פס"ד בתובענה לאיזון משאבים

המדובר בתביעה לאיזון משאבים ולפירוק שיתוף במסגרתה תידון השאלה האם באיזון המשאבים בין הצדדים תכלל גם הלוואה שלטענת הנתבע נלקחה על ידי משפחת התובעת כדי לעמוד בהתחייבותם בשטר התנאים שנחתם על ידיהם עובר לנישואי הצדדים, וכן בתביעת מזונות קטינים.

הרקע הצריך לענין:

1. הצדדים הם בני זוג לשעבר שנישאו זל"ז ביום 23.10.17, והתגרשו זמ"ז כדמו"י זה מכבר. מנישואיהם נולדו לצדדים שני קטינים, לשניהם טרם מלאו שש שנים: ח' יליד XXX, ד' יליד XXX.

    

2. עובר לנישואי הצדדים ערכו בני משפחתם (כמקובל בחברה החרדית לה הם משתייכים) שטר תנאים (וורט) בו הוסכם:"הורי החתן יתנו סך של 500,000 ₪ בעבור קניית דירה ואם הכלה והסב והסבתא למשפחת ר' יתנו סך 450,000 ₪ לשאר הכסף יוציאו משכנתא מהבנק והזוג הצעיר ישלם". על שטר התנאים חתמו אמה וסבה של התובעת מצד אחד והורי הנתבע מצד שני.

    

3. הצדדים רכשו דירה ברחוב XXX בXXX, הידועה כגוש XXX, חלקה XXX (להלן: "הדירה") בתמורה לסך של 1,300,000 ₪. לצורך רכישת הדירה נטלו הצדדים הלוואת משכנתא מבנק לאומי בסך של 350,000 ₪. הדירה מושכרת לצד ג' בשכירות חודשית בסך של 3,900 ₪. דמי השכירות משמשים את הצדדים לפירעון הלוואת המשכנתא בסך של 2,100 ₪ לחודש, והיתרה (בסך של 1,800 ₪) מתחלקת בין הצדדים באופן שווה (900 ₪ לכל צד).

    

4. ביום 18.4.20 נפרדו הצדדים עת עזבו התובעת והילדים את הדירה בה התגוררו יחד בשכירות.

    

   תביעת הרכוש (תלה"מ 1562-07-20)

    

5. ביום 1.7.20 עתרה התובעת בתביעה "רכושית לאיזון משאבים" במסגרתה טענה שלחובת הצדדים הלוואת משכנתא הרובצת על הדירה וכן הלוואה שנטלו מ"הגמ"ח XXX" שיתרתה לסילוק 120,000 ₪ (סעיף 11). כן טענה שבבעלות הנתבע "נכס נדל"ן מניב ב****" (סעיף 13) ושהוא "רוקן" במהלך הנישואין את החיסכון בסך של 40,000 ₪ שצברה עובר לנישואין. התובעת ביקשה שינתן פסק דין לאיזון משאבים "לגבי הרכוש שצבר הנתבע"; לחלק את הרכוש באופן לא שוויוני כך שהיא תקבל 75% משוויו; ולפרק את השיתוף "בדירות"; וכן "לדון ולפסוק בכל העניינים הרכושיים שבין הצדדים כעולים מתביעה זו" (סעיף 37).

    

6. בכתב ההגנה טען הנתבע שאינו חייב בפירעון ההלוואה מהגמ"ח XXX שנלקחה למעשה על ידי אם התובעת ונרשמה על שם התובעת כחלק מהתחייבות האם בשטר התנאים (סעיפים 20-21 לכתב התביעה). הנתבע טען שהתובעת נטלה עם עזיבתה את כל מטלטלי הצדדים (סעיף 22). כן טען שהצדדים השתמשו בהסכמה לצרכים אישיים של התובעת וצרכי המשפחה ב"נדוניה" שהביאה עמה התובעת לנישואין (החיסכון שצברה; סעיף 16). הנתבע עתר לאיזון כלל הזכויות שנצברו בין הצדדים במהלך תקופת הנישואין, לרבות זכויות שצברה הנתבעת, וזאת באופן לא שוויוני ביניהם כך שהוא יקבל 60%.

    

7. על אף הנטען בכתבי הטענות מסכימים הצדדים לאיזון משאבים בכלל הזכויות שנצברו על שם מי מהם בתקופה שמיום הנישואין (23.10.17) ועד יום הפירוד, 18.4.20 (שהוסכם כמועד הקרע), וכן לפירוק השיתוף בדירה. בסיכומים חזרה בה התובעת מטענתה לקיום נכס נדל"ן נוסף בבעלות הנתבע.

    

   דיון והכרעה

    

8. על המדוכה אפוא ארבע מחלוקות שנותרו בין הצדדים הדורשות הכרעה:

   1. האם יש לכלול את ההלוואה מהגמ"ח XXX באיזון המשאבים בין הצדדים.

   2. האם יש לכלול באיזון המשאבים את החיסכון שצברה התובעת מלפני הנישואין.

   3. האם יש לכלול באיזון המשאבים משיכות כספים שביצעו הצדדים בחשבונות הבנקים בסמוך למועד הקרע.

   4. חלוקת המיטלטלין.

       

9. על הצדדים, שנישאו זל"ז בשנת 2017, חל המשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). לפיו על הרכוש הזוגי של מי שנישאו לאחר מועד תחילתו של החוק (יום 1.1.1974) יחול "הסדר איזון משאבים". על פי הסדר זה, במועד סיום הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג ללא הבחנה על שם מי נרשמו (סעיף 5(א) לחוק), למעט נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין (סעיף 5(א)(1) לחוק). איזון המשאבים מתייחס, לפי הוראה זו, לנכסים מהסוג הראשון בלבד.

   המנגנון הקבוע בחוק יחסי ממון הינו בעיקרו מנגנון דיספוזיטיבי ובני הזוג רשאים להתנות עליו ולעצב מראש הסדר אחר כראות עיניהם על ידי עריכת הסכם ממון בכתב ובכפוף לאישורו בדרך הקבועה בחוק (סעיפים 2-1 לחוק). כאשר הצדדים לא עורכים מראש הסכם ממון, או כאשר נכרת הסכם ממון אך הוא שותק בנוגע לסוגיות שמוסדרות בחוק, יחול מניה וביה המנגנון הקבוע בחוק (סעיף 3 לחוק).

   אין חולק שהצדדים לא ערכו הסכם ממון עובר לנישואיהם. משכך, יחול על הצדדים הסדר איזון המשאבים המפורט בחוק, כאילו הסכימו לו (סעיף 3 לחוק יחסי ממון).

    

10. סעיף 6 לחוק יחסי ממון, הקובע את האופן שבו יערך איזון המשאבים חל על כל הנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים ללא קשר על שם מי הם רשומים וזאת למעט נכסים וזכויות שהוצאו ממסגרת האיזון בסעיף 5(1) – 5(3) לאותו חוק. מסיבה זו נקבע, כי יש לקרוא את סעיף 6 בצמוד לסעיף 9 לחוק הקובע: "ראיה על היות נכס בבעלותו או בהחזקתו של אחד מבני הזוג או על היותו רשום על שמו, אין בה בלבד כדי לצאת ידי נטל ההוכחה שיש למעט נכס זה מן הנכסים ששויים יאוזן בין בני הזוג".

     

    הלוואה מהגמ"ח XXX

     

11. לטענת התובעת יש לכלול באיזון המשאבים את ההלוואה שנטלו הצדדים מהגמ"ח XXX בסך של 160,000 ₪ (ולהלן: "הההלואה"; סעיף 11 לכתב התביעה; נספח ד' לכתב התביעה). לטענת הנתבע המדובר בהלוואה שנטלה אמה של התובעת כחלק מהתחיבותה בשטר התנאים ועל כן יש להחריגה ממסת הנכסים לאיזון. כן ציין שמעולם לא הפקיד כספים לחשבון הבנק היעודי שהוקם לצורך פירעון ההלוואה, כי אם התובעת ובני משפחתה בלבד, באופן המלמד על כך שההלוואה היא של משפחת התובעת. לדבריו, ההלוואה נרשמה ע"ש התובעת ולא ע"ש אמה מאחר ובגמ"ח XXX הלוואות שניטלות ע"י ההורים נרשמות ע"ש ילדיהם. עוד הדגיש שמעמדו בהלוואה הוא כערב, ואילו בני משפחתו אינם ערבים לאותה הלוואה, לעומת בני משפחת התובעת.

     

12. הנתבע זימן לעדות את אמה וסבה של התובעת שהעידו שההלוואה מהגמ"ח לא נועדה למלא אחר התחייבות בני משפחת התובעת בשטר התנאים. בעדותם טענו שחרף הכתוב בשטר התנאים למעשה התחייבה משפחת התובעת להעניק לצדדים סך של 250,000 ₪ בלבד (150,000 ₪ מצד סבה, 100,000 ₪ מצד אמה). לדבריהם גיסה של אם הנתבע (ולהלן: "הגיס") ניהל את המו"מ שהוביל לחתימת שטר התנאים וביקש מהם להתחיב בכתב לסך של 450,000 ₪ על מנת שיוכל לגייס 200,0000 ₪ נוספים מאבי התובעת (שחי בנפרד מאמה).

     

13. בהתאם לשטר התנאים התחייבו בני משפחת הצדדים לסייע להם במימון רכישת דירה באופן שמשפחת התובע תשלם 500,000 ₪ ואילו משפחת הנתבעת תשלם 450,000 ₪. אין מחלוקת בין הצדדים שמשפחת הנתבע שילמה את מלוא התחייבותה. בעוד שטוענת התובעת שהתחייבות משפחתה למעשה עמדה על סך של 250,000 ₪ בלבד ובה נשאה במלואה, טוען הנתבע שהתחייבות משפחת התובעת היא לסך של 450,000 ₪ כקבוע בשטר התנאים. לדבריו משפחת התובעת עמדה בהתחייבותה באופן שבנוסף לסך של 250,000 ₪ ששולם על ידיה שולם הסך של 160,000 שנלקח כהלוואה והיא שנשאה בפרעונה. אין חולק שסכום ההלוואה שימש את הצדדים אף הוא לצורך רכישת הדירה (עמ' 10 שורה 11 לפרוטוקול).

     

14. בסיכומים טענה התובעת שגם מן הפן העובדתי וגם מן הפן המשפטי החוב משויך לבני הזוג בלבד (והפנתה לאישור שצורף על ידיה כנספח ט"ז לתצהיר עדותה הראשית), שכן בהתאם לרישום המופיע במסמכי הגמ"ח XXX החוב רשום ע"ש בני הזוג, שולם עבורם ישירות לרכישת הנכס ונפרע מתוך חשבון בנק הרשום על שמם, וככל שלא יעמדו בפירעון ההלוואה הרי שהגמ"ח ינקוט כנגד בני הזוג הליכים לפירעון ההלוואה (ולכל היותר ניתן יהיה לשלוח הודעת צד ג' לבני משפחת התובעת). על כן טענה שאין להידרש לטענת הנתבע במסגרת התביעה דכאן להיות אמה החייבת והדגישה שטענות הנתבע מקנות לו (או להוריו) לכל היותר עילת תביעה בהליך נפרד כנגד התובעת ובני משפחתה לתשלום יתרת הסכום עליה התחיבו לכאורה בשטר התנאים.

     

15. בעוד שטוענת התובעת שההלוואה רשומה על שם שני הצדדים (ועל כך מבקשת היא ללמוד מנספח טז' שצורף לתצהיר עדותה הראשית) טוען הנתבע שההלוואה רשומה על שם הנתבעת בלבד (ועל כך מבקש הוא ללמוד מנספח ד' שצירפה התובעת לכתב התביעה) ואילו הוא רשום אך כערב לה. התובעת ביקשה להסתמך על המצב הרישומי של רישום ההלוואה ע"ש בני הזוג, ואולם ניכר על פניו שלא ניתן להסתמך על אישורי היתרות שהופקו מהגמ"ח כהוכחה לזהות הלווים.

     

     

    באישור היתרה שהופק עובר להגשת התביעה הרכושית, ביום 30.6.20 הופיעה התובעת כלווה היחידה: "הריני לאשר בזאת, שיתרת החובות בגמ"ח XXX לגב' ב' ת.ז XXX מסתכמת בסך...הנ"ל פורעת את ההלוואה באמצעות הו"ק בתשלום חודשי..." (ההדגשות במקור- א.ב.ד, צורף כנספח ד' לתביעה הרכושית). לעומת זאת, באישור היתרה שהופק (ככל הנראה לבקשת התובעת) לאחר הגשת התביעה ביום 6.9.20, הופיעו שני בני הזוג כלווים: "הרינו לאשר זאת, שיתרת החובות בגמ"ח XXX לה"ה י'...וב'" (ההדגשות במקור-א.ב.ד, צורף כנספח ט"ז לתצהירה מיום 8.9.20). מכאן, ספק אם ניתן להסתמך על אישורים אלו כהוכחה לזהות הלווים בפועל.

     

16. התובעת אישרה בעדותה שעל פי שטר ההלוואה רשומה היא כלווה ואילו הנתבע רושם כלווה נוסף, וארבעת הערבים להלוואה הם בני משפחתה בלבד (עמודים 12-15 לפרוטוקול). לא אך שהתובעת, הטוענת לכלול את ההלוואה במסת הנכסים לאיזון, לא צירפה לתביעתה או לתצהירה את שטר ההלוואה כנדרש אלא בא כוחה אף התנגד להגשתו באמצעותה במהלך חקירתה ואף התנגד להצגתו לתובעת, ועל כך חזר גם בסיכומים (עמ' 26 שורות 11-12 לפרוטוקול). מן ההיבט הדיוני ניתן לעמת עד עם מסמך המוצג לו בחקירה נגדית, והתובעת ממילא לא חלקה בחקירתה על תוכן המסמך ואף הגיבה כי היא מכירה את המסמך (ראו החלטה בעמוד 13, שורה 5 לפרוטוקול), והמסמך לא הוגש כראיה בהליך [השוו ת"א 33471-04-17 פלוני נ' מעוף משאבי אנוש בע"מ (פורסם בנבו, 14.10.20)].

    הנה כי כן, התובעת רשומה כלווה ואילו הנתבע רשום כלווה נוסף. יוער שהצדדים לא נתנו את דעתם למשמעות הגדרת הנתבע כלווה נוסף. אניח לטובת התובעת כהנחת מוצא לדיון שמעמדו כלווה ולא כערב.

     

17. המדובר אפוא על הלוואה שנצברה על שם הצדדים (או מי מהם) במהלך תקופת השיתוף ובהתאם להוראות חוק יחסי ממון עליה לבוא בגדר מסת הנכסים לאיזון שכן הלכה היא ששיתוף בנכסים כולל אף שיתוף בחובות. חזקה שהחובות שנצברו במהלך החיים המשותפים שהם משותפים ועל הצד הטוען כי חוב מסוים איננו משותף נטל ההוכחה [ע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי, מט(5) 163 (1996); ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין, מו(5) 661 (1992); רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו, סב(1) 165 (2006)].;בע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי, פ"ד נ"א (3), 541, 544. חזקה היא גם שיתרה (חיובית או שלילית) בחשבון משותף היא בבעלות משותפת של כל השותפים. אולם, גם חזקה זו אינה חזקה חלוטה והיא ניתנת לסתירה [ע"מ (י-ם) 538/00 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 14.1.01)].

     

18. הנתבע טוען שהחוב לגמ"ח אינו משותף לצדדים ועל כן יש להחריגו ממסת איזון הנכסים. לא אך שאין מניעה שיעשה כן במסגרת התובענה דכאן אלא הכרחי שיעשה כן במישור היחסים בין הצדדים ובירור מסת הנכסים שיבואו באיזון המשאבים.

    כמפורט לעיל, המשטר הרכושי החל על הצדדים הוא זה הקבוע בחוק יחסי ממון ומשמעות המנגנון הקבוע בו, אשר מכונה "הסדר איזון המשאבים" או "שיטת השיתוף הדחוי", הוא הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין וחלוקה של כלל הנכסים במועד התרת הנישואין בדרך של שומה כספית של נכסי כל אחד מבני הזוג וביצוע "תשלומי איזון" ביניהם. הוראת סעיף 5 לחוק יחסי ממון אכן מורה על איזון בכלל משאבי הצדדים, ואף הפסיקה פירשה זאת כך שיש לצרף את כלל המשאבים בהערכה מקיפה וכוללת, וכלל המשאבים הוא שמחולק בין בני הזוג [ע"א 1229/90 חנוך נ' חנוך, פ"ד מה(5) 584 (1991); ע"א 11550/04 סיטבון נ' סיטבון (פורסם בנבו, 13.7.04)]. מהותית תביעה מעין זו היא למעשה תביעה לביצוע התחשבנות הדדית, כאשר אין לשלול את האפשרות שבגמר ההתחשבנות, דווקא הצד שהגיש את התביעה מלכתחילה, הוא שיחויב לשלם לצד האחר סכום כסף, בגין אותו איזון משאבים [השוו: עמ"ש (מחוזי ת"א) 1229/07 י.ב. נ' א.ב. (פורסם בנבו, 2010) בפסקה 69 לפסה"ד; עמ"ש (מחוזי חיפה) 33249-05-15 ז.א. נ' ז.ל. (פורסם בנבו,2015) בפסקה 10 לפסה"ד]. תוצאתה של הפרקטיקה האמורה היא, ששני הצדדים הן התובע והן הנתבע נדרשים לעשות את כל שביכולתם בכדי להעלות את כלל טענותיהם במסגרת הליך איזון משאבים, ובכלל זה לטעון במסגרתו את כלל טענותיהם העשויות להשליך על אותו איזון משאבים ולכלול במסת הנכסים לאיזון או לגרוע ממנה נכס או זכות (חיובית או שלילית). מהותית יש לראות אפוא את שני הצדדים לתביעת איזון משאבים משום תובעים, חרף שפורמאלית רק אחד הצדדים הוא שהגיש את התביעה והאחר נתבע.

    הדברים אמורים במיוחד לאור תקנה 15(א)(1) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020 הקבועת שיש לאחד בתובענה רכושית את כל עילות התביעה והסעדים כלפי אותו נתבע בשל אותה מסכת עובדתית. אין לקבל אפוא את טענת התובעת לפיה כל שעומדת לנתבע היא עילת תביעה כנגד משפחתה לקיום התנאים שבשטר התנאים.

     

19. האם יש לכלול את ההלוואה במסגרת איזון המשאבים היא השאלה העומדת אפוא להכרעה.

    המדובר בהלוואה שניטלה במהלך חייהם המשותפים של הצדדים, אשר נרשמה ע"ש התובעת והנתבע רשום כלווה נוסף. משכך, הנטל להוכיח שמדובר בחוב שיש להחריגו ממסת איזון הנכסים מוטל על כתפי הנתבע.

    לאחר עיון בטענות הצדדים, העדויות וחומר הראיות שהוצג בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי עלה בידי הנתבע להרים את הנטל ולהוכיח שיש להחריג את ההלוואה לגמ"ח XXX ממסת איזון הנכסים. להלן יפורטו עיקר נימוקי למסקנתי האמורה.

     

20. מצאתי עדיפה את גרסת הנתבע לפיה על אף הרישום הוא אינו חייב בפירעון ההלוואה ולפיכך אין לכלול אותה באיזון המשאבים. גרסת הנתבע בהירה וברורה – ההלוואה נרשמה אך באופן פורמאלי על הצדדים בעוד שבאופן מהותי ההתחייבות לפרעונה היא של משפחת התובעת אשר נטלה אותה לצורך עמידה בשטר התנאים. על כן משפחת התובעת נשאה בפירעון ההלוואה מבלי שהצדדים נדרשו לשאת בכך. על כן לא עלתה דרישה שישתתף בפירעון ההלוואה אף לאחר פירוד הצדדים. גרסת התובעת לעומת זאת הייתה חסרה. התובעת לא פירטה בכתב התביעה או בתצהירה גירסה פוזיטיבית לאיזה צורך נלקחה ההלוואה, לא פירטה את אופן מימון רכישת הדירה על ידי הצדדים ולא הזכירה בתביעתה את שטר התנאים. בחקירתה אף השיבה שכלל לא הייתה מודעת לפרטיו עד תום או אם בוצע על ידי בני משפחתה. התרשמתי שבעדותה ניסתה התובעת להרחיק עצמה מידיעה באשר למידע פוזיטיבי בענין הלוואתה, וניכר היה שהיא מתחמקת ממתן תשובות לגופם של דברים בניסיון לחזק את גרסתה (ראו למשל עמודים 11-12 לפרוטוקול). דרך הילוכה של התובעת, הדרך המתחמקת במתן התשובות ואופן מתן התשובת שיוו חוסר מהימנות לגרסתה.

     

21. הצדדים תמימי דעים שאופן העמדת ההלוואות בגמ"ח XXX מתבצע כך שהורים משלמים לגמ"ח XXX משך השנים סכומי כסף, המזכה את ילדיהם ובני זוגם ליטול הלוואה מהגמ"ח לצורך רכישת דירה. אם התובעת העידה שההורים "לא יכולים להיות הלווים" (עמ' 52 שורה 22 לפרוטוקול) שהדרך היחידה ליטול את ההלוואה היא שהיא תירשם של שם שני בני הזוג ולצורך רכישת דירה בלבד (עמ' 52 שורות 1-3 ושורות 16-17 לפרוטוקול). מסתברת בעיני גרסת הנתבע לפיה לצורך עמידה בתנאי ההתחייבות בשטר התנאים נטלה משפחת התובעת את ההלוואה אשר בהתאם לתנאי הגמ"ח נרשמה על שם התובעת כלווה ועל שם הנתבע כלווה נוסף, ובפירעונה נשאה למעשה אם התובעת.

     

22. התובעת לא טענה בעצמה שהצדדים נדרשו לשאת בחלק גדול יותר בתמורת רכישת הדירה משום שהתחייבות בני משפחתה לפי הסכם התנאים לא מולאה על ידיהם או שהסכם התנאים אינו משקף את ההסכמות למעשה. טענה זו שהועלתה לראשונה בחקירת אמה וסבה, שזומנו על ידי הנתבע, לקיומן של הסכמות שלא מצאו את ביטויין בהסכם או הסכמות שסותרות אותו היא בגדר טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב על כל משמעויותיה והשלכותיה. ההנחה היא שהסכם שנערך ונחתם בין צדדים משקף את מפגש הרצונות ביניהם וממצה את התחייבויותיהם. בקשר לכך כבר נפסק "משחתמו הצדדים על החוזה, עומדים הם בחזקתם שהסכימו לכל האמור בו, לשבט או לחסד. אם נגרוס אחרת ונסטה מעקרון ההסתמכות על תוכנו של החוזה כפי שנחתם, יהיו לכך תוצאות בלתי רצויות של אי-יציבות וחוסר וודאות..." [ע"א 1/84 נתן נ' סטרוד, פ"ד מב(1) 661, 670 (1988)].

    וכן: "הטעם לדבר הוא שכאשר הצדדים העלו את ההסכם שביניהם על הכתב, יש להניח שבכך באו לסכם כל משא-ומתן שהתנהל ביניהם בעל-פה קודם לעריכת המסמך, ולמצות בכתב את כל מה שהוסכם ביניהם..." [ע"א 138/56 דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ, פ"ד יא 1474, 1479 (1957)].

    על ההנחה המהותית הנ"ל מבוססת גם הוראת סעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, שלפיה טענה ותביעה נגד מסמך בכתב, בנוגע להתחייבויות שעל פי הרגיל והנהוג הם נעשים במסמך בכתב (וכך בענייננו שטר תנאים) – "צריך להוכיח במסמך בכתב או ע"י הודאתו או פנקסו של הנתבע". בגדרי המונח: "טענה כנגד מסמך" באות הן טענה שהמסמך איננו נכון, או איננו מלא, והן: "טענה על מה שנאמר לפני או בזמן עריכת המסמך", שהרי שתיהן "באות לסתור או להשלים את תוכן המסמך עצמו" [ראו: י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, בעמ' 1509 (2009), והאסמכתאות הנזכרות שם].

     

23. התובעת לא העמידה ראיה אחרת בתמורה לחוסר הבולט במסמך בכתב כדי להוכיח ששטר התנאים אינו משקף את ההסכמה למעשה. יתרה מכך, התובעת גם לא הזמינה לעדות את הגיס אשר לטענתה היה "אדריכל" שטר התנאים והוא זה שיזם את הרעיון שהסכם התנאים יכלול התחייבות בסכום גבוה יותר מהמוסכם. הגיס ללא ספק יכול היה לשפוך אור בסוגיה. כידוע, "אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); ראו גם ע"א 8382/06 בוטח נ' כהן (26.8.12) פסקה 28; בע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית (26.5.11) פסקה 7]. על החשש מפני הבאתו העידה אם התובעת כשהשיבה שהגיס לא זומן מהחשש שלא יעיד אמת.

     

24. יש ממש בטענת הנתבע שגרסת התובעת גם אינה סבירה שכן אם היו מעוניינים לגייס את אביה להשתתף אף הוא במימון רכישת דירה לצדדים אך הגיוני הוא שההסכם היה משקף את חלוקת הכספים בין צד הכלה (משפחת אמה ואביה) ולא לוקח את כל ההתחייבות על משפחת אמה. הסב העיד גם שפרט למפגש אקראי שהתקיים בינו לבין הגיס בסמוך לאחר מכן מעולם לא התעניינה משפחת התובעת אם בסופו של דבר אביה השתתף אף הוא במימון רכישת הדירה, ואם למעשה פרע חלק מההתחייבות שהם מחוייבים לה בהסכם (עמוד 20, שורות 29-30 לפרוטוקול). עובדה זו מעיבה על אמינות הגרסה שכן הדעת נותנת שבני משפחת התובעת ידאגו למלא אחר התחייבותם בשטר התנאים, משמדובר במסמך משפטי מחייב [תמ"ש 5057-03-13 מ.ס.ט נ' ד.ס.ט (פורסם בנבו, 22.2.15)].

     

     

25. לצורך פירעון ההלוואה נפתח חשבון יעודי בבנק דיסקונט, מספר XXX, הרשום על שם הצדדים, ואשר אין חולק שלא נעשתה בו כל פעילות נוספת מלבד הפקדת כספים ופירעון ההחזר החודשי של ההלוואה. הוכח שהחשבון רשום אמנם ע"ש בני הזוג, ואולם מי שהפקיד אליו כספים לצורך פירעון ההלוואה היו בני משפחת התובעת (כעולה מדפי החשבון שצורפו כנספח ב' לתצהיר הנתבע מיום 11.10.20), אף עובר למועד הקרע (ביום 18.4.20), כמפורט לקמן:

    ביום 15.10.19 הפקידה אחות התובעת (הגב' מ') לחשבון סך של 2,700 ₪ בצירוף הערה "חוב לאמא- הגמח XXX";

    ביום 8.11.18 הפקידה אחות התובעת סך של 1,000 ₪;

    ביום 10.12.19 הפקידה אחות התובעת סך של 600 ₪ בצירוף העברה "חוב לאמא";

    ביום 14.1.20 הפקידה אם התובעת (הגב' א') סך של 1,600 ₪ בצירוף הערב "הגמח XXX- הוצאות חתונה";

    ביום 14.1.20 הפקידה אחות התובעת סך של 200 ₪ בצירוף הערה "גמ"ח XXX- חוב לאמא"; (ההדגשה שלי - א.ב.ד.)

    ביום 3.3.20 הפקידה אחות התובעת סך של 500 ₪ ואם התובעת סך של 776.79 ₪;

    ביום 5.3.20 הפקידה אחות התובעת סך של 625 ₪;

    ביום 9.3.20 הפקידה אחות התובעת סך של 1,000 ₪ ומר י' סך של 760 ₪;

    ביום 16.3.20 הפקיד סב התובעת (מר א') סך של 1,000 ₪;

    ביון 8.4.20 הפקיד מר י' סך של 500 ₪;

    ביום 30.9.20 הפקידה התובעת סך של 1,000 ₪ בצירוף הערה "לבר מצווה נ'י.." ואחות התובעת הפקידה סך של 2,000 ₪.

    ודוק. ההפקדה היחידה של התובעת בעצמה בוצעה לאחר המועד הקרע ולאחר הגשת התביעה. התובעת לא הביאה תדפיסים לתקופה המוקדמת מחודש 10/19 כדי להפריך את טענת הנתבע לפיה מעולם לא הפקידו הצדדים בעצמם כספים לחשבון זה.

    הנה כי כן, הן עובר למועד הקרע והן לאחריו, הגורם שפרע בפועל את ההלוואה היו בני משפחת התובעת בלבד, ואין הוכחה לכל הפקדה של הנתבע או מי מטעמו או מכספים משותפים של הצדדים.

     

26. מהראיות ומהעדויות עלה בבירור שכל ההפקדות לחשבון הן לטובת אם התובעת וההתחייחסות לחשבון היא כאל חשבון של אם התובעת. אף בסיכומים טענה התובעת שמדובר בחשבון של אמה (עמ' 27 שורה 22 לפרוטוקול). אף אם אניח לטובתה שהדברים נאמרו בסיכומים בהיסח הדעת הרי שניכר שפליטת הפה אינה מקרית משום שעולה בבירור שעל אף רישום החשבון בבעלות הצדדים ראו בו חשבון של אם התובעת.

    במענה לשאלות מדוע הפקידה אחותה כספים לחשבון זה השיבה התובעת שהאחות הייתה חייבת כספים לאמה. על גרסה זו ביחס להפקדת האחות כספים לחשבון חזרה גם האם שהעידה שביקשה מהבת להפקיד את החזר ההלוואה לחשבון זה. אף אחת מהן לא סיפקה טעם הגיוני מדוע מפקידה האחות כספים לטובת האם לחשבון בנק משותף של הצדדים ולטובת פירעון הלוואה שאותה נטל לכאורה גם הנתבע. בעוד שמעדות התובעת עלה שראתה בחשבון חשבון של האם: "זה עניינים שבניהם זה אמא שלי העדיפה שהיא תכניס לה לשמה, זהו" (עמ' 20 שורה 6 לפרוטוקול; ההדגשה שלי – א.ב.ד), העידה האם שהדבר נבע מבקשתה של התובעת דווקא (עמ' 59 שורה 3 לפרוטוקול). כאן המקום להדגיש שההתרשמות הישירה מעדות אם התובעת היא שבניסיונה להרחיק את עצמה מנושא האחריות לפירעון ההלוואה לא הקפידה על שורת הדיוק. כך גם לא מסתברת בעיני עדותה שהפקידה לצדדים כספים רבים בסכומים משתנים מבלי לדקדק ומבלי להתחשבן ואילו כאשר מדובר בפירעון חוב של בתה מ' כלפיה, מחשבת היא בדקדקנות גם החזר הלוואה על סך של 200 ₪.

    גם סב התובעת ניסה להרחיק את עצמו בחקירתו מכל ידיעה על נטילת ההלוואה (עמ' 12 שורה 27 לפרוטוקול). לאחר שעומת עם הפקדות שלו לחשבון ממנו נפרעה ההלוואה העיד שהפקיד כספים לחשבון זה כדי לסייע לבתו (אם התובעת) "אני נתתי כסף לבתי" (עמ' 13 שורה 14 לפרוטוקול). יודגש שבתחילה העיד הסב שההפקדות לחשבון נעשו על ידו כחלק מההתחייבות שלו בשטר התנאים "זה חלק מההתחייבות של ה- 150 שקל, זה חלק מההתחייבות" (עמ' 14 שורה 32 לפרוטוקול מיום 2.2.22). ברם, לאחר שעומת עם העובדה שההפקדות לחשבון בוצעו לאחר שכבר נרכשה הדירה הודה שאת התחייבותו בהתאם לשטר התנאים (בסך של 150,000 ₪) השלים עוד בטרם נרכשה הדירה (עמ' 15 שורה 23 לפרוטוקול) ובאופן שמחליש את עדותו להפקדת הכספים לבנק לאחר רכישת הדירה כחלק מהתחייבותו על פי שטר התנאים ופוגם במהימנות גרסתו.

     

27. השתכנעתי אפוא שהצדדים לא פרעו את ההלוואה, ההפקדות לחשבון שבוצעו לטובת פירעון ההלוואה לא נעשו על ידי הצדדים אלא על ידי אם התובעת או מי מטעמה.

     

28. חיזוק למסקנה זו אני מוצאת בעובדה שעובר לפירוד לא נדרשו הצדדים לסיוע מצד אם התובעת ומשפחתה בפירעון ההלוואה. התובעת טענה בכתב התביעה שעלה בידי הצדדים לצבור "עשרות אלפי ₪" (סעיף 30 לכתב התביעה). גם מדפי החשבון שצורפו עולה שבתקופת החיים המשותפים הצליחו הצדדים לצבור יתרות זכות בחשבון הבנק באופן המלמד שלא נזקקו לסיוע מצד אם התובעת כטענתה. גם אם נזקקו לסיוע הרי שלא ניתן טעם מדוע הוגש הסיוע רק בדרך של הפקדה לחשבון ממנו נפרעה ההלוואה.

     

29. מסקנה זו מתיישבת גם עם התנהלות הצדדים לאחר הפירוד. גם לאחר הפירוד לא נדרש הנתבע להשתתף בפירעון ההלוואה (אותה גם לא פירטה התובעת בטופס הרצאת הפרטים הנלווה לתביעת המזונות, להבדיל מחוב המשכנתא שכן פורט על ידיה). לאחר הפירוד הצדדים בחרו גם לחלק את דמי השכירות המתקבלים בעד השכרת הדירה באופן שתיפרע תחילה הלוואת המשכנתא המשותפת (2,100 ₪) וביתרה (1,800 ₪) מתחלקים הצדדים בחלקים שווים. אילו היו רואים בני הזוג גם את ההלוואה כמשותפת, ושבפירעונה עם חייבים (שהחזרה החודשי עומד על 1,600 ₪), פשיטא שהיו משתמשים ביתרת דמי השכירות גם לפירעון ההלוואה שכן אין לכאורה עדיפות בפירעון הלוואת המשכנתא על פני פירעון הלוואת הגמ"ח. אמנם התובעת טענה שהצדדים נטלו לכיסם את יתרת דמי השכירות מאחר והנתבע הוא שהסדיר את הענינים הכספים מול השוכר ולא היתה לה אפשרות להביע את דעתה (עמוד 19 לפרוטוקול), ואולם משקלה של טענה זו נחלש נוכח מכתב ההתראה ששלח בא כוחה של התובעת לשוכר בדבר אופן הפקדת דמי השכירות (נספח ד' (השני) לכתב התביעה הרכושית).

     

30. התנהלות הצדדים ובני משפחתם מלמדת אף היא שעל אף הרישום הפורמלי אין הנתבע חב בפירען ההלוואה.

     

31. לאור האמור לעיל השתכנעתי שעל אף רישום הנתבע כלווה, ועל אף פירעון ההלוואה מחשבון בנק הרשום בבעלות שני בני הזוג יש להחריג הלוואה זו וחשבון בנק זה ממסת הנכסים המשותפת לאיזון ועל התובעת לפרוע אותה לבדה.

     

    משיכת סך של 40,000 ₪ במהלך החיים המשותפים

     

32. לטענת התובעת במהלך הנישואין משך הנתבע מחשבונה סך של 40,000 ₪ שחסכה עובר לנישואי הצדדים. לצורך ביסוס טענתה הפנתה לדפי חשבון הבנק על שמה המעידים לטענתה על משיכות כספים שנעשו בין השנים 2017-2018 (נספח י"א לתצהירה מיום 8.9.20).

    הנתבע טען שהכספים הובאו על ידי התובעת כנדוניה לנישואי הצדדים, והם נמשכו בהסכמתה ובאישורה של התובעת למימון לצרכיה השונים (כגון רכישת פאה, ביגוד ותכשיטים) וכן למימון צרכי הבית (רכישת תכולת דירת המגורים).

     

33. הלכה היא שכאשר נקבע מועד קרע מוסכם יש לבחון את התנהגותם הכלכלית של הצדדים אך בסמוך למועד זה, וכי טענה לפיה סכום מסוים- גם אם אינו מבוטל- נמשך שנים מספר עובר למועד הקרע מהווה 'הברחה' מקימה נטל הוכחה "יוצא דופן בגובהו".

     

    כן נפסק שלא יעלה על הדעת שבני זוג יערכו התחשבנות ופנקסנות על כל אשר אירע במהלך נישואיהם, לרבות שמירת קבלות ואסמכתאות, שאם לא כן, יתרוקן מתוכנו מושג חיי הנישואין והשיתוף הכלכלי. על כן נקבע כי "ככלל, ימשוך ביהמ"ש ידו, מבחינת זכויות הצדדים לתקופה שהינה רחוקה מהמועד לאיזון, או מועד הקרע, שכן הקושי הקיים בבחינת תנועות כספיות לתקופה זו הינו כפול – קושי ראייתי לגבי בחינת טיב ההוצאה, וקושי הסכמי, לבחינת ידיעת הצדדים והסכמתם באשר להוצאה" [תמ"ש 1501/08 פלוני נ' אלמונית (פורסם בנבו, 15.9.09)].

     

34. המדובר בכספים שנמשכו כשנתיים עובר למועד הקרע המוסכם (18.4.20), ועל כן נדרש נטל הוכחה מוגבר להוכחת הנטען. התובעת הסתפקה בהפניה לדפי חשבון שצורפו על ידיה, מבלי לבאר ולפרט אילו משיכות מהחשבון היא מייחסת לנתבע (סעיף 41 לתצהיר עדותה הראשית) ולא הרימה את נטל ההוכחה הכבד המוטל עליה.

    הנתבע השיב בחקירתו שהכספים שימשו בין היתר לצורך רכישת פאה לתובעת ולמימון צרכי הבית. ההנחה היא שבין בני זוג נשואים מתקיימת התנהלות בין חשבונות, ולא ניתן לבחון כל משיכה ומשיכה במנותק מניהול החיים השוטף. כל עוד חיי הנישואין תקינים חזקה היא שהצדדים פועלים לצורך קימום התא המשפחתי, רווחתו וצבירת זכויות ונכסים עבור שני הצדדים גם יחד. התובעת כשלה בהבאת ראיה כלשהי שתלמד על הברחת כספים בסמוך למועד נישואי הצדדים ורחוק ממועד הקרע.

     

35. בסיכומים טענה התובעת טענת 'הודאה והדחה'. לשיטתה, משהודה הנתבע במשיכת כספים מחשבונה עובר נטל ההוכחה ונטל הבאת הראיות לכתפיו להוכחת הצרכים שלשמם עשה שימוש בכספים. טענה זו אין בידי לקבל.

    ראשית מסופקני אם מתאים להחיל את הדוקטרינה של 'הודאה והדחה' על מחלוקת בגין שימוש בני זוג בכספים שנמשכו בהסכמה מחשבון בנק במהלך החיים המשותפים.

    שנית, טענת הגנה שאינה מודה בכל העובדות הנטענות בכתב התביעה אינה טענת 'הודאה והדחה', ונטל ההוכחה נשאר על התובע [רע"א 1530/12 אדוארד גדלוב נ' הארגז- מפעל תחבורה בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 5.5.13)]. הנתבע לא טען טענת הודאה והדחה שכן לא הודה בכל העובדות הנטענות משטען שהשימוש בכספים נעשה במשותף והכחיש את טענת ההברחה (סעיף 14 לתצהיר עדותו הראשית).

     

36. לא עלה בידי התובעת גם להוכיח שהשימוש בכספים נעשה שלא על דעתה. אין חולק שהתובעת הקנתה לנתבע את כרטיס האשראי המשויך לחשבונה. מכאן יש ללמוד שהצדדים התנהלו באותה תקופה בשיתוף כלכלי וכי על אף רישומו הנפרד שימש חשבון התובעת כקופה רעיונית משותפת.

    כמו כן, כבעלים של החשבון היה באפשרות התובעת גם לעקוב אחר הנעשה על ידי הנתבע בחשבונה. לאור משך הזמן שחלף למן משיכות הכספים (שנעשו בסמוך לנישואוי הצדדים) ועד להגשת התביעה הרכושית הדעת נותנת גם שהנתבע לא שמר אסמכתאות בדבר השימוש שנעשה בכספים שנמשכו על ידיו. כנזכר לעיל, אין בית המשפט נדרש להיכנס לנבכי ההתחשבנות שבין הצדדים על כל תג ותו במהלך חייהם המשותפים. לפיכך, אין אלא לקבוע כי משיכת הכספים בסך של 40,000 ₪ נעשתה על דעת שני הצדדים, ולא הוכחה כל עילה לכלול אותם במסגרת מסת איזון המשאבים.

     

    משיכות כספים בסמוך למועד הקרע

     

37. שונים הם פני הדברים באשר למשיכות הכספים שביצע כל צד מחשבונות הבנק השונים בסמוך למועד הקרע (18.4.20) אותן יש לכלול במסגרת מסת איזון הנכסים.

    אין חולק שהתובעת משכה מחשבון הבנק המשותף סך כולל של 17,500 ₪: סך של 5,500 ₪ ביום 19.4.20 וסך של 12,000 ₪ ביום 23.4.20. לטענת התובעת ביום 23.4.20 משך אף הנתבע סך של 16,000 ₪ מחשבון הבנק המשותף, ואילו לטענתו הוא משך סך של 8,000 ₪ בלבד [המשיכות הנטענות מופיעות בספח ד' שצורף לתגובת הנתבע ביום 8.7.20 וכן בנספח א' שצורף לתגובת התובעת מיום 20.7.20 בתביעת המזונות].

     

38. בסוגיה זו מצאתי את גרסת התובעת עדיפה על פני גרסת הנתבע. התובעת הצהירה שהנתבע העביר סך של 8,000 ₪ לחשבון אביו ומשך סכום זהה במזומן (סעיף 42 לתצהירה מיום 8.9.20), דהינו בסך הכל משך מהחשבון 16,000 ₪. הנתבע לא חלק בתצהירו על משיכות הסכום הנטען (שמשיכתו אכן עולה מנספח א' לתגובת התובעת מיום 20.7.20) אלא אך הסביר שבעקבות משיכות הכספים שביצעה התובעת משך אף הוא כספים "על מנת להגן על כספים מסוימים" (סעיף 36 לתצהירו מיום 11.10.20). לעומת זאת בסיכומיו טען שמשך סך של 8,000 ₪ בלבד. התובע לא נתן כל הסבר לשינוי זה ולא ניסה ליישב את הפער בין הדברים, ולא טען שהתובעת היא שביצעה את המשיכה בסך של 8,000 ₪ (בשתי פעימות) ביום 23.4.22. מסתבר בעיני גם שמשנוכח הנתבע שהתובעת משכה סך של 17,500 ₪ מהחשבון המשותף, ביקש הוא "להשוות" את חלוקת הכספים בין הצדדים בזמן אמת ומשך סכום דומה, 16,000 ₪. לאור האמור, יש להביא בחשבון במסגרת מסת איזון המשאבים את משיכות הכספים שביצעה התובעת ביתר בסך של 1,500 ₪.

     

39. התובעת טענה גם שהנתבע נטל בניגוד להסכמתה מעטפה עם סכום של 4,500 ₪ במזומן, שהיתה שייכת לה. בסיכומיה לא חזרה הנתבעת על טענה זו ולפיכך יש לראותה כמי שמוותרת עליה. על כך יש להוסיף שהתובעת לא הוכיחה את הטענה מהבחינה העובדתית.

    הנתבע אמנם הודה שהבחין במעטפה זו אך טען שלא עשה בה שימוש מאחר והכילה כספים שלא דווחו לרשויות, ואילו התובעת היא שעשתה בהם שימוש. משמדובר בכספים במזומן, ומשלא עלה בידי התובעת להוכיח את טענתה (המוכחשת ע"י הנתבע), בהיותה "המוציאה מחברה עליה הראיה", הרי שאין לכלול סכום זה במסגרת מסת איזון המשאבים.

     

    חלוקת המיטלטלין

     

40. בסיכומיו ביקש הנתבע לקבל מחצית משווי המיטלטלין והתכשיטים שנטלה עמה התובעת בפירוד עת עזבה את הדירה בה התגוררו בשכירות, והעמידו על הסך של 20,000 ₪. הנתבע לא פירט את המטלטלין ואת שוויו של כל פריט, וממילא לא הוכיח את השווי הנטען על ידו בסיכומים. הנתבע גם נמנע מלחקור את התובעת בסוגיה זו.

    זאת ועוד. מסתבר שלמצער הציוד השייך לקטינים והמשמש אותם יוותר כולו בידי התובעת מקום שהמשמורת על הקטינים הוקנתה לידיה והם שוהים עמה ובביתה את עיקר זמנם. כמו כן, הנתבע ממילא טען שהכספים שהביאה התובעת כנדוניה לנישואיהם שימשו בין היתר לצורך רכישת תכולת הדירה, ועל כן יש היגיון מסוים גם בכך שציוד שטען הנתבע שרכש לצרכי תכולת הדירה מכספי התובעת יוותר ברשותה לאחר הפירוד.

     

41. בכתב התביעה עתר כל אחד מהצדדים, כנזכר, לחלק את הרכוש והזכויות ביניהם בחלוקה שאינה שיוויונית. הנתבע ביקש בכתב ההגנה לחלק את הנכסים בשיעור 60-40% לטובתו (סעיף 52 לכתב ההגנה) ובתצהירו העמיד את השיעור על 20%-80 לטובתו נוכח המוניטין המקצועי שרכשה התובעת במהלך הנישואין (סעיף 41 לתצהירו מיום 11.10.20). ואולם בחקירתו הודה שאינו מבקש לקבל לידיו שיעור של 80% מהרכוש, וכי חלוקה לא שוויונית בין הצדדים אינה הוגנת (עמוד 48, שורה 10 לפרוטוקול). התובעת מצידה עתרה גם היא לאיזון הרכוש ביחס של 25-75% לטובתה, וכן ביקשה לקבל את חלקה במוניטין וברווחים העתידים שיופקו מכושר ההשתכרות של הנתבע וחלקה בנכסי הקריירה של עסקו (שלמיטב ההבנה כלל אינו קיים). שני הצדדים זנחו טענה זו בסיכומיהם ועל כן יש לראותם כמי שמוותרים על טענות אלו [על משמעות זניחת טענה בסיכומים ראו ע"א 401/06 מרום נ' מרום, פ"ד כא(1) 673; ע"א 447/92 רול נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102].על כך יש להוסיף שאף אחד מהצדדים גם לא הרים את הנטל לשכנע שהמקרה דנן, על נסיבותיו, מצדיק סטייה מברירת המחדל של איזון שווה בשווה.

     

     

     

     

42. לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן:

    • כל צד זכאי למחצית שווי הזכויות הסוציאליות, כספים בקופות גמל, בקרנות השתלמות וכספי פנסיה, שנצברו כתוצאה מעבודתו של משנהו במהלך התקופה מיום נישואיהם (23.10.17), או מועד תחילת עבודתו וצבירת הזכויות לפי המאוחר, ועד ליום למועד הקובע (18.4.20) בהגיע מועד מימושן. כמו כן, הנני קובעת כי כל אחד מהצדדים זכאי למחצית מן הכספים שנצברו על ידי הצד השני בתקופה שמיום נישואיהם ועד למועד הקובע בחסכונות בבנקים, בחברות ביטוח ובכל גוף פיננסי אחר, וזאת, במועד פירעונם.

    • במסגרת איזון המשאבים ייכלל סך של 1,500 ₪ שמשכה התובעת ביתר מחשבונות הבנק המשותפים ויוחרגו ממנו הלוואת הגמ"ח XXX והחשבון המשותף בבנק דיסקונט.

    • על הצדדים לערוך ביניהם התחשבנות כוללת לאיזון משאבים בהתאם לעקרונות ולקביעות בפסק דין זה. אם לא יעלה בידיהם לעשות כן באופן עצמאי יהיה על צד מעונין לעתור בתובענה לביצוע פסק דין.

    • הנני מורה על פירוק השיתוף בדירה המצויה ברח' XXX הידועה כגוש XXX חלקה XXX בדרך של מכירה וחלוקת הפדיון.

      1. הדירה תימכר בשוק החופשי למרבה במחיר.

      2. המכירה תתבצע בהקדם האפשרי. הצדדים בעצמם ינסו למכור את הדירה, ואם לא יצליחו לחתום על חוזה מכר תוך 60 יום מהיום אזי יהיה רשאי צד מעונין לעתור בהליך לביצוע פסק הדין במסגרתו יבקש מינוי כונס נכסים.

      3. לאחר סילוק הוצאות המכר, ובכלל זה, שכר כונס נכסים, דמי פרסום, תיווך, מס שבח אם חל וההלוואה לבנק משכנתאות אם טרם סולקה במלואה, יחולק הפדיון בהתאם לחלקם הרשום של הצדדים בדירה.

      4. על הצדדים לשתף פעולה בביצוע המכירה, והם יחתמו על כל מסמך שיהיה נחוץ לשם ביצוע עסקת המכר, ובכלל זה חוזה מכר, בקשות, תצהיר והצהרות לרשויות מיסוי מקרקעין, ייפוי כוח וכל מסמך אחר.

          

         תביעה למזונות קטינים (תלה"מ 14518-06-20)

          

43. בכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע במזונות, מדור וחינוך הקטינים בסך של 7,358 ₪ לחודש. בסיכומיה הפנתה לסכום המזונות שנתבע בכתב התביעה (עמוד 31, שורות 4-5 לפרוטוקול).

     

     

    הנתבע טען שהסכומים שפורטו מוגזמים ואינם משקפים את צרכי הקטינים ואת רמת החיים אליה הורגלו, וכי בין הצדדים הוסכם שהנתבע ישקיע את עיקר מרצו בלימוד תורה, ואילו התובעת היא שתישא בעול פרנסת המשפחה. בדיון קדם המשפט מיום 9.12.20 וכן בסיכומיו הציע הנתבע ליתן תוקף של פסק דין להחלטה למזונות הזמניים.

     

44. בהחלטה מיום 21.7.20 חויב הנתבע במזונותיהם הזמניים ובמדורם של הקטינים בסך של 3,000 ₪ לחודש (1,500 ₪ לכל קטין) ובמחצית הוצאות החינוך (לרבות צהרון) וההוצאות הרפואיות החריגות.

     

    דיון והכרעה

     

45. על פי הדין האישי החל על הצדדים חייב הנתבע באופן אבסולוטי ובלעדי בכיסוי מלא של מזונותיהם ההכרחיים של ילדיו הקטינים וזאת עד שימלאו להם 6 שנים. אך בנוגע למימון צרכים שהם מעבר לצרכיהם ההכרחיים של הקטינים, וכן בנוגע למלוא צרכיהם מעל לגיל 6, או-אז רובצת החובה על שני הצדדים, ונלמדת מדיני הצדקה הכלליים, ביחס ישיר להכנסותיהם [בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונים (2017) (להלן - "עניין פלונים")].

    מעת שימלאו לכל אחד מהקטינים 6 שנים יש לבחון את נשיאת הצדדים במזונותיהם בדרך של שוויון מהותי, תוך בחינת כלל הצרכים אל מול כלל היכולות, וממילא אף תוך התחשבות בנטל המוטל על כל אחד מהצדדים [עמ"ש (מחוזי ת"א) 14612-10-16 פ.ב. נ' א.ב. (2017) (להלן - "ענין פ.ב."); עמ"ש (מחוזי ת"א) 33549-04-16 פלונית נ' פלוני (2017); רמ"ש (מחוזי מרכז) 14655-06-17 ר.ק. נ' ד.ק. (2017)]. לצורך חיוב במזונות מעל גיל 6 שנים על בית המשפט לקבוע ממצאים בארבע שאלות עובדתיות כדלקמן: צרכי הילד ועלותם; יכולתם הכלכלית של שני ההורים; יחסיות יכולתם הכלכלית של ההורים, האחד מול רעהו; חלוקת זמני השהות [ראו: ענין פ.ב.].

     

    חלוקת זמני שהות

     

46. נקודת המוצא בפסיקת מזונות היא חלוקת זמני השהות שנקבעה בהחלטה שיפוטית [רמ"ש (ב"ש) 31723-11-17 נ.ש. נ' ש.ש. (פורסם בנבו, 21.12.17)]. ביום 9.12.20 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים המאמצות את המלצת המומחית בחוות דעתה מיום 15.9.20. בהתאם לפסק הדין המשמורת על הקטינים קבועה בידי התובעת, והקטינים שוהים עם הנתבע פעמיים בשבוע (ללא לינה) וכן כל שבת רביעית (לא כולל מוצאי שבת). הקטינים לנים אפוא עם הנתע אך לילה אחד אחת לחודש.

     

    יכולתם הכלכלית של הצדדים

     

47. בבחינת יכולות הצדדים יש לבחון את הכנסתם בפועל, את כושר השתכרותם ואת רכושם העשוי להוות מקור לפירעון דמי המזונות [ע"א 239/85 עמיצור נ' עמיצור, פ"ד מ(1) 147 (1986); ע"א 378/80 יצהר נ' יצהר, פ"ד לה(1) 329, 333 (1980); ע"א 364/62 דגני נ' דגני, פ"ד יז 1989 (1963); ע"א 130/83 פרייס נ' פרייס, פ"ד לח(1) 721 (1984); בע"מ 3432/09 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (2009); עניין פלונים בפסקה 28 לחוו"ד השופט פוגלמן ובפסקה 40 לחו"ד השופטת ברק ארז].

     

    הכנסות הנתבע ורכושו

     

48. הנתבע הוא אברך המתקיים ממלגה שעומדת על סך ממוצע של 2,566 ₪ לחודש בעד החודשים 10-12/20, 01-09/21 (כעולה מהנספח שצורף לתצהירו מיום 13.10.21), כאשר גובה המלגה משתנה בהתאם להיקף שעות הנוכחות בכולל. לדבריו אין באפשרותו להגדיל את היקף הכנסתו מאחר והוא לומד תורה בכולל גם בימי שישי, ומצבו הכלכלי דחוק עד כדי שנדרש להסתייע כלכלית בבני משפחתו, ואף באופן חד פעמי בבא כוחו. בכתב התביעה טענה התובעת שאין בידיה מידע על אודות גובה הכנסות הנתבע וכי הוא משתכר גם הכנסות שאינן מדווחות, אך בהרצאת הפרטים פירטה שהוא משתכר סך של 6,000 ₪ נטו לחודש. עם זאת, בסיכומיה ביקשה התובעת להעמיד את פוטנציאל הכנסת הנתבע על הסך של 15,000-20,000 ₪, מאחר ולטענתה עיתותיו בידיו להגדיל את היקף הכנסתו ולהתפרנס כמלמד תורה, כשוחט או כמוהל, בשים לב שהיקף זמני השהות של הקטינים עמו פחת משמעותית.

     

49. לטענת הנתבע נושא הוא מדי חודש בסך של 6,750 ₪ לצורך תשלום הוצאות מדורו ונשיאה במזונות הקטינים כפי שנקבעו בהחלטה למזונות זמניים (סעיף 7 לתצהירו מיום 13.10.21). סכומים אלו ממומנים באמצעות המלגה, דמי השכירות שמתקבלים מהשכרת דירת הצדדים וכן סיוע מהוריו (עמוד 41 לפרוטוקול). לדברי הנתבע, אין ברשותו חשבון בנק והמלגה מתקבלת לידיו במזומן. אכן כטענת התובעת יש לתהות הכיצד מלגה שמתקבלת מאת משרד הדתות משולמת במזומן (ראו גם עדותו לפיה משולמים דמי המזונות במזומן באמצעות חברו; עמוד 40 לפרוטוקול), והדעת נותנת כי הנתבע מנהל את הכספים המתקבלים לידיו באופן מוסדר זה או אחר. הנתבע גם לא פירט מהו היקף הסיוע הכלכלי המתקבל מבני משפחתו ותדירותו.

     

     

50. הנתבע הודה שעובר לתקופת נגיף הקורונה למד גם בשעות הערב והשתכר סך נוסף של 500 ₪ לחודש (אך בהמשך טען שהכנסה זו פסקה; עמוד 42, שורה 9 לפרוטוקול), וכי במהלך החיים המשותפים עלה בידיו לעבוד במתן שיעורים פרטיים בסך של 600 ₪ (עמוד 2, שורות 29-30, עמוד 4, שורה 27 לפרוטוקול), ואולם נאלץ לצמצם את היקף עבודתו בשל הצורך בטיפול בקטינים בשעות בהן התובעת עבדה לפרנסת המשפחה (סעיפים 15-16, 18 לתגובתו מיום 8.7.20). כן העיד שעבד כמשגיח כשרות (אך פוטר) והתנדב בזמנו הפנוי בלימוד תלמידים מתקשים. משכך, ובשים לב להיקף זמני השהות של הקטין בבית הנתבע ולכך שלנתבע זמן פנוי להתנדב במתן שיעורים פרטיים (שבאפשרותו גם לגבות שכר בעדם) הרי שבכוחו להגדיל את היקף הכנסתו מעבר לגובה המלגה המתקבלת בידיו, ואף את היקף שעות הלימוד בכולל והגדלת גובה המלגה בהתאם (ראו גם האישור שצורף כנספח לתצהיר התובעת מיום 8.9.20 ולפיו השתכר הנתבע מלגה חודשית על סך של 3,000 ₪ בעד היותו "ר"מ" ומלמד שיעורים פרטיים).

     

51. לאור האמור, ובהעדר חשבון בנק מתדפיסיו ניתן ללמוד על היקף הכנסת התובע אין אלא לקבל את טענות התובעת בנוגע להכנסתו בסך של 6,000 ₪ נטו לחודש. עם זאת, יש לדחות את טענת התובעת לפיה פוטנציאל השתכרותו של הנתבע עולה כדי סך של 15,000-20,000 ₪, שכן התובעת עצמה מודה שמעולם לא עלה בידי הנתבע להשתכר את הסכום הנטען בעבר (הגם שלדבריה אין בידיה מידע על אודות הכנסתו בתקופת נישואיהם; עמוד 31, שורות 33-35, עמוד 32, שורות 1-3 לפרוטוקול). התובעת לא פירטה על יסוד מה טענה את הסכום האמור, ומהו פשר הפער בין פוטנציאל ההשתכרות הנטען בסיכומים לבין הכנסת הנתבע לה טענה בהרצאת הפרטים (6,000 ₪ נטו) שהוגשה בסמוך לאחר פירוד הצדדים, ומשכך אין אלא להסיק שהסכום ננקב על ידה באקראיות.

     

52. אשר על כן אני מעמידה אפוא את הכנסת הנתבע, או את פוטנציאל הכנסתו, כנטען על ידי התובעת בכתב התביעה על הסך של 6,000 ₪ לחודש.

     

53. הנתבע מתגורר בשכירות בסך של 3,000 ₪ הכולל את הוצאות החזקת המדור (נספח ב' לתצהירו מיום 13.10.21).

    בניכוי ההוצאות האמורות, עומדת אפוא הכנסתו הפנויה של הנתבע על הסך של 3,000 ₪.

     

     

     

     

     

    הכנסות התובעת ורכושה

     

54. התובעת עובדת כיועצת מס ומשתכרת מעבודתה סך של 7,513 ₪ ברוטו, וסך של 6,706 ₪ נטו בממוצע לחודשים 09-10/20, 12/20, 01-09/21 (כעולה מתלושי השכר שצורפו לתצהירה מיום 14.10.21), שכר זה כולל גם רכיב של שעות נוספות. בתצהירה הוסיפה התובעת שמאחר והכנסתה אינה מאפשרה לה מחיה כדבעי, היא מסתייעת בבני משפחתה "בסכומים שבין 200-3,000 ₪ בחודש" (כך במקור- א.ב.ד; סעיף 5(ה) לתצהירה מיום 14.10.21). טענת התובעת באשר לסיוע מבני משפחתה לא היתה ברורה עד תום, לענין היקף גובה הסיוע החודשי. מכל מקום, מאחר והסיוע הכלכלי שניתן לנתבע מאת בני משפחתו לא נכלל בגדר הכנסתו, לא יחשב סיוע זה כהכנסת התובעת בהתאמה.

     

55. הנה כי כן, עת התובעת ממצה את כושר השתכרותה, הכנסתה החודשית עומדת על הסך של 6,700 ₪.

     

56. התובעת נושאת בדמי שכירות בסך של 4,100 ₪ ובהוצאות אחזקת מדור בסך של 650 ₪. בסעיף 63 להלן נקבע שהוצאות המדור ואחזקתו עולים לסך של 4,600 ₪ וחלקם של הקטינים מתוך כך עומד על סך של 1,840 ₪. הכנסתה הפנויה של התובעת תתקבל לאחר הפחתת עלות המדור ואחזקתו, בניכוי חלקם של הקטיניים (4,600-1,840=2,760) [עמ"ש 32172-11-17 ש. נ' ש. סעיף 8 לחוות דעתו של השופט שוחט (פורסם בנבו, 10.1.19)].

    בניכוי ההוצאות האמורות (2,760 ₪) עומדת הכנסתה הפנויה של התובעת על סך של 3,940 ₪.

     

    רכוש הצדדים

     

57. לתובעת זכויות סוציאליות ממקום עבודתה, ששוויין נכלל במסגרת איזון המשאבים בין הצדדים. בבעלות הצדדים דירת מגורים, שבשלב זה חולקים הם ביניהם את דמי השכירות בחלקים שווים, ולאחר מכירתה יחלקו הם את תמורת המכר. מכאן, שלצדדים רכוש בשווי זהה העשוי לשמש לצורך מימון עלות מזונות הקטינים וכן צרכי הצדדים עצמם.

     

    יחס הכנסות הצדדים

     

58. יחס הכנסותיהם הפנויות של הצדדים, עת הם ממצים את כושר השתכרותם, עומד על 43%-57% לטובת התובעת.

     

    צרכי הקטינים

     

59. בכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע במזונות הקטין ח' בסך של 1,600 ₪ והקטין ד' על הסך של 2,400 ₪. בתצהירה מיום 8.9.20 טענה לצרכים בסך של 1,600 ₪ לכל אחד מהקטינים (סעיף 37) ובתצהירה מיום 14.10.21 עדכנה את הסכומים לסך של 1,800 ₪ בעד ח', ולסך של 1,750 ₪ בעד ד', לאחר שאינו נזקק עוד למזון מיוחד כפי שנטען בכתב התביעה, ובהם כללה הוצאות קייטנה בסך של 200 ₪ לכל אחד מהקטינים.

    הסכומים הנזכרים כוללים גם צרכים שאינם הכרחיים (כגון בילוי ופנאי ושירותי שמרטפות), כך שגובה צרכי הקטינים ההכרחיים הנטענים עומד למעשה על הסך של 1,300 ₪ לכל קטין (800 ₪ מזון ו-500 ₪ ביגוד והנעלה). הנתבע מצידו גם לא פירט מהם צרכי הקטינים אלא טען שבמהלך חייהם המשותפים ניהלו הצדדים אורח חיים צנוע ומימנו את כלל צרכי המשפחה בסך ממוצע של 2,000 ₪ לחודש אשר איפשר להם לחסוך כספים מהכנסותיהם.

     

60. לכתב התביעה ולתצהיר עדותה הראשית לא צירפה התובעת די אסמכתא להוכחת הצרכים הנטענים על ידיה כנדרש בתביעה כספית, ולתצהירה המשלים צירפה אסמכתאות חלקיות בלבד. הצדדים אף לא מצאו לנכון להרחיב את היריעה בנושא זה במסגרת חקירותיהם בדיון ההוכחות. לטענת הנתבע להיות הסכומים מוגזמים ואינם משקפים את צרכי הקטינים למעשה ניתן למצוא חיזוק בטבלה שערכה התובעת וצירפה לתצהירה מיום 14.10.21 (בעמ' 87 לנספחים) בה נותר הכיתוב בשורה העשירית "לנפח הוצאות קטינים".

     

61. עד לפסק הדין בעניין פלונים נהגו בתי המשפט לאמוד את צרכיו החודשיים ההכרחיים של קטין בשיעור של כ- 1,400 ₪, לא כולל הוצאות חינוך ומדור. לאחר פסק הדין בעניין פלונים, שבו נקבעה ההלכה המחייבת את שני ההורים לשאת במזונות ילדיהם, סברו בתי המשפט שאין עוד מקום לצמצם צרכי הקטינים לצרכים הכרחיים בלבד אלא שיש לספק את מלוא צרכיהם ואלו הוערכו בסכומים הנעים בין 1900 – 1600 ₪ כסך מינימלי חודשי שאינו נדרש לראיה [עמ"ש 1971-12-16 - פלוני נ' פלונית, (2019); עמ"ש 46291-01-16 פלונית נ' פלוני (2017), עמ"ש 32172-11-17 ע.ש נ. נ.ש (2019); תלה"מ 70922-07-18 - ל' מ' נ' י' ס', (2020)].

    כן יש ליתן את הדעת לכלל ההוצאה השולית הפוחתת, כך שחלקו של הילד הצעיר יהיה גדול יותר, שכן הוא האחרון הנותר במשק הבית [ע"א 552/87 ורד נ' ורד, פ"ד מב(3) 599 (1988); בג"ץ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (2013) בפסקה 24 לפס"ד של השופט עמית].

     

62. בשים לב לראיות החלקיות שצורפו, לחזקה שנקבעה בפסיקה ושלא נסתרה (ושעולה עם טענות התובעת בעצמה לצרכים הכרחיים) מצאתי להעמיד את צרכיהם ההכרחיים של שני הקטינים על הסך של 2,600 ₪.

     

63. סכומים אלו לא כוללים מדור. בגדר רכיב זה יש לחשב את עלות המדור ואחזקתו בדירת התובעת בלבד (שכן הקטינים שוהים שם את עיקר זמנם). התובעת טענה לעלות מדור בסך של 4,100 ₪ ולהוצאות אחזקת מדור בסך של 750 ₪. התובעת צירפה אסמכתאות חלקיות בלבד להוכחת עלות הוצאות המדור (רק לתצהירה המשלים צירפה חשבונות מים בלבד). כך טענה התובעת גם להוצאה בגין ארנונה הגם שמהסכם השכירות שצירפה (נספח ח' לכתב התביעה) עולה שעליה כשוכרת לשאת בתשלומים של מים, חשמל וגז בלבד. אני מעמידה אפוא את עלות המדור ואחזקתו של התובעת בסך של 4,600 ₪. חלקם של הקטינים עומד על שיעור של 40% מסכום זה, בסך של 1,840 ₪ (920 ₪ לכל קטין).

     

64. צרכי הקטינים למזונות הכרחיים ולמדור עולים אפוא לסך של 4,440 ₪. ברם, בעת חיוב במזונות יש להביא בחשבון את קצבת הילדים שמשתלמת לידי התובעת מאת המוסד לביטוח לאומי בעד הקטינה בסך של 344 ₪ לחודש [ע"א 142/81 ענתבי נ' ענתבי, פ"ד לה (4) 177, 179; תמ"ש (ב"ש) 8780/06 ב.סב ע נ' ב. ד (פורסם בנבו, 5.9.07)].

     

65. לאור האמור צרכי הקטינים למזונות ולמדור על שימלאו להם 6 שנים עומד על סך של 4,100 ₪: סך של 2,000 לקטין ח' וסך של 2,100 לקטין ד'.

     

66. הצדדים לא התייחסו לסוגיית ההורה המרכז הנדרשת מעת שילמאו לקטינים 6 שנים. בשים לב לזמני השהות המצומצמים של הקטינים עם הנתבע והעובדה שלמן פירוד הצדדים התובעת היא שנושאת בתפקיד זה, דומה ששני הצדדים מסכימים שיש לקבוע את התובעת כהורה המרכז.

     

67. נוכח זמני השהות המצומצמים של הקטינים עם הנתבע, והעובדה שאין לו הוצאות בגין עלות מדור והחזקתו בעת שהקטינים שוהים עמו אצל הוריו, ניכר גם שאין טעם בהפרדת צרכיהם של הקטינים תלויי השהות ושאינם תלויי שהות, ואף הצדדים לא עשו כן.

     

68. מעת שימלאו לקטינים 6 שנים אין עוד הנתבע חב בצרכיהם באופן אבסולוטי אלא הצדדים חייבים במלוא צרכיהם ביחס להכנסותיהם. כן על פי הפסיקה אין עוד לקבוע את צרכי הקטינים כהכרחיים בלבד [ראו ההלכות לעיל]. לפיכך אני מעמידה אותם על סך של 3,000 ₪, לא כולל מדור. בתוספת מדור (בסך של 1,840 ₪) עולים צרכיהם לסך של 4,840 ₪.

    בהתאם ליחס הכנסות הצדדים על הנתבע לשאת בסך של 43% מצרכיהם. לאחר קיזוז גם קצבת הילדים המשתלמת בעדם עליו לשאת לכאורה בסך שך 1,935 ₪ לשני הקטינים. ודוק. לאור זמני השהות המצומצמים עמו לא הופרדו צרכיהם תלויי השהות ושאינם כאלו, וגם לא מצאתי להפחית (כנדרש) את עלות צרכיהם בהם נושא הנתבע בפועל בעת שהותם אצלו.

     

69. העולה מהאמור הוא שבהתאם לחישוב מתמטי נוקשה על התובע לשאת בסך של 967 ₪ בעד כל קטין. סבורתני שזהו אינו פתרון הולם את נסיבות המקרה דנן. התרשמתי שהתובעת היא זו הנושאת ודואגת לעיקר צרכי הקטינים. במצבים אלו קבעה הפסיקה שחלוקת ההשתתפות בין ההורים לא צריכה להיעשות באופן אריתמטי נוקשה [דברי כבוד השופט ויצמן בעמ"ש 45565-07-20, הנ"ל, בסעיף 25 לפסה"ד]. פסה"ד עסק אמנם במשמורת משותפת וקבע שאין חלוקת ההשתתפות צריכה להיעשות אך ביחס לחלוקת זמני השהות ואולם ניתן ללמוד ממנה שיש להתחשב מי מהצדדים מוציא יותר לצרכיהם של הקטינים. כך גם קבעה הפסיקה שבסופו של יום קביעת סכום המזונות אינה פועל יוצא של חישוב מתמטי בהתאם לנוסחאות, ותכלית הנוסחאות לשמש כלי עזר, אך אין הן בבחינת חזות פני הכל [על הקושי המעשי והעיוני בתחשיב מתמטי מדויק ר' פסק דינה של השופטת י' שבח בעניין ש' והאסמכתאות המובאות שם; עמ"ש 20634-04-18 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 7.2.2019); עמ"ש 11623-07-17 ד.ש. נ' .ש. (פורסם בנבו, 24.6.18); עמ"ש 30516-10-18 י.ר. נ' ש.ר (פורסם בנבו, 2.6.19)].

    ואכן, לבית המשפט שיקול דעת רחב באשר לאופן תשלום המזונות והמדור בפועל ובאשר לקביעת אופן חלוקת הנשיאה במזונות בין ההורים, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. על בית המשפט למצוא את הפתרון הראוי והמתאים למשפחה שלפניו בהתאם לנסיבותיה. גם שלא בדרך של חישוב מתמטי מדויק אלא בדרך של בחינה "ממעוף הציפור" [כהצעתה של כבוד השופטת שבח, שם] סבורתני שתוצאה לפיה ישלם התובע סך של 1,250 ₪ לכל קטין מאפשרת קיום כלכלי של שני התאים המשפחתיים ומשקי הבית של ההורים שנפרדו.

     

70. הסכומים שנקבעו אינם כוללים רכיב של הוצאות חינוך שוטפות ומיוחדות וכן הוצאות רפואיות מיוחדות בהן יישאו הצדדים באופן שווה בהתאם ליחס ההכנסות ביניהם.

     

71. אשר על כן אני מורה כדלקמן:

     

    • הנתבע ישלם לידי התובעת בעד מזונותיהם ומדורם של הקטינים את הסכומים המפורטים להלן: בעד הקטין ח' סך של 2,000 ₪ לחודש; בעד הקטין ד' סך של 2,100 ₪.

       

    • עת ימלאו לכל אחד מהקטינים שש שנים יפחת החיוב בעדו לסך של 1,250 ₪ לחודש.

    • עם הגיע כל אחד מהקטינים לגיל 18 או לסיום בית ספר תיכון, המאוחר מבין השניים, ועד לסיום שירות צבאי סדיר או שירות לאומי (ככל שישרת), יופחת סכום המזונות והמדור לשליש עבור חלקו (משיעורו קודם לכן).

    • הסכום האמור יישא הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן, על בסיס המדד הידוע היום, ויתעדכן מידי שלושה חודשים, ללא עדכון בדיעבד.

    • הצדדים יישאו בחלקים שווים בתשלומים עבור הוצאות הבריאות החריגות של הקטינים וצרכים רפואיים אשר אינם מכוסים ע"י סל הבריאות או ביטוח רפואי, לרבות טיפולי שיניים, אורתודנטיה, משקפיים, טיפולים פסיכולוגיים, אבחונים, ריפוי בעיסוק, תרופות שאינן בסל הבריאות.

    • הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות תשלום גן או שכר לימוד של הקטינים לאחר קבלת כל ההנחות ובקיזוז מענק הלימודים המשתלם בעדם, אם משתלם, מאת המוסד לביטוח לאומי.

    • הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות החינוך החריגות של הקטינים אשר אינן מכוסות ע"י חוק חינוך חובה, הכוללות שיעורי עזר (ככל שיידרשו, בהמלצת גורם מקצועי או מחנך כיתה), הוראה מתקנת, מחזור אחד של קייטנה בקיץ בתעריף ציבורי וחוג אחד לשנה לכל ילד (לרבות הציוד הנדרש לחוג).

    • על הצדדים לתאם ביניהם כל הוצאה חינוכית ורפואית. צד מעוניין יפנה את הדרישה לצד השני בכתב (לרבות בהודעת טקסט, או דואר אלקטרוני), והצד השני יגיב לדרישה בתוך 7 ימים מקבלתה. הדברים יפים אלא בעניינים, אשר אינם סובלים דיחוי. הצדדים יפעלו לשם מיצוי כלל ההנחות והזכאויות העומדות להם בנסיבות העניין, ועלות הנשיאה בהוצאה חינוכית או רפואית תחושב לאחר הפחתת שווי אותה זכאות או הנחה.

    • תשלום עבור הוצאות חריגות יעשה במישרין לגורם המטפל או נותן השירות בכפוף לקבלת חשבוניות או הצעות מחיר בכתב. הסדר זה לא יחול על הוצאות בריאות הנעשות בשל מקרה חירום, חלילה.

    • החיוב הוא מיום הגשת התביעה, 7.6.20.

    • סכום אשר לא ישולם במועדו יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום החיוב ועד לתשלום בפועל.

    • קצבת הילדים ומענק לימודים שישולם בעד הקטינים מאת המוסד לביטוח לאומי ישולמו לידי התובעת, בנוסף לכל תשלום אחר.

       

72. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי בתובענה הרכושית מזה ובתובענה למזונות מזה, ובשים לב לכך שעיקר המחלוקת הייתה בתובענה הרכושית, תשא התובעת בהוצאות הנתבע על הצד הנמוך בסך של 15,000 ₪.

     

    בהעדר התנגדות עניינית של מי מהצדדים שתוגש בתוך 7 ימים יותר פסק הדין לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

     

     

    ניתן היום, י' אדר ב' תשפ"ב, 13 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.