שהוא מוותר למעשה על זכויותיו ואינו יכול לחזור בו מהמתנה. עוד טוען התובע כי הוא חתם על ההסכם בעקבות לחץ בלתי סביר שהופעל עליו מצד הנתבעת, אשר ניצלה את חולשתו ואת רצונו לשמור על התא המשפחתי. לדבריו, התנהגותה של הנתבעת היתה מתוכננת במטרה לנשלו מרכושו, ולגרום לו לאבד את מיטב כספו אשר הושקע בבניית בית המגורים. התובע מפנה להוראות הסכם המתנה, אשר התייחס למגרש פנוי ולא לבית מגורים בנוי, ומוסיף וטוען כי הסכמתו להעברת הזכויות ניתנה בתנאי ובכפוף לשמירה על המסגרת המשפחתית, שאחרת אין כל הגיון בהעברת הזכויות.

    

8. התובע מוסיף וטוען כי הוא זכאי לחזור בו מהמתנה, גם לנוכח העובדה כי המתנה לא נרשמה בפנקסי המקרקעין ולא הושלמה.

    

    

   טענות הנתבעת בתמצית:

    

9. בשנות הנישואין הראשונות, התגוררו הצדדים בבית שכור ב ****, ולאחר כשנה, עברו להתגורר בבית הוריה ביחידת מגורים, זאת על מנת לחסוך את שכר הדירה, ותוך התחייבות והסכמה בין התובע בינה ובין אביה, כי תוך תקופה קצרה יתחילו בני הזוג לבנות את ביתם על גבי אדמה השייכת לאבי התובע. עקב כך, נחתם ביום 2001/*/** הסכם שכירות לתקופה של 5 שנים בין אבי הנתבעת לבני הזוג. בחלוף 5 שנים, ביקשו הורי הנתבעת את דירתם, שכן זו היתה מיועדת לאחיה **. התובע סירב לתת תשובה ברורה אודות מועד הפינוי וסביב נושא זה, החלו ויכוחים ומתחים רבים, כאשר התובע טוען כי הדירה בה התגוררו בני הזוג שייכת להם זאת נוכח תקופת המגורים הממושכת.

10. הוריה של הנתבעת המשיכו לדרוש את פינוי הדירה, וסופו של דבר, בשנת 2012 לערך, עזבו הצדדים את הדירה ועברו להתגורר בדירה שכורה בכפר **, זאת עד לסוף שנת 2017. לקראת סוף שנת 2017, כאשר היה התובע מורחק מהדירה, פנה אליהם בעל הדירה ודרש לפנותם, שאז התברר כי התובע אינו משלם את חשבונות המים והארנונה. עקב דרישת בעל הדירה, נאלצו הנתבעת והקטינים לעזוב את הדירה, ועברו להתגורר בבית המגורים נשוא המחלוקת, שהיה ללא מטבח וחסר חלק מהכלים הסניטאריים.

     

11. הנתבעת טוענת כי התובע נהג בה ובילדים באלימות פיזית ומילולית קשה ואף פגע בכבודה ברבים. התלונה הראשונה הוגשה על ידה בשנת 2016, אך עקב התערבות הוריה, ביקשה לבטלה. מהר מאוד חזר התובע והמשיך לנהוג באלימות, ועקב כך, נאלצה לפנות ולהגיש כנגדו תלונות למשטרה, ואף צווי הגנה והרחקה. כאשר עברה הנתבעת להתגורר בבית המגורים, היה התובע מורחק, ונהג ללון ברכב לצד הבית. הנתבעת ריחמה עליו, וביקשה מאחד הילדים לומר לו כי הוא רשאי להיכנס ללון בקומת הכניסה ובלבד שלא יעלה לקומה העליונה שם לנו היא וילדיה. עקב מעשי האלימות, והתנהגותו של התובע, סובלים הילדים מקשיים נפשיים ופחדים, והם מטופלים בטיפול נפשי בבית הספר.

     

12. בתקופת החיים המשותפים, התובע סיבך כלכלית את הנתבעת, חשבונה בבנק הוגבל עקב שימוש שעשה התובע בשיקים מחשבונה ללא שדאג לכיסוי מתאים. בנוסף, עשה התובע שימוש ברכב שהיה רשום ע"ש הנתבעת, אותו הוא מכר מבלי לדאוג להעברת הבעלות, ועקב כך, נאלצה הנתבעת לשלם סכומי כסך גבוהים בגין דוחות שהתקבלו לאחר מכירת הרכב, ואף הוטל עיקול על חשבונה.

     

13. לנוכח אופן התנהלותו של התובע, החליטה הנתבעת לעבור לגור עם הילדים בעיר **, על מנת להתחיל חיים חדשים במקום מרוחק מהתובע ומעשיו הקשים. בשנת 2018 עברה הנתבעת להתגורר ב***, שם היא מתגוררת בדירה שכורה עד היום. בשנת 2017 החלה הנתבעת בהליכי גירושין כנגד התובע, ולנוכח רצונה העז להתגרש, הסכימה לכל תנאיו, כולל ויתור על כתובתה.

     

14. בניית בית המגורים בוצעה על ידי שני הצדדים והחלה בשנת 2006. אותה עת, היתה הנתבעת המפרנסת העיקרית, ועיקר הכספים התקבלו מעבודתה והכנסותיה ממספרה שבבעלותה. התובע מוכר כנכה ע"י המ.ל.ל. בשיעור של 70% וסובל ממגבלות שונות בגב ובצוואר, ובין השנים 2002 – 2012 לא עבד כלל, כאשר הנתבעת מטפלת בו ודואגת לכל צרכיו. סביבות שנת 2012 החל התובע לעבוד כגנן.

     

15. בניית הבית התקדמה באופן איטי, אבל הבעיות בין בני הזוג הלכו והתעצמו, כאשר הנתבעת היא המפרנסת העיקרית, והתובע לוקח ממנת כספים ומבזבז אותם. הנתבעת הבהירה לתובע מספר פעמים כי רצונה להתגרש, אך התובע ניצל את דאגתה לילדים, והתנהגותו אף החמירה..

     

16. סבלה של הנתבעת הלך והחמיר, עד לשנת 2015 שאז הודיעה לתובע כי היא אינה מוכנה להמשיך בחיים המשותפים וביקשה להתגרש. לאחר שיחות מרובות, התחייב התובע כי ישנה את דרכיו, וכמחווה של רצון טוב, ירשום על שמה את בית המגורים. למרות החתימה על הסכם המתנה, לא שינה התובע את התנהגותו, ועקב כך, נאלצה הנתבעת להמשיך בהליכי הגירושין. הפניה לעו"ד *** נעשתה לבקשת הנתבעת, ובהסכמת התובע. נערכו כ- 5 מפגשים אצל עורך הדין, ובכל פגישה, הסביר עורך הדין לתובע את מהות ההסכם ומשמעותו. לאחר כל פגישה, ביקש התובע לחשוב על הדברים, ורק לאחר כחודש ימים חתם על המסמכים, כאשר הוא מודע היטב למשמעות ההסכם וכי המדובר בהסכם בלתי חוזר. כיום, התובע אינו יכול לחזור בו מההסכם, שכן מדובר על התחייבות בלתי חוזרת, וכן מאחר והתובע חתם על יפוי כח בלתי חוזר.

     

    ראיות הצדדים:

     

17. מטעם התביעה העיד התובע בעצמו. עדותו הראשית נערכה בתצהיר שסומן ת/1. התובע טען כי התקיימה פגישה אחת בלבד אצל עו"ד ***, וכי ההסכם הוקרא לצדדים [עמ' 8 ש' 32]. התובע אישר כי הוא פנה גם והתייעץ עם עו"ד *** [עמ' 9 ש' 2]. התובע נשאל והשיב כי בין השנים 2003-2004 הוכר כנכה מטעם המל.ל. [עמ' 9 ש' 12]. התובע אישר כי בניית בית המגורים החלה בשנת 2006, וכן אישר כי בני הזוג התגוררו בבית הורי הנתבעת משנת 1999, ובשנת 2001 חתמו על הסכם שכירות עם אביה של הנתבעת [עמ' 10 ש' 1]. עוד אישר התובע כי לאחר שאחיה של הנתבעת סיים את לימודיו רצו הוריו לפנותם מהדירה שכן זו היתה מיועדת עבורו [עמ' 10 ש' 14]. התובע טען בחקירתו כי הנתבעת התנתה את חזרתה לחיים משותפים בחתימה על הסכם המתנה [עמ' 11 ש' 15]. התובע טען כי לא הבין שמדובר בהסכם בלתי חוזר [עמ' 12 ש' 11]. התובע הופנה להוראות ס' 13 להסכם, לגבי אפשרות החזרת המתנה, והשיב כי הוא מודע לכך, והוא זה שביקש להוסיף את הוראות סעיף זה [עמ' 12 ש' 14].

     

18. מטעם ההגנה העידה הנתבעת. עדותה הראשית נערכה בתצהיר שסומן נ/1. לדברי הנתבעת, כבר בשנת 2004 החלה לעבוד במספרה ב**, ולפני כן עבדה מספר שנים בבית [עמ' 15 ש' 12]. הנתבעת אישרה כי היא דרשה מהתובע לרשום את בית המגורים על שמה, וזאת כתנאי לחזרה לחיים משותפים [עמ' 15 ש' 34]. לדברי הנתבעת, התובע לא עבד משנת 2002 ועד לשנת 2012, וכן פרנסת המשפחה והבית היתה עליה [עמ' 16 ש' 19]. הנתבעת נשאלה והשיבה כי התובע הסכים לרשום את בית המגורים על מה, מאחר ובניית הבית מומנה על ידה בלבד [עמ' 18 ש' 8]. עד נוסף מטעם ההגנה הוא מר **** אביה של הנתבעת. עדותו הראשית נערכה בתצהיר שסומן נ/2. לדבריו, הדירה בה התגוררו בני הזוג היתה מיועדת לבנו, והוא הסכים למגורים לתקופה קצרה. התובע והנתבעת השלימו את בניית הבית הוסיפו טיח וחלונות [עמ' 19 ש' 2]. העד אישר כי אף הוא העביר מסר לתובע כי הנתבעת מתנה את חזרתה לחיים משותפים ברישום בית המגורים על שמה [עמ' 19 ש' 19].

     

    דיון והכרעה:

     

19. לאחר שעיינתי בכל החומר המצוי לפני, ושקלתי טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להדחות. להלן יפורטו טעמי.

     

20. נקודת המוצא של חוק המתנה, תשכ"ח-1968, היא, כי המתנה היא הסכם. סעיף 2 לחוק המתנה קובע: "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה". המתנה, כמו מכר, היא חוזה. היא משתכללת על-ידי הצעה וקיבול. היא עיסקה דו-צדדית. היא אינה פעולה משפטית חד-צדדית, כמו צוואה או הרשאה. לפיכך, על חוזה מתנה יש להחיל את הדין הכללי של חוזים בנושאים שלא הוסדרו על-ידי חוק המתנה, כגון קשירת החוזה, בטילותו והזכות לבטל, לרבות דיני הפרת חוזים כמפורט בחוק התרופות [ראה דברי השופט ברק בע"א 495/80 בעניין ברקוביץ נ' קלימר, פורסם במאגרים המקוונים] [ראה ע"א 6296/05 פנינה כהן נ' עזבון המנוחה בקשי ז"ל].

     

21. כאשר מדובר במתנה במקרקעין, חלות בנוסף הוראות סעיפים 6 ו- 7 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, לפיהן פעולה של הקניית מקרקעין במתנה, אשר לא הסתיימה ברישום, אינה מתנה מושלמת, כי אם התחייבות לעשות עסקת מתנה במקרקעין, וזאת עד מועד השלמת רישום הזכויות בפועל. [ע"א 8622/06 פלוני, ע"א 6369/98 גרינברג, פורסמו במאגרים המקוונים].

     

22. במקרה דנן, עיון בהוראות הסכם המתנה מעלה כי מדובר בהתחייבות בלתי חוזרת [ס' 2, 4] כדלקמן:

     

    "נותן המתנה מעביר באופן בלתי חוזר למקבלת המתנה......וזאת במתנה גמורה וסופית וללא כל תמורה שהיא ומקבלת המתנה הסכימה לכך.

    .....

    התחייבות זון מחייבת את נותן המתנה, עזבונו, וכל הבא מטעמו ו/או במקומו באופן בלתי חוזר, סופי מוגמר ומוחלט נותן המתנה מוותר על זכותו לחזור בו מהמתנה והתחייבות נותן המתנה בהסכם זה הינה בלתי חוזרת, בלתי ניתנת לביטול ו/או לחזרה מהמתנה."

     

23. לטענת התובע, הוא לא הבין את משמעות ההסכם ואת התוצאות הנובעות ממנו. עם זאת, למעט טענתו של התובע, לא הביא התובע ראיות נוספות להוכחת הטענה, ואינני סבור כי עלה בידו לעמוד בנטל הנדרש להוכחת הטענה. התובע לא זימן לעדות את עו"ד *** בפניו נחתם הסכם המתנה – מדובר בעורך הדין שערך את הסכם המתנה. כאמור לעיל, התובע טוען כי פרטי ההסכם ואופי ההתחייבות לא הסברו לו והוא לא הבין את מהות ההסכם. מנגד, הנתבעת טוענת כי התובע הבין היטב וקיבל הסבר ברור אודות מהות ההתחייבות. דומני כי ניתן לראות באי זימונו של עו"ד *** לעדות, משום חיזוק לטענותיה של הנתבעת, וכי יש לפעול ע"פ הכלל כי העובדה שצד להליך נמנע מלזמן עד או להציג ראיה, חזקה כי מדובר בראיה הפועלת לרעת אותו צד. לעניין זה אפנה לדברים שנאמרו בע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני (פ"ד לה (1) 736, בעמ' 720, מול האותיות ה-ו) הביאה השופטת ה' בן-עתו את הכלל הבא:

     

    "... כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה".

     

24. זאת ועוד, כפי שיפורט להלן בהרחבה, התובע ביקש לערוך שינויים בהסכם, ולבקשתו, הוסף סעיף 13. לפיכך ניתן לראות כי התובע הבין את מהות ההסכם, ואף ביקש לערוך בו שינוים, ועובדה זו מחזקת את טענותיה של הנתבעת.

     

25. מימון בניית בית המגורים - התובע טוען כי הוא מימן את בניית בית המגורים בכספי התמורה שקיבל ממכירת זכויותיו בחלקה X בגוש **** – התובע צירף לתצהירו כנספח ד' הסכם מכר מקרקעין מיום 2006/*/*, ואולם, זהו הסכם שבמסגרתו מכר אביו חלק מזכויותיו בחלקה X הנ"ל. אינני סבור כי ניתן ללמוד מהסכם זה, על מקורות המימון ששימשו לבניית בית המגורים, ולבטח לא על כך שהתובע מימן ממקורותיו את בנייתו.

     

26. התחייבות למתן מתנה או מתנה לאלתר - אין מחלוקת כי במועד שנחתמו הסכם המתנה וייפוי הכח לא היו המקרקעין רשומים על שם התובע. נוכח טענת התובע לפיה מדובר בהתחייבות למתן מתנה, נשאלת השאלה האם מדובר במתנה לאלתר או בהתחייבות למתן מתנה. להלן יובאו ההוראות הרלוונטיות מתוך חוק המתנה, תשכ"ח – 1968 כדלקמן:

     

    1.(א)  מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה.

    (ב)  דבר-המתנה יכול שיהיה מקרקעין, מטלטלין או זכויות.

    (ג)  מתנה יכול שתהיה בויתורו של הנותן על זכות כלפי המקבל או במחילתו של הנותן על חיוב המקבל כלפיו.

    2.מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה.

    6.    בעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל - בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון.

     

27. הוראות סעיף 7 לחוק המקרקעין, הנן כדלקמן:

     

    7.    (א)  עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום, ורואים את השעה שבה אישר הרשם את העסקה לרישום כשעת הרישום.

             (ב)  עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה.

28. צירופן של הוראות חוק המתנה עם הוראת סעיף 7 לחוק המקרקעין שהנו סעיף ספציפי וגובר, מביא למסקנה כי כאשר "דבר המתנה" הוא זכות במקרקעין, מותנה קיומה של "מתנה לאלתר" ברישום הזכות על שם מקבל המתנה בלשכת רישום המקרקעין, בהתאם לדרישת סעיף 7 לחוק המקרקעין, וכל עוד לא בוצע הרישום, אין בפנינו הקניה במובן סעיף 2 לחוק המתנה.מנגד, כאשר מדובר בזכות במקרקעין שאינה רשומה, יכולה המתנה להשתכלל לאלתר כהמחאת זכות. בפסיקה מוכרת האבחנה בין זכות במקרקעין ובין זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין [ראה דברי כבוד השופטת א. חיות [כתוארה דאז], בע"א 6439/99 טפחות נ' פרח, פורסם במאגרים המקוונים:]. 

     

    "הבחנה זו ואפיונה של עיסקת המתנה במקרה שלפנינו לאחת משתי הקטגוריות יש לה השלכה ישירה על סיווגה של העיסקה כמתנה מוגמרת לאלתר או כהתחייבות בלבד לתת מתנה בעתיד. מקום שבו "דבר-המתנה" הינו זכות במקרקעין, לא יראו בו כנכס שהוקנה במתנה מוגמרת עד אשר תירשם הזכות על שמו של מקבל המתנה במרשם המקרקעין, כאמור. לעומת זאת מקום שבו "דבר-המתנה" הינו זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין, די לכאורה ב"מסירת" הזכות לידיו של המקבל כדי להקנותה לו לאלתר בלא שיידרש רישומה של הזכות על שמו של המקבל." [ההדגשה לא במקור ט.פ.]

     

29. במקרה דנן, אין חולק כי זכויותיו של התובע בנכס אינן רשומות. מכאן, סיווג זכותו של התובע יקבע לפיכך כזכות אובליגטורית ולא כזכות קניינית.  משנחתמו הסכם המתנה וייפוי הכח הבלתי חוזר, ונמסרו לנתבעת, הושלמה למעשה המתנה והתובע אינו יכול לחזור בו, וזאת בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק המתנה.  [ראה גם דברי כבוד השופט י. עמית בתיק ה"פ 119/08 שוייצר נ' רפאל, פסקה 10, פורסם במאגרים המקוונים].

     

30. מעמדו של יפוי כח בלתי חוזר – לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט י. עמית בע"מ [חי'] 403/06 בעניין ע.ע.מ. נ'. ה.ע.מ. [פורסם במאגרים המקוונים], אשר סוקר באותו עניין את הפסיקה בסוגיה ומסקנתו כדלקמן:

     

    "הנושא נדון שוב בע"א 493/91 מזרחי נ' מזרחי, פ"ד נ(1) 199 (1996). באותו מקרה, אחד האחים, שקיבל את נכסי האב במתנה, התחייב להעבירם בחלוקה שווה בין כל האחים, ובד בבד עם חתימת ההתחייבות, חתם על ייפוי כוח בלתי חוזר. לימים, ביקש אותו אח לחזור בו מהמתנה בטענה שכל עוד לא הסתיימה המתנה ברישום, הוא זכאי לחזור בו. השופט אור, סוקר את הלכות סעתי וטוקאן בשאלה אם  ייפוי  כוח  בלתי  הדיר מהווה "ויתור בכתב" על זכות החזרה לפי סעיף 5(ב) לחוק המתנה, ומצרף דעתו לדעת הרוב שם: "נראה לי שהמסקנה אליה הגיע בית המשפט בשתי הפרשות ההן צריכה לחול  גם  בענייננו. דהיינו, שיש בחתימת ייפוי הכוח  על ידי המשיב ויתור בכתב מצידו על זכותו לחזור בו מן המתנה, באין כל ראיות שתסתורנה את הכוונה  המשתמעת  מיפוי  הכוח,  לוותר  על זכותו של המשיב לחזור בו מההתחייבות ליתן את הנכסים במתנה למערערים.. ..ראוי להוסיף,  שבמקרים  בהם  נעשה  הויתור  על זכות החזרה ממתנה בייפוי כוח   בלתי  חוזר,  יש משנה תוקף לכוונת הוויתור. ...לאור העובדה  כי  סיווגה  של העיסקה בתור התחייבות לתת מתנה בעתיד הוא סטטוטורי, ניתן  להניח  כי  נותן  המתנה הניח כי בחתימתו על ייפוי הכוח  הבלתי חוזר הוא מוותר על זכותו לחזור בו מן המתת, ואולי אף ניתן להניח כי נותן המתנה התכוון להשלים, ככל הניתן, את כל הפעולות הדרושות מצידו לשם השלמת העברת הקניין במתנה, על ידי החתימה על ייפוי הכוח  האמור. העולה מן  האמור  לעיל  הוא,  שלמשיב  לא עמדה זכות לחזור בו מן המתנה לפי  סעיף  5(ב)לחוק  המתנה, וזאת משום שחתם על ייפוי כוח  בלתי חוזר לשם  העברת  הבעלות במקרקעין בהתאם להסכם, אשר בחתימתו עליו ויתר על זכות החזרה מהמתנה.

    השופטים טל וטירקל הצטרפו אל השופט אור, כך שהשורה התחתונה בפסיקה כיום היא, שייפוי כוח  בלתי חוזר מהווה ויתור בכתב על זכות החזרה מהמתנה. דעתה של השופטת נתנייהו בפרשת סעתי, נותרה אפוא בבדידותה."  [ההדגשה לא במקור ט.פ.]

     

    התנהגות מחפירה האמנם?

     

31. משמעותו של המונח "התנהגות מחפירה" נידונה בהרחבה בע"א 350/96 וייסר ואח' נ' שביט ואח', פ"ד נב(5) 797 (1999). שם הובאה גישתו של כב' השופט י' טירקל לפיה יש לפרשו פרשנות רחבה, המקילה על מי שהתחייב לתת מתנה שהמקבל נהג בו שלא כראוי וכי די בהתנהגות בלתי ראויה כלשהי כדי להקים עילת החזרה ( ר' תמש (ת"א) 34141-06 ו' נ' מ' (פורסם במאגרים המקוונים) (5.2.2012)). מנגד, הובאה גישתו של כב' השופט ש' לוין לפיה יש ליתן למונח זה פרשנות מצמצמת (ר' גישת כב' השופט ש' לוין בע"א 350/96).

     

32. במקרה דנן, טוען התובע כי התנהגותה של הנתבעת, הנה בבחינת "התנהגות מחפירה" אשר בעטייה זכאי הוא לבטל את הסכם המתנה. לדבריו, התנהגות מחפירה זו באה לידי ביטוי בכך שהתובעת עזבה את בית המגורים זמן קצר לאחר החזרה לחיים משותפים, וכן כי מדובר בפעולה מתוכננת. לאחר ששמעתי טענות הצדדים ועדותם, אינני מקבל את טענתו של התובע, ואינני סבור כי מדובר בהתנהגות מחפירה, לבטח שלא במידה הנדרשת ע"פ הוראות החוק. התובעת התייחסה בתצהירה בהרחבה למעשי האלימות הקשים מצד התובע, כלפי וכלפי הילדים. עדותה לא נסתרה, ולמעשה, הנתבעת כלל לא נחקרה אודות טענות קשות וחמורות אלו, ובכך ניתן למצוא חיזוק לטענותיה. זאת ועוד, לנוכח תקופת הנישואין הארוכה, אינני סבור כי יש לבחון אך ורק את פרק הזמן שחלף מאז נחתם ההסכם ועד הפרידה, אלא שיש לבחון את כלל התקופה מאז הנישואין. באופן כללי, אני מעדיף את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובע, וזאת גם לעניין מקורות הפרנסה וכלכלת המשפחה, שעה שהתובע לא הוכיח טענותיו ולא המציא מסמכים דרושים ותלושי שכר, וזאת ממול טענותיה של הנתבעת, שאין חולק למעשה כי היא עבדה כל השנים כספרית, גם בביתה וגם בעסק של מספרה שבבעלותה.

     

    סווג המתנה:

     

33. סעיף 13 להסכם המתנה – סעיף זה קובע כדלקמן:

     

    "במידה ומקבלת המתנה תלך לעולמה, אזי במצב זה המתנה תחזור לנותן המתנה ואין למאן דהוא כל זכות במקרקעין שנמסרו למקבלת המתנה עפ"י הסכם זה."

     

34. חוק המתנה מאפשר מתן מתנה בתנאים [ס' 4], הקובע כדלקמן:

     

    "מתנה יכול שתהיה על תנאי ויכול שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר-המתנה או להימנע מעשותו; נותן המתנה רשאי לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב, ורשאי לדרוש זאת מי שהחיוב הוא לזכותו, ואם היה בדבר ענין לציבור - היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו."

     

35. לפיכך, ולנוכח הוראות סעיף 13 להסכם, עלינו לברר ולקבוע האם מדובר במתנה על תנאי, ולחילופין, במתנה וחיוב בצידה. בעא 1284/92 א' רתם נ' מ' רתם [פורסם במאגרים המקוונים], נאמרו על ידי השופטת ט. שטרסברג כהן הדברים הבאים:

     

    "סעיף 4 לחוק המתנה דן בתנאים ובחיובים שיכולים להילוות למתנה. מתנה יכול שתהא על-תנאי ויכול שתהא עם חיוב נלווה, ואין השניים היינו הך .במתנה על-תנאי, אם לא נתקיים התנאי מתבטלת המתנה, ואילו במתנה עם חיוב נלווה, גם אם לא נתקיים החיוב הנלווה, עומדת המתנה על מכונה, והנותן רשאי לתבוע את מילוי החיוב או כל סעד אחר בגין הפרתו. ההבחנה בין מתנה המטילה חיוב לבין מתנה על-תנאי מוצאת ביטוי מובהק מפי השופט ברק (כתוארו אז) באומרו:

     

    חוזה מתנה ובו חיוב על המקבל

    הצדדים עשו בינהם חוזה מתנה. עם זאת, נטל על עצמו מקבל המתנה חיוב כלפי נותנה.. מתנה זו מכונה כמתנה בעלת זכות (modus), דהיינו 'מתנה בנטל' או - מה שנראה לנו כמדויק יותר, שכן אין לנו עניין בנטל אלא בחיוב - 'מתנה בחיוב'. . . על-פי אפשרות זו, החוזה שבין הצדדים אינו חוזה הדדי, אלא חוזה חד-צדדי, שבו המשיבה נותנת מתנה למקבלה. בצד זאת נוטל על עצמו המקבל חיוב כלפי הנותן. חיוב זה אינו מהווה תמורה למתנה, ועל-כן עניין לנו בחוזה מתנה. חיוב זה אינו סינאלגמאטי, והוא 'משאיר לעיסקה את אפייה העיקרי כמתנה' (ג' טדסקי, 'על חוק המתנה, תשכ"ח1968' משפטים א (תשכ"ט) בעמ' 643). אם מקבל המתנה מפר את החיוב המוטל עליו, הריהו מפר חיוב חוזי, ובידי נותן המתנה התרופות הרגילות, הקיימות בגין הפרת חיוב, כלומר אכיפה ביטול ופיצויים (ראה ז' צלטנר בספרו הנ"ל בעמ' 152). על דבר האכיפה עומד חוק המתנה עצמו בקובעו, כי 'נותן המתנה רשאי לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב'...

     

    חוזה מתנה על תנאי

    חוזה שבין הצדדים אינו חוזה 'בתמורה', אלא חוזה מתנה. עם זאת, חוזה המתנה אינו כפוף לתניה המטילה חיוב, אלא לתנאי מפסיק, לפיו המתנה תחדל מלהתקיים, אם תמנע מהמשיבה השימוש בדירה... אין חוק המתנה קובע את דיניו של אותו תנאי. בעניין זה יחולו הוראות חוק החוזים (חלק כללי), המבחינים בין תנאי מתלה לבין תנאי מפסיק, והקובעים כי 'חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי (להלן - תנאי מתלה) או שיחדל בהתקיים תנאי (להלן - תנאי מפסיק)'... כאשר עניין לנו בחוזה מתנה ובו תנאי מתלה, אין לחוזה המתנה תוצאות משפטיות, כל עוד לא נתקיים התנאי. כאשר עניין לנו בחוזה מתנה ובו תנאי מפסיק, חוזה המתנה תופס לכל דבר ועניין, אך עם התרחשות התנאי, חדל החוזה מלהתקיים... ודוק: בהתקיים התנאי המפסיק, אין חוזה המתנה מופר, ואינה נולדת זכות ביטול. בהתקיים התנאי המפסיק, החוזה חדל מלהתקיים" (ע"א 495/80 ברקוביץ ואח' נ' קלימר וערעור שכנגד [4] , בעמ' 62-64).

     

     

36. לשם הבנה האם מדובר בתנאי או בחיוב, יש לבדוק את ההתקשרות בין הצדדים ואומד דעתם. בפרשת ברקוביץ בחן בית המשפט את מהותו של החוזה שעשו הצדדים באומרו:

     

    "האבחנה בין תנאי לבין תניה במסגרת חוזה המתנה אינה פשוטה אף היא. לא פעם ניתן להשקיף על אותו אירוע עצמו הן כתנאי והן כתניה. ההכרעה בכל השאלות הללו נעשית על-פי כוונתם של הצדדים, כפי שניתן ללמוד עליה מתוך נסיבות העניין".

     

37. במקרה דנן, דומני כי מדובר במתנה על תנאי [תנאי מפסיק], וכי המתנה ניתנה לנתבעת למשך כל ימי חייה.

     

    סיכום ותוצאה:

     

38. התביעה נדחית.

     

39. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 35,000 ₪.

     

40. פסק הדין מותר לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.

     

41. זכות ערעור כחוק.

     

    המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיק.

    ניתן היום, כ"ו אב תשפ"א, 04 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.